עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
סיפור
24/07/2014 10:28
זואי בר
זואי בר, חלומות, החיים שלי

פרולוג

אז מה אפשר לעשות כשהפערים כבר בלתי אפשריים?

לנקות את הבית, לראות טלוויזיה, להכין מרק כתום מגזר ובטטות.

האמת בערך זהו.

אולי עוד כמה דברים, אבל כולם מרגישים מר. מר ותפל ועם משהו לא נעים שנשאר בגרון, אחרי כל פעולה וכל יום.

גם הדברים הכי נעימים, להתחבק בגשם, לשתות קפה בשמש במרפסת, עוגת שמרים.

קמתי היום מוקדם בבוקר, הטלפון העיר אותי. שוב חני.

היא התקשרה להגיד לי שהבת שלה חולה והיא לא תגיע היום למשרד, ופשוט לא יכלה לחכות חצי שעה.

חני קמה כל יום עם עלות החמה, כמו שלימדו אותנו בקיבוץ. קום בחור עצל וצא לעבודה.

חני מאוד חרוצה. היא חברה שלי מכיתה ג' ושותפתי למשרד הנסיעות שלנו "בעננים".

קמתי היום מוקדם בבוקר, הטלפון העיר אותי,

אחרי שעה כבר הייתי שוב במיטה.

אחרי חצי שעה קמתי והלכתי לעבודה. הבת של חני חולה היום ואני צריכה לפתוח את המשרד. אנשים רוצים להרגיש בעננים ולנסוע למקומות חלומיים.

מקומות חלומיים זו ההתמחות שלי.

לאן אתם רוצים להגיע?

 

בלילה חלמתי חלום.

התעוררתי בתחושת פחד, לא זכרתי כלום ולא הצלחתי להירדם שוב.

לפנות בוקר הערתי את ארי. הוא מלמל, שלח יד וחזר לישון.

ארי הוא גבוה ורזה, יש לו מן שקט כזה שלפעמים הוא רוגע ולפעמים אדישות. הוא מאוד אוהב אותי אבל אפילו יותר אוהב לישון. בלילה לפחות, אני מתכוונת.

הלילות שלי לא שקטים. יותר מדי שקט ואצלי רעש. בחלומות שאני זוכרת אני בורחת ממתקפות טילים והחלומות שאני לא זוכרת מפחידים אותי יותר.

 

אני לא יודעת מה עושים כשהפערים כבר אינם אפשריים. אני מניחה שהאדמה נבקעת לשניים ויש הרבה נפגעים. אני לא רוצה לפגוע באף אחד.

באמת.

כלומר חוץ מהפעמים שאני רוצה לקחת מכונת ירייה ולרסס את כולם, אני מתכוונת.

 

1.

 

ברזיל וקיץ. כלומר חם ולח, שמעתי שהמקומיים קוראים לזה חורף, אבל זה מזכיר לי את אוגוסט בעמק.

אני בחופש או אולי ברחתי מהכול  עם כרטיס מוזל של סוכנת נסיעות. אני  עדיין לא בטוחה. מחכה לסימן שיעזור לי להחליט.

המלון קטן, צבעוני ומעופש. משום מה זה מקסים אותי. אולי כי הים ככה גדול. אני נבלעת בתוכו ויש בו מקום לכולי.

בערב בבר, אני מכירה את דייגו. בערב אחרי כן את פבריציו וחושבת שזה אמור להיות שם איטלקי.

אני שותה הרבה ויש מוזיקה.

 

מוזיקה.

 

אני שרה:

 

אני קיטשית, ואדומה, מבריקה

בוהקת, לחוצה, ודביקה

חצאית של רקדנית הדוקה

חושפת ירכיים שמנות.

שמנות ורכות,

לבנות, רוטטות

מזיעות.

מתוקות.

 

צעקה, צעקה, הפסקה.

 

צעקה, צעקה, הפסקה.

 

קיטשית, מתוקה, מדליקה,

סוכרייה אדומה ודביקה

מקשקשת ללא הפסקה.

ללא הפסקה!

 

מוזיקה!

 

צעקה, צעקה, הפסקה!

 

הימים נבלעים, מתערבבים אחד בשני.

 

2.

טלפון מצלצל. אני ישנה.

טלפון מצלצל שוב.

אני עונה.

נטיפי קרח נוצרים בתוכי. דוקרים אותי בחזה. אני לא יכולה לנשום.

נפצע קשה.

בואי מהר.

סידרתי לך כבר כרטיס. רק תגיעי לשדה התעופה.

אני יושבת.  הראש שלי כבד. אני שוכבת. אני יושבת.

מתארגנת בשיא המהירות ונוסעת.

 

3.

קר בחוץ. קר בתוכי. אני לא מצליחה להתחמם.

היתה לוויה. כולם דיברו. כולם היו. כולם אמרו כמה ככה וכמה וכמה.

בכלל לא הספקתי להבין או להיפרד. לסלוח ולהיסלח. להתקרב עוד רגע לפני ההתרחקות הסופית. הסופית ביותר האינסופית

הבדידות אוכלת אותי מבפנים כמו תולעת. בכלל נאבדתי וכולם בארץ אחרת שאני לא מדברת את השפה שלה.

 

4.

החדר מאובק.

אני שומעת אנשים מדברים בסלון. נדמה לי שזה אבא שלי ודודה שלי, אחותו.

אני מקיאה ונרדמת.

מתעוררת

מחרבנת זיכרונות.

בלופ, בלופ

לתוך האסלה.

ושומעת את הצליל המגעיל כשהם פוגעים במים.

אני נשכבת. הראש שלי מסתובב. אני רואה צבעים. מאות מהם.

אני מקיאה ונרדמת.

מתעוררת והזיכרונות כואבים לי.

כואב לי יותר המקום שמתחת להם.

 

 

 

 

 

5.

אני בבית חולים. מיטת יחיד עם מצעים נוקשים.

אומרים לי בואי

אומרים לי את חייבת להתאושש, כבר היית על הגבול, ברגל אחת חצית אותו. אומרים לי את חייבת להיות חזקה.

אני אומרת לעצמי

אני שותקת לעצמי

שותקת.

 

6.

בובה רעבה.

בובה בוכה.

הבובה מתפרקת חסרה לה רגל.

מי ירים את הבובה

מי יאהב את הבובה

אולי היא כבר רקובה

צריך לזרוק אותה לפח.

 

7.

מסתובב, מסתובב

עוצר.

מסתובב, מסתובב

עוצר.

אדום הלב,

ואני פוסעת בשביל אדום של כאב.

הנשימה לבנה.

אני פוסעת וממתינה.

מרחוק,

עץ ירוק.

כמו קול מפתיע של צחוק.

 

יש רגעים שאני מרגישה כמעט בחיים.

 

 

אפילוג

שבע השנים הרעות

שבע שנים הטובות

ילדה קטנה בצמות

צופה לבאות

לגדול

לפעול

לאכול

בתוכה עולם גדול.

0 תגובות
יחסים עם תשוקה
03/07/2014 23:47
זואי בר
זואי בר, החיים שלי, רגשות

תשוקה

טיפה זכה

שקופה דקיקה דקיקה

מים חיים

מעין אלוהים

כל צבעי הקשת משתקפים דרכה.

טרח!

בום טרח

מישהו דרך

מישהו לקח

הכל הלך

נאבד ונשכח.

 

לא לגמרי נעלם

סביב הטיפה גדל אדם

אולי אדמה כלומר אישה

תודה, סליחה, בבקשה

היא יודעת להגיד, היא יודעת לעשות

היא יודעת להקשיב, היא  יודעת לחכות.

זה נראה חיים אבל זה רק כמעט

לא מספיק נוגע, לא מספיק מדויק

 

להכיר את התשוקה, להגיד שלום

להכיר בה  כשלי, להעז לחלום

ולא רק לחלום גם ליזום ולרקום

וליפול ולקום ולחזור לנשום.

 

1 תגובות
חלום
22/06/2014 12:58
זואי בר
זואי בר, החיים שלי, חלומות

1.

שדה התעופה בן גוריון תמיד משמח אותי.

לא שאני שם כל כך הרבה...

 אבל היום כן. וכיף לי.

כמה זמן חיכיתי לנסיעה הזו...הרבה זמן. שבועות של עבודה ועוד עבודה ועוד עבודה. וקימוצים והתקמצנויות, על אוכל ובגדים והופעות ומה לא.

והשבוע האחרון, כל הסגירות והתיאומים, והלחץ,

אבל היום אני כן וכאן וכיף לי. הכול כבר מאחורי. התואר והבחור והעבודה

ולפני

ניו יורק

אני מתרגשת.

 

2.

ניו יורק גדולה.

אפילו יותר מתל אביב, שגם נראתה לי לפני כמה שנים ענקית ומסובכת.

ניו יורק גדולה ומהממת.

אני מתהלכת ברחובות, מסובבת את הצוואר לכל הכיוונים. נעמדת באמצע הרחוב ופורשת ידיים. יושבת על ספסלים. קונה קפה בחמישה בתי קפה בשעתיים.

בערב המלון, אם אפשר לקרוא לו ככה, מלא בעיקר ביפנים, וכמה רומנים או בולגרים או משהו באיזור הגיאוגרפי הזה. חיפשתי מלון מרוחק מישראלים והגעתי לארץ לא דוברת אנגלית, בלב ניו יורק, כלומר חוץ מהפקיד בקבלה והבחורה בבר שהייתה בישראל פעם ויש לה דודה בנתניה.

 

3.

נאבדתי בניו יורק,

ואני לא מוצאת

יושבת על ספסל בסנטרל פארק. הספר שהבאתי גרוע איזה באסה.

יושבת על ספסל אחר, ואחר כך על הדשא ואחר כך על עוד ספסל

אחר כך ליד האגם ואחר כך בבית קפה שמשקיף אל הפארק.

אחר כך אני יוצאת במסע רגלי אל צ'יינה טאון ואוכלת דים סאם עד שכבר יש לי בחילה. הם טעימים מאוד ואני רוצה עוד, אבל כבר לא מסוגלת לאכול.

אחר כך אני עייפה, והספר גרוע. אני עוצמת עיניים על ספסל.

לא דיברתי עברית כבר חמישה ימים. אני לא מבינה מה חיפשתי פה. עוד שדרה מהממת, עוד בית קפה שיקי מעוצב ביצירתיות על, יש לי בחילה.

אני רוצה הביתה אבל בעצם אין לי לאן לחזור

אני מתביישת

מה חשבתי לעצמי שבאתי לפה.

מה חשבתי שאמצא.

 

4.

עוברים יום ולילה ויום. ואולי עוד כמה.

בסוף נער יפני-אמריקאי מהמכולת ליד המלון מציל את המצב.

הוא שואל אותי מאיפה אני, מזמין אותי אליו הביתה, ומלמד אותי לגלגל סושי.

כמוני הוא מרגיש אבוד וכמה להרגיש משהו

עם מישהו.

אנחנו מדברים. הוא נולד באמריקה, שנתיים אחרי שהוריו הגיעו מיפן.

הוא לא מרגיש שייך, שונא את בית הספר,  חולם לפתוח מסעדה.

אני מספרת לו על ישראל. על הבית שלי.

אנחנו מסתובבים יחד ברחובות.

הוא שואל אותי מה החלום שלי, אני אומרת שאני לא יודעת. אף פעם לא חשבתי על זה.

בעצם חלמתי לראות את ניו יורק ועכשיו זה נראה מטופש.

הוא אומר שחייבים לחלום, שרק ככה הוא מצליח לחיות בתוך כל הבלגן הזה.

 

5.

מה החלום שלי

מה החלום שלי?

איך אף פעם לא חשבתי על זה.

כלומר, ברור, ל... וגם ל..

לא יודעת אין לי מושג

 

6.

קול של בכי נשמע מרחוק

אני מתקרבת אליו,

הוא מתגבר

העיניים שלי כבדות, ניקי צריכה לאכול

העיניים שלי כבדות,

אני מתעוררת מחלום

לוקחת את ניקי על הידיים. חשוך בבית.

וואו חלמתי על הטיול לניו יורק אחרי הלימודים.

החלום מתמסמס לי ונעלם בין האצבעות.

מוזר.

אור מתחיל לעלות בחלון.

 

 

 

2 תגובות
רוחות מלחמה
02/06/2014 22:25
זואי בר
זואי בר, זוגיות

כוס אמא שלו, אני לא מאמינה שהוא שוב עושה לי את זה...

כמה דפוק בן אדם יכול להיות???

מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות?

אלף פעמים אמרתי לו, זה לא יכול להיות שהוא לא מבין, פשוט לא אכפת לו, פשוט לא רואה ממטר, אם זו הייתה העבודה שלו, הוא כבר היה הופך עולמות,
אבל בשבילי, למה לו לזוז, למה באמת, למה הוא שם זיין או משהו, ברור שלא

אין מה לעשות, אולי להיפרד, אולי הגיע הזמן, לפחות לאיים בזה,
פעם אחת בחיים הדפוקים שלו שיראה לי שהוא רוצה, שילחם עלי קצת, שיראה לי שאכפת לו, לא יהרוג אותו לבטא איזה מילימטר קטנטן של רגש, לא?


אני פשוט רותחת, רותחת, אי אפשר יותר לסבול את זה, לסבול אותו
את היחס הזה. אני רותחת, לא בעצם זועמת,
בעצם גם וגם


אני מסתובבת במטבח, אלכס בחוץ, עובד בגינה
הראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות, מרוב כעס, מרוב תסכול
הנה הוא נכנס, מכין תה
אני מסתובבת במטבח, עושה פרצופים קפואים וזועמים
הנה הוא באמת לא שם לב לכלום חוץ מהעבודה שלו, והגינה המחורבנת שלו
הבן אדם פשוט אטום, פשוט אטום!
כן תצא, למה לא? אל תשים לב שמסתובבת פה פצצה אנושית
שבמקרה היא אשתך
שהבטחת לאהוב ולכבד, כן כל מיני דברים, לא משנה.


ככה כשאני רותחת
וככל שעוברות הדקות, כל מלחמות העבר עולות בי ומבקשות את תיקונן
את נקמתן
את עלבונן


המורה בכיתה ג', שבפעם היחידה בשנה שבה לא הכנתי שיעורים הוציאה אותי מהכיתה,
ולא שמה לב לדמעות שהציפו את הגרון,
החברה כשהייתי הכי צריכה אותה לא באה, ואחר כך עוד האשימה אותי, שאני לא שם בשבילה, שאני יודעת רק לקחת, ומעולם לא התנצלה,
האחות הגדולה, שהייתה כל כך מרוכזת בהישרדות שלה, שפגעה בי עוד ועוד פעמים, ואפילו לא שמה לב, כמה רק רציתי שתתן לי להיות איתה,

וכל האלו שלא הבינו, ולא ראו,  והעליבו אותי ואבא, ואמא, ומטפלות ובית ילדים..

וכל  המשפטים שלא סיימתי
וכל המילים שלא אמרתי
וכל הרגשות שהחבאתי
וכל הפעמים שנתתי לאחרים להבין שהכול בסדר, כשממש ממש ואפילו אבל ממש
לא היה בסדר
כול אלו מצטרפים עכשיו לריקוד המלחמה שבראשי, שבדמיוני
מבקשים להתבטא, מבקשים להיראות, לקבל פיצוי והכרה

והצינור, פתח הניקוז,
דרך המוצא היחידה היום
היא אחת


אלכס


כיף לא?


תודה!

 

 



 

 

 

1 תגובות
התנפצות הבועה
27/05/2014 20:42
זואי בר
זואי בר, החיים שלי, אמהות

אני כותבת את זה כדי לזכור.


כי כבר עכשיו אני מרגישה שזה חומק לי מבין האצבעות.

חומקת בעצם

הבועה

חומקת, מתמוססת, מתנפצת.

כמו בועת סבון שמתפוגגת.

כמו בלון הליום שעף גבוה גבוה בשמיים עד שנעלם.

כמו הקורנפלקס בקערה של אור, שברגע אחד ישנו ובאחר כבר איננו.


ואני עצובה, עצובה, עצובה

ועוד רגע אשכח גם את זה.


בימים האחרונים החיים סוחפים אותי,

בהתחלה עוד התנגדתי, ושמרתי, והגנתי

אבל החיים סוחפים אותי, ואני חסרת אונים מולם.

וסליחה סליחה על ההשוואה, טפו, טפו, טפו

אני מרגישה כמו מישהי באבל, שנאצלת לחזור לחיים, בעצם בניגוד לרצונה

רק כי זה טבע החיים, וטבע הנשמה, וטבע הגוף.


ואני בכלל לא באבל

כלומר רק באבל על הבועה שלי.

רק ילדתי ילדה

תינוקת

ואפילו לא בפעם הראשונה

ואפילו לא בפעם השנייה.

אבל בפעם הראשונה הרשיתי לעצמי להתמסר ולהתמכר לבועה,

שלי ושל התינוקת הקטנה הרכה המתוקה שלי

לקסם הייחודי, החד פעמי, של הקשר בין אמא לתינוקת בשבועות הראשונים שאחרי הלידה. מן איכות של חיבור וקרבה ואהבה שלא דומים לשום דבר.
ושום דבר בחוץ לא מעניין, אפילו לא הילדים הגדולים, הבן זוג, המשפחה המורחבת, עבודה, חלומות, שאיפות, בעיות


אבל באמת באמת זה נגמר

גם מבחוץ וגם מבפנים.

כלומר בהתחלה חשבתי שאם רק אשמור מפני הכוחות המרושעים שבאים מן החוץ

אשלוף את חרבי ואגן על המולדת

והתעצבנתי והתנגדתי לטרדות העולם הגדול.

אבל פתאום בא איזה רגש של עניין במשהו

סקרנות, חצי שאיפה, רבע של משהו אחר


אז הבנתי את האמת המרה

שעוד קצת מעט.. מגיע שינוי, והעולם בחוץ רק מהדהד את מה שבפנים.


ואני יושבת ליד התינוקת
מלטפת אותה, היא כל כך רכה, אנחנו מסתכלות בעיניים, מתמסרות כל כולנו למגע ולמבט, והיא נרדמת ככה. איזו זכות, איזו מתנה קיבלתי.


ואני יודעת שיש לנו עוד כמה, אולי אפילו הרבה בקרים, רק של שתינו
בקצב רק שלנו, בעולם שהוא רק של שתינו

אבל אני מכירה בזה, שמשהו משתנה, ממש עכשיו. העולם זז.


ואני כותבת כדי לזכור את הקסם הזה, שזכיתי לו, בכלל בלי לדעת, להתכוון, או לתכנן,
קסם הבועה
שאני יכולה להתמסר אליה כל כולי.

 

 

2 תגובות
בדרך למטה
24/05/2014 22:15
זואי בר
זואי בר, החיים שלי, אמהות

אמא שלי (בניגוד דרך אגב לאבא שלי) לא גאה בעצמה.

זה חבל אני חושבת, כי אובייקטיבית יש לה הרבה על מה.
היא אישה פמיניסטית וחזקה ואפילו קיבלה פעם את פרס נשיא המדינה על עבודתה, שהיא בתחום חברתי.

אבל היא לא.
ככה זה, ובתוך זה גדלתי.

אחיה, דוד שלי, הבן, הגבר, קיבל מקום מרכזי במשפחה, והיא נאבקה על מקומה.

כילדה, היינו נוסעים, פעם בשבועיים בערך, להורים שלה ולדודים שלי, שגרו במרחק דשא  אחד מהשני במושב.  שנאתי את הנסיעות האלו. תמיד הרגשתי שאנחנו הקרובים העניים והנחותים מהקיבוץ. אני לא יודעת בדיוק למה הרגשתי ככה. בטח גם השלכתי את חוסר הביטחון הכללי שלי, אבל גם אני חושבת שקלטתי משהו בדינמיקה של המבוגרים, ובמיוחד את התחושות של אמא שלי. דוד שלי איש אמיד, ואני חושבת שחשב שאמא שלי עושה טעות שהולכת בעקבות אהבתה לקיבוץ.

הם דרך אגב מעולם לא באו לבקר אותנו בקיבוץ. תמיד אנחנו באנו אליהם.


 ***


השבוע החיים מבחוץ איימו להציף את בועת חופשת הלידה שלי.
החזרה לעבודה, גם אם באופן חלקי מאוד, נהייתה מוחשית והעלתה הרבה שאלות, עליהן אכתוב בקרוב.
נהייתי מוצפת ומבולבלת, והקרום שבין העולם החיצוני והפנימי שלי, בין הילדה לאישה – שבאופן כללי נהיה דק בתקופת ההריון ואחרי הלידה, נהיה אפילו עוד יותר דקיק.
בתוך המצב הקיומי הזה, הלכנו לבר מצווה של הבן של בן דוד שלי (הבן גדול של אחיה של אמי).
כבר בבוקר עלתה בתוכי הילדה ההיא. מסכנה, נחותה ומאוד לא גאה. הרגשתי מכוערת, שמנה, שהילדים שלי נראים זוועה, לא מסודרים ולא מוצלחים.
וקינאתי, והרגשתי לא שווה.
איכרה גסה, מול העירוניים המתוחכמים, שאין לה שום דבר מעניין להגיד.
וחזרתי עייפה ומותשת.

וכיוון שקורבנות זה פאסה, נשארתי עם עצמי בדרך למטה,
עם הרגשות הקשים שמציפים אותי, עם הבית שנראה מכוער ומבולגן, עם הילדים שלעולם לא יצטיינו בכלום, ועם בעלי שאין לו סבלנות לשטויות שלי והולך ליומולדת של חבר.

ונתתי לכל זה לשטוף אותי, גלים של מרירות ומסכנות, תוך כדי ארוחת ערב, וציורים והשכבות. גלים ועוד גלים ומלח ומערבולות וכמה דמעות מתערבבות בנוטלה שבפיתה.
כל הדרך למטה, עד לקרקעית

ואז בקרקעית הים, בתוך השקט של המעמקים, בתוך עולם של פיות
אני יכולה לפגוש אותי.
ילדה רגישה, קצת שמנמנה, קצת ביישנית, קצת חייכנית
שלא ידעה להרגיש גאה, ולא למדה להרגיש שווה
והרגישה המון דברים שלא הבינה בכלל.

ואני יכולה לנשום רגע, ולבכות רגע, ולחבק רגע
ולהפסיק לרגע להשוות – את עצמי ואת ביתי ואת אהובי.
ועם כל פגמי וטעויותיי וחסרונותיי המרובים עד מאוד
לאהוב אותי
ולהיות גאה בעשייתי.





 

 

0 תגובות
פרטים אישיים
15/05/2014 21:24
זואי בר
זואי בר, החיים שלי

כרטיס ביקור זמני

שם: זואי בר

סטטוס: נשואה לאלכס, אמא לאור בן שבע וחצי, הללי בת ארבע וחצי וניקי בת כמעט חודשיים.

מצב בחיים: חופשת לידה.

אוהבת לקנות: ספרים ואוכל   שונאת לקנות: בגדים.

פנטזיה: להיות בלבוסטה, אחת כזו שהבית שלה תמיד מתוקתק. אה כמובן, גם להיות כוסית על.

חלוםי לדות: להיות רקדנית, ללכת לפנימיה, שתהיה לי משפחה.

מקצוע מועדף: מבקרת מסעדות.

לפני גיל 40 או 50: להעלות הצגת יחיד!

אמונה: הקירבה מרפאת.

אלוהים: שומר, מזכיר את חוסר השליטה שלנו.

 פחד: ליפול, ליפול עמוק ורחוק, להיות לבד,נטושהההה.

באתי לעולם: מסתבר שכדי להרגיש.

צבע אהוב: אפור וירוק.

מופתעת מזה: שיש לי בית מקסים ומשפחה אמיתית.

מסע בחיים: אל האמת שלי, אל הכוחות שלי, אל הביטוי והנוכחות.

אוהבת: קפה, להיות עם אהובים, סדרות וספרים, יופי, לחלום בהקיץ.

קצב: איטי ברגשי, מהיר בקוגניטיבי.                               

שריטה: מנפגעי הלינה המשותפת..תחושת חסך מתמדת, במשאבים, באהבה, בקבלה, במה לא.

מנסה להכניס לי לראש: שזה בסדר שקשה, זה בסדר אם קשה, זה ממש לא, לא בסדר אם קשה.

מתביישת: בפצעים שיש לי ברגליים, כי אני מגרדת עקיצות של יתושים.

וידוי– זואי זה שם בדוי.
למה? כי זה נותן לי יותר תחושת חופש, וכי חלק מהדברים שאני כותבת, או מתכננת לכתובהם דמיוניים, למרות שחלק גם לא.

העיקר בשבילי: באמת באמת לא לפחד כלל.

מהעוד? בטח הרבה, לא עולה לי כרגע בראש.
בהמשך ההמשך יבוא -


ועוד מחשבה בהמשך לפוסט הקודם-

היום הרגשתי את בת דודתה של הקורבנות הסימביוטית, את ההפך שלה, מה שהפסיכולוגים קוראים אומניפוטנציה-כל יכולות. כלומר הפנטזיה שאני יכולה לתקן את כל כאבי אהובי, שזו אחריותי, ואם איני מצליחה זה כשלון.. גם מזה לא פשוט להיפרד ולהפריד

אבל היי, עובדים על זה.. 

 

 

 

 

 

1 תגובות
סימביוזה
13/05/2014 17:28
זואי בר
אמהות, החיים שלי, זואי בר

פתאוםהבנתי משהו

השמש זרחה, היה חם, שנייתושים ריחפו בחלל

וראיתי משהו שלא ראיתיקודם

הייתה ראות יפה.

לרוב אני נחשבת בעיניעצמי ובעיני אחרים, כמישהי שאפשר לדבר איתה

שיכולה לתמוך, שיכולהלהכיל כאב וקושי בלי, בלי ישר לתקן, בלי שיפוט

ודווקא עם אחד האנשים הקרוביםלי ביותר בעולם

עם בני הגדול, אהוב ליבי

אני מתקשה. 

מאוד

כשחברה טובה מספרת לישבעלה בגד בה, אני מקשיבה לה, נוכחת ותומכת ואוהבת, זה די קל לי, גם אם אני עצובהבשבילה.

כשבני המתוק בוכה כי חברפגע בו, אני נלחצת, קשה לי להיות איתו, אני יכולה לחשוב 'מה שוב עשית', להיותמרוחקת רגשית
או כועסת אם הקושי שלו באבצורה שקשה להכיל כמו זעם או התקף בכי (בכל זאת הוא בן שבע).

פתאום ראיתי את זה כל כךברור, 

זאת הסימביוזה המקוללת

 (אחותי קוראת לזה מכת בכורות(.

 אני מרגישה את הכאב והקושי שלו כשלי

אבל חסרת אונים יותר, כיאין לי שליטה על ההתנהגות המחשבות והרגשות שלו.

סימביוזה מוגדרת כתלותהדדית, בעיקרון גם אמורה להיות קרבה פיזית. נראה לי שבמקרה הזה יותר מתאים לדבר עלערבוב. בלבול.

במידה מסוימת, כשהואנולד, התעוררה גם הילדה בתוכי (שהייתה ילדה די חשוכה אם להודות על האמת..) וכלהרגשות שהודחקו, הפחדים, העלבונות, כל אלו שנשכחים (לפחות מהזיכרון המודע)בבגרותנו..

כל אלו התעוררו

אבל כשלו  -  שלי.

זה קשה להקשיב ולהכיל,כשנלחצים כפתורים של ילדה שבעצמה אבודה, כשהבן שלי צריך לפצות ולהצליח את כל מהשאני לא.

הכאב והקושי של נהייםמאיימים, כאלו שרצוי להרחיקם.

את כל אלו תאורטית ידעתימזמן,

אבל יש רגעים כאלו, שהראות יפה, שההבנהיורדת לכל תא ותא בגוף

ולאט לאט יכול להתחוללשינוי.

השינוי הוא כמובן הפרדה,נפרדות

זה לא קל אבל מאוד רצוי.

קורבנות זה פאסה

והערת ביניים חצי קשורה:

אני לא יודעת אם זה קשורלהחלטה לנפרדות, שאומרת לקחת אחריות על הילדה שבתוכי,

אבל החלטתי שקורבנות זהפאסה.

בקורבנות מחכים שמישהויבוא ויציל, האחריות היא על מישהו אחר (המבוגר האחראי...)

וככה אם קשה, אז קשה. אזאני סובלת או מוצאת פתרון או לא

או מחכה שיעבור, או מבקשתעזרה

או לא מצליחה ונתקעת. אבלקורבנות זה פאסה. ככה החלטתי.

למשל אם אני בבית עםתינוקת ושני ילדי וחברה של הבת. והתינוקת רוצה על הידיים, והבנות רבות מי תהיההנסיכה ומי המלכה במשחק, והבן רוצה להיות רק דרקון מרושע שחוטף את הנסיכה, והנסיכהלא רוצה שיחטפו אותה
ובא לי להעיף את כולם מהבית ולהתמסר לתינוקת המתוקה או לכוס קפה שהספקתי להכין אבללא לשתות,

אז במקום לקלל את בעליששכנע אותי להביא עוד תינוקת ועכשיו איננו,

אני פשוט אומרת שעכשיוקשה.

ההבדל – תאמינו לי תהומי!

תאחלו לי בהצלחה

 

3 תגובות
התחלה
11/05/2014 13:45
זואי בר
זואי בר

עם כל ילד שנולד

נולד גם חלק חדש בתוכי

נולדת אני חדשה.

 

ככה, עם התינוקת שנולדהלפני חודש וחצי, נולדה אני שכותבת

 

שלום

אני זואי בר

אמא בחופשת (חופשת?) לידה.

 

עם בני הגדול, שהיוםבדיוק בדיוק, בשמונה דקות לשמונה בערב, היה בן שבע וחצי

נולד סדק 

סדק בבועה השקופה שעטפהאותי וניתקה אותי מהעולם

נאלצתי וזכיתי להרגיש אתהחיים האמתיים.

עד שהוא נולד חייתיבחיים, אבל פחות, תמיד קצת מנותקת, קצת על הגדר

האמהות, התחילה את התהליךשל התלכלכות בחיים,
תהליךמבורך אבל קשה,
 
כמו כל שינוי.

 

עם ביתי האמצעית, שביוםשישי תהיה בת ארבע וחצי, נולד הרצון.

הרצון לבדוק מה אני רוצה,הרצון להנהיג את חיי וגם את משפחתי.

בזכותה התחלתי פחות להגרראחרי החיים, פחות להגיב ויותר ליזום.

מה חשוב לי? מה אני רוצה?שאלות שהתחלתי לשאול.. בהתחלה בלי תשובות

ועם הזמן זה בא.. ואפילואפשר לדרוש, לעמוד על שלי, עם והרבה פעמים גם בלי – מאבק.

 

ועם הקטנה המתוקה הדנדשה,שאחרי הרבה התלבטויות הצליחה ככה להתפלק פנימה

נולדה הרכות, ונולדהאמון. איזה שינוי עצום אני עוברת איתה, מההריון עוד.

שינוי מפחיד וקשה ומדהים.

אני לומדת לסמוך על עצמי,על כוחותי, להפסיק לפחד שעוד רגע אני נופלת, שנגמרים לי הכוחות והמשאבים.

יותר סומכת גם על אחריםונעזרת, אבל פחות תלויה

מגלה את העצמאות ככוח,ולא כמסכנות. 

היא מסתכלת עלי, ואנימרגישה את העוצמה של הקשר שלה אלי, את החיבור את התלות

פעם זה היה מפחיד ומעמיסעלי בעיקר, ורציתי לברוח אל החופש. התלות חנקה אותי, או הפנטזיה על המחנק החניקהוגרמה לי לרצות לברוח 

היום יש גם את זה אבל ישגם תחושה מדהימה של עוצמה, אפילו מן היי כזה, שבעיניה אני מושלמת ומדהימה, בדיוקכמו שאני, היא מסתכלת עלי ואני רואה בעיניים שלה שבשבילה אני הכול.
ואני מרגישה אלילה..

 

תמיד קשה לי בהתחלות. 

 

ביום אחד קשה לפני כמהימים, תוך כדי תחושות מרירות ומסכנות, עלה גם ריחוק מהתחושות האלו, והתבוננתי בהן
אוקי זו התגובה הרגילה שלי לקושי, מוכר, מעיק, מעניין
ואחרי כמה ימים כאלו, חשבתי שאולי אני צריכה משהו לעצמי ואזארגיש יותר טוב

והחלטתי לכתוב בלוג. 

משהו שאני רוצה לעשות כברהרבה זמן.

 

אז נעים להכיר. שלום.תודה. אולי תשארו? תגיבו?
נתראה שוב בקרוב

 

כל בוקר שאני זוכרת אניאומרת:

בוקר בא

שמש עולה

לעצור רגע לומר תודה -

על היום הזה.

 

לנשום נשימה, עוד נשימה

לזכור את האהבה, אתהבחירה את האמונה

 

בעצמי,

באחרים,

באלוהים.

 

 

 

3 תגובות