עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מאגם המלח לעיר החדשה יורק - פרק סיום
09/07/2013 03:08
זיו
מסעדה וויטנאמית, מוחיטו תות שעושה נעים בראש וטעם חדש של שרימפס על קנה סוכר שמרענן את הפה - ארוחת ערב אינטימית (אני והמחשב) בupper east side, שלש דקות מהדירה שלנו - הכי ניו יורק שאפשר ומקום טוב להרהר בכל השינויים של השבוע האחרון (לא לדאוג בקשר לאינטימיות החדשה או לקולינריה של שאר המשפחה ...... יעל והילדים אוכלים יפני אצל חברים בupper west  ואני ניזנחתי מאחור לשטוף כילים מהצהריים ולזמן אישי קצר ....).

השבוע התחיל באותו איזור חיוג בינלאומי אבל בפלנטה אחרת לחלוטין - חניון קרוואנים עמוק בתוך השומקום של אידהו ליד פארק craters of the moon, בעיירה קטנטונת שמפאת החום נראתה  שוממה לחלוטין. ספירה לאחור לקראת הלג האחרון לכיוון סולט לייק סיטי עם עצירה לשני לילות אחרונים בחניון נוסף בדרך.

השבוע כולו היה בסימן גל החום החריג שהגיע לחוף המערבי (ואתמול רדף אותנו גם לחוף המזרחי), אבל באופן נחמד הוא התאים לאווירת הסיום והורדת ההילוך של סוף חווית הקרוואן, כך שמצאנו את עצמנו מתנהלים באיטיות ובלי דרמות גדולות ברחבי איידהו, נהנים ממילק שייק תורן (וטעים להפליא) בחנות פריפרייה טיפוסית ומזמן משפחה ומזגן בקרוואן עם גיחות קצרות לטבילה בבריכה ולנהר הסמוך לניסיון ראשון של יואב בדייג (לדגים היה יותר מזל הפעם). גם הביקור בפארק מכתשי הירח, אזור עצום של סלעי לבה אווריריים וקלים מאד באופן מפתיע למי שרגיל לסלעי הבזלת של הרמה, היה ביקור בחזקת "תרמנו כבר במשרד", ובלי לפגוע ברגשות של פלא הטבע הזה ... עברנו, ראינו והמשכנו בדרכנו.

ימים אחרונים בקרוואן, הכל מקבל תיוג של "פעם אחרונה", פיצה אחרונה על ה Weber, ארוחת ערב אחרונה, השכבת ילדים אחרונה, כל המשפחה ביחד ב"חדר הילדים" מעל תא הנהג, השקת כוסות מים בארוחת הבוקר האחרונה בקרוואן .... טקס סיום ארוך שמורכב כולו משיגרה פשוטה, משפחתית ונעימה - יש התרגשות באוויר.

הגענו לסולט לייק בשעות הצהריים והתקבלנו (שוב) בחיבוק גדול ונעים ובאירוח מפנק של סא"לו. הקרוואן ניפרק ואנחנו התמקמנו ביחידת הדיור במרתף של סא"לו לקראת ארבעה ימים משותפים בחיים הנוחים, השקטים והנעימים של מעוז המשפחתיות האמריקאית ב"בירת המורמונים". בערב הראשון יצאנו בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים לארוחת ערב בלי הילדים, לכבוד יום הנישואין (זה של מסיבת החתונה בארץ) - זו מיומנות שנשמח לתרגל הרבה בזמן הקרוב ....

למחר, לפני שיצאתי להחזיר את הקרוואן, נאספנו (הבית נראה לנו כל כך גדול בהשוואה לקראוון כך שממש היינו צריכים להיאסף) לצילום משפחתי אחרון עם ה X41 שהיה לנו בית במשך 84 ימים.


אני מאד אוהב את התמונה הזו - זו אגב לא התמונה ה"רישמית", שיצאה מלאכותית כיאה לתמונה "מוזמנת", אלא התמונה שאחרי, זו שלא מביימים בה את התנוחה וההבעה, והיא מצליחה לשדר מצויין את תחושת השימחה, הנינוחות והסיפוק האדיר מהטיול שהשלמנו והחוויה הזוגית והמישפחתית שחווינו לאורכו. 

ה X41 ואני יצאנו לשעה של נסיעה משותפת אחרונה בדרך חזרה לחברת ההשכרה. נהיגה מאד שונה מזו של לפני שלושה חודשים כשנהגתי את אחיו התאום, הX61, באותה הדרך בכיוון השני, למפגש הראשון עם המשפחה. אחרי 7,007 מייל משותפים שהם 11,211.2 ק"מ בדיוק, הכסא כבר מעוצב לעד בצורת החלק האחורי שלי והנהיגה טבעית, בטוחה וחסרת מאמץ - אנחנו מכירים כבר היטב אחד את השני. אריק איינשטיין ושם טוב לוי מנגנים לנו את האלבום "יש בי אהבה" בווליום גבוה, המילים ("סע לאט" , "יש בי אהבה", "אני מתגעגע אבא" ...) מתחברות למחשבות הרבות בראש והמוסיקה לתחושות הנעימות בבטן ....  הרגשה הכי מזוקקת של שובע ושביעות רצון, של "הדבר הנכון".... אפשר להסתכן ולהכריז - אושר.

הרפתקאת הקרוואן הסתיימה !

יש עוד הרבה חוויות והתנסויות מהימים היפים עם סא"לו בסולט לייק ומהנחיתה וההתאקלמות בניו יורק ובוודאי יהיו עוד הרבה נוספות מההיטמעות כ"תושבים" בעיר בשבועיים שנותרו לנו - אבל פרק הקרוואן של הטיול וגם של החיים המשפחתיים שלנו הוא פרק שעומד ֿבפני עצמו וכאן גם המקום לסכם את הבלוג הזה: 

משפחת לוי במערב הפרוע - רות סוף.
2 תגובות
Yellowstone ו Grand Teton - יישורת אחרונה
28/06/2013 04:42
זיו
זהו - נכנסנו ליישורת האחרונה.

יילוסטון וגרנד טיטון היו אמורים להיות התחנה האחרונה בחווית הקרוואן המשפחתית שלנו, אבל למזלנו סיגל ואודי לא יכלו להצטרף אלא שבוע מוקדם יותר מהתכנון המקורי שלנו. למזלנו - כי ההקדמה הזו גרמה לנו להקדים את הביקור ברוקיס הקנדיים בשבוע ולהספיק לסיים אותו במזג אוויר מושלם, בדיוק לפני שמספר ימי גשם עוצמתי ולא מוכר מזה עשרות רבות של שנים, הציפו את כל האזור מג'ספר ועד קלגרי, גרמו להרוגים, נזקים עצומים, פינוי של עשרות אלפי אנשים וסגרו את כל האזור לתנועה - הכרזנו על נס הקרוואן השני. 
הראשון, אגב, היה פחות דרמטי לאנושות ככלל, אבל מאד מיוחד בעולם הפרטי שלנו והוא התרחש בביקור בפארק המים בלגולנד, סן דייגו, כשהאייפון של יעל שאך חזר מהחלפת המסך שהתנפץ ביוטה (אני מסרתי, יעל לא תפסה ....) נפל (מידיה של יעל ...) בעת מילוי תפקידו כמצלמה הראשית שלנו, ישירות לקרקעית הבריכה ויצא רטוב, נוטף ו..... תקין לחלוטין. זה לא היה עולה לדרגת נס קרוואן, אבל כשהורדנו את התמונות ממנו נדהמנו (טוב, לא ממש נדהמנו אבל היה קוריוז נחמד) לראות שהמכשיר צילם מתחת למים תמונה למזכרת.
החיים בקרוואן מתנהלים ונמדדים בקריטריונים שונים מאד מה"חיים האמיתיים" .. נותרו רק עוד ארבעה ימים לעולם המקבילי המיוחד הזה.

יילוסטון המשיכה לפנק אותנו בטיול משותף עם סא"לו (סיגל אודי לוי והילדים) ובמראות מדהימים של טבע עוצמתי ,מפלים שוצפים שרסיסי המים שלהם יוצרים קשתות מושלמות, קניונים עמוקים, פסגות מושלגות, גייזרים מעשנים ומגוון חיות שצצות בצידי הדרכים ומייצרות פקקי תנועה בדרכים הצרות של הפארק. אנחנו המשכנו לפנק את עצמנו בעצירות BBQ בנוף כשל-Weber המפורסם מצטרפת מכונת האפסרסו של סא"לו ולא נותר אלא להאנח ולהכריז "אחחחחחחחח... החיים קלים".


בכל היופי הזה הכתרנו גם את "מלך הפארק" - ה Grand Prismatic Spring, מעיין רותח בתכלת שקופה עם מעגלים צהובים וכתומים עזים סביבו. את הפגישה הראשונה שלנו איתו, בסוף השבוע שעבר, ביצענו משביל העץ הצמוד אליו עם מחזה מרהיב של הצבעים מציצים כשמשב רוח מזיז לרגע את האדים המהבילים שעולים ממנו. המחזה הזה והתמונות האנכיות מהאינטרנט גירו את בלוטות הטיול ולאחר חיפוש קצר בגוגל, נמצא מסלול טיפוס לא רישמי להר הסמוך שממנו ניתן לצפות על המעיין מלמעלה. למחרת, בסיום יום טיול ארוך, כשכולם כבר עייפים, עצרנו את הקרוואן בצד הכביש ויצאנו, אודי ואני, לבדוק את אמינות המידע הוירטואלי. הליכה מהירה (הבטחנו לחזור תוך שעה ...) וטיפוס אנכי במעלה מאובק ומיוער סיפקו מראה מהפנט שהלך והשתבח ככל שהגובה נצבר. עצרנו לנשום ולצלם כל כמה עשרות מטרים ונשארנו דקות ארוכות בפסגה כדי לספוג את המראות. היה לי חבל שיעל לא הגיעה לחוות יחד איתי. ביום האחרון ביילוסטון, בדרך לגרנד טיטון, עברנו שוב בסמוך למעיין ובהחלטה ספונטנית החלטנו לוותר על התוכנית המקורית ולחזור לטיפוס משפחתי משותף לפיסגה. 10 מטר לתוך הטיפוס, גלעד החליט שהוא מעוניין להשאיר את החוויה הזו לגיל מבוגר יותר. יעל ויואב (שממשיך לטפס בגאווה רבה בכל משעול מאתגר) המשיכו לבדם כשאני שומר על גלעד ומספר לו סיפורי אגדה "מוזמנים" בשבלונה קבועה על משפחת לוי שמטיילת ביוסמיטי/יפן/אפריקה/האוורסט/ארץ רחוקה רחוקה ..., כולם הולכים, מתעייפים ועוצרים בדרך ורק גלעד הקטן ממשיך לטפס/לשחות/לחצות מרבדי שלג... עד שפוגש פיל/אריה/זאב/נמר/ביזון... רשע מרושע שמתנפל עליו ומאיים עליו ועל האונושות כולה, אבל מוכרע בתרגיל ג'ודו/מכת מחץ/דחיפה ללבה רותחת..., הופך לחברו הטוב ביותר ומצטרף לתיבת נוח ההולכת ומתגבשת בקרוואן .... המציאות, מסתבר, היא עניין של זווית ראיה .....

יעל ויואב חזרו נרגשים, יעל מהמראות ויואב מאתגר הטיפוס וחוויות ההחלקה במורד - הנוף הרבה יותר משמעותי כשאפשר לחלוק אותו ביננו.

המראה מגובה השביל הצמוד (פוסט קודם)

מתחילים לטפס

חברים באמצע הדרך

יואב מדגמן טיפוס

הפיסגה (תרתי משמע)

את החיבה המשפחתית החדשה לספורט ימי תדלקנו ביציאה לשייט בסירת מנוע על אגם יילוסטון שנטוע בלב יערות ירוקים במרכז הפארק. בניגוד לשיט המתפתל בקניונים של אגם פאוול, החוויה הפעם היתה של עוצמה ומהירות. כל אחד קיבל "זמן הגה" פרטי, כשגלעד מנסה להעיף את יעל מהסירה עם הצמדת המצערת בתנועה מהירה לכח מלא, בסיום מפגש צילום הדדי עם הסירה של סא"לו - עכשיו כבר ברור שאלך להוציא רישיון משיט כשנחזור לארץ.


את הביקור ב Grand Teton עם נופים הרריים שמזכירים את הרוקיס ושופעים בפריחה צבעונית בילנו ביום יפיפה של שייט במעבורת לצידו השני של Lake Jenny, טיפוס לHidden Falls ונקודת תצפית על האגם. הפעם גם גלעד, שהחליט שסיפורי האגדות על הטייל הנועז שהוא צריכים איזשהו מקדם אמינות, טיפס את כל הדרך (תוך בקשה וקבלה של סט שלם של אגדות נוספות מאותה תבנית). טיול מתגמל אחרון עם סא"לו שלאחריו המשכנו לJackson הסמוכה לארוחת צהריים במסעדה חביבה, ללילה אחרון ויום התחרדנות משותף בחניון נעים בנופים של מרחבי הירוק של אידהו.


"ואז גלעד הקטן דחף את הזאב הרשע לבור הלבה הרותחת  ...."

נפרדנו מסא"לו בצהריים, אחרי חוויה משותפת נפלאה, וחזרנו לגרעיניות המשפחתית לימים אחרונים של קרוואן. את הערב העברנו בהשלמת פאזל של 1000 חלקים שהמטיילים אחרים התחילו במועדון של החניון ולמחרת המשכנו בדרכנו לכיוון Craters of the Moon, אתר לאומי של הרי געש רדומים ומשטחי בזלת מגוונים שבו נטייל היום (שבת).  

את סאגת הבית באלון הגליל סיימנו בתחילת השבוע, לאחר יממה של החלפת טיוטות חוזים וסגירת הקצוות של שכירת בית בגבעת אלה. אנחנו עכשיו השוכרים של בית שטרם ראינו, כך שההקלה שהצלחנו למצוא פתרון סביר עד שנסיים לבנות את הבית שלנו ולחזור לאלון הגליל, מהולה בסוג של סקרנות מאתגרת על מה נמצא, איך יהיו המעבר והחיים שם, בייחוד לילדים שעדיין לא מכירים את השינוי הצפוי. "חוויה" שהיינו שמחים לוותר עליה בטיול אבל כמו אחרות, גם אותה חווינו בביחד שלנו וניתן להוסיף אותה לשק החוויות המעצימות.

הימים הבאים מתוכננים בקצב איטי ובחלוקת הדרך חזרה לסולט לייק סיטי לקטעי נסיעה קצרים ושגרת קרוואן נעימה - מתחילים לתרגל נוסטלגיה ...


XXX


2 תגובות
רוקייס ליילוסטון - רגיעה ורתיחה
22/06/2013 05:20
זיו
משהו מבעבע מתחת לפני השטח, אדי קיטור חמים מתרוממים באיטיות מתוך האדמה ומתנדפים לאוויר הקר ...  סצינה אפוקליפטית ... שקט מתוח ...
ואז התפרצות, סילון רותח פורץ, נדחק החוצה בכח, מזנק לשמים, רעש מהול בקריאות התפעלות, אנרגיה ועוצמה..


הבוקר ראינו את ה Old Faithful, הגייזר המפורסם בלב שמורת יילוסטון, מתפרץ בתהליך שמעבר להיותו מרשים ומסקרן, מתאר גם את השבוע המגוון שחלף עלינו. שבוע של מעברים מרגיעה לרתיחה וממנוחה עצלה לפעילות תזזיתית. שבוע שההתעסקות בחיפוש פתרונות ל"עז" הבית, ביעבעה באנרגיה עצורה מתחת לפני השטח והתפרצה מידי פעם בעוצמה לתוך חוויות הטיול.

את היום האחרון ברוקיס הקנדיים ניצלנו, לאור הגשם שליווה אותו, לרחצה במעיינות החמים בבאנף ולהתחלה של תקופת "הורדת דופק" לאחר ההיי של הרוקיס ואיסוף אנרגיה לקראת הביקור ביילוסטון.
 
בערב הצלחנו למצוא, אחרי הרבה חיפושים באינטרנט ועל סמך תמונות בלבד, בית שנראה מתאים בדיוק למה שאנחנו צריכים............ לביקור בניו יורק.
שכרנו,  דרך אתר airbnb, בית ב upper east. בתמונות הוא נראה מצויין . לפחות לגבי הבית הזה, החיפוש, המתח והסקרנות לקראת מה תזמן לנו המציאות - הם חלק מחווית הטיול.

זה מה שצפוי לנו בניו יורק (בתיאוריה...)

עזבנו את באנף ויצאנו ליום נסיעה ארוך לכיוון שמורת גליישר על רכס הרוקיס בצד האמריקאי של הגבול. עצירה בקלגרי, להצטיידות ב"שוחד לגו" לילדים - ערכת לגו חדשה ששומרת אותם מרותקים בבניה ואחר-כך ביומיים של משחקי דמיון, מעבירה להם את הנסיעה הארוכה בהנאה ומותירה לנו זמן לבהות בנוף רכס הרי הרוקיס שמלווים אותנו ממרחק לאורך 300 ק"מ ולהחליף דעות על דרכים להתמודד עם אתגרי הבית והתהליך הרגיש מול בעליו.

למחרת יצאנו לטיול רגלי במרחבים הפורחים של שמורת גליישר. אחרי הדרמה של הרוקיס, טיילנו בקצב איטי ובתחושה נעימה של שובע ושביעות רצון. עצרנו לשעה ארוכה במפל יפיפה לנישנושים, בנית סכרים בערוצי מים ומשחקי דמיון עם אנשי לגו שהילדים הביאו איתם - כיף.


כל המטיילים שראינו לאורך המסלול היו מצויידים במיכלים אדומים של "תרסיס נגד דובים" ולנו, "שועלי דובים" מקנדה, זה נראה קצת מוגזם ... עד שבעצירה הבאה, כשיצאתי לבדי לחפש אייל עם קרניים, שעדיין לא יצא לנו לראות, הופתעתי לראות באחד מעיקולי השביל דובה חומה גדולה חוצה את הדרך 3 מטרים ממני. נעמדתי ואחרי עוד שני מטיילים מבוגרים. גם הדובה נעמדה, הסתכלה לנו בלבן של העיניים לרגע ארוך... המשיכה עוד מטר לצידו השני של השביל ונעמדה ללעוס את העשב הטרי כשאנחנו לא יכולים להמשיך ללכת בשביל בחזרה לחניון הרכבים. אני לא הייתי מצוייד במצלמה (טעות !!!) אבל מכיוון שיצאתי כסייר מקדים היה איתי מכשיר קשר. יעל ויואב נענו לקריאה והגיעו לשביל מצידה השני של הדובה. לאחר חמש דקות של "דום שתיקה" נשמע רעש של ניפוץ ענפים בצד השני של השביל. הדובה הרימה ראש וגם אנחנו הבטנו לכיוון.... וראינו גור דובים קטן מפלס דרכו בעשב הגבוה, נעמד מידי כמה צעדים על הרגליים האחוריות כדי לראות את אמא וממשיך לכיוונה. להיות בין דובה לגור שלה זו לא סגולה לאריכות ימים ואנחנו נסוגנו באלגנטיות כמה צעדים לאחור כשהזוג מתעקש לעמוד ולהציץ מאחרי הגב הרחב שלי. יעל ויואב שלא יכלו לראות את הגור, פירשו את תנועות הידיים שלי להתרחק לאחור כסימון לחזור לקרוואן ופסיפסו את המחזה וגם את הגור השני שהגיע שלש דקות מאוחר יותר בריצה מפתיעה במהירותה והצטרף למשפחת הדובים המורחבת - מחזה מהפנט. השלישיה הדובית התרחקה עוד כמה צעדים מהשביל ואני ושני החברים לחוויה חצינו באיטיות מאחריהם, החלפנו חוויות וכותבות מייל כדי שישלחו לי את התמונות שלהם וחזרנו לקרוואן - אייל עם קרניים לא מצאתי ....

הדובה מהצד של יעל ויואב, האיש בלבן בצד השני זה אני

עדכון: הזוג שהיה איתי שלח הבוקר, בתיזמון מעולה, אם כי באיחור קל, את התמונות שלו. מצורף ביבי דב מספר 1 מגיח ומצטרף לאמא (ביבי דב 2 רץ מהר מדי לצילום ...).


את הערב סיימנו בארוחה ובבירה מקומית טעימה, במסעדת דרכים מלאת אופי ואווירה ועם שלט קטן על הדלת שמסכם במדוייק חוכמת חיים רלוונטית למקום ....  


את שלושת הימים הבאים העברנו בנסיעה במרחבים הירוקים העצומים של מונטנה, עם נוף "פתוח" ועיירות קטנות וציוריות - נסיעה נעימה ומרגיעה עם "מכת" לגו נוספת בדרך ילדים.


הגענו ליילוסטון ושמחנו מאד לשוב ולהתחבר לסיגל אודי והילדים שהגיעו עם אוטובוס קרוואן מפנק מאד לשבוע וקצת של טיול משותף. חגגנו את הערב הראשון בארוחת סטייקים מעולה כשיואב וגלעד מתחברים למאור בשמחה רבה ואנחנו נהנים משיח מבוגרים מרענן (ואני נהנה קצת פחות לחטוף בראש מאודי בשש בש...) אחרי חודשיים וחצי משפחתיים מגבשים, כולנו צריכים קצת גיוון אנושי. 


הטיול בשתי משפחות - חוויה נעימה ומהנה מאד. כולם כאן בראש של קצב זורם ובלי צורך לכבוש כל פיסת נוף. את היום הראשון טיילנו בשני הקרוואנים עם "החלפת שבויים" והיום יצאנו לטייל כולנו, בכיף גדול, באותו קראוון. יומיים של צפיה בתופעת הטבע המדהימה של הפעילות התרמית בפארק. עשרות גייזרים, בורות מעשנים ואגמים צלולים בתכלת וטורקיז שמוקפים בגוונים עזים של אדום, כתום, צהוב עמוק וירוק זרחני. חוויה וויזואלית מרהיבה שמעוררת גם את הדימיון של הילדים, כשהמראות כאן בליווי האדים הסמיכים שעולים מממעמקי האדמה, נראים להם כתפאורה לסיפורי אגדות על הוביטים וגמדים. כל התופעות האלו טבולות בנוף יפיפה ומתובלות באיילים, ביזונים, עזי הרים ועוד חיות שנקווה לראות בימים הקרובים.


היום הראשון ביילוסטון היה מאתגר מאד ליעל ולי. הרבה תיאומים לתוך הלילה של ביקורי חברים בבתים אופציונאלים לצילום ולהתרשמות מרחוק, רצון למצוא פתרון שייאפשר לתמי ומיכה לחזור לבית שלהם וצורך להחלטות לחוצות בזמן בין חלופות לא ממש מלהיבות - בסופו של לילה ארוך מאד ויום לא פשוט, החלטנו לא לקחת אף אחת מן האופציות הזמינות באלון הגליל ובחנתון ולפתוח את האונה גם לאפשרות מגורים בגבעת אלה, מקווים לסיים את הסוגיה בימים הקרובים ולהחזיר את ה"חיים האמיתיים" להקפאה לחודש (בדיוק היום) שנותר לטיול. 


עוד קצת פחות משבועיים בקרוואן, כמה ימים בסולט לייק סיטי אצל סיגל ואודי וממשיכים לניו יורק לשבועיים אורבנים, הרבה אטרקציות לילדים וזמן איכות מבוגרים ליעל ולי. 


XXX





3 תגובות
הרוקייס הקנדיים - חמישה דובים ועז אחת
14/06/2013 17:21
זיו
הדילמה האם היה נכון להשקיע בנסיעה הארוכה לרוקיס נפתרה עוד לפני שהגענו לשער הכניסה הצפוני ל Jasper. הנופים לא חיכו לקו השרירותי שמסמן את גבולות השמורה והנסיעה הפכה איטית, עם עצירות התפעלות וצילום של רכסים מושלגים, אגמים ונהרות בספקטרום צבעים מלבן שוצף לטורקיז מהפנט. 

קרב שליפות מצלמה בעצירת נוף בדרך לJasper, יעל מצלמת אותי מצלם אותה מצלמת אותי ....


ואז הגיעה הקריאה "ווואיי, דב .... באמת". 
ה"ווואיי" היה ספונטני. זה היה מפתיע, לא נכנסתי עדיין למוד חיפוש דובים. ה"דב" זה טרוויאלי, את הכביש סיים בדיוק לחצות בהליכת ענטוז אופיינית  ובאיטיות נונשלנטית, דב שחור גדול. וה"באמת" היה נדרש לעורר את תשומת הלב באחורי הקרוואן אחרי שכבר עשינו "זאב, זאב ..." בגרסה הדובית במהלך הטיול לא אחת והיה חשש שהדב הזה יהיה מאד זמני כמו הבייבי דב שחלף ביעף לפני הקרוואן ביוסמיטי. 
המשפחה הצטופפה בקבינה, עברנו לדיבור שקט מאד (וממש לא רציונאלי מול הרעש שהמנוע האימתני של הקרוואן מייצר) ועקבנו בנסיעה איטית אחרי הדב, שלנוחיותנו הלך לאגם הסמוך על כבישון קטן שיצא מהדרך הראשית. נרשמה התרגשות אמיתית מהולה בחשש מסוים, הדב הגיע לשפת האגם ודיגמן מגוון זויות צילום מעניינות. חיכינו לדייג או שחיה בשידור ישיר אבל סירה קטנה שהגיעה מכיוון האגם למכונית שחיכתה לה גרמה לדב להיטמע ביער הסמוך ולנו להמשיך בדרך עם הידיעה שהיה שווה להגיע לכאן. 


חצי שעה אחר כך, כמה אנשים עומדים ומסתכלים לצד הכביש = יש שם משהו מעניין. עצרתי וירדתי להביט, 4 מטר ממני בתלולית נמוכה, ניצב לו גריזלי חמוד ולעס להנאתו פרחי אביב עם נגיעות סביונים על מצע של דשא ירוק. לקריאה "גריזלי" התייצבה הפעם כל המשפחה, באומץ מופגן, מחוץ לקראוון לדקות ארוכות של צפייה, צילום והתלהבות. התקווה בפוסט הקודם ל"דב אחד או שניים" הפכה למציאות מספקת ולנו נותרו עוד 10 דקות נסיעה עד לשער השמורה.


הגענו לג'אספר, עיירונת "אלפינית" קטנה ומטופחת שכול כולה שירותים למטיילים בשמורה. ביקור קצר במרכז המידע היפיפה והיעיל ויצאנו לטיול רגלי באגם הצמוד לעיירה. אני כבר לא זוכר איפה נתקלתי באמירה החכמה לגבי בחירת מסלולי טיול - "טפס לגובה ככל שתוכל, הנוף משם תמיד מרשים יותר" אבל החלטנו לאמץ אותה ובחרנו במסלול במעלה הגבעות מעל האגם. גלעד פרש באמצע (הפעם בגלל צורך דחוף ב"מספר 2") ויעל ליוותה אותו בחזרה לקרוואן, כך שהטיפוס, שהפך למאתגר הרבה יותר מהמתוכנן, זימן ליואב ולי הזדמנות לדבר ולתרגל התמודדות עם קושי פיזי (היה מאד תלול) ועל אף שנתתי לו את הבחירה אם להמשיך או לחזור, הוא הזכיר לי שיחה קודמת על "כשאתה מרגיש שאתה לא יכול יותר, תזכור שזה הכל בראש" וטיפס עד סוף המסלול לנופים מתגמלים מאד של אגמים טבולים בעמק ירוק מוקף צוקים מושלגים. צילמנו נוף אנושי של קפיצת ניצחון עם חיוך ענק ויואב ירד בריצה לספר לאמא.


את "מנוחת הלוחם" בילינו על שפת האגם שראינו ממרומי הטיפוס. למען האמת יעל ואני ירדנו לראות את הנוף ממזח קטן על האגם ופשוט לא יכולנו להרפות. הבאנו את כסאות הטיול והתיישבנו לבהות ביופי הזה. הילדים הצטרפו, יואב למנוחה המדוברת, וגלעד שמצליח לייצר קשר ולרכוש חברי משחק בקלות רק על ידי מבטים, גישושים ותנועות ידיים כפה משחק תופסת על ילד הודי (הוא פשוט התחיל לרוץ אחריו על המזח הקטן וההודי הבין ש"יאללה משחקים"). זה נגמר כמובן ברחצה באגם הקפוא - ילד מדהים (אובייקטיבית לחלוטין).


את היום סיימנו בחניון קרוואנים של רשות הפארקים הקנדית שמתפעלת את כל החניונים בשמורות בקנדה. המשמעות - אתרים פונקציונאלים עם הקפדה על שמירת הטבע והחי ועוד כל מיני דברים ירוקים ונעלים, אבל בפרקטיקה הרדודה של המשפחה שלנו המשמעות הרבה יותר דרמטית - אין אינטרנט !!!! וזה קשה שבעתיים כשיש אור בחוץ עד 10 בלילה. אחרי שעות ארוכות של ניסיונות פריצה לא מוצלחים לאינטרנט סלולרי של קרוואנים שכנים (רק כדי לנסות להרגיע את הקריז של יעל שמכורה ל"וואטס אפ") נאלצנו להפנים שהשבוע הקרוב דורש התארגנות אחרת. בניצוחה של יעל הילדים פתחו לראשונה את יומני המסע שקיבלו כמתנה לנסיעה מהשכנים באלון הגליל והתחילו לתעד חוויות, יואב בכתב וגלעד בציורים - מקסים. אני הפכתי לתולעת  וגמעתי, בשבוע וקצת, 5 ספרים בהנאה רבה ("פרוייקט רוזי", ספר שנון וזורם שגרם לי לצחוק בקול רם בשעות משונות של היום והלילה ולילדים לתהות מה השתבש לאבא שיושב עם האייפד וצוחק לעצמו - מומלץ) - יש חיים בלי אינטרנט ? (תשובה, שלילית כמובן, בסוף הפוסט).

את בוקר המחרת התכוונו להתחיל ביציאה לטיול מוקדם יחסית - אבל הטבע חשב אחרת. יעל ראתה ממש לפני הקרוואן נקבת אייל קנדי (ELK) עם מה שנראה כמו שיליה תלויה מחוץ לאיבר הרבייה שלה וכך התחיל לו בוקר ארוך ומדהים של צפיה בתהליך הלידה המלא של אייל, מהגזוזטרה של הקרוואן שלנו. לאט לאט התחילו להיאסף שוכני קראוונים נוספים וצפו בשקט ובמתח ביולדת שעמדה ולעסה בנינוחות עלים מהשיחים והעצים סביבה. אנחנו המשכנו בשיגרת הבוקר בקרוואן (ארוחת בוקר ראשונה, ושניה, משחקים של הילדים, קריאה ...) תוך הסתכלות מתא הכבוד במחזה בחוץ - נח מאד.
כשהיולדת נשכבה על האדמה יצאנו החוצה ונעמדנו ביחד עם האחרים לצפות ממרחק מכבד בלידה.
שתי הרמות רגל ודחיפות קצרות והרגליים ביצבצו ואז העמדות זריזה במהלכה גור האיילים פשוט החליק לאדמה והאם הטריה התחילה ללקק אותו לכל אורך הגוף - והכל בשקט מוחלט של האיילים ושל הצופים. רגע נוגע ללב. האייל הצעיר עוד ניסה להתחיל ללכת במספר ניסיונות כושלים ואנחנו יצאנו להמשך היום עם חוויה לא צפויה באמתחתנו. את המשפחה החדשה שמחנו לראות למחרת מטיילת בסמוך אלינו כשהצעיר כבר הולך בבטחון צמוד לאימו - סגרנו מעגל.

הקהל מסביב לקרוואן שלנו

ה"גזוזטרה" של המרפסת של הקרוואן

דחיפות ראשונות - רגליים בחוץ

העמדות - רגע הלידה

ליקוק ראשון של אמא

ניסיון עמידה ראשון - כישלון

בן יום - הולך לטייל

המשך היום היה עם טבע פחות דרמטי אבל לא פחות יפה. יצאנו לטיול לאורך קניון שנוצר מנהר שחצב מנהרה בתוך גוש הסלע. עם השנים הגג של המנהרה קרס ונוצר קניון עמוק, ארוך ומרשים עם זרימה אדירה בתוכו - עוצמתי ויפיפה.


המשכנו לטיול לכיוון אגם מליגן המפורסם, בדרך עצרנו דווקא לתצפית על אגם בלי "שם" ופרסום אבל עם יופי שכבש את הילדים שירדו מהתצפית ורצו אליו. זה התחיל בתנוחות מדיטציה של יואב על סלע בשולי האגם והסתיים בשעה ארוכה של משחקי ומלחמות דמיון בין הסלעים לחופו. 


המשכנו לאגם ה"מפורסם" והוא באמת מקסים. תכננו לשוט בו בסירה אבל עם עומס אירועי היום והגשם שהתחיל לטפטף, החלטנו להסתפק בצפיה ביופי הזה משפת האגם, צילום תמונת פרסומת לקראוון, תמונה מתבקשת של ילד עם בובת ענק של דב קנדי וחזרה לעיירה. בדרך חזרה, כדי שלא נרגיש פספוס ... התייצב לו דוב נוסף בצידי הדרך להנאתנו.


יום כמעט מושלם, נותר רק לרדת במרכז המידע בעיר ולהזריק מעט מהאינטרנט הזמין שם.

וכאן הפתיעה אותנו העז. ולא, לא מדובר בעז מהטבע, אלא "עז" במובן של "הכניסו לנו עז שלא כדרך הטבע" תרתי משמע ועד הסוף. יעל התחברה לאינטרנט והעבירה לי את האייפון שלה לקרוא את תוכן ההודעה שהיא קראה רק את הכותרת שלה: "חזרה לארץ", אבל מכיוון שכתובת השולח היא של בעלי הבית השכור שלנו באלון הגליל, הבינה שמשהו טוב לא ייצא מזה. 
אני קראתי את התוכן ... מסתבר שתמי ומיכה, שמהם שכרנו את הבית אחרי שיצאו לשלש שנים לפחות ללונדון, נדרשים לחזור אחרי שנה, קרי בקיץ הקרוב, קרי שנה לפני המינימום שדרוש לנו כדי לגמור לבנות את הבית שלנו, קרי שהם רוצים לחזור לבית שלהם, קרי שזה בעוד חודשיים, קרי שאנחנו חוזרים לארץ בעוד חודש וחצי, קרי ..... קריעת תחת !

עיתוי זה הכל בחיים... וכשהוא גרוע זה די דראעק.
בלילה אחרי שהילדים נירדמו עשינו הערכת מצב. למזלנו השילוב בין חולוני ערס רציונאלי ורחובותית מגשרת בנפש, הוא מושלם, כך שעברנו על כל ספקטרום הפתרונות האפשריים, איזנו אחד את השניה ושניה את האחד והגדרנו לעצמנו באופן שקול את האינטרסים שלנו, שהם לא פשוטים או טרוויאלים. החלטנו גם שאנחנו ממשיכים בטיול וממשיכים להנות ממנו גם אם לא ברור עדיין איך עושים את זה. את התוכנית ליום המחרת שינינו וביטלנו את היציאה מג'אספר כדי להיות זמינים לאינטרנט ופנויים לחשיבה. פירגנו לעצמנו ארוחת בוקר (שניה כמובן) בדיינר קלאסי עם פנקייקים, ביצים, hash browns ו...אינטרנט והעברנו את היום בעיירה ובאינטרנט כשהילדים בגן המשחקים ואנחנו עושים תורות בהתייעצויות מישפטיות, חבריות וסתם עצות עם חברים בארץ ועם עצמנו בעיקר. פתרונות שיאפשרו לשתי המשפחות לצלוח את האתגר הזה בצורה טובה עדיין אין, אבל יש הרבה חברים שעוזרים לחפש והעקרונות הברורים שהגדרנו לעצמנו מאפשרים לנו להמשיך לטייל ולהנות בצד ההתעסקות בעז הזו. (קסטלנובו - 2:1 לך עם הוודו ....).

למחרת חזרנו לתוכנית המקורית ויצאנו לנסיעה מג'אספר ללייק לואיז בכביש 93, "כביש הקרחונים". זה התחיל, כצפוי כבר, בדב מספר 4 על הכביש ל"סיפתח של הבוקר" והמשיך ב 220 ק"מ של חוויה ויזואלית מרהיבה. מי שהיה מכיר, מי שלא שיגיע לראות. אי אפשר להכיל בכתב וגם לא בתמונות (בטח לא ממצלמת אייפון ואייפד) את הרצף של היופי הזה. בעיקרון זה אמור להפסיק להלהיב אחרי כמה עשרות ק"מ כי מדובר על אותם אלמנטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב: פסגות מושלגות, קרחונים לבנים, נחלים זורמים בצבע תכלת זרחני וטורקיז כהה, מפלים שוצפים ויערות. אבל מסתבר שכמו שאפשר (לפחות אצלי) להסתכל שעות על להבות של אש, כך גם הפורמציות השונות של הנוף הזה ממשיכות לגרום לרצות לצרוך אותן עוד ועוד ועוד ולא לשבוע. את הדרך העברנו במשך יום שלם עם עצירות, צעידות קצרות לתצפית והרבה ספיגה וצילום תוך כדי נהיגה. כך זה נראה במעט מתוך מאות התמונות (במציאות כאמור הרבה יותר יפה):


את צהרי היום ניצלנו לטיול על קרחון ב Columbia Icefield. הנסיעה ב"אוטובוס הקרחונים" הענק, ההליכה על הקרחון, השתיה מנהר התכלת המקפיא של מי קרחון מומסים והצפייה ביפנים הזויים נכנסים אליו יחפים בסוג של תחרות עינוי עצמית, היו חוויה מעניינת לנו ומרגשת לילדים. 


למחרת עשינו "יום אגמים" באזור Lake Louise ושמורת Yoho. את היום הזה העברנו הרבה יותר ברגל מאשר ברכב, בזמן איכות מעולה עם הטבע והילדים. הקפצנו אבנים וזרקנו "פצצות" סלעים לכל אגם, בנינו מערום אבנים ומערום שלג והיה פשוט מ ר ה י ב.


למחרת יצאנו לכיוון באנף, העיר הגדולה ברוקיס הקנדיים, בסדר גודל של עיירה וסדר יופי של קסם. ביציאה לדרך, התייצב גריזלי מספר 5 בצד הדרך מעבר לגדר המונעת מבעלי חיים להידרס במקטע הסואן יחסית של הכביש. עשרות תיירים ירדו בריצה עם מצלמות .... ירוקים, גלעד לא טרח אפילו להרים את הראש, דב מעבר לגדר זה גן חיות
את הבוקר המאוחר העברנו בwindow shoping ובארוחת צהריים במסעדה איטלקית נחמדה מאד ואת הצהריים ב"ספורטק" המקומי במשחקי בייסבול, פריסבי וכדורסל עם נוף מצוקים מושלגים סביב והרבה זמן איכות משפחתי משובח.


בערב המשכנו עוד 20 ק"מ כדי לצאת מהשמורה ולהגיע לחניון "אמיתי", כזה עם חיבור אינטרנט.  שבוע בלי חיבור היה נחמד, באמת .... אבל אנחנו ממש אוהבים את  זרם הביטים השקוף הזה. יואב, לפני שעלה למיטה הלילה, הסתובב ואמר עם כוונה מלאה "תודה רבה שהבאתם אותנו לחניון עם אינטרנט סוף סוף" - חזרנו למקומנו הטבעי.


הלכנו לישון אחרי צפיה בשקיעה מדהימה - לפנינו נסיעה ארוכה לGlacier National Park בצד האמריקאי של הרוקיס ובסוף השבוע הקרוב המפגש עם סיגל ואודי ביילוסטון.

החיים טובים גם עם עז גדולה בקרוואן !

XXX



0 תגובות
סיאטל לרוקיס הקנדיים - מצבי רוח
08/06/2013 05:29
זיו
היום הראשון של ה"חצי השני" של הטיול זימן לנו, מאוחר מהצפוי, אבל במלוא הדרו - משבר ראשון.

הבוקר עוד היה מבטיח - יצאנו להביא את הרכב השכור וקיבלתי את ההתנצלות הקבועה שאין רכב קומפקטי כפי שהזמנתי ובמקום מבקשים שאקבל ואן משפחתי חדש לגמרי עם מושבי עור וכל הגימיקים שאפשר לדחוס לרכב אמריקאי ... נשכתי לימון דמיוני כדי לא להראות התלהבות אינפנטילית  ובחזרה בחניון הצטרפתי לבילוי של הילדים בפתיחת וסגירת הדלתות החשמליות וקיפול הכסאות בלחיצת כפתור. 
מכאן היום הצליח רק להידרדר ולאתגר את ההרמוניה שהופגנה בקרוואן לאורך כמעט חודשיים. זה התחיל באכזבה מהWaze שלא הכיר שהאוטוסטרדה שמובילה לעיר נחסמה לעבודות באותו בוקר והדרך שאמורה היתה לקחת 30 דקות התארכה לכמעט שעתיים של חיפוש מעקפים ובפקק ארוך בכניסה לעיר. למוזיאון המוסיקה המפורסם של העיר הגענו כשהילדים, בעיקר גלעד, על סף הסבלנות שלהם וגם אנחנו (כן, כן... גם יעל) לא ממש במצב רוח של אחרי מדיטציה. זה המשיך בהבטחה שלנו שיהיה במוזיאון מקטע של מדע בדיוני עם תצוגה של Star wars. בבית משפט הינו יוצאים זכאים, אכן יש שם מתחם כזה עם תצוגה מינורית (מאד) למלחמת הכוכבים אבל אצל כבוד השופט גלעד לא זכינו לחמלה והוא פצח בסדרת הפגנות, גרירות רגליים וניג'וס מהמתוחכמים בלי שום רצון להתרצות. אחרי שעה ארוכה של ניסיונות לאתחל מחדש את היום הזה, התקפלנו בחזרה לחניון הקרוואנים. את השעות הקטנות של הלילה בילינו יעל ואני בשיח פילוסופי עמוק (ביטוי עדין למריבה ייצרית) על האופן שבו יש לחנך את הילדים, על גבולות, הורות וכל מה שמאכלס פרק סטנדרטי בסופר נני. 
אחד הדברים המעניינים בשהות הטוטאלית יחד במרחב המוגבל של הקרוואן היא ההזדמנות לראות באופן הכי מוחשי, מלא ומדוייק את תפיסות העולם של בן/בת הזוג בנוגע לחינוך הילדים, לראות את המעגל השלם של פעולה ותגובה בהתנהלות מולם וללמוד אחד מהשני. 
את הלילה סיכמנו בתובנה שה"אמת" נמצאת היכן שהוא במרחב בין תפיסות העולם שלנו (קרוב יותר לצד שלי ...) והלכנו לישון על זה לקראת הפרקטיקה שמצפה לנו בהמשך.

למחרת שינינו את התוכנית המקורית וביצענו "ריסט ארוך" ביום כיף משפחתי. בטיול עד היום ראינו שמים עושים לנו טוב ולכן פצחנו בשיט בוקר על אגם וושינגטון. שכרנו סירת קאנו במרכז הספורט של האוניברסיטה המקומית ויצאנו לחתירה באזור של טבע אורבני. שטנו בין צמחי מים, מתחת לגשרים נמוכים של אוטוסטרדה (כאלה שצריך להתכופף כשעוברים מתחתם), צפינו בנוף של שכונות העיר שטבולות בירוק ובאנשים שרצים/רוכבים במשעולי עץ מסביב לאגם, עצרנו לחופי האגם לפיקניק קצר -  והמוזה הטובה שבה אלינו.
המשכנו את היום בשופינג בקניון ענק ומקסים (יש דבר כזה) ארוחת צהריים במסעדה מעולה קצת GAP KIDS, זמן משחק וקניות לילדים בחנות לגו ענקית וקינוח בסרט epic (חמוד מאד).

מסתבר שכמו במחשבים ובטיסה, גם בחיים -"לכל תקלה Reset תחילה" !


עזבנו את סיאטל צפונה וחצינו את הגבול לקנדה. המעבר בתחנת הגבול מהיר וקל אבל השינוי מורגש מייד. הכבישים קצת פחות רחבים (ופחות מתוחזקים), הרכבים קצת יותר צנועים והנהיגה הרבה יותר "ישראלית", יש חיתוכים, יש צפירות וצריך לנהוג בעירנות מוגברת, גם הרכב ששכרנו בוואנקובר השתדרג רק לטיוטה "משפחתית" בלי יותר מדי פינוקים - קשה לוותר על הנוחות של אמריקה ...


וונקובר קיבלה אותנו במזג אוויר מושלם, שמיים כחולים ושמש אביבית נעימה. את היום הראשון בילינו בשוק המקומי על שפת המים ובשוק הילדים הצמוד והמשכנו לפארק סטנלי, ה"סנטרל פארק" של העיר. הגענו לשיטוט קצר ומצאנו פארק מקסים, עשיר בפעילויות ונוף. טיילנו על הטיילת המקיפה את הפארק, צפינו במטוסים ממריאים ונוחתים על המים בשדה התעופה הימי  ובמראה הסורייאליסטי של אוניות משא ענקיות מגיעות עמוסות מכולות אחרי חציית האוקיינוס מהמזרח הרחוק  ומשייטות מתחת ל"שער האריות"  המקומי, הגשר הירוק המפורסם של העיר. הילדים גילו ספונטניות מפתיעה כשראינו פארק מזרקות מים, התפשטו והתרוצצו באקסטזה בתחתונים בלבד במים הקפואים (התיאוריה ההורית מההתפלספות בסיאטל לא כיסתה את הצד הפיזי).



בדרך חזרה לקרוואן עצרנו במגרש משחקים מדליק ומצאנו לצידו בריכה ציבורית מרהיבה עם מים בצבע טורקיז בוהק שנראים כמשתלבים במי האוקיינוס הסמוך - חזרנו אליה למחרת עם ביגדי ים לאחר צהריים שלם של השתכשכות והתחרדנות.


את בוקר היום השני בוונקובר הקדשנו ל לֹCapilano Suspention Bridge Park, אתר תיירותי אבל מהסוג המושקע והמטופח. הלכנו 140 מטר של גשר התלוי 70 מטר מעל הנהר (כשגלעד מבצע את  ריקודי העכוז שלו במרכזו), טיילנו בין צמרות העצים בגשרי עץ והלכנו "על אוויר" בחצי עיגול פלדה שתלוי בצדי צוק גרניט - שמחנו לראות שלילדים אין פחד גבהים. קצת תופסת, קצת מחבואים והמשכנו לבריכה בסטנלי פארק.


את היום האקטיבי הזה סיימנו בשעות הצהריים המאוחרות במסעדה יאפית עם ה"סצינה" של וונקובר על חוף מקסים בשולי הפארק - אוכל מצויין וזריקת "עיר" מרעננת ליעל ולי.
 

את היומיים האחרונים העברנו בנסיעה ארוכה לכיוון העיירה Jasper בחלק הצפוני של הרוקיס הקנדיים. 700 ק"מ של מרחבים אין סופיים ונוף מרהיב שהוא רק הקדימון למראות שמצפים לנו ממחר בבוקר (עוד 150 ק"מ קטנים עד לעיירה). יערות עד, מצוקים, מפלים, פסגות מושלגות, נהרות רחבים והרבה שעות בהייה נעימה בשילובי גוונים של ירוק שלא ראינו עד היום. 


בשבועיים הקרובים טיול ברוקיס הקנדיים לכיוון דרום ובשמורת Glacier בארה"ב עד למפגש עם סיגל ואודי בילוסטון. הרבה טבע ונקווה שגם איזה דוב או שניים (בתנאי שהם במצב רוח טוב ...).

XXX





0 תגובות
סיאטל - הופכים תקליט
01/06/2013 06:00
זיו
היום הפכנו תקליט פעמיים ! 
לצעירים בחבורה - תקליט הוא אמצעי הקלטה ובייחוד אמצעי הפצה שיווק ושמיעה של מוזיקה. התקליט היה האמצעי הנפוץ ביותר לשמיעת מוזקה ברוב המאה ה-20 (ויקיפדיה).

היום בצהריים הגענו ליום ה51.5, בדיוק אמצע הטיול ובעודי מתקתק על המחשב את השורות האלו, התאריך בארץ מדלג מה31 במאי ל1 ביוני, חופשת השחרור הסתיימה - מרגע זה אני באופן רישמי מילואימניק גאה (שוב).

תחקיר אמצע (רק על הטיול ...) התבצע היום במושבים הקידמיים של הקרוואן במהלך הנסיעה מפורטלנד לסיאטל. למען האמת הסתיים 3 דקות לתוך הנסיעה - הבנו שטוב לנו ונמשיך באותו מינון ...

לתאריך ביומן חברו השבוע חזית קרה שהביאה מספר ימי גשם ותאונת עבודה של יעל, שנפצעה בעת מילוי תפקידה כשצנצנת מלפפונים חמוצים גדולה צנחה על כף רגלה הימנית, בעודה עסוקה במלאכת הרכבת כריכי הבוקר המושקעים והמפורסמים שלה.
הפציעה היתה גם כואבת מאד, ליעל, וגם מפחידה מאד לי... היה שלב שלא היה ברור שתוכל להמשיך עם הכנת הכריכים.
אחרי לילה לבן של כאבי תופת, דאגות וחשש לשבר באחת העצמות בכף הרגל, החלטנו (עם עצה טובה של עינת ה"רופאה בשלט רחוק" שלנו) להמשיך ליום של תחבושת אלסטית ומנוחה מלאה לרגל בצרוף הרבה אמפטיה של הילדים (יואב בחיבוקים נשיקות ודאגה אמיתית, גלעד בקפיצה על הרגל הפצועה של יעל ...) ולשמחתנו לאחר 24 שעות של סבל, הרגל יעל והכריכים חזרו לשגרה.

אגב - בתגובה לאחד הפוסטים הקודמים רשם עודד (קסטלנובו - זה אתה ????):


עודד, תזכור בפעם הבאה שאתה נועץ את סיכת הוודו - הבובה הגבוהה יותר זו יעל ....

גם את יום המחרת החלטנו להעביר בלי הרבה מאמץ והלכנו ל"קפה ומאפה" בבית קפה בעיירה הקרובה Eureka, עיירה שבמקרה היתה שם כשתאונת העבודה פקדה אותנו. אבל כמו לארכימדס גם לנו היתה שם הארה מפתיעה - כשהעיירה התקשטה לכבוד הMemorial Day ומסע כלי רכב "מוזרים", כולם מונעים באמצעות פידול בלבד, עבר בתהלוכה צבעונית ברחבי העיירה מלווה בתזמורת כלי נשיפה של "חנונים מגניבים" והרבה מצב רוח מדבק ברחובות - נדבקנו ונשארנו. 



למחרת עברנו מכחול לירוק - נפרדנו מהנופים הפראיים והבריזה של האוקיינוס שליווה אותנו שבועות ארוכים ומתגמלים מאד ונספגנו לתוך ירוק עמוק ומגוון וארומה של טחב נעים ואוויר עשיר שעושה חשק לשאוף עמוק. 
יצאנו לטיול מדהים ביער של עצי  Redwood ענקיים וצמחייה סמיכה כל כך שהצליחה לחסום כמעט לגמרי את הגשם. שיחקנו (כרגיל) סוג של מחבואים וכשלגלעד נמאס קצת מללכת העברתי לו את הזמן בסיפורי אגדות שמתאימים מאד לתפאורה מסביב.לדאבוני גיליתי שהוא ממש לא מכיר ושאני לא ממש זוכר את הגירסא המדוייקת ושמחתי להעלים את האמת המרה הזו בבקשות של גלעד לעדכונים שיכילו את בני המשפחה המורחבת בסיפור המעשה. כדי לטשטש את הבושה, הורדתי שלשום את כיפה אדומה מהאינטרנט והקראתי לגלעד. פינוקיו, שילגיה ושאר החברים ממתינים בתור לימים הבאים.

בערב  הבטנו לראשונה על היומן מהסוף להתחלה, קרי מיום המפגש עם אודי בילוסטון (19.6) ואחורה ומכיוון שתחזית מזג האוויר הראתה שצפויים לנו עוד יומיים של גשם - נאלצנו לעצור לרגע את הספונטניות ולתכנן קדימה. לאחר התלבטות לא פשוטה (במונחי טיול ... שום אפשרות היא לא באמת דרמטית) החלטנו שאנחנו מעדיפים להמר על נסיעה מעט יותר מאתגרת ולהצליח להעביר שבועיים וחצי ברוקיס הקנדיים לפני הירידה דרומה לילוסטון - מה שמצריך "לדלג" על מדינת אורגון בנסיעה של יומיים רצופים ולוותר על שתי אטרקציות טבע במדינת וושינגטון.

אורגון חלפה לנו (המבוגרים) בחלונות הקרוואן בשילוב יפיפה של הרים מכוסים יערות עד ונהרות רחבים - נוף מרגיע של גלויות שווצריות. הילדים לא חובבים גדולים של נסיעות ארוכות, אבל הצלחנו להגיע למתכונת "מאפשרת" (למדתי משהו מיעל ...) של שליש דרך משחקים בלגו, עצירה לארוחת בוקר משוקעת, שליש דרך עם סרטים/מחשב, עצירה לארוחת צהריים על ה Weber או מסעדת דרכים ושליש חידות משחקים וספירה לאחור. 


את יום הנסיעה הראשון עצרנו, לבקשתו של יואב, מוקדם ממחצית הדרך בפארק קרוואנים שנראה נחמד מאד באינטרנט והיה מדהים במציאות, סוג של יערות הכרמל לקרוואנים (פחות החלוקים הלבנים). גינון מרשים ומוקפד, שירות חריג, ניקיון ואסטטיקה והכל טבול בנוף השוויצרי מסביב. העברנו את אחר הצהריים  לבדנו בבריכה המקורה וב Hot tub עם חלון ענקי לנוף - הפתעה מרעננת מאד.


לאחר עוד יום נסיעה נחתנו בפאתי פורטלנד שידועה כאחת הערים ה"ירוקות" (בהיבט שמירה על הכדור וזה...) בארה"ב והחלטנו לוותר על שכירת רכב ולהשתמש בתחבורה הציבורית המפותחת של העיר. חנינו את הקרוואן ב"חנה וסע" חינמי ועלינו על הרכבת הקלה לעיר - נוח, מהיר ומרשים מאד. 
ביקרנו בחנות הספרים הגדולה בארה"ב (ולהבנתי בעולם כולו), כמיליון ספרים, חדשים ומשומשים, שבניגוד לחנויות הגדולות של Barnes & Noble, מסודרים במבוך של חדרים על מדפי עץ וותיקים והרבה מאד אווירה של "פעם" - ביקור מרתק. הילדים משכו לכיוון ספרי המדע הבידיוני, מצאו אזור שלם של ספרי Star Wars, כתובים, מצויירים ומצולמים ורכשו אחד שנקרא בשקיקה (תוך כדי התנדנדות) מייד כשיצאנו לפארק הסמוך. 
שוטטנו להנאתנו ברובע המחודש של העיר, קינחנו בהמבורגר מקומי נחמד והמשכנו בדרכנו צפונה.


בחזית הילדים אנחנו ממשיכים לראות, לאבחן ולהנות. אבל גם הם מאבחנים ולומדים אותנו בקצב מפחיד (ולא ברור אם הם נהנים ממה שהם רואים ...). בימים האחרונים הבנו שאיבדנו את היכולת לתקשר מעל הראש שלהם באנגלית. יואב כבר מצליח להבין חלק לא מבוטל מהמילים וכמעט תמיד את ההקשר ובמסגרת הברית החדשה עם גלעד גם טורח לעדכן אותו אם מדברים עליו. הם גם הבינו שאנחנו מאד רוצים שהם יהנו ממה שאנחנו נהנים, ובכל פעם שאנחנו (כמו כל הורה נאג'ס) קוראים "תראו איזה עץ מדהים" או "איזה נהר מקסים" אנחנו זוכים ל "WOW איזה יופי" אותנטי שממלא אותנו שמחה גדולה, עד שמבט קצר במראה מגלה שהם לא הרימו את הראש מהלגו / מחשב / טלויזיה ... אנחנו נגיב במקום ובזמן שיתאים לנו !

בסיאטל התמקמנו כ20 ק"מ ממרכז העיר בפארק יפיפה סביב אגם קטן, עם מסלולי הליכה ביער הסמוך שבהם חילצנו עצמות אחרי הנסיעה הארוכה. 
מחר שוכרים רכב ליומיים של ביקור בעיר של ה"אנטומיה של גריי" שבדיוק סיימנו לראות את העונה ה8 שלה - צפויה חוויה אורבנית נעימה.

רק עוד 51.5 ימים ....

XXX
2 תגובות
San Francisco to Yusemite - ספונטניות
24/05/2013 20:49
זיו
חמישה ימים מגוונים של חגיגות נוסטלגיות, התנסויות חדשות, טבע מדהים, מפגשים עם מרפי (ההוא מהחוקים) והחופש להיות גמישים לחלוטין ...

את יום הנישואין החלטנו לחגוג בסוג של שיחזור הביקור בצ'יינה טאון בניו יורק, אחרי החתונה בבית העירייה בעיר לפני 15 שנה, אז יצאנו לטיול של בוקר בצ'יינה טאון של סן פרנסיסקו. לילדים זו היתה חוויה רב חושית של מראות חדשים והתלהבות מהדרקונים, חרבות סמוראים והפלסטיקה המיובאת בחנויות הצעצועים. 


את החתונה בניו יורק הלכנו לחגוג במסעדה סינית אותנטית, שהיתה "על הפנים"  אבל ברוח הנוסטלגיה החלטנו להמר שוב ונכנסנו למסעדה מקומית קטנה שהציגה תפריט בסינית ומהצצה דרך החלון נראה בה קהל מלוכנסנים מרוצה למדי. היה מעניין ומיוחד על אף שהאוכל הוא לא זה שאנחנו מורגלים בו ב"סיניות" בארץ. הקטנים, באופן מפתיע, שיבחו את האוכל וחיכו בקוצר רוח לעוגיית המזל המובטחת ("הולכת להיות לך שנה מעניינת" - יואב, "אתה עומד לזכות בפרס גדול בחודש הקרוב" - גלעד. אנחנו ממתינים ...). 


נישאים על גלי ההתלהבות מקונספט עוגיות המזל הלכנו לבקר בבית החרושת שמייצר אותן (מרתף קטן בסימטה צרה ודחוסה). ממש בצמוד למדרגות היורדות לבית החרושת הצצתי לכוך קטן, עמוס בעיתונים, קישוטים ותמונות ובקצהו סיני זקן לבוש חלוק לבן, שכפוף על צלחת ארוחת הצהריים שלו. לא יודע מה בדיוק משך את תשומת הלב שלי אליו אבל במבט נוסף נראה גם כסא מספרה בודד בקצה החדר - בפרץ ספונטניות החלטתי להיכנס. יעל והילדים ירדו למרתף "בית החרושת" ואני בתנועות ידיים שאלתי אם אפשר להסתפר ובייסורי מצפון (מצאתי כזה לאחרונה) ראיתי אותו מקפל את ארוחת הצהריים שלו באיטיות ומסמן לי לשבת. את סגנון התספורת קבענו יחד בהצבעה על מכונת התספורת וסימון גובה החיתוך במספרי אצבעות. מעניין לראות איך פעולה אוניברסלית פשוטה של העברת מכונת תספורת על הראש יכולה להיות כל כך שונה ממה שאני רגיל לו. תנועות ארוכות ואיטיות, עדינות להפליא, תדר אחר לגמרי של המכונה גם בקול וגם בתחושה ובסוף התספורת מעבר על כל הראש עם שלושה סוגי מברשות עץ בגבהים שונים לניקוי שאריות השיער. סיימנו בהצגת העורף במראה גדולה ומאובקת וב"שיחה" קצרה בסינגליש כבדה, בה למדתי שהאיש בן 95 !!! מספר כבר 45 שנים בכוך הזה אחרי שעשה עליה מסין כדור שלישי למשפחת ספרים - שילמתי לו כפול ממה שביקש והזמנתי מיעל תמונה משותפת למזכרת מחוויה קטנה ומיוחדת. 


המשכנו בטיול רגלי ברובע העיסקי של העיר, צפיה מהופנטת של גלעד במופע רחוב אפריקאי תוך ביצוע ריקודי האגן המפורסמים שלו וסיום בגן שעשועים עדכני במרכז Yerba Buena. יואב שממשיך לגלות סקרנות והרפתקנות ביקש להתנסות בהחלקה על הקרח ולאחר שעה ארוכה ונחושה שהתחילה בהחזקה אמיצה של הקיר והמשיכה בהתרסקויות כואבות למראה ורוויות דמעות הצליח להחליק להנאתו ולגאוותי הרבה.


את חגיגת יום הנישואין סיכמנו בארוחת ערב זוגית בקרוואן במה שנראה למתבונן הלא מלומד כמו ארוחה דלוחה, אבל לנו היא זיכרון מאד נעים: בקבוק פנטה (משקה הפינוק של יעל בטיולים) ומזון טיילים מיובש שחוזר לחיים עם שתי כוסות מים חמים,  בדיוק כמו בטראקים בטיול "ירח הדבש" בניו זילנד - רומנטי להפליא.


בבוקר המחרת נפרדנו מרכב המנהלים ויצאנו לנסיעה הארוכה לכיוון Yusemite כשהכוונה להחליט בדרך איפה לעצור בהתאם ליכולת של הילדים להתמיד בנסיעה. הופתענו לטובה והגענו לחניון הקרוואנים האחרון לפני הפארק, מסע של 6 שעות (עם עצירת BBQ על הWeber בדרך) הסתיים בהבנה המצערת שכל המקומות בחניון תפוסים, והגרוע מכל... שאין חיבור אינטרנט. בעל החניון הסכים שנחנה את הקרוואן במקום השמור בד"כ לאוהלים (ללא חיבור למים וחשמל) והעברנו את הערב עם הגנרטור לחשמל לWii של הילדים ושינה מוקדמת לכולם עם ציפיה לטבע והנופים של מחר.

בבוקר יצאנו לדרך מוקדם מאד במונחים שלנו (8:15) וכעבור חצי שעה כבר חצינו את שערי הפארק ליום שכולו חוויה וויזואלית מרהיבה. טבע עוצמתי של סלעי גרניט עצומים, מפלי מים שמתנקזים לנהר בלב עמק ירוק ושוקק חיים ... ותיירים. את הבוקר הארוך בילנו בנסיעה איטית ודגימה תכופה של הנוף מזוויות שונות, בארוחת בוקר משפחתית בפיקניק מול מפל שוצף וסיימנו בשיוט רגוע ומקסים בסירת גומי לאורך הנהר החוצה את השמורה - כייף גדול.


ארוחת צהריים בקרוואן (וגם חצי שעת Power nap מפנקת לנהג) ויצאנו לנסיעה ארוכה ואיטית בכביש מפותל שזימן לנו הצצה חטופה בגור של גריזלי שחצה בריצה שני מטר לפני הקרוואן וקיוטי סקרן שעצר להביט בנו. הגענו לחלק הגבוה של הפארק ולנופים המדהימים מגובה 2500 מטר על כל האזור. 


ספגנו את הנוף ונדרשנו להחלטה לאן להמשיך. מכיוון שלא היה אינטרנט להתייעץ בו ולחפש מקום לינה ללילה, מיכל הגז לחימום המים ולבישול דרש מילוי, תחנת המילוי הקרובה היא כשעה וחצי נסיעה לכיוון אחד והאפשרויות להמשך טיול הן בכיוון השני - החלטנו ללכת על אסטרטגייה החלטה אחראית, בוגרת ומנומקת ... ונתנו ליואב לבחור: שמאלה ליער הסקיות (עוד שעה נסיעה ולא ברור היכן לישון בהמשך) או ימינה לכיוון תחנת המילוי וחזרה לחניה ללא חיבורים בחניון הקודם. קצת דימיון מודרך והסברים על הכיף שבספונטניות וחוסר וודאות והצעיר החליט על סקויות - ממשיכים לטייל ונראה מה יהיה.

שעה מאוחר יותר יצאנו מהקרוואן לראות את עצי הענק הללו. במבט ראשון זה נראה לא שונה מאד מכל יער אחר, קשה מאד לתפוס את הגודל הזה, עד שמתחילים להרים את הראש כדי לראות את הצמרות והזווית של הצוואר מבהירה שיש כאן משהו קצת אחר. הטיול הרגלי לסקויות ה"מפורסמות" יותר, בטיפוס ארוך, הכריע את גלעד באמצע הדרך ויואב ואני המשכנו לטפס לכיוון ה"גריזלי" (הגבוהה ביותר בפארק בגובה 67 מטר) ו"קליפורניה"  (שהמנהרה החצובה בבסיסו מאפשרת לעבור בתוכו) עם עצירה בדרך להשקות סקויה מזדמן במימיו של יואב (לבנטיני, אבל סוג של חוויה להשתין על עץ בגובה 60 מטר).


עייפים ועמוסי חוויות יצאנו מהפארק לכיוון דרום עם תקווה למצוא גז וחניון בעיירה הסמוכה (במונחים אמריקאים) - 35 ק"מ משם שלקחו עוד שעה של נהיגה איטית בכביש צר ומפותל מאד. 
גז מצאנו בקלות וכך גם את החניון בעיירה, רק כדי לגלות שהוא מלא לחלוטין. 9 בערב, כולנו מותשים, גלעד פוצח בקינה נוגעת ללב ויואב בשאלות פילוסופיות על משמעות המשך החיים - לפעמים ספונטניות זה פחות כיף ...

למצב סופני כזה יש רק פיתרון אחד -  שים אף על המקדונלד הקרוב !

10 דקות מאוחר יותר - הקטנים מאושרים עם מתנת הפלסטיק מארוחת הילדים שלהם ולנו יש אינטרנט (בכל סניף מקדונלד יש חיבור מהיר וזמין להפליא) כדי למצוא מקום בחניון קרוואנים במרחק 10 ק"מ בלבד, להסניף מיילים וואטס-אפ (יעל !!!) ולראות שבארץ מודאגים כי רחמנא לצלן, כבר 24 שעות אנחנו לא מראים סימן חיים במרחב הקיברנטי.

הגענו, התחברנו, התרחצנו וכשניסינו להפעיל את הטלויזיה למשחק קצר ומנחם של הילדים ב Wii  - גילינו שמרפי תפס איתנו (עלינו ...) טרמפ לחניון - חוט החשמל לטלוויזיה הסתבך במתקן שלה  נחתך וקיצר את כל מערכת השמע של הקרוואן - אין טלוויזיה, אין רדיו, אין Wii - לא פחות מאסון.

הילדים ויעל נרדמו ואני גייסתי את כל הידע ממגמת האלקטרוניקה באורט חולון כדי לחקור את מערכת החשמל המורכבת בקרוואן. ב1:30 לפנות בוקר, אחרי החלפת נתיכים, חיתוך חוטים וניסיונות אילתור שונים - הרמתי ידיים, בלי מלחם, בדיל וחוטי חשמל מתאימים אין אפשרות להתגבר על התקלה. לא נותר אלא להיות גמישים - התעוררנו בבוקר וסיפרנו לילדים שאת התוכנית לחזור לעוד יום ביוסמיטי ולהמשיך בהקפה שמאלית צפונה נחליף ב"הרפתקאת הנסיעה הארוכה לתיקון הטלוויזיה" זו שתיקח לנו ארבע שעות של נסיעה רצופה בחזרה לסן פרנסיסקו לסניף הקרוב של חברת ההשכרה. נוכח חומרת המצב (אין מצב שלא יוכלו לשחק ב Wii) הם התגייסו למשימה בנחישות מפתיעה ועברה עלינו נסיעה נעימה של משחקי לגו וצפיה בסרטים במחשב. הגענו וטופלנו בצורה מקצועית ומהירה - החיוט הוחלף בחדש, המערכת שבה לחיים וניסוי כלים ראשון בוצע מיד בחניה של הוולמארט הקרוב כשיעל יורדת לקניות והילדים פוצחים במשחק  Wii סוער. עכשיו זה סופי - אנחנו מכורים !!!

את התוכנית המקורית להגיע ליערות הרדווד בצפון קליפורניה בשמאלית החלפנו בחזרה לכביש מספר 1 מסן פרנסיסקו צפונה לאורך החוף. את יום המחרת בילנו בנסיעה ארוכה ויפיפיה לאורך החוף בנופים הרבה יותר פראיים של ים ומצוקים מאלו שראינו עד עכשיו לאורך הכביש המגוון הזה. סיימנו את היום בעיירה קטנטונת ומקסימה של "היפים" לשעבר שהתעדכנו ל"ירוקים אורגניים" בהווה. התפנקנו לנו בארוחה במסעדה אמיתית עם אוכל מעולה, מראה ואווירה רומנטית (פעם שניה ...) והחלטה להישאר כאן יום נוסף של מנוחה וספיגה של המקום הפסטורלי הזה.


במקביל לכל העלילה הזו נרקמה לה תוכנית טיול משותפת עם סיגל אודי והילדים ביילוסטון לקראת המחצית השניה של יוני. עכשיו יש תאריך ומקום שצריך להיות בו בעוד מעט פחות מחודש, דורש שינוי מנטאלי. עוד שבועיים נתחיל לתכנן איך להגיע בזמן, עד אז ממשיכים לדבוק ולזרום בספונטניות !

XXX
1 תגובות
Big Sur ל San Francisco - הפתעות
19/05/2013 08:49
זיו
חמישה וחצי שבועות טיול מאחורינו, כבר מרגישים "שועלי קרוואן" ובכל זאת ממשיכים להיות מופתעים מכל מה שסובב אותנו ולא פחות מכך גם מעצמנו.

סיימנו את השהייה בBig Sur בטיול  בוקר קצר נגד הזרם בנהר שחנה מאחרי הקרוואן. מים צלולים וקפואים שזימנו ליואב מבחן אומץ של חציית הנהר לביצוע "טרזן על העצים" מחבל שהשתלשל לו מאחד העצים. זה הסתיים עמוק בתוך המים ובנקישת שיניים (לסתות) קולנית, גוון עור כחול/סגול וחיוך גדול של ניצחון. הורות לא אחראית בעליל.


המשכנו לזרום עם כביש 1 עד למונטריי עם עצירה בכמה "מיני גן עדן" של נוף ימי וקינוח בטיול רגלי ארוך בשמורת Point Lobos, שילוב של חופים מצוקיים, משפחות של אריות וכלבי ים בתקופת ההריון שלהם ושבילים בין גבעות ירוקות ופורחות - שלש שעות של היטמעות בטבע וחותמת ראויה למקטע המרשים שהפך את הכביש הזה לאחד היפים ביבשת.


במונטריי העשירה והיפה, הלכנו לבקר באקווריום המקומי. ראינו כבר הרבה אקווריומים מושקעים ומרשימים גם בשנה שלנו בבוסטון עם האקווריום המפורסם שלה וגם בטיול הזה בסן דייגו, אבל גם הספר שלנו וגם אורית סוכובסקי המליצו בחום - אז הלכנו ושמחנו להיות מופתעים לראות שכמו בהבדל בין מסעדות, הדגים אותם דגים אבל הגשה יצירתית עושה את ההבדל. בתכנון של המקום הזה השקיעו הרבה מאד יצירתיות והרבה מאד מחשבה. שילוב של אסטטיות, גירוי אינטלקטואלי ואפשרות ללמוד, בנגיעה והתנסות, על תופעות הטבע והחיים בעולם התת מימי - מרשים ומהנה מאד.


במהלך היומיים במונטריי חנינו בחניון קרוואנים צמוד לחוף פראי עם דיונות חול והרבה רוח ים - תרוץ טוב כדי לצייד את הילדים בעפיפון אווירובטי (ניהוג בשני חוטים). גלעד ואני יצאנו להטיס (אני) טיסת בכורה מהנה ולזמן איכות זוגי של מחבואים בין הדיונות. עדיין לא הצלחתי למצוא את המקום לתת לילדים להטיס את העפיפון ... 

את חג השבועות חגגנו כמסורת ישראל על New York Cheesecake בקרוואן - אחד החגים הטובים.



שעה וחצי נהיגה צפונה ונחתנו בסן פרנסיסקו או כמו שגלעד מכנה אותה סן פרנ-קיקו


אחת ההנאות שלי בטיול היא להשתמש במסחר האלקטרוני המפותח מאד כאן ובטכנולוגיה העוטפת אותו. הפעם האתגר היה לשכור רכב קטן שיאפשר התניידות בעיר גדולה, אבל שהסניף של חברת ההשכרה יהיה בטווח הליכה מחניון הקרוואנים ושהמחיר יהיה כזה שיאפשר לגמור את הטיול בלי לוותר על רכישת הבית החדש ... שילוב של חיפוש בGoogle עם חוות דעת והמלצות ב Yelp, מיקום מGoogle Maps ואתרי שכירת רכב מגוונים הניב הזמנה של רכב במחיר שנראה לי לא הגיוני לחלוטין ובמרחק 5 דקות הליכה - והכל ללא מגע אוזן אדם. הלכתי לכתובת המיועדת, ומצאתי סניף נטוש ודי חשוך במתחם חנויות שכונתי קטן. הצצה פנימה גילתה פחיות צבע, גלגלות צביעה וניילון על כל הריצפה. הבנתי ש"אכלתי אותה" ובכל זאת ניסיתי לפתוח את הדלת ולהפתעתי היא דווקא נפתחה בקלות. מהחדר האחורי הגיח בחור חביב שמצא במהירות את ההזמנה במחשב והוביל אותי לשברולט "מנהלים"  מפוארת שמלווה אותנו בארבעת הימים שלנו כאן (שוב לא היתה מכונית קטנה ...) - קפיטליזים מהמשוכללים !

סן פרנסיסקו זימנה לנו עוד הרבה הפתעות. התחלנו בביקור ב Exploratorium, שכפי ששמו מרמז הוא סוג של מוזיאון מדע שמאפשר לחוות את הדברים תוך התנסות אישית. כמו באקווריומים, גם בכאלה כבר היינו והחוויה הטובה ממוזיאון הילדים בלאס ווגאס עדיין טריה בזיכרון. אבל שוב זו היתה המלצה של אורית ולה יש כבר רפרטואר מוצלח אז קפצנו בצהריים לשעה-שעתיים.... שהסתיימו חמש שעות מאוחר יותר כשהמוזיאון נסגר והיו צריכים לדחוף אותנו החוצה.
המוזיאון הזה כבר לא צעיר אבל נפתח ממש עכשיו במיקום חדש באחד הרציפים על קו המים של העיר. מעבר למבנה המודרני והאלגנטי להפליא, המקום מאוכלס במאות מוצגים מבריקים, חכמים, יצירתיים ועוד הרבה סופרלטיביים אחרים שממחישים את הפיסיקה בצורה שמגרה את המחשבה ומעוררת השראה. בנינו מעגלים חשמליים, ייצרנו סירטי אנימציה, חווינו ורטיגו (נחמד סוף סוף שאפשר לחלוק את המושג הזה עם יעל על בסיס התנסות משותפת), למדנו על האור וספקטרום התדרים שלו, על אופטיקה, צלילים, חושים, אנרגיה קינטית ועוד ועוד ועוד (ועוד נשאר הרבה שלא הספקנו). אני משתמש בזמן הטיול הזה כדי להתלבט על מה לעשות בהמשך, הביקור כאן נתן לי הרבה חומר למחשבה והרבה אנרגיה - נראה מה יוליד. 


את הערב סיימנו בביקור אצל אורית (ההיא מההמלצות המצויינות) וסוכו בברקלי, עם ארוח נדיב ונעים מאד, ארוחת ערב טעימה וצפיה מרגיעה משהו בקטנים שלהם, אריאל בגיל של יואב על המחשב (Apple !!!) כל הערב משחק בminecraft המשחק שיואב מכור לו ואביתר הקטן, בגיל של גלעד, בהתקף כעס על מניעת מתוקים בדיוק כפי שקורה אצלנו כל ערב - צרת רבים, נחמת פולניים !

למחרת הופתענו שוב ... והפעם לגלות שאנחנו נהנים מאד גם מהדברים הכי תיירותיים שיכולים להיות, אלה שצריכים לסמן עליהם V. התחלנו את הבוקר בנסיעה לרחוב לומברד, הרחוב הכי מפותל בעולם (ככה "מכרנו" אותו ליואב). בהתחלה נסענו אותו, אחר כך עצרנו בתחתיתו ביחד עם עוד כמה עשרות תיירים, אחר כך הצטלמנו איתו ברקע, ועוד תמונה ועוד אחת  - והיה לנו כיף. 


משם לפגישה עם גלי, חברה מאלון הגליל שהגיעה לנסיעת עבודה. פיקניק משותף של אחר צהריים עם שמש אביבית בפארק מקסים למרגלות גשר הזהב (תיירותי, צילומים, צילומים ... וכיף לא רגיל). גלי יצאה לשדה התעופה ואנחנו המשכנו להתחרדן בשמש, לשחק בייסבול ולהעיף את העפיפון על המזח (מזח צר, רוח משתנה - שוב הילדים לא זכו לקבל זמן אוויר ... אולי בהמשך, לא מבטיח).


כשהערב ירד והגיע זמן להחליף את משקפי השמש, גילנו לצערנו שיעל איבדה את משקפי הראייה שלה - ובוקר המחרת התחיל בחוויה מסוג אחר - "המרוץ למשקפיים" (בכל זאת כשיעל לא רואה טוב זה מסכן את שיגרת הכריכים המושקעים בבוקר). שוב נעזרנו בטכנולוגיה כדי למצוא אופטימיטריסט וחנות משקפיים שעובדים בסוף השבוע ויכולים להנפיק משקפיים בקבועי זמן קצרים (אנחנו עוזבים את העיר בשני בבוקר). באמריקה כמו באמריקה, הכל זמין ואפשרי. שעתיים מאוחר יותר ואחרי הצבעה משפחתית דמוקרטית על דגם המסגרת המועדף, יעל התחדשה בזוג משקפיים חדשים ורואה ונראית מעולה.


את המשך היום בילנו בעיירה קטנה מעברו השני של גשר הזהב, עם נוף מרהיב לכיוון סן פרנסיסקו והמפרץ ומגוון מסעדות ובתי קפה באווירת סוף שבוע פסטורלית. ספגנו מהנוף, קינאנו בזוגות שמעבירים את הזמן בנחת במסעדות על שפת המפרץ ....... ושיחקנו "דג מלוח" עם הילדים באחת המדשאות. השאלה "איפה מוצאים כאן ביביסיטר" אמנם נזרקה לאוויר מספר פעמים לא מבוטל אבל (ושוב באופן שמפתיע אותנו) מצאנו את הביקור בעיר עם הילדים הרבה יותר מתגמל ומהנה ממה שחשבנו שיהיה.


גם הערב הזה הסתיים במפגש חברתי נעים ומעניין, הפעם עם עדנה וירון, קרובי משפחה של יעל שגרים 40 מייל דרומית לעיר בפרבר הכי "אמריקאי מהסרטים", אבל עם ארוחת ערב הכי ישראלית (50 אלף ישראלים בעמק הסיליקון הצליחו להביא מוצרים ישראליים לחנויות וחשוב מכך מלפפונים אמיתיים עם טעם של בית ולא הדבר הירוק הגדול וחסר הטעם שהאמריקאים מכנים בטעות מלפפון) - הרגשנו הכי בבית שיש.

בין כל המראות, ההתנסויות וההפתעות - הילדים ממשיכים לגדול לנו מול העיניים. אצל יואב זה מתבטא במנטאליות בוגרת שצצה ביותר ויותר סיטואציות ואצל גלעד זה מתבטא בעיקר בידיים והרגליים שמתחילות לצוץ מתוך המכנסיים והחולצות שלו - בשבועות האחרונים הוא פשוט גדל פיזית בקצב חריג ואנחנו צריכים לקנות לו מלתחה חדשה כי זה כבר מתחיל להיראות די מביך. בצד המנטאלי הוא ממשיך להוות "בומרנג אנושי" והשבוע התחיל להחזיר לנו ב"תזכיר לי מי אתה ?" מתוזמן היטב כשמבקשים ממנו להפסיק איזו התנהגות - חייבים לשקול מילים.

היום, ה19/5, הוא יום הנישואין ה15 שלנו, זה של החתונה האזרחית בניו יורק (השני בתחילת יולי לכבוד מסיבת החתונה בארץ) - הטיול המשפחתי הזה הוא מתנה מעולה לסיכום 15 שנים ביחד - מזל טוב.

XXX






1 תגובות
San Diego ל Big Sur - שאנטי
13/05/2013 08:39
זיו
עזבנו את סאן דייגו בדרכנו צפונה. Legoland ו Sea world בהחלט עמדו בציפיות הגבוהות שנבנו לקראתם והגענו למסקנה שביקור ברצף גם בדיסנילנד יהיה סוג של מעט יותר מדי, אז החלטנו לדלג, ובאותה הזדמנות גם דילגנו על לוס אנג'לס העיר (דילוג די איטי בהתחשב בפקקים באוטוסטרדה שחוצה את העיר) והתניידנו לנו לכיוון כביש מספר 1. 

בספר שאנחנו מתייעצים בו לאורך הטיול, "מסלולים" של נטע דגני (מומלץ בחום רב), הלג הזה מלוס אנגל'ס לכיוון העיירה מונטריי מתוכנן ליום נסיעה אחד עם עצירות .... אבל אנחנו במוד שאנטי עמוק, כבר ביום הרביעי בדרך ומונטריי נראית באופק רק מחר. עכשיו גם ברור לגמרי שאת הביקור ברוקיס הקנדיים שחשבנו לעשות בתחילת יוני, נעשה בטיול הבר מצווה של גלעד (לבר מצווה של יואב נשלים את הטיול לאוסטרליה שפיספסנו והחלפנו בטיול הזה - יש למה לחכות).

את הלג הזה התחלנו בביקור בחוף ווניס בסנטה מוניקה - אין הרבה יותר שאנטי מזה. החוף הכי רחב שפגשנו עד היום, עם מסלול אופניים/רולרבליידס/ריצה/סקיטבורד לאורך קילומטרים ועם אוסף מרהיב של אנשים בכל הצבעים ובכל הגוונים האנושיים שרוכבים עליהם. והכל באוויר רווי בריחות ורוחות של ים ומואר בשמש צהריים נעימה של אביב. נוף אורבני ואנושי שפשוט כיף להסתובב, לשזוף בו את העיניים ולהרגע (לא שהיינו לחוצים מדי בחודש האחרון ...).


היינו מתוכננים להמשיך עוד 100 מייל באותו יום, אבל האווירה בחוף הישרתה תחושת "לאט, לאט", בדקנו בשעון וראינו שעברו שבועיים כך שהילדים זכו בביקור נוסף במקדונלדס ונשארנו לישון את הלילה בפרבר של סנטה מוניקה.

למחרת השלמנו את 100 המייל החסרים והגענו לחניון מקסים שצופה לאוקיינוס עם בריכה יפיפיה שהילדים התלהבו ממנה כל כך שביקשו להישאר יום נוסף, ובשאנטי כמו בשאנטי, זרמנו איתם ולמחרת בילנו את הבוקר בבריכה ואת הצהריים בחוף מקסים על האוקינוס, עם ביקור של להקת דולפינים 50 מטר מהחוף והרבה זמן אחים איכותי (מים עושים להם טוב לזוגיות).


למחרת, לכבוד חודש לתחילת הטיול ומכיוון שיואב מנסה בכל כוחו להיטמע במקום, תוך דיבור באנגלית עם כל מי שהוא פוגש, בביטחון עצמי מופרז (מאד) ואוצר מילים קטן (מאד) - החלטנו להענות לבקשתו ורכשנו לו אלת וכדור ביסבול, כך שיוכל להרגיש All american boy. מצויידים באביזרים המתאימים המשכנו עוד 100 מייל והפעם לחניון קרוואנים עצום ועמוס משפחות וילדים - סוג של כינרת לחופי הפאסיפי - פחות אהבנו, אבל ניצלנו את הזמן לאימוני כדור בסיס אינטנסיבים ואפילו נרשמה הצלחה יפה מאד.


היום יצאנו סוף סוף לכביש מספר 1 המבטיח. את הבוקר התחלנו מוקדם מאד לעצמנו, 9:30 עזיבת קלא'ץ (הורדת הנד-ברייקס) בחניון - צפוי יום ארוך.
התחנה הראשונה - שייט קייאקים בעיירה Morro Bay - עיירה ציורית של בתי עץ על המים ומפרץ שתחום בדיונות חול שיוצרות "אגמון" רגוע ושוקק חיים ימיים. שכרנו שני קייאקים זוגיים, הצטלמנו בתמונה "אמריקאית" של לפני ויצאנו לשייט. הישיבה בגובה המים, השקט של התקדמות הקיאק, מושבת כלבי הים על מזח באמצע המפרץ והמשחקים של כלבי הים מסביבינו, עצירה בדיונות החול ממול לעיירה - אושר גדול. ליעל ולי זו היתה הזדמנות גם לקצת נוסטלגיה מהטיול הגדול הראשון שלנו בניו-זילנד לפני 15 שנים ושלושת ימי הטרק הימי שעשינו בקייאק זוגי.


התמונה הזו מתאימה להגדרה המילונית לשאנטי

המשכנו לעיירונת הבאה, ציורית גם היא, אוקינוס, מזח, חוף רחב .... Copy Paste מהיפים, ונכנסנו להשלים את השתלטות הים על החושים במסעדת Fish & Chips על הטיילת המקומית - טרי וטעים באופן חריג.



התחנה הבאה: מושבת פילי ים, ואם חשבנו שאנחנו בשאנטי, הבנו שאפשר הרבה יותר. אלפי פילי ים רובצים על החוף ונהנים מהשמש בתנוחת מומיה עם העפת חול לצינון הגוף מידי פעם בתנועה זריזה של סנפיר תורן, דומה למה שפילים יבשתיים עושים עם החדק רק עם יכולת מדהימה לא להזיז שום שריר אחר בגוף - תופעת טבע מיוחדת.


מכאן היום המשיך בנסיעה איטית כשהדרך מתחילה לטפס על המצוק והנוף הופך פראי יותר ומדהים ככל שמצפינים. עוצרים מידי פעם ויורדים לשאוף מהיופי הזה. הצטערתי שאין לי Google Glasses לצלם ברצף את כל הדרך (ובכלל נראה לי שהגיע הזמן לשים את היד על זוג כזה).


הגענו לחניון קרוואנים בלב יער עצי Redwood, על גדת נחל רדוד וצלול, מגרש משחקים ימי לילדים ומקום קסום לקינוח היום המעולה הזה.


מחר ממשיכים להצפין ולספוג עוד מהיופי הזה. קראתי אחורה וראיתי שהמילים מקסים, מדהים ויפיפה חוזרות על עצמן לכל אורך הפוסט - השפה (שלי לפחות) ענייה מדי כדי לתאר את המראות הללו, שקשה לשבוע מהם ויש רצון להמשיך ולצפות בהם עד שייצרבו בזכרון.

חג שבועות שמח.
XXX
1 תגובות
San Diego - היטמעות
09/05/2013 09:07
זיו
חלף חודש מתחילת הטיול, עברו ימים מרגשים של התחלה, צברנו הרבה חוויות והרפתקאות, ראינו מגוון נופים והסתגלנו לשגרת טיול. אבל את השבוע האחרון, שאת כולו בילינו בסן דייגו חווינו קצת אחרת, בסוג של היטמעות. הקרוואן חנה לו שבוע בלי להתנתק מהחיבורים בגן העדן על יד הים, אנחנו שייטנו להנאתנו ברחבי האזור ולאט לאט צצו להם סממנים של קביעות, והרגשה של חלק מהסביבה. אחרי ארבעה ביקורים באותו Walmart (מקרר קטן = הרבה סופר) הקופאית כבר מוכרת ואפילו זוכרת, יש קפה שכונתי "שלנו", כולם כבר מכירים את הירידה לכביש המהיר לכיוון דרום, כיוון הפעילויות, ואת התזמון בדרך חזרה ויש את תחנת הרדיו המועדפת, 93.3, עם פלייליסט של מוזיקה עכשיווית (הרבה Rihanna הפייבוריט המשפחתית) שהוא קצר יותר אפילו מהפלייליסט של גלגל"צ - מוכר זה נעים.

חוק שימור האנרגיה (זו של האלקטרוניקה) עובד גם בקרוואן. אחרי ההתרגשות מהלגולנד וארבעה ימים של משחק בלגו הישן ובנייה אינטנסיבית בחדש, התעוררנו ביום ראשון לבוקר של גשם שוטף והחלטנו להישאר בקרוואן ליום של מנוחה. הילדים ניצמדו לWii ולמחשב והשלימו חוסרים Bigtime, ואנחנו התחברנו למציאות בארץ עם ידיעה מדאיגה ומטלטלת על חברה שמתמודדת עם בעיות בריאות ועם הרבה דברים קטנים יותר שהצטברו סביב בית הספר של יואב, מנהלות הבניה של הבית החדש וכל מיני זוטות אחרות ובצידן מעקב דרוך אחר הנעשה בצפון וברור האם נדרש לשנות משהו בתוכניות שלנו. מחדד את תחושת החיבור לארץ מחד אבל נותן פרופורציות ומתדלק את האנרגיה להמשיך ולחוות כאן ביחד.

את היום הגשום למחרת ניצלנו לביקור נחמד בנושאת המטוסים Midway, שהפכה למוזיאון צף סמוך לרציף בסן דייגו. חוויה אינטראקטיבית עם הרבה מוצגים שאפשר לטפס עליהם ולגעת, סימולטור טיסה עם motion, שימוש יעיל במולטימדיה למי שרוצה להעמיק והרבה כבוד למסורת ולאנשים שאחראים עליה לאורך השנים. מה שהרשים אותי במיוחד (בוודאי לאור הניסיון האישי עם מוזיאון חיל האוויר) הם וותיקי הספינה שמשמשים כמסבירים ומתפעלים של התצוגה. עשרות של אנשי ים, טכנאים, מהנדסים ואנשי צוות אוויר בשנות ה60, 70 שלהם, לבושים במעילי וכובעי הייצוג שמפוזרים בנקודות השונות באוניה, מסבירים ומספרים את הסיפור של האוניה ושלהם ומוסיפים אוטנתיות וצבע לארוע. זה בעצם מוזיאון אווירי עם הרבה טרנרים (רק 24 שעות מבאר שבע). אמנם יש הרבה מה ללמוד מכאן אבל מול ההשקעה המאד נדיבה בדולרים (מיליונים רבים) ובעשרות מתנדבים, זה גם מעצים את ההערכה לטרנר על מה שהרים לבדו בחצרים.

הקונפורמים (גם אני ...):

והנונקונפורמיסט:

גם לנו יש נושאת מטוסים! מזל שיואב לא עירני להשתלטות הדור הצעיר ...

סיכמנו את היום בלשחק "משמר המפרץ" בחצי אי הצמוד לעיר עם חוף ים יפיפה ושכונת יוקרה שהיינו שמחים להעביר בה כמה שעות בזוג (ילדים זו שמחה...לרוב).


למחרת ביקרנו ב Sea World המדהים (ובאופן מפתיע ובעקבות טיפ של אורית סוכובסקי גם חסכוני עם כניסה חינם לנושאי תעודת צ"א). שש שעות של הופעות מהוקצעות, מתקני לונה פארק מגוונים, מגדל תצפית עם נוף לכל האזור, רכבל "שאנטי" מעל המפרץ ואין ספור תצוגות מרשימות של כל הפנים של יצורי הים. במשאל המשפחתי לא העזנו להדיח את לגולנד מהמקום הראשון .... אבל אם תשאלו בפרטי יש על מה לדבר.

השפריץ שיואב חיכה לו כל ההופעה יוצא לדרך:


ברביעי בבוקר החזרתי את הגולף הזריזה והנעתי לראשונה מזה שבוע את הקרוואן. יצאנו לדרך צפונה לכיוון כביש מספר 1. המח מתרגל מהר להאצה ולשיעור הפניה וצריך להתאמץ שוב לנהוג בזהירות, בפניות רחבות ותוך הסתכלות במראה לרחוק וזו לקרוב לפני שעוברים נתיב. כמו במעבר מצוקית לרעם - יש משהו בגודל ובעוצמה וגם ברעידות תוך כדי נסיעה שמרגיש "גברי" (אבל לא להתבלבל -  אם רוצים את הטוב מכל העולמות אין על "סופה" !!!).

לפנינו נסיעה ארוכה ויפה צפונה עם הרבה הבטחה לנופים מדהימים בדרך החוף לכיוון סן פרנסיסקו.
גם לאחר שבוע, עזיבה של קביעות מלווה בתחושה של עצב משהו בשילוב התרגשות מהלא נודע לפנינו - קדימה לדרך.

XXX
2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »