עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

מדיויד בואי ועד חכמת הבייגלה.
הרהורים על רווקות דתית, תרבות ויצירה ועל חברה, פוליטיקה והחיים.
אינג'וי.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מגדלים באוויר- אאוט. בנייה-אין.
25/08/2013 00:19
zigi
לפעמים, כשאתם בני 30+ החיים הם קצת כמו בייגלה.
מפתים מבחוץ, מהלכים עליכם קסם עם כל הקראנצ'יות והסומסום הזה למעלה, אבל עבשים מבפנים.
לפעמים, הייתם רוצים להיות מן כעך, פשוט ורגיל, לא משונה במיוחד, אבל החיים הבוגרים האלו לבד כופים עליכם מן חפירה עצמית כזו, מן משבר זהות, מן צורך אינסופי לנבור בעצמכם ולהתפתל. אבל, מכאן, גם הייחוד שלהם. 
לפעמים, החיים האלו נראים קצת כמו סרט, ואם כבר סרט, אז שיהיו כמו סרטו הגאוני של אילן הייטנר "חכמת הבייגלה".
מדובר בחכמה מתוחכמת ונשגבת, כזו שרק אתם ושכמותכם מבינים ומכירים. חכמה שלרב, לא זוכה להערכה לה היא ראויה, לפחות לא עוד בחייכם. רק אתם, מבינים בדיוק עד כמה גאוני, זה להשיט את הסירה הזו שנקראת החיים שלכם.
לנווט את חייכם אל חוף מבטחים (רצוי בניין קומות יוקרתי בגבעת שמואל), להימלט מאסונות פוטנציאליים (נשמות טובות, דודות שדכניות בפוטנציה ושרלטני שידוכים בשקל שמתנסים על גבכם שהיה פעם שברירי והיום מחושל) ובעיקר לחרוק שיניים ולקוות לטוב (זו הסדרה "סרוגים" או שאתה ממש שמח לפגוש אותי?).

אז, הייתי בדייט.
בפעם המי יודע כמה. רק שהפעם, הגעתי באופן שונה. הכנה מנטלית? סוג של.
קצת כמו ג'ורג מסיינפלד, אב רוחני מפוקפק למדי, שהחליט שההחלטות שהוא לקח עד היום לא הביאו אותו למקום המיוחל, גם אני ביכרתי לקבל החלטות בדרך אחרת החל מהיום בערב. מה שאומר שפעלתי באופן שונה והופכי באשר להחלטות האינסטנקטיביות שלי.
כשאני מנתחת את מערכות היחסים שלי, אני שמה לב שלרב אני עסוקה בלברוח מהן, במקום באמת להיות שם.
לחפש את הכשלים, הפאקים, החסרונות. לנבור בתכונות האופי הנוכחיות וההשלכות העתידיות שלהן באשר למדוייט התורן.
אסון קולוסאלי במונחים של עולם הדייטינג. 
כך נתתי בהם "סימנים". בחור אחד עילג, אחר שרוט, שלישי רווק פוחז והולל ואחר בכלל קיצוני. 
חזרתי מלאת סיפורים כרימון, אבל נטולת קשר. שעשעתי את הסובבים, הרגשתי צינית ומגניבה אבל יותר מכל דבר אחר, חזרתי מכל מפגש כלעומת שבאתי. אתם מבינים, אין אדם מושלם. אין אביר על הסוס הלבן. אבל בגיל 30 את מרגישה ש "בשביל זה חיכיתי עד עכשיו"?
חומות ההגנה שבניתם בכשרון כה רב סביבכם, התחושה של החופש שבלבד והציפיות החברתיות ממכם גורמות למגננה, הרבה יותר מאשר לסתם יציאה נחמדה עם אדם נוסף. הסיטואציה המלאכותית שמזמן הדייט, בעיקר בחברה הדתית, בה יש סאבטקסט עמוק של "האם הפגישה הזו תוביל לחתונה", מעיבה על כל גרם טבעיות ומחרבת כל חלקה טובה. 
הפעם, חשבתי לעצמי, אצא בתחושה אחרת. ולא, הוספתי בתוקף, אין טעם לצאת כלל.

את הציניות והאטימות {מנגנון אנטי רגשני ואופטימי} זרקתי לפח. הפעם, לא התכוננתי שעות, אלא השקעתי באופן דיי סטנדרטי. 
ועם זאת, השקעתי במשאבים הפנימיים. בדר"כ, כשמדובר בדייט מאתר, תמיד יש "קונפליקט תמונות". זה מצב בו רואים תמונה אחת מעולה ואחת, שסותרת כליל את כל התיאוריות שבניתם סביב אותה תמונה מוצלחת. נניח, תמונה של גולנצ'יק שרירי וחטוב. ואז לידה תמונה נוספת, שונה בתכלית מקודמתה, בה הבחור נראה כמו הבן של השכן ממול, רק בגרסה החנונית שלו. כאן, תמיד תיווסף אינפורמציה שהיית בכיף מדלגת עליה: מקריח, כרס, מעריץ של אייל גולן. אוקיי... וכאן, רבותיי, נמדד המבנה הנפשי שלכם. אם אתם אופטימיים, אתם נרגשים, מסתכלים על התמונה הטובה ומצפים לפגוש את הבחור מאותה התמונה לדייט המקווה. אם הנכם פסימיים, אכלתם אותה. לנצח, תתבאסו על התמונה ותחכו לדייט כמו למפגש עם הפיליפיני של הסבא הגוסס שלכם. תגידו לעצמכם שאין מה לצפות לחתיך, כי יגיע יצור. ואז הנבואה גם תגשים את עצמה.

בכל מקרה, הפעם, ציפיתי לתמונה הטובה.
וזה אכן קרה. כשמר בחור הגיח מהחניון האחורי, לא באמת הייתי צריכה לעסוק בבקרת נזקים.
חייכנו זה לזו בדקות הראשונות. קצת כמו בסרטים. בחור נחמד למדי. נשימת הקלה. 
כמה שמחתי, כשלא נתתי לדיבור השאנטי הזרקני שלו להרתיע אותי ולגרום לי לסיים עוד בטלפון. לעזאזל, כמעט עשיתי את זה.

טו בי קונטיניוד.


0 תגובות