עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
היי
21/10/2014 08:44
why me
החגים נגמרו.... החיים ממשיכים ונכנסים לשגרה.....שגרה שהיא נחמה מייאשת, מוכרת אך בלתי נסבלת..ואני שוקעת לדפוסים רגילים דפוסים של הרס עצמי, דפוסים שהבטחתי לעצמי לשנות אך משום מה אני כמו צופה מהצד המסתכלת על רכבת חייה דוהרת לתוצאה הצפויה.... אני לא אוהבת את מי שהפכתי להיות ואני לא יכולה לשנות זאת, אני מפשפשת בתוכי לכוחות ואני לא מסוגלת לזהות אותם יותר...אני שיודעת מי אני כבר לא יודעת כלום......
1 תגובות
היי
16/10/2014 19:26
why me

המשך פרק 3 תהנו........

 

היום הראשון לעבודה היה מלחיץ במיוחד, הגעתי לעבודה בשמונה כמתבקש וניגשתי ישירות למשרדה של ליאת, המנהלת החדשה שלי. המשרד היה ממוקם בהמשך המסדרון של משאבי אנוש,מסתבר שכל האזור הזה היה לשרות העובדים,בהמשך היה ממוקם חדר אוכל של העובדים וממולו שכנה המכבסה ומשרד מחלקת המשק.משרדה של ליאת היה סגור והחלטתי להמתין ליד, שמא אני אפספס אותה, לא מתאים שתחשוב שאני מאחרת ביום הראשון. קבוצה של עובדים שהגיעה נעצרה ליד שעון ההחתמות שהיה ממוקם ממש בכניסה.רעש הדיבורים הופסק לרגע כאשר הם הבחינו בי עומדת ליד משרדה של ליאת. אני שונאת את ההתחלה ואני שונאת להיות עובדת חדשה, זה כל כך מעצבן.  מס דקות אחכ ראיתי את ליאת נכנסת , קצרת נשימה. מבטה החטוף לעבר השעון בישר לה למורת רוחה שהיא אכן מאחרת. היום היא לא לבשה את המדים שראיתי אותה יום לפני. אולי זה בכלל לא היו מדים, מי בכלל לובש את הצבע הזה מבחירה, אלוהים. למרות שהיא נראתה מעולה יש לציין. הבוקר היא לבשה חליפה מחוייטת בצבע שחור. הזקט קצר וצמוד והמכנסיים בסגנון שבע שמניות, סקיני. שערה היה אסוף באותו סגנון כמו אתמול ולאוזניה עגילי זהב חישוק, היא נראתה מהמם. נעלי העקב השחורות הוסיפו לגובהה למרות שלא היה צריך. ליאת הבחינה בי וחייכה " בוקר טוב, את מחכה הרבה, אני מצטערת הרכב לא התניע ו....את יודעת בוקר שכזה" היא אמרה בקול מתנצל. מופתעת מהפניה הנחמדה אליי, במיוחד לאחר הרושם שהותירה עליי אתמול. ליאת פתחה את הדלת וניגשה ישירות אל הטלפון אשר היה מונח על השולחן. נכנסתי אחריה בהיסוס בוחנת את המשרד הקטן.השולחן היחד תפס את רוב המשרד, הוא היה ממוקם מול דלת הכניסה , לידו היו שני כסאות מרופדים. בצידו הימני של החדר עמד עציץ גדול אשר היה מונח על הרצפה. ארונית קטנה הייתה מונחת בצדו האחר של החדר ועל הקירות היו תלויות תמונות פרסומת של המלון. השולחן היה עמוס בניירת ופנקסים.

" תשבי אני כבר איתך" היא אמרה וסימנה לי על אחד הכיסאות.

היום חלף ביעף, ליאת הסבירה לי את העבודה, נתנה לי מדים ותג ובהמשך ציוותה אותי לסיוון,צ'קרית ותיקה, בה התבוננתי לאורך כל המשמרת. סיוון הייתה   צעירה אחרי צבא שהגיעה לעשות מענק ונשארה, סיוון היתה בעלת מראה פשוט, שיער חום עכברי שאסוף בקוקו נמוך מאחורי ראשה ועל עינייה משקפיים אדומות גדולות., מראה גופה נעלם מאחורי המדים שחשדתי שגדולים עליה במספר או שניים. היא הייתה חייכנית וסבלנית אשר דאגה להסביר לי את כל המתרחש במלון, לפרטי פרטים. אהבתי את המקום והאווירה, העובדים היו ברובם חברה צעירים כמוני והרגשתי שאשתלב פה במהרה. את מיכאל לא פגשתי אותו יום, אולם הדבר לא אכזב אותי מאחר וידעתי שדרכנו יפגשו מתי שהוא בצורה זו או אחרת.

 

" מאי...מאי..את ערה?" אני שומעת קול מרחוק המושך אותי חזרה. אני פוקחת את עיניי מביטה בדמותו של אלי הרוכנת מעליי.

" היי...חזרת.." אני אומרת בהקלה. לפתע מרגישה בטוחה. אני מותחת את גופי, מרגישה  את צווארי הכואב נמתח " מה השעה?" אני שואלת ,מבוהלת מהזמן שברח.

" שמונה בערב" הוא אמר מתבונן לעבר שעון הקיר הגדול. קולו המתוח משך את תשומת ליבי. התרוממתי במהירות מהכסא " מה קרה?" אני שואלת בחרדה.

כלום, אני עייף, יום ארוך.. איך את מרגישה?" הוא שואל ומביט לתוך עיניי. עיניו הכחולות מביטות בי בעייפות אשר צבטה את ליבי. לאורך כל היום הייתי עסוקה ברגשות שלי ולא חשבתי על איך הוא מרגיש. יום שהתחיל באשפוז חברו הטוב, אח כמעט, המשיך בללכת לעבודה שבה בטח הוא לא נח לרגע ולחזור הביתה, אליי, מאי המפורקת כולה.. ממש יום ארוך. הרגשתי מבוישת, מניחה את ידי על ידו ולוחצת בחוזקה. מבטו הבהיר לי שהוא מבין ואין טעם להוסיף דברים. אני מסתכלת סביב, כוסות הקפה וצלחת העוגיות היו עוד מונחים על השולחן, בגדים מהבוקר מושלכים על הספה. אני עוצמת את עינני חזק, אלוהים שלא נדבר על האמבטיה. אי נעימות פשטה בי. אני מתחילה לארגן במהירות " אתה רעב, אני יכולה לארגן משהו במהירות" אמרתי מעבר לכתפי. ידיי מלאות בספלי הקפה המלוכלכים. אני נגשת אל המטבח, הכיור מלא בכלים מהבוקר, אני מניחה את הספלים בכיור מתעלמת מהכלים  אחכ אני אשטוף הם לא בורחים לשום מקום. אני מסתובבת חזרה לכיוונו של אלי, מבחינה שהוא הספיק להחליף את בגדיו. אלי היה בחור נאה, שערו בלונדיני ארוך, עיניים כחולות בצבע הים, גבוה, אומנם לא כמו מיכאל אבל עדיין גבוה, ממני. גופו חטוב ובנוי היטב. מיכאל היה נוהג להקניט אותו על ההשקעה שהיה משקיע בגופו, אלי דגל בחיים בריאים. אלי לבש מכנסי בוקסר קצרים וגופיה, למרות שראיתי אותו לבוש כך בעבר, המראה לפתע נראה אינטימי מדי וגרם לי מבוכה. הרגשתי את לחיי מאדימות והסטתי את מבטי במהירות. זה אחרת ללא מיכאל, זה רק אני והוא כאן בבית, ההרגשה הייתה לא מוכרת ומוזרה. אלי ניגש אל הכיור והחל לשטוף את הכלים, ניגשתי אל המקרר, מסתירה את פניי בתוכו. האוויר הקר הרגיע את עורי הבוער. " אפשר להכין חביתות וסלט" אני אומרת כשראשי עדיין טמון בתוך המקרר.

" בסדר גמור" הוא אומר בקצרה. הרמתי את ראשי והבטתי בו. אלי היה שקוע כל כולו בשטיפת הכלים. נראה היה שהוא נמצא בעולם אחר. מראה של אלי רוחץ את הכילים העלה חיוך על פניי, מיכאל בחיים לא היה שוטף את הכלים, מיכאל היה מעולה בשני דברים עיקריים, לאכול ולעשות אהבה. החיוך התרחב על פניי , אלי שהתבונן בי באותו רגע " זה מתאים לך, לחייך ככה" הוא אמר במבט שהתקשיתי לפענח. מובכת, החיוך נעלם מפניי ופניתי במהירות אל הגז להכין את הביצים. אלי ניגב את ידיו ויצא מהמטבח בשקט. לעזאזל זה היה יום ארוך וקשה , אני מדגישה לעצמי, מלא בבלבול וחוסר אונים , וזהו.

" וואו, לא קלטתי שהייתי כל כך רעב עד עכשיו" הוא אומר ונשען לאחור על כסאו. החביתה שהכנתי לו נעלמה מהצלחת עוד לפני שהספקתי להניח אותה על השולחן. הוא הרים את חתיכת הלחם הנותרת ונגב עימה את הצלחת " אתה רוצה שאכין לך עוד אחת " אני שואלת בחיוך. אני מסתכלת על הצלחת שלי מגלה שכמעט ולא נגעתי באוכל. אני מבחינה במבטו השואל

" אני לא רעבה..הנה קח תסיים את שלי" אני אומרת ומושיטה לו את הצלחת. הוא מביט בי בדאגה ואני  מרכינה את ראשי. אני מרגישה רטיבות על לחיי  מרימה את ידי לפניי  אני מגלה את הדמעות  זולגות. אלי התרומם מכיסאו ונגש אלי. ידיו הארוכות חבקו אותי בחזקה ,  מנחמות ועוטפות " ששש... " הוא  אומר. הבכי שהצטבר בתוכי כל היום נפרץ החוצה ללא שליטה. לא יכולתי להפסיק, הרגשתי את ידיו של אלי מנענעות אותי בעדינות והחום שהעביר לי גופו נתן לי בטחון. מרגישה רגועה יותר אני מושכת את עצמי בעדינות ממנו, ידו מסיתה את שערי מפניי  ואז נופלת במהירות לצדו. אלי מוביל אותי אל האמבטיה, פותח את הברז ושוטף את פניי, מובלת על ידו, מרוקנת מכוחות לא התנגדתי למעשיו. הוא מנגב את פניי בעדינות, אינו אומר מילה. מבטו אינו פוגש את עיניי. הוא תופס את זרועי ומוביל אותי אל הסלון. אני מתיישבת בדממה, מביטה בו. ללא כל מילה, הוא ניגש אל  השולחן ומפנה במהירות את הכלים ומניחם בכיור. רעש הקומקום מהמטבח ורעש הכוסות הבהיר לי כי הוא מכין קפה. השענתי את ראשי לאחור ועצמתי את עיניי. מסרבת לחשוב, מסרבת להרגיש. מרגישה בנוח עם הרגשת הנמנום שנפלה עליי. מספר רגעים אחכ ,אלי מתיישב לצידי ומניח על שולחן הסלון שתי כוסות קפה " תשתי , זה יעזור לך" הוא אומר. אני מסתכלת אל הכוס ומגלה שזה לא קפה, כנראה תה למרות שהצבע לא מוכר לי. אני מרימה את הכוס החם אל שפתיי ולוגמת. הרגשת חמימות מתפשטת בגופי " תודה" אני אומרת.

הדממה שהשתררה בחלל הסלון עטפה אותנו בעדינות, ישובים על גבי הספה, בוהים לעבר הקיר הלבן והריק ממול. אפילו הרעש העולה מהמרפסת הפתוחה, המודיע על הרחוב המתעורר לחיים בשעות הלילה של הקיץ בתל אביב, לא הסיח את דעתנו מהמחשבות המשתוללות בראשנו.

" אתה חושב שהוא מבין מה קורה לו? איפה הוא נמצא?" אני שואלת לפתע, מזיזה את ראשי לעברו. קולי שבר את הדממה ששררה בחדר וגרמה לאלי להזדקף במקומו. אלי הרכין את ראשו אל ידיו ותפס את שערו. " אני לא יודע... אני מקווה שלא," הוא אומר בקול שבור. אלי הרים את ראשו מבטו מופנה אליי " אני רק יודע שיטפלו בו טוב שם, מאי, הוא צריך את זה עכשיו" הוא אומר.

" איך אתה יודע? אתה בכלל מכיר את המקום? שמעת עליו?" אני שואלת בסקרנות. מבינה לפתע שאין לי שום מושג על המקום שמיכאל נמצא בו. אני פשוט סמכתי על רוברטו, היה קל יותר ככה. קל להישען על מישהו חזק שלוקח את העניינים לידיים, שיודע מה לעשות, אני מקווה.

" לא, אבל רוברטו יודע, הרופאה שבדקה הבוקר את מיכאל, חברה טובה שלו והיא עובדת במקום שנים" הוא אומר.

" הוא היה פה היום, שוב" אני אומרת. נזכרת בבקורו המוזר של רוברטו היום. עדיין מנסה להבין את פשר העניין. מתמלאת התרגשות וצפייה לראות אותו מחר.

" באמת? מה הוא רצה?"  הוא אומר במבט מופתע.

" לא ממש הבנתי, אבל אני הולכת איתו מחר לבקר את מיכאל"  אני אומרת בהתרגשות מהולה בחשש. אני מביטה בו מנסה להבין את פשר הבעת פניו. אלי הרכין את מבטו לידיו אשר היו מונחות על ברכיו ושתק.  מבולבלת מתגובתו אני ממשיכה בדבריי " הוא רוצה שאכין לו תיק עם דברים לבית חולים, דברים שהוא צריך, אתה יודע... בגדים, מברשת שיניים.." אני אומרת מרגישה שאני מתחילה לגמגם, לא מבינה למה, מבטו של אלי לא מובן לי, הוא כועס? למה?.

" אני שמח מאי, אני מקווה שזה יעשה טוב לשניכם" אמר בקול חסר גוון.

 אלי קם ממקומו, מסמן לי שהשיחה הסתיימה מבחינתו. הוא הושיט לי את ידו ומשך אותי למעלה " אני חושב שכדאי לסיים את היום הזה וללכת לישון" הוא אמר. מבטו העז גורם לי שוב אי נוחות והרכנתי את ראשי לרצפה. מבולבלת מהרגשות שצפו בי.

אלי תופס בידי ומוביל אותי לעבר חדר השינה שחלקתי עם מיכאל כל השבוע. נעצרת בפתח הדלת, רעד עובר בגופי. המיטה הפוכה, הבגדים שלו מפוזרים לכל עבר, השמיכה שאחזתי קרוב אליי הבוקר, מנסה לחוש בקרבתו, מונחת סתורה על המיטה. אני עוצמת את עיניי, גופי מסרב להמשיך. אני פונה אליו , מרגישה שוב את הדמעות נאספות בעיניי " אני לא רוצה לישון כאן היום" אני אומרת בלחש.

אלי, ללא כל מילים, מוביל אותי אל חדרו. אני נעצרת בכניסה, מביטה בו  "אל תדאגי, תשני כאן היום, אני אישן בסלון" הוא אומר. אלי אסף במהירות את בגדיו שהיו מונחים על המיטה והסיט את השמיכה.  " אבל..." אני אומרת בקול חושש, עדיין עומדת בכניסה, מפחדת להיכנס.

" שששש.." הוא לוחש ומוביל אותי אל מיטתו הרחבה. התיישבתי על המיטה מרגישה את קפיצי המזרון חורקים מתחתיי, מניחה את ידיי בצידיי גופי, מלטפת את הסדין השחור שעטף את המזרון. אלי השכיב אותי בעדינות לאחור, אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמושכבת לישון ע"י אמה, עצמתי את עיניי. אלי רכן לעברי ונשק על גבי ראשי. שפתיו החמות על   מצחי גורמים לגופי המכווץ להירגע, הרגשת ביטחון מתפשטת בי. אלי החל להתרחק בדממה כשידי התרוממה ואחזה בידו. פקחתי את עיניי " תישאר איתי קצת, לפחות עד שאירדם, אני מפחדת להיות לבד." אני שומעת את עצמי אומרת. המחשבה להיות לבד גרמה ללבי לדפוק במהירות וכל רצוני היה קצת שקט, שקט ממאורעות היום אשר לא נתנו לי מנוח. אלי כיסה אותי ונשכב על גבי השמיכה בצדה האחר של המיטה. ידו עדיין אוחזת בידי. עצמתי את עיניי ונרדמתי.

 

 

0 תגובות
היי
13/10/2014 09:41
why me

העבר וההווה מתערבבים, קשה לדעת מה כבר אמיתי ומה הוא רק סיוט מתמשך.....מנסה לשחרר.. כל צעד קדימה מביא איתו כמה אחורה.....אסור לי ללכת אחורה היא בחיים שלי עכשיו, האחריות גדולה מדי....אסור לי להרוס, ליפול כי לא יהיה שם מי שיאסוף את השברים.....לא שלי, שלה....

 

נמשיך......פרק 3  מתחיל....

 

פרק 3

הצלצול בדלת מקפיץ אותי, אני קמה במהירות מכסא הנדנדה ורצה לעבר הדלת, לא מבינה מי זה יכול להיות. אני פותחת את הדלת במהירות, המומה לרגע " אתה" אני אומרת.

" שלום, מאי" הוא אומר בקולו החזק. רוברטו נכנס לתוך הדירה בצעדים ארוכים, הוא מסתכל מסביב בסקרנות, כאילו הוא לא היה כאן לפני כמה שעות. אני מבחינה שהוא החליף את בגדיו מהבוקר, עכשיו הוא לבש חליפה אפורה וחולצה לבנה מתחת, ללא עניבה. מראהו הרשמי גורם  לי לרעוד קלות, מה  לעזאזל הוא עושה פה, קרה משהו למיכאל? הרגשתי את הפחד משתק אותי

" מה אתה עושה פה. קרה משהו למיכאל?" אני שואלת במהירות, טון קולי עולה בלחץ. אני עומדת ליד הדלת הפתוחה לרווחה מתסכלת המומה ברוברטו אשר הולך אל הסלון ומתיישב על הספה.

"לא חשבתי שאמצא אותך עדיין כאן, התקשרתי לאלי הוא אמר לי שעדיין לא נסעת" הוא אמר, מתעלם משאלתי ההיסטרית. אני סוגרת את הדלת וניגשת לסלון , מתיישבת על הכורסא ממולו. "קרה משהו למיכאל?" אני שואלת שוב בלחש, מפחדת מהתשובה שתצא מפיו. אני מרגישה את רוברטו בוחן אותי לעומק, מבטו סורק אותי מפניי לאורך גופי ועד כפות רגליי היחפות. אני מרגישה את הכעס מתעצם בתוכי.

" הכל בסדר, אין שום חדש למעשה, אני אדע רק מחר בבוקר" הוא אומר בחוסר סבלנות. אני קולטת את מה שהוא אומר ונרגעת קלות " למה חיפשת אותי" אני שואלת אותו, סקרנית לגבי הסיבה שהוא חזר לכאן, ועוד בגללי.  אני מתבוננת מסביב, מרגישה לפתע אי נוחות למראה הבית ההפוך. דמותו המרשימה והמחויטת כל כך לא מתאימה לדירה הזו. אני מתעלמת מרגשותיי ומחליטה להיות נימוסית " אתה רוצה לשתות משהו?" אני מציעה  .

" כן אני אשמח לקפה" מופתעת אני מתרוממת לכיוון המטבח, הוא לא חייב היה להגיד כן, הוא יכול לסרב בנימוס. אני מרוקנת את הקומקום מהמים של הבוקר וממלאת חדשים. אני מחליטה לא לשאול אותו איך הוא שותה, מצידי שייחנק עם הקפה, זה מה יש. אני מחייכת לעצמי ומביטה לעברו. קולטת את מבטו הבוחן את הדירה. אני מכינה את הקפה באיטיות, מנסה להתעכב כמה שיותר במטבח, אני פותחת את הארון ומוציאה את קופסת העוגיות , שלא יגיד שהשארתי אותו רעב. אני מניחה את הקפה והעוגיות על שולחן הסלון המתנדנד ומתיישבת חזרה על הכורסא ממולו. רוברטו מרים את הקפה לפיו ולוגם, אני מתבוננת בפניו מחפשת סימן קטן לעיוות של גועל ומתאכזבת. כנראה שהוא אהב את קפה, או שהוא פשוט שחקן מעולה. אני ממשיכה להתבונן בו, מחכה שיתחיל לדבר, אולם רוברטו שקוע בשתיית הקפה , לגימה אחר לגימה.  אחרי זמן מה שנראה כנצח הוא מניח את הכוס ומסתכל עליי. אני זעה במקומי מאי נוחות מחכה לדבריו. " הקפה טעים, תודה" הוא אומר. אתה לא רציני, את מי מעניין הקפה, אני מרגישה את העצבים בגופי משתוללים.

" מאי, הסיבה שחזרתי לדבר איתך היא ..." רוברטו הרכין את ראשו לרצפה, מניע את אצבעות ידיו , " כן" אני מדרבנת אותו.

"  את ואני נפגשנו היום לראשונה בנסיבות מצערות מאוד, אני לא מכיר אותך לעומק    ומה שאני יודע עליי ך זה רק מה שמיכאל סיפר לי בטלפון במשך הזמן. לאור מה שקרה היום אני צריך לדעת מה הכוונות שלך כלפיו" רוברטו הרים את ראשו והביט בי במבט חסר פשרות וחודרני. מתקשה לבין את פשר דבריו, אני מתמקדת במבט פניו המפחיד " מה הכוונות שלי כלפיו?" אני שואלת בחוסר הבנה. על מה הוא מדבר, איזה כוונות, מה הוא רוצה, אני לא מבינה.

רוברטו נעמד על רגליו והחל לנוע מצד לצד. עדיין יושבת, אני מביטה עליו מלמטה. " הבנתי שאת ומיכאל כבר הרבה זמן ביחד, לא?" שאל בנימה חסרת  סבלנות

" כן, אבל מה זה קשור?" אני שואלת בכעס, מבולבלת מהכיוון שאליו דבריו הולכים.

רוברטו נעצר והסתכל עליי, מבטו החודרני מתרכך והופך לכמעט עצוב. הוא התיישב שוב נשען   לעברי " מאי אני מבין שאת אוהבת אותו אבל אני חושב .... אני יודע שהמצב של מיכאל אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה ...לכן אני חושב שהכי טוב בשבילך, בחורה צעירה ונאה כמוך, לעזוב אותו ולהמשיך את חייה." הוא אמר בקול שקט.

המומה מדבריו אני יושבת ומנסה לעכל את מה שנאמר לי, מה, מה הכוונה לא יחזור לעצמו, מה הכוונה לעזוב אותו, על מה הוא מדבר, מי הוא חושב שהוא, בא לכאן ואומר לי לעזוב אותו. התרוממתי בכעס ממקומי, רועדת ללא שליטה. " אני לא חושבת שזה מקומך לומר לי אם לעזוב אותו או לא." אני אומרת בקול נוקב " מי אתה חושב שאתה בכלל? אתה לא מכיר אותי בכלל, נראה לך שאחרי יותר משנתיים שאנחנו ביחד אני אקום ואעזוב אותו כי משהו לא בסדר איתו... על מה אתה מדבר. אני אוהבת אותו ואני לא אעזוב אותו, הוא יהיה בסדר אתה תראה" קולי החל להישבר והדמעות חנקו את גרוני. נאבקת לנשום אוויר, התרחקתי ממנו ופניתי אל המטבח. רוברטו שתק והרכין את ראשו. לאחר מספר דקות הוא התרומם על רגליו ובא אחריי למטבח. הסתכלתי עליו במבט רועד, מפחדת ממה שהוא עלול לומר, לא התכוונתי להתפרץ בצורה כזו, אני חייבת לשלוט בעצמי, ולזכור הוא היחיד שיכול לתת לי מידע על מיכאל, אם הוא יתעצבן ויילך מה אני אעשה? איך אני אדע מה קורה ?. רוברטו נעמד לידי כשידיו בתוך כיסי מכנסיו המחויטות. עמידתו הדגישה את דמותו המרשימה. " הם הציעו  לי להגיע מחר בבוקר לראות אותו, להביא לו בגדים וציוד ,בעיקר לדבר עם הרופא כדי להחליט על המשך טיפול " אמר כמעט בלחש . גופי הזדקר לשמע דבריו התקרבתי אליו מעט, ממתינה להמשך דבריו " כרגע אסור לו לקבל מבקרים חוץ ממשפחה" אמר ולפתע השתתק.

"רוברטו בבקשה, אני חייבת לבוא איתך, אני חייבת לראות אותו" אמרתי בתחינה ותפסתי את זרועו בחוזקה. " אני יודעת שאתה לא חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד אבל כרגע אני הדבר המשמעותי ביותר בחייו והוא צריך אותי, בבקשה רוברטו" התחננתי מרגישה את הדמעות זולגות על גבי פניי. עיניו חסרות המבע התרככו כאשר הביטו בי. מבטו חלף על ידי אשר עדיין תופסת את זרועו בחוזקה. רוברטו הרים את ידו ולחץ על ידי בחמימות

" אני מבין, מאי , באמת שאני מבין" אמר ולא הוסיף עוד. רוברטו הסתובב ופנה לכיוון דלת הכניסה. לפני שפתח את הדלת אמר " תכיני לו תיק עם בגדים וכל מה שנראה לך שהוא יצטרך, אני אגיע לאסוף אותך מחר בבוקר" רוברטו פתח את הדלת ויצא ללא מילה נוספת. עמדתי במטבח דקות נוספות אחר כך, בוהה בדלת שנסגרה. מתקשה לעכל מה שקרה בשעה האחרונה, מתקשה להבין מה הוא ניסה לומר לי,מתקשה לעכל שמחר אני אראה את מיכאל. התיישבתי על הרצפה כשרגליי מקופלות לגופי, לוחצת את ראשי לברכיי מנסה להרגיע את הרעד הבלתי נשלט שעובר בי. אני חייבת להתקשר הביתה, אני חייבת לדבר עם אמא שלי. אלוהים איך אני אספר לה? מה אני אומר?  מחר, אני אספר לה מחר.

התרוממתי באיטיות מרצפת המטבח, גוררת את רגליי הכבדות לעבר המרפסת, מעבירה מבט מהיר אל שעון הקיר הגדול התלוי במרכז קיר הסלון, השעה שבע וחצי. איפה אלי? מתי הוא יבוא? לא בא לי להיות לבד. אני מתיישבת בכסא הנדנדה, מאזינה לקולו החורק בעודי מנדנדת את עצמי קדימה ואחורה. עוד מעט אני אקום ואסדר את הבית, עוד מעט. אני משעינה את ראשי ומתמסרת לקול החורק של הנדנדה.

" אני מצטערת, מאי , אני לא צריכה עובדים כרגע" אני שומעת את קולה של אושרת חודר לאוזניי דרך מחשבותיי. מבטי שעדיין בהה בדלת ממנה יצא מיכאל רגע לפני, פנה לכיוונה במהירות.

" באמת?" אני שואלת באכזבה לא מוסתרת.  

נקישות על הדלת הסיטו את תשומת לבה של אושרת. הדלת נפתחה ולחדר נכנסה בחורה צעירה לבושה במדים כחולים, חצאית גבוהת מותן שהגיעה עד ברכיה הדגישה את חיטובי רגליה הארוכות, חולצה לבנה שעליה ווסט כחול צמוד שעליו היתה מונחת סיכת תג עם שמה, ליאת.  שערה הזהוב הארוך והחלק היה אסוף בסיכה שחורה מאחורי ראשה. ליאת התעלמה מקיומי ונגשה ישירות לאושרת נשענת עם ידיה על השולחן הרחב מאחוריו ישבה אושרת. " ימית הלכה הביתה והיא לא חוזרת, אני צריכה משהי במקומה, דחוף אני ממש תקועה". אמרה בקול אשר חווה בתוכו מבטא קל. רוסיה אולי, לא זיהיתי, למרות שהמראה שלה היה בהחלט אירופי. במבט קרוב הבחנתי שהיא לא צעירה כמו שחשבתי בהתחלה, נראה היה שהיא מתקרבת לגיל 30, אולי האיפור הכבד מבגר אותה. התחלתי לשחק באצבעותיי בעצבנות, מקווה שאולי עכשיו תפול הזדמנות   בחיקי. אושרת פנתה אליי בחיוך " מאי מה דעתך לעבוד בתור צקרית" היא אמר. ליאת שרק עכשיו הבחינה בנוכחותי, הסתכלה לעברי במבט בוחןעם עיניה הכחולות הגדולות

" היי, אני ליאת, מנהלת הצקריות במלון, יש לך ניסיון בתחום?" היא שואלת כשמבטה בוחן אותי מכף רגל ועד ראש.

"לא, אבל עבדתי כמלצרית במלון ואני לומדת מהר מאוד, לא תצטערי" אמרתי בבטחון והסתכלתי ישירות לתוך עיניה. מתפללת בתוכי שתיקח אותי לעבודה, אני חייבת לעבוד, אני חייבת לעבוד כאן, איתו.

ליאת הסיתה את מבטה ממני ופנתה שוב אל אושרת שהנידה את ראשה לאישור " טוב, בסדר אין לי ממש ברירה" אמרה ביובש.ליאת הסתובבה ופנתה אל הדלת " שתתחיל מחר" היא אמרה ויצאה ללא מבט נוסף.

אושרת חייכה אליי ונעמדה " אני שמחה שהצטרפת לשורותינו, ברוכים הבאים לפרדייז אילת" היא אמרה. היא הגישה לי חזרה את הטפסים שמילאתי. " תיגשי  לשרית היא תעשה לך קליטה ותסביר לך על הכל, מחר תהיי פה בשמונה. כל דבר שתצטרכי אני פה, בהצלחה ".

" תודה אושרת, גם אני שמחה להיות פה" אמרתי ולקחתי מידה את הטפסים . נפרדתי ממנה ויצאתי לשרית, המזכירה של אושרת. הקליטה לא ערכה הרבה זמן ושעה אח"כ הייתי בדרכי לפגוש את שירה. שירה סיימה את המשמרת שלה באחת והייתה אמורה לחזור לעבודה בשעה שש בערב. קבענו להיפגש בבית קפה בקניון, לצהריים. מתרגשת כולי , הייתי חסרת סבלנו לספר לשירה את החדשות. מצאתי עבודה ומצאתי את הבחור, ממש יד הגורל.

חסרת סבלנות החלטתי לקחת מונית לקניון, למרות החלטתי לא לבזבז על מוניות אלא אם ממש צריך. מחירי הנסיעה היו בשמים והיה נראה שלנהגי המוניות יש ראדר במכונית שאומר להם מי תושב העיר ומי לא. נסיעה של חמש דקות יכלה להפוך לעשרים דקות אם לרגע לא שמת לב או שאת לא מכירה את הדרך. החום היה בלתי נסבל ונתן לי תרוץ טוב להתעלם מהחלטתי הקודמת. שירה כבר חיכתה לי בבית הקפה, ישובה כשרגליה הארוכות והשחומות משולבות בצורה בולטת לכיוונו של בחור צעיר שישב ליד עם חברתו. עיניו דבוקות במחזה המרהיב למורת רוחה של בת זוגתו. החיוך המסתורי שהיה מרוח על פניה של שירה הבהיר לי שזו הייתה המטרה.  שירה הביטה לכיווני ונפנפה בידה " מאי, כאן מותק" אמרה ודחפה את הכסא לידה עם רגלה. יש לציין שהמכנסיים הקצרים שלבשה לא כסו הרבה. רכנתי לעברה ונישקתי אותה

" היי, הזמנת כבר , אני גוועת, נראה לי שירדתי במשקל מרוב כל ההליכה הזו ממקום למקום" אני אומרת ומתיישבת בכבדות.  שירה בחנה אותי כהרגלה, מכף רגל ועד ראש " אם הלבוש הזה בטח שאף אחד לא רצה לתת לך עבודה" אמרה ביובש והרימה את הגבה הדקיקה שלה. " מהה" נהמתי בחוסר רצון מסתכלת על  עצמי, חולצת טי שרט לבנה ומכנסיים שחורות צמודות, שלדעתי החמיאו לי מאוד. בחנתי את הסנדלים השחורות החדשות שקניתי שבוע שעבר מגזית שהוסיפו ליכמה ס,מ נוספים לגובה. מה היא רוצה " מה את רוצה שאלבש לראיונות עבודה בדיוק? שאלתי בתרעומת. שירה הרימה את ידיה למעלה ביאוש " אני מרימה ידיים ממך, רשמית. תתלבשי איך שאת רוצה ואל תתלונני שאף אחד לא רואה אותך". שירה הרימה את כוס השתיה שהיתה מונחת מולה ושתתה . הפעולה משכה שוב את תשומת ליבו של הבחור ליד וגרמה לי לרחם עליו. דחפתי את רגלה של שירה ברגלי " תפסיקי" אמרתי בלחש. שירה חייכה אלי וצחקה " טוב לעיניינו, מה חדש ספרי לי הכל". אמרה והשחילה את רגליה הארוכות מתחת לשולחן.

, את מסתכלת על הצקרית החדשה של מלון פרדייז אילת" אני אומרת בגאווה " וזה לא הכל, ראיתי אותו" אני אומרת בהתרגשות

" מזל טוב מתוקה" היא אומרת ומרימה את מבטה לעבר המלצר שנעמד לי שולחננו. מבטה בוחן אותו במהירות, מאחר ולא מצא חן בעיניה מה שראתה , הסיתה את מבטה שוב לכיווני מתעלמת לגמרי מנוכחותו. חייכתי, שירה אף פעם לא בזבזה את זמנה על מישהו שלא נראה לה והיא עשתה זאת בהפגנתיות.

פניתי אל המלצר , מרחמת עליו קמעה " טוסט גדול , צהובה ובולגרית עם זיתים, שתי צלחות וקולה, תודה" אאמרתי  במהירות . זו היתה מנה הרגילה שלנו, האמת זה מה שיכולתי כרגע להרשות לעצמי. 

" ראית אותו?" שירה חזרה על דבריי בחוסר הבנה. חיכיתי שהמלצר יסיים לכתוב את ההזמנה וימשיך לדרכו " אותו, את הבחור מאתמול, החמוד עם עיניי הכלבלב" אמרתי בהתרגשות. מצפה ממנה שתבין מה אני מרגישה עכשיו." הוא עובד במלון, אני אומרת לך זה גורל, אני והוא אמורים להיפגש" אמרתי בהחלטיות והבטתי בעינייה הספקניות.

" מותק, אני לא רוצה שתיפגעי, את לא מכירה אותו בכלל, אולי יש לו חברה, אולי הוא חולה נפש בכלל" היא אמרה ונשענה קדימה לעברי. " ממתי את קול ההיגיון" אמרתי מרגישה את הכעס מתעצם בתוכי. המלצר קטע את השיחה כאשר הניח את האוכל שהזמנו על השולחן. שירה ניצלה את ההזדמנות להעביר נושא ואני אפשרתי לה. אולי היא צודקת, אולי אני מתרגשת לשווא, אולי יש לו חברה , אולי הוא איזה חולה נפש בכלל. שעה אחכ נפרדנו כל אחת לדרכה וקבענו שנדבר בערב אחרי שאושרת תסיים לעבוד.

0 תגובות
היי
12/10/2014 19:13
why me

יום מוזר היום מלא מחשבות......צהריים , בתי רואה יובל המבולבל בטלוויזיה ולפתע מילות השיר שלו מחלחלות לתודעתי "....אני זה אני והאמת בתוכי ואם רק אסתכל בליבי אמצא את הדרך שלי....." אני תוהה אם למצוא את הדרך זו הבעיה או ללכת בה?

 

המשך פרק 2.....בבקשה אשמח לתגובות.....

 

" היי, לאן נעלמת?" שמעתי את קולה של שירה מאחוריי, הסתובבתי במהירות אליה, נושמת בכבדות " שירה אני מאוהבת" אמרתי בדרמטיות. שירה תפסה בידי ומשכה אותי אליה " מי, מה, איפה?" שאלה בהתרגשות והחלה לסרוק את הסביבה. מתרגשת כולי משכתי אותה הצידה ואמרתי. " כיוון הבר, בצד, שני בחורים, שרוול, גינס, שיער ארוך" שפכתי את המילים החוצה במהירות,   מפחדת לבזבז זמן. שירה הסתכלה לכיוון " איפה, אני לא רואה" הסתובבתי באיטיות לכיוון בו עמד הבחור ששבה את מבטי, הוא לא היה שם יותר. " אוי , הוא הלך" אמרתי לשירה באכזבה" כל כך רציתי להכיר אותו, משהו..." המשכתי לחפש אותו בעיני ברחבת המועדון אבל המקום היה עמוס באנשים והיה קשה לראות.הוא וחברו נעלמו ולא ראיתי אותם יותר. מבחינתי המשך הערב איבד מטעמו, תחושת אכזבה והחמצה התפשטה בגופי  " די ממי, לא נורא" שמעתי את קולה של שירה לידי מחבקת אותי בעדוד " תראי איזה חמוד תפסתי" אמרה ומשכה לעברי בחור צעיר אשר החזיק בידו שתי כוסות משקה. הבחור חייך והושיט לעברי את אחת הכוסות, הסתכלתי לעברו, בוחנת את פניו,את גופו, חמוד יש לציין, גבוה, " תודה" אמרתי ולקחתי את המשקה מידו. שירה קרצה אליי והמשיכה לכיוון רחבת הריקודים לתפוס קורבן חדש. " עומרי" אמר והושיט את ידו בחיוך. עומרי היה בחור גבוה וחטוב, כמעט בטוח שהוא מבלה את רוב יומו בחדר כושר, עם עיניים ירוקות מהממות ומבט שרמנטי שגורם לך לרצות ...הרבה. " מאי" עניתי והסטתי את מבטי מחפשת את שירה בעיניי, מגלה אותה מניעה את גופה לצידו של הבחור שדיברה איתו קודם. מה קורה איתך, עומד לידך בחור משגע שלא מוריד את עינייו מגופך ואת חושבת על " עיניי הכלבלב" שנעלם. " עומרי, אתה רוקד?" שאלתי ולפני שהספיק לענות משכתי אותו לכיוון רחבת הריקודים. עומרי ידע לרקוד, אין ספק. הוא הצמיד אותי לגופו, מתאים עצמו אליי, למרות הבדלי הגובה ביני לבינו נראה שהייתה התאמה מוחלט תביננו.התמסרתי כולי לריקוד מניחה למחשבותיי על אותו בחור מסתורי שחמק מידיי, מניחה לעצמי להנות ממגע ידיו על גופי..הערב נגמר , המועדון החל להתרוקן, אני נפרדת יפה מעומרי, מתעלמת מבקשתו החוזרת שאצטרף אליו למשקה אחרון בדירה, בטוחה מאוד לאן זה יוביל,אני מנסה להיצמד להחלטתי בקשיים רבים, עומרי בהחלט היה בחור שקשה לסרב לו, במיוחד לאחר הנשיקה שהותירה אותי ללא אוויר וכמות המשקאות שצרכתי הערב. מבטיחה לו שאראה אותו שוב ביום חמישי. מבט לעבר  שירה מבהיר לי שהיא החליטה להישאר עם הבחור שפגשה בתחילת הערב , קרצתי לעברה והלכתי.

למחרת בבוקר, שירה דאגה להעיר אותי בשמונה בבוקר. צלצול הטלפון נשמע כל כך רחוק ומעצבן "בוקר טוב" היא אמרה, קולה רענן וחזק. נראה היה שלחזור ממועדון בארבע בבוקר יום לפני לא היה כל השפעה עליה. " בוקר..." עניתי , קולי צרוד מהשינה.

" קמת? נהדר.. חייבת לזוז, שיהיה בהצלחה היום ודברי איתי מאוחר יותר, נשיקות" שירה ניתקה במהירות לפני שהצלחתי לומר מילה. למרות שלא שתיתי הרבה לילה לפני, הרגשתי את הראש דופק לי בחוזקה. חוסר שינה ואכזבה אמרתי לעצמי נזכרת בבחור בערב הקודם. הרמתי את עצמי בכוח מהמיטה ופניתי למקלחת. הבטחתי לעצמי למצוא עבודה היום ואני חחיבת להתאפס על עצמי, לשבת ללא מעש מוציא אותי מדעתי והכי חשוב שאין לי כסף, כן זה בהחלט ממריץ חשוב לעבודה. אחרי מקלחת זריזה ירדתי, למטבח בקומה התחתונה להכין לי קפה. מבט זריז בחדרה של אלה, הבטיח לי שהיא כבר בעבודה. יופי הבית כולו שלי, לקחתי את הקפה ויצאתי אל המרפסת. המרפס. בבית של דודתי הינו המקום הכי אהוב עליי. מרפסת גדולה ומטופחת, דשא לאורך ולרוחב ובצדדיה תוחמים עצי ברוש קטנים שמהווים הפרדה בין הבתים הסמוכים. במרכז ישנה נדנדה ענקית , אהובה עליי ביותר ובצידה האחר שולחן עם שמשיה וכסאות מרופדות. התיישבתי על אחד הכיסאות המרופדות, נהנית משמש הבוקר החמה. אהבתי את הבקרים באילת, היה להם ריח מיוחד שהזכיר לי את הילדות, בה גדלתי באילת, לפני שמשפחתי חזרה לצפון.

שעה אח"כ הייתי בדרכי לאזור המלונות, מקומון " ערב ערב" בידי, מוכנה למשימה. מציאות לא היו בעיתון, לא בשבילי בכל אופן לכן החלטתי לחפש בדרך הישנה והבטוחה, לעבור מלון מלון, ואולי איפשהו יתמזל מזלי.  בצהרי היום כבר הרגשתי מיואשת, רעבה ועייפה. אחרי ארבעה מלונות שהייתי ונדחתי חשבתי לסגור את היום ולהמשיך מחר. הפלאפון רטט בכיסי, הסתכלתי על הצג וזיהיתי את המספר של שירה

" היי מותק" אמרה בקול עליז "איך הולך? אפשר לומר מזל טוב?" שאלה.

" שירה אני מיואשת.. הייתי בארבעה בתי מלון ואף אחד לא צריך, נראה לי אני מתקפלת הביתה" אמרתי מדגישה את הייאוש בקולי. מחפשת ממנה קצת אהדה ותמיכה.

" מה פתאום מתקפלת, אל תבלבלי את המוח, רק התחלת לחפש, היום את מוצאת עבודה אני אומרת לך" אמרה  בקול נחרץ. שירה לא הייתה מהמרימות ידיים כשהיא הייתה נחושה בדעתה להשיג משהו היא לא הייתה נחה עד אשר השיגה אותו וכך גם ציפתה מאחרים.

הסתכלתי סביב והבטתי לעבר מלון פרדייז שעמד מולי " טוב, אני ליד פרדייז, אז אני אכנס לכאן וזהו, אני מתקפלת אח"כ" אמרתי בנחישות.

" טוב, מותק, שיהיה בהצלחה,  חייבת לזוז ההפסקה נגמרה, דברי איתי" וניתקה.

החזרתי את הטלפון לתיק, נשמתי עמוק ונכנסתי לתוך המלון דרך כניסת כ"א הממוקמת בצידו של המלון. המסדרון המוביל למשאבי אנוש היה רחב  ,על קירותיו היו ציורים ותמונות. חדר משאבי אנוש היה ממוקם בתחילתו של המסדרון . נכנסתי פנימה , החדר היה גדול ובו ישבה בחורה צעירה מאחורי שולחן מלא בניירות. הבחורה דברה בטלפון וסימנה לי עם ידה לשבת. התיישבתי על הכסא  הצמוד לשולחן ממתינה בסבלנות. הבחורה סיימה את השיחה והסתכלה לעברי במבט שאלה. " היי" חייכתי " אני מחפשת עבודה" אמרתי בקול בטוח, מנסה לחפות על חוסר הביטחון שהרגשתי באותו רגע. הבחורה הגישה לי טופס למלא ואמרה לי להמתין. היא קמה ממקומה ונכנסה לתוך חדר שהיה צמוד למשרדה. הטופס היה מוכר לי, כבר מילאתי אותו ארבע פעמים היום, מקווה בתוכי שזו תהיה הפעם האחרונה. עשר דקות אח"כ קראה לי המזכירה להיכנס. החדר של מנהלת משאבי אנוש היה קטן יותר מקודמו, האווירה בו היה נעימה וחמימה.

" אושרת" אמרתי מופתעת לראות את האישה שיושבת מאחורי שולחן מנהלת משאבי האנוש   " היי, לא ידעתי שאת עובדת כאן". את אושרת פגשתי שנה קודם בקורס ניהול אליו נשלחתי ממקום העבודה הקודם.  .קורס שהמלון החליט לממן לעובדיו ולמרות שהייתי רק מלצרית המנהל חשב שיש לי פוטנציאל לקדום, בטוחה שהיום הוא מתחרט על זה, אחרי שעזבתי, כמובן.  אושרת הייתה אישה חמימה ונעימה שחיפשה להעשיר את עצמה בכל הזדמנות שיכלה וכל כך שמחתי לראות אותה שוב, ועכשיו בכלל.

" מאי מה שלומך, מתוקה? את נראית נהדר" אמרה בחמימות , היא התרוממה מכיסאה ונגשה אליי, זרועותיה פרושות לעברי לחיבוק. חיבקתי אותה חזרה ואמרתי " גם את, זו ממש הפתעה" אמרתי במבוכה. החיבוק נמשך קצת יותר מדי לטעמי, אך כזו הייתה אושרת.

אושרת חזרה למקומה וסימנה לי עם ידה שאשב. " אז מה קורה, את מחפשת עבודה?" שאלה בעניין.

כן, בהחלט, יש לך משהו להציע לי? אמרתי בחיוך נבוך.

באותו הרגע נפתחה הדלת לחדר ולחדר נכנס בחור צעיר, הרגשתי את הלחיים שלי בוערות, לא האמנתי שזה קורה, ועוד לי. הבחור מאתמול, מהמועדון, אני לא מאמינה, הבחור עם עיניי הכלבלב החמוד. הסתובבתי כולי לעברו כדי לראות שאני לא מתבלבלת. הוא לבש מדים של מלצר,  קצה החולצה בצבצה מהמכנסיים שהיו נראות גדולות לפחות במידה ועל צווארו היה מונח פפיון שחור. שערו היה אסוף בקוקו לאחור כאשר קצוות שיער סוררת מונחת על עינו השמאלית. וואו הוא עובד פה, אני לא מאמינה, כולי מתרגשת, מתפללת שלחיי לא אדומות כמו שאני מרגישה שהם.

הוא נכנס לתוך החדר מבטו מופנה לעבר אושרת, כשהבחין בי יושבת הביט בי,מבטו הוסר ממני במהירות  הרגשתי אכזבה, הוא בטח לא זוכר אותי, למה שיזכור, את אותה שניה שהבטנו זה בזו, אולי בכלל דמיינתי את הכל. נערתי את ראשי מנסה לסלק את המחשבות מראשי מנסה לגמוא כמה שאפשר ממראהו לפני שילך.

מיכאל, מה שלומך?" אמרה אושרת כשחיוך רחב על פניה " מה עשית הפעם" שאלה.

מיכאל זע במקומו במבוכה ואמר " אני צריך תג חדש". מיכאל, קוראים לו מיכאל. לבחור מהמועדון יש שם והוא עובד כאן. קולו היה עם מבטא, אני נזכרת בשפה בה הוא דיבר עם חברו במועדון. כנראה שהוא לא ישראלי, חשבתי, מנסה להתרכז במה שקורה בחדר.

"אושרת פתחה את המגירה לצידה והוציאה משם תג חדש והושיטה אלין" תיגש לשרית שתרשום לך שם עליו ואני מקווה שזו הפעם האחרונה" נזפה בו. מתבונן בי לרגע ,מיכאל הסתובב במהירות ויצא מהחדר. הרגשתי שהרוח יוצאת לי מהמפרשים, רציתי לצאת מהר אחריו ולראות לאן הוא הולך, שלא ייעלם לי שוב. מאי, תתאפסי, את חייבת למצוא עבודה היום. אושרת, את חייבת לתת לי עבודה כאן.

 

שקועה במחשבותיי ומנסה להתאפס אחרי המפגש עם מיכאל אני שומעת את אושרת אומרת

" מאי, אני מצטערת אבל כרגע אני לא צריכה עובדים".

 

 

 

 

 

0 תגובות
היי
11/10/2014 23:07
why me

פרק 2 מגיע.....

 

 

פרק 2

שקט, יותר מדי שקט, אני פוקחת את עיניי, מודעת לשקט השורר סביבי, לרגע לא מבינה היכן אני נמצאת. אני קמה בבהלה מהמיטה, מסתכלת לאורך החדר ומתחילה להבין, להיזכר, אלוהים, מיכאל... . אני מתרוממת לאט מהמיטה קולטת שאני אוחזת בידי את השמיכה אני מרימה אותה אל פניי מריחה את ריחו שוב. אוי מיכאל חשבתי שזה חלום שיחלוף ברגע שאתעורר. השעון שהיה מונח על השידה מעברו השני של החדר הראה שהשעה חמש. אלוהים ישנתי הרבה. "אלי" קראתי מצפה לשמוע את קולו של אלי , עונה לי, לא רוצה להיות לבד. אני קמה בכבדות מהמיטה, מרגישה שאני סוחבת בכוח כל איבר מהגוף שלי, הכל כל כך כואב וקשה. אני ניגשת לתיק החצי ארוז בו נמצאים הבגדים שלי ושל מיכאל, שולפת טי-שרט וגינס, התחתונים, היכן לעזאזל דחפתי את התחתונים.מקווה שיש מים חמים. אני ניגשת לאמבטיה, נראה כאילו מלחמת העולם התחוללה שם, הבגדים של מיכאל זרוקים לכל עבר, השמפו הפתוח זרוק על הרצפה. אין לי כוח לסדר, אין לי כוח לנקות. אני מתכופפת באיטיות מרימה את הבגדים של מיכאל מהאמבטיה , אין טעם לכבס את אלו , עדיף לזרוק, להעלים כל זכר ליום הארור הזה.הנחתי את בגדיו בצד וניגשתי אל כיור הרחצה מתבוננת במראה מולי, לרגע אני לא מזהה את הדמות הנשקפת אליי, אלוהים זו אני. עיני החומות נראות כל כך גדולות ואדומות, שערי המתולתל והשחור נראה כאילו קבל חיים משלו ופנה לכל עבר, אלוהים אני נראית זוועה, . שתפתי את פניי במהירות וצחצחתי את שיני, מפחדת להתעכב כדי שלא אצטרך להביט שוב בעצמי. הכל כל כך ישן פה, אני מסתכלת על אריחי האמבטיה הישהים, צבעם הירוק כבר דהוי לגמרי. אני פותחת את  ברז  המקלחת בעדינות מפחדת שלא יישאר לי ביד, זה יהיה קטע, ממש מושלם ליום הזה. מים חמים כמובן אין אבל זה לא מפריע לי. זרם המים הקרים על גופי עורר אותי וגרם לי להרגיש חיה שוב. המים הכאיבו לי אבל זה לא הפריע לי, רציתי להרגיש כאב פיזי שישכיח ממני את הכאב הנפשי שאין בכוחי להכיל יותר. צלצול אני שומעת צלצול, אוי לעזאזל זה הטלפון, האויר נתקע לי  בגרון, אלוהים אולי זה מיכאל, חסרת אויר פתחתי את דלת האמבטיה במהירות מפחדת לפספס, לא מתעכבת להניח עליי מגבת. הטלפון, איפה הטלפון? אני רצה לסלון " הלו" עיניתי מתנשפת כמו אחרי מרתון

" מאי, הכל בסדר?" אני שומעת את קולו המודאג של אלי. הרגשתי את האכזבה מתפשטת בגופי, מצפה לשמוע את קולו של מיכאל.

"אלי..זה אתה.." אני אומרת.

" בטח זה אני, למי ציפית? הכל בסדר? התקשרתי שלוש פעמים ולא ענית" אמר בקול מעט מאשים.

" אני מצטערת , כנראה ישנתי ממש חזק" המחשבה שלא שמעתי את הטלפון קודם הלחיצה אותי, אם רוברטו התקשר ופספסתי את הטלפון " שמעת מרוברטו? יש משהו חדש?" אני שואלת בלחץ.

" לא , לא שמעתי כלום" הוא אמר במהירות, הרעש מעברו השני של הטלפון היה חזק " תקשיבי אני לא יכול לדבר הרבה,רק רציתי לדעת שהכל בסדר, אני אשתדל להגיע בשעתיים הקרובות, אני משתחרר מוקדם אני לא אשאר עד סוף המשמרת" קולו נשמע רחוק פתאום, הרעש מהמסעדה בה הוא עובד התחזק וקולו נבלע ברקע " נדבר אח"כ, ביי" הוא ניתק. אני עומדת ערומה באמצע הסלון מסתכלת על שפופרת הטלפון בידי ומרגישה פתאום בדידות. השיחה נגמרה מהר ולא רציתי להישאר לבד. הרגשתי קור פתאומי, הנחתי במהירות את השפופרת במקומה והסתובבתי פתאום אני קולטת   דמות   ערומה  מביטה בי במראה ממול, בחורה צעירה  עם עיניה הגדולות והעצובות, גופה הרזה והקטן נראה כל כך שברירי, התקרבתי באיטיות אל עבר המראה ובחנתי אותה , קולטת לאט שזו אני. המראה הצעיר והשברירי לא תאם את ההרגשה הכבדה ששרתה עליי, הרגשתי כמו אישה זקנה. אני עוצמת חזק את עיני ופוסעת באיטיות חזרה אל האמבטיה. המגבת היתה תלויה על וו דלת האמבטיה, ניגבתי את גופי בחוזקה מנסה להרגיש חום כלשהו, הצינה הזו לא עוזבת אותי, שלהי הקיץ בחוץ ובתוכי חורף.

מאוחר יותר אני יושבת במרפסת הדירה על כסא הנדנדה הישן, אותו כסא שאלי ומיכאל מצאו ליד פח הזבל, אלי הציע לקחת אותו ולשפץ אותו הוא טוב בזה, חבל הוא אמר, הכסא עדיין במצב טוב. מיכאל לא הפסיק לצחוק עליו, אני אקנה לך חדש הוא אמר, לא אני רוצה את זה, אז הם הביאו אותו הביתה, אלי צבע אותו בחום.  השעה כמעט שש וחצי, אלי עדיין לא הגיע. אני מסתכלת החוצה, אור היום עדיין בשיאו, הקפה שהכנתי לי קודם כבר קר, אבל זה לא מפריע לי. הבטן מקרקרת, אני מנסה לחשוב מתי אכלתי בפעם האחרונה, אתמול, שלשום, לא יודעת. אני מתבוננת החוצה, אנשים הולכים במהירות ברחוב, השכן עם הכלב שלו, הכל נראה כרגיל, אפילו המוסיקה הרועשת מהדירה למעלה החלה כהרגלה. העולם ממשיך ואילו מיכאל שלי סגור, סגור שם. אלוהים איך הכל הגיע למצב הזה? הכל היה בסדר, הכל היה בסדר. אני חייבת להיות חזקה, בשביל מיכאל הוא צריך אותי עכשיו, הוא לבד, ללא הגנה. זה באמת קורה לי, זה קורה לנו, למה?

תמיד האמנתי שמיכאל ואני נפגשנו על ידי הגורל, מפגש קסום שקורה רק בסרטים. בגיל  20, משוחררת צעירה מהצבא, כמו כולם ירדתי לאילת לעשות כסף, לקבל את המענק, לחסוך ולטוס לחול , כמו כולם, וכמובן זו הייתה הזדמנות טובה לברוח מהבית. עבדתי בבית מלון קטן באילת בחוף הצפוני, מלצרית. החיים היו נפלאים באותה תקופה, חופש עצמאות, חברים חדשים, בילויים, מה עוד צעירה משוחררת יכולה לבקש. לאחר שקיבלתי את המענק המלון הקטן כבר לא היה מה שרציתי. עזבתי את העבודה ואת הדירה הקטנה שהמלון סיפק לי ועברתי לגור אצל דודתי, אלה. אלה היתה אחותה של אמי. היא עבדה שנים בבתי מלון, התקדמה והיום תפקדה כמנהלת משק של מלון גדול באילת. אלה היתה בשנות הארבעים המאוחרות , גרושה עם ילדה אחת. בתה גדלה ועזבה את הבית  ופנתה לחיים משלה. אלה שמחה לארח אותי, ואני שמחתי לחיות אצלה,היא היתה אחת מהדודות המדליקות שהכי אהבתי. החלטתי להישאר אצלה עד שאמצא עבודה חדשה ואסתדר.הבית שלה היה ענק וילה באזור יוקרתי באילת, ארבע קומות עם חמישה חדרי שינה. היה לי נוח לגור אצלה, חדר משלי, פרטיות, הסתדרנו מעולה.

יום שבת בערב, אני מקבלת טלפון משירה, חברתי הטובה.

 " היי, מותק יוצאים היום" היא אומרת תוך שהיא קובעת עובדה.

" לאן?" שאלתי בחיוך. שירה היא בחורה יוצאת דופן, מלאת חיים שכל עניינה בשלב זה של חייה היה בילויים ובחורים.את שירה פגשתי כשעבדתי מלצרית במלון הקודם. היא הייתה ברמנית מיומנת שלקחה אותי תחת חסותה מהיום הראשון שהתחלתי לעבוד, מאז לא נפרדנו.

" לפפראצי,מועדון חדש שפתחו ואנחנו כמובן צריכות להפגין נוכחות" אמרה בהתלהבות " אז תזיזי את הישבנים החמודים שלך ותתארגני אני אאסוף אותך באחת עשרה" שירה ניתקה עוד לפני שהצלחתי להשחיל מילה לשיחה. השעה הייתה תשע וחצי בערב כך שזה השאיר לי די זמן להתארגן. אלה הייתה בקומה למטה, צופה בטלוויזיה כהרגלה. ירדתי במהירות לבשר לה שאני יוצאת הערב. אלה הייתה אישה קטנה ורזה, יפיפייה לגילה, אולם היה נראה שהיא לא מודעת לכך. מבחינתה חיי החברה שלה נגמרו ברגע שהתגרשה. עניינה היה רק עבודה וקריירה וכמובן בתה שאיתה הייתה לה מערכת יחסים מעוררת הערצה.

" אלה, אני יוצאת הערב" אמרתי בהיכנסי לסלון הממוקם בקומה התחתונה של הבית.

" נו, מה עוד חדש?" אמרה בציניות, מסתכלת לעברי מבעד המשקפיים הגדולות ששמשו אותה לקריאה וצפיית טלוויזיה. " לאן הפעם"  שאלה. חייכתי והתקרבתי אליה, היא הייתה נראית כל כך מצחיק עם המשקפיים שזה גרם לי לרצות לצחוק, במקום רכנתי לעברה ונשקתי אותה על לחייה.

" פפראצי, מקום חדש ששירה שמעה עליו" עניתי במהירות , מנסה להתעניין במה שמופיע על מרקע הטלוויזיה. אלה צפתה בתוכנית של נשיונל גיאוגרפיק. היא אהבה כל מה שקשור במקומות אקזוטיים והאמת שהיא הספיקה להיות כמעט בכל העולם, מבטי נדד מהטלוויזיה וחלף לאורך הסלון, על הקירות הגבוהים היו מונחות תמונות שנקנו בכל מקום בו הייתה בטיוליה, מבטי    נעצר על המסכה המרהיבה שקנתה באפריקה, עיניה הפעורות ופיה הפתוח לרווחה,מזל שאין פה ילדים, תמונות מקנדה ועוד הרבה חפצים שאין לי מושג היכן נרכשו, לעזאזל המקום נראה כמו מקדש.

" את חוזרת מאוחר?" שאלה בקול יבש

" לא, אימא" עניתי בחצי ציניות חצי צחוק. התרוממתי במהירות מהספה ופניתי לעבר המדרגות " חייבת להתארגן, אל תדאגי לא אחזור מאוחר" עניתי בידיעה שהחלק האחרון לאו דווקא יהיה נכון. ידעתי כשיוצאים עם שירה אין לדעת מתי חוזרים הביתה.

שירה הייתה ההפך ממני, בחורה תמניה יפיפייה, בעלת מראה אקזוטי ותלתלי זהב, רזה וגבוהה שרגליה אינן נגמרות. שירה הייתה גדולה ממני בשנתיים, בגיל עשרים ושלוש עם רצון עז למצות את החיים היא הייתה בחורה מוחצנת ופרובוקטיבית שאהבה לומר את דעתה בכל מצב.   אני לעומתה נמוכה ורזה, תמימה שרק מתחילה לגלות

 את החיים. שירה פתחה לפניי עולם שעד כה לא ראיתי או חוויתי וזה היה מעניין ומרגש.

באחת עשרה ועשרה המונית צפרה בחניה, רצתי מבעד למדרגות צועקת למטה לדודתי שעדיין ישבה מול מרקע הטלוויזיה " הלכתי, ביי" בלי לחכות לתגובה סגרתי את הדלת אחריי ורצתי לעבר המונית בה חיכתה לי שירה. שירה הייתה מהממת כהרגלה לבושה בחצאית מיני וחולצה סטרפלס שחורה צמודה, שערה המתולתל משוחרר על כתפיה ונעלי עקב שלא נגמרות. אין מצב שאני עומדת לידה הערב,חשבתי לעצמי. אני לעומתה לבשתי שמלת מיני קולר, חדשה שקניתי יום לפני וחיכיתי כבר לחדש אותה, אהבתי את מראה רגליי, מאושרת מהצבע שקיבלו אחרי השקעה מרובה בחוף הים.אהבתי את הקיץ באילת, היא הייתה מלאה באנשים מכל הסוגים והצבעים וכמובן הים...אין כמו הים של אילת... שירה התבוננה בי בעין בוחנת כשנכנסתי למונית וחייכה " אהבתי" מאשרת את מראי להערב. שירה החליטה לקחת אותי תחת חסותה כשזה נגע לבגדים, היא החליטה שאני לא יודעת להתלבש וקבעה שהיא מעכשיו אחראית על איך שאני מתלבשת.  הערב זה היה החלטה שלי, ושמחתי שהיא אישרה, הבחורה ידעה להתלבש, אין ספק בעניין.

שירה הייתה מעורבת בחיי הלילה של אילת, אין מקום שלא הכירה ולא הכיר אותה, כך שלא היינו צריכות לעמוד בתור, קריצה אחת לסלקטור ונכנסנו פנימה. " אני מכירה אותו " אמרה בחיוך ומשכה אותי מהיד להיכנס. " כמובן" עניתי במהירות, לא מתכוונת לשאול אפילו מאיפה. מבט זריז על הענק שנתן לנו להיכנס סגר את הנושא. שירה כמובן צעדה ישירות אל הבר. המקום היה ענק, הבר היה עגול והיה ממוקם במרכזו של המועדון ומסביבו הייתה רחבת ריקודים ענקית ,שלאורך התקרה היו תלויים כדורי דיסקו  אשר האירו את רחבת הריקודים לפי קצב המוסיקה, בצדידיה היו מכונות עשן שהוסיפו לאוירה מסתוריות.בצדדים היו ממוקמים שולחנות וספות לישיבה. המקום עדיין לא היה מלא, בחוץ היו יותר אנשים מאשר בפנים. ניגשתי לצידה של שירה ואמרתי " אהבתי". האווירה האפלולית והבאסים של המוסיקה גרמו לי להרגיש שאני בעולם אחר, ואהבתי את ההרגשה.

" נכון? מדליק כאן, אני מקווה שיהיה גם מעניין" אמרה ומבטה בדק את הסביבה. " מה את שותה" צעקה לעברי כאשר המוסיקה התחזקה. היה נראה כי זרם הנכנסים  גבר והמקום החל להיות שוקק באנשים. " כרגיל " עניתי ונצמדתי אליה יותר, מנסה  לפנות מקום לזוג שהחל להתמזמז ממש לידי.  פיה של הבחורה איים לבלוע את הבחור הצמוד אליה.שירה הסתכלה לעברי וקרצה " אני רואה שלא משעמם פה בכלל". חצי שעה אח,כ כבר לא יכולנו לזוז, שירה פגשה כמה חברים מהעבודה והחלה לפטפט איתם בעוד אני עומדת ליד הבר, בוחנת את הסביבה ונעה בקצב המוסיקה, אהבתי לרקוד, זה היה משהו חדש שגילתי בעצמי כשהגעתי לאילת, אהבתי לרקוד ועשיתי זאת היטב .אהבתי להניע את גופי לקצב המוסיקה ולהיעלם בתוכה. באותו רגע הסתכלתי לעבר הכניסה ושני בחורים נכנסו. שני בחורים גבוהים עם שיער ארוך אסוף בקוקו רפוי, בנויים טוב. האחד שערו שטני והשני חום כהה. למרות מראם הגופני הדומה הם לא היו דומים, הם היו למעשה ממש שונים זב מזה.. היה להם מראה אחר, לא ישראלי. זה משך את תשומת ליבי. הם התקרבו לכיווני והרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה. לבושם היה מרושל, לא דומה למה ששאר הבחורים כאן לבשו. האחד לבש שרוול וחולצת טי-שרט חומה והשני גינס רחב וחולצה טי שרט אפורה. על מותניו היה מונח פאוץ שחור. הם נעמדו קרוב לבר ויכולתי לשמוע אותם מדברית, ספרדית ,הם דיברו בספרדית. מבטי נעצר על הבחור עם השיער החום,משהו בו משך אותי, כנראה שהוא הרגיש את מבטיי נעוצים בו כי הוא הרים את ראשו והסתכל ישר לעברי.  באותו רגע הזמן עצר מלכת, יכולתי לשמוע רק את הלב שלי דופק ולהרגיש את העיניים שלו נעוצות בשלי. עיניו היו חומות- ירוקות  כמו של כלבלב חמוד, חמוד אבל סקסי והם הסתכלו ישירות עליי. לא יכולתי להסיט את מבטי, הרגשתי ששם אני צריכה להיות. אני לא יודעת כמה זמן בהינו אחד בשני ,אולם זה נשבר כאשר החבר שלו נגע בידו ואמר לו משהו. הבחור הסיט את מבטו ממני והקסם נגמר.

0 תגובות
היי
11/10/2014 11:57
why me
לבנתיים אין תגובות, קצת מאכזב, אין לי מושג למה, כל כך מבלבלת ההרגשה שלי בתקופה האחרונה. הרבה דברים קורים, חדשים שמתערבבים עם הישנים, כאילו אני נמצאת בכמה פרשות דרכים ואני צריכה לבחור באיזו לעמוד ושוב לבחור לאן ללכת. אני חושבת על מה עשיתי עד כה והדבר הטוב ביותר הוא הילדה שהבאתי לעולם, אבל פה זה לא נגמר איך ממשיכים הלאה איך נותנים לה את מה שהיא זקוקה לו מבלי להפיל עליה את השקים שאני סוחבת על גבי.....נראה שכל פעם שאני מרוקנת אותם הם מתמלאים מחדש באותו זבל שהיה קודם.  אני חושבת אם להמשיך לפרסם פה את הספר שלי..... זה עוד שק שאני סוחבת.....צריכה לחשוב על זה עוד קצת......
3 תגובות
היי
10/10/2014 18:01
why me

מוזר להביא לפה את מה שכתבתי ולצפות לתגובה, נראה שזה כאילו המשך להתנהלות שלי בחיי, תמיד לחכות לתגובה כלשהי, לאיזה שהוא אוקיי שיצרתי משהו טוב, שמשהו בי טוב.... הנה עוד חלק.....

 

השינה כל כך רחוקה ממני, אני חוזרת לסלון, מסתכלת לעבר השעון התלוי על הקיר. הקיר נראה פתאום כל כך לבן וריק. השעה חמש בבוקר, יום שבת. אלי שוכב על גבי הסלון שידו מונחת על פניו. " היי" אני אומרת ומתקרבת באיטיות אליו. הוא נראה כל כך שברירי שזה לא מתאים לחזות הגברית שלו. גבוה ובנוי היטב, עיניים כחולות גדולות, תמיד חשבתי שהוא מזכיר שחקן של טלנובלה, כמו מיכאל שערו ארוךאך  בלונדיני, אבל הוא תמיד אוסף אותו. הלילה השיער שלו פזור, זה נותן לו מראה כמעט פראי.

" היי" הוא ענה והתיישב, טופח עם ידו על הספה, מסמן לי שאתיישב לצידו. , חשבתי שנרדמת"

" איך אפשר לישון, המחשבות לא עוזבות אותי ואני ממש מתה מפחד". אני מסתכלת החוצה מעבר למרפסת שצמודה לסלון. העץ שגודל בחוץ נראה לפתע כל כך קרוב, כאילו הוא עומד להיכנס לתוך הבית. אוגוסט, שלהי הקיץ, ללא כל אויר, האור של הבוקר העולה נכנס פנימה וקול הציפורים ברקע, זה נשמע כמעט שליו." אלי, על איזה רופאה הוא מדבר?" שאלתי

" פסיכיאטרית, מאי, הוא אומר שהיא טובה ,הוא מכיר אותה שנים" הוא אמר.

נדתי עם ראשי " פסיכיאטרית? למה? הוא לא צריך פסיכיאטרית, נכון?" אמרתי בחרדה.

אלי הסתכל לעברי במבט עצוב ועייף " מאי, אנחנו עייפים, ועוד מעט רוברטו יחזור, לישון כבר לא נישן אז לפחות נתרענן, לכי להתקלח ואני בנתיים יארגן קפה שיעיר אותנו". אלי לחץ את ידי התרומם ופנה לעבר המטבח. כשעה אח,כ הלכתי להעיר את מיכאל. עמדתי ליד המיטה  מסתכלת עליו, השמיכה שכיסיתי אותו הייתה על הרצפה, הוא שכב על בטנו כשגופו הערום מוטה בצורה לא טבעית, פיו פעור ונשימתו כבדה. אני מרגישה את הפחד מתעצם בתוכי. א ני מפחדת להעיר אותו, אני מפחדת ממה שיתגלה אליי כשהוא יתעורר, אני מפחדת להתחיל את היום הזה. היום שישנה את חיי לתמיד.

רוברטו הגיע בשמונה, מיכאל ישב במטבח ואכל ארוחת בוקר כשאלי ואני יושבים לצידו בדממה. רוברטו נכנס במבט חתום, בגדיו מהערב הקודם ועינייו האדומות מעידות על לילה ללא שינה." בוקר טוב" הוא אמר כאשר מבטו מופנה לעבר מיכאל. מיכאל המשיך לאכול, נראה היה שלא הבחין בכניסתו של רוברטו. התרוממתי מהכיסא ופניתי אל רוברטו " בוקר טוב, אתה רוצה קפה" שאלתי.

" לא, תודה, כדאי שנזוז זו נסיעה ארוכה, ומזל שהיא הסכימה לקבל אותנו ביום שבת" הוא אמר בקול יבש ופנה אל מיכאל ודבר איתו בספרדית. מיכאל עזב את המזלג, התרומם מהכסא בשקט ופנה לכיוון הדלת. אלי ואני הסתכלנו זה אל זו בדממה.

הנסיעה " לבאר יעקב" הייתה ארוכה וקשה. מיכאל  היה מוזר, לאורך כל הנסיעה, דיבר עם עצמו בספרדית, לעיתים צוחק לעיתים שקט. רוברטו היה שקוע בנהיגה כאשר מדי פעם הרגשתי את מבטו החודר ננעץ בי דרך המראה.מיכאל התעלם ממני, סרב לדבר איתי, הרחיק את ידי ממנו. דבר שגרם לי להרגיש מבולבלת ולחוצה עוד יותר.  אל " באר יעקב" הגענו בשעה תשע וחצי, רוברטו דיבר עם הרופאה עוד קודם והיא הסכימה לקבל אותנו ברגע שנגיע. כאשר הגענו הופתעתי לטובה. ציפיתי לראות בית חולים אפל ומפחיד ואילו באר יעקב נראה כאילו אנחנו נכנסים למושב, פסטורלי וירוק. הקליניקה של  הרופאה הייתה קרובה אל השער דבר ששימח אותי מאוד, כך שאם צריך לברוח במהירות לא צריך לרוץ הרבה.

זה נראה כל כך רחוק פתאום , אני מרגישה כאילו אני נמצאת כאן שנים " מאי, את באה" אני מרגישה את ידו של אלי מושכת אותי לעבר חדרה של הרופאה. אני שומעת את קול צחוקו של מיכאל הצורם באוזניי, זה נשמע כל כך לא טבעי, כל כך לא מיכאל. החדר של הרופאה נראה כל כך קטן ומחניק. השולחן הלבן הגדול תופס לפתע את כל החדר, אין מקום ,הכל כל כך חנוק. הרופאה לוחצת על כפתור האינטרקום ואומרת " אתה מוכן בקשה להיכנס". אני מסתובבת לאחור כדי לראות ממי היא מבקשת להיכנס כאשר הפאניקה מתחילה לגעוש בתוכי. " מה קורה עכשיו?" אני שואלת בקול לחוץ. רוברטו מסתכל לעברי במבט מופתע כאילו  הוא מבחין בקיומי בפעם הראשונה. "מאשפזים אותו לכמה ימים, לאבחון..." ענה לי.כנראה שהוא המשיך לדבר אבל אני כבר לא שמעתי מיכאל שלי נשאר פה, הם מאשפזים אותו במקום הזה, הם לוקחים אותו ממני. הרגשתי שהמציאות מתהדקת סביב צווארי כמו חבל שאני לא מצליחה לשחרר , "אני מצטער" הוא אמר וידו התרוממה לעברי, זזתי אחורה מסרבת לתת לו לגעת בי. אתה אשם, חשבתי, בגללך הוא יהיה תקוע כאן, במקום הזה. פניתי במהירות למיכאל שעדיין ישב  מול הרופאה כאשר החיוך הילדותי הזה מרוח על פניו. התיישבתי לצידו נדמה שהוא לא מבחין במה שקורה מסביבו " מיכאל" לקחתי את ידו בידי ולחצתי אותה בחוזקה. מתבוננת בפניו מחפשת סימן שיגיד שהכל בסדר, שזה סתם חלום שתכף נתעורר ממנו. מיכאל הסתכל לעברי בעיניו הגדולות והחומות " קרידה" הוא אמר וליטף את שפתיי. הוא התרומם במהירות מכסאו ופנה לדודו , "באמוס" הוא אמר . רוברטו ניגש אליו והניח את ידו בעדינות על זרועו של מיכאל. הוא דיבר איתו בספרדית מהירה אותה לא הבנתי. מיכאל לא אהב את מה שהוא שמע מדודו. פניו החלו להתעוות והוא נע בעצבנות במקומו. האח שנכנס קודם לחדר נע בזהירות לעברו כשלפתע הבחין בו מיכאל והתחיל להשתולל ולצרוח. רצתי במהירות מהחדר, לא יכולתי לראות את מה שקורה. זה היה נראה כמו סצנת בלהות מסרט הוליוודי. התמונה נחקקה במוחי הרבה אחרי שיצאתי מהחדר, האח תופס את מיכאל בחוזקה בשתי ידיו החסונות ומהדק אותו לרצפה. פניו המעוותות מכאב של מיכאל דבוקות על הרצפה כשהוא צורח בכל כוחו. רועדת מהיסטריה ובכי מחוץ לחדר כשהצרחות של מיכאל באוזניי הבחנתי באח נוסף מגיע בריצה כשמזרק בידו " אלוהים" מררתי בבכי " מיכאל, או אלוהים". דקות לאחר מכן הוציאו שני האחים את מיכאל מחדר הרופאה והשכיבו אותו על מיטה שעמדה במסדרון. מיכאל הושכב על בטנו שפניו מונחות על הסדין. התקרבתי אליו בעדינות, מסמנת לאח לצידי שזה בסדר. תפסתי את ידו " שששש, אני פה... אל תדאג... אני כאן לידך הכל יהיה בסדר". מיכאל שמע את קולי והשתתק. הוא הרים את ראשו לעברי והחל לבכות " מאי tea amo"  , באותו רגע הרגשתי שאני נשברת. מיכאל אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא היה אחד האנשים הכי סגורים שאני מכירה, וכאן במקום הדפוק הזה הוא צריך לומר לי שהוא אוהב אותי, למה אלוהים זה קורה לי. מיכאל התחיל להשתולל שוב והאחים דחפו אותי הצידה ולפתו אותו למיטה. הזריקה החלה להשפיע עליו, הוא הפסיק לזוז ועיניו הגדולות והפעורות התמקדו בנקודה על הקיר.התקרבתי אליו שוב ולטפתי את ראשו כשבדמעות אינן מפסיקות לרדת מעיני. " מאי tea amo…..tea amo……" שמעתי א קולו הלוחש ללא הפסקה. " אני יודעת, גם אני אהובי, גם אני" עיניו נעצמו, נשימתו הפכה לכבדה. ידעתי שהזריקה השפיעה עליו. התכופפתי לעברו ונשקתי את מצחו.

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי לצידו, אולם כשהרמתי את ראשי ממנו ראיתי את רוברטו והרופאה מביטים בי בעצב " מאי הם צריכים לקחת אותו" התחלתי לרעוד,. חיפשתי בעיניי את אלי, לבסוף מבחינה בו בחוץ יושב על הדשא כשראשו רכון. הדמעות עלו שוב בעיניי עצמתי אותן בחוזקה מכריחה את עצמי לנשום עמוק. רכנתי שוב לעבר מיכאל, נשימתו עולה ויורדת בכבדות, עיניו עצומות. חיבקתי אותו בחוזקה " ביי אהובי, אני אראה אותך בקרוב...אוהבת אותך.." הרמתי את ראשי וראיתי את רוברטו והרופאה נכנסים חזרה לחדרה.שני האחים שעמדו לצידי לקחו את מיגל פנימה לאחד החדרים. עמדתי רועדת עד שמיטתו נעלמה מעיניי. המשכתי ישר לכיוון היציאה והתיישבתי על הדשא לצידו של אלי, המשמש הקייצית הורגשה ונראה כי האויר עומד במקומו. "המקום כל כך יפה, ירוק שקט. קשה להאמין שזה בית חולים למשוגעים" אני אומרת , תמיד פחדתי שאם אכנס למקום כזה יסגרו אחריי את הדלת ואני לא אצליח לצאת...חחחח" . אלי הרים את ראשו לעברי וחייך קלות " אל תדאגי, את האדם השפוי ביותר שהכרתי...". ישבנו על הדשא כשידינו שלובות בחוזקה, מנסים עד כמה שאפשר לשאוב כוח אחד מהשני. רוברטו התעכב עוד זמן מה במרפאה, מארגן את כל הניירות שצריך לאישפוזו של מיכאל. שעה אחכ יצא החוצה מלווה ברופאה, מבחין בנו ישובים על הדשא. הרופאה התבוננה בי וחייכה קלות " מאי, תתעודדי ותהיי חזקה, מיכאל צריך אותך עכשיו יותר מכל" היא אמרה.

" תודה רבה ד"ר" אמרתי בקול חלש,מרגישה שכל האנרגיה יצאה מגופי.

"בבקשה, תקראי לי אפרת" היא אמרה. לחצתי את ידה ופניתי לכיוון החניה , בה רוברטו החנה את המכונית בבוקר. הסתכלתי לעבר השעון בידי, רק שתים עשרה וחצי , הרגשה היתה כאילו נצח.  הנסיעה חזרה ללא מיכאל היתה מוזרה. השקט ששרר במכונית היה רועם, אבל אף אחד מאיתנו לא התאמץ להפר אותו, נשמע רק קולו של המזגן שמשום מה לא הצליח לקרר את החלל. הנסיעה היתה קצרה והגענו לביתו של אלי תוך חצי שעה. רוברטו עצר על הכביש ולא נכנס לחנייה, זה שימח אותי כי הרגשתי שאם עליי לשהות דקה נוספת במחיצתו אני אתפוצץ. הנחתי את ידי על ידית המכונית ומבלי להסתכל לעברו אומרת , מתי אוכל לראות אותו"?

" אין ביקורים בשבוע הראשון, לפחות עד שיבינו מה הבעיה, אני אברר ואהיה איתך בקשר" הוא אמר.

 הרגשתי שמשהו התנפץ בתוכי אותו רגע " אני לא אשב בחיבוק ידיים שבוע ימים כאשר הוא כלוא בבית משוגעים הזה, מקום שאתה הכנסת אותו אליו" צעקתי. המילים ברחו מפי לפני שהצלחתי לעצור את עצמי.  הרגשתי את ידו של אלי אוחזת את זרועי  " מאי... תרגעי... על כולנו עבר יום לא קל..." ניערתי את ידו מעליי בכעס ופתחתי את דלת המכונית לצאת. האווירה במכונית היתה מתוחה יותר מקודם, הבחנתי במבטו ההמום והפגוע של רוברטו דרך מראה המכונית ועצרתי. זו טעות להתנפל עליו, טעות להתעמת איתו כאשר הוא היחיד ששולט כרגע בחייו של מיכאל. אני בסך הכל חברה שלו, אין לי כל זכות בעניין מבחינתם, לעזאזל אני צריכה אותו. סגרתי בחזרה את דלת המכונית ופניתי אל רוברטו " אני מצטערת, אני מבולבלת ולחוצה ולא התכוונתי להוציא הכל עליך, תודה על כל מה שעשית בשבילו היום ואני אשמח אם תודיע לי כל דבר שקשור אליו." אמרתי. רוברטו הסתכל לעברי דרך מראה המכונית הניד את ראשו לעברי ועצם את עינין לרגע. " אני אתקשר ברגע שאשמע משהו חדש" הוא אמר. הנדתי את ראשי לעברו ויצאתי במהירות מהמכונית. הלכתי לעבר הכניסה של הבניין ממתינה לאלי שיבוא. אלי גר בדירה שכורה ברחוב יפה נוף בתל אביב, שכונה יחסית שקטה. אלי התעכב מעט במכונית לדבר עם רוברטו. מספר דקות אח"כ הוא הצטרף אליי. הסתכלתי לעברו בדממה ממתינה שיגיד משהו הוא הסתכל אליי והמשיך פנימה בשקט. הסתובבתי חזרה אל הכביש מסתכלת לעבר המכונית של רוברטו המתרחקת. מכונית שברולט חדשה בצבע כסוף. נזכרת שמיכאל סיפר לי פעם שלדוד שלו יש חברת מחשבים מצליחה בתל אביב. " מאי את באה" שומעת את אלי קורא לי מהמדרגות " כן אני באה" זרקתי מבט נוסף לעבר הכביש, השברולט הכסופה כבר איננה ועליתי במהירות במעלה המדרגות.

הבית כל כך שקט, אני נכנסת לחדר מתבוננת במהפכה שהשאיר מיכאל אחריו רק לפי כמה שעות.אני מרגישה כל אטומה כאילו מאורעות היום סחטו ממני כל רגש אפשרי. הכל נראה כל כך לא אמיתי. אני מסתכלת לעבר הדלת מחכה שמיכאל ייכנס ויחייך אליי את החיוך המתוק שלו שגורם לי התרגשות כל פעם מחדש.

" את יכולה להישאר פה אצלי אם את רוצה" מיצמצתי לרגע קולטת את דמותו של אלי עומדת בפתח החדר, מתבונן בי העינייו העדינות " לפחות עד שרגעי ותעכלי מה שקורה" הוא אמר. מפשפש בכיסיו הוציא אלי צרור של מפתחות והושיט לעברי " אני אשאיר לך מפתח שלא תהיי תלויה בי כאשר אהיה בעבודה, תרגישי בנוח להישאר כמה זמן שאת רוצה, אין לי בעיה אם זה, בעצם אני ממש אשמח לחברה" הוא אמר כשחיוך קטן על פניו.  מבטי נדד אל החדר שוב, שוקלת את דבריו, להישאר כאן בלי מיכאל....זה יהיה מוזר, אבל זה ייקל עליי להיות קרובה אליו, לפחות בימים הקרובים עד שאדע מה קורה.

" אני ממש מעריכה את זה, אני שמחה שאתה פה , איתי, אני כל כך מבולבלת אני לא יודעת מה לעשות, מה קורה בכלל" לחשתי מרגישה שוב את הדמעות חונקות אותי.

"יופי, סגרנו את העניין" אמר והניח את המפתח בידי " אני חייב לרוץ לעבודה, אבל אני יכול להודיע שאני לא מגיע אם את רוצה" אמר ואחז בידי. לחצתי חזרה את ידו והנדתי בראשי " לא תלך, זה בסדר, נראה לי שאני אעצום את העיניים לכמה שעות, עברנו לילה קשה" אני אומרת בעוד צחוק צורם משתחרר מפי. אלי רכן ונשק את מצחי ויצא מהחדר.

נשכבתי על המיטה, מריחה את ריחו של מיכאל על הסדינים ההפוכים, הצמדתי לגופי את השמיכה בה כיסיתי אותו ערב לפני. מנסב לספוג לתוכי כמה שיותר מהריח שלו. הדירה היתה כל כך שקטה, אלי הלך לעבודה, נשארתי לבד, העייפות השתלטה עליי, קברתי את פניי בכרית ובכיתי עד שנרדמתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

0 תגובות
היי
10/10/2014 12:34
why me

איזה כיף.... האמת לא ציפיתי לתגובות כבר, במיוחד שיאמרו לי ברוכה הבאה, לפעמים ישנה השאלה אם רואים אותי בכלל....בכל אופן זה מחזק וגם אם רק אחד יכנס ויראה זה נחמד......וגם אם זה יהיה רק מקום לכתוב בו את אשר על ליבי זה מספק.....אז אני מצרפת חלק ראשון בספר שכתבתי....

 

אשמח לדעה אמיתית.....

   כשהגורל הפגיש בינינו

פרק 1

 

"אני מצטערת הוא ייאלץ להישאר כאן"  

אני מנערת את ראשי, מוודאת ששמעתי טוב.

"להישאר כאן" אני חוזרת על דבריה," מה להישאר כאן?" אני מסתכלת  לעבר הרופאה שישבה מאחורי השולחן הגדול והלבן בקליניקה של בית החולים "בני  יעקב". הרופאה שמבשרת לי כרגע כי מיכאל אהבת חיי עומד להישאר כאן בבית החולים ולא סתם בית חולים אלא בית חולים לחולי נפש.

"על מה את מדברת" אני מרימה את קולי מבלי להרגיש. מעבירה את מבטי אל מיכאל אשר ישב על הכיסא מולה. באותו  רגע הוא נראה כמו ילד קטן השקוע בעולם משלו ולא מבין מה קורה סביבו. חיוך ילדותי על פניו, אני מרגישה את הכעס עולה בי

" מיכאל, תפסיק, זה לא מצחיק, תגיד לה שאתה בסדר, שהכל בסדר" אני מרגישה שהפאניקה משתלטת עליי ועוד רגע הלב שלי יקפוץ מחזי ויתחיל להשתולל ללא מעצור.

מיכאל מתבונן בי במבט משונה, חיוך מוזר על פניו ולפתע מתחיל לצחוק, צחוק צורם ומפחיד שגורם לי צמרמורת בכל הגוף. אני מסתכלת בהלם על הבעתו של מיכאל, ומרגישה לפתע מגע על זרועי, אני מסתובבת ורואה את אלי, חברו הטוב של מיכאל מתבונן בי בעיניים גדולות ודומעות. אני תופסת את ידו בחוזקה "זה לא יכול להיות, היא טועה, תגיד לה שהיא טועה" .אני צורחת ורצה במהירות מהחדר. המסדרון מחוץ לחדרה של הרופאה קטן ושקט, אין אף אחד בחוץ. אני מרגישה את ראשי הולם " אלוהים מה קורה כאן, אני לא מאמינה שזה קורה לי, מיכאל שלי, משוגע, מה פתאום" אני מרגישה את הדמעות זולגות מעיני, האויר נתקע בגרוני, אני נחנקת, אין לי אוויר. נראה שהחיים שהכרתי עד היום מתמוטטים סביבי, כמו מגדל קלפים.

אלי יוצא אחריי בדאגה " מאי ? את בסדר?" הוא מביט בי בחמלה, כורך את זרועותיו סביבי " די...הכל יהיה בסדר, הוא לא ישאר כאן הרבה זמן, " אני מרגישה את החום של גופו נוגע בי, אני מזיזה את עצמי ומסתכלת עליו " אלי, מה קורה פה? למה הוא צריך להישאר? אתה יודע שהוא לא שייך לכאן, תגיד להם.. בוא ניקח אותו הביתה, אני אטפל בו" אני מרגישה שהמילים רצות מפי כמו במרתון.

" מאי...ששש.. די...תרגעי... את יודעת שהוא צריך עזרה, משהו לא בסדר איתו, הוא סובל ואנחנו לא יכולים לעזור לו, ראית מה עברנו בימים האחרונים איתו." אני עוצמת את עיניי בחוזקה לא רוצה להיזכר בימים האחרונים, כאילו שלא היו, סיוט שרוצה להתעורר ממנו. אני מחבקת את אלי בחוזקה ולוחשת " אבל.. זה לא אומר שהוא משוגע...שהוא שייך לכאן".

אני מרגישה את ידו של אלי מלטפת את ראשי בעדינות " נכון, אבל הוא צריך עזרה וכאן יכולים לעזור לו..." אני שומעת את קולו נשבר וטומנת את ראשי עמוק בחזהו "כאן יעזרו לו ואז הוא יחזור הביתה והכל יהיה בסדר"

" יחזור כמו חדש, אה? " אני אומרת בציניות" אתה יודע שמי שנכנס למקומות האלו בטוח שלא יוצא נורמלי" אני מסתכלת עליו בפחד ובאותו רגע מבינה עד כמה קשה לו בעודו מנסה להיות חזק בשבילי.

חיוך קטן מבצבץ משפתיו " ממש קן הקוקיה ,אה?".

 אלי ומיכאל  הם חברים טובים מילדות, הם הכירו עוד בארגנטינה. אלי ומשפחתו עלו ארצה וזמן מה אחר כך מיכאל הגיע לארץ גם כן, דרך הסוכנות היהודית בארגנטינה. אמא של מיכאל נפטרה כשהיה ילד ולאחר שאביו התחתן בשנית הוא שלח את מיכאל ללמוד בארץ. מיכאל ואלי התאחדו בשנית כשלמדו ביחד ב"כפר סילבר". ומיכאל הפך להיות בן בית אצל משפחתו של אלי.

"מאי, אלי...בואו" כמו מתוך חלום אני שומעת את קולו של רוברטו קורא לנו " הם רוצים לקחת אותו" אני מתחילה לרעוד ללא שליטה " אלוהים ,זה קורה באמת, הם הולכים לאשפז אותו במקום הזה". אלי שזרועותיו עדיין סביבי, מחזק את אחיזתו בי" מאי.. יהיה בסדר, בואי נלך להיפרד ממנו".

רוברטו, דודו היחיד של מיכאל בארץ, הוא אדם מאוד קשה וסגור. פגשתי אותו לראשונה בלילה הקודם בו החזיר את מיכאל הביתה. רוברטו קיבל טלפון מהמשטרה בשתים עשרה בלילה לבוא לקחת את מיכאל מהתחנה. מיכאל יצא לבדו לטייל בקניון בתל אביב שבמהלכו החליט כי הוא יודע לעוף..מעל המדרגות הנעות. כשהגיעה המשטרה מיכאל החל להשתולל ונעצר על ידם. מאחר ורוברטו היה בן המשפחה היחיד שיש לו הם התקשרו אליו.  הצמרמורת מתפשטת בגופי כשאני נזכרת בערב הקודם. מיכאל ואני התארחנו סופ שבוע אצל אלי בדירתו בתל אביב. מיכאל היה מוזר כל אותו ערב,אני הלכתי לישון מוקדם, עוזבת אותו ואת אלי לבד בסלון. באחת וחצי בלילה הטלפון מצלצל, אני פוקחת את עיניי מבולבלת, מבחינה כי מיכאל אינו לצידי. אני קמה בריצה לעבר הטלפון בסלון, אלי כבר ענה. אני מתבוננת בו בבלבול ,הוא מניח את שפורפרת הטלפון " זה היה רוברטו "הוא אומר בלחש

" רוברטו?" אני שואלת בבלבול

" הדוד של מיכאל, הם בדרך הביתה" אלי התיישב בכבדות על הספה וראשו מורכן.

" מה קרה. איפה מיכאל? למה רוברטו צריך לבוא" אני מרגישה שהפאניקה עולה בי, לא מבינה מה קורה, איפה מיכאל? למה הוא לא בבית? בדרך הביתה מאיפה?מה לעזאזל הולך פה?

רוברטו ומיכאל הגיעו בשעה שלוש ושלושים בבוקר. אלי ואני ישבנו בדממה בסלון הבית ממתינים. כשהדלת נפתחה קפצתי במהירות על רגליי ורצתי לעבר הדלת. רוברטו,אדם גבוה ומרשים,,בעל חזות דרום אמריקאית, נכנס ראשון כשאחריו נכנס מיכאל. חולצת הטי- שרט הכחולה שלבש והגינס נראו מקומטים ומרושלים, שערו הארוך סתור וחיוך גדול ומפחיד על פניו. עיניו מזוגגות ולא ממוקדות. רוברטו המתין שייכנם וסגר אחריו את הדלת. פניו היו אטומים מהבעה. אלי ואני עומדים במרכז הסלון המומים כשלפתע אני שומעת את קולי " מה קורה פה?" אני לא מצליחה להזיז את גופי ומרגישה מאובנת לחלוטין. אלי שהתעורר מההלם ראשון ניגש במהירות אל מיכאל ולקח אותו לעבר המקלחת " בוא, נתקלח ונוציא אותך מהבגדים המלוכלכים האלו". רוברטו נשאר לעמוד ליד הדלת, ממשיך להתבונן לעבר מיכאל שנעלם בתוך האמבטיה.

אני ניגשת לרוברטו מושיטה את ידי לעברו " היי לא נפגשנו עדיין, אני מאי" רוברטו מסיט את מבטו מכיוון האמבטיה ומסתכל לעבר יידי המוצעת ואז מבטו עולה לעבר פני " כן אני יודע, נעים מאוד" בקול שקט בעל מבטא מורגש, לחץ את ידי ופנה לעבר הסלון. רוברטו התיישב בכבדות והיה נראה כי כל משא הלילה הזה מופיע לפתע בפניו.ישבנו בסלון בדממה רועשת ממתינים לחזרתו של אלי, כולי מפוחדת כשאלפי שאלות מתרוצצות בראשי. לאחר זמן מה שנראה כנצח חזר אלי לסלון " הוא ישן.. אפילו לא הצליח להתלבש, נרדם עוד לפני שראשו נגע בכרית". אני זזה מעט מפנה לאלי מקום לידי על הספה ומחכה לרוברטו שיתחיל להסביר.

אני מתבוננת ברוברטו לעומק, גבר נאה בשנות הארבעים לחייו, בעל חזות מרשימה,שערו שחור עם גווני אפור בצדדים מסורק בקפידה,לבוש חולצה מכופתרת לבנה קצרת שרוולים ומכנס שחור אלגנט. עיניו חודרניות וחסרות מבע, אולם  עכשיו העיניים העצובות שהביטו בנו גרמו לי להבין שמה שהוא הולך לספר לנו לא טוב בכלל. אני מביטה אל פניו ורואה את שפתיו זזות אך משום מה הקול לא מגיע לאוזניי. אני מסיטה את מבטי לעבר החדר בו מיכאל ישן ומרגישה את ליבי נצבט.

" תדאגו שהוא יישן ותנוחו גם אתם, אני אחזור מחר בבוקר לקחת אותו, יש רופאה טובה שאני מכיר אולי היא תסכים לקבל אותו מהר" .קולו של רוברטו חדר לאוזניי, אני מנסה להבין מה פיספסתי " רופאה? על איזו רופאה אתה מדבר? אני לא מבינה?" אני שומעת את עצמי שואלת בכעס.

רוברטו מתעלם משאלתי  מתרומם מהספה ופונה לעבר הדלת. צעדיו הארוכים גומעים את המרחק במהירות. " אני אעזוב אתכם לנוח, יש לכם את מספר הטלפון שלי, נכון? אם קורה משהו אל תהססו להתקשר, לילה טוב" . עוד לפני שפציתי את פי רוברטו נעלם מעבר לדלת. אני מסתובבת ,מבולבלת אל אלי, מרימה את כתפיי " מהה..." אלי ניגש אלי, תופס את ידי ומושיב אותי שוב על הספה. , "מאי למיכאל לא היה ערב קל היום, משהו לא בסדר ואת יודעת את זה, חייבים לבדוק מה לא בסדר. הוא יצא הערב מבלי שנרגיש וחשב שהוא יכול לעוף... בקניון, אם הוא היה נפגע, או פוגע באחרים? באמת מאי, משהו לא בסדר..," עוד לפני שהוא סיים את דבריו מיכאל יוצא מהחדר ערום כביום היוולדו מסתכל לעברי ואומר" אולה  ,קרידה". אלי לא מגיב, מרכין את ראשו למטה ושותק,אני מרגישה את הדם עולה לפניי וכולי בוערת, אני ניגשת אליו בעדינות " מיכאל, בוא איתי" תופסת את ידו ומוליכה אותו בעדינות חזרה אל החדר. מיכאל מתבונן בי, מרים את ידו ונוגע בלחיי. ידו נופלת במהירות חזרה לצד גופו והוא משליך עצמו למיטה במהירות, וללא כל קול נרדם שוב.  נראה היה שהחדר הקטן שבו אנו ישנים כמעט שבוע התכווץ עוד יותר. אני נשכבת לצידו, מעבירה את ידי על גופו, הגוף המרהיב ביופיו, הגוף שאני כל כך אוהבת, נראה פתאום חסר חיים, אלוהים הוא כל כך צעיר, רק בן עשרים וארבע, למה זה קורה לו.אני מרימה את השמיכה ומכסה אותו, מניחה את ראשי בעדינות לצד ראשו, אני עוצמת את עיני בחוזקה כאשר הדמעות לא מפסיקות לרדת

2 תגובות
היי
10/10/2014 10:36
why me
אני מתרגשת, פעם ראשונה שאני פותחת לעצמי בלוג, האמת קיבלתי רעיון מספר שקראתי . השאלה שאם אוכל לשתף פה ללא שארגיש רע אם עצמי,או משהו......תמיד רציתי לכתוב, זה חלום ישן .....אפילו התחלתי לכתוב ספר ......נראה לי שאשתף אותו פה, אולי אשמע תגובות, מעניין אם יאהבו אותו.......בכל אופן נפגש בקרוב...אני
2 תגובות