עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
Rainכבר לא כאןdoctor HBlackChamomile
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
סודות - פרק 3
07/03/2015 18:32
WhiteNight
נוער, סיפורי אהבה, סיפורים בהמשכים

ישבתי על המיטה, מוקפת בגדים. טליה עמדה מול הארון פתוח ובחנה שוב ושוב את הבגדים שנותרו בו. מדי פעם שלפה איזו שמלה או חצאית ונופפה בה מולי, ואז זרקה אותה על המיטה בכתפיים שחוחות כשפסלתי אותה. "את רוצה ללכת לסרט בג'ינס וטי-שרט?"

קמתי מהמיטה ונעמדתי לידה. "כן!" משכתי מידה שמלה והעפתי אותה אל המיטה. "זה לא דייט," אמרתי ופשפשתי בארון, עד ששלפתי חולצה ארוכת שרוולים דקה. תחבתי את ראשי בפתח הראש ולבשתי אותה על הגופייה הדקיקה והקצרה שעליי. טליה הנידה בראשה. "את פשוט לא מבינה."

"הוא אמר לך משהו בנושא?" שאלתי אותה והוצאתי מהארון מכנסי ג'ינס ארוכים בצבע בהיר. היא הנידה בראשה ושילבה את ידיה על חזה. "יופי," אמרתי והתיישבתי על קצה המיטה, משחילה את רגלי במכנסיים. "רואה? שום דבר מיוחד." נעמדתי וקפצתי במקומי כדי להעלות את הג'ינס בקושי על ישבני וירכיי. "רק יציאה ידידותית. כאילו לא יצאנו איתו כבר לסרט."

"אבל תמיד היינו יוצאים שלושתנו," אמרה והתיישבה על המיטה.

"לא נכון," אמרתי ותחבתי את רגליי לנעלי האולסטאר האהובות עלי. "היו כמה פעמים שיצאתם רק שניכם. לבד. אמרתי על זה משהו?"

"תגידי מה שאת רוצה ותכחישי כמה שאת רוצה," אמרה טליה. "אני יודעת מה אני רואה. רק תעשי לי טובה, אם הוא ינסה לנשק אותך, אל תייבשי אותו, כי אחר כך אני אסבול את היללות שלו."

נעצתי בה מבט מרוגז. היא הרימה את ידיה בכניעה מעושה. "אוקיי, אוקיי." היא העבירה את אצבעותיה מעל פיה בצורת רכיסה. "שותקת."

"יופי," אמרתי. הנייד שלי צלצל כשנכנסה הודעה מגברי, שהודיע לי שהוא כבר כאן. נעצרתי לשנייה מול המראה בדרכי החוצה, מעבירה יד על שערי החום ומוודאת שהוא נראה לפחות במצב נסבל עד סביר. טליה ירדה אחרי במדרגות, וכשיצאנו מהשער אל הרחוב היא נפנפה אל גברי.

הוא הוריד את הקסדה שלו, ושיערו הג'ינג'י היה חיוור לאור מנורת הרחוב. הוא חייך לעברה כשהיא נעצרה לידו. "מקנאה שאת לא נוסעת איתי על האופנוע?"

"מי צריך אותך?" אמרה ודחפה אותו בכתפו. "מי ישמע, לנסוע איתך על אופנוע לקולנוע. חוויה."

"פעם אחרת," אמר וקרץ לה. היא מלמלה לעצמה איזו קללה ושילבה את ידיה על האופנוע. גברי הגיש לי את הקסדה הנוספת והתיישבתי מאחוריו. שמתי על ראשי את הקסדה ואחזתי במותניו של גברי. הרגשתי את גבו מצטמרר לרגע, והבטתי בו מאחור. הוא זרק לעברי חצי חיוך ושם את קסדתו. "דסבידניה, טלינצ'קה," אמר לעבר טליה והחל לנסוע. הצמדתי את ידיי סביבו חזק יותר

ככל שהאיץ את המהירות. נסענו בכביש הראשי בשתיקה, כשהרוח על ידיי החשופות, המלופפות סביב גברי. הבחנתי בניחוח בושם עדין שנדף ממנו, והתחלתי לחשוב על מה שטליה אמרה. התעוררתי מהרהוריי כשהרגשתי את ידו של גברי על ידי, ושמתי לב שנעצרנו. האור האדום של הרמזור זהר מולנו. "תמיד ידעתי ששווה לי ולטליה להחזיק בידיד בן 17 עם אופנוע," אמרתי. "אתה מאוד שימושי."

"מסיע אתכן בסטייל, מכיר לכן בנים מהנבחרת, מממן לכן כרטיסים לקולנוע. אתן חיות טוב, אתן."

"אתה לא מממן לנו כרטיסים," אמרתי. "אתה לא עד כדי כך נדיב. פשוט חבל לך לבזבז אותם אחרי שהדייטים שלך הבריזו."

"אוי תסתמי," אמר והתחיל לנסוע כשהרמזור התחלף לירוק. הצלחתי לראות שמץ של חיוך מבעד לקסדה שלו לפני שהסב את ראשו להסתכל על הכביש. הוא חנה את האופנוע בקרוב לפתח הקולנוע, סמוך למנורת רחוב שהאירה על החנייה הרחבה וכיבה את המנוע. ירדתי מהאופנוע והוא אחרי, כשהורדתי מעלי את הקסדה המחניקה וחשפתי את פני אל אוויר הסתיו הקריר.

הוא הכניס את שתי הקסדות מתחת למושב ותחב את המפתחות בכיס הג'ינס שלו. הוא הושיט את ידו כמו ג'נטלמן. "אפשר ללוות אותך לקופות?" שאל בחיוך. שילבתי את זרועי בזרועו. "רצוי אפילו," השבתי בטון רשמי מעושה והתחלתי ללכת לצידו.

"אולי אני פשוט אפסיק לנסות את מזלי עם השכנות שלי ואתחיל להזמין אותך לסרטים?" אמר והושיט את שני הכרטיסים לשומר. "את משלבת זרועות נהדר," אמר והביט על זרועותינו השלובות. השומר החזיר את הכרטיסים לגברי שכבר התקדם לכיוון קופות האוכל. "מתי הסרט מתחיל?" שאלתי כשנעצרנו בסוף אחד התורים. גברי הציץ בשעון שענד על מפרק ידו השמאלית. "עשר דקות," אמר. הטלפון שלו צלצל והוא שלף אותו מהכיס האחורי של מכנסיו. "אמא שלי," אמר אחרי שהסתכל על הצד. "תזמיני בינתיים," אמר וענה לשיחה כשהוא מתרחק מהתור. הבטתי בו זמן מה כשהוא הסתובב במקומו ודיבר בטלפון. אחר כך הסתובבתי עם הפנים לכיוון הקופה, משעינה את ידי על החבל האדום שסידר את התורים משניי הצדדים. כשהגיע תורי, הרגשתי מגע קל על הכתף. "פופקורן גדול, גברי?" שאלתי, מסתובבת, מופתעת לראות את דן מולי, לא גברי. הוא הרים את ידו בתנועת שלום קלה והוריד אותה כשהמוכר כחכח בגרונו מאחורי. "כן, בבקשה?"

סובבתי את ראשי אל המוכר. "פופקורן ענק ושניים קולה גדול." המוכר עזב את העמדה אל מכונת הפופקורן שמאחוריו והתחיל להעמיס את הדלי הענק. חזרתי אל דן. "היי," חייכתי.

הוא העביר את ידו בשיערו. "ראיתי אותך מרחוק, אז... באתי להגיד שלום."

חייכתי חיוך אווילי. "אז שלום." אני. כל כך. מטומטמת.

הוא חייך. "שלום."

עמדנו זה מול זו, שותקים. ניערתי מעלי את התחושה המהפנטת של לבהות בדן. "אממ, אתה כאן לבד?"

"לא," אמר והסתובב לאחור. עקבתי אחר מבטו, שעקב אחרי בלונדינית גבוהה ובעלת גזרה דקה ומושלמת שישבה על אחת הכורסאות האדומות-מבריקות של הקולנוע והתעסקה בטלפון שלה. "עם חברה שלי."

"אה, חברה," אמרתי, מרגישה הדהוד מוזר בבטן שלי. אני מרגישה אכזבה?

הוצאתי שטר של מאה מהארנק שלי ושילמתי למוכר, אחרי שהניח את שתי הכוסות הגדולות והדלי הענקי של הפופקורן על הדלפק. "ואת?" שאל דן, תוחב את ידיו לכיסיו.

"אני – "

"מה קורה, אחי?" גברי הנחית מכה ידידותית על כתפו של דן. זקפתי גבה בפליאה כשדן חייך לעברו חיוך חברי רחב וטפח על שכמו של גברי כתגובה. גברי הריץ את מבטו ביני לבינו. "אתם מכירים?"

"כן," אמר דן, מביט בי בחצי חיוך מבולבל. "אני ה – "

"בן של החבר של אמא שלי," עניתי, מביטה בו ואז בגברי. גברי לקח מהדלפק את העודף שלי והעביר אותו בזהירות לידי, נזהר שאף שקל לא ייפול. אחר כך לקח את הפופקורן והתחיל ללכת לכיוון האולם שבו מוקרן הסרט שלנו. לקחתי בזריזות את שתי כוסות הקולה והלכתי אחריהם, נזהרת שכלום לא יישפך.

"מה, מאיפה אתם מכירים?" שאלתי כשנעצרנו בכניסה לאולם. גברי הרכין את ראשי ולגם מקש אחת הכוסות שהחזקתי.

"אנחנו ביחד בנבחרת," אמר גברי והקפיץ לפיו פופקורן אחד.

"של הכדורסל?" אמרתי בקול גבוה יותר ממה שהתכוונתי.

דן הנהן, ואז זרק מבט לאחור, אל עבר החברה שלו, שעדיין ישבה על הכורסה, רק שעכשיו הסתכלה עלינו. "טוב, אני חייב לזוז." הוא טפח שוב על כפתו של גברי. "נראה אותך באימון," אמר לו ואז נופף אלי, הסתובב ומיהר אל חברתו. הבטתי בדמותו המתרחקת, עד שנפגש עם חברתו שכבר עמדה, וחיבק את גבה כשהם התקדמו אל כיוון היציאה.

"עכשיו אני בטוח באה למשחק," אמרתי, מקפיצה פופקורן לפה ונכנסת אל האולם. "אחלה," מלמל לעצמו גברי בטון עם שמץ של מרירות והלך בעקבותיי.

 

"אני לא מאמינה שאתה מכיר אותו!" הלכנו במסדרון שמוביל מהאולם בחזרה לרחבת הקולנוע, מחסלים את שאריות הפופקורן שנשארו אחרי הסרט.

"אני לא מבין מה את כל כך התלהבת ממנו," אמר וזרק את הדלי הריק בפח שלפנו על פניו. "הייתי בטוח שהטעם שלך יותר.. אנין."

"אנין אבא שלך," אמרתי וניגבתי את הידיים המעט שמנוניות שלי על הג'ינס. "אתה סתם אומר את זה כי אתה מקנא."

גברי זקף גבה. "מה יש לי לקנא בו?"

הבטתי בו, מנסה לחפש תשובה. גברי עשה לעברי פרצוף מוכיח כשהתעכבתי בנתינת דוגמה. "יש, יש," אמרתי לבסוף, כשלא מצאתי אחת. גברי חייך חיוך זחוח שמרוצה מעצמו.

"במילא לא היה הולך לכם," אמר ושיחק בידו עם המפתחות, כשהוא מקפיץ אותן שוב ושוב.

"סליחה, למה לא?" שאלתי בטון נעלב. נעצרתי ופרשתי את ידיי לצדדים. "מה רע בי?"

גברי הסתובב והביט בי, מלמטה למעלה. העיניים שלו ברקו כשהביט בפניי, אבל הטון שלו נשאר רגיל, ללא שינוי שהעיד על מה שעיניו שידרו. "שום דבר טרגי," אמר. עוויתי את פי.

"פשוט אם היופי שלו סנוור אותך ולא שמת לב, חיכתה לו חברה מאחורה," אמר והמשיך ללכת לכיוון האופנוע. הגברתי את קצב צעדיי כדי לנסות להשיג את צעדיו הגדולים של רגליו הארוכות. "תעשה לי טובה," אמרתי והיכיתי את זרועו. "לא זכור לי שהפריע לך במיוחד להיות עם דנה ולצאת בו זמנית עם נוי."

הוא נעצר לשנייה והרים את כף ידו מולי. "סליחה, אל תשווי אותו אלי," אמר והמשיך ללכת.

גלגלתי עיניים והמשכתי ללכת לצדו. "אתה כזה מלא אגו וקנאה," אמרתי. הגענו לאופנוע ונטלתי את הקסדה שגברי הגיש לי. "פשוט תודה בזה!"

גברי שם את קסדתו והתיישב על האופנוע, מתעלם ממני. התיישבתי מאחוריו וליפפתי את ידיי סביבו. "תודה!"

"לא מודה."

"אל תודה," אמרתי. הוא התניע את האופנוע. "כשטליה תראה אותו במשחק ואני אגיד לה: 'הי, זה הבן של החבר של אמא שלי, והי, גברי אמר שהוא יותר שווה ממנו!' אז תצטער שלא הודית," אמרתי. גברי רק הניד בראשו כששמץ של צחקוק בוקע מפיו והתחיל לנסוע.

1 תגובות
סודות - פרק 2
05/03/2015 18:23
WhiteNight
סיפורים בהמשכים, סיפורי אהבה

למחרת בבוקר גברי חיכה לי בתחנת האוטובוס כשתיקו על כתפו והוא רכון מעל לספר מתמטיקה הפתוח על ברכיו. הוא פתר משוואות במרץ ולא שם לב אלי עד שנעמדתי מעליו והצלתי על מחברתו.

"כל כך קשה לעשות שיעורי בית בבית?"

"כן. עשית?" ומבלי לחכות לתשובה הוא משך את התיק שהיה תלוי על גבי וסובב אותי כדי שיוכל להוציא ממנו את מחברת מתמטיקה. הוא חזר לשבת על הספסל והחל להעתיק בזריזות את התרגילים. "נו, דברי."

התיישבתי לידו בכבדות על הספסל, כשכתפי נשענת על גבו שבחציו הופנה אלי. "היה סביר."

"את חושבת שתסתדרו?"

"כן. זה לא שהוא עובר לגור אצלנו או משהו," אמרתי, והסתכלתי עליו כותב מעבר לכתפו.

"אז זה רציני, אה?"

"לגמרי," אמרתי והרמתי את התיק שלי מהרצפה על ברכיי, משעינה עליו את מרפקיי. "הבן שלו סיפר לי שבעצם הוא יוצאים שנה. אתה קולט? שנה!"

"איזה בן?"

"לי היא סיפרה רק לפני חמישה חודשים שהם ביחד, והם פאקינג שנה!"

"יש לו בן?" שאל והרים אלי את ראשו מהחברות. הנהנתי.

"כן, בגיל שלנו בערך." האוטובוס פנה אל הרחוב ואני משכתי את מחברתי ממנו. "אני לא מאמינה שהיא שיקרה לי. אתה מאמין?"

גברי גלגל עיניים ותחב את מחברתו לתיק. "היא לא ממש שיקרה לך," אמר והתקדם אל האוטובוס שנעצר מולנו. "רק... סילפה מעט את המציאות."

דלתות האוטובוס נפתחו וגברי ניתר בצעד גדול והעביר את הרב-קו שלו במכונה. הוא התקדם לכיוון מושב זוגי בסוף האוטובוס, ואני אחריו. הוא התיישב במושב הצמוד לחלון, כשגבו שעון כנגד החלון המקושקש ופניו לכיווני. "איפה אמרת שהוא גר?"

"בעיר שלנו," אמרתי.

"אז הבן שלו איתנו בתיכון?"

הנדתי בראשי. "בדמוקרטי."

"ואיך הוא?"

"היה כמעט בלתי נסבל בהתחלה," אמרתי. "הוא שתק כל הארוחה ועשה פרצופים, וכשדיברו אליו הוא ענה כאילו הוא עושה למישהו טובה שהוא עונה."

"נשמע בחור כלבבי."

"כן, אבל אחר כך דיברנו." גברי הביט בי במבט חושדני. משכתי בכתפיי. "הוא דווקא די נחמד. מוזר, אבל נחמד."

עכשיו הוא משך בכתפיו. "אם את אומרת." הוא השעין את גבו על גב המושב ודחף את תיקו מברכיו אל מתחת למושב, מסדר אותו במקומו בעזרת כף רגלו. "הוא חתיך?"

"תגיד, מה יש לך?!"

"אז הוא חתיך," אמר וחייך אלי. "אוי, את כל כך בת."

גלגלתי עיניים. כשהאוטובוס עצר בחריקה מול התיכון, קפצתי ממנו אל המדרכה. גברי משך בתיק שלי וירד אחריי, מדביק את צעדיי. "עכשיו אחרי שפגשתן אותו, את חושבת שהוא יהיה אצלכן בבית הרבה?"

"לא יודעת," השבתי. "מצד אחד, לא אכפת לי. הוא באמת אחלה. מצד שני... יהיה מוזר להיות עם מישהו בבית שהוא עם אמא שלי, אבל הוא לא אבא שלי."

"אני מתערב איתך שהוא יהיה," אמר. "כמו שאני מכיר את אמא שלך...."

"גברי, לא!"

"בוקר אחד את תצאי מהחדר..."

"גברי, די."

"ותראי אותו יוצא גם."

"גברי."

"עם בוקסר בלבד."

"גברי!"

"ואת אמא שלך – "

הכיתי את כתפו ודחפתי אותו ממני, מתקדמת בצעדים מהירים אל הכיתה ומתרחקת ממנו כמה שיותר מהר. "חתיכת דוחה אחד!"

הוא צחק ורץ כדי להשיג אותי. "אני אהיה מוכן לספק לך מקלט מדיני אם תצטרכי."

"תודה, אבל לא תודה."

הוא נעצר מול דלת כיתתו, כשאני התקדמתי אל כיתת הכימיה שלי.

"תחשבי על זה!"

הסתובבתי אליו והרמתי לעברו אצבע משולשת. הוא רק צחק ונכנס לכיתה כשהוא מניד בראשו. כשנכנסתי לכיתת הכימיה ראיתי את טליה כבר ישובה במקומנו, מתעסקת בנייד שלה. זרקתי את התיק לצד השולחן וטיפסתי לכיסא הגבוה. "הלו," אמרתי, משעינה את לחיי על ידי מתחת לפניה כדי שתראה אותי.

"ספרי ספרי, שפכי הכל. איך היה?"

"כמעט נהדר," אמרתי. "יש לו בן, שוו"ז שבא למות."

"יש לו בן מה?"

"שוו"ז," אמרתי. היא הביטה בי, לא מבינה. נאנחתי. "שווה זיון."

"אז תגידי ככה," אמרה בקול רוטן. "לא, היא תמציא קיצור לכל דבר." היא הנידה בראשה, מצחקקת וחייכה אליי. "אז אני מבינה שהוא נאה."

"נאה?" גיחכתי. "הוא הדבר הכי שווה אוור," לחשתי, ושלפתי מהתיק את הספר והמחברת. "הוא מהמם כמו הרקולס. ואת יודעת שאני לא אומרת ככה על כל אחד."

 "לא!" אמרה טליה, מושכת את המילה בלגלוג. "מה פתאום."

"אויש תסתמי," אמרתי. "עד שלא תראי את המעצבן הזה, את לא תביני על מה אני מדברת."

"כמובן, ידעתי שלא יכול להיות שהוא כל כך מושלם," אמרה טליה. "איך הרקולס מעצבן אותך בדיוק?"

"הוא היה נורא אדיש כל הארוחה. כאילו הכריחו אותו לבוא," אמרתי ושרטטתי עיגולים דמיוניים על שולחן באצבעי. "והוא גם התנהג כזה... לא בחביבות כל כך. אם לא היה חשוב לאמא שלי שאבא שלו יראה שהכל בסדר, היא בטח הייתה נעלבת ומחזירה לו פרצופים," אמרתי.

"בסדר, אבל מה אכפת לך בעצם," אמרה טליה והשתיקה את הנייד שלה כשהמורה נכנסה לכיתה. "זה לא שאתם צריכים לגור ביחד."

נזכרתי במה שאמר גברי והרגשתי טעם חמוץ בפה. "כן, אבל זה רציני ביניהם. אורן, החבר שלה, יבוא אלינו לארוחות ערב, ובחגים, ובטח בערבי שישי. אז גם הבן שלו יבוא."

השתתקתי כשהמורה התחילה לקרוא שמות.

"טליה אברמוביץ'?"

"פה," טליה הרימה את ידה, ורכנה אלי. "שכחתי לשאול אותך, גברי דיבר איתך על המשחק?"

"איזה משחק?" לחשתי לה בחזרה, מציצה לראות אם המורה מסתכלת עלינו.

"של הכדורסל, התחרות המחוזית. לא משנה, בקיצור, הוא דיבר איתי אתמול וגם ביקש שנבוא לעודד."

"נו את יודעת שאני לא אוהבת לבוא לראות את המשחקים שלו –"

"נטע דיין?"

" – כאן!" הרמתי את היד וחזרתי לרכון אל טליה. " – זה כל כך רועש, ותמיד מסתירים לי, ואני במילא לא מבינה כלום בכדורסל."

"כשאת ביקשת שנבוא למופע סיום שנה שלך, כשרקדת, אנחנו באנו!"

"טליה, זה היה לפני שלוש שנים, הייתי בת שלוש עשרה."

היא הביטה בי בתוכחה. "אז מה?"

פתחתי את המחברת והסתכלתי על הלוח, מנסה להדביק את קצב המורה כשהיא החלה לכתוב. "טוב, אולי."

טליה חייכה בחיוך ניצחון.

"אמרתי אולי!" לחשתי לה.

"כן, אני כבר הבנתי שזה בטוח," אמרה והחלה לכתוב במהירות במחברתה.

 

כשהצלצול להפסקה קטע את השיעור גברי נכנס לכיתה והתיישב על שולחננו. "אז אני מבין שאתן באות," אמר.

נעצתי בו מבט כעוס. "אתה יודע שאני שונאת את המשחקים שלך."

הוא לחץ את סנטרי בין אצבעו ואגודלו, כשהוא מרים את פני אליו. "אני יודע שאת משקרת."

העפתי את ידו מפני. "לא, אני לא," אמרתי. "אתה תחויב בפיצוי אחרי המשחק."

"מה שתרצי," אמר מחייך, כשהוא מנענע את רגליו התלויות מהשולחן אחורה וקדימה. הוא הסתובב אל טליה, והעביר את רגליו לרווח שביני לבינה. "כבר סיפרה לך על הבן של?"

"יותר מפעם אחת," ענתה לו.

"לא נכון," אמרתי, מביטה בה. "את אפילו לא רצית לשמוע."

"אחרי הפעם השלישית, כן, באמת נמאס לי להקשיב לזה," אמרה וצחקה עם גברי.

הוא השעין את מרפקיו על ברכיו ונשען עליהן, כשהוא רוכן לעברי. פניו מול פני וסנטרו על אגרופיו. "דניאלה הבריזה לי היום מהסרט," אמר.

"השכנה שלך?"

הוא המהם בחיוב.

"אתה רומז שאתה זקוק לישיבת עידוד דחופה בחברת חבית גלידת שוקולד?"

הוא חייך. "לא, לא ממש. יותר בכיוון שאולי תנצלי את הכרטיס במקומה."

"הערב?"

הוא הנהן. "אני אסיע אותך על האופנוע," אמר בחצי חיוך זחוח ובטון מפתה.

"קיבלת בחזרה את האופנוע מהתיקון?" שאלה טליה.

הוא העיף לעברה חצי מבט. "כן, אבל את לא מוזמנת." חייכתי כשהיא הזעיפה את פניה ודפדפה במחברתה באדישות, כאילו לא אכפת לה. "אז סגרנו?"

משכתי בכתפיי.

"מעולה," אמר. "אני אהיה אצלך בשמונה." הוא הדביק נשיקה ללחיי, וסטר קלות לירכה של טליה. "ביי, מכוערת."

"מכוערת אמא שלך," מלמלה כשיצא מהכיתה. הבחנתי במבטה הבוחן מזווית העין והסתובבתי אליה לאיטי. "מה?"

היא חייכה חצי חיוך מסתיר סוד. "כלום."

"נו, מה?"

"הוא מסתכל עלייך," אמרה ותחבה את מחברתה לתיק. רכסתי את התיק שלי אחרי שהכנסתי אליו במהירות את המחברת והספר והעמסתי אותו על גבי. "מי?"

היא הביטה אל הדלת, ותלתה את תיקה על כתפה. "גברי." היא נעמדה, ודחפה את הכיסא אחורה ברגלה. קמתי על רגלי והתקדמתי לכיוון הדלת, אחריה.

"כן, משום מה כשמדברים עם אנשים, אז גם מסתכלים עליהם."

"לא, אל תשחקי אותה מפגרת, את יודעת למה התכוונתי," אמרה.

"אין לי שמץ של מושג מה הפה הגדול שלך מנסה לומר."

היא נאנחה ונעצרה ליד הקולר שניצב ליד דלת הכיתה. "התכוונתי לומר," אמרה ורכנה אל הקולר. "שגברי," שתתה, "מסתכל עלייך," שתתה, "בצורה אחרת."

שילבתי ידיים לידה. "מה זאת אומרת?"

היא שתתה שוב. "שאני חושבת שהוא מרגיש אליך קצת יותר מידידה," אמרה ומחתה טיפות מים משפתה בגב כף ידה.

כיווצתי גבות לעברה. "מה?! אין מצב."

"את יודעת שאני צודקת."

"את הוזה, טליה."

"עמוק עמוק בתוכך," אמרה והרימה את גבותיה בתוכחה. "את יודעת."

הצלצול מנע ממני לענות לה. היא רק חייכה חיוך מעצבן והסתובבה לפנות אל הכיתה של השיעור הבא שלה. "נתראה אחר כך. נבחר לך בגד לדייט!" קראה לעברי, ופרצה בצחוקה המתגלגל. הזעפתי פנים אל דמותה המתרחקת ומיהרתי לכיתה.

1 תגובות
סודות- פרק 1
21/02/2015 18:52
WhiteNight
נעורים, אהבה, סיפורים בהמשכים

"אז תבואי בערב?"

"בפעם המיליון ואחת, לא," נאנחתי אל הטלפון והנחתי את המזלג האחרון על שולחן האוכל.

"אבל למה?"

"ככה."

"אצלך אין דבר כזה 'ככה'."

"יש. כשאתה לא זוכר שכבר אמרתי לך למה, ואין לי כוח לומר לך שוב ושוב ושוב, אז יש."

"נטע, תסיימי את השיחה!" צעקה אמא מהקומה השנייה. הרחקתי את הטלפון ממני. "עוד מעט אמא!"

"לא עוד מעט, עכשיו! הם עוד שניה פה!"

"מה, מה אמא שלך רוצה?" שאל גברי.

הצמדתי את הטלפון אל האוזן. "היא היסטרית כי החבר שלה בא היום לארוחת ערב," אמרתי, מסדרת תוך כדי את הכוסות על השולחן.

"אני רואה שאמא שלך עוד בכושר."

"אוי, תסתום כבר יא מגעיל," חייכתי אל הטלפון. הוא צחק מעבר לקו.

"הוא חתיך?" שאל.

"מה אכפת לך?"

"רק רציתי לבדוק אם אמא שלך עוד דורשת אותם אתלטיים, נאים ושנונים, בעלי חוש הומור, הון בבנק ומסוקסים," אמר ושמעתי את חיוכו בקולו.

"לא, אני לא יודעת אם הוא חתיך. או עשיר. או שנון או מסוקס. זאת הפעם הראשונה שאני ממש אראה אותו."

"את לחוצה?"

הבטתי אל השעון הגדול שתלוי על הקיר במטבח. השעה כבר הייתה חמישה לשמונה, והם צריכים להגיע בכל רגע. חשבתי קצת.

"לא, לא ממש. טוב, אולי קצת. אבל טיפה!"

"את חושבת שהם רציניים?"

"ביחד? כן. אחרת היא לא הייתה מזמינה אותו לכאן," אמרתי ושלחתי מבט אל אחותי הקטנה שישבה בכורסה בסלון וצפתה בטלויזיה. "כשאנחנו בבית, לפחות."

"לכי תדעי כמה פעמים הוא כבר היה אצלכם," אמר גברי. "כשאתן אצל אבא שלך. ואז כ-ל ה-ב-י-ת ל-ר-ש-ו-ת-ם," אמר, מושך את המילים.

"אל תהיה בן זונה!" אמרתי, והטלפון נמשך בידי בהפתעה. אמא אחזה בו והצמידה אותו אל אוזנה. "מה קורה גברי? כן, טוב, היא צריכה לסיים עכשיו. שבת שלום, נשיקות לאמא!"

היא נתקה ואז הביטה עלי. "ואת, תתחילי לדבר יפה." היא משכה את שמלתה למטה וסדרה את כתפיותיה. ניכר שהיא הייתה לחוצה. "איך אני נראית?"

בחנתי את דמותה. היא הייתה יותר גבוהה ממני בחצי ראש פחות או יותר, והרבה יותר יפה ממני, בגזרתה הנשית והמחוטבת. שיערה היה מסודר בצורה ישרה אחרי פן, ובהק בצבעו הבלונדיני. "את צריכה לצבוע גוונים," אמרתי. "את באמת רוצה שהוא יראה אותך כל כך לא מטופחת?"

היא שלחה לי מבט עצבני ומיהרה אל נועה. "נועה, כבי את הטלוויזיה, הם כאן." וכאילו כהוכחה נשמע קול צפצוף של מכונית ננעלת, וחריקת השער הנפתח.

אמא העבירה יד בשערה בלחץ, שכחה שהוא אמור להיות מוקפד ומסודר.

"טוב, תתנהגו יפה בנות. תתאמצו בשבילי הערב. לפחות רק הערב."

דפיקה נשמעה בדלת, ואמא מיהרה לגשת אליה, מסדרת את שמלתה שניה לפני שפתחה אותה.

בפתח עמד בחור גבוה, וכן, הוא גם היה נאה, והחזיק בידו סלסילה ענקית עטופה בצלופן. הוא חייך אל אמא ורכן לנשק אותה על הלחי. לפחות הוא משתדל להיות עדין לידינו.

אמא צעדה צעד אחורה וסימנה לו להיכנס אל הבית. "בנות, זה אורן." הוא חייך אלינו חיוך נעים, כאילו הוא באמת שמח סוף סוף להכיר את הבנות של בת זוגתו והעביר את הסלסילה הגדולה אל אמא. "רציתי להביא יין ולהיראות סמכותי אבל אני חושב ששוקולד קצת יותר מתאים פה."

הוא היה לבוש בקפידה, אך בצורה נינוחה, עם ג'ינס כהים וחולצה קצרה ולבנה של איזה מותג כלשהו שלא זיהיתי. הוא היה נרגש ונלהב להכיר אותנו, ולא הפסיק לחייך את חיוכו החמים לרגע.

אמא נעמדה לצידו אחרי שהניחה את הסלסילה במטבח. "הגדולה זו נטע, הקטנה זו נועה. איפה שלך?"

"הוא כבר מגיע," אמר והושיט לי את ידו. "את דומה לאמא שלך יותר ממה שחשבתי," אמר.

חייכתי בחזרה והוא פנה אל נועה, שישר גררה אותו אל חדרה להראות לו את הצעצועים שלה. אמא חייכה אליו מהמטבח כאשר הוא ונועה עלו במדרגות, וכשצעדיהם לא נשמעו היא נגשה אלי. "נו, איך הוא נראה לך?"

"הוא... נחמד," אמרתי, מושכת בכתפיי.

"כן, הוא באמת מקסים," אמרה אמא ושבה למטבח. "תסגרי את הדלת, נכנס אוויר קר."

סגרתי את הדלת כשקול חבטה קל נשמע ואז קללה חרישית. פתחתי את הדלת והבטתי בנער שעמד שם.

"כן?"

הנער הביט בי, משפשף את מצחו. "אממ, אבא שלי כאן."

הוא היה נראה פחות או יותר בגילי, גדול ממני בשנתיים לכל היותר. שיערו היה סתור בשונה משיערו המסודר בקפידה של אורן, ובגדיו היו פשוטים – ג'ינס משופשפים וחולצת טי שירט פשוטה ושחורה. נראה שהוא לא התאמץ. אפילו נראה שהוא בכלל לא רצה להגיע לארוחה.

בחנתי אותו. היה קשה שלא לבחון. למרות הבגדים הפשוטים והלא מתאמצים הוא היה נראה טוב, עם שיערו הכהה ועיניו הכסופות. הוא הביט בי ואני הבטתי בו. שותקים. המשכתי לעמוד על יד הדלת, ממשיכה לבחון את הנער, כשהוא מביט בי בשתיקה.

צעדיה של אמא נשמעו ממהרים לעברי, כשעקביה תופפים על הרצפה. היא נעמדה מאחורי. "הו, אתה בטח דן. בוא, תכנס."

צעדתי צעד אחורה, פותחת את הדלת לרווחה. הוא עבר על פני, נמנע ממבטי כשאני עוד ממשיכה לבחון אותו.

"איפה אבא?" שאל.

"הוא למעלה, כבר יורד," אמרה אמא. "כבר הספקת להכיר את הבת שלי, נטע," אמרה והצביעה עלי. דן שלח אלי עוד חצי מבט ואז נכנס אל הסלון. סגרתי את הדלת וניסיתי להשכיח ממוחי את הבהייה המטומטמת הזאת שקרתה הרגע, כאילו מדובר באיזה כוכב רוק.

כשאורן ונועה ירדו במדרגות, אמא כבר התחילה להגיש את האוכל לצלחות. "קדימה, תתיישבו."

דן הגיח מהסלון ותפס כיסא ליד אביו.

"האוכל נראה נהדר, דנה," אמר אורן. דן, שישב לצידו, הביט באוכל בחוסר תאבון ושיחק עם חתיכת תפוח אדמה בקצה מזלגו. כשאמא התיישבה אל השולחן, אורן מירפק את דן, שגלגל עיניים ונעץ את המזלג בתפוח אדמה ששיחק איתו. הוא נגס בו ואז לגם מהכוס.

השתררה שתיקה סביב השולחן, עד שכעבור דקה אורן כחכח קלות בגרונו. "אז מה נטע, את בתיכון?"

הנהנתי. "כיתה י'."

"לא חשבתי שאת כזאת גדולה. גם דן בתיכון." הוא פנה אל דן. "רק... תזכיר לי באיזו כיתה אתה?"

דן ליכסן אליו מבט מרוגז. "יב. איך זה שאתה לא זוכר באיזו כיתה הבן שלך?"

נועה צחקה, ואמא חייכה בתגובה. גם אורן חייך, ודן רק העביר עלי חצי מבט ושב להתרכז במנה שמולו, שכמעט ולא נגע בה.

"אתה גם לומד במקיף, דן?" שאלה אמא, ומזגה לאורן ולה קולה מהבקבוק שעל השולחן. הגשתי לה את הכוס שלי כדי שתמזוג לי גם, מחכה לתשובתו של דן. ניסיתי להיזכר עם ראיתי אותו פעם בבית ספר, אבל אני כמעט בטוחה שלא.

"לא. אני לומד בתיכון הדמוקרטי, שמחוץ לעיר."

"וואו, תיכון רחוק זה קשה, כל הנסיעות והשעות המאוחרות, ולקום בבוקר מוקדם כדי להספיק להגיע בזמן... נטע בחיים לא הייתה מצליחה ללמוד ככה. להתעורר בזמן כדי להגיע לבית ספר שלה, שהוא עשר דקות הליכה מכאן, היא לא מסוגלת."

אורן גיחך ונועה צחקה, סוחפת אחריה את אמא.

עשיתי פרצוף ולגמתי מהכוס שלי, מנסה להתעלם ממה שאמרה.

"אני דווקא אוהב את זה," אמר. אמא חיכתה לשמוע מה ימשיך לומר, אבל דן רק המשיך לאכול באיטיות מצלחתו.

אחרי שסיימנו לאכול, אמא ואני פינינו את השולחן כשנועה סיפרה לדן ואורן על הכיתה שלה. אמא רכנה מעל הפח כדי לרוקן את השאריות מהצלחות ואני עמדתי לצידה, מגישה לה אותן. "קצת מוזר הבן שלו, לא?"

"מי, דן?"

"אז מי עוד?"

"לא יודעת," אמרה והתרוממה. "דווקא נראה בחור טוב." היא ניגשה את המקרר והוציאה מהקפיא קופסת גלידה. "בואי, תוציאי את העוגה לסלון."

כשנכנסנו אל הסלון, נועה, אורן ודן כבר ישבו על הספה, כשנועה הראתה להם את אוסף הברביות שלה. דן, שישב קריר ואדיש רוב הערב, פתאום ישב מול נועה והאזין בתשומת לב לסיפורים שלה.

הנחתי את העוגה על שולחן הקפה הגדול שמול הספות, ליד דן ונועה. "וזאת מיכל," אמרה נועה, מנופפת בבובה בעלת שיער שחור ושמלה כחולה מול פניו של דן. "נטע קנתה לי אותה."

דן העביר אצבע על שיערה של הבובה. "בובה יפה קנית לה," אמר, ולקח לי רגע להבין שהוא מדבר אלי. הבטתי בו וחייכתי חצי חיוך. העיניים שלו נראו עכשיו ירוקות באור הצהוב של המנורה, וזו הפעם הראשונה בכל הערב שראיתי אותו מחייך. עם היה אפשר לקרוא לחצי עווית הזו של הפה חיוך.

אמא חילקה את הגלידה לצד העוגה, וביקשה מנועה להרחיק את הבובות מהשולחן, מה שגרם לנועה לרטון ולהתחיל לבכות. פניה של אמא החלו להאדים מבושה, אז אחזתי בידה של נועה. "בואי נלך לסדר אותן למעלה לתצוגת אופנה," אמרתי.

"תבוא איתנו," אמרה נועה ומשכה בחולצתו של דן. היא התחילה לאסוף את הבובות ועלתה לחדר בריצה. דן התרומם, מביט עלי בגובה של ראש מעלי, וחיכה שאתקדם. עליתי אחרי נועה, מרגישה את דן העולה בעקבותיי. החדר של נועה היה הראשון משמאל, מיד אחרי המדרגות, ודלת החדר הייתה פתוחה. נכנסתי אל החדר הורוד והנחתי לצד בית הבובות שלה את הברביות שאספתי. דן נעמד מאחורי ובחן את החדר. "איזה חדר יפה יש לך נועה," אמר. "את אוהבת ורוד?"

נועה הנהנה. "תראה את הבובות שלי!" אמרה ומשכה אותו אל המיטה. הוא התיישב כשהיא התחילה להוציא את הבובות אחת אחת מארגז הצעצועים שלה. עם כל בובה שיצאה כך החיוך של דן גדל וגדל, וזה גרם לנועה להציג את צעצועיה בהתלהבות שיא. הוא שלח אלי מבט וחזר להביט בנועה המרוכזת בצעצועים שהושיבה על המיטה בשורה ארוכה.

יצאתי מהחדר אל חדרי, בוחנת את ההודעות בטלפון שלי. כולן היו מגברי.

איך הולך? הכל בסדר?

כשהם נפגשו הם הצתרפתו מולכן?

הוא חתיך?

הוא עשיר? נכון הוא עשיר?

הוא ניסה לקנות אתכן? תמיד החבר החדש מנסה לקנות את הילדים של הבת זוג.

לפחות הוא קנה אתכן בדברים שווים?

חייכתי אל המסך.

לא, הוא לא קנה אותנו, לא, הם לא התנשקו, וכן, הוא חתיך.

כעבור חצי דקה נשלחה עוד הודעה. זה נגמר כבר? אני יכול להתקשר?

'לא' הקלדתי. הטלפון צלצל כשנכנסה הודעה חדשה אך לא הספקתי לפתוח אותה כשהרגשתי שמישהו נושם מאחורי. הטלפון כמעט נפל לי בבהלה כשדן התחיל לדבר. "אהבתי את החדר שלך."

הסתובבתי אליו וכיביתי את המסך של הטלפון. "אממ... טוב, תודה."

הוא תחב את ידיו בכיסי הג'ינס שלו, והסתובב בחדר, בוחן את התמונות שלי שמוסגרו והוצבו על המדף. אחר כך הסתכל על הספרים הרבים שלי שעמדו מסודרים על מדף אחר. "את אוהבת לקרוא?" שאל.

"כן. לא רואים?" חייכתי.

הוא חייך חצי חיוך ושלף ספר אחד. הוא הביט בכריכה שלו ואז הביט בי בלגלוג. "חמישים גוונים של אפור? באמת?"

התיישבתי על המיטה, בחיוך. "כן. איפה פה הבעיה?"

"שזה פורנו בכריכה רכה. זה לא ספר," אמר והתיישב לידי, כשהוא שומר על מרחק. הוא דפדף בין העמודים ועצר, מתחיל לקרוא. עם כל שורה שקרא גבותיו הלכו והתרוממו בפליאה, וחיוכו הלא מאמין הלך והתרחב. "את באמת קראת את זה? אני לא מאמין לך."

"מה גורם לך לחשוב שלא קראתי אותו?" אמרתי ולקחתי ממנו את הספר, סוגרת אותו ומיישרת את הכריכה.

"את נראית... לא כזאת," אמר. "לא חובבת פורנו."

"טוב, אז אני חובבת פורנו, מסתבר."

"אמא שלך יודעת שיש לך את הספר הזה בכלל?" אמר והביט בי בגבה מורמת.

"כן," אמרתי וקמתי להחזיר אותו למדף. "קניתי אותו לידה. היא פשוט לא קוראת, אז היא לא יודעת מה הולך כאן."

"אם יא תדע היא תכעס?" שאל.

חשבתי רגע. "לא... לא נראה לי. היא מאוד פתוחה בקטע הזה."

"הכרת את אבא שלי קודם?" שאל. "לפני הערב, אני מתכוון."

הנדתי בראשי. "לא. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו."

"ראיתי את אמא שלך אצלנו הרבה פעמים," אמר והסתכל על תמונה שלי מחובקת בין אמי ואבי. הייתי בערך בת שבע, הרבה לפני שנועה נולדה, או הייתה בכלל בתכנון, וההורים שלי עוד היו שמחים ומאושרים יחד. "אני גר איתו רוב הזמן כי... לא משנה. חשבתי שאתם מכירים כולם את כולם ורק אני נשארתי מחוץ לעסק." הוא המשיך להסתכל לכיוון התמונה, אבל המבט בעיניו היה נראה מרוחק. "מסתבר שהקטע ביניהם רציני. את ידעת?"

"ניחשתי," אמרתי ונשענתי לידו, על שולחן הכתיבה. "אם זה לא היה רציני היא לא הייתה מזמינה אתכם לכאן. חוץ מזה שהם כבר יוצאים חמישה חודשים – "

"שנה."

"מה שנה?"

"הם יוצאים כבר שנה," אמר דן.

"באמת? שאלתי. "מוזר. היא סיפרה לי רק לפני חמישה חודשים."

דן משך בכתפיו. "אני יודע שהם כבר שנה ביחד. אבל מה זה משנה."

הבטתי בו. "כן, אה.."

"את יודעת," אמר. "שמעתי שאבא שלי אמר שאת דומה לאמא שלך. אבל את לא דומה לה. את דומה לאבא שלך," אמר והסתכל עלי, ואז חזר להביט בתמונה, ואז שוב עלי, כדי לבדוק אם צדק.

הסתכלתי גם אני על התמונה.

השתררה שתיקה בחדר. דן לא דיבר, וגם אני לא דיברתי. אבל זה לא היה שקט מביך. פשוט שקט. נשמתי חלושות כדי לא להפריע לשתיקה.

"אני לא אוהב את הבן זוג של אמא שלי," לחש פתאום.

הבטתי בו. "למה לא?"

הוא הניד בראשו והביט ברצפה. "לא אוהב אותו. בגלל זה אני משתדל להיות אצל אבא שלי כמה שיותר זמן, כמה שרק אפשר. בהתחלה דאגתי שהיא לא תתחיל לעשות בעיות בגלל שאני אצלו יותר זמן ממה שנקבע, אבל... היא כל כך מרוכזת בבעל שלה שהיא אפילו לא שמה לב במיוחד. אני ממש רוצה לאהוב את אמא שלך. לפחות לחבב. אני לא רוצה שגם זה ישתבש."

"אני לא חושבת שמשהו ישתבש," אמרתי. "אמא שלי בסך הכל די סבבה."

הוא חייך. "כן. היא נחמדה."

"בגלל זה היית כזה אדיש קודם?" שאלתי. הוא קם מהמיטה וצעד לעברי. הוא נעצר, והניח על כתפי את ידו. "את אדם שמאוד נוח לדבר איתו," אמר ויצא מהחדר.



*****

פרק ראשון, פרק ניסיון, אשמח לתגובות הארות והערות XO

1 תגובות