כמו אמודאי מהספרים הצהובים שפעם ראיתי בקיבוץ . בוא יש איור בוא הוא מנסה להשתחרר מתמנון ענק. כך אני מרגיש . כבר חודשים רבים .
החוטים אלייך טעונים בחומר הטהור ביותר . אותו חומר בדיוק שיש לו תכונות נגדיות . הוא יכול להציף אותי באושר . ולמוסס את נפשי הכואבת כחומצה . האם את מבינה על מה אני מדבר . האם הצלחת לקרוע ממך את מספר החוטים המועט שעוד היה שם כשאמרת לי שנגמר ? האם הוא מרגיש את החוטים . או שאת מצליחה להסתיר זאת . האם יש איזו שהיא תיקיה בגיבוי שאפשר למצוא את הקובץ שלי . או שהכל פורמט אצלך בקור מקפיא ?