עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
IM AL
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
הכול בגלל הקנאה!
05/06/2018 19:04
vered

(הסיפור הבא זהו סיפור שכתבתי שהשתתף בתחרות סיפורים ארצית של חמ"ד - אשמח מאד אם תגיבו)

הזעם והכאב שהרגשתי כשעמדתי מול הקברים הפתוחים המשיכו לחלחל לתוכי, וכל מה שרציתי לעשות זה לברוח. לרוץ כל כך רחוק שאף אחד לא יוכל לראות אותי, שאף אחד לא יוכל לשאול מה שלומי או איך אני מרגיש. רציתי להעלם. אבל למרות הרצון החזק, לא יכולתי.

יד גדולה וחמה הונחה על כתפי. לרגע חששתי להסתובב אל האדם שהיד שייכת לו, להביט בעיניו. ידעתי שברגע שאני יביט לעיניו אני אתחיל לבכות וממש לא רציתי בכך, כדי שלא ירחמו עליי. אני ממש לא צריך את הרחמים שלהם, אני יודע להתמודד ואני אתגבר על זה.

אבל איך אפשר להתמודד עם זה? איך אפשר להתגבר על זה?.

ההרגשה הזאת שכל הצרות של העולם מונחות לך על הכתפיים, מישהו מכם הרגיש ככה פעם?

המחשבה הזאת שהכל נגמר ושאין לך אף אחד, אותה מחשבה שלאט לאט חלחלה לראשי לפני דקות אחדות, מתחילה לחלחל גם אליכם?.

"תעבירו לו את הספר" מישהו צעק.

הסידור, ספר התפילה הגיע אליי, מלטף כל אות בעדינות, פותח בעמוד 36 וקורא: "יתגדל ויתקדש.."

בסוף הקדיש הלכו כולם. כולם מלבד אותו אדם שהיד שייכת לו, הוא סגר את הסידור, הרים את סנטרי בידו והסתכל בעיניי "נכד שלי נותרנו שנינו בעולם, אל תשמור את הדמעות בליבך! תבכה ותבכה עד שייגמרו הדמעות".

הבטתי בעיניו הטובות של סבא, הוא עטף אותי לחיבוק חם, ואני בכיתי ןבכיתי.

בכיתי כל כך חזק שאפילו השמיים לא נשארו אדישים למצב ובכו גם הם.

ועם כל טיפה שנחתה על ראשי הרגשתי הקלה, בלב.

"בוא הולכים" אמר סבא ואחז בידי. העפתי מבט אחרון לקברים וחשבתי על האנשים שקבורים שם.

מה הם עשו כל כך רע שגרם לזה?.

סבא משך אותי והתחיל לצאת מבית הקברות, ממבט קצר בפניו הבנתי שהוא לא מרוצה, קשה לו. כאילו לא מספיק שאשתו – סבתא שלי – נפטרה לפני שנה, עכשיו זה.

אני משער שאתם לא ממש מבינים על מה אני מדבר, ומי קבור בקברים האלה, ועל מה כל הסיפור.

אז בואו אני אספר לכם הכול מהתחלה, אבל לפני שאני מתחיל בסיפור אני רוצה להבהיר משהו...

זה לא סרט מתח ואקשן (קצת יותר כמו סרט אימה), אלא זה החיים שלי.

* * * *

07:00 בוקר.

"ג'ינג'...ג'ינג'...ג'ינג'..."הנחתי את ידי בכל הכוח על השעון המעורר שצלצל בקולי קולות.

"עידן קמת כבר? אתה תאחר לבית הספר!" צעקה אימא מהמטבח.

כל בוקר אותו סיפור. השעון המעורר מצלצל, אימא צועקת לי לקום ואז...

"חכי... לא... רגע... אל תעשי את זה" ביקשתי, אבל כרגיל זה לא עזר לי כי שוב כמו כל בוקר

אושר הקטנה, בת השנתיים, שופכת עליי כוס גדולה של מים, כמובן שכך היא מעירה אותי.

ספוג מים חיבקתי את אושר, מסמן לה כהרגלי "נו...נו..נו..." עם האצבע והולך להתקלח.

בזמן הקצר שנשאר לי עד שסבא יבוא לאסוף אותי לבית הספר עם החיפושית הקטנה שלו: התלבשתי, הסתרקתי ולקחתי את הסנדוויץ' שאימא הכינה לי.

בעודי שם את התיק על הגב, אני שומע את הצופר של החיפושית של סבא קורא לי לרדת.

בריצה ירדתי במדרגות ונכנסתי למכונית של סבא.

אני אוהב לנסוע עם סבא, סבא הוא אבא של אמא ואח של הסבא השני שלי (אבא של אבא)

ולמי שלא מצליח להבין למה אני מתכוון אני אסביר בדרך יותר פשוטה, אבא שלי ואמא שלי הם בני דודים.

בכל מקרה המשפחה שלי היא די מיוחדת גם מהבחינה הזאת וגם בגלל הקנאה.

אני די מתבייש לומר אבל סבא שלי (אבא של אבא) הוא במשך כל שנות חייו קינא באחיו (אבא של אמא).

הוא קינא באשתו של אחיו ובבת שלו (אמא שלי), ובכל הכסף שלו. ואולי בגלל זה הסכים לחתונה של הוריי.

בקיצור, מאז מותה של סבתא, הגיע סבא בקביעות כל בוקר לקחת אותי לבית הספר בדרך לעבודה שלו.

אנחנו שומעים שירים, משוחחים על אירועי האתמול, ולעיתים קרובות סבא מספר בדיחות.

"איך אתה מרגיש, סבא?" שאלתי כהרגלי עם היכנסי למכונית.

"רגיל אתה יודע, עם לא העבודה שלי הייתי משתעמם מהחיים כבר מזמן" ענה לי.

סבא שם דיסק עם שירים ישנים של אלביס, והחל לשיר עם הנגן ביחד.

"אני חייב להחליף לך את המוסיקה באוטו, סבא" צחקתי.

"כן, יום אחד אולי גם זה יקרה" הוא קרץ בחיוך.

יום הלימודים עבר די לאט, כשלכל שיעור שעובר לוקח זמן להסתיים, השעון כאילו מותח את מחוגיו לאט לאט. כשכבר כמעט התייאשתי הצלצול הריע על סיום יום הלימודים.

מותש ועייף הגעתי הביתה, "אני בבית, יש כאן מישהו?".

מסתובב בין חדרי הבית מחפש אחר הורי ואחותי, אבל אין אף אחד.

לפתע נפתחה הדלת "קדימה, תראה לי איפה זה!" דרש קול לא מוכר.

קול בכי נשמע באוויר, הסתתרתי מאחורי שולחן האוכל הגדול שבמטבח, מסתכל בנעשה בביתי.

"יותר מהר...אני מזדקן פה כבר" אמר הקול.

ניסיתי לראות אל מי הוא מדבר ללא הצלחה.

אבל קול הבכי היה נשמע לי מוכר, 'זאת אושר' חשבתי 'אבל איך זה ייתכן?".

התרוממתי מעט וראיתי, ראיתי הכול את אושר הקטנה בידיה של אימא שמנסה להרגיע אותה, את האיש בעל המסכה השחורה, שמכוון אקדח לאבא המבוהל.

"כמה זמן!?" צעק בעל המסכה.

אבא הסיר את תמונת הנוף הגדולה מהקיר, ולעיני נתגלתה כספת קטנה.

את הכספת לא ראיתי אף פעם, היא הייתה בצבע אפור – כסף, עם ידית בצבע שחור ומספרים קטנים לצידה.

אבא הסתובב לאיש עם המסכה, שהחזיק את האקדח קרוב יותר לאבא. וכל הזמן הזה אושר בוכה ואימא מנסה להרגיע אותה ללא הצלחה.

ירייה פילחה את חלל החדר, בעל המסכה ירה ברצפה לאות איום, "זה מה שיקרה לך עם לא תשתיקי אותה כבר...!" צעק על אימא.

אימא מיהרה לשים מוצץ לאושר שהשתתקה מיד עם הירייה.

"יופי...עכשיו מה הקוד?" שאל את אבא שפחד נשקף מעיניו.

אבא מיהר ללחוץ על מקשי הכספת, והכספת נפתחה לאיטה, קמתי מעט כדי לראות את תכולת הכספת ונדהמתי למה שראיתי: תכשיטים, מכתבים וכסף... המון כסף".

מפניו של בעל המסכה היה ניכר שהוא מרוצה, הוא דחף את אבא לאחור ובתוך שק שם את התכשיטים והכסף.

אימא הושיבה על השטיח הרחק ממקום האירוע את אושר הקטנה, ובינתיים סיים בעל המסכה לרוקן את תכולת הכספת.

"ורק שיהיה ברור אתם לא ראיתם כלום, תחזרו לחיים שלכם!" אמר ופנה לצאת.

אימא מיהרה והתנפלה על גבו, "מי אתה? תחזיר לנו את כספנו" צעקה.

בעל המסכה הסתבך עם ידיו שהועברו מאחורי גבו כדי להדוף אותה. ופתאום ירייה נשמעה.

"לאאאא!" צעק אבא.

אימא נפלה על הרצפה כשבטנה מלאה דם, "או...או...או...אמרתי לכם, לא הקשבתם זה בעיה שלכם וממה שאני רואה היא לא היחידה שתמות היום" אמר בעל המסכה.

באותו רגע האינסטינקטים שלי אמרו לי להסתובב, וראיתי את אושר הקטנה לוקחת את הכדור מהירייה הקודמת ומכניסה לפה "אל תעשי את זה..." צעק אבא ורץ אליה. אבל זה כבר היה מאוחר מידי והיא נחנקה למוות.

אבא כרע ברך, דמעות ירדו מעיניו לא רק שאיבד את אשתו אלא גם את בתו, "תירה בי" התחנן.

"תשמע אם זה מה שאתה רוצה" אמר בעל המסכה וירייה נוספת נשמעה, אבא נפל על הרצפה מדמם.

בעל המסכה, הסיר את המסכה מפניו ולפני שיצא מהבית הביט סביבו והלך לדרכו.

המום ונדהם עמדתי שם, משפחתי נרצחה למול עיני, והרוצח הוא לא אחר מאשר... ...

                                                        * * *

"בוא הולכים" אמר סבא ואחז בידי. העפתי מבט אחרון לקברים וחשבתי על האנשים שקבורים שם: על אבא, על אימא ועל אושר הקטנה.

לחשוב שתישאר לנצח בת שנתיים שלעולם לא תגדל, ושלעולם לא תשפוך עליי כוס מים בבוקר, כשאני חושב עליה אני כבר מתגעגע ומרגיש שיכולתי לעצור את זה או לתעד הכול ולספר שאני ראיתי את הרצח, שאני יודע מי הוא בעל המסכה, ויותר מזה שאני מכיר אותו אישית.

הרוצח הוא.... סבא (אבא של אבא) – אח של סבא

והסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה, הסיבה לרצח זה הקנאה... הקנאה שבערה לו בלב.

הכול בגלל הקנאה.

נכנסתי הביתה ברגליים כושלות. הדלת נטרקה מאחוריי, מעדתי על אחד הצעצועים של אושר הקטנה, והשתטחתי על הרצפה. והכאב שהרגשתי הדהד בראשי.

מסביבי הכול הסתובב. ולפתע הרגשתי שוב את טעמן של הדמעות המלוחות בפי.

'אני לבד מעכשיו' חשבתי 'איך אסתדר? מה אני אעשה עכשיו?'.

פתאום דפיקות קלות נשמעו על הדלת "עידן תפתח זה אני סבא" אמר אביו של אמי.

לא קמתי, לא העזתי לפתוח את הדלת, רציתי שיעזוב אותי לבד, לא היה לי כוח לראות אף אחד.

אבל סבא לא הרפה והדפיקות נעשו חזקות יותר ויותר "תפתח לי עידן אני יודע שאתה שם".

למען האמת אני לא ממש זוכר מה קרה אחר כך כנראה שאיבדתי את ההכרה....

                                                                 * * * *

07:00 בוקר.

"ג'ינג'...ג'ינג'...ג'ינג'..."הנחתי את ידי בכל הכוח על השעון המעורר שצלצל בקולי קולות.

"עידן קמת כבר? אתה תאחר לבית הספר!" צעקה אימא מהמטבח.

כל בוקר אותו סיפור. השעון המעורר מצלצל, אימא צועקת לי לקום ואז...

התגלגלתי לצד השני במיטה לכיוון הקיר, ולשם שינוי הצלחתי להתרחק מכוס המים שאושר הקטנה

התכוונה לשפוך עליי.

"חה...חה...חה... כמעט פגעתי" צחקה אושר, קמתי מהמיטה מחייך והתכופפתי לחבק אותה.

הרעד שעבר בי כשנזכרתי בחלום שחלמתי, אותו חלום שכל כך קשה לי לקבל את סופו.

הבטתי בשתי עיניה התכולות "אני אוהב אותך קטנטונת" לחשתי אליה.

אושר הקטנה ברחה ממני בעודה צוחקת צחוק מתוק מדבש, וצועקת בכל הבית

"אימא, עידן מאוהב... עידן מאוהב.."

יצאתי מהחדר מחייך, ופגשתי את אימא במטבח "מה קרה?" שאלה וחתכה את הבצל שגרם לדמעותיה לרדת.

"סתם אני פשוט שמח שאתם בסדר" לחשתי ספק אליה ספק לעצמי.

"מה?" שאלה

"אני אוהב אתכם, אותך ואת אבא ואפילו את אושר הקטנה" אמרתי

אימא הסתובבה אליי וחיבקה אותי. ואני יכול להבטיח לכם שזה לא הבצל שגרם לה לבכות,

הרגע הזה בחלום שבו הכול נגמר, זה רגע שייחרט במוחי לנצח.

הרגע הזה שגרם לקנאה להשתלט על האהבה, והרגש שהשתלט על השכל...

זה רגע שאני לא אשכח כי כל החלום הזה הוא בגלל הקנאה.

2 תגובות
זיכרון ישן
22/05/2018 19:25
vered
תאמינו לי אין לי מושג למה! אני לא יודעת מה קורה איתי בזמן האחרון שכל הזמן הזיכרון הזה עולה לי.
מוחשי כל כך, אמיתי כל כך....
ההרגשה שאלוקים רוצה שאזכור שפשוט אזכור את מה שקרה.
כי בכל זאת ככל שעוברות השנים ככה אנחנו גדלים יותר, מתבגרים.
ואולי אתם תוכלו לומר לי מה בזיכרון הזה דווקא הזה נכרת לי כל כך חזק!
"ערב. שוב נשארתי בבית לבד בתור הבייביסיטר של שני אחיי הקטנים,
כמו בכל ערב הוצאתי את האוכל - שבישלה אמא מהיום הקודם - מהמקרר, והכנסתי למיקרוגל לחימום מהיר.
כשסוף סוף הכול מוכן והצלחות מלאות באוכל חם התיישבתי בסלון מול הטלויזיה - בדיוק בזמן לתוכנית האהובה עליי.
אבל גם את הרגע הזה של השקט לא הצלחתי לקבל במלואו כי הוא היה חייב להרוס לי אותו!
אחי הקטן, הכי קטן לקח את הצלחת מהשיש ורצה לבוא לידי ולרגע קט הסתבך ברגלו והפיל את כל הצלחת
וליכלך את השטיח החדש.
כעסתי, אפילו מאד, לא יודעת למה הרגשתי צורך לצעוק, וזה מה שעשיתי צעקתי עליו ללא רחמים,
קיללתי וגידפתי עד שלבסוף הדמעות מעיניו החלו לרדת,
ואז כבר לא יכולתי למרות שהרס את חוסר השקט למרות שהרס את הרגע של השלווה, לא יכולתי לראות את דמעותיו
יורדות ללא הרף. קמתי וחיבקתי אותו בחום אמרתי לו שהכול בסדר ושנכין לו חדש.
אוכל לומר לכם רק שאת החיוך הזה שנפרש על פניו לא אשכח לעולם..."




0 תגובות
לבד!
28/04/2018 14:02
vered
אני אחת שלא אוהבת לבקש עזרה! תמיד מנסה להסתדר לבד, מאד עצמאית, פרפקציוניסטית ובדרך כלל גם בודקת את כל האופציות כדי שמה שאני רוצה יקרה בדרך שלי ולא לפי מה שאומרים.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני דואגת להיות עצמאית ולא לבקש עזרה תמיד לבד.
אבל (וזה תסלחו לי שאני אומרת) אבל די גדול לא נכון, זה אסור!!!
זה מאד חשוב לדעת לבקש עזרה מאדם אחר גם אם אתה מתבייש וגם אם אתה לא אוהב את אותו אדם שנמצא באותו רגע בסביבה שלך.
לעיתים קרובות אדם שאוהב אותך רק רוצה שתבקש ממנו לעזור, וזה למה? כי הוא אוהב אותך כי אכפת לו ממך, וכי הוא מוכן לעשות כל מה שיידרש כדי שתצליח בדרך שלך.
ואני לא מדברת רק על ההורים שלך או קרובי משפחה אחרים אלא זה יכול להיות גם חבר או חברה קרובים, בן או בת זוג שלך.
מאד מאד מאד חשוב לדעת שיש אנשים שאוהבים אותך, אף פעם אל תבקש להישאר לבד אם יש מי שיכול לעזור.
אז הנה לכם טיפ קטן לחיים ממישהי שיודעת:) 
1 תגובות
לעלות עוד שלב במדרגה
21/04/2018 19:11
vered
חשבתם פעם כמה מילה מאנשים אחרים כאלה שאתה אוהב וכאלה שלא, כמה מילה שלהם משפיעה לך על החיים...
אז אני חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שיכול להיות שהרבה פעמים אנשים אומרים לך "תעשה עם עצמך משהו" הם מתכוונים שתיקח את עצמך בידיים. ובעצם הם לא יודעים כמה זה קשה לקחת את עצמי בידיים ולהראות לכולם שאני מנסה להתקדם.
איך כל מדרגה בחדר מדרגות נראה עוד שלב בחיים שאתה עולה וכל זה בשביל להגיע או לפחות לנסות להגיע רחוק, ותמיד אבל תמיד ואין אף אחד שיכול להגיד שלא קרה לו, שהוא נעצר באמצע הדרך ושואל את עצמו "למה עשיתי את זה?".
ובכל שלב תמצאו מישהו שיגיד לכם לא נשאר עוד הרבה רק עוד מדרגה אחת ואת שם, עוד שנייה את מגיעה. ואת פשוט לא מצליחה לאמר לאותו אדם שאת עייפה שאין לך כוחות להמשיך.
את מרגישה שאת עשית את כל הדרך לבד ושלא היה שם אף אחד לצידך שבאמת תמך ואשכרה רצה שתצליחי בשבילך! ולא בשבילו!.
ויש את הרגע הזה שאת כבר בשלב האחרון שאת מגיעה לפסגה ואז רק אז את מצליחה לצחוק עם כולם על הדרך שעברת מבלי לזכור שעם כל אלה שאת צוחקת עכשיו, אף לא אחד מהם היה שם כשהיית בתחילת הדרך ובאמצע.
כי אנשים יודעים לבוא אלייך רק כשצריכים אותך. ואם בטעות תצטרכי עזרה מהם, אז הם ייעלמו לך ולא תראי ולא תשמעי מהם אפילו לא פעם אחת!.
1 תגובות
עולם שחור הופך לסגול
19/02/2017 09:25
vered

המחשבות נודדות לשם

אף אחד לא באמת מבין מה אני רוצה

אם יש שם מישהו שמבין

שמצליח לראות מי אני ומה אני

שמצליח לשמוע את המחשבות שחוזרות ורודפות אותי

אני הודה לו

כי רק הוא ישמע, יבין, יראה ואולי יאהב

בקיצור לעת עתה החיים נראים קשים רעים

שאין באמת מישהו שמבין ואוהב

אבל אחרי שמדברים על הכול עם אדם שאכפת לו

זה נראה אחרת ופתאום הכול מתבהר


בהצלחה אנשים***

3 תגובות
אחת ויחידה
26/01/2017 09:20
vered

א

אני הולכת ברחוב המבודד הזה

לבדי ואין שם אף אחד

עד שאת הגעת והארת את הדרך

נתת לי יד וצעדת איתי יחדיו


פזמון:

את אחת ויחידה

את כמו רוח וכמו שמש

כמו סערה שלא חולפת

את הסרת את הכאב

את לא יוצאת לי מהלב

את כמו רוח וכמו שמש

כמו סערה שלא חולפת


ב

כבר שנים שאף אחת לא נכנסה ללב

ואת חדרת לתוכו בלי שום כאב

עכשיו אני רואה את הזריחה

עכשיו אני שרה לך אהובה



2 תגובות