עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
משחקים קטנים בלב
17/01/2013 15:11
צליל

·        אני שונאת.
אני שונאת את העובדה שיש לך את היכולת להשפיע על מצב הרוח שלי.
שונאת את העובדה שאני מתנדנדת בין לבין, תלויה באוויר.
שונאת את זה שתמיד כשאני לוקחת כמה צעדים אחורה ושוכחת אתה יודע לגרום לי להיזכר אחרי שיחת טלפון אחת.
אני שונאת את עצם העובדה שיש לך סוג של שליטה עליי.
שונאת את זה שנכון לעכשיו החיים שלי לא נשלטים רק על ידי - אלא גם על ידך.
שונאת את זה שאני אוהבת.

 

אני כועסת

אני כועסת על זה שלא הצבתי גבולות.
אני כועסת על עצמי שנסחפתי אחרי הרגש ולא עצרתי רגע להקשיב לשכל הישר ולהיגיון הבריא.
אני כועסת עלייך- במידה ואתה יודע על מה אני רוצה לדבר איתך, אתה משחק בי.
אני כועסת עלייך - במידה והרגש הוא הדדי, כועסת על זה שאתה פחדן יותר ממני.
אני כועסת על עצמי שאני כל כך אוהבת.

זה כמו להסתובב בקרוסלה בגן שעשועים- כל סיבוב מתחיל מאותה הנקודה, בכל סיבוב אותן הסחרחורות, אותו רצון לרדת מהמתקן ולהמשיך הלאה, ומהצד השני- הרצון להמשיך, לתת לאדרנלין לזרום בדם ולאתגר את עצמך עוד ועוד. אני בקרוסלה הזו כבר כמעט חצי שנה- מדחיקה, מכחישה , משלימה עם הרגש. מפרשת, מנתחת ואז מנפצת לעצמי את הבועה. חולמת ואז מתעוררת. נפצעת ואז מחלימה. נופלת ושוב קמה. שוכחת ושוב נזכרת. וכמו בקרוסלה- מסתחררת, מאבדת הכרה. אבל רוצה להמשיך, מאמינה שקיים כאן סיכוי.

 

אני עם משחקים סיימתי. אני כבר לא ילדה. קרוסלה וגן ילדים זה כבר לא בשבילי. מקווה שהסיפור הזה יסתיים בקרוב. הסחרחורות יעברו. והקרוסלה הזו תיעצר סוף סוף.
5 תגובות
סיפור חיי בקצרה..
16/01/2013 18:38
צליל

מאז ומתמיד הרגשתי מוזרה, שונה.

תמיד טענתי ש'מוזר' ו'שונה' הן בעצם מילים נרדפות ל'מיוחד' או ''יחודי'. אז האם העובדה שאולי אני לא 'מוזרה' אלא פשוט מיוחדת הקלה על התחושה? ממש לא.

זו לא ההגדרה או ה"טייטל" , זו תחושה פנימית מעיקה, חיפוש מתמשך אחר תשובה כשהשאלה למעשה לא מוגדרת, חיפוש אחר משהו אמיתי,עמוק וכנה, ללא היכולת להגדיר אותו א אפילו לדמיין אותו.

בתחילת גיל ההתבגרות , כשכולם בחרו לבחון את "העולם האמיתי" ולפרוץ את כל הגבולות, לצאת למסיבות מידי סופי שבוע – אני מאז ומתמיד לא התחברתי לתרבות הזו, כל מסיבה הייתה נראית לי ממבט מהצד סוג של גהנום עלי אדמות, סוג של "שדה קרב" בין המינים והמיניות. בילוי ללא מהות או מטרה כלשהי – הייתי מהרהרת ביני לבין עצמי.

באותה התקופה מצאתי מפלט במקומות אחרים.

הערצתי "כוכבים" בכל ליבי, רדפתי אחריהם בכל הארץ, היום בדיעבד אני מבינה שגם אותה התקופה היוותה שלב במרדף של חיי – מרדף אחר הבלתי מושג, מרדף אחר אושר שמצד אחד רחוק ממני מרחק נגיעה, מצד שני ניתן רק לדמיין אותו, מרדף שמתנדנד בגבולות שבין דמיון לבין מציאות.

עוד לפני עידן הפייסבוק והאינסטגרם הייתי משוטטת בפורומים של אותם כוכבים שהערצתי, פעילה, כותבת, מגיבה, מצוטטת, מביעה דעה ותמיד נהנית ממחמאות ותשבוחות של אנשים שגדולים ממני בעשור – "לא יכול להיות שהילדה הזו בת 14" , "לפי הכתיבה שלך היינו נותנים לך מינימום 20". באותה התקופה לא ידעתי כי נקודת המבט הבוגרת והחשיבה ה"שונה" בהם ניחנתי ילוו אותי לשארית חיי ויהוו תמיד יתרון וחסרון בו זמנית.

עוד מפלט אליו ברחתי תמיד היה המוזיקה – לעיתים היה נראה כי שירים מסוימים מצליחים לבטא יותר מתמיד תחושות שניסיתי להביע במילים אך לא הצלחתי, משפטים משירים, מילים ספציפיות, שהרעידו לי את הלב וגרמו לי לחוש כאילו אני בעצמי כתבתי אותם.

גם האוכל ותרבות האכילה הייתה מפלט תמידי. מאז גיל ההתבגרות אני זוכרת את עצמי מתמודדת עם בעיות הקשורות באכילה ובהשמנה – מתנדנדת מ'רזה' ל'בעלת משקל עודף' ל'נראית טוב' ל 'צריכה להוריד רק 2 קילו'. תקופות רבות עד היום אני מוצאת את עצמי נתקפת בולמוסים של אכילה בלתי נשלטים, כאילו יצר פנימי קורא לי לאכול ולאכול ולאכול –היום אני מבינה כי גם האכילה כנראה מטרתה לשרת צורך פנימי מסוים, גם היא חלק מאותו מרדף, רצון למלא את החלל הריק שקיים מאז ומתמיד.

היום אני בת 22, מוצאת את עצמי מתבגרת עם השנים, ועדיין מחפשת את התשובה כשאין לי שאלה מוגדרת. מצד אחד התקדמתי שנות אור מאותה ילדה שהייתי פעם, ומהצד השני, נדמה כי אני נמצאת בדיוק באותו המקום.

איך טען אריק אריקסון הפסיכולוג הגדול? מגיל 18 עד 24 אנו נמצאים בשלב בו הקונפליקט הוא בין האינטימיות לבדידות. הפחד הוא להקרב לקוטב הבדידות יותר מאשר קוטב האינטימיות. הרי לי בעצמי קשה לנשוא את עצמי ואת כל ה'חבילה' שאני מכילה, אז איך אאפשר לאדם אחר,זר, להכיר את מעמקי הנפש? ואיך אוכל להסביר לו בכלל את כל מה שמתחולל שם בפנים?

 

פעם הבאה כשמישהו ישאל אותי ' אז מי את בעצם'? אראה לו את שכתוב כאן, כרטיס הביקור שלי.

ספק ילדה ספק אישה. ספק שלמה ספק חצויה. ספק שפויה ספק משוגעת. ספק פסימית ספק מציאותית.

אבל זו אני.

2 תגובות