עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יולי 2013  (2)
חפירה קצרה
11/07/2013 22:21
לא חשוב
אחרי שהשתגעתי והחלטתי לכתוב חפירה על מה שככ הקשה עלי... שוב אני חושבת על גודל הצרות של לעומת אחרים.. הצרות שלי ככ שטותיות ובכל זאת מאוד קשה לי ההסתכלות על הקושי של האחר האמורה לנחם אותי לא מנחמת. קשה לי רק לחשוב על העובדה שיש אנשים שמתמודדים עם הרבה יותר חרא ממני ועוד מתגברים על זה עולם הזה לא פייר . מה שכן אני יכולה להודות לזה שלמעלה שמבין שאני חלשה ולא נותן לי יותר קשיים . כי עם מה שיש לי אני תובעת. 
 בהצבא הזה פשוט הזוי גם מתפקיד שאני ממלא שאמור להיות חשוב ככ זוטרי והרי זה ככ ברור.... יום סבבה לי מרגישה שאוהבים אותי יום אחרי זה לא מבינה מה אני עושה שם וככה לסירוגין והתפקיד משעמםם!!! הרגשה שאנשים מתייחסים אלי כמו אל מוגבלת נזהרים איתי במילים   ואט דה פאק למה אני ככ מוזרה. אני פשוט מרגישה מוזרה אני מנסה להיות מרוצה עם מי שאני אבל אני לא אני גם שקטה וגם לא מחוננת . אין לי חברים בכלל ואוו כמה שז עצוב להגיד את זה כמה נמאס לי מהחברה "הטובה"  שלי מאז שאני זוכרת את עצמי שתמיד רק אני הייתי שם לצידה וכשאני צריכה אותה היא לא פה אף פעם למרות שהיא יודעת מה עובר עלי... נתקה איתי קשר חצי שנה אם לא יותר ומסננת אותי . אני רוצה להאמין שזה בגלל החבר המניאק שלה  שמבודד אותה מכולם מהחברות והידידים, היא בעצמה סיפרה לי שלא נדבר על זה שהוא ארביץ לה ולא הזיז לא שהיא אימה מולו על חייה. אבל בסופו של דבר אני יודעת שזה לא הוא זה אני  הבעיה היא בי היא לא רוצה בקרבתי לא בגללו אלא בגלל היותי אני וזה כואב! כשיש לך חברה אחת או שתים אתה קנאי אליהן ממש כמו אל חבר וזה כנראה מה שהלחיץ אותה  הוא שכל הזמן חפשתי להיות איתה עד שזה הגיע  למצב שהיא הייתה מחרטטת לי כל מיני תרוצי. בכל מקרה היא חשובה לי

מאז שאני בת 16נראה לי אני בצאטים מנסה למצוא חברים.. לפחות שהיו וירטואלים אבל גם זה בא לי בנקל.


0 תגובות
הרצון לצעוק
08/07/2013 21:19
לא חשוב
שלום, 
אז איך מתחילים?... 
את הרעיון קבלתי מסרט שראיתי  על ילדה שכותבת על חייה האישים.
פתחתי בבלוג הזה כי אני מחפשת מקום בו אפשר להשתגע ולחשוף את מה שאני מרגישה בלי ביקרות מאף אחד. הרבה זמן שאני מחפשת להתפרץ , לפרוק ולא יודעת איך מקווה שפה זה ילך.  רציתי להוציא עצבים בפייס בSKYPE אבל כנראה שבכל זאת חשוב לי מה אחרים חושבים זה רע?!
אני משתגעת אני פאקינג בת 19 עם בעיות של ילדה בגן אני מתביישת מעצמי וממי שאני אני ככ שונאת את עצמי שזה לא יאמן!  אני מדמיינת את הדרכים בהם אני יכולה למות אבל אני לא אובדנית אני יכולה להישבע זה הגיוני?!
אז ככה, היחס אלי מתחלק  לשנים  או שממש מעריצם אותי או שפשוט שונאים אותי . לפחות ככה אני מרגישה  מאז שאני זוכרת את עצמי אני מוגבלת חברתית אני מתקשה לגמרי אבל בניגוד לספורים הרגילים שבהם הסביבה עושה ליד את המוות אלי הסביבה מנסה להיות נחמדה. החברה שסובבים אותי פשוט טובים במהותם הם ככ משתדלים להיות נחמדים אלח אז למה ככ קשה לי?!!! למה אני בכל זאת מרגישה ככ שונה ככ לא חלק.? הרי ברור שבסופו של דבר הם יוותרו ויתנו לי להישאר מופנמת  עם עצמי .. זה אני מבודדת את עצמי .
אבל אולי  אל אף שהם אינם שונאים אותי התחושה הזאת לא ככ שונה מאדם ששונאים אותו.  הנחמדות הפקיצה הזאת מקשה  עלי  רצח! אבל כן אני מעריכה את הרצון הטוב לנסות להיות נחמד.

 את הבית ספר הדוסי  סיימתי בתחושת הקלה, מכמה סיבות  משומה האמנתי שהרצון להשקיע בלימודים הוא הגורם שגרם לי להסתגר ולהשקיע בפן הלימודי יותר ושבשירות המצב השתנה. ולא חששתי מהחיבור שלא נוצר כי התחלנתי באמצע התיכון וקיוותי לצאת לדרך שבה אני מאמינה .
 עם הרצן העז לתרום בשירות רציתי לשרת בבית ילד (הטופ של הדתים) האמנתי כי יש בי תכונות בי כגון מנהיגות והדרכה איך אנשים אמרו לי שמהכרות איתי אני לא כזאת , אבל שלרגע לא הטעה והחשוב שזה רע לכל אדם ומה שמתאים לו .. אבל אני??  ככ גאה שפשוט האמנתי  שאני ככ כזאת שהם לא מכירים אותי וזה שלא יצא לי לעשות לא אומר שאין בי את התכונות הללו . 

לבתי ילד רבים לא התקבלתי אבל הייתי ככ נחושה שכבר שכולם סגרו שירות  (וגם אני) ניסתי את מזלי פעם אחרונה  לאותו בית ילד הלכתי עם אש בעינים, תאמת זה היה משפפחתון שהכי רציתי להתקבל עליו( הוא לא היה דתי והוקסמתי מהמקום ) ובמקרה התפנה מקום. התקבלתי באותו היום. מאושר ממני לא היה. והתחלתי את השירות הכרתי ילדים מקסימים שמאוד התחברתי אליהם במהרה גילתי שעמייתי צודקים מופנמת ממני אין... לתרום שם לא יכולתי -לתת לילדים את מה שהם צריכים גדול עלי. אדם הדרכתי אניני אני. צצו קשים עם האם בית עם חברותי לחדר בנוסף לצרות בבית . כך שלאחר חודשים שהרגשתי שאין לי יותר אוויר לנשימה באמת ובתמים האמנתי שאני פשוט לא רוצה (לא כי קשה לי ושאלתי את זה את עצמי רבות  )להיות שם. עזבתי  הדבר שלא יעשה גם ככה ילדים שה החוויה התמידית שלהם... ואולי אני פשוט עפה על עצמי מי אני שככ השפיעה על הילדים ועוד בחודשים?.. תחושת הקלה לא קבלתי יסורים אוכלים אותי עד היום טעיתי אני יודעת שטעיתי מה אעשה??
לאחר העזיבה הרגשתי שמשו בתוכי מת. אני לא רוצה יותר שום דבר אומנם עברתי לשירות אחר לא פחות משמעותי ואשקר אם הגיד שלא נהנתי. אבל החוויה איתה שונה ותחושת תרמה לא הייתה כואב לי עד היום שלא התאפשר לי לסיים שם ושנה אחרי לעשות במקום בו בפועל שירתתי. 

שירתתי במרכז הורים וילדים. זכיתי לעבוד עם מקרים שמעטים הבנות שלא הכשרה כמוני זוכות לקחת חלק בהם התבגרתי רבות שלא נדבר על הצוות שזכיתי להכיר מדהימים אחד !!!  ממש משפחה בשבילי ככ  עשות עבודת קודש אני תוהה אם הן מודעות לכך בכל אופן אני ניסתי להגיד להם את זה. אבל כמו שכבר אמרתי תחושת תרמה לי כבר לא היתה  מלווים בהרהורים בלתי פוסקים על המקום אותו עזבתי והצר שהחיים לא אפשרו לסיים את המשפחתון ואחר כך להגיע לשם.  החיפוש אחר התרמה בער בי  ובשילוב עם ערכים שבהם האמנתי התחלתי תהליך התנדבות לצבא , מה שכידוע נמשך הרבה מאוד זמן .בטיפשותי לאחר שנה עזבתי את  המקום להיות מדריכה בפנימיית עולים דוברי רוסית עד הגיוסשאמנתי  שלא  . הייתי אמורה להיות מדריכה של עולים שמגעים לשנה לארץ. לעזור להם מנטאלית ומבחינת קשיי השפה. כמובן שאת הפונקציה שלי לא הצלחתי למלא ולצוות בכל לא התחברתי. הם אלו שכבר עזרו לי יותר חברתית. בשנתיים האלו עשית את הפסיכומטרי שלי מה שלקח ממני כמובן עוד משאבים ותחושת חוסר תרמה לאחר שסיימתי חצי שנה עם העולים וחוסר רצון מובהק (כלפי הצוות) להיות שם . עזבתי לאחר שנגמר מילוי תפקידי היחיד שעשיתי והוא לימוד עברית. הלכתי בלי להיפרד לשלום מאף אחד. החוויה הזאת הרסה אותי. בפועל אחרי העזיבה חזרתי לשירות הישן שלי עד לגיוסי לצבא . האידאולוגיה שבגללה רציתי להתגייס  והרצון לתרום נעלם קליל התלבטתי עד לרגע האחרון עם אני עושה את הדבר הנכון, האם להתייגס או ללכת ללמוד. קול פנימי אמר לי שאני צריכה ללמוד שאני בשלה  וקול אחר אמר לי שתקופת הדיכאון שלי תעבור ואחר כך אני אתחרט כל החיים שלי שלא התגייסתי. כשהתלוננתי שאני לא יודעת מה להחליט. אמרו לי בתגןובה כי תמיד בקבלת החלטה יש  את הרצון הטיפה עז יותר. אמרתי שאין לי רצון חזק יותר מהשני אך בלבי האמנתי כי הלך ללמוד . מבחינת החלטה זו נמנעו ממני הרבה קשים שחלקם הינם קשים  חברתיים, ככ פחדתי לחוות את אותה החווי בתיכון. בסופו של דבר לעל אף לחצים רבים שלא להתייגס ושסיבות רבות לכך . מצאתי את עצמי יום לפני הגיוס כשמלבד לחייך אין לי בררה אחרת. הרגשתי שיהיה לי טוב.

אני כבר חודש בצבא, בהתחלה היה לי ממש טוב לא חטפתי שום הלם צבאי ( חחח אני כבר זקנה ..:P). אבל החוויה שכל כך פחדתי ממנה לא איחרה לבוא אני מרגישה שם מוגבלת חברתית ומבינה שלא לקחתי בחשבון כי תקופת הדיכאון עדין לא עברה ואמנם אולי בעתיד  הייתי מצטערת אם לא הייתי מתגייסת , אבל שכחתי את המצב הנתון בו אני נמצאת עכשיו לא אכפת לי מהעתיד אני מגוייסת כשאין בי רצון לכך.
בתקווה לספר חוויות טובות יותר.

 
1 תגובות