עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חדרתי, ציני, נרגן, שמאלני, ציוני, קולני, אופטימי, שר, מבשל, שר תוך כדי בישול, חוקר את תופעת האנשים שההורים שלהם אחים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
תקום
22/09/2014 13:37
תומר תירם

תקום! תקום!

 

לא חבל?

 

אתה תאחר את הרכבת!

 

אל תהיה ביש מזל!

 

תפסיק לתרץ לי שיש עוד אחת כל שעה!

 

תפסיק להתמהמה! די להסתכל בטלפון!

 

לראות אם היא שלחה לך הודעה???

 

לא חבל שתפספס פגישה כל כך חשובה?

 

תפסיק לחכות לתשובה!

 

אז יש שני סימני וי. אז מה?

 

הכנתי לך כריך לדרך, תאכל ותשבע

 

כי גם ככה קשה להגיע לשובע כשממהרים לאהבה

0 תגובות
4 שירים 4 פסקאות
22/09/2014 13:35
תומר תירם

אז נכון... את יפה... יש לך שיער גולש וחלק, יש לך גומות כשאת מחייכת, את יודעת ללכת ישר וזקוף על עקבים, את גבוהה גם בלעדיהם, מסתכלת על כל העולם מלמעלה. האהבה זה יותר ממה שאת יודעת זאת אותה ההנאה הפראית של כולם בסופו של דבר! אני מסתכל עליך בעיתון, תמונה קפואה, לא מקור אלא מחוסר תזוזה, מתחבקת ומתנשקת עם כל העולם, מה עם מזוזה? אז נכון... את יפה... ויש לך עתיד זה מה שהם מספרים.

 

הוא צופה מהצד ואומר שהיא כל כך יפה... לא אומרת לו כלום... היא כבר התערבבה עם הטבע והשושנים. אומרים לו שהוא יכול רק לחלום על בנות כאלו... מה לעשות... הוא מתבייש לתת להם אפילו שק של סנטימנטים. הוא עומד בכביש, מסתכל איך היא מפנה את ראשה, עדיין מפחד לעשות את הצעד הזה אליה. בכל זאת היא מהעיתון ומהטלוויזיה והוא בקושי מהמקומון המקומי. כל השבוע הוא צופה עליה מחלון פתוח. אתמול היא התחתנה. הוא חיכה יותר מדי.

 

וואו איזה ערב! איזה ירח לבן ודינמי, תראי את העננים! איך העננים בוכים עלינו, רק שלא יהיה מבול. היא מחכה לי שם, מלוכלכת מצביעת הקשת ומשמן כדי להדליק לי את הפנים. ביום כזה אני יכול רק לראות ערב של יום בהיר. הרוח והגשם סוגרו אותי בבית, לא יצאתי אליה מהבית, ישבתי לבד והתפלאתי איך לאווזים יש את האומץ לשוט ביום כזה, שבו אני רואה ערב של יום בהיר, היא נתנה לי רמז שהיא פה, שהיא יודעת לאהוב. אני בדרך לפתוח את הדלת, אני מחויך, אני אופטימי לגביה.

 

למה ללכת? חכי עוד רגע בואי נדבר על אה ודה. כבר לילה... תישארי. מה כבר יקרה אחר כך את שואלת אותי. את דואגת לחינם. בואי אני אכין קפה, הנה הוא כבר רותח וחבל שתהיי צמאה. גם ככה האוטובוס האחרון עבר. הגשם אמנם פסק אבל צינה קפואה רודפת בחוץ אחרי כל חי. ואת, לא נראה לי שתתמודדי איתה. חבל. מחר בבוקר אקח אותך לעבודה, לימודים, חוג, התנדבות או בכל מה שאת עושה. מה את עושה? עזבי, לא משנה עכשיו. כבר לילה גם ככה. תישארי, אני אשאר איתך... טוב? הלכה.

0 תגובות
על סוס לבן
22/09/2014 11:46
תומר תירם
שיר, תומר תירם

פגשתי אותו ביער,

כשהלכתי על השביל.

הוא רכב על סוס לבן,

הצטייד בשריון ונשק מבהיל.

הוא דהר במהירות ואמר שאין לא זמן,

רציתי לדבר איתו, אבל הוא לא היה מוכן.

הוא בדרך להציל את האחת שלו, ההיא שם במגדל,

שדרקון שחור יורק אש שומר שלא תגדל.

היא חולמת עליו כבר מאז שהייתה ילדה,

רוצה שיציל אותה מהחיים, שלא תהיה אבודה.

אבל לעלם החסון כבר היו הרבה נסיכות,

מכל חלון מגדל גבוה הן מציצות ומגיחות.

לכולן אותו חלום, לכולן אותה הכמיהה,

שיהרוג את הדרקון ויוכלו לרכב אל עבר השקיעה.

להיות נסיכה של אביר על הסוס הלבן זה נחמד,

אך דעי שאם את רוצה משהו מיוחד,

תנסי להתייחס דווקא קצת יותר ברצינות לסאנצ'ו פאנצ'ו ופינקס הקטן

המביטים בשקט מן הצד. 

0 תגובות
הקופסה
22/09/2014 11:42
תומר תירם
עוגיות או כלי תפירה, קומדיה, תומר תירם

רחשים קלים ורחוקים של מכסחת דשא הקיצו אותי משנתי. "אני בגימלים מהמילואים" חשבתי, לא צריך לנסוע היום לדרום הטעון והחם שאפשר ממש לחתוך את אווירת המתח שם בסכין. באופן אינסטינקטיבי לחצתי על האייפון לראות את השעה, 09:17, "יופי, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי", אמרתי. הייתה אווירת רוגע של ירידת מתח אחרי היום של אתמול וזאת למרות מזג האוויר הלח בחדרה.

 

התחלתי לצעוד לכיוון פרוזדור הקומה העליונה, "אמא?" אמרתי בקול שקט אך עם נוכחות. אין עונה. היא כבר הלכה לעבודה. אני לבדי בבית הגדול, רחשי מכסחת הדשא פסקו ובמקומם עלה ריח חריף של עשב קצוץ. המשכתי בשגרת הבוקר; התקלחתי, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים והסתכלתי על עצמי במראה, "וואו אני חייב להסתפר" אמרתי ברצון ליצור מוטיבציה למלא את היום בלו"ז מסוים כדי לא לסיים אותו עם הספה מול הטלוויזיה. 

 

פסעתי בצעדים חרישיים במדרגות לכיוון הקומה התחתונה, "נשתה קפה, מזמן לא שתיתי קפה בכיף" מרוב המילואים כבר שכחתי טעמו של טייסטר צ'ויס עם חלב. זיכרונות מרים ומגורגרים של קפה שחור מילואים שהביע את חותמו כתמריץ מעורר ולא כמעדן מענג לתחילת יום. 

 

לחצתי על כפתור ההרתחה במכשיר ה"תמי4". התמתחתי תוך כדי פתיחת ארון הכוסות. כמו לפתוח היכל קודש בבית כנסת, חשופים לאור הנאון במטבח שלל כוסות, כל אחת מהן רוצה לצאת מאפלת הארון ולהשתתף בטקס בוקר חם, לשקוע בארומות קפה נמס פרימיום בהקפאה יבשה ולהתעטף בשמנוניות העשירה של חלב קריר. בחרתי בכוס הזכוכית שלי, תמיד הייתה שם לצידי, גם בימים בהם הייתי חולה היא ניחמה והכילה רק בשבילי תה מהביל עם לימון ודבש.

 

שלפתי אותה מצפיפות הארון והנחתי אותה מתחת למדף התבלינים העשיר של אימי. "כפית וחצי גדושות של קפה, חצי כפית סוכר" אמרתי בלב, כאילו מנסה לשחזר את המתכון שהשתנה יחד איתי עם הגיל. ישר מציפים אותי זיכרונות של ילדות. חצי כפית של קפה נמס עלית, עם 2 כפיות סוכר והרבה חלב. מתכון ילדות שהזדקן עם השנים. המים כבר רתחו, מזגתי אותם לתוך הכוס, שני שליש, בדיוק לפי המתכון. האוויר התמלא בארומת קפה, רחש צלילת המים וערבוב הקפה היה זהה כמעט במדויק לפרסומת נסטל'ה שלא מביישת את עצמה. הנה בא החלב, בודק את התאריך, יש עוד שבוע, שופך בעדינות ורואה איך שחור הקפה הופך לצבע עדין ושליו, כאילו הרגשתי דמות אלוהית שכל עולמה בכוס קפה, שיצרה זריחה בהירה. רנסנס בוקר מעורר.

 

הייתי שלם עם היצירה, "נשב בחוץ, ננשום אוויר בוקר" אמרתי, השמש עדיין לא מסנוורת. לקחתי את המפתח והסתובבתי לכיוון דלת היציאה. בחצי עין עלתה מולי תמונה, משהו היה מונח על שולחן השיש במטבח, קופסה מתחתית עגולה וכחולה. איתורי פיורדים עם אגמים כחולים, הרים מוריקים ועדרי פרות. ידעתי שהקופסה הזאת היא סוג של שער שיוביל אותי לזיכרונות מהילדות שחלקו בניהם מצד אחד אכזבה ומצד שני שמחה שאין כמותה.

 

התקרבתי לקופסה בצורה הססנית, "יכול להיות???" אמרתי. פחדתי שאני פותח את תיבת פנדורה. מה עיני הולכות לראות? עולם של חוטים, אצבעונים, מחטים וכפתורים? או אולי 2 שכבות של מנג'טים לבנים מקומטים המכילים בתוכם עולם עשיר של טעמי חמאה גבישי סוכר שמנמנים. לרגע היססתי, אבל כוס הקפה שלי נתנה לי את הכוח. הרגשתי כמסתכלת ומחזקת את ידי במחשבות על סינרגיה מושלמת לטבילה מתוקה של בוקר.

 

החלטתי לפתוח בזהירות.

 

אני מרגיש כמלך העולם הבוקר.

0 תגובות