עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
נעים מאוד
24/01/2012 07:27
danna

הי, נעים מאוד

אני דנה, בת 34, אמא ל 2 בנות ונשואה לאיש מדהים. גרים בתל אביב.

תמיד כותבת, תמיד יש לי מה לאמר. לא תמיד מרשה לעצמי להגיב בקול רם.

ומה גרם לי היום לפתוח פה את הבלוג? הבלוג של מלי גרין (http://www.xnet.co.il/family/articles/0,14566,L-3092539,00.html?dcMaa=1.)

כבר כמה פעמים יצא לי לקרוא את הבלוג שלה, ואני לא מצליחה להבין איך עדין נותנים לאשה הזאת במה. היא בעיני הסמן הכי קיצוני שיכול להיות מבחינת האשה שאליה אני שואפת להיות.

החל מכך שהאשה ילדה 11 ילדים. מתי היא מתיחסת לכל אחד מהם? מה מכוון אותם, מצמיח אותם, איזו אמא הם מקבלים? מי מכיל אותם ונותן להם תשומת לב?

לי יש שתי בנות, ביניהן 3 שנים, ומקווים שבקרוב אכנס שוב להיריון.

כל אחת מבנותי מקבלת את מלוא תשומת הלב ממני, אני משקיעה את כולי בלדאוג להן ולחשוב על טובתן. גם אם טובתן היא במיקרים מסוימים שאתרחק ואתן להן להתמודד עם הדברים בעצמן.

אני בעד משפחה גדולה והרבה ילדים, אבל ברגע שזה הופך להיות כל כך הרבה... זה גובל בהזנחה.

סביבי גם משפחות בהן הלידות היו קרובות, מבחירה ושלא מבחירה. הסבל שעובר על התינוקות הקטנים, בני שנה וקצת שאימן בהיריון ואחכ יולדת הוא נוראי. תינוק בן שנה וחצי צריך את אמא שלו. ואמא שלו לא יכולה לשבת ולהיניק תינוק אחר שרק נולד. והתינוק שנולד צריך את מלוא תשומת הלב של אימו שרק יצא מרחמה, וזו כנראה עסוקה בלרדוף אחרי האחר שרק מגלה את צעדיו הראשונים.

עוד לא הגעתי לאמא ובטח לא ליחסי ההורים שקורסים ברגעים כאלה...

מלי גרין לא מבינה למה יש בתים שלא מעוניינים שהיא תגיע עם 11 ילדיה. אולי כי כשיש הרבה ילדים אין אפשרות לראות מה כל אחד עושה, ולשמור שהם לא יחרבו את הבית המארח?

כי כשיש 11 ילדים גם אין כוח לעמוד ולשמור ולהעיר לילד שמקשקש עם טוש שחור על הפנים של הילדה האחרת. כי כשיש 11 ילדים, לא טורחים לחנך, כי הם "כבר לומדים מהאחים הגדולים שלהם", או "האחות הגדולה שלו תשמור עליו".

גם אני לא מזמינה אלי הביתה משפחות עם ילדים שהוריהם אינם משגיחים עליהם אצלי.

הבית שלי זה לא ג'ימבורי, והקירות שלי ולא הריצפה לוח ציור. ומה לעשות, ילדים הם ילדים ואף אחד לא מתלונן על כך שהם ילדים. אני אוהבת ילדים, ומארחת כמעט כל אחר צהריים חברים עם ילדים. אבל אני בוחרת בקפידה רבה אילו הורים וילדים ייכנסו אלי הביתה.

אני לא מעונינת לשמוע פעם נוספת משפט, שנאמר לי על ידי אמא, שבזמן שהיא היניקה את התינוק, ה"גדול" שלה החליף את הצבע של הדק בחצר שלנו, מהצבע היפה החדש שלו לשחור שמסרב לרדת גם עכשיו, אחרי 3 שנים: "למה ציפית כשהבאת את הצבעים?" (שיציירו יפה בחוברת צביעה??)

מרוב הלם לא עניתי אז, אבל זאת בהחלט היתה הפעם האחרונה בהחלט שכף רגלם דרכה בחצר שלנו.

2 תגובות
גננת מחליפה
24/01/2012 07:26
danna

היום הסתיימה השביתה, אחרי יומיים בלבד. ביום הראשון של השביתה חיפשו הורים מתנדבים, ושמחתי על ההזדמנות להציץ על הגוזלית בלייב.

התייצבנו יד ביד, ילדתי ואני בשמונה אפס אפס + הפוך לגננת.

אין ספק שהתנדבות כזו שווה כמה נקודות זכות לילדה שלי בגן. הורדתי את התיק, המעיל, השפלתי שרוולים והתחלתי במלאכת ציור הנסיכות לילדות הגן. חוק בלתי מעורער הוא, מה שציירת לאחת חייב להיות מועתק אחד לאחד לשניה. יותר גדול, יותר קטן, באדום או בוורוד. הן לא שורדות מעברים ווריאציות.

אחרי ציורי נסיכות, בשעה שמונה וחצי צעדתי לעבר שער הגן ובידי צרור המפתחות המאיים. מרחוק ראיתי המאחרים רצים את ריצת האמוק להספיק להגיע לפני שהשער ננעל. אחר כך, כשהפעמון צלצל הגננת דפקה לי מבט מאיים שלא אחשוב אפילו ללכת לפתוח לפני השעה תשע "אחרת זאת טיילת שאי אפשר להיות עם הילדים" היא הסבירה. זה לא שאני לא מבינה, הן לא יכולות חצי שעה ללכת הלוך חזור ולפתוח ולנעול. אבל אנחנו גם ממהרים, ובדיוק התינוק בכה, והגרביים נרטבו ואחרנו בחצי דקה, ועכשיו להיות תקועים חצי שעה עד תשע... וכל היום נהרס.

אבל מה שמדהים, הוא שמהרגע שההורים הולכים משתרר שקט נעים בגן, כל ילד מוצא את הפינה שלו, חבורות חבורות משחקות יחד, חלק מתיישבים לאכול ומקשקשים וצוחקים. הם מדהימים! באמת מתוקים וכאלה בוגרים.

כשהגננת קראה להם לבוא להתיישב ב"מפגש" לא האמנתי שתוך שניה הם סידרו את המשחקים, התיישבו בשקט, פצחו בשירת בוקר נעימה והקשיבו לסיפור. "הקשיבו" זה קצת מוגזם לתאר את מה שהם עשו תוך כדי: בדיקת העמידות של הכפתור בסוודר, מדידת אורך השיער, מציאת אוצרות בחורים שונים בגוף, ומחקרי עומק נוספים... אבל כשהגננת שאלה אותם על הסיפור שסיפרה - כולם ידעו לענות! הם מדהימים הילדים שלנו!

0 תגובות
הבת שלי תלמד בבית ספר רגיל?
24/01/2012 07:25
danna

ההתלבטות היתה מאוד גדולה, אם לשלוח את הילדה שלנו לאחד מבתי הספר ה"מושקעים" יותר, נקרא לזה ככה בעדינות, או לבית ספר רגיל של מערכת החינוך.

היות וזו ביתנו הבכורה, רוב האינפורמציה שיש בידי היא אוסף עדויות שנגבו מידי אימהות אחרות, להן ילדים בוגרים יותר. הן כבר חזרו אל מערכת החינוך עם ילדיהם, מאז היינו ילדות בעצמנו.

גם אני בתיכון הבנתי לבד שהתיכון העיוני לא יוביל אותי רחוק מידי, ובחרתי ליסוע בכל בוקר וצהריים שעה באוטובוס אל התיכון המקצועי בו למדתי במגמות ריאליות מוגברות, כי בעיר מגורי התיכון עסק בעיקר בחיי החברה ובהתעסקות בבעיות התנהגות שונות.

אותן אימהות יודעות לספר לי שללמוד לקרוא ולכתוב הבת שלי תדע, אבל אנגלית לדוגמא כדאי מאוד כבר למצוא עזרה חיצונית. ובאופן כללי חוץ מתכנית הלימודים כדאי לוודא שהמנהל של בית הספר משתלט על האלימות, לקוות שבכיתה א' תהיה מורה חמודה וזה בערך מה שצריך לצפות מ"המערכת".

ולשם אני אמורה לשלוח את הבת שלי בשנה הבאה?

אחרי וועדות הקבלה שהעברתי מטפלות עד שמצאתי את המושלמת ביותר, אחרי הדוקטורט שעשיתי בכל הגנים והגננות בעיר למצוא לה את הגן המושלם, אחרי שלפני הכניסה לגן העיריה ביליתי ימים ארוכים וחפרתי בורות עמוקים אצל האחראית על השיבוץ עד שקיבלנו את גן העיריה המושלם והיחידי אליו הסכמתי שהיא תלך. אחרי כל המסע המפרך בן 6 השנים הללו, אחרי כל זה אני אמורה לשלוח אותה ל"בית ספר האזורי" כי ככה זה?

מצד שני, הילדה תהיה בת 6, יש לה חברות שהיא גדלה איתן מהשכונה, היא גדולה מספיק כדי להבין ולהביע את דעתה. ומה מעסיק אותה בעיקר בחייה המתוקים והזכים?

האם באמת חשובה ההשכלה המאלפת שהיא עומדת לרכוש ב 6 שנות היסודי הללו? מהי המהות המתפתחת אצלה אותה חשוב לי לחזק ביותר בשלב זה בחייה?

את ההשכלה אוכל תמיד להרחיב אצלה, בין אם אני זו שאתרום לכך ובין אם אשלח אותה לחוגי העשרה.

את היחס האישי אקווה שתשיג בזכות עצמה ובזכות אמא שלה, שתנסה לדרוש אותו מהמורה.

ומה השאר? אחסוך ממנה בגיל צעיר תחרותיות והשיגיות, אתן לה לנוח ולפתח את יכולתיה לפי הקצב שלה, ללא לחצים לעמוד בקריטריונים שזרים לה. אשאיר אותה למצוא חברויות קרובות, עם ילדים שגרים קרוב אלינו. ואוכל לקבל אותה אלי חזרה כל יום בצהרים להמשיך לפרוח בחממה הנעימה של הבית שלה.

כשתגיע לחטיבה או לתיכון, היא כבר תהיה מספיק גדולה ומגובשת לבחור לה את דרכה.

2 תגובות