עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

הבלוג שלנו שייקרא בפשטות ״טיול שנתי״ יתאר את הדרך שלנו, משפחת בנגלס - שרעבי - סיגל, אסף, עומר, יואב ואלה בטיול שלנו במזרח.
חצי יובל במדים (ביחד עם אסף - יובל שלם!) שבו המלצנו לכולם לא לוותר על הטיול הגדול אך אנחנו המתנו.
באיחור קטן, פלוס 3 ילדים, מזוודות ספרי לימוד בצד התרמילים, יותר מתוכננים, אנחנו מנסים להגשים חלום קטן.
בבלוג נספר את הסיפור שלנו.
נושאים
יומן טיול
כתובת האתר החדש והמעודכן של "טיול שנתי"
23/02/2018 21:58
סיגל בנגלס
https://tiyoolshnati.wordpress.com/

0 תגובות
נפרדים מהמקונג - קמבודיה וסייגון
02/02/2018 10:41
סיגל בנגלס
קמבודיה, ויאטנם

את קמבודיה לא נזכור בזכות הנופים, האוכל או חיי הלילה ואפילו לא בזכות המקדשים והעטלפים. את קמבודיה נזכור בעיקר בשל סוק, קמנות׳ ואחרים שסיפור חייהם הוא סיפור המדינה - אכזריות, פחד, הזנחה. סיפור שעדיין לא נגמר. חוט עבה מקשר בין קמבודיה לתחנה הסופית שלנו בויאטנם -סייגון (הו צ׳י מין). שאריות קולוניאליזם צרפתי, מלחמה אחת ששינתה סדרי עולם ורצון אדיר לעתיד טוב יותר.

 

פנום פן

 

השייט על המקונג לכיוון פנום פן עבר בנעימים כולל עצירה יעילה במעבר הגבול ללא סיפורי השוחד והצעקות ששמענו מהמשפחות שזכו לקבלת פנים אחרת במעברי הגבול הקרקעיים.

ממבט ראשון נדמה שהגענו לעיר מזמינה - פגודות מוזהבות, גורדי שחקים, מלונות פאר, פסלים מוגזמים. אבל כשמסתכלים קצת למטה מקו האופק, המציאות, כמו בערי בירה אחרות באסיה, תמיד יותר מורכבת - עוני ודלות והזנחה. לא הסתובבנו הרבה ובעיקר לא בלילה, לא רצינו להתערבב יותר מדי במה שהתפרסמה העיר הזו (ניצול ילדים קשה). גם השלט בכניסה לאזור הברים לא ממש עשה חשק (איסור על הכנסת רימונים, סכינים, אקדחים וכלבי תקיפה).



לנו בגסט האוס הטוב ALIBI הסמוך לארמון המלך ויותר חשוב מכך עבורנו, קרוב לבית חב״ד שניבט אלינו מהמרפסת. זו גם הסיבה העיקרית לכך שנשארנו - הדלקת נרות, ארוחת שבת (טובה במיוחד), שיחה נעימה עם מטיילים כמונו אחרי צבא (מינוס עשרים שנה או פלוס 12) ושיעור בוקר נעים על פרשת השבוע עם הרב בנצי.


 


ביציאה מבית חב״ד נתקלנו שוב בחתונה על הכביש / מדרכה כולל דברים שכבר ראינו - טקס הנישואין, גזיזת השיער ע״י ההורים, השירים, הצילומים, הברכות והקייטרינג. החתונות האלו נמשכות 48 שעות. הפעם הם הגדילו לעשות וחסמו לחלוטין את המעבר להולכי רגל, מדהים שזה מתקבל בטבעיות כה רבה ברחוב. יואב חושב שזה הרבה יותר הגיוני לחגוג ככה, ליד הבית ולמה בכלל צריך לשלם כסף על אולם. באמת למה.



בעיר הבירה הזו, למודת הסבל, ניתן ללמוד על ההיסטוריה של המדינה. לאחר השיעור בבית חב״ד, נסעתי בריקשה ל S21 - בית ספר תיכון שהפך לבית הכלא האימתני של הקמר רוז׳ שבין כתליו התחוללו פשעים נוראיים נגד העם הקמבודי ע״י בני עמם. בשנת 1980 הפך למוזיאון מוזנח למראה אך עצום בסיפור שהוא מסמל על הפרק האפל בהיסטוריה של קמבודיה ושל העולם. ושוב, ניגון חוזר כיצד רוע שמונהג ע״י בני אדם בשר ודם (במקרה הזה Pol Pot וחבורתו), הופך לאסונם של אחרים. רבים מדי. לשדות הקטל שמשלימות את הסיפור, לא הייתי מסוגלת ללכת אך הסיפור יושלם בהמשך בבאטמבנג.



בערב אלה ואני הלכנו ל National Museum למופע ריקוד מסורתי שמשמש גם כאמצעי לגיוס תרומות למען קידום האומנות שהושתקה בעבר ומנסה לפרוץ כעת ולאפשר תעסוקה וחיים בכבוד למשפחות קמבודיות נוספות. בכלל נראה שגיוס התרומות (הממוסד, לא ברחוב) הוא הכי משוכלל ושיטתי שראינו. מאוד לגיטימי.



ושוב, כמו בערי בירה אחרות, ההמלצה הגורפת להתרחק מפנום פן היא כנראה מוגזמת. היה עוד הרבה לראות שלא הספקנו (שדות הקטל, ארמון המלך, שווקים) אבל מה שכן ראינו, הספיק לנו.

 

סיאם ריפ

 

פעמים רבות הדרך חשובה לא פחות מאשר להגיע - להיצמד לחלון ולראות את חיי הכפרים בקמבודיה חולפים בהילוך מהיר -  המון בתים בנויים מקש או במבוק מעל מהקרקע ובמעט הצל שנוצר מנסים האנשים להתפרנס במלאכות זעירות או בחקלאות בסיסית, כל מעגלי החיים פרוסים גם הם (הלוויות, חתונות). אנשים שחייהם נעים בשגרה שמאוד קשה לפרוץ ושספק האם הם יודעים שיש יותר בעולם הזה ממה שהם רואים. וביניהם, נטועים מקדשי פאר מוזהבים שניצבים בזרות מוחלטת לכל העוני הזה. לאחר נסיעה של 6 שעות בואן שהיה מהיר מדי, הגענו לסיאם ריפ.

הגישה ״הזורמת״ שנמצא היכן ללון כשנגיע, לא עבדה הפעם. רוב בתי המלון היו תפוסים. לבסוף, לאחר שוטטות די ארוכה, התמקמנו בבית מלון מפואר מהרגיל Heaven Angkor Resident.

מקדשי אנגקור הם מקור החיים של סיאם ריפ ומקור לגאווה לאומית והם גם מעטרים את דגל המדינה. בזכותם התפתחה תעשייה עצומה של תיירות, חיי לילה, ברים, מסעדות יוקרה, שוק לילה ומסז׳ים במחיר נמוך מדי. הערנו את הילדים ב 4:00 לפנות בוקר. המדריך - נהג ריקשה שלנו (Sok) ציפה לנו מחוץ למלון ב 4:30. חשבנו שנהיה היחידים שהתעוררו לפנות בוקר לסיור בזריחה אך כשהגענו תפסנו מקום בתורים הארוכים שהשתרכו שם ולאחר המתנה של חצי שעה עברנו לתור הנכון (קופות שונות לסיורי יום וסיורי שלושה ימים). צעדנו בחושך מוחלט למקום שבו סיפרו לנו מצוי המבנה המפורסם מכולם ה Angkor Wat. המתנו בעלטה מוחלטת ולאט לאט עם עלות השחר, נגלו בפנינו המקדשים - מראה יפה אך לא מרהיב כפי שציפינו.





בחלומנו ראינו את הילדים ממתינים בסבלנות לאור, גומעים כל פרט שמספר המדריך ושואלים שאלות באנגלית להרחבה, נפעמים מכל תבליט ומתעמקים בסיפורי האלים והדתות. במציאות, הילדים הגדירו את היום הזה כאחד הקשים והחמים שהיו להם ושהם לא מצליחים להבין כיצד אנשים משלמים 37$ לכרטיס כדי לראות ערימת אבנים (מודה שהמילים שהם השתמשו במקור היו מובהקות יותר). אפילו הסרט טומב ריידר בכיכובה של אנג׳לינה ג׳ולי שצולם כאן והקרנו יום לפני בכדי לייצר עניין, לא באמת הואיל. האמת לדעתי, נמצאת איפושהו באמצע בין המהללים את המקום לבין הילדים שלנו.




וכך, בחום הרב, עברנו עם הריקשה בין המבנים. סוק, המדריך - נהג שלנו, אוטודידקט עם אנגלית אוקספורדית, סיפר לנו לא מעט על ההיסטוריה, הבאת הלבנים, הדתות וממלכת קמר. אך מדבריו, אני אזכור בעיקר את הפרקים שהוא סיפר לנו בכנות רבה על החיים כיום בקמבודיה, על הפחד מהשלטון, על העוני, על השחיתות הרבה ואפילו על ההנהגה הנוכחית שעדין נגועה בשרידים מהתקופה האפלה של הקמר רוז׳. ביציאה מהמקום, חשבתי לעצמי כיצד ייתכן שהאדם משקיע כל כך הרבה ביצירת מבנים מפוארים מאבן ומנגד, כיצד אותו יצור אנושי בתקופה אחרת, מחריב חיים של בני אדם.



גם כאן פורחים מופעי התרבות המקומיים - הפעם הלכנו לצפות במופע הקרקס Phare The Cambodian Circus .



ביום האחרון בסיאם ריפ, יצאנו מהעיר בריקשה למרחק 20 דקות לכיוון האגם. ואז, ניצבה קמבודיה האחרת בתוך הררי זבל, חום בלתי נסבל וברקע נגינה - תפילה מונוטונית של נזירים המבכים את מותו של צעיר מהכפר. המון אנשים שפשוט נזנחו לנפשם, מתגוררים תחת חתיכות פח, שוכבים ללא מעש מול טלוויזיה ישנה. מכאן זה נראה שהשלטון הנוכחי רוצה שכבה גדולה של אנשים כנועים ללא שום כלים להסתדר בחיים, גם זה סוג של הריגה.


 


 Battambang


הגענו לבאטאמבנג די במקרה. הסיבה המרכזית הייתה התנדבות בבית ספר  אחר צהריים לאנגלית לילדים בני 6-20 ברמות שונות (מכונה AKD). המקום מנוהל ע״י קמבודי בשם קמנות׳ ומשפחתו. לצערי, בעיתוי שהגענו ולמשך הזמן שהיה לנו, לא הצלחנו לתרום הרבה בלימוד האנגלית והעברנו רק 2 שיעורים (כולל סקירה אסטרטגית שהעבירו עומר ויואב). אך החלטנו להישאר בכל זאת בביתם ולחוות את המקום באווירה מקומית.



סדר היום בבית די מובנה - 3 ארוחות פשוטות וטעימות שנקנות בשוק הסמוך או מבושלות במקום (הדרך של בעל המקום לפינוק האורחים הייתה להגיש מעדן עכברוש על האש שנאכל בתאבון בלתי מוסבר ע״י המתנדבים), משחקים של הילדים עם ילדים מהאזור (נוצרו משחקי מחנות - הקמבודים מול הישראלים), שיעורי אנגלית אחר הצהריים ובסופי שבוע טיולים באזור עם קמנות׳ שהוא גם מדריך ונהג ריקשה. וכך טיילנו לרכבת הבמבוק, מערת העטלפים (6 מיליון עטלפים שיוצאים מהמערה בתזמון קבוע ב 17:45 לחפש אוכל), סיור בעיר וכמובן בעוד תזכורות קשות של שלטון הקמר רוז׳ כמו מערות הקטל של Phnom Sampov  (סמוך למערה) ובו עצמותיהם של הקורבנות ומקדש Banan Temple שהופצץ על ידם.





במקום שוהים מתנדבים מתחלפים שמנהלים את רוב החלק הלימודי. איתנו היו זוג עם ילד קטן מארגנטינה / בלגיה, זוג נשים משווייץ, בחור מויאטנם, 3 צעירות מדנמרק וישראלית אחת שפגשנו באוטובוס והחליטה להצטרף אלינו. הופתענו לטובה מהרצון והנכונות שלהם לעשות טוב. הם ממש יצאו מגידרם.




לאחר 3 ימים ובתחושה שלא מיצינו, נאלצנו להיפרד. קמנות' בונה כעת מבנה מאבן שיחליף את הכיתות הארעיות ועל אחד הקירות שמות התורמים למקום. לא בטוח שזכינו ביושר בכבוד הזה.

הדרך לסייגון הייתה ארוכה, מאוד. ריקשה לתחנת האוטובוס ב 22:00 בלילה, אוטובוס לילה (שינה מאוזנת לחלוטין), הגעה ב 5:00 בבוקר לפנום פן, המתנה לשעה 8:00, עוד רכב, אוטובוס אחר לסייגון, עצירה במעבר גבול והורדת כל הציוד, הגעה לסייגון ומונית. סך הכל 18 שעות בדרכים עד שהגענו. מתיש אך הילדים מפגינים כושר הסתגלות מדהים.


 


סייגון (הו צ׳י מין)

 

סופסופ שכרנו דירה אמיתית - מטבח, 2 חדרי שינה, סלון והכי חשוב - מכונת כביסה (מעולם לא דמיינתי שמכונת כביסה תצליח להסב לי אושר גדול כל כך, לא הפסקתי לכבס). הדירה ממוקמת בשכונת פאר (גם במונחי המערב) Vinhoms Central Park מנותקת מכל ההוויה הויאטנמית אבל משופעת בהרבה דברים אחרים - בריכה, חדר כושר, מגרשי משחקים, פארק עצום על גדת הנהר, מסעדות ובעצם כל מה שצריך. לתחושות הבית התווספה חבילה מסבא בני וסבתא מלכה שהגיעה בתזמון מושלם ובו תזכורת להרבה טעמים מהארץ. הילדים הפעם היו נחרצים וכל ניסיון שלנו למשוך אותם חזרה לויאטנם שמחוץ לבועה של השכונה, נתקל בהתנגדות נחרצת (וגם מנומקת למשל הסירוב ללכת למוזיאון המלחמה מכיון שנמאס לנו כבר ממלחמות). לא התעקשנו והחלטנו שאסף ואני נטייל בעיר לבד, בתורנות.




בטיול לבד מספיקים המון, לא צריך להתחשב בחם לי / אני צמא / מתי מגיעים, אפשר להסתובב ברחובות ללא תכלית מוגדרת ולוח זמנים, לעצור לקפה כשרוצים. אבל בצד כל אלו, אין למי לתת מכה בכתף כשרואים מחזה הזוי ולהגיד ״תראו מה זה״. בסיכום הכללי - צריך קצת לבד, הביחד הופך למשובח יותר.

וכך הלכתי לראות את שוק Binh Tay ברובע הסיני והפחות מתויר - בלגן מוכר וכייפי, בליל ריחות, סחורות ואופנוענים שמצליחים להעמיס הכל בניגוד לכל חוקי הכבידה.

 


ובמוזיאון המלחמה    שבו לא חסכו בתמונות, תיאורים ומראות קשים להמחשת מעשי התוקפנות האמריקאים. החלק הנורא במיוחד היה שימוש במוצגים ״חיים״ - צעירים נכים שהוצגו כנפגעי התקיפות הכימיות. לא יכולתי להישאר שם. מוזר היה לצפות בכל היעדים שעברנו בטיול כאתרי קרבות. 



במוזיאון לרפואה מסורתית (FITO museun) - סיור נעים של אחר צהריים על אף שלא הצלחתי להבין היכן מסתיימת הרפואה הסינית ומתחילה הויאטנמית ומה מייחד אותה מהיפנית / קוריאנית. 




גם בסייגון הזמנתי סיור מ Saigon Free Walking Tours  וכך טיילנו בסיור לילה בבניין הדואר המרכזי, בכנסיית נוטרדאם שבדיוק התקשטה לקראת השנה החדשה הויאטנמית ובמבנה העירייה. כולם נבנו בתקופה הצרפתית וברוחה.




הילדים בינתיים ניהלו חיים רגועים וחזרו קצת להיות ילדים שאוהבים כדורסל, מגלשות, להשפריץ מים בבריכה ולא מטיילים בטיול אחרי צבא. 


אהבנו מאוד לטייל במדינות המקונג. לוקחים איתנו הרבה מאוד רגעים, ריחות, נופים, יופי. 

העולם הזה משתנה כל כך מהר, שמחים שחווינו אותו כעת.

ממשיכים ביום שני לפיליפינים. אחריה צפויים לטייל במדינותה״מערב״.


1 תגובות
וגם, בוקר טוב דרום ויאטנם
20/01/2018 16:48
סיגל בנגלס

אני לא בדיוק יודעת היכן נגמרת צפון ויאטנם ומתחיל הדרום, אך זה הסיפור שלנו בחלק הדרומי יותר של המדינה.

  

Hoi An

 

עזבנו את האנוי בטיסה מאוד מוקדמת בבוקר לדאנאנג (מחיר 17$,כמעט כמו סליפר). משם נסיעה במונית להוי אן. הילדים חולמים כבר הרבה מאוד זמן על דירה עם מטבח שבה נוכל לבשל בעצמנו את המאכלים המוכרים מהבית (מאכלי ״עדות״ - חריימה מרוקאי, רורמסבזי פרסי, דבית עיראקי) - אפשר להבין אותם, אנחנו כבר למעלה מחצי שנה אוכלים רק ברחוב או במסעדות והם עומדים בגבורה בכל האתגרים שהאוכל המקומי מציב בפניהם. מייד כשהגענו, אסף ואני יצאנו לתור אחר בית ראוי. לאחר חיפוש קצר הבנו שלפרק הזמן שאנחנו רוצים, לא נמצא את דירת החלומות. החלטנו להשתקע ב The moon homestay villa מקום מואר ונעים במיוחד שמנוהל ע״י מון והאחיין מייקל שנתנו לנו הרגשה נהדרת ותחושה הכי קרובה שהרגשנו ל״בית״ בכל הטיול - אווירה משפחתית משולבת עם שגרה מבורכת שסיגלנו ואפילו בעל בית שלא הולך לישון עד שלא כולם חוזרים הביתה. 




בהוי אן קיבל אותנו מזג אוויר גשום וקריר (בניגוד לכל טבלאות מזג האוויר ), אלה נפלה ומהאופניים ונחבלה ברגל (צברנו יותר מדי ניסיון בבתי חולים במזרח) - כל אלו חייבו אותנו להאט מעט את הקצב ובעיקר אפשרו לנו זרימה נינוחה יותר. חלק ניכר מהזמן הקדשנו למנוחה, שיעורי בית, שוטטות בעיר העתיקה היפה ביום ועוד יותר בלילה (מעין נווה צדק ענקית - אך אפשר להתעמק יותר גם במקומות שמוצעים בתשלום), קניות בשוק המקומי , קפה טוב ומסעדות משובחות (גאנש ההודית, Mix היוונית וכמובן שלל המקומיות שמוכרות את האטריות המיוחדות רק להוי אן ה Cau Lau), שדות אורז ירוקים, טיול לכפר הירקות וחוף הים. בין כל אלו הלכנו גם ל Water puppet show שלא הספקנו בהאנוי.





בתוך המנוחה, יצאנו לטיולים קצרים של יום ב  My Son (מקדשים הצ'אמפה), ל Marble Mountain (ההגעה לשם באמצעות אוטובוס המקומי הנוסע לדאנאנג היתה חוויה נחמדה כולל "מנהל" האוטובוס שניסה לגבות מאיתנו מחיר הגבוה פי 5 ממה שלמנו בסוף) ומשם גם המשכנו לדאנאנג העירונית והמתוירת שמציעה את כל מנעמי העיר הגדולה פלוס מופע יריקת האש של הדרקון ב Dragon Bridge שמתקיים בסופי שבוע (הילדים לא הבינו מדוע צריך לחכות עד 21:00 למופע אם הם ראו את זה ביוטיוב. בדיעבד, אפשר היה להסתפק בסרט). בדאנאנג גם גילינו בעזרת שני תיירים מקומיים לשעבר שיש להם רשת שלמה של תחבורה בחינם בתוך העיר שמגיעה לכל מקום. שהות של כמה שעות שם הספיקה לנו ושמחנו לחזור ״הביתה״ להוי אן.



Hoi An היא גם ממלכת הסדנאות, אפשר ללמוד כאן כמעט הכל (אהילים, נגינה, יוגה, טקוואנדו, רישום). גם אנחנו בחרנו כמה מהן. סדנת בישול אצל הון המפורסמת בצדק (בפייסבוק huynh Vo) הכוללת קניות בשוק בצוותא ולימוד סודות המטבח והבריאות המקומיים, שיט בנהר, שיט בסירות הקטנות ביער הקוקוס והגעה לבית שלהם בכפר שבו הכל כבר מוכן לבישול.  הסדנא מאוד זורמת בסדר ברור - מכינים מנה ואוכלים וחוזר חלילה. המנות שהכנו היו משובחות. מקווה לזכור איך מכינים את ה spring rolls הצמחוניים גם בבית.





סדנת במבוק אצל Taboo Bamboo workshop - איש מיוחד שמתגורר עם משפחתו בבית שכולו במבוק שזה כשלעצמו חוויה למבקר. הפגין סבלנות רבה לילדים ואפשר להם לנסר / לשייף / להדביק. הילדים יצרו מסרק, כוס וספינה שיצטרכו למצוא את מקומם במשלוח הדואר הביתה. אני הלכתי גם לשיעור ריקוד במרכז מקסים ששכן ממש ברחוב שלנו A LUMINARY LIFE (מקום מקצועי מאוד, מדי עבורי...) ואלה התנסתה בצביעת מסיכת נייר בעיר העתיקה. סדנא נוספת שאליה נקלענו במקרה הייתה שיעור אנגלית לויאטנמים בכל הגילאים - התנדבנו לספר על עצמנו ולאחר מכן לתרגל את המשתתפים בשיחה. האמת, הייתי גאה בילדים שהצליחו לנהל שיחת חולין מול קהל ויאטנמי די גדול שאולי ידע אנגלית טוב מהם אך היה להם הרבה פחות ביטחון.



בהוי אן קבלנו תזכורת נוספת לפער הדורות.  התקשורת הזמינה כל כך השכיחה מליבנו את הציפייה של פעם למכתב שיגיע בדואר. הכל כך כך מהיר ומיידי. פתאום הבנו שהילדים שלנו מעידן הווטס אפ / סקייפ  לא יודעים מה זו המעטפה שמעוטרת בקצוות בפסים אדום - כחול ואפילו מה זה בול. קנינו בשוק המון גלויות מעוטרות בנופי ויאטנם והילדים הקדישו יום שלם לכתיבת מכתבים אישיים למי שהם בחרו. עם כל אלו הגענו לסניף הדואר הקרוב ושלחנו אותם לארץ. לא ברור לנו האם הם יגיעו ליעד אבל השיעור של ה״חיים פעם״ היה חשוב. האווירה הנוסטלגית שחשנו אפשרה לנו להפליג בזיכרונות נוספים על ימי הטייפ והקלטת, משחקי הגומי והחבל - מעולם לא חשתי כל כך ״עתיקה״.



מכל הדברים, אני חושבת שגולת הכותרת האמיתית לכולנו בהוי אן היה המפגש עם משפחות ״כמונו״ שיצאו לטיולים ארוכים עם הילדים - אולי ודודי והילדים עדן ולב, אירית ועינת והילדים עופרי, הדר, אלעד ויואב הקטן. בהמשך גם הצטרפו טל ועמית עם הילדים ארבל וירדן שכבר הכרנו, נוגה וגדי, גליה ועופר - לכולם בין 2-4 ילדים שהתחברו אחד לשני כפי שרק ילדים יודעים. טיילנו ביחד, ישבנו לקפה בנות, יצאנו לטיולים, ארוחות במסעדות ואפילו הכנו ארוחת שבת אמיתית עם בישולים, ריחות של אוכל, קידוש וחידונים - עשינו לעצמנו בית חב״ד. הקושי האמיתי לילדים (ולנו) בכל המפגשים הללו הוא החיבור המאוד מהיר, תחושת השותפות וההבנה המיידית על כל הטוב והרע שמלווה כל  מי שיצא למסע שכזה שלאחריו מגיעה גם הפרידה (עד ההצטלבות הבאה בטיול או בישראל).




בעודי מבשלת במטבח של מון חשבתי שזו הפעם הראשונה שבישלנו מאז יצאנו לטיול (פעם ראשונה שהיה לנו ממש מטבח). בשבעת החודשים החולפים ״נפרדנו״ גם מהכביסות,שטיפת כלים, הקניות הגדולות. המיומנות היחידה מעבודות הבית שבאמת התפתחה היא אריזת המזוודות.

השיגרה הייתה טובה לנו - התרגלנו לכל הטקסים הקטנים כמו הרישום לארוחת הבוקר בערב שלפני, ההליכה לשוק הסמוך, השיחות הקטנות עם מון, קפה בעיר, רעש ילדים שאינו רק של ילדים שלנו. בכל פעם דחינו את היציאה מהוי אן בעוד קצת. אחרי שבועיים ויומיים, הגיעה העת להמשיך הלאה. מון הכינה לכבוד הקבוצה הישראלית ארוחת ערב מפוארת ומכל הלב. נפרדנו ממש בדמעות.


 

דאלאת

 

את הכרטיסים לדאלאת קנינו מסוכנות טובה שהיו גם היחידים שהבטיחו וקיימו נסיעה ישירה ללא עצירה בנה טראנג (נקראים בפייסבוק  hoi an orioles travel).  ההתארגנות הכי טובה לנסיעת לילה היא להגיע גמור מעייפות - כולנו, חוץ מאסף, הצלחנו ממש לישון.



במבט ראשון, דאלאת הייתה ״מדי״ - יפה מדי, נקייה מדי, האגם מלאכותי מדי, קיטש מדי. התמקמנו בבית מרוחק יחסית שהרגיש מעט כמו לישון בחניון (אך הייתה פיסת גינה לארוחת בוקר) והלכנו מיד לקניון ה Big C שנמצא במרכז ובו ג׳ימבורי, ג׳אנק פוד וסופרמרקט שהיה בו הכל ובעיקר מקרר שלם למוצרי חלב - מעולם לא חשבתי שסופרמרקט ירגש אותי. אלו המקומות היחידים בהם המחירים מסומנים על המוצרים וכך אפשר לדעת כמה באמת עולות קלמנטינות ומשחת שיניים (הרבה יותר זול מהמחיר ל"תייר" שגובים מאיתנו במקומות הלא מסומנים). בעיר עצמה הלכנו ל״בית המשוגע״ (שעבורנו שימש בעיקר כמגרש משחקים לילדים - כייפי וממש לא בטוח) ולשוק המרכזי המעולה שהיה מלא בכל טוב - פירות רעננים, מסעדות שוקקות, ירקות (כולל כאלו שלא ראינו עד כה), בגדים, אוכל וגולת הכותרת מתחם שלם לפירות יבשים לא מסוכרים. אהבתי מאוד גם את חלב הסויה החם שמכרו בדוכנים בשילוב עם עוגות לבחירה.




אך לדאלאת מגיעים בעיקר בשביל מה שיש מסביב. אנחנו יצאנו לשני טיולים.

הראשון והבלתי נמנע היה עם חואן שהפך בקרב הישראלים למילה נרדפת לדאלאת. מדובר בסיור עמוס שעובר ב 16 מקומות ביום. במהלך היום הזה למדנו דברים שלא הכרנו קודם ואני לא מתחייבת שהם באמת מדויקים כמו - על המעבר מגידול ירקות לגידול פרחים שמניבים רווחים גדולים לחקלאים, שויאטנם היא מעצמת קפה, על הקפה שמשתבח במערכת העיכול של הסמור ויוצא בצואה וכך הופך למר פחות וליקר פי 100, שחלב אורז מאוד בריא לעור הפנים, איך עושים יין מאורז (מריח כמו וויסקי אבל הרבה יותר זול) ושכדי להפיק משי מגולם מבשלים אותו עם הפרפר. בין כל אלו חואן שזר גם סיפורים על עצמו אבל בגוף שלישי - השיווק הזה מעט הפתיע אותנו ולכן שאלנו המון שאלות על נושאים אחרים. מדובר ביום שהוא מירוץ אך ממצה ומלמד בסך הכל.



לסיור השני התארגנו 3 משפחות ויצאנו לטייל ב Tuyen lam lakeכולל ירידה לפגודה ברכבל בדרך מאוד יפה, מפלי Pongour ובכפר ה"תרנגול" שאהבנו בעיקר בזכות ריח האדמה והירק. הרבה פחות יעדים מהיום שלפני ובכל זאת חזרנו עייפים (ומרוצים).



מהטיול עם אחיותיי בויאטנם לפני 15 שנים אני כבר לא זוכרת הרבה. הנופים שכן זכרתי כבר נראים היום אחרת לגמרי. אדם אחד נחרט בראשי מהטיול ההוא וסיפרתי עליו גם הרבה אחרי שחזרנו - טום. טום היה סא״ל לשעבר שנלחם בצבא דרום ויאטנם לצד האמריקאים. כשהמלחמה נגמרה הוא וחבריו חיפשו את דרכם והפכו ל Easy riders (אופנועים שמציעים טיולים רכובים באזור). 3 ימים רכבתי אז עם טום על האופנוע ותוך כדי למדתי לחבב ולהעריך אותו מאוד. הייתה בן ידענות גדולה ומסתורין מהול בקצת עצב על הכיוון שהחיים שלו תפסו לאחר המלחמה ודרכו למדתי המון על הצדדים האמיתיים של החיים בויאטנם. בסיוע של חואן שבדק עם הרוכבים הותיקים, הבנתי שטום ה״זקן״ כפי שכינו אותו, כבר לא רוכב והוא פתח guesthouse בשם  Tom guest house cozy place. אז הלכנו כל המשפחה לביקור. אשתו שלא הבינה מה אני רוצה ממנה, קראה לו מהחדר שבו הם גרים בקומת הקרקע. מייד כשראיתי אותו היה ברור שזה האיש - כך בדיוק זכרתי אותו, פלוס קצת שיער שיבה וקמטים. הוא לא זכר אותי (מה חשבתי לעצמי?). התיישבנו על כסאות הפלסטיק הקטנים לשיחה חברית שבמהלכה נראה שהמרירות ההיא שזכרתי התפוגגה עם השנים יחד עם הפיוס בין הצפון והדרום, שהוא מתפרנס בכבוד ושיש לו כבר 4 נכדים. היה לי נעים ממש המפגש הזה וחשתי שוב את הצביטה הזו של הידיעה שיש אנשים שנכנסו ללב שכבר כנראה לא אפגוש לעולם (ואולי כן, מי האמין שאצליח למצוא אופנוען שפגשתי ברחוב לפני 15 שנים?).


 

התוכנית להמשך הייתה להגיע להו צ׳י מין סיטי ומשם לסוע לדלתת המקונג.מוקדם בבוקר, קצת לפני שהגיע האוטובוס לאסוף אותנו ובעוד אנחנו מחפשים בית מלון לערב ב Agoda - חשבתי למה בעצם לא ליסוע ישירות לדלתה? בירור קצר העלה שזה אפשרי. רבע שעה של הסברים לבעל המלון שאינו דובר אנגלית והצלחנו לעשות את השינוי. זה המחיר של טיול שמתוכנן תוך כדי הטיול - יש המון פרטים קטנים שמפספסים. כעת נותר לנו יום שלם בדאלאת עד נסיעת הלילה.  את רובו בילינו בשוק בבופה המתוק All you can eat שנמצא בקומה העליונה של  L’ANGFARM - אכלנו המון גלידות, עוגיות ופירות יבשים מכל הסוגים והשלמנו כל מיני מטלות. הילדים סיכמו - הם יצאו עלינו ״מופסדים״.



יצאנו לדרך בנסיעת לילה בחברת Futa ליעד הראשון בדלתה  Can Tho - העיר הרביעית בגודלה בויאטנם. הגענו לפנות בוקר ובירידה מהאוטובוס חיכה לנו בחיוך יאן.

 

דלתת המקונג

 

בהמלצת כמה משפחות, החלטנו שבאזור דלתת המקונג נחרוג ממנהגנול הסתדר לבד ונשכור את שירותיו של מדריך מקצועי. קבלנו המלצה על יאן (בפייסבוק Nguyen Van Giang ), צעיר מקומי שהתגלה כבחור קסם, בעל ידע מאוד רחב שמבוסס על הספרים אך גם על הילדות שלו כבן הכפר. בהתכתבות שלפני המפגש הוא היה אדיב ומאוד יסודי והקפיד לכנות אותי sister כינוי ״כבוד״ לנשים מבוגרות וליווה אותי לכל אורך הטיול. הטיול עם יאן בדלתת המקונג נמשך 3 ימים ובמהלכו ביקרנו במקומות שלרובם כנראה לא היינו מגיעים לבד. זו הייתה תחושה מוזרה שיש לפתע מי שדואג שהדברים יקרו, התרגלנו בקלות.

ביום הראשון חצינו את המקונג לכיוון הכפרים בעבר השני ונדמה שבמעבר זה חצינו במנהרת הזמן 50 שנה אחורה. ביקרנו בחוות דגים שמגדלות דגיגונים קטנים שהופכים ל 100 טון דגים, האכלנוSneak fish  וגם Cat fish, הילדים ניסו לדוג בחכה מאולתרת (הנשים המקומיות צחקו על הניסיונות שלנו ללכוד דג עד שעומר הצליח), התוודענו ל Star Apple הטעים שאושר כעת לייבוא לארה"ב וגולת הכותרת ארוחת ערב טעימה במיוחד בבית מקומי בכפר שבו למדנו גם על הכנת פנקייקים מקומיים מהמומחית שמכינה זאת לכל החתונות באזור. חזרנו ברגל בחושך מוחלט לכיוון הסירה, שטים בחזרה לצד השני של המקונג.



ביום השני השכמה ממש מוקדמת לשייט בסירה מקומית לכיוון השווקים הצפים (Cai Rang, Phong Dien) שבניגוד למקבילו התאילנדי היה אותנטי באמת. בשוק הראשון מכרו בעיקר בסיטונות ירקות ופירות, השוק השני מכר גם ליחידים. ביניהם מכרו לכולם כריכים, אבטיחים ושתייה חמה. 18 מיליון אנשים חיים על גדת המקונג בויאטנם, אלו מהם שראינו היו עניים ממש - מתגוררים בבתים מפח מטים ליפול או חיים חיים שלמים בחדר קטנטן על סירה. העוני כלכך ברור אך לצידו בולטים לא פחות פרחי הנוי הצבעוניים והערסלים שתלויים בבתיהם האפורים - מוכיח שוב שטבע האדם הוא לעשות הכי טוב שניתן ממה שיש. לאחר מכן עברנו לשוק הקרקעי הפעם ואפילו עצרנו לטובת השתתפות במשחק כדורגל מקומי. בקרנו מטע קקאו, פגשנו אישה בכפר שמכינה כבר למעלה מ 50 שנה דפי אורז לחתונות ומשפחה נוספת שמכינה נודלס מדפי אורז בהרמוניה מופלאה שבה לכל אחד יש תפקיד - יוצק, הופך, מייבש, חותך, שוקל ואורז. מדובר במשפחות בודדות שעדין עושות את המלאכות האלו ממש בידיהן. אני מאמינה שבעוד שנים לא רבות,המכונות יחליפו גם אותן.




יום שלישי - שוב השכמה מוקדמת (אנחנו מאתרים כבר את אחד האתגרים שיהיו לנו בחזרה הביתה) ונסיעה לכיוון Chau Doc שהוא גם היעד ממנו נשוט בספינה לקמבודיה. חולפים בדרך בכפרים שכוחי אל, שדות אורז ירוקים ועצומים שלא ראינו כמותם (90% מתוצרת האורז בויאטנם היא מהדלתה), עוצרים ביער ציפורים, מעין "אגמון החולה" ויאטנמי רק ללא כל המבקרים Bang Lang  וגולת הכותרת - שייט בשמורת הטבע Rung Tram Tra Su - בין העצים, הנהרות והציפורים. שקט נפלא ויפה כל כך.

לסיכום, מאוד מהנה, מיוחד, הצלחנו לראות פנים אמיתיות יותר של ויאטנם והפכנו למומחים לענייני אורז.



שוב מוקדם בבוקר, נאספים ע״י טוקטוק אופניים לכיוון הספינה שעימה גם נעבור את הגבול בנעימים (וללא שוחד) ישירות לפנום פן בקמבודיה. 



עוד נשוב לספר את הפרק האחרון בויאטנם בע״ה - בהו צ׳י מין.


0 תגובות
כמעט חצי מסע
10/01/2018 11:29
סיגל בנגלס

 

בשבועיים החולפים היינו בהו יאן המקסימה, התיירותית, המיוחדת, המוגזמת, היפה. בין הסדנאות, השוטטות בעיר העתיקה, הקפה המשובח, החדשות שנרקמו עם משפחות כמונו - הצלחנו להרגיש גם בבית. הגשם שירד כאן בניגוד לטבלאות מזג האוויר ופציעה (קטנה) מהאופניים של אלה - חייבו אותנו להאט את הקצב. תחילת השנה החדשה והנגיעה כמעט באמצע המסע אפשרו לנו לחשוב גם קצת על מה שהיה. לא מחשבה מסודרת או מובנית אלא אינטואיטיבית שכזו, מתרוצצת בראש. בפרק הזה אני אנסה לצבוע את הטיול / מסע הזה בבהירות רבה יותר ולנסות להעביר מהו בצבעים הטבעיים שלו, ללא כל הצבע הנוסף שניבט לעיתים מהתמונות ולנסות לענות על כל מיני שאלות שנשאלנו בדרך. בשונה מסיפור על מדינה או חבל ארץ שמתאר את הדרך ואת החוויות, הניסיון לסכם חצי מסע, הוא ממש מסע בפני עצמו. המסלול לתזכורת, מופיע במפה.


 

להרגיש

 

יש מעין חוזה בלתי כתוב מול מי שנמצא בטיול או בחופשה שיהיה שרוי במצב של אושר תמידי, בתחושת נעים ללא הפסקה. לא פשוט להודות בפני אלו שמצויים ב״חיים האמתיים״ שגם בטיול יש את כל הרגעים כולם - עצב, שמחה, כעס, תסכול, אושר. אני ממש יכולה לשמוע עד כאן את ה״אוי יו יוי״ ההוא של קרן מור. הלוא אנחנו ממשיכים לשאת את עצמנו ואת כל מי שאנחנו מהבית, גם אם חצינו גבולות. אולי השונה הוא שבטיול כל התחושות הללו מקבלות מקום למחשבה ולהעמקה שבחיים הרגילים לא היה לנו את הזמן או הרצון לעשות ובעיקר, שבבסיס של הכל מלווה אותנו תחושה פנימית מאוד ברורה - חדוות הטיול, שמחת הביחד, התרגשות ממקום חדש, התפעמות מיופי של נוף ומיופיו של האדם.

האתגר שמתחיל להתגלות לנו כעת, לאחר 7 חודשים של כל אלו, הוא כיצד ניתן להמשיך ולשמוח ממפל, כפר או הר למרות שראינו רבים כמוהם ומנגד כיצד להמשיך ולשמוח גם אם לא חווינו שום דבר מיוחד. אני מודה שלילדים החלק השני הרבה יותר פשוט וטבעי.

 

 

לקנות


הללי סמדר היא אישה מעוררת השראה. היא יצאה עם שלושת ילדיה לטיול בעולם לפני 7 שנים ומאז לא חזרה - היא החליטה שכך יהיו חייה. לפני הטיול השתתפתי בהרצאה שלה (מאוד מומלצת לכולם) שבה היא סיפרה שבכל שנה אין לה מושג מה לקנות לבת שלה ליום ההולדת כי למרות שכל הרכוש שלה נכנס לתרמיל בגודל 50 ליטרים, יש לה הכל. אז האמנתי לה אך לא ממש הבנתי, נראה לי שהיום אני יכולה להבין את זה קצת יותר. יצאנו לטיול עם מזוודה, 2 תרמילים (גדול מאוד וקטן), 3 טרולים (באחד מהם ספרי הלימוד ואחד צומצם ונשלח לישראל), מלודיקה שחשבנו שתהיה בשימוש ותיקי גב. זהו כל הרכוש שלנו. כל דבר שאנחנו רוצים לקנות נבחן במונחי משקל ונפח כי בסוף אנחנו סוחבים את מה שיש לנו. כל דבר יומיומי שאנחנו קונים (שמפו /משחת שיניים) נקנה רק כשקודמו נגמר. יש לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים (לדעתו שלאסף יש לנו הרבה יותר ממה שצריך ולדעתי אנו נמצאים בגבול התחתון של הצמצום).

זו תחושה מאוד משחררת לדעת שכל הטוב הזה בחנויות לא באמת רלבנטי עבורנו (כמעט) ומהצד השני של חוויית הקניות, זו תחושה ממש מרוממת למצוא את מה שחיפשנו בדיוק (למשל תחתוני בוקסר לילדים שקנינו בהאנוי לאחר חיפוש של 5 חודשים עוררו שמחה לא פרופרציונלית).


ללמוד

 

השאלה הראשונה או בין הראשונות ששואלים אותנו היא - האם הילדים מפסידים שנת לימודים? והתשובה שלנו תמיד היא שהם לא מפסידים אלא דווקא מרוויחים.

יש המון מעגלים של למידה בטיול הזה מכל כך הרבה עולמות וכמעט מכל דבר - להכיר חבר ולהתחבר ולהיפרד לאחר שבוע, להתמודד עם חוסר וודאות, להמיר מדולר לרופי לדונג לקיפ לרופי נפאלי לשקל ולהחליט האם זה יקר, לנהל שיחות בזירה של הגדולים, להבין מדוע מורחים קקי של פרה בכניסה לדלת, ללמוד להתחמק בזריזות מצביטה של מקומי שלפתע קופץ עליך, להכין מסרק מבמבוק, להבין מדוע לא נכון לזרוק לכלוך על הרצפה ברחוב הכי מלוכלך שראית, להפגין חמלה לילד שאין לו היכן לגור, להתמקח בשוק, להכין דפי אורז, לדעת מה הטעם של רמבוטן וכיצד (ולמה) שולחים גלוייה הביתה.

אנחנו לא מההורים ״הזורמים״ ולכן בצד כל העושר הזה אנחנו מנסים להקדיש את הימים ללא הטיולים הארוכים ללימוד מתמטיקה, אנגלית וקריאה - כתיבה. התפאורה לא תמיד תומכת (לובי של מלון / שולחן במסעדה / מרפסת החדר) אבל נראה שהילדים הסתגלו באופן יחסי לנהל שיחות חולין עם בעלת הגסטהאוס תוך פתרון תרגיל בשברים. אני יודעת שהשילוב של כל חלקי המידע, החוויות והמפגשים הם שישפיעו ומשפיעים עליהם באופן הכי עמוק.


 

להעריך / להוקיר תודה

 

טיול כל כך ארוך במדינות ה״עולם השלישי״ מזמן הרבה מאוד רגעים שבהם אנחנו מודים על מזלנו הטוב ועל המדינה המופלאה שלנו, בלי שום מרכאות.

לא פעם יצא לנו להקשיב לשיחות בין הילדים שבהם נשזרו הרבה משפטים שמתחילים ב״אין כמו ישראל״ ואחרי זה הרבה מאוד נימוקים - כי מפנים את הזבל כל יום, כי אנשים נוהגים ממש בזהירות, כי אכפת מילדים שאין להם מה לאכול, כי לא זורקים לכלוך לים, כי יש אוכל ממש טעים, כי הטכנולוגיה מפותחת ולא צריך לסחוב לבנים על הגב.

אני יודעת שהם בוחנים את העולם ואת מהות האושר לא רק במונחי עשיר ועני והם מצליחים לראות הרבה מעבר לגודל הבית. אני מקווה שכשהם יגיעו לניו זילנד או ארה״ב וגם מול כל השפע, הם יחושו שהם ברי מזל. 

בטיול אנחנו לומדים להוקיר תודה על דברים שאולי היו חולפים על פנינו פעם - שמצאנו את השמפו שחיפשנו, שקבלנו בדיוק את המנה שהזמנו, שמקומיים יוצאים מגדרם לסייע, שהילדים מקשקשים באנגלית עם הולנדיות שפגשו במסעדה, שהעלייה נגמרה, שהגענו בשלום.

אנחנו בעיקר יודעים לחוש הכרת תודה עצומה על עצם הטיול הזה.

 

לנדוד

 

תחושת הנוודות והארעיות, התחושה שאין לנו בסיס או שורשים היא תחושה מאוד מובהקת בטיול. מצד אחד זה מעצים את תחושת ההרפתקנות שכל כך רצינו ומצד שני מטלטלת בשל חוסר הוודאות שאופף אותנו כמעט תמיד. בתחילת הדרך לא היה ברור בכלל מה הן המדינות שבהן נבקר (עכשיו זה כבר כמעט ברור), המסלול בתוך המדינה גם הוא נקבע תוך כדי תנועה ונתון להרבה מאוד השפעות מקריות, כשיוצאים לדרך אנחנו תמיד מופתעים ממשהו, עד כה החלפנו בערך 60 מקומות לינה (אני חושבת שראינו לפחות פי 3), הרבה מאוד פעמים לא ברור היכן נישן למחרת או אפילו היום.

 

אך ברובד העמוק ביותר - חסר לנו בית. לא רק ארבעת  הקירות אלא תחושת הבית - ארוחת שישי וקידוש, ריח בישולים, המולת השכונה, המשפחה והחברים, הריח של הכביסה. אלה אפילו חשה געגוע מיוחד לרעש של מכסחת הדשא של השכנים (ותודה לאביחי ששלח לנו סרטון מוקלט עם תזכורת).

כבר הרבה מאוד זמן הילדים מבקשים שנשכור בית עם מטבח לשהות ארוכה יותר, אך זה עדיין לא קרה. בכמה מקומות guesthouse או homestay חברו שילוב של בעלת בית טובת לב עם מקום בעל נופך חמים ומפגשים נעימים עם אנשים שהיו זרים והפכו לקרובים שעשו את ההבדל לכולנו ואפשרו לנו להרגיש הכי קרוב לבית. אחד מהם שנכנס לליבנו היה ממש עכשיו בהוי אן ב The moon homestay שבו התארחנו למעלה משבועיים. אפילו בישלתי שם חריימה ויואב רקח בעצמו תבשיל.


 

להכיר

 

כתבתי לא פעם שההיכרות עם אנשים היא הערך המוסף האמיתי בטיול -  כאלו שהכרנו לרגע, משפחות שעימם בילינו ימים ארוכים, זרים שהפכו לקרובים, מקומיים שנכנסו לליבנו למרות שככל הנראה לא נראה אותם יותר לעולם. ההיכרות בין הילדים תמיד מפתיעה אותי - החיבור המהיר שאינו תלוי בגיל, השיחות שנרקמות על החוויות המשותפות מהדרכים והיכולת לעניין אחד את השני תוך יצירת המון המון רעש. הצד השני של כל אלו הוא גם הכיווץ בלב בעת הפרידה, לפעמים עד דמעות.

 



לגלות

 

בטיול התרמילאי האחרון שעשיתי ספרי הטיולים היו מקור המידע היחידי וחדרי האינטרנט היו הקשר המרכזי עם העולם. הטיול כיום שונה כל כך - העולם עבר לכף היד ושם נמצא כל המידע בכל אמצעי מדיה אפשרי - קבוצות ווטס אפ למטיילים הישראליים בכל מדינה (ממוצע 450 הודעות ביום), קבוצות פייסבוק על פי חתך של מדינות וסוג הטיול (תרמילאים, משפחות ומשפחות לטיולים ארוכים), אפליקציות מטיילים בכל השפות, אתרי אינטרנט עם מידע והמלצות.

כל העושר הזה מאפשר מידע בלתי נגמר כמעט ומאפשר הרבה כוח למטיילים כותבי ההמלצות שבהינף הקשה על המקלדת יכולים לחרוץ גורלות אך מצד שני נגרעת חדוות הגילוי לבד, של ההליכה אל הבלתי נודע או של עצם הצורך בכך (למה ללכת עד הגשר בכדי לראות דרקון יורק אש אם ראינו כבר את הסרטון?).

אני מודה שבטיול עם ילדים יש בכך הרבה יותר יתרונות מחסרונות אבל אילו הייתי מטיילת בת 22, הייתי מעדיפה להשאיר הרבה יותר מקום ללא נודע. ועדיין, ההמלצות הטובות ביותר שקבלנו והרגעים המיוחדים ביותר, התגלו במקרה ולא היו כתובות בשום מקום.

 

להיות ביחד

 

הביחד בטיול הוא מאוד מוחשי וברור. ביחד בבוקר, בארוחות, בטיולים, בדרכים, ביחד בחדר, בהמתנה לשירותים, בשיעורים.  הביחד הזה מאפשר היכרות לעומק עם הילדים שלנו, עם אסף ועם עצמי שאני לא חושבת שהייתי זוכה לה בחיים הרגילים. לאחר שחלף זמן הסכמנו במקומות שחשנו בטוחים, לגור בשני חדרים ואז הילדים הטילו וטו (מכל הסיבות שבעולם) ומצאנו את עצמנו מתפצלים קצת אחרת מהתכנון - לחדר עם אבא וילד ובחדר השני אמא פלוס שניים.

יש שעות ביום (מתישהו לקראת 22:00) שבו אני ממש מבקשת להימנע משימוש במילים שמקורם בשורש א.מ.א (גם לא אימוש, אמאל׳ה). גם הביחד של אסף ושלי מקבל יותר צביון של ניהול פרויקט משותף מאשר זוגיות.

ולכן, בתוך כל הביחד, הבנו שצריך למצוא גם זמן לבד מכל מיני סוגים - בוקר אמא או אבא עם אחד הילדים (או ימי בנים / בנות), כמה שעות בזוג כשאפשר, ערב בנות לבד עם אמהות אחרות וגם לבד לבד.

ככל שחולף הזמן, הצורך יותר ברור ואנחנו נותנים ל״לבד״ יותר מקום ולגיטימציה כדי שה״ביחד״ יהיה טוב יותר.

 

לדאוג

 

במהלך הטיול יש כל כך הרבה סיבות שמפעילות את כפתורי הדאגה - האם החדר במלון ייראה כמו בתמונה, האם אלה תדע לקרוא כמו החברות שלה שלמדו בכיתה, האם הרופא יודע לפענח תצלום רנטגן (יש לנו ניסיון בית חולים מכל מדינה), מה דירוג הבטיחות של חברת התעופה הנפאלית, איך חוצים את הכביש ואיך לא נדרסים על המדרכה ועוד.

בהתמודדות עם הדאגה הגדולה מכולם - הנסיעה בכבישים - סיגלנו מנהג לדבר ללב של הנהג ולהגיד בראשית כל נסיעה במבטא מקומי  please drive carefully - all my family is here. לרוב נדרשת תזכורת נוספת תוך כדי כשהנהג נוסע במהירות חריגה או שולח הודעות טקסט בפנייה חדה.

הזמן לא שינה את ההרגל הטבעי שלנו לחשב סכנות ולנהל סיכונים אבל כן חידדנו את האינטואיציות ואת כושר ההתמודדות.

 


לכתוב

 

מיכל חברתי האהובה והחכמה שמכירה אותי היטב, קנתה לי כמה מחברות מיוחדות לרגל כמה אירועים והמליצה לי לכתוב. אני מבינה עד כמה ההמלצה הזו הייתה במקומה למרות שחלף זמן עד שהצלחתי ממש ליישם. אני חושבת שלכתיבה במהלך הטיול יש המון מקום בארגון המחשבות ובתיעוד הזיכרונות. אני מקווה שהמילים שכתבתי יגיעו לעוד משפחות ויזכירו להם שטיול בעולם היה גם חלום שלהם והוא מצוי ההישג יד.

החשיפה אינה טבעית לי, השתדלתי להיות מאוד כנה אך אני מודה שהיו דברים שהשארתי לעצמי.

הסיכום הבא יהיה לקראת סיום הטיול, בערך בעוד 7 חודשים בע"ה, מעניין מה יופיע על המפה ההיא שלמעלה ובעיקר מה יהיו הזכרונות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


0 תגובות
בוקר טוב (צפון) ויאטנם
22/12/2017 11:33
סיגל בנגלס

 

בויאטנם טיילתי לראשונה עם שתיים מאחיותיי לפני 14 שנים בערך. זכרתי אותה עם התמימות של הראשוניות, לא מתחכמת, אותנטית. אך היה ברור לי שאין שום אפשרות שהיא תישאר כזו. חיכיתי מאוד למפגש הזה לאחר שנים וצדקתי, היא באמת מאוד השתנתה, כמעט שלא נזכרתי בשום דבר מוכר מפעם. 

 

עוברים מלאוס לויאטנם

 

בבוקר יום ראשון רכשנו כרטיסים לסירה המקומית בבוטקה שצמודה לנהר ב Muang Ngoi והתחלנו את הדרך ל Muang Khua בשייט בסירה על נהר ה Ou.  הפעם לא הצלחנו עם חליפות ההצלה לילדים אבל מניסיון בדרך לכאן הבנו שמדובר בנהר רגוע וצר. תדרכנו את הילדים מה לעשות אם קורה משהו ועל אלה שמנו ליתר ביטחון גלגל הצלה. באיזשהו שלב עלתה לסירה אמא צעירה וממש רגועה נושאת תינוק בן שבוע, לידה הרגשנו קצת היסטריים. הדרך הייתה נעימה לנו - נוף ירוק ופראי, עדרי בקר, ילדים קטנטנים משיטים סירות, ילדים אחרים שלומדים בבית הספר של החיים מנופפים לנו לשלום. מדי פעם עצרה הסירה על גדת הנהר לאסוף עוד אנשים שאין לנו מושג מהיכן הגיעו לשם. 6 שעות וחצי של שייט בסירה הקטנה, כולל עצירה לעקוף סכר שנבנה שם (ע״י הסינים כמובן) דרך טיפוס קרקעי די תלול.



הגענו בצהריים המאוחרות ל Muang Khua כפר די משעמם. התמקמנו בגסטהאוס והשכמנו מוקדם מאוד בבוקר בכדי להספיק לאוטובוס של 7:00 שהגיע לבסוף ב 11:00.  לאחר כשלוש שעות וחצי באוטובוס המקרטע, הגענו למעבר הגבול. לאחר פרוצדורה קצרה יחסית עברנו מלאוס לויאטנם והמשכנו עם אותו האוטובוס לכיוון Dien Bien Phu הידועה בסיפורי מורשת הקרב ממלחמת ויאטנם (או המלחמה האמריקאית כפי שהיא מכונה כאן).


 


סאפה

 

ב Dien Bien Phu הוביל אותנו הנהג מלאוס לאוטובוס סליפרס לסאפה (לאחר ששאלנו, מחיר הילדים היה חצי). הילדים תפסו את המושבים האחוריים ואנחנו בשורה אחת לפניהם, מה שהתברר כצעד נבון. מתישהו במהלך הנסיעה התעוררנו לקול צעקות (שלא לומר צרחות) של הנהג שהעלה הרבה כפריים לאוטובוס בכל המושבים הפנויים שנותרו ובמעברים. אנשים חביבים, לבושים בבגדים המסורתיים אך לאורך כל הנסיעה ירקו/ הקיאו לתוך שקיות הפלסטיק תוך השמעת קולות שמעולם לא שמעתי. התקשיתי להירדם למרות שמאוד ניסיתי. 



ציפינו שנסיעת הלילה תימשך כל הלילה אך לאחר 9 שעות נסיעה, בשעה 3:00 לפנות בוקר, הגענו. ירדנו בתחנת האוטובוס בסאפה ללילה קר וחשוך. הילדים עוד לא ממש התעוררו. אלה נפלה על הפנים ודיממה מהשפתיים. מולנו כמה מקומיים פינו לנו מקום ליד מדורה מאולתרת בכדי לאפשר לנו להתחמם מעט. ללא ספק התחושה הכי ״הומלסית״ שחווינו. לאחר זמן קצר לקחנו מונית לאזור בתי המלון ברחוב Cau may. אסף נשאר עם התיקים בקרן רחוב ואילו הילדים ואני הלכנו לחפש מקום לישון. עברנו בין הרבה בתי מלון ובכולם הערנו את ״תורן הלילה״ שישן בכניסה והיה עמוס כוונות טובות אך לרוב לא דיבר אנגלית, בכלל. וכך, בפנטומימה, ניסיתי להסביר מה אני מבקשת (ביננו, מה כבר אישה בגילי עם 3 ילדים יכולה לבקש בלובי של בית מלון 4:00 לפנות בוקר?!). לאחר ניסיונות רבים, מצאנו לבסוף בית מלון חביב  Sapa Hills Hotel ונכנסנו לנוח סופסופ בחדר במה שנקרא בחשבונית אחר כך  early check in. לאחר כמה שעות, יצאנו לראות את סאפה. שום דבר בעיר הענקית הזו לא היה דומה לכפר שזכרתי לפני 14 שנים. גם ״לראות״ זה קצת יותר ממה שזה היה באמת לאור הערפל הכבד שאפף את כולנו.

בטבלאות מזג האוויר הבנו שיש לנו חלון הזדמנויות של יומיים לצאת לכפרים במה שנקרא ״טיול המאמות״ - טיול לכפרי האזור בליווי ואירוח בבית של אישה מקומית. קבענו עם מאמא סא שעליה קבלנו המלצות. פגשנו אותה למחרת בכנסיה ויצאנו לדרך לכיוון הכפר שלה Hau Thao. מזג האוויר היה ערפילי רוב הזמן ואת שדות האורז יכולנו רק לדמיין. 



לאחר 5 שעות של הליכה הגענו לביתה שממוקם בחלק העליון יותר ומשקיף על כל הכפר. בחצר חיים בשלום כמה חזירים, תרנגולות, כלב וחתול.

 


ארוחת הערב והבוקר למחרת היו טובות והוכנו במקום ע״י בני המשפחה. להתמודדות עם הקור קבלנו קערות עם פחמים דולקים ושמיכות עם פרווה שממש הצליחו לחמם אותנו בלילה הקר. 



למחרת, המשכנו בהליכה של כמה שעות  בכפרים ובשדות האורז לכיוון מפל נחמד ואחר הצהריים כבר עלינו על רכב שהחזיר אותנו לסאפה. מאמא סא היא אישה מאירת פנים ומאוד חביבה. היא לא מנדבת מידע מיוזמתה אך כל שאלה שלנו נענתה בתשובה מפורטת. וכך למדנו על שיטות הריפוי העצמי שנהוגות בכפר (למשל פתרון כאב ראש באמצעות קרן של באפלו חמה שמותירה סימן חום במרכז המצח), על לידה ביתית בסיוע נשות הכפר ועל צמח האינדיגו שממנו מפיקים את הצבע לצביעת הבגדים. הצטרפו לטיול גם יוסי וטל ותמר המקסימה בת השנתיים - לראשונה אלה לא הייתה הקטנה ולכולם ניתנה אפשרות לתרגל אחריות. הסיור הזה בכפרים נע בין האותנטי והמיוחד לבין התיירותי אך בסך הכל זו הייתה חוויה טובה לכולנו. 



בחזרה לסאפה היה כבר ממש קר, גשום וערפל. ממרפסת החדר לא הצלחנו לראות בכלל את הנוף שהופיע בפרוספקטים. נשארנו לסוף שבוע חורפי במיטה -למרתון ״מסודרים״, סידור תמונות וקריאה. ביום ראשון שוב סליפר (זו השיטה למרות שמדובר בנסיעת יום של 5.5 שעות) לכיוון האנוי.

 

האנוי

 

אנחנו מאוד אוהבים ערים גדולות ונהנים להישאר שם לאורך זמן. אהבנו גם את האנוי התוססת, הצבעונית ומלאת הניגודים - המוני סנטה קלאוס בצד מקדשים בודהיסטיים, אנשים מחוברים לכפר הגלובלי בשלל אייפונים אבל לא מדברים אנגלית, צעירים משכילים ומאוד מודעים אך נטולי זכות הצבעה בארצם, עושר בצד עוני (לזכותם ייאמר שהעוני בהאנוי ״יותר נוח״ ואין בה את המראות הקשים שהורגלנו להם במזרח), מיטב מותגי היוקרה המערביים בחנויות פאר בצד רוכלים שמוכרים חיקויים בעגלות ברחוב, כרזות עם סמלי הפטיש והמגל בצד תור ארוך לסניף מקדונלדס שנחנך בהאנוי לפני שבוע ונשים מוקפדות מאוד שזורקות את קליפות הגרעינים על הרצפה ומדברות בקולניות.

הגענו ביום ראשון והלכנו ישירות לאזור האגם שנסגר לתנועה בשבת - ראשון ומאפשר להמוני ויאטנמים (ולנו…) לשיר קריוקי ברחוב, לבנות מגדלים מקוביות מעץ, לשחק כדור נוצה ולדלג לרחובות הסמוכים העמוסים במסעדות, מופעי רחוב ודוכנים לרוב. אווירת חג ססגונית אמיתית.



בהאנוי הזמנו 2 סיורים מ Hanoi FreeWalking Tours - יוזמה נפלאה שבה סטודנטים מדריכים תיירים סיורים נושאיים בעיר, ללא תשלום (זמינים מאוד גם במסנג׳ר). הם מתרגלים את האנגלית, פוגשים אנשים מכל העולם וזוכים לטיפ נאה. התיירים מרוויחים סיור בחינם והזדמנות להכיר את המציאות בויאטנם מנקודת מבט אישית ואמיתית. צריך לייבא את הרעיון גם לארץ.

הסיור הראשון היה Street Food בהדרכה של סטודנט מקסים בשם דאט. דאט לקח אותנו בין הסמטאות בעיר העתיקה להכיר ולטעום את המאכלים המקומיים ואת הסיפורים שמאחוריהם - את המסעדה שמגישה קינוחים קרים וחמים בשם Che (שם כולל לקינוחים) Dung,  



הבאגט המסורתי Bahn Mi עמוס בתוספות (לשומרי כשרות מומלץ להתעמק במרכיבים או לוותר מראש), Banh Cuon  דפי האורז שנעשים במקום עם מילוי מתחלף (את זה גם טראמפ אכל בביקורו כאן לפני חודשיים). דאט היה מאוד מופתע מהדינמיקה במשפחה הישראלית שלנו לעומת המשפחה הויאטנמית המרוחקת עם החינוך הנוקשה (ולעיתים האלים). בסיורים שלנו לבד ברחובות מאוד אהבנו גם את מרק ה Pho המפורסם שמוגש באלף וריאציות. אך יותר מהטעמים,החוויה האמיתית היא התפאורה והטקס שמסביב - לשבת על שרפרף קטנטן באמצע מדרכה בצפיפות אינטימית עם ויאטנמים שמעולם לא פגשת ולהריח את ריחות המטבח מתערבבים בהמולת הרחוב. פשוט לא לוותר.



הסיור השני היה הקומפלקס הו צ׳ מין - אבי האומה הנערץ שגם מופיע על כל שטרות הכסף.  uncle ho כפי שהוא מכונה כאן, ביקש שגופתו תישרף ותפוזר בכל חלקי המדינה. במקום זאת ודי בניגוד מוחלט, הוקם קומפלקס אדיר שבמרכזו המוזילאום שנבנה ע״י הרוסים שבו ניתן לחלוף על פני גופתו החנוטה שהשתמרה באופן מרשים, כולל קמטי ההבעה. בחוץ (ובתשלום) - המשכן הרשמי של נשיא ויאטנם, ביתו הישן והחדש יותר של הו צ׳י מין, האגם עם דגי הזהב שעדין מתכנסים לשמע מחיאות כפיים בדיוק כמו פעם כשהו היה חי, עצי הפרי שהו אהב. אתר שכולו שיר הלל להו צ׳ מין (הצנוע כפי שאמרו לנו בערך 45 פעמים בסיור). מומלץ להגיע (לא בסופי שבוע) וללמוד באמצעות סיפור החיים של הו צ׳י מין, את הפרקים המרכזיים בהיסטוריה של המדינה הזו. מודה שלאורך כל הבוקר, לא יצא לי מהראש הפסל של בן גוריון עומד על הראש בכניסה לצריף בשדה בוקר.


 

Hoa Lo Prison - מדובר במוזיאון עם תצוגה די משעממת אך מה שמעניין הוא דווקא הסיפורים שקירות הכלא מסתירים והסיפורים שנולדו במקומם. התקופה ה״צרפתית״ שבה נכלאו  בתנאי גיהנום (להלן Hell) לעומת התקופה ה״ויאטנמית״ שבה נכלאו טייסים אמריקאים שנפלו בשבי בתנאי בית מלון משופרים כולל שיעורי פינג - פונג, כדורעף וארוחות גורמה (להלן Hilton). הזדמנות חשובה ללמד את הילדים שיעור בשיכתוב ההיסטוריה ובחשיבה ביקורתית ובקיצור - לא להאמין לכל מה שמספרים לך.


 


בהאנוי הלכנו גם למופע פולקלור אקרובטי שעושה שימוש מאוד מיוחד בבמבוק  My Village. נחמדבסך הכל אבל הייתי מעדיפה לראות מופע פולקלור שהויאטנמים בוחרים ולא התיירים. לפחות סימנתי V על מופע  בחג החנוכה. בכל מקרה, לקנות רק את הכרטיסים הזולים (כמעט ללא הבדל מהיקרים).


 


The Vietnami’s Women’s Museum מוזיאון שמתאר את התפקידים והריטואלים בחיי הנשים בויאטנם. מוזיאון מעניין ועשיר יחסית אך את המציאות באמת ניתן ללקט מהנשים שפוגשים לאורך הדרך - אלו שעובדות בחקלאות ובבניין כשתינוק תלוי על הגב, הרוכלות ברחוב, מפנות הזבל, האורגות, המוכרות בשוק. נדמה שהן הכוח המשמעותי שמניע את המדינה הזו, נושאות בהרבה תפקידים, לא בוחלות בעבודה פיזית וקשה שהנשים במערב פשוט לא עושות ובכל זאת, כפי שאמרה לנו צעירה ויאטנמית, הן שוות פחות.



בהאנוי עשינו גם את סידור הויזות האחרון שלנו לטיול (אני מקווה) והפעם ויזת מעבר לאוסטרליה. בשל כך נדדנו לאזור היותר מעונב של האנוי. בדרכנו חזרה נתקלנו בחנויות ענק עם מיטב המותגים. ההסתובבות באזור הזה בין כל הנשים האלגנטיות - מוקפדות כשאני בתלבושת הטיול שלי (פלוס גרביים וסנדלי שורש), גרם לי לחוש כמו ההיא מאגדת הילדים המפורסמת.



בהאנוי הדלקנו חמישה מתוך שמונת הנרות - בבית חב״ד בהשתתפות הקהילה היהודית - ישראלית, בחדר בחלקה הקטנה שנותרה פנויה בבלגן על השידה מול המראה, בלובי של המלון יחד עם טל ועמית והילדים ארבל וירדן בבחינת אור לגויים ששהו מסביב. במקום סופגנייה ולביבות, מצאנו ברחוב מאכל מקומי שמשלב בננה, קוקוס ותפוח אדמה שטוגן בהמון שמן ובכך גם אנחנו ציינו את נס הפך.



בסוף יצא שבילינו בהאנוי שבוע, ממתינים שמזג האוויר יתבהר מעט טרם הנסיעה להאלונג ביי. לנו בבית מלון יקר יחסית שהעניק תמורה מאוד טובה לכסף My Moon Hotel.

 

Cat Ba Island ו Halong Bay

 

מפרץ הלונג הוא אתר מיוחד הכולל 3000 איים ונחשב לאחד משבעת פלאי עולם. ניתן להגיע לשם בשתי דרכים מרכזיות - בדיל מהאנוי על ספינת אהבה מפוארת כולל לינה, אוכל גורמה וטאי צ׳י על הסיפון עם הזריחה או בספינה בסגנון זו של יהודה ברקן ב״אבא גנוב״ בשייט של יום דרך העיירה Cat Ba. בחרנו באופציה השנייה - התרמילאית שעולה גם עשירית המחיר. העברנו שם יום חווייתי וממש ממצה הכולל קייקים בתוך מערות ובנוף עוצר נשימה, קפיצה למים, ביקור באי הקופים (הכי תוקפניים שנתקלנו)  וארוחה על הסיפון. במהלך השייט  בצד כל היופי הטבעי שהקיף אותנו, ניתן לראות גם את ״ערי הדייגים״ שנבנו ממש על המים ושם מתגוררים (!) מאות אנשים שמחפשים את פרנסתם במצולות הים ומציגים צד נוסף, מציאותי יותר ופוטוגני פחות של החיים כאן. הילדים היו מאושרים מאוד מהיום הזה, גם אנחנו.



למחרת וויתרנו על נקודות התצפית וההליכה בפארק הלאומי שבאי והמשכנו הלאה.

 

 Tam Coc

 

אזור העיר Nihn Bình (עיר טיפוסית ונטולת ייחוד) מהווה מוקד משיכה לתיירים בזכות הסלעים המקיפים את שדות האורז (נקרא האלונג ביי הקרקעי) ובזכות תמונה מופלאה שמתנוססת בכל סוכנויות הנסיעות ושאותה לא הצלחנו באמת לאתר במציאות.



התיירים מגיעים לשני מקומות מרכזיים Tam Coc המוכר יותר או Trang Ann. אנחנו הגענו לראשון שמשניהם ויצאנו לשיט בנהר שמעוטר בסלעים משני עבריו, בסירה שמושטת ע״י כפרית שמשתמשת בכפות רגליה. בנוסף, שוטטנו בחצר האחורית של הכפר המתוייר. טל ועמית והילדים שכרו אופניים והגיעו למקומות מופלאים באזור - אופציה מעולה למי שההרכב המשפחתי מאפשר לו (אנחנו עוד נרצה להצליח לנוע על אופניים כל המשפחה). הרגשנו שהמקום מסודר מדיי, תיירותי מדי. 


 


כמה דברים על ויאטנם

 

לאחר שלושה שבועות בצפון ויאטנם, ניתן כבר לחוש בכמה דברים בולטים שמאפיינים את המקום, מנקודת מבט אישית מאוד. אשתף באחדים מהם -

 

הנחמדים ממש נחמדים - הויאטנמים האלו שפגשנו הם בעלי חיוך שובה לב, עוצרים אותנו לצילום משותף, מתעניינים בארץ המוצא, מנסים לסייע והמעודכנים אפילו ברכו אותנו על ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל.



הלא נחמדים ממש לא נחמדים - בחלק מהמפגשים חשנו שמנסים להרוויח לא ביושר, משתהים קלות עד שנוקטים בסכום המופקע אפילו במוצרים כמו אננס ומים, משווקים מדי, קולניים מדי, לא מנסים להתגבר על מכשול השפה ומותירים אותנו ללא תשובה. זכור לי מכולם היה בחור צעיר ובעל מוטיבציה שאחז לי ברגל וכפה עלי להסיר את סנדלי השורש כדי הוא יוכל לתקן פגם בלתי נראה במעין דבק שקוף והתעקש לקבל תשלום על שירות שלא בקשתי (וגם לא הייתי צריכה).


ילדים - הויאטנמים מאוד אוהבים ילדים קטנים. באמת אוהבים. חלקם מביעים זאת במחוות קטנות (צביטות, ליטוף על הלחי) וחלקם ממש יכולים להפתיע פתאום ברחוב ולאחוז בילד בחוזקה ולא להניח. קיימים גם מקרים חריגים יותר. הילדים שלנו וזכו לתשומת לב בגלל העיניים הגדולות והריסים הארוכות יחסית (לויאטנמים) אבל בלונדיניים עם עיניים כחולות סובלים הרבה יותר. בכל מקרה, החזקנו לילדים חזק את היד, ערוכים לכל.




רק עם אופנוע - בויאטנם נראה שהכל נעשה עם שני גלגלים. אין מגבלה לכמות האנשים והחפצים שניתן להעמיס על אופנוע זעיר אחד. רשימה חלקית ממה שראינו - עץ אשוח, מסך טלוויזיה, זרי פרחים, ארובה, מזרנים, דג ענק שכרגע נתפס, אופניים, המון ילדים.



לחצות כביש בויאטנם - הרבה תיאוריות על מהי השיטה הנכונה. לדעתי, צריך פשוט לרדת לכביש בביטחון, להרים את היד למרות שזה לא משפיע על אף אחד, להסתכל קדימה ולקוות לטוב.

מדרכות בויאטנם - המדרכה היא מרכז ההתרחשות והכל קורה בה - המוני אדם יושבים על כיסאות זעירים ומנהלים שיחות, אוכלים, צועקים, מפצחים גרעינים. נשים מבשלות ושוטפות כלים. מתחתנים. רוכלים מציעים למכור הכל. מסגרים מרתכים חלקי מתכת. גם האופנועים חונים על המדרכות. כל כך הרבה עשייה שלא מותירה מקום להולכי הרגל הרגל, הם (אנחנו) הולכים על הכביש.


קריוקי - הויאטנמים אוהבים מאוד לשיר, זה הבילוי הפופלרי ביותר. ניתן לראות בכל מקום המון מועדוני קריוקי, אנשים בגיל העמידה עם מקרופון ומגבר באמצע הרחוב, בכל מקום ניתן לשמוע צלילי מוזיקה בוקעים מהבתים בקולי קולות. זכורה לי במיוחד אישה בת 57 באחד הכפרים שפשוט שרה לעצמה לבד בשעה 8:15 בבוקר. היא לא הייתה מוכשרת במיוחד אבל נראה שהיא הייתה ממש שמחה.



אתמול ציינו חצי שנה מאז תחילת המסע. "סיכומי" האמצע יידחו לעוד חודש כי דחינו מעט את החזרה שלנו לארץ.

חזרנו להאנוי. היום צפוייה לנו ארוחת ערב משפחתית אמיתית בבית של חבר של אסף שמתגורר כאן.

ביום ראשון בע"ה ממשיכים בטיסה מצפון ויאטנם דרומה יותר להו יאן להשתקעות קצרה.


 

 

1 תגובות
סאבאדי לאוס
02/12/2017 09:07
סיגל בנגלס

 

נסיעה ברכבת המעולה מבנגקוק, הגעה ל Nongkhai, נסיעה קצרה בריקשה, ביקורת דרכונים בצד התאילנדי, נסיעה קצרה באוטובוס, מילוי טפסים ותשלום לויזה בדלפק אחד, המתנה וקבלת דרכונים בדלפק אחר וכניסה לעיר הבירה Vientiane. הרבה פחות מסובך ממה שזה נשמע, אפילו לא נדרשנו לתת שוחד לפקידים בדרך (מבינה שהיינו בני מזל). 



לאוס לא הייתה אהבה ממבט ראשון.

חיפשתי את המיוחד, השונה, האותנטי, למצוא מה מבדיל אותה משכנותיה במזרח. משהו שהוא קצת יותר עמוק מססמאות ממש פשוטות לwifi  (66778899 ודומיהם) או מהמטבע המקומי הקיפ שאפשר לנו להסתובב עם מיליונים בכיסים (10,000 קיפ שווים 4 ש״ח) או מיונז בסלט.

בין כל הבגטים, האבובים והמוזיקה הרועשת, לא הבנתי איפה פה נמצאת לאוס? ככל שהמשכנו צפונה ונגלו אלינו חיי הכפר, השווקים, הנופים, הפשטות - חשתי שגם הלב שלי מתרחב. הילדים שאלו אותי מדי פעם (בהקנטה קלה) האם מצאתי אותה כבר (את לאוס). נראה לי שבסיכום אפשר להגיד שמצאתי חלק ממנה אבל אני בטוחה שיש עוד הרבה יותר לגלות. 

למרות זאת ובסיכום של כלל חלקיה, לאוס עודנה בתולית וראשונית. ברור שהתיירות הגוברת תציף ותשנה אותה לתמיד - כדאי למהר (בתמונה, קובץ הנחיות עשה ואל תעשה בלאוס).


 

Vientiane

 

עיר הבירה ששוכנת ממש על הגבול עם תאילנד ועל גדת נהר המקונג. מראש תכננו לשהות בה לילה אחד (בניגוד להרגלנו, אנחנו מאוד אוהבים ערי בירה, גם את הלא פופולריות). הרושם שקבלנו במעט הזמן ששהינו בה הוא של עיר משמימה, שוק לילה נטול אופי וחום בלתי נסבל. שוטטנו ברחובות במרכז והלכנו גם לשער הניצחון הלאי שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה והושלם רק עם לאחר תרומות בטון של האמריקאים.




ב Vientiane הבחנו לראשונה גם בארומה הצרפתית של המדינה, זכר לאימפריה הצרפתית באזור - אחוזות ענק שמזדקרות לפתע בדרכים בין כל הצריפים המטים ליפול, רחובות רחבים בערים הגדולות (אפשר אפילו להגיד שדרות), בגטים שמוכרים בכל דוכן רחוב וכנראה גם בעובדה שרובם המוחלט של התושבים לא מדבר אנגלית בכלל (לזה יש סיבות נוספות).

המשכנו למחרת בצהריים בואן כמעט פרטי ל Vang Vieng. בדרכים ניתן להבחין שמרכז החיים בלאוס נמצא ממש לאורך הכבישים, אין כמעט עומק לכפרים ולכן מעניין ממש לבהות בחלונות במהלך הנסיעה.

 

Vang Vieng

 

הגענו ל Vang Vieng והרגשנו נעים - שוכן על נהר הSong , שקיעה מדהימה קידמה את פנינו, הרבה מאוד מסעדות, דוכני אוכל ואנשים שמצויים בקצב איטי יותר. המקום חביב במיוחד על תיירים מדרום קוריאה שמגיעים בהמוניהם בעקבות סדרת ריאליטי הישרדות שצולמה שם בעבר.



Vang Vieng מלאה באטרקציות - שיט על הנהר עם אבוב כשלאורך הדרך עוצרים לשתות אלכוהול (במה שנקרא Tubing), קייקים, טיפוס הרים, לגונות, סדרת ״חברים״ שמנוגנת בלופ במסעדות (למה?) ובערב הרבה מסיבות (למרות עוצר הבילויים שנהוג במדינה החל מ 22:00) . לא הצלחתי להבין מה בין כל אלו לבין לאוס האותנטית, הפשוטה,הכפרית.

לאור החום הכבד ששרר ביום, התחלנו את הבוקר בלימודים במרפסת החדר (Domon guest house ) שהיה ממש בסדר, כולל הפסקת עשר לשייקים ובאגטים. אחר הצהריים, כשכבר פחות חם, יוצאים לשוטט ברחובות הסמוכים, לשכשך בנהר ב  smile beach  ונסיעה עם קבוצת תאילנדים ללגונה מס׳ 2 - מדובר בבריכה עמוסה בתיירים וללא שום ייחוד.



בעניין האבובים, התלבטנו האם לעשות בהרכב משפחתי. בסוף, לאור הזיכרון של הרפטינג ההוא, החלטנו שאסף ואני נעשה זאת בנפרד, ללא הילדים. עומר רצה מאוד להצטרף אך לא אפשרנו. היתרון בוויכוח שהתפתח היה שהבנתי שהיחידה שנותרה עם טראומה ממשית מהרפטינג היא אני וגם הייתה זו הזדמנות ללמד אותו את הביטוי ״מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין״. לאחר שניסיתי את האבוב הבנתי שמדובר ממש ב״צוננין״ אבל עומר כבר לא רצה להצטרף (בתמונה עומר באבוב קשור בחוף).



בעודי משייטת על הנהר לבדי בשקט המופתי מסביב (לא זוכרת שעתיים וחצי כל כך שקטות מאז תחילת הטיול) שמעתי ילדים דוברי עברית - די מהר הבנתי שזו משפחה שמטיילת כמונו (בתקופות ללא חופשים, לא נתקלים בילדים ישראליים אלא אם זה טיול ארוך) ועוד יותר מהר קבענו מפגש משפחות בערב. אני כל כך אוהבת את החיבורים המהירים הללו בין משפחות שמטיילות בעולם, ללא החומות שלעיתים אנחנו בונים בחיים הרגילים שלנו. היה ערב מקסים עם משפחת לוי.


לאחר 6 ימים המשכנו ל LuangPrabang.

 

Luang Prabang

 

הגענו מוקדם יחסית לעיר והלכנו לחפש מקום לינה. לאחר שוטטות ברחובות, מצאנו את B&B guest house המקסים עם רצפת העץ הכבדה. לאחר ההתמקמות, נזכרתי בנפיחות והכאב הבלתי פוסק שיש לי ברגל. לאחר המלצה זריזה בקבוצת הווטס אפ, יצאתי לכיוון Phakan's clinic. בדרך הארוכה שעשה נהג  הטוקטוק לשם (לא היה לו מושג איפה זה), הצלחתי לראות קצת מהעיר המקסימה הזו, עשה חשק לעוד.

המרפאה הייתה נעימה למראה, כל הצוות מאוד אדיב. הייתי בטוחה שאקבל אנטיביוטיקה ואמשיך לדרכי. מבט חטוף ברגל והרופא קרא לי למטה ל״חדר הניתוחים״. הוא הושיב אותי על המיטה והסביר שמדובר בזיהום שנדרש לפתוח ולנקות מבפנים, כולל 2 זריקות הרדמה. הייתי ממש בלחץ וברגע מסוים זה גם מאוד כאב. ההתנהגות שלי ברגעים האלו לא הלמה את מאמצי ההסברה הישראליים (ממש צעקתי). כשסיימנו את כל התהליך ולאחר שהתנצלתי מעומק הלב, חשבתי לעצמי שאילו היה מדובר בילדים שלי, הייתי כנראה חוקרת היכן רכש הרופא את השכלתו הרפואית ומה היה ציון הגמר, האם וכיצד עושים סטריליזציה לכלים ועד בדיקת המרכיבים ומדינת הייצור של חומרי ההרדמה. מכיון שהיה מדובר ״רק״ בי, לא בדקתי קמצוץ מכל אלו. בדיעבד ולאחר שהגעתי לשם כמעט כל יום, אני יכולה להעיד שמדובר במרפאה ממש מקצועית וטובה, במיוחד מנהל המרפאה שמופיע בתמונה (שסירב אפילו לקבל תשלום עבור הטיפול האחרון, כי הפכנו ממש לחברים).




למחרת, אסף והילדים יצאו עם משפחת חפר המקסימה שפגשנו שוב, למפלי Tad Sae כולל השתכשכות במים, שיט בסירה והאכלת פילים. אני נשארתי בחדר עד שלא יכולתי יותר ודידיתי לכיוון בית קפה סמוך לקרוא קצת. כמה ימים אחר כך, יצאנו גם למפלי Kuang si falls המתויירים והמסודרים יותר אך בעלי צבע טורקיז נדיר במיוחד. לצערי מזג האוויר לא אפשר השתכשכות בירוק - ירוק הזה. לשם הצטרף אלינו חבר מהארץ, משה, שנמצא גם הוא בטיול אחרי צבא ונפגשנו ברחוב במקרה.


ב Luang Prabang שווקים נפלאים. הידוע מכולם הוא שוק הלילה שמכיל את כל הטוב שיש למזרח להציע לקונים המערביים וגם שוק אוכל שנמצא בסמטה צרה ועמוס בריחות כבדים ובעשן. פחות מוכר ממנו הוא שוק הבוקר שפתוח ממש מוקדם עד הצהריים ובו כבר ראינו מרכולת קצת אחרת - קני סוכר למציצה, דגי ענק, עכברים על האש, עטלפים ועוד כאלו. למי שמורגל בשווקים במזרח, יבין די מהר שהחוויה בלאוס שונה - הם לא מנסים לשדל אותך, ההתמקחות מאוד לא מתאמצת, מכבדים בשקט אם החלטת לא לקנות שום דבר. פלא.

Luang Prabang ידועה בזכות טקס ה Alms שבמהלכו קבוצות נזירים ממלאים את הרחובות עם תיקי צד מיוחדים ואוספים אוכל מהנשים שממתינות להם בשורות מסודרות כדי להעניק מעט אורז ולזכות בברכה. כנראה שהפרסום הרב שיצא לטקס הזה דווקא שם, הרס כמעט לחלוטין את הציביון האותנטי שלו - ככל שמתקדמים ברחובות לכיוון הנהר, ניתן לראות כבר ב 6:00 בבוקר המוני תיירים עם מצלמות מנסים לתפוס זווית צילום טובה בין המון תיירים כמותם. רבים מהם ממתינים בעצמם להעניק לנזירים אוכל עטוף בשקית שנמכר ליד למרות שברור שהנזירים אוכלים רק את האורז או הפירות. היתרון הגדול בסיור בוקר הזה היה קפה Joma ושיחת בנות על החיים יחד עם צורית והבת שלה. שבוע אחר כך וממש במקרה, ראינו את הטקס הזה במלוא הדרו בכפר Muang Ngoi  - שם ממש שווה להתעורר מוקדם (ומשם גם התמונה).



ב Luang Prabang העברנו את ערב שבת בבית חב״ד החדש שנפתח רק לפני שנה ע״י הרב שלום והרבנית תמי - זוג מקסים, מלא בכוונות טובות שמסייע בכל דבר. תודה לכם על ערב נפלא, על השיחות העמוקות שניהלתם (גם עם הילדים) ועל כל הסיוע הנוסף שהענקתם.

המשכנו משם לאזור הכפרי יותר ל Nong Khiaw.

 

Nong Khiaw

 

העיירה היפה השוכנת לצד נהר Ou שמעליו גשר המחבר בין הצדדים, מוקפת בהרים גבוהים ובירוק שניבט אלינו מכל עבר ומזג אוויר קריר מאוד שקידם את פנינו. התמקמנו בגסט האוס Vongmany שהכיל ערסלים שפונים לנהר.


בדרך כלל כשכתוב במדריך שהכפר בנוי על רחוב אחד שכולל מסעדות וגסטהאוסים, זהו סימן ברור שהחיים עצמם, באמת, מצויים בשבילים הפנימיים. וכך גם פה. במרחק קצר מהרחוב התיירותי הצלחנו לפגוש את העיירה - את הילדים שהגיעו מכפרים סמוכים ל״עיר הגדולה״ לטובת לימוד בבית ספר וישנים כל השבוע במעונות צפופים ומשחקים בכל המשחקים שאנחנו כבר שכחנו מזמן או שמעולם לא הכרנו - גומי, כדור, ריצה אחר תרנגולות משוטטות ואפילו בנייה קבוצתית של גדר מבמבוק. את המאכלים שנמכרים למקומיים (למשל שיפוד עם רגלי תרנגולת כולל הציפורניים). את השיחות בין הנשים שיושבות ברחוב. את חגיגת החתונה שקולות המוזיקה שבקעו ממנה הדהדו למרחוק. לאוס באמת. נעים מאוד.

ביום עם ראות טובה, ניתן לראות מלמטה בקצה של אחד ההרים מעין סוכה מאוד רחוקה. מסתבר שזו נקודת התצפית בעיירה שאליה גם טיפסנו  עם משפחת חפר. אומנם הטיפוס היה ממושך הרבה יותר מהשעה שאמרו לנו, אך הנוף שנגלה לעיננו למעלה היה ממש שווה את המאמץ.


בעיירה פגשנו משפחה מצרפת - זוג עם 3 בנות קטנות שיצאה לטיול של שנה במיני ואן גדול שבו הם גם ישנים. כשהחלפנו חוויות ותוכניות, הסתבר שהם צפויים לעבור קרקעית לאירן ולטייל שם כמה חודשים. ואני חשבתי לעצמי עד כמה זה פשוט כשהעולם כולו פתוח בפנייך.

בעיירה נהנינו לאכול במסעדות השונות. ארוחת ערב שתיזכר לטובה הייתה ב Q bar - כולל מנה צמחונית עשירה מאוד שמוגשת עם עלי כרוב ובננה שלא הצלחנו לשחזר מאז.

לאחר כמה ימים ולאחר שהצלחנו להסביר שנשמח לחגורות הצלה, עלינו על סירת העץ המקומית ל Muang Ngo שאליה ניתן להגיע רק דרך הנהר (הדרך הקרקעית מאוד קשה) בשייט של שעה. בדרך מראות מרהיבים - ג'ונגל פראי, עדרי באפלו, עצי פרי הדר, סירות נוספות ושקט (מלבד זמזום המנוע והילדים שלנו משלב איבוד הסבלנות).

 

Muang Ngoi

 

כשמגיעים עם הסירה לכפר הקסום, מיד ניכר שלמרות המסעדות ובעלי הגסטהאוסים שמקדמים את פנינו, הזמן כאן עצר מלכת.

הדרכים לא סלולות, כמעט ללא רכבים או קטנועים, המוני ילדים משחקים ללא שום דאגה ברחובות במשחקי רחוב לא מוכרים, צהלות תינוקות וצחוק מתגלגל, המרחב המשפחתי גם הוא לעיני כל ברחוב - הבישול והארוחות המשפחתיות. כאן אפשרנו, לראשונה, לילדים שלנו מעט חופש להלך בכפר לבדם.

ממש כשהגענו התוודענו לטקס הלווייה של אדם ״ממש זקן״ (בהמשך הסתבר שהוא היה בן 71 בסך הכל) - נשיאת גופתו בארון מקושט על גבי 3 סירות מחוברות לשריפה בנהר, תפילות נזירים, ארוחה ומשתה בבית המשפחה וקישוט בכסף מעין ארון נוסף בכדי "לקנות״ את מקומו בעולם הבא. כל כך שונה מהמוכר לנו.


באחד הבקרים רצינו ללכת לבקר באחד הכפרים הסמוכים. אז הסתבר לנו שהילדים שלנו די מאסו בכך. הם חוו מספיק כפרים אותנטיים, מה כבר יכול להיות שונה? גיבשנו איזושהי פשרה שכללה אישור ליום מסכים כפיצוי ויצאנו לכיוון הכפר Banna - אחד משלושה כפרים המצויים במרחק שעתיים הליכה.

בדרך לכפר פגשנו את טוני - בחור אוסטרלי שמוצאו מסינגפור. בעשרים דקות הוא פרס בפניי את תפיסת עולמו על משמעות החיים, גידול ילדים, טיול בעולם, חינוך, צבירת חוויות - אלו היו אוסף משפטים שכבר שמעתי מתישהו בעבר אך הוא הצליח ללקט את כולם למישנה אחת רצופה ומאוד אמינה. תודה טוני.

הגעה לכפר  Banna שאינו נמצא בדרך לשום מקום ואינו חלק מאיזה טראק עם שם נחשק ולכן אינו עמוס בתיירים - הזכיר לנו את מה שראינו כבר בטיול בשפות אחרות - עוני ודלות, נשים וגברים שעמלים במלאכות פשוטות כמו אריגת צעיפים והכנת קופסאות מעצי במבוק, נשים מבוגרות נושאות על גבן הרבה מעבר לכוחן. בשלב מסויים התיישבנו עם כפרי מבוגר וחביב שחתך במיוחד עבורנו את הקוקוס הכי טעים שאכלנו בטיול.


מחר בבוקר המשכנו בשיט ארוך של 4 שעות על בסירת העץ לכיוון Muang khua - היעד האחרון שלנו בלאוס.

מכאן נתחיל במסע הארוך לכיוון סאפה בויאטנם - 14 שנים בערך מאז בקרתי שם לראשונה.

 

געגועים

 

בלאוס התרחש משבר הגעגועים הכי מורכב, במיוחד ליואב. אולי זה קשור לחושך המוחלט בכפרים שמעצים את התחושות שקיימות ממילא, אולי זה קשור לזמן הרב שחלף (כבר למעלה מחמישה חודשים), אולי זה עניינים שבלב שלא תמיד יש להם הסבר הגיוני. הרגשתי שהגעגוע ממש כואב לו. פיזית. געגוע למשפחה שלו בארץ (במיוחד לסבים והסבתות), לחברים, למצעים של המיטה, לארוחת שבת.

באותו הלילה (ב 1:30 בלילה שעון לאוס) הייתי שותפה וירטואלית  on line בערב מרגש מאוד של חברת נפש מהארץ, הייתי קרובה לכולן אבל כל כך רחוקה.

חיבקתי את יואב כל הלילה. אמרתי לו (וגם לי) שאני שמחה בשבילו שיש לו למה להתגעגע.

 

 

 

0 תגובות
נפרדים מנפאל ושוב בנגקוק
19/11/2017 17:18
סיגל בנגלס

 

נפאל - תאילנד


לאחר סיום הטראק באנפורנה חשנו רצון מובן למנוחה, לפשטות, למים חמים, לאוכל שאינו דאלבאט, לשיט תיירותי באגם. אפילו הצלחנו לארגן מפגש ״בנות״ עם דגנית וטל שגם הן מטיילות עם המשפחה לזמן ארוך - מזכיר כמה זה כיף. המפגש היומי עם משפחת פרל המקסימה בפוקרה (לאחר שנפגשנו בטראק) הפך את הימים האלו לקסומים במיוחד - מדהים עד כמה מהר ניתן להיקשר ולהכיר לעומק אנשים שהיו זרים ולהפוך פרידה לאחר זמן כה קצר לעצובה. אני יודעת שעוד נפגוש אותם בדרכים.



לאחר שבוע וחצי, נסענו באוטובוס לקטמנדו בנסיעת יום פקוקה ומתמשכת לעוד כמה ימים. בקטמנדו שוטטנו שוב בטאמל שבהיעדרנו נסלל ונחסם לכניסת רכבים (מהפכה במונחים נפאלים), שוטטנו גם ברחובות האחוריים בעיר המיוחדת הזו (תמיד הרבה יותר מעניין מהמצג המשופר שמראים לתיירים בחלון הראווה של המדינה), וגם ביקור נוסף בכיכר הדורבר שבה הציגו בפני המבקרים במקדש את הקומארי החדשה - ילדה בת 3 (!) שנמשחה לאלה - ילדה. בקטמנדו הייתה לנו הזכות לבקר ב Swacon International Hospital ישראלים שנפצעו במהלך הטראקים (היו רבים מדי) ולעשות להם מעט מתוק וגם לחזק את תחושת הנתינה והסולידריות של ילדינו שלנו (ותודה לרב מישלוב על הרעיון המבורך).



לאחר כמה ימים, נפרדנו מקטמנדו ומנפאל ברגשות מעורבים וטסנו לבנגקוק (לאחר עצירת ביניים במומביי לתזכורת קצרה להמולת הודו).



הנחיתה בבנגקוק שאותה אנחנו מכירים כבר די טוב (ציטוט של עומר: בנגקוק היא העיר מחוץ לישראל שבה הייתי הכי הרבה) הייתה שונה הפעם - לאחר כמעט 4 חודשים בהודו - נפאל הסגפניות, הגענו למה שהרגיש כמו התפוח הגדול לפחות. הכל הקסים אותנו - המזגן במונית, המתג האוטומטי להורדת החלון, שפע הפירות הטרופיים, המסז׳ים ברגליים, דוכני האוכל, האורות - הרגשנו כמו ילדים שנכנסו לחנות צעצועים ענקית. הכל יחסי. הפעם התגברתי על הרתיעה הישנה שלי ובחרנו לישון סמוך לרחוב התרמילאים בקוואסן . מזג האוויר שהיה הרבה פחות חם מפעמים קודמות, אפשר לנו לראות את בנגקוק בצבעים רכים יותר, הרבה פחות מיוזעים. כמעט כל בוקר נפתח בשעתיים לימודים סמוך לבריכה (אני לא יודעת איך הילדים יחזרו ללמוד בכיתה ללא הסחות דעת) ולאחר מכן יצאנו להינות מכל מה שיש לעיר הזו להציע - שוק סופ״ש צ׳אטוצ׳אק (שוב), צ׳יינה טאון ביום וגם בלילה, פארק Dream world שעלה על הציפיות שהיו לנו מפארק שעשועים במזרח, מופע דראג מהוגן (רק לבנות המשפחה) אך המשמעותי מכולם היה בית חב״ד והמפגש עם הרבנית נחמי, הרב נחמיה והצוות המופלא שלהם. מדי יום הילדים מהרו להגיע ב 21:00 לשיעור היומי ששילב בין מקורות יהודים לחיים של כולנו וערב שבת שלאחריו עונג שבת והיה כשמו, עונג אמיתי. נשארנו ל 2 שבתות שכאלו.



לאחר שהצטיידנו בויזות לויאטנם במחיר מופקע ולאחר התלבטות מה יהיה היעד הבא (ההתלבטות הזו מבטאת מבחינתי את תחושת החופש הגדולה מכולם, תחושת ארעיות שמעולם לא הייתה לי). החלטנו להמשיך לחלק הצפוני של לאוס. העדפנו לקחת רכבת מבנגקוק ל Nong Khai ומשם לעבור את הגבול ללאוס. די מהר הבנו שמדובר בפיצוי הולם לחוויה הטראומטית של הרכבת מכלכותה לורנאסי בהודו - רכבת חדשה עם מסך מידע דיגיטלי, נקייה מאוד, מצעים לבנים מעומלנים, שמיכה לבנה תואמת, יצאה בדיוק בזמן והשיא - עובד רכבת מסור שהעיר לי בנימוס שסידור המצעים על המושבים המתחברים למיטה - זה התפקיד שלו. ובאמת, הוא עשה זאת הרבה יותר טוב ממני. העברנו את הלילה בשינה מתוקה והתעוררנו כשעה לפני התחנה הסופית בדיוק בזמן לחגיגת יום הולדת 10 לעומר שהחליט השנה לחגוג בתאריך העברי. 

הגענו לתחנה, לקחנו טוקטוק לגבול, אוטובוס נוסף ולאחר המתנה קצרה, תשלום 30$ לאדם (ללא בקשת שוחד, למרות הסיפורים הרווחים) נכנסנו ל Vientiane עיר הבירה של לאוס. עדיין מנסים לאתר את הייחוד של לאוס.

 

אנשים טובים באמצע הדרך

 

בתקופת הרווקות יצאתי כמה פעמים לטיול של חודש (זמן עצום במונחים שלי פעם) למקומות שונים בעולם. בטיולים הקצרים האלו, חשתי תמיד החמצה בעיקר על כך שאין לי באמת זמן לעצור ולשוחח, להכיר קצת יותר לעומק את האנשים הרבים והמרתקים שחלפו על פניי, לנהל שיחות מעבר למשפטים מנומסים.  לאחר כמעט 5 חודשים בדרכים אני יכולה להעיד  שהנופים, הריחות והמאכלים חשובים מאוד אך הזיכרונות שמותירים חותם עמוק בליבי, אלו שנותנים את הגוון המיוחד ומותירים את הזיכרון המשמעותי מכולם הם האנשים שפגשנו שבדרך.

אנחנו בטיול ״אחרי צבא״ רק במרכאות אך אנחנו פוגשים הרבה מאוד צעירים שנמצאים בטיול אחרי צבא ״באמת״. השהות עם צעירים ממני מוכרת לי היטב. במשך הרבה שנים הייתי מוקפת בחברת צעירים בני 18 וקצת (הם תמיד נותרו באותו הגיל ורק אני התבגרתי). כמו המפגש אז, גם היום, אני חשה גאווה גדולה ב״נוער״ הזה (למרות שזה נשמע מבוגר מעט לחוש כך...) . פגשנו אותם, הרבה מאוד ישראלים יפים - אכפתיים, מכבדים שלא לומר מזדהים עם מנהגי המקומיים, עוזרים להכין ארוחת שבת, נרתמים לסייע לכל מי שצריך (זכור לי במיוחד צרפתי שסיפר סיפור נוגע לב על ישראלי שהציל את חייו בויאטנם), אוהבי טיולים והרפתקאות, צמאים ללמוד ולחוות את העולם, מחפשים להתנדב ולעשות טוב ובעלי תחושת סולידריות גדולה לישראל. כל כך רחוק מהתדמית שאנחנו נוהגים לנכס לעצמנו. במפגש עימם הבנתי שבשנים שחלפו שיניתי סטטוס מ״מגניבה״ ל״אמא מגניבה״, אני מוצאת את עצמי מזדהה יותר עם ההורים של המטיילים ומנסה ל״ייצג״ אותם כדי לשכנע לוותר על סכנה מיותרת, נהנים להחליף עימם חוויות ולהתייעץ על המשך הדרך ובעיקר שמחים לשמוע מהם שהם ירצו לעצמם טיול דומה עם המשפחות שלהם. למרות שעל זה פחות שוחחנו, אני מאמינה שאנחנו חולקים עימם גם את ההתלבטויות ״מה נעשה כשנהיה גדולים״ למרות שאנחנו כבר גדולים.

בין השורות ספרתי על בתי החב״ד שפזורים ברחבי העולם - סיפור על חזון גדול של אדם אחד שתורגם למעשה גדול ע"י אלפי אנשים. ההתבוננות בשליחים של המפעל הזה ברחבי העולם מעורר השתאות - משפחות שלמות וצעירים שעוזבים את החיים המוכרים והנוחים שלהם למקומות נידחים בעולם, כשרק דלת אחת חוצצת בינם ובין ילדיהם לבין העולם שמנוגד כל כך לתפיסת עולמם. הם מקימים בית יהודי - ישראלי שכל מהותו היא לעשות טוב. בתי חב״ד הפכו לאורך השנים נקודת מפגש מרכזית הרבה מעבר לקידוש בערב שבת - מהתייעצות, חילוץ, ארוחה חמה ועד חתונה - בית רחוק מהבית. 

זוג מיוחד שכזה שנכנס לליבנו הם הרבנית נחמי והרב נחמיה שהקימו את בית חב״ד בנגקוק לפני 22 שנים. מפעל חיים אמיתי שנוגע בהרבה מאוד תחומים. במשך כל השנים האלו הם מארחים בביתם מפגשים מגוונים. המיוחד מכולם הוא עונג שבת - מדי יום שישי, לאחר ארוחת השישי המסורתית, הם מזמינים את כולם לארוחה שנייה בביתם. בערב הזה יש כל כך הרבה קסם - כל אורח מתבקש לקום ולספר סיפור אישי ופותח למעשה את ליבו לאנשים שמעולם לא פגש (סיפורים אמיתיים על החיים - על מחלה, החלמה, גורל, מסע), שירים וניגונים השזורים בסיפורים של הרב ובמטעמים של הרבנית. הקושי המרכזי בערב הזה הוא לסיים לאחר חצות בתחושת התרוממות רוח ולצאת לרחוב רמבטורי שבו לא השתנה דבר - הלמות התופים, המון אדם, אלכוהול. 

כמה נדיבות ואהבת אדם מגולמים באנשים מעוררי ההשראה הללו שחיים באמת חיי שליחות. תודה לכם.



ואחרון חביב - 3 חלילים עליהם מוטבעים - Jetha, Maila, Kanchi (השמות בנפאלית לבכור, אמצעי, קטנה) ועוד תיק צד לילדות - הצליחו לגרום לנו להתרגשות רבה. זו המתנה שהשאיר לנו פרם (הפורטר - מדריך שלנו מהאנפורנה) בסוכנות סוויסה האדום בקטמנדו ובכך לימד אותנו שיעור נוסף על נדיבות.


 

מקווים להמשיך לפגוש טוב ומקווים לעשות טוב גם בעצמנו.

מקווים גם להבין קצת מהי לאוס באמת.

1 תגובות
טראק האנפורנה
22/10/2017 21:32
סיגל בנגלס

פוקרה


הגענו לפוקרה לימים של שקט שהוקדשו למנוחה ולימודים. לנו במלון Mountain View שאפשר לנו את כל אלו בתנאים טובים ממש. לראשונה בטיול חשנו תחושה של עייפות מהנדודים. אני בטוחה שהמקרה ברפטינג תרם לכך רבות, היינו מותשים.

כשיצאנו מהחדר לפוקרה סופסופ גילינו עיר מאוד יפה ותיירותית, שוכנת על אגם, עמוסה גם היא במסעדות וחנויות לרוב.

עלינו ל Sarangkot  קרוב לשקיעה - נקודת תצפית יפה אם הראות טובה, הסתובבנו בטיילת על האגם, חגגנו את חג הסוכות בבית חב״ד החלוצי שהוקם כאן ע״י צעירים ונמרצים (וגם ברכנו ברכת הגומל), הלכנו לבריכה (לילדים לא נותרה חרדת מים, תודה לאל), שוטטנו לא מעט ובעיקר התלבטנו מה נכון שיהיה הדבר הבא.

בפוקרה, לראשונה, פגשנו הרבה משפחות עם ילדים וגם משפחות שיצאו לטיול ארוך - המפגש בין המבוגרים ובמיוחד בין הילדים היה מרענן וטוב. בהתבוננות על הילדים שהתרגלו להיות בעיקר אחד עם השני או עם גדולים מהם, נרגעתי, הם לא שכחו מה צריך לעשות.

 

לקראת הטראק

 

כמעט וויתרנו על האנפורנה, חשבנו שזה יהיה יותר מדי בשבילנו  (ארוך מדי, גבוה מדי, קר מדי,תלול מדי) וממש כשהתחלנו לתכנן טיול אחר, פגשנו במקרה את משפחת חלמיש שבדיוק חזרהמהאנפורנה. קרה לנו לא מעט פעמים בטיול ששינינו החלטות במקרה ובזמן ממש קצר. גם הפעם. סובב אנפורנה שלם היה גדול עלינו (במיוחד בגלל  העלייה לפס) אבל הרעיון להגיע עד Manang ובחזרה נשמע לנו נכון.

מרגע זה, שאלתי כמעט כל אחד שנקרה בדרכי עד כמה זה קשה, עד כמה העליות תלולות, האם מסוכן. מודה שהייתי מוטרדת מיכולות הטיפוס שלנו  לא פחות מהיכולת של אלה בת ה 6 לצלוח את האתגר. ליקטתי תשובות מבני 70, הורים לילדים,מצעירים נלהבים, זרים ומקומיים - מכולם הצלחנו להבין שזה לא יהיה קל, אבל אפשרי.

בערב לפני היציאה לטיול, ממש באמצע פגישת ההיכרות עם Prem הפורטר הנפלא שלנו, התקבלה הודעת ווטס אפ מאחד המטיילים הישראלים באחת מקבוצות פוקרה - ״מצב חירום. התהפכנו כ 300 מטר לפני הכפר טל. 9 ישראלים. 1 במצב קשה. צריך מסוק דחוף״.  למי שלמוד ניסיון בזיהוי אסונות, די מהר ניתן היה להבין בין השורות שמשהו נורא קרה ובהמשך באמת התבשרנו שורד אבישר ז״ל קיפחה את חייה בתאונה. 

אומנם את ורד ז״ל לא הכרנו אישית, אך את חבורת הצעירים הזו שמטיילת בהודו - נפאל אנחנו מכירים ממש טוב - רואים אותם בדרכים, פוגשים אותם בבית חב״ד, מטיילים לצידם, משוחחים עימם. גם על הטיול הזה של קבוצת הישראלים שיצאה ביחד יום לפנינו שמענו רבות. כאב לב עצום.

במקרה הזה, כמו מקרים רבים אחרים שראינו בשלושה שבועות בסך הכל, מסתבר שוב עד כמה התפקיד של הרב חזקי והרבנית חני הוא מכריע בכל המעגלים - מהצלת חיים ועד טיפול במי שכבר אינו בחיים. 

בנוסף, הבנו גם שהתאונה קרתה ממש במקום שאליו היינו אמורים להגיע למחרת. למרות הכל, החלטנו לצאת לדרך אך הוספנו עוד יומיים הליכה רגלית בכדי להימנע מנסיעה בקטע הכביש המסוכן.

 

יצאנו לדרך

 


סדר היום בטראק היה די קבוע - קמים מוקדם (אני לרוב התעוררתי ממש מוקדם), ארוחת בוקר בסיסית (2 ביצים קשות וצ׳פאטי), התחלת טיפוס (או ירידה),הליכה של כ 7-10 שעות ביום, כולל עצירות להסדרת נשימה או לאכילת שוקולד (אפשרנו), הגעה לכפר שתכננו מראש לאותו היום, בחירת מקום הלינה (זרמנו עם כל ההמלצות של prem), מקלחת (וויתרנו לילדים כשהמים היו קפואים. בסתם קרים הם התקלחו), הזמנת ארוחת ערב, המתנה ממש ארוכה עד שהאוכל יהיה מוכן בשילוב משחקי קלפים, שיחה עם מטיילים מזדמנים ועם משפחות מקומיות, ארוחה והולכים לישון (20:30 בכפרים בהרים נחשב ממש מאוחר).



הרבה השתנה כאן ב 17 השנים מאז אסף טייל כאן - גסטהאוסים צצו בכל מקום (מאפשר גמישות - תמיד יהיה היכן לעצור אם מתעייפים), הדרך שנחצבה בקושי רב (וגבתה קורבנות רבים על פי הסיפורים) הוסיפה לנוף גם ג׳יפים, אופנועים ואופניים מלבד המטיילים ובכל זאת היא נותרה עדין אותנטית ומלאת קסם ויופי.

בדרך חולפים על פני נופים עוצרי נשימה - שילוב של רכסאנפורנה, פסגות ירוקות ומושלגות, מפלים בכל עבר, נהר Marsyangdi שמלווה אותנו לכל אורך הדרך, גשרים תלויים רעועים וגשרי עץ רועדים, עדרי בקר, עזים ויאק, המון תרנגולות וחמורים.



אהבתי במיוחד את המעבר בכפרים הרבים שפזורים לאורך ומזמן מפגש עם הכפריים המקומיים שמברכים ב״Namaste" מאיר, צובטים בלחי של אלה, מתעניינים באנגלית - נפאלית האם כל השלושה הם שלנו וגם בניסיון להציע משהו לדרך. בימים האחרונים לטראק התקיימו גם פסטיבל הכלב (הכלבים קבלו טיקה ושרשרת פרחים), פסטיבל הפרות (אותו הדבר) ודיבאלי שהיה שיא החגיגות ובמסגרתם הכפרים התמלאו בילדים שעוברים בין הבתים שרים ורוקדים והרבה מאוד חגיגות מקומיות במרכזי הכפרים ובבתים. כחלק מהחג הם חוגגים גם את יום האחים והאחיות שבמסגרתו מעניקים טיקה ומתנות אחד לשני. בפתח של כל הבתים הניחו תערובת צבעונית של אורז בצבעים שונים ופרחים (וגם קקי של פרה) - מזמנים לביתם מזל, פרנסה טובה ובריאות.


המעבר הזה בחיים של הכפריים בנפאל - בבית/צריף החשוך לרוב שבתוכו מוטלים רק כמה שמיכות , בגינה הקטנה שבה הם מגדלים כרובית, במטבח שבו מבשלים בגזרי עץ שנחטבו מהיער, בפשטות ובמקרים רבים בדלות הבלתי נתפסת - מעורר שאלות על מהו אושר.  אין לי תשובות טובות או חדשות אך אני מתקשה להאמין שחיים בתחושת הישרדות כזו וללא אפשרות בחירה מאפשרים תחושה אמיתית של אושר אך ניתן להגיד דברים דומים ומסיבות אחרות על חיי היותר מדי שפע בצד השני של העולם. לילדים שלי, אגב, אין התלבטות - מבחינתם החיים הפשוטים של הילדים שהם פגשו בכפרים הם גן עדן - טבע פרוע, משחקים במה שהרחוב מזמן, ההורים לידם תמיד, בית הספר ממש רחוק, תחושת חופש ללא מגבלות. רק המבוגרים הצליחו לראות שיש כל כך הרבה מגבלות. 

בדרכים פגשנו מטיילים ישראלים וזרים, המון שפות, צעירים ומבוגרים (חלקים ממש מבוגרים), בחבורות או לבד, מצוידים היטב ובכלל לא, בכושר ומתנשפים, כאלו שמתכננים לעשות את כל הסובב וכאלו שבחרו ליסוע. המפגשים איתם - להחלפת מילות ברכה, התייעצות, רשמים או סתם שיחה על החיים  - היו יקרי ערך. מפגש מיוחד במינו היה עם משפחת פרל הישראלית המקסימה שגם הם יצאו לטיול של שנה לאחר שעשו כבר טיול לשנתיים לפני שנים. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם ואני מניחה שעוד נלמד.

הלינה במסלול היא בבתי הארחה בסיסיים (הסדין הכחול מהבית נפרס בכולם), בעלי שמות מקומיים (yak, Tilicho) וכאלו בעלי ניחוח רחוק יותר  (royal, heaven, dining hall). ה״עיסקה הישראלית״ עם רובם היא לינה ללא תשלום תמורת ארוחות במחיר מופקע שמתייקר ככל שמטפסים בגובה. מקומות לינה זכורים לטובה, אציין.

 

המסלול

 

נקודות העצירה למעלה בדרך ל Manang -


יום 1 - הנהג שעמו קבענו מראש לא הגיע. סאם מסוויטה האדום נרתם לספק רכב חלופי. נסיעה של 4 שעות מפוקרה עד ה  Besisahar ומשם נסיעה בג׳יפ 3.5 שעות נוספות ל Syange (היה קופצני אך כבוגרי הודו, התמודדנו).


 

יום 2 - עלייה לצפייה במפל הסמוך לגסטהאוס ליד לול תרנגולות. הליכה על דרך הג׳יפים עד הכפר chyamche ומשם טיפוס בדרך רגלית לכפר Tal. הדרך ארוכה, העלייה קשה לנו.prem במחווה של אבירות נשא את אלה על הכתפיים בישורת האחרונה. כשהגענו לכפר Tal ראינו את הג׳יפ ההפוך בצידי הכביש -  ממש ממש קרוב לנקודת הסיום. מתסכל ועצוב. .

זה היה היום המאתגר מכולם - כ 10 שעות טיפוס.  לנו במקום נעים עם מים רותחים ואוכל טוב Peaceland. בעל המקום הנחמד  Guru הוא גם המורה המקומי.


 

יום 3 - התעוררנו לבוקר קריר, הוצאנו את המעילים והתחלנו לצעוד. מפלים פורצים מהסלעים כולל על הדרך הראשית ואין ברירה אלא להתרטב (מלבד אלה שבזכות פרם נשארת יבשה). לאחר כ 7 שעות הליכה ומוקדם יחסית הגענו ל Danakyu. ארוחת ערב דשנה (דאלבאט, מומו, נודלס שילוו אותנו לאורך הדרך).

 

יום 4 - הר מנסלו המושלג נגלה אלינו לראשונה, עליות רבות, בלתי נגמרות, תלולות, תהום עצומה פעורה בצד אחד וההנחייה התמידית היא להיצמד לימין/ לשמאל העיקר בצד ההפוך. בדרך עוברים בכפרים, קונים תה במחיר מופקע, אוכלים פאי תפוחים מעולה שהכין פרם בדרך מתפוחים שנקטפו מול עיננו ולאחר 7.5 שעות הגענו ל Chame - לנו בגסטהאוס נעים עם אוכל טוב ואווירה חמה Nurpu ling guesthouse.

 

יום 5 - בדרך מטעי תפוחים ובינהם הגדול מכולם והזכור לטובהAGRO Manang    ב  Bhratang שכלל תפוחים למכירה ואפשרות לקטיף במטע וגם לינה איכותית יותר. פסגות מושלגות נגלות לפנינו. לאחר 7 שעות הליכה הגענו לLower pisang - הסתפקנו לראות את ה Upper pisang מלמטה. הלילות הופכים לקרים יותר.

 

יום 6 - הליכה נעימה יחסית, עדרי יאק עצומים חולפים על פנינו. החלטנו לעצור ללינה ב Braga village חצי שעה לפני Manang  משום שהבנו ששם יהיה עמוס (רוב המטיילים מתרגלים גובה ולכן לנים יומיים) והמקום הזה ממש קסום בעצמו. לנו ב Hotel new yak שהוא בסטנדרט גבוה ממה שהורגלנו.


יום 7 - הוגדר כיום מנוחה והתארגנות (כולל כביסות שהילדים ממש התעקשו לעשות בעצמם). עלינו וירדנו לאגם Gangapurna Tal שנחבא בין ההרים וחושף קרחונים ופסגות מושלגות. משם המשכנו ל Manang ללינה ב  Alpine Home - מקום נפלא עם 6 חדרים בלבד ולכן כדאי להזמין מראש.

 


נקודות העצירה בדרך למטה מ Manang

יום 8 - אז לרדת זה באמת יותר קל. חשבנו שנגיע עד  Lower Pisang אך המשכנו עד Dhukur Pokhari.

יום 9חווינו גם את העליות. לינה ב Timang.

יום 10הגעה בדרך הג'יפים הפעם ל Tal. לינה ב Manang hotel   הנעים. מסתבר שלמרות הזמן שחלף, הג'יפ מוטל עדיין בצידי הדרך. מטיילים ישראליים הוסיפו אנדרטה מכמירת לב ממש בסמוך.

יום 11 - הליכה בין החוגגים בכפרים, הרטבנו את הרגלים בכל המקומותשבהם המפלים עולים על גדותיהם. לינה בכפר קטן Shirchaur.

יום 12 - הליכה בין החוגגים בכפרים והצטרפות לכמה ריקודים בדרכים. לינה ב Ngadi.

יום 13 הגעה ל Besishar ומשם נסיעה לפוקרה.

 

הפורטר / מדריך שלנו Prem

 

הרעיון של פורטר שסוחב לנו את החפצים על הגב נראה לנו מביך ולא נעים אך הבנו שלא יהיה נכון לצאת לבד. וכך הכרנו את פרם.

פרם הוא נפאלי בן 37, אב לשני ילדים. הוא מתגורר בכפר למרגלות האוורסט, בן בכור לשלוש בנות נוספות. בגיל 16 הוא הפסיק ללמוד והתחיל לעבוד כפורטר כדי לסייע להורים ולמשפחה. ביתו נהרס ברעידת האדמה ומאז הוא חי באוהל וחולם על היום שבו יצליח להשלים את הבנייה מחדש של הבית שלו.

פרם ו״יושבי הרים״ נוספים שעימם שוחחנו, זימנו לנו נקודת מבט אישית ומאוד לא רומנטית על מה עומד מאחורי החיוך הנפאלי - על המחסור והעוני, על ילד שרוצה לאכול בשר ואין, על השאיפה לקורת גג, על חוסר הנדיבות של אלו שיש להם כסף ומעל אלו בולט מאוד חוסר התקווה, חוסר האמון שדברים ישתנו, התסכול מהשחיתות ואוזלת היד והרצון של כולם ללכת לחפש את מזלם במקום אחר ורחוק.

פרם מבורך בכישורים של מי שגדל ונשם את האזור - מכין חליל מבמבוק, פופקורן בשמש מתירס שקטף בדרך, מכיר כל שביל בדרך, מבשל מעדנים ממה שיש  - ממש מלא כרימון. הוא דאג לנו בצורה כל כך אישית ואכפתית וצבע את הטיול בצבע מאוד מיוחד. פרם היה חלק משמעותי בטראק הזה ונקשרנו אליו מאוד כולנו. בדרך חזרה הוקסמתי לדעת שהוא נתן את נעלי ההרים שלו לחבר שהתחיל את העלייה. אפשר ללמוד מפרם הרבה על כבוד, ערכים, יצירת קשרים אישיים, נדיבות גם כשאין לך הרבה מה לתת ועל קסם אישי.

 

אנפורנה עם ילדים


ג׳טה, מיילה, קנצ׳י אלו הכינויים בנפאלית לבכור, אמצעי והקטנה.

לא חסרים אתגרים בטראק כזה - פיזי, אוכל לא מגוון, מעבר מדי יום למקום חדש, מקומות לינה מאתגרים, ללא אפשרויות לקצת לבד וכמובן יש את העניין הזה עם השירותים  -  לא חושבת שלילדים יש אתגרים נוספים או אחרים - יותר עניין של אופי מאשר של גיל. הקושי הגדול שלי היה מים לא מספיק חמים והעליות, לאלה כאבה הבטן, עומר פחות אוהב את החושך המוחלט בכפרים בלילה ויואב נפל המון פעמים. לאסף לא הפריע כלום.

אך הילדים הצליחו בתבונה רבה ויותר טוב ממני להאיר בזרקור את כל הטוב - לגלות פסגה מושלגת חדשה (לכל אחת קראנו על שם ה״מגלה״), לעובדה שאפשרנו להם לאכול שוקולד על פי החלטתם, למטע התפוחים שראינו בדרך, ליאק שהתגלה מאחורי המקדש.

הדבר המרכזי שערער אותם היה האנדרטה המאולתרת של ורד ז״ל, אז הם גם הבינו את מה שניסינו לא לספר.

את הטראק הזה, אפילו את הסובב, עשו לא מעט משפחות בעבר אך הפעם פגשנו רק 2 משפחות עם ילדים. הילדים שלנו שהיו די חריגים בדרכים זכו להרבה תשומת לב והרבה מאוד מחמאות בכל מיני שפות - יפני אחד אפילו עמד ומחא כפיים לאלה במשך כמה דקות.

ההליכה הארוכה מותירה מרחב עצום לשיחות (לא בעליות) - הבקשה הכי נפוצה של הילדים היתה שנספר להם ״סיפור״ וכך מצאנו את עצמנו מקיימים שיחות על מלחמות ישראל, משפט דרייפוס, פולארד, השד העדתי, האם נכון להטיל מס על ירושה, מה זה מניות? ועד כיצד באים ילדים לעולם (השיחה המלאה). מצאתי את עצמי מתכוננת בלילות לשיחות האלו. הלילות החשוכים ביחד מזמנים גם הם רגעים שלא אשכח כמו השאלה של אלה - ״אמא, את צעירה? אני פשוט רוצה לדעת שאוכל לחבק אותך עוד הרבה שנים״.

 

מחשבות על חג סוכות והטיול שלנו

 

לקראת סוכות קראתי קטע מקסים של הרב איתמר אלדר על משמעות עמוקה יותר של  החג: "היציאה מדירת הקבע לדירה ארעית מערערת את הבסיס המוצק שעליו נשען האדם כל ימות השנה. קירות האבן מגנים עליו מרוח, הגג מגן עליו משלג וגשם, ובעידן המודרני גם חום וקור קיצוניים מתמנים על ידי חימום ומזגן. שגרת החיים המוגנת הופכת את השפע שבתוכו אנחנו חיים למובן מאליו…. הסוכה מחדשת אצלנו תודעה אחרת, תנועה נפשית של ענווה. בסטנדרט האנושי, סוכה היא רעועה, הרבה יותר מבית. במבט רוחני, היא בניין עדי עד, ששומרת על האדם לבל ייפול, לבל ישכח".

הבנתי שבמידה רבה גם הטיול השנתי שלנו הוא יציאה לסוכה -  עזבנו את המקום המוכר בצבא, עזבנו את ה״קירות הבטוחים״ - הבית שלנו, נפרדנו מכל המשפחה והחברים, כל הרכוש שלנו נכנס ל 2תרמילים ו 3 מזוודות (בטראק הצטמצמנו הרבה יותר) והשיגרה הברורה התחלפה בתחושת ארעיות לא בטוחה.הטראק הזה היווה נקודת קצה של תחושת ה״סוכה״.

הניסיון הזה ואחרים מזמן הרבה הזדמנויות להכיר את עצמנו ואת הילדים שלנו, מאפשר להעריך את מה שאנחנו שוכחים , לחוש לעומק את כל המגוון של התחושות,  ללמוד מכל היופי והקושי.

 

ללא ספק אחד השיאים עד כה (ועברנו כבר שליש דרך). 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1 תגובות
קטמנדו
03/10/2017 00:06
סיגל בנגלס

 

התרגשתי להגיע לנפאל. מעולם לא בקרתי כאן ומאוד רציתי. כבר ממבט על כשהמטוס לא הורשה לנחות ואנחנו זכינו לראות את היופי של העמק מלמעלה -  היה ברור שמדובר במימד שונה ממה שהורגלנו בהודו - כבר לא מדינת ענק או תת יבשת, קצב אחר, פשוט יותר, רגוע יותר, ממש התאים לנו.

 

קטמנדו

 

מהשדה נסענו ל Thamel, רובע תיירים צבעוני אך ״כלוב מזהב״ מאוד מנותק ממה שבאמת קורה ברחובות שליד. המון חנויות, מסעדות, בתי קפה, מוסיקה בוקעת מהמועדונים, ריקשות אופניים. ממש ליקטו בכמה רחובות את כל מה שתייר רוצה לראות מול עיניו. בהמשך סיפרה לי חני הרבנית שהנפאלים ממש מתאמצים לשמר את המקום הזה ״סטרילי״ גם במחיר של סילוק מקבצי הנדבות במריצה (מקרה שהיה ביום אחד).

התמקמנו במלון המקסים Mums Home שהיה באמת ה״בית״ שלנו לשבועיים הקרובים  (כולל ארגון מסיבת הפתעה קטנה לאסף ביוזמתם) והשתאינו מהדברים שעד לא מזמן היו מובנים מאליהם וכעת הם הצליחו לשמח אותנו (אני מדברת על דברים באמת ארציים - מזלגות בארוחת הבוקר ומצעים נקיים) וגם החוויה ברחוב פחות משתלטת על כל החושים - היינו צריכים מעט מנוחה לחושים.


לאחר כמה ימים כשפנינו ימינה ולא שמאלה לכיוון ה Thamel, הגענו לקטמנדו באמת.

המראות היו מוכרים - רוכלים שמוכרים הכל ברחוב או בחנויות זעירות (כולל תרנגולים / ברווזים / עזים), קשה לנשום, אופנועים דוהרים ברחובות, בתים דלים. ובכל זאת היה כאן קסם שונה - אם נאבדים בין הסימטאות אפשר לגלות מקדשים מפוארים מזדקרים כמו נווה מדבר בשכונה האפורה, המוני ילדים מעיפים עפיפונים מהגגות (ואחר כך הולכים לחנות העפיפונים הקרובה כדי להחזיר את החוט במעין גלגל מיוחד), האנשים מחייכים יותר, פחות מתאמצים למכור.


 



ביקרנו בכמה ממוקדי התיירות המרכזיים בעיר ובאזור -


פטן - עיר או פרבר של קטמנדו. מוכרת בקרב מטיילים בשל השקט היחסי, האומנים ובעלי המלאכה הרבים ובזכות כמה מהמקדשים המפורסמים. רוב הישראלים מחפשים את ״ציפור האבן״ מהשיר המפורסם של גלי עטרי (יש לא מעט נפאלים מלידה ברחובות פטן שיודעים לשיר את השיר). לאחר שמצאנו אותה ניצבת על עמוד מאחורי גדרות, עדות לרעידת האדמה שפגעה במבנים שם, חיפשנו את קומארי. 


 


קומארי זהו סיפור מדהים שלא הכרתי על ילדה - אלה. במסורת הנפאלית מאמינים שגופה של ילדה הנבחרת להיות ״קומארי״ מכיל לתקופה מסוימת את הרוח של האלה דורגה. הילדה נבחרת מבין הקסטה הנאוורית לפי מועד הלידה שלה, שלמות פיסית ומבחן נפשי (הכולל בין היתר לילה עם ראשי תאו כרותים מלאי דם). תהליך ההכתרה אורך כמה שבועות שבמהלכם תיכנס האלה לגוף של הילדה. לילדה שתיבחר צפויים חיים מבודדים, גינוני מלכות של ממש (כולל נשיאה על כפיים בפעמים הבודדות שתצא מהבית) וקבלת קהל מאמינים המנשקים את כפות רגליה. כשהילדה תקבל לראשונה מחזור היא תוחלף ותחזור (או תיזרק) לחיים רגילים. לאחר כמה סימני דרך ועזרה מאנשים טובים, הגענו למקדש של קומארי בפטן (אחת משלוש הקומארי המובילות בנפאל) שבו היא מעבירה את כל שנות הילדות שלה. לאחר שביקשנו רשות, עלינו לפגוש אותה. ילדה - נערה, לבושה אדום (הצבע היחיד שהן לובשות), יושבת במבט ספק משועמם ספק בוהה על כסא גדול ממידותיה. שוחחנו עם  אחותה (לה אסור לדבר) והבנו שכל מה שקראנו היה נכון. אלה (הבת שלי - שצריך לומר שהיא נקראה על שם העץ…) קבלה ממנה ברכה ללא מילים וטיקה אדומה והמשכנו הלאה חשים מעט רחמים על הילדה - ״אלה״ הזו שפגשנו. אנחנו מנסים מאוד לא להיות שיפוטיים כלפי מה שאנחנו רואים בדרך מתוך הבנה שהכל בעיני המתבונן ותמיד יהיה מי שיראה גם אותנו באור מוזר. אך הסיפור הזה באמת יוצא דופן ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ועליה עוד ימים ארוכים.


Durbar Square -  במספר ערים מצוייה הכיכר הנושאת את השם הזה (פירושו ״ארמון״ בנפאלית). הדרך אליה (ברגל כמובן) היא חוויה והשוטטות בין המבנים, הפסלים, דוכני האוכל והרחובות הסמוכים מאפשרת שוב הצצה לחיים של העיר הצבעונית הזו. כמה ימים לאחר שהתוודענו לסיפור של קומארי, קראתי ב Ynet (!)שצפוי טקס חילופים של הקומארי המרכזית בקטמנדו בילדה בת 3 (!). רצנו מהרנו לכיכר בניסיון להספיק לראות משהו מהטקס הזה (הילדים שיתפו פעולה) אך הגענו מעט אחרי. לפחות נהנו מאווירת החג הנפאלי המשמעותי והארוך מכולם DashainFestival

http://m.ynet.co.il/Articles/5021821

 

Swayambunath (הידוע גם בשם מקדש הקופים) - טיפסנו (המון מדרגות) למקדש הקופים שבו התצפית הכי יפה על עמק קטמנדו וגם כמובטח קופים שמתנהגים במקום כבשלהם.

 



Woopyland - אסף הצליח למצוא מעין פארק מים משולב בלונה פרק במרחק חצי שעת נסיעה מהמלון. מדהים לגלות לפעמים עד כמה פשוט לשמח את הילדים.


 

כמה טוב שבאת הביתה - בית החב״ד בקטמנדו

 

כהכנה לנפאל הראינו לילדים את הסדרה ״קטמנדו״ עד פרק 5 שזמין ברשת. לאחר שפגשנו את הדמויות שמהוות את ההשראה לסדרה, מסתבר שהיא ממש נאמנה למקור.

ובאמת, לבית חב״ד בקטמנדו יש הרבה אופי.  הוא הוקם לפני 17 שנים ומנוהל מאז ע״י זוג מיוחד - הרב חזקי והרבנית חני ליפשיץ וששת ילדיהם המקסימים. בית החב״ד הזה מצוי לא מעט בתודעה גם בניהול אסונות (כולל פיקוח נפש אחד שהתרחש ממש ביום הכיפורים וחילוץ 4 מטיילים כמה ימים קודם) אך גם לאור המקום המרכזי במיוחד שהוא ממלא בקרב קהילת המטיילים בנפאל, הרבה מעבר לחיבור ליהדות. הרב חזקי מקיים ערבי הסברה על הסכנות הכרוכות בטראקים באזור ומנסה לטעת בהם מידה של אחריות וצניעות לפני טיפוס לגובה (עובד רק חלקית), ניתן לקבל טלפון לווייני (מציל חיים) ומידע על טיולים באזור. ידם בכל.


אנחנו קבלנו תחושת בית אמיתי, חם, ססגוני, מקבל וכמובן הזדמנות לחגוג בשמחה רבה את ערב ראש השנה (הגדול בעולם אולי), את ערב שבת ואת יום הכיפורים שהיו מאוד משמעותיים עבור כל המשפחה ורצינו שיצוינו בחגיגיות. כך היה.

עברנו כבר בלא מעט בתי חב״ד ובכל פעם אני נדהמת מהסיפור של משפחה דתייה שמגדלת את ילדיה רחוק כל כך מהבית ומהסביבה הטבעית שלהם ומצליחים עם כל המורכבות האובייקטיבית של חייהם, לפזר כל כך הרבה טוב ואהבת חינם. תחושת שליחות אמיתית.

בבית חב"ד מתוודעים הילדים (ואנחנו) לקהילת המטיילים הצעירה - במפגשים הללו אנחנו מצליחים לשמוע את חוויות הטיול מפי הילדים (הם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע) והילדים מצידם מרוויחים מפגש עם "גדולים" שאינם ההורים שלהם ולומדים מהם לא מעט.


 


טראק ללא שם בעמק קטמנדו

 

בניגוד למקובל בנפאל, לטראק שעשינו אין שם מוכר (לפחות לנו) אך למרות זאת ואולי דווקא בגלל האלמוניות היחסית שלו הוא היה כל כך נפלא. הטראק התחיל בטיפוס על הר ברכבל אירופאי עם מחיר אירופאי ב Chandigari. במעלה ההר גילינו אזור מאוד תיירותי כולל גן המשחקים היחידי שראינו בנפאל (כל האחרים שראינו בדרכים היו עשויים מחבלים מאולתרים בחן). לא יכולתי שלא לחשוב שהילדים הנפאלים היחידים שיוכלו להנות מכל הטוב הזה הם כאלו שיכולים לשלם משכורת חודשית ממוצעת על הרכבל. המשכנו משם בירידה תלולה בתוך סבך ירוק, מחליק עד מאוד. נפלנו אינספור פעמים. בדרך פגשנו שתי אחיות ואח שלומדות בקטמנדו והיו בדרכן לביקור בכפר לקראת החג. להן הייתה דרך מיוחדת כיצד לרדת למטה - מעין התדרדרות מהירה קדימה עם קפקפים שתמיד הסתיימה בשלום. בשלב מסוים אחת מהן נשאה על הגב את אלה כדי שלא תמשיך ליפול. הן ליוו אותנו בשיחה ערה עד שהגענו לביתן הצנוע והן חשו שאנחנו כבר נסתדר. הודיתי להן מאוד.

בדרך חשתי מן עקצוץ מוזר בצוואר, הבנתי שנעקצתי ע״י עלוקה שבדיוק מצצה את הדם. כשהגענו לחדר, מצאנו עוד סימני עקיצה אצל אסף ואצלי. הילדים אומנם לא נעקצו אך המחשבה שזה אפשרי גרמה להם לחשוש מאוד (במיוחד אלה). לאחר הליכה של 5 שעות (למרות שהמקומיים אמרו שעתיים), הגענו בדמדומים לכפר Chitlang מסתמכים בהליכה על האור החיוור של חצי הירח. וויתרתי על הגעה ללינה בחוות עיזים (המייצרת לדבריהם את גבינת העזים הנפאלית הראשונה!) שתכננו ועצרנו בדרך ללון ב home stay סביר שהתקבל בברכה יחסית לאחר תהליך ה"הרגלה" שחווינו בהודו. את הגבינות טעמנו למחרת. בעלי הבית יצאו מגדרם בכדי שנחוש נעים כולל הכנת ארוחת ערב של דאלבאט באמת טעימה אצלכם במטבח. 

חיכיתי שהלילה יחלוף וכשעלה השחר, נגלה הכפר המקסים הזה - טרסות ירוקות, ריח חזק של כוסברה ואדמה, ערוגות כרובית  ובעיקר מסע אחורה לזמן שבו אנשים היו מגדלים את מה שהם צריכים למחייתם ומכבסים בנהר. 

משם המשכנו ברגל לכיוון הכפר Markhu. בשליש האחרון סטינו לדרך שחשבנו שהיא קצרה יותר ואז נגלה לנו נוף יוצא דופן והאגם שבסמוך לו שוכן הכפר.


הבנו שמשם הירידה לכפר מסוכנת - חזרנו לאחר כבוד לשביל הראשי, למרות המחאה של ילדיי ההרפתקנים. שוטטנו בכפר בחיפוש אחר לינה סבירה ולבסוף חצינו את האגם בסירה בכדי שלפחות הנוף שניבט מהחדר יהיה יפה. שוב התעוררתי מוקדם ויצאנו עומר, יואב ואני לטיול בוקר לכיוון הגשר כולל שתיית כמה כוסות תה עם אנשי הכפר מסבירי הפנים. 


בחזרה לקטמנדו נסענו בטרמפ עם בחור צעיר שסיפר לנו כמה עובדות על החיים בנפאל ובדרך חזינו בהמוני נפאלים שיורדים לאגם לחגוג את החג בכל דרך אפשרית כולל על גג האוטובוס.

היציאה מקטמנדו היטיבה איתנו - נשמנו לרווחה אוויר נקי, ראינו חיי כפר פשוטים באמת, חשנו יותר את הנועם הנפאלי.

 

רפטינג על נהר ה Trisuli

 

רפטינג הופיע ברשימת התוכניות שלנו. כשהחלטנו שהגיעה העת לעבור לפוקרה, הזמנו גם רפטינג ליומיים על נהר ה Trisuli לאחר שווידאנו שהוא מתאים גם לילדה בת 6 שעדין לא שוחה.

יצאנו לדרך עם עוד קבוצה מקסימה של צעירים ישראליים ולאחר עיכובים שלא הצליחו להפריע למצב הרוח, לקיחת ציוד ותדריך בטיחות, עלינו על הסירה.

הרפטינג ביום הראשון עבר ממש בנעימים - ה״רפידים״ גבוהים במידה הנכונה, עומר מסייע עם המשוטים, אלה נהנית מהגלים ומהמים שנכנסים לסירה ומהתחושה שהיא הרפתקנית, יואב עובר לקייאק המלווה ושט עימו לפנינו, המדריך שר לנו בנפאלית, אסף ואני מסתכלים אחד על השני ושמחים מאוד בעיקר מהשמחה של הילדים.



הגענו למחנה ללינת לילה - הילדים המשיכו להשתכשך בבריכה, אכלנו שוב דאלבאת, הילדים למדו מאור שהייתה איתנו לשחק וויסט והלכנו לישון בבונגלוס.

למחרת (כלומר היום בבוקר), נסענו לנקודת ההתחלה. אני התאמצתי לזרום עם הרכב המקרטע ששלחו לנו שבו ציפו שנשב עם כל הציוד בג'יפ פתוח מאחור. ושוב, נכנסנו לנהר, עושים חזרות על ההוראות של המדריך ויוצאים לדרך. ברפיד השני נתקלנו בגל ענק שכיסה אותנו, המדריך צעק Get down - סימן מוסכם להיכנס לסירה. באלה אחזתי ממש ברגע האחרון בקצה של חגורת ההצלה בכדי שלא תיפול אך יואב נפל למים. אסף מייד ירד אחריו. לאחר שניות ארוכות נורא, הבחור בקייאק המלווה מצליח לראות אותו ולמשוך אותו מהמים הסוערים. יואב עולה לסירה ממש חיוור, מתאמץ בכל כוחו לחייך בכדי להרגיע את כולנו ואת עצמו. אנחנו מבינים שהוא שהה מתחת לסירה, לא ברור כמה זמן. אני מנסה לשדר תחושת עליזות של ״הכל בסדר״ ומנסה גם לנגב את הדמעות. ניסינו להבין מה קרה וליתר ביטחון שמנו את יואב יהיה במרכז הסירה, יחד עם אלה. התעשתנו מעט והמשכנו בדרך. ואז הגענו לרפיד השני שהיה סוער הרבה יותר. שוב פעם המדריך צועק Get down אך הפעם הסירה מתהפכת לגמרי וכולם מתעופפים למים הסוערים. אני לא יודעת כמה זמן עבר אך זה היה נדמה כמו נצח (הבנתי לעומק מה הכוונה של הביטוי הזה). הנהר שוצף וגועש, אני בולעת מים ומנסה להשאיר את הראש מעל המים ללא הצלחה ובכל הזמן הזה (שניות או דקות ארוכות, אני לא יודעת), אין לי מושג היכן עומר או יואב או אלה הקטנה. המחשבה שאם אני לא מצליחה להתמודד עם הנהר הזה, מה עובר עליהם? הפחד משתק ובעיקר אני חשה תחושה לא מוכרת של חוסר אונים שאין לי שום יכולת לעזור לילדים שלי (הילדים שנמצאים ממש לידינו בכל רגע בטיול). הזמן חולף (שוב לא יודעת כמה זמן) ואז אני רואה אחד מאנשי הצוות אוחז בסירה ומנסה להפוך אותה. אני צורחת לו בעברית ״הילדים שלי״ וברור שהוא הבין אותי למרות שלא דברתי באנגלית. הרפיד חלף ואז אפשר היה לראות מה קורה מעט קדימה. התמונה הראשונה הייתה של יואב ואלה מטפסים על הקייאק ונראים בטוחים. שוב הדמעות זולגות. עליתי על הסירה והתקדמנו לעברם. בדרך רואים באופק את עומר נאחז בסלע ונראה שגם הוא יחסית בטוח. גם את אור שהייתה איתנו ראינו בחוף מבטחים. את אסף לא הצלחתי לראות אך המדריך הבטיח לי שהוא בסדר. התגובות של הילדים היו קשות באופן מובן  - המבט מפוחד, בכי, אלה רועדת כולה ובעיקר הסיפורים שלהם על רגעי הפחד שהם חוו. "הייתי לבד" אמרה אלה וצדקה. המחשבה מה היה קורה אילו לא נותנת לי מנוח.

אנחנו אוספים את אסף שמסתבר שנסחף הכי רחוק ונחבט הכי הרבה והילדים מבקשים לרדת מהסירה. שטנו עוד קצת נחרדים מכל גל זעיר במים וירדנו לחוף, משם הגיעו לאסוף אותנו.

אני עדין לא יודעת האם הסיפור הזה יהיה טראומה או שיהפוך לאנקדוטה. 

אנחנו מנסים לעכל ולהבין מה יכולנו לעשות אחרת והאם אווירת הטיול מעט הכהתה את החושים שלנו. 

השעה 3:00 ואני פשוט לא מצליחה להירדם אך לפחות הצלחתי לכתוב את פרק קטמנדו בבלוג.

 

 

2 תגובות
מסכמים את הודו ועוד קצת דלהי
19/09/2017 12:10
סיגל בנגלס

 

לא מבינה מדוע מטיילים מוותרים על דלהי. דלהי מאפשרת לחוש את כל הקצוות של הודו, ללא שום קו שתוחם בין העוני והעושר, היופי והדלות, הלכלוך והניקיון, הצחוק והבכי. כל אלו נגלים לפניך במלוא ההדר, בנסיעה אחת בריקשה. הגענו לדלהי לעוד 5 ימים. ישנו מספר רחובות במקביל למיין באזר ב Krishna hotel - מספיק נקי ונעים אך עדיין במרכז ההתרחשות. במהלך הימים הללו, ביקרנו בחלק מהאתרים המרכזיים שדלהי וסביבתה מציעה.

 

Taj Mahal - הקבר המפורסם בעולם. נסענו הלוך וחזור באותו היום - הכביש החדש לאגרה הפך את הדרך למאוד ידידותית אך גם קצת משעממת - לא רואים את הרחוב ההודי. אחד משבעת פלאי עולם וזה.


 

Akshardham Temple - מקדש הינדי מיוחד ויפה מעין כמוהו. משלב בתוכו גם פעילות מולטימדיה המסבירה על עקרונות ההינדואיזם, מופע אורקולי מיוחד בערב שמשתלב עם הססגוניות וההתלהבות של הקהל שיושב מסביב וגם שיט בסירה (הילדים כבר היו ממש עייפים אז ויתרנו) . שווה להגיע אחה"צ ולהינות מכל הפעילות. לצערי לא ניתן היה לצלם.


המיין באזר - הכי נעים הוא לצאת לרחוב מוקדם בוקר ולהיכנס לסמטאות הקטנות שבהן רואים את החיים עצמם - את הילדים, הרוכלים, בעלי המלאכה, נהגי הריקשות, המבשלים, הקוצצים - פסיפס של אנשים עמלים, ממהרים, לא תמיד ברור מדוע. לדעתי הרגעים הללו הם הודו ואותם לא אשכח.

מתחם ה CP - כיכר ענקית עמוסה בחנויות ומותגים בינלאומיים, מסעדות, בתי קפה בתפאורה כמעט אירופאית. ממליצה מאוד לבחור במסעדות ההודיות היותר יוקרתיות שמצויות שם - עבורנו זו הייתה חוויה אותנטית ומאוד טעימה באווירה קצת מערבית.

 

צ׳אנדי צ׳אק - מכיון שלא חשנו שמיצינו בפעם הקודמת, הלכנו לבקר שוב. ושוב בלגן, המוני אנשים, דוכני אוכל (אפילו דוכן מלפפונים שראיתי לראשונה), מתחמים שונים של מוצרים (נייר, סארי, תכשיטים, כסף וכמובן שוק התבלינים העצום). בחלק מהמקומות קשה ממש לנוע קדימה, בחלק מהמקומות הריח מחניק וקשה לנשום, אך כל המקום הזו הוא ממש חגיגה וחוויה עצומה. מאוד כדאי כשמת עייפים לעלות על ריקשת האופניים ולנוע עימה ברחובות הקטנים.


 

מקדשים וקברים (Lotus Temple, Humayun's Tomb) - מקומות מרשימים מאוד למראה, מחייבים התייחסות לסיפור שמאחורי כל אחד מהם אחרת מעט חסר משמעות.

 


INDIA GATE  - שער מרשים המנציח את החללים ההודיים, ממנו נמתחת שדירת השלטון בהודו עד בית הנשיא ומסביב אווירת הפנינג עליזה. מומלץ לפיקניק (יהיה מי שימכור לכם מה שתרצו גם אם לא תביאו דבר בסל).


GANDHI SMRITI - ביתו של גנדי ב 144 הימים האחרונים לחייו. מוזיאון שחלקו הראשון מזכיר את צריף בן גוריון - מתאר במגוון אמצעים את הנקודות המרכזיות בחייו של גנדי. בחלק העליון מרכז מולטימדיה מעניין. בכניסה למקום שוכנים המוני קופים על המדרכה - כדאי להיזהר.

 


דברים שלמדנו על הודו

 

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - לא לחשוש להיכנס לסמטאות הקטנות, להיאבד בדרך, לשוחח עם אנשים זרים לחלוטין שאתם לא מכירים ביוזמתכם. אלו היו הרגעים הכי משמעותיים עבורנו.


בחירת נהגים - לנסיעות הארוכות שווה להשקיע זמן ומחשבה בבחירת הנהג הנכון, אנחנו נפגשנו עם כולם לפני ושאלנו כמה שאלות מפתח (נהגים עם ילדים ״רגועים״ יותר).  לנהג חשיבות עצומה בהצלחת הטיול ובטח לבטיחות בדרכים. ארבעת הנהגים שהיו לנו (ספי מדלהי, פילינג משימלה, ניתיה ממנאלי ופונצ׳ו מלה) היו באמת נהדרים. מהניסיון שלנו התיווך שלסוכנות היה מיותר ולעיתים אפילו הפריע (בהינתן וברור מה היעד השירות היחידי שהם מספקים הוא נהג ולכן כדאי להסתדר לבד).

 

בקשות של נהגי ריקשה ומוניות - הנהגים תמיד יציעו לך להגיע לחנות/ שוק / באזאר שהוא הטוב והזול מכולם. לפעמים הם יגידו שהמקום שאליו כיוונת סגור/יקר. לפי כמות האנרגיה שהם משקיעים בכך, כנראה שהעמלות או המתנות שהם מקבלים בעבור זה משתלמות. אנחנו זרמנו עם נהג אחד והגענו לדלהי האאט לבקשתו. הסירוב לנהגים לעיתים קשה משום שהם מבקשים מאוד באסרטיביות - חשוב להיות מודעים ונחרצים או פשוט לעשות את הטובה הזו.

 

תמיד ישאלו מהיכן אתם, יהיו כאלו שירצו לדעת מה אתם צריכים ול״סדר״ לכם הכל. גילנו שרובם הגדול באמת רצו לסייע, חלקם רצה למכור. תפעילו שיקול דעת ובטח לא נכון לחשוב שכולם רמאים. באותה נשימה, לא נתקלנו בהודי שאמר שהוא לא יודע, ממליצה ששאלות חשובות באמת, תשאלו לפחות שני אנשים שונים.

 

תלכו למקום אחד לפחות מחוץ למסלול החומוס.

 

קבצנים - ממה שלמדתי מההודים, רוב עולם הנדבות הוא עסק עצום שמנוהל על ידי קרטל עבריינים עם חלוקה לאזורים, שיטות הפעלה ועוד. תשימו לב שהתינוקות כמעט לא בוכים (כנראה שהם מקבלים משהו). בדיוק כמו ב״נער החידות ממומביי״. לחלוף על פניהם היה החלק הקשה ביותר עבורי בהודו. לדעתי, אם רוצים לסייע, עדיף לקנות אוכל במקום כסף שיגיע לעבריין או למוכר האלכוהול.

 

לא להתאהב בתוכניות - בטיולים לא קצרים, מומלץ לתכנן ב״עקרונות״ ולאפשר מרחב מספק לשינויים. לא פעם מפגש ארעי עם מטיילים כמונו הוביל אותנו למקומות שונים מהמתוכנן, לשמחתנו.

 

הובר / אולה - אפליקציות למוניות שפועלות בערים הגדולות.שירות יעיל, זול, מפוקח, אמין וחוסך את ההתמקחות. ממש שינה את הצורה שבה מתניידים ממקום למקום והפכה אותה לפשוטה ממש.

 

תקשורת - אחזנו בסים של 2 חברות - idea שלקח זמן עד שחובר וכשחובר היה זמין רק חצי מהזמן. מאוד לא מומלץ מהניסיון שלנו. Air tel היה אמין וזמין, מומלץ. צריך לקחת בחשבון שבאזור לה וצפונה אף אחד מהם לא עובד (יש קו bsnl שזמין).


המשכנו לקטמנדו. עוד נשוב.

5 תגובות
JULLEY חבל לדאק
12/09/2017 13:51
סיגל בנגלס

  

מסיימים שלושה שבועות בחבל לדאק - ממלכה שיש בה הרבה גם וגם

הרים בצבעי שוקולד ועמקים ירוקים,

מדבר צחיח ונהרות זורמים,

כפרים מבודדים ושווקים עמוסים בתיירים,

בודהיזם שדוגל בקבלה ואחווה וקיצוניות חשוכה,

אנשים רודפי שלום באזור שעדיין מהווה עילה למלחמה,

תחושת מחנק ואוויר צלול,

פשטות ואותנטיות וסוחרים ממולחים,

מקדשים צבעוניים ומפוארים ורחובות אפורים ודלים,

ממלכת מעברי ההרים, המומו הטיבטי, התלבושות הססגוניות והמקדשים.

אלה בוגרת ורנאסי אומרת שזו לא הודו ״באמת״ - אני לא יודעת האם יש ומהי בכלל הודו ״באמת״ - אבל מאוד אהבנו להיות כאן.

 

לה

 

התיירות בלה מוגבלת למספר חודשים בשנה (מאי - אוקטובר). בשאר חודשי השנה הקרים, כל האזור מצוי בתרדמת חורף ארוכה. בפעם הקודמת בהודו, לא הגעתי בזמן הנכון וגם הפעם כמעט וויתרנו על הגעה לאזור - החשש ממחלת הגבהים ומהדרך המסוכנת, כמעט הכריעו נגד, אך תוך כדי הטיול בעמק קינור הבנו שמבלי לשים לב כבר עשינו את כלמה שחששנו מפניו ולכן ההחלטה התקבלה - התחסנו, אנחנו יוצאים לדרך מלה למנאלי.

ואיזו דרך - כבישים מתעקלים בחדות בנוף הררי עצום ומשתנה בצבעים שונים של שוקולד, פסגות מושלגות, כפרים זעירים בצדדים, מעברי הרים (המכונים פסים) המסומנים בדגלים טיבטיים ובערימת אבנים והגבוה מכולם והשני בעולם  Taglang La בגובה 5328 מטר (בהמשך נחצה גם את הראשון), דרכי עפר ודרכים שנסללות ממש מול עיננו. בדרך חלפנו על פני הרפתקנים מאיתנו שבחרו להגיע ללה שלא במונית טויוטה - רוכבי אופניים המדוושים בעליות (בלתי נתפס בעיני), זוג ישראלי שרכשו מכונית סוזוקי ״מקרר״ ממש ישנה (נדרש אומץ רב לנהוג בדרכים הללו מבלי להיות מקומי שגדל בעיקולים הללו, הם הגיעו בשלום), חבורות אופנועים ואפילו שמענו שיש טראק רגלי. היום הראשון עבר בנעימים ובנסיעה קצרה יחסית (7 שעות), לנו בעיירה Jispa - האחרונה בדרך ללה שבה ניתן ללון במלון (בהמשך יהיו רק אוהלים). למרות שמדובר בעיירת מעבר, מצאנו בה קסם רב ואפילו מסעדה מפתיעה לטובה. היום השני היה קשוח הרבה יותר והגובה הרב השפיע לרעה על כולם (במיוחד על יואב שהקיא והיה ממש מסכן), הנסיעה התארכה (13 שעות), הטיפוס והירידות התלולות ואפילו הפרות והעדרים בצידי הדרך כבר איבדו מהקסם. רצינו להגיע.


הגענו ללה ממש בחושך והחלנו במסע לילי לאיתור גסטהאוס. מסתבר שהשמועות על סיום העונה היו מוקדמות מדי והמקומות הטובים היו מלאים ואלו שלא, ממש לא רציתי (אני נחשבת ל"פוסקת" בעניין הזה). לאחר שעה ארוכה של חיפושים, מצאנו את עצמנו עוברים בשביל מאוד חשוך ל Lamo guest house - היינו מותשים ועייפים ומה שהצלחנו לראות היה בעיקר חצי כוס ממש ריקה. הניסיון מלמד שצריך להמתין לבוקר ואז התמונה הרבה יותר מאוזנת ותמיד יותר בהירה.

הבוקר הגיע והתעוררנו בבית של משפחה בודהיסטית מקסימה - בקומה הראשונה מתגוררים 3 דורות ביחד - הסבתא לאמו, האחות אלמו (בנקאית) והבעל נמגל (מורה), האחות צ׳ורול (מורה גם כן) וילדיהם. ובקומה השנייה מתגוררים האורחים. שמחנו להיות שם בעיקר בזכות החברה הנעימה. יומיים אחרי, חזרנו באותו השביל ל Solpon guest house - שהיה המקום הכי קרוב לבית שחווינו בהודו - מקום נקי, מים רותחים, מרפסות הפונות להרים, גינת ירק שיש בה כל מה שצריך לסלט, פרה שמדי פעם מתגנבת לחצר ובעיקר חדר גדול הכולל 2 מיטות זוגיות (תנאים די נדירים להודו, זר לא יבין עד כמה שמחנו). עם בעלת הבית, Tsewang, נוצר קשר קרוב במיוחד במפגשים מלב אל לב של שתינו במטבח. למדתי ממנה הרבה, אני חושבת שהצלחתי גם להשפיע עליה. גם שם התגוררו ביחד הבעל, הסבתא, האחיינית ולעיתים גם הגיס פונצ׳ו (שהיה הנהג הנפלא שלנו).

במקומות הללו ובנוספים למדנו ללא פילטר על המחויבות של המשפחה הלדאקית למשפחה המורחבת והתמיכה ההדדית של כולם בכולם באופן מאוד טבעי וזורם (הסבתא מגדלת את הנכדים, הדודה מגדלת את האחיינית בעוד הוריה מתפרנסים הרחק, הכלות מגיעות מדלהי בכדי לעזור לחם שלהן ב"עונה", האחיינית מסייעת לגדל את הילדים) - נראה שזה עובד בסדר וללא מעורבות פסיכולוגים. למדתי גם שהנשים שברו כל תקרה אפשרית והן מצויות בכל מקום, הרבה מעבר לנשים במערב, למתבונן מהצד הן עושות את הכל טוב יותר - בעבודות הבניין, תיקון הכבישים, חקלאות, רעיית עדרים, תיירות - אך הן לא הצליחו ל״היפטר״ מתפקידיהן ה״מסורתיים״ בבית כולל טיפול במשפחה של הבעל (זה הנוהג, האישה הולכת אחריו). אולי בגלל זה רובן נראות די מותשות.

עם הזמן גילינו את לה, בירת חבל לדאק - עיר נפלאה, לא סלולה בחלקה ולכן מחניקה לעיתים, מוקפת פסגות שהתחילו להתכסות בלבן, עמוסה בחנויות ובשווקים הרבה יותר תוססים ממה שדמיינתי (בטח לאור הדרך הכל כך ארוכה שהסחורה הייתה צריכה לעבור), אנשים מחייכים, מסעדות רבות (המון מומו טיבטי מכל הסוגים - תרד גבינה המוצלח מכולם), תיירים, שלטים בעברית (שביל החומוס נמתח עד כאן) וגם - המקום היחידי שראיתי שבו לצד בדי פשמינה מוכרים גם חמצן. ובאמת, בגובה  3500 מטר כל התנועות שלנו הפכו לכבדות יותר ועלייה של 7 מדרגות גרמה לנו להתנשף בכבדות. למזלנו, לא חווינו את מחלת הגבהים ממנה ממש פחדתי (טיפסנו לכאן באופן  מאוד הדרגתי והרגלנו את הגוף לגובה ללא כדורים - עבד לנו).


טיפסנו (כמו כולם) לארמון המלך של לדאק (המקום מבפנים ממש מוזנח) ולשאנטי סטומפה היפה והמוארת שנראית כמעט מכל מקום בלה - הרווח העיקרי היה הנוף עוצר הנשימה שנגלה גם מגבוה בראות טובה.



בבוקר מופלא נוסף נסענו עם Tsewang ל Saboo, כפר הולדתה המצוי במרחק 20 דקות מלה. התארחנו בבית המשפחה ואכלנו את המשמשים הכי מתוקים אי פעם וגם למדנו כיצד לפרק את הגוגואים ולגלות את השקד שבפנים - ממש טעים (מזן אחר של משמשים מפיקים שמן מאותם הגוגואים). בהמשך שוטטנו בשבילים, בין חלקות החיטה ותפוחי האדמה. לפעמים הקסם נמצא ממש קרוב.



 

נוברה ואלי

 

מסתבר שגם לאחר נסיעה של 22 שעות ללה הצפונית, עדיין ניתן ליסוע 8 שעות צפונה לעמק נוברה ולהישאר בגבולות הודו. יצאנו לדרך עם פונצ׳ו הנהג המקסים, ביום הראשון של החורף שהותיר מדרונות מדבריים מעוטרים ברסיסי שלג שהחל להיערם. עברנו את Khardung la - הפס הגבוה בעולם בגובה 5606 מטר כששם פתיתי השלג כבר יורדים על ראשינו וקר. אחר הצהריים הגענו לכפר טורטוק שובה הלב שהיה עד 1971 חלק מפקיסטן ונפתח לתיירים רק לפני 7 שנים (ומאז עוטר בהרבה מאוד שלטים בעברית - איך יכול להיות?) , ללא קליטה בכלל (כנראה לא במקרה - אולי למנוע קשר בין המשפחות שנחצו ע״י הגבול החדש) וחשמל שפועל רק בין השעות 19:00-23:00. מסתבר שפחד הוא עניין של חינוך והקשר שכן בסוף העולם, בכפר מוסלמי שמרכזו מסגד שעוד לא הושלם, מואזין שקורא לתפילה (בקול צרוד), 20 ק״מ מהגבול בפקיסטן, הרגשנו מאוד בטוחים. בסיור הבוקר המסורתי, ניתן לגלות שתושבי הכפר מצליחים לשמור על זהות כפרית אותנטית ופשטות למרות שלא מעט תיירים ״צופים״ בהם ומכל עבר בונים קומה נוספת בגסטהאוסים. באותו הבוקר פגשתי גם את ראהול, הודי אמריקאי, שעובד בארגון שמטרתו ייעוץ בנושא ״השקעות חברתיות״ csr- corporate social responsibility (כל חברה בהודו שמרוויחה מעל סכום מסוים, נדרשת להשקיע 2% מרווחיה למען החברה) - נשמע מרתק וחשוב מעין כמוהו, בטח בהודו. אם תשאלו את הילדים ובמיוחד את עומר, רגעי השיא היו שעתיים של משחק עם ילדי הכפר בחצר בית הספר ובמיוחד המשחק  ״קבאדי״ - ילדים לא צריכים לדבר באותה השפה בכדי להבין אחד את השני. 



לאחר יומיים בטורטוק יצאנו לדרך בחזרה לכיוון לה. עוצרים ב Hundar לרכיבה על גמל דו דבשתי ומשם הולכים ברגל 6 ק״מ לכפר Diskit במסלול ממש נחמד שאסף אלתר. ב Diskit שהייתה עיירה די נטולת חן למעט מקדש בודהיסטי ומנזר עצום שאינם עומדים בהלימה עם אפרוריות הרחוב, העברנו גם את ערב שישי באוירה מעט קודרת - שוב לעשות ״קידוש״ במסעדה מקומית שכוחת אל ברחוב ממש חשוך. הבטחתי וקיימתי שאת ערב שישי הבא נעשה באווירה ישראלית - יהודית בבית חב״ד בלה. לערבים הללו בעלי ניחוח של בית יש חשיבות עצומה לכולנו.


 

SHAM TREK  (המכונה בטעות ביבי טראק)

 

שתי אסכולות בולטות היו במשפחה בעניין הדרך הנכונה ליציאה לטראק - האחת (שלי) שגרסה שנדרש מדריך מקומי, פורטר, טבח מומחה לבישול בשטח ופרדות הנושאות מזון איכותי ופינוקים לדרך. והשנייה (של אסף) שגרסה שכל אחד מבני המשפחה צריך לקחת תרמיל ממש קטן על הגב. וזהו. ברוב קולות נבחרה האופציה השנייה.

עם מפה מקומית שהיא רק ״בערך״, ללא מדריך, עם הרבה רצון טוב וחוש הרפתקנות (וכיוון) - יצאנו לדרך.

הנהג היקר פונצ׳ו הוריד אותנו בכפר Likir בצהרי היום. לאחר הליכה כשעה בעלייה והתקדמות מאוד לא מרשימה - עצר לידינו רכב עם המון מקומות ישיבה ושאל האם נרצה טרמפ, ברוב קולות או יותר נכון ללא מתנגדים, המשכנו איתו בדרך עד לכפר Sumdo הכולל שני בתים שלמים. עצרנו אצל משפחה מסבירת פנים אך הבנו שלא נוכל להישאר שם משום שאב הבית נפטר והיום זהו יום התפילות של אנשי הדת (הם בדיוק שרפו את הגופה). לאחר התרעננות קלה בעוגיות הבית,  המשכנו הלאה.



הדרך לכפר הבא Yangtang ארכה 4 שעות ארוכות - העלייה המתונה שעליה קראנו בסיפורי הדרך התבררה כבלתי נגמרת (עבורנו). בשלב מסוים התחלנו לרדת אך הכפר היה עדיין מעלינו ובסיום נדרשנו לטפס אליו בעלייה תלולה במיוחד. בקצה המתינו לנו קבוצה של זרים שמחאו כפיים. אחד מהם היה מדריך טיולים הודי שביקש להצטלם עם אלה - הוא מעולם לא ראה ילדה בת 6 שעושה את הטראק הזה בכוחות עצמה.



בפתח הכפר אומנם לא המתינה לנו ילדה מקסימה עם דוכן פירות ומיצים טבעיים כפי שקראנו בסיפורי הדרך של מטיילים, אך מהר מאוד מצא אותנו בחור מקומי ואסף אותנו ל home stay אמיתי - כולל ארוחת ערב ובוקר עם המשפחה שלו. הכל היה פשוט ובסיסי (דאל וצ׳פטי) אך האירוח היה מאוד נעים, ממש עם הדרת כבוד. שם גם התנסיתי לראשונה במקלחת עם באקט (תודה לאסף) ולמדנו על תה מלוח העשוי מחמאת יאק -לא טעמנו. לא ניתן שלא לחשוב מה הם עושים שם בחורף?



למחרת, יצאנו לדרך לכיון Hemis - הפעם החלטנו לטפס לפס על הכביש המפותל - מעדיפים דרך ממש ארוכה אך מתונה על פני העלייה התלולה יותר בשטח. ההגעה לפסגה הייתה רגע מתוק של הצלחה לכולנו במיוחד כשגילינו שהכפר מצוי במורד ההר (ללא עליות יותר). לאחר שהסדרנו את הנשימה ומצאנו מקום לישון, החלטנו לחזור ללה ולא להמשיך לכפר האחרון בטראק Temisgam (צריך לציין שעומר היה בעד להמשיך עד הסוף). למחרת, לאחר שעה איחור בלבד, עלינו על ה local bus בדרכנו ללה - מוזיקה הודית, אנשים יורקים או מקיאים מהחלון, כל מהמורה בדרך מורגשת היטב, הנוסעים תלויים על הדלתות. מעין רכבת הרים, חוויה מעט סוריאליסטית.



כשהגענו ללה לא הבנו מדוע כל החנויות סגורות ביום חמישי. בשיחה עם צעיר מקומי הבנו שהעיר מושבתת לחלוטין על פי החלטת budahist association ב"מחאה" על נישואי מוסלמי ובודהיסטית (!). כשהופתענו מהציות הכולל נאמר לנו שמי שהעז להפר את השביתה בעבר, נשרף לו את העסק. ללמדנו שקיצוניות חשוכה קיימת בכל דת.

 

שלום כיתה א׳

 

בסך הכל רציתי שלאלה תהיה תמונת ״שלום כיתה א״ מסורתית באלבום. למזלנו, בעלי הגסטהאוס הראשון היו בין היתר מורה למתמטיקה ומורה לכימיה. האחרון נענה בשמחה לבקשה שלי והצטרפנו אליו לבי״ס הגדול ביותר בלדאק,  Lamdon שמשמעותו - להתוות את הדרך. 2800 ילדים מגן ועד תיכון, כ 30 ילדים בכיתה, לכל כיתה יש chief - מעין "חניך תורן" שאחראי על המנהלות. לכולם תלבושת אחידה מלאה - מנעל ועד חגורה לא מותירים שום סימן חיצוני שיכול להעיד על פערי מעמדות. כל יום נפתח בהתכנסות של כל התלמידים על פי גילאים לשירת ההימנון הלאומי, לתפילת הודייה על כל הטוב שניתן להם, לדבר המנהל ולמעין פרזנטציה המועברת על ידי קבוצת תלמידים בנושא שהם בוחרים (כל ילד יהיה שותף בכך - פעילות מעצימה מעין כמוה) - חצי שעה בחום ואף ילד לא מעז לנוע בחוסר נוחות. המקום מבוסס על תרומות המגיעות ממדינות זרות (ולא מהממשלה) משום שחלק גדול מהילדים בבית הספר מגיעים ממשפחות עניות. סופסופ חזינו בתשובה קטנה, מאוד חלקית, כיצד מדינת הענק הזו יכולה לנצח את העוני ולתת תקווה. ללא ספק המקום הכי אופטימי שהיינו בו בהודו. אלה זכתה לקבלת פנים מרגשת בכיתה - נראה לי שאת היום הראשון בבית הספר הזה, היא תזכור לתמיד.


 

JULLEY לדאק!

0 תגובות
עמק קינור, כמעט ספיטי ומנאלי
22/08/2017 15:53
סיגל בנגלס


יוצאים לדרך - עמק קינור וכמעט ספיטי

 

עמק קינור וספיטי נאמר אומנם בנשימה אחת בקרב המטיילים אך הם שונים - הראשון עמוס בירוק וצמחייה פראית והשני מדבר עצום. תכננו לצאת לטיול בן 10 ימים לפחות - לעבור רכוב מכפר לכפר, לטייל רגלית בנופים המתחלפים, לנסות לחוש מהתרבות המקומית.

הבנו שגורם משמעותי ביותר להצלחת הטיול הוא הנהג. ובאמת, השקענו מאמץ באיתור ה״אחד״. בחרנו בפילינג, בחור טוב ונהג באמת טוב משימלה. הבנו גם של״מתווכים״ או סוכני הנסיעות, אין שום יתרון.

בוקר גשום, נפרדים מצוות המלון שליוו אותנו בשבוע החולף ויוצאים לדרך.

די מהר התבררה לי העסקה - מדובר בדרכים יפות בצורה עוצרת נשימה ומסוכנות באותה המידה. ובאמת נשימתי נעתקה. מהפחד. כבישים צרים מאוד, סלולים למחצה או בכלל לא, מתפתלים, מטפסים למעלה ולמטה ותהום חשופה פרוסה בצדדים. מהנהג נדרשה יכולת וירטואוזית כמעט - ליסוע קדימה, ברברס, לצפצף בפניות, לפתוח את הדלת מעת לעת תוך כדי נהיגה (ולירוק), לנווט בין הפרות שנחות באמצע הכביש, להיות דרוך כל העת לתור אחר מפולת אבנים מלמעלה ובכל אלו להרגיע אותי don'tworry madam. אגב, חוקי המשחק בכביש הם כמו בטבע - החזק שורד אך תוך הפגנת אצילות וסובלנות יוצאת דופן לאחר (ההשוואה מה היה קורה במציאות מקבילה בארץ פשוט בלתי נמנעת).

שוב המחשבה הטורדנית הזו שלא באמת מדובר בטיול אחרי צבא שבו הותרנו הורים מודאגים בבית, הפעם אנחנו ההורים המודאגים ושאלה ללא תשובה ברורה - האם זה באמת סיכון מחושב? 



מעת לעת כשחזרתי לנשום באופן סדיר ולסמוך יותר על פילינג, הצלחתי גם לראות את כל היופי שפרוס בכל עבר, את האנשים והנשים (!) בצדדים שעמלים כל העת בעבודת כפיים אמיתית - רועים, סוחבים, מטפסים, רוקעים, מתקנים את הכביש, בונים עוד קומה, חורשים את השדה וגם הרבה ילדים שלא ברור מהיכן הגיעו ולאן הם הולכים. גם את המשפחה השלווה יחסית שלי הצלחתי לראות ולהבין שאני היחידה שלחוצה ומלחיצה.

טיילנו 4 ימים עם הרבה קסם, מדלגים מכפר לכפר קצת מהר מדי (על פי הסדר - סרחאן, סינגלה, קלפה) משתאים מהמקומות הללו שאומנם מצויים במסלול המטיילים אך עדיין שמרו על אותנטיות של פעם, מלאי תום ופשטות, טקסים מקומיים,שמחה שאינה תלויה בדבר (לפחות בעיני המתבונן) - המערב עוד לא ממש נגע כאן בדורסנות (אולי מלבד ה home stay - זו לא באמת לינה ביתית). לנו לרוב במקומות ממש בסיסיים, מודים על המצעים שהבאנו עימנו מהבית.



ביום ההולדת שלי חגגנו בקלפה במסעדת מומו טיבטית הכי פשוטה שיש, חשוכה, המטבח מופרד מהאורחים באמצעות וילון קרוע. בסוף שמחתי על כך - למרות החושך, הצלחתי לראות בצורה בהירה יותר וללא הסחות דעת את השמחה והאיחולים האמיתיים ומהלב שנאמרו ואף נכתבו מאסף ומהילדים. בנוסף, להקה מקומית בשם פרנה שבדיוק צלמה קליפ באזור שרה לי יום הולדת שמח - צלילי הקסם שלהם ממש ציירו לי את המנטרה הזו ההנדואיסטית Om mani padme hum - אחדות, שלום והרמוניה. רגע קסום.



למחרת, התייצבנו בחגיגיות לסדר את ענייני ה״פרמיט״ - אישור כניסה מטעם הממשלה להיכנס לעמק ספיטי (נובע לדעתי מהרצון לעקוב אחר מי נע בגבול סין יותר מדאגה לשלום המטיילים). תכננו מראש לא להגיע בראשון ולא ביום העצמאות ההודי. מסתבר שעל ה local holiday לא חשבנו וגם לא אף אחד אחר. בתושייה יוצאת דופן, עובד במשרד נסיעות מקומי נרתם לעזרתנו והצליח באורח פלא לגייס את כל חמשת העוסקים במלאכה לטפל בנו ביום החופשה (צלמת תמונות, צלם טפסים, חותם בחתימה רגילה, מטביע חותמת רשמית והקצין המנהל). כל הסיפור הזה ארך כמעט יום שלם. מעט לפני שיצאנו לדרך התברר שהכביש בין הכפרים נאקו לטאבו שהיה צפוי למחר, פשוט קרס. יותר מדי סימנים מעכבים מרמזים לנו לא לדבוק בתוכנית המקורית, הפור נפל. החלטנו לחתוך לנקודת הסיום מנאלי.  בהמשך וויתרנו על ספיטי גם מהכיוון השני.

 

מנאלי

 

הנסיעה למנאלי ארכה 12 שעות בדרכים קשוחות במיוחד. הערצתי את פילינג על היכולת להחזיק מעמד. הגענו למנאלי היפה ששוכנת למרגלות ההימאליה והבנו די מהר שמדובר במושבה ישראלית, הכי ישראלית שראיתי מחוץ לגבולות המדינה. שלטים בעברית בכל פינה (החייט / המכבסה / המומו/ השרוואל הכי טוב וגם מי שלא אכל בנפאלי, לא היה במנאלי).קבוצות המטיילים הישראלים מגוונות מאוד וכוללות חיילים משוחררים שנדמה שהגסט האוס המקומי בהודו הוא המשך ישיר למגורי החיילים בבסיס רגע לפני מעונות האוניברסיטה, סטודנטים בחופשה, הורים כמונו שברובם רצו לשחזר את הטיול ההוא שלהם מלפני עשרים שנה ולהציג חלק מהיופי הזה לילדים, ישראלים שבחרו להשתקע כאן שנים ואפילו קבוצה מקסימה שעשתה מעין סיור הכנה לקראת טיול אופנוענים שהם מקיימים בהודו (שם החברה ״תמר״ - אילו הייתי אופנוענית, הייתי בוחרת בהם!). מה שמדהים בכל אלו עד כמה החיבור בין ישראלים הוא כל כך טבעי ופשוט ומהיר - נוצרו מפגשים מקסימים עם אנשים טובים.



לאחר לילה במנאלי החלטנו לעבור לכפר ושישט הסמוך והרגוע יותר (וגם ללא הרבה צעירים כפי שאמר לי בהבנה צעיר ישראלי …).  הימים עברו בנעימים - משוטטים בנחת בין החנויות, מטפסים למפל המקומי, למעיינות החמים במקדש (לא העזנו להשתכשך על אף ההמלצות החמות), מטיילים למנאלי החדשה וגם הישנה וגם שוהים ברסטה קפה ומרגישים כמו סיני של פעם.

יותר מכול אהבתי לקום בבוקר ממש מוקדם ולקחת עימי את אחד הילדים (״בוקר אמא״) ופשוט לצפות בכפר מתעורר לחיים - חליבת הפרות בחצר הבית, צחצוח שיניים וכביסה בברז ברחוב, התכנסות לקפה של בוקר, תפילות במקדש.

מנאלי וושישט עימתו אותנו לראשונה עם תופעת הסמים שפה בולטת במיוחד, מדי. בחרנו לא לתת לכך מקום רחב מדי ופשוט ספרנו במה מדובר - הילדים הבינו את מוסר ההשכל גם מבלי שנאמר במפורש.

בית חב״ד במנאלי היה פנינה מיוחדת עבורנו -  בבנגקוק היה צריך לשכנע את את הילדים וכאן הם ממש ציפו כבר להגיע. מעבר לשניצל וארוחת שישי בחברותא, בית חב״ד כאן ובמקומות אחרים שראינו מצליח לתת תחושה של שייכות, של אכפתיות אמיתית וחיבור חשוב ליהדות ולעצמנו. מפעל יוצא דופן שאין דומה לו. תודה לך הרב חזי וכל הצוות.


אזור מנאלי היה נעים לנו אך שמחנו מאוד שטעמנו גם מקומות אחרים ללא מסיכה תיירותית כל כך עבה וכך לא היה צורך בהסברים ששמענו ״אבל זה לא באמת הודו״, הילדים בוגרי ורנאסי / כלכותה כבר יודעים.

 

לסמוך

 

הודו מזמנת מציאות שעולה על כל דמיון, ללא הגיון, בעלת חוקים משלה, ללא בטיחות בכלל. הודו מאלצת אותנו לסמוך על האינטואיציה שלנו אך יותר מכך על אחרים. בהודו צריך לאפשר לשרשרת מאוד גדולה של אנשים בלתי מוכרים, נסיבות וצירופי מקרים פשוט לנוע. בחיי השיגרה שלנו אנחנו נדרשים לאותו הדבר כמעט אבל יש לנו לפחות תחושת שליטה מדומה.

 

לסמוך על הנהג שלנו שיצפצף לפני הפנייה,

לסמוך על הנהג שמולנו שיבצע את הפנייה בזווית הנכונה, 

לסמוך שהנהג יודע לעשות רברס גם כשתהום פרושה משני הצדדים,

לסמוך שהפרה תואיל לפנות את הדרך,

לסמוך שעדר הכבשים יפנה מקום,

לסמוך שיהיו מים חמים באמבטיה (לא רציתי באקט),

לסמוך שבאמת החליפו את המצעים והמגבת לפני שהגענו, 

לסמוך שבמטבח המלוכלך יש גם פינה נקייה שבה מכינים את האוכל,

לסמוך על כוונותיו הטובות של האיש שהציע עזרה,

לסמוך שהילדים לא יתקרבו מדי לקצה (של הכביש, המסלול,המרפסת, המדרגות) - כמעט אף פעם אין מעקה,

לסמוך שיש מי שבאמת מטפל בהפסקת החשמל,

לסמוך שיש סוף לעלייה ומתישהו תהיה ירידה,

לסמוך על המכבסה שישתמשו בסבון ושכל מה ששלחתי באמת יחזור,

לסמוך שהאוכל לא יהיה חריף וללא מסאלה,

לסמוך שנהג הריקשה יודע מה לעשות עם הרכב הזה שבא ממול,

לסמוך שלא נהיה בדרך הזו שקרסה.


 


מעל כל אלו, האמונה שלי בכוח העליון מאוד מתחדדת ומאוד ברורה.

 

עוזבים מחר ליעד האחרון (ככל הנראה) בהודו - לה הצפונית מרחק יומיים נסיעה.

 

 

 

 

 

 

1 תגובות
צפונה לדלהי ושימלה
10/08/2017 09:13
סיגל בנגלס

סיימנו את הטיול בדרום בתחושה שהודו המורכבת הגיעה מוקדם מדי, מהר מדי והרבה מדי. הרגשנו שעלינו לרכך מעט את התפאורה עבור הילדים אך גם עבורנו וטסנו צפונה.

 

ניו דלהי

 

כשיפתח הציע להתארח בביתו בדלהי, שכחתי מהחינוך ה"איראני" שלי מהבית שצריך לסרב לפחות פעמיים ועניתי די מהר שנגיע בשמחה. באמת שמחנו. התכוונו ללילה אחד, נשארנו כמעט שבוע. פגשנו דלהי אחרת מהמיין באזר או מזו שמשמשת כתחנת מעבר של המטיילים בדרכם לצפון או לדרום. התארחנו בבית ישראלי אמיתי בשכונה מאוד נעימה ולא אופיינית - עם שניצלים, ריח של מרכך כביסה, ספרים בעברית בסלון ואירוח חם וחברי - עוד לא חלף חודש וחצי מאז יצאנו לדרך וכל אלו היו ממש חסרים לכולנו. כל בוקר הזדחל אט אט לצהריים עם ארוחת בוקר ארוכה, משחקים וסתם בטלה.

כשיצאנו לרחוב בחרנו לרוב בחלקים המערביים שלה כולל שוטטות בקניונים והשתאות אמיתית ממה שעד לא מזמן היה חלק ברור מאליו מחיינו. 

מכל השווקים, ביקרנו בצ'אנדני צ'וק (Chandi Chowk) שוק ענק המחולק ל״משפחות״  - שוק כלי כסף, תבלינים, סארי ואפילו ברכות מנייר. שוטטנו בין כל אלו בריקשת אופניים נהנים מכל העושר והצבעים המשולבים בבלגן אומנם אך מאוד הגיוני.



מכל המקדשים, ביקרנו במקדש הסיקי בנגלה סהיב (Bangla Sahib) בהדרכתו המרתקת וכמעט מקומית של יפתח. למדנו על משמעות הסממנים החיצוניים (החרב, צמיד ביד ימין), הערכים המובילים (בגדול, כללי התנהגות של אדם טוב), המנהגים (למשל בחירה אקראית של פרק הלימוד היומי) וכיצד ייתכן שלמרות שהם מהווים רק 2% מהאוכלוסייה הם מצויים בעמדות ההשפעה הבכירות ביותר ולעולם לא כמקבצי נדבות.  בהמשך, במפגשים מזדמנים עם סיקים, העמקנו קצת יותר. מרתק. בחצר האחורית במקדש מתקיים מפעל הזנה שמייצר 3 ארוחות ביום לכל דיכפין  - הסתובבנו בין הסירים העצומים ושקי האורז ואפילו רידדנו 4 פיתות.



מכל אפשרויות התרבות, בחרנו במופע בוליוודי "זנגורה" (Zangoora) בגורגאון (Gurgaon) הסמוכה, מופע גרנדיוזי ומקסים הכולל עשרות רקדנים, תלבושות צבעוניות מתחלפות, אקרובטיקה מהאוויר, ריקודים מתוך ועם הקהל. לצערי אסור היה לצלם ולכן לא ניתן לשתף ביופי הזה. העלילה הייתה בסיסית ובהתאם לכללים הברורים של ז׳אנר האגדות / טלנובלה (נסיך שלא יודע שהוא נסיך, גדל כמו צועני, מתאהב בנסיכה, הרעים מנסים לפגוע ובסוף הטוב הם יחיו באושר) וכך, בפאתוס עמוס בקלישאות, תרגמתי סימולטנית את המופע לילדים מבלי להבין מילה אחת בהינדית.



בקרנו גם בשער הודו (India Gate) והשדרה שיוצאת ממנה עד בית הנשיא הכוללת את כל מוסדות השלטון והצבא - מעין שאנז אליזה אך בעיני מרשים יותר.

גילינו דלהי אחרת ממה שזכרנו ויש עוד כל כך הרבה עוד לעשות ולגלות. ממליצה לא לוותר עליה.

 

שימלה


מדלהי נסענו במונית לצ׳אנדיגר, מתוך כוונה להישאר בה. די מהר הבנו שהרחובות בה באמת ישרים (כפי שיעידו ספרי המטיילים וגם מופיע במפה ממבט על...) ומלבד זה היא די אפורה ולכן המשכנו הלאה לקלקה (Kalka) ללינת לילה.

למחרת, השכמה ב 4:00 לפנות בוקר, ריקשה שהמתינה בדיוק מופתי והגעה לתחנת הרכבת בדרכנו לשימלה ב״רכבת צעצוע״ שמטפסת לאט לגובה וחושפת את ההימאליה ואת היופי של האזור. חוויה טובה ואולי אפילו מתקנת לחוויית הרכבת לורנאסי.



לא ממש ברור האם שימלה נמצאת במסלול החומוס התיירותי או קצת על ידו אך אין לי ספק שמדובר ביעד מקסים, מעין עיירת נופש להודים אמידים שמסתובבים במרכז העיר עם מטריות ומדברים במבטא בריטי, האוויר נקי, נופים נפלאים שטים בתוך ענן, השלטים בעיר קוראים להימנע מעישון ומיריקות. אירופה בהימאליה. אולי למעט הקופים שנמצאים בכל עבר שדורשים (ואף מקבלים) כופר מהעוברים ושבים (מגלידה ועד פירות).

בשימלה לנו ממש במרכז ב Sidhuwal Lodge - מבנה שנרכש בשנת 1946 מהבריטים ושימר לא רע את הריהוט וגם את הפאסון, כולל כוס תה בבוקר.



סדר היום בשימלה היה הרגוע ביותר שחווינו עד כה - יקיצה טבעית, משחקי קלפים, סרטים ישראליים, שוטטות רגלית במרכז ובכל הסימטאות והשווקים היוצאים ממנה בעליות / ירידות תלולות וארוחות ארוכות במסעדות המצוינות שנמצאות כאן. אפילו חזרנו להתאהב בתבלינים ההודים לאחר תקופה שבה נמנענו. 

מאוד אהבנו את שימלה, בשלב מסוים מצאנו את עצמנו הולכים ברחוב ואומרים שלום לעוברים ושבים שהכרנו מהדרכים ואפילו הלכתי בטבעיות למספרה מקומית - מפיג במעט את תחושת הזרות. 

 


פתיחת שנת הלימודים

 

כשיצאנו לדרך חלמנו שהלימוד המשמעותי של הילדים יהיה מתוך החוויה. רצינו לשכלל את יצר סקרנות הטבעי של הילדים ללמוד מכל מה שנקרה בדרכנו - המרה מדולר לשקל לבאט או לרופי (שיעור במתמטיקה), כיצד נוצרו הרי ההימאליה (שיעור בגיאוגרפיה), להזמין בעצמם את האוכל במסעדה (שיעור באנגלית) ושיח על פרשת השבוע בערב שישי (שיעור בתנ״ך ושעת מחנך…). ובאמת, ההזדמנויות בטיול לדעת נמצאות מכל עבר - צריך רק להאיר אותן, לעודד שאילת שאלות וחיפוש תשובות ולתת גם דוגמא ללמידה אישית שלנו (הדרך האהובה עליי היא ללמוד משיחות אקראיות עם העוברים ושבים בעוד הילדים ממתינים בקוצר רוח שאספר מה גיליתי).

בשימלה הבנו שבשלה העת להתחיל גם בלימודים ״הקונבנציונליים״. מזוודת ספרי הלימוד האדומה נפתחה. חומר הלימוד נראה קצת לא קשור ואנחנו מתלבטים עד כמה נכון לדבוק בו וכיצד, אם בכלל, אפשר להקנות הרגלי למידה (במיוחד לאלה שמדלגת על כיתה א׳) כשאנחנו לומדים בחדר האוכל בבית המלון. עדיין ללא תשובות אך עם תחושה בהירה שהילדים מרוויחים שנה ולא מפסידים. מזל שגם אנחנו, כמו כל מוסד לימודי טוב,יוצאים מייד לפגרה.

 

שאלות ללא תשובה


כמעט 3 שבועות בהודו, לא הרבה זמן ביחס ל״הודולוגים״ מומחים אך עדין מספיק זמן בכדי להעלות שאלות שככל הנראה יוותרו ללא תשובה. 

שאלות באמת, נטולות שיפוטיות.

למה אין גני שעשועים לילדים?

מדוע בגן השעשועים היחידי שראינו בקניון יוקרתי בדלהי, זינקו 3 שומרים על ילדה שנפלה מהמגלשה בעוד שכמה רחובות משם ישן לו ילד על החומה שמפרידה בין מסלולים בכביש ולאף שומר לא אכפת?

מדוע במסעדה לעולם נקבל לשולחן רק תפריט אחד?

מדוע המים במקלחת או רותחים ממש או קפואים?

מדוע מכל הסיבות שבעולם למחאה בהודו, הנושא שהוציא את ההודים היום להפגנה ברחובות היה אונס של אישה? בעיני זה מעורר הערכה כמובן אך יש עוד כל כך הרבה על מה להילחם כדי להשיג ״צדק חברתי״.

כיצד מעצמת חלל עדיין לא פיתחה דרכים טובות יותר לשינוע סחורה בהרים מאשר משא על הגב של פורטר בן 70?

כיצד מלחמת ההישרדות הבלתי אפשרית בדרכים אינה מתורגמת כמעט בכלל לכעס?

כיצד נולדה תנועת הראש שבה לא הוא בעצם כן?

כיצד אנשים עם חליפות ועניבה אוכלים עם הידיים?

כיצד אדם שמציב משקל ביתי בקרן רחוב מצליח להיות עסק רווחי?

האם יש קצת אפור בין כל הקצוות והקטבים - בין עשיר / עני, צפון / דרום, גבר / אישה, מפואר / דל?

 

אנחנו מקלפים עוד קליפה בהודו הזו המיוחדת ומאוד נהנים ממה שאנחנו מגלים.


לאחר תהליך מיון ארוך, כמעט צבאי, הכולל ראיונות התאמה, סימולציות, בדיקת סוציומטרי ועוד - בחרנו בחברה ובנהג שיוביל אותנו בטיול לעמקים ספיטי וקינור. מצפים מאוד להרפתקה מיוחדת.

 

 

 

0 תגובות
שבוע ראשון בהודו - כלכותה וורנאסי
28/07/2017 11:09
סיגל בנגלס
הנספח הצבאי ההודי הסביר לי פעם שהודו היא פיל ענק שמתקדם קדימה אבל ממש לאט.
מנקודת מבטי הצנועה - הפיל הזה הוא באמת עצום ממדים, בלתי נתפס, לא מובן, מלא בניגודים, כאוטי.
מאוד פחדתי מהפגישה עם הודו למרות (ואולי בגלל) שביקרתי בה כבר בעבר, במיוחד כעת. 

כלכותה 

נחתנו בכלכותה בשעת לילה מאוחרת. באורח פלא כל הציוד שלנו (מינוס מזוודה שצומצמה) נכנס למונית קטנטנה משנות השבעים וללא כל הכנה יצאנו לרחוב החשוך. בדרך, קבלת פנים אפרורית מאוד, גשם לפרקים, המוני אדם שוכבים בצידי הדרכים, עדר עיזים חוצה את הצומת הראשית וכלל האווירה אומרת כבדות. 
הגענו לבית המלון שהוזמן מראש אך למרות צלצול בלתי פוסק - לא ניתן מענה. כשכבר ענו, הבנו ששם לא נרצה להעביר את מה שנותר מהלילה.
התחלנו במסע לילי לאיתור מקום חלופי - נאלצתי להבין שחוקי המשחק השתנו ועליי להיפרד מניחוח הלימון הנעים והניקיון המדוקדק של תאילנד ועם תובנה זו - לנו בבית מלון הודי טיפוסי עם ריח חזק (מאוד) של נפתלין. 
למחרת, ממש בבוקר, בצעתי את טעות מס' 1 בספר התיירים ונתתי תרומה נדיבה לאישה הלא נכונה שעמדה עם בקבוק חלב ריק לילד - תמימותי הייתה כה בולטת עד שקבצניות שפגשו אותי במרחק מס' רחובות משם הצביעו עליי וגיחכו.
את המשך היום והימים הבאים בילינו בהשתאות מכל מה שהרחוב זימן לנו - מבעלי המקצוע שעדין לא עברו מן העולם (ריקשה אנושית, מחלק קרח, סוחט קני סוכר), מזון ועוד מזון רחוב (למדנו / נזכרנו במומו, דוסה, גולאב ג'אמון, לאסי, קצ'ורי, צ'אי), שווקים והמולה בלתי פוסקת. גם הגשם לא הפסיק לרדת.
נסענו לאנדרטת ויקטוריה (VICTORIA MEMORIAL), מבנה שהוקם להנצחת זכרה של המלכה ויקטוריה הכולל שבילים נעימים, אגמים קטנים והרבה ירוק. אתנחתא נעימה מהרחוב הקשה. בכלכותה נטולת התיירים ובמיוחד שם, הילדים שלנו זכו להרבה תשומת לב והתבקשו להצטלם עם העוברים ושבים.
רכשנו כרטיסים לרכבת הלילה לורנאסי בחגיגיות רבה - קרונות לתיירים בלבד, Sleepers, משך נסיעה 14 שעות, אקספרס, עם מצעים... בפועל - לאחר מס' שעות נסיעה נכנסו לקרון שלנו כ 50 גברים לבושים כתום והציבו עובדה שהם איתנו ביחד במיטה, משך הנסיעה התארך ל 17.5 שעות ארוכות, הרכבת עצרה כמעט בכל מקום והמצעים.... מה חשבתי לעצמי?
סימנו  V ברור על חוויה אותנטית של מקומיים בהודו. 

ורנאסי

המומים ומותשים הגענו לורנאסי. שוב הופתענו לגלות שכל הציוד שלנו ואנחנו נכנסו לריקשה אחת. 
נסענו לבית המלון ששכן באופן אירוני מול בסיס של חיל האוויר ההודי. מחלון חדרי ניתן היה לראות בבירור את מטוס הסוחוי וגם את הכיתוב מעל שער הכניסה - Touch the sky with glory -  בהמשך חשבתי שנורא חבל שמעט מהתהילה הזו לא מפוזרת גם על בקרקע.
בינתיים הסתבר שאלה לא מרגישה טוב - חום מאוד גבוה, גרון כואב, שלשולים. סיפטומים שבארץ מתקבלים בהבנה, עוררו אצלי בהודו בהלה. לאחר בירורים, הבנו ש Heritage Hospital הוא המומלץ מכולם. כשהגענו, חשכו עיניי - מבנה מוזנח, חשוך, מלוכלך (ובוודאי לא סטרילי), רחוק מאוד מהדגם המערבי שראיתי בתאילנד. תחושות האשם (והדמעות) מילאו אותי על חוסר האחריות - מה חשבתי לעצמי כשלקחתי ילדים קטנים להודו? מעט אחרי, הבנתי שעלי לשחרר ולתת אמון, להתעלם מהתפאורה ולסמוך על הרופא שידע לתת את המענה הכי טוב לבעיות המקומיות. סיימנו מצוידים בהמון תרופות ובתוצאות המעבדה שמלריה זה לא (תודה לאל). הזדמנות להודות לרב שמואל מחב"ד ורנאסי על תמיכתו ודאגתו.
לאחר יום התאוששות בבית וכשהצבע חזר ללחיים של אלה, הצלחנו סופסופ להגיע לעיר העתיקה. מרכז החיים הוא הגנגס כמובן והכל מתרחש בו או על ידו. טיילנו בגהתות (המדרגות שיורדות אליו), שטנו בזריחה (הילדים הבטיחו והתעוררו ב 4:45) וצפינו כיצד העיר הזו מתעוררת לחיים ומקיימת את שלל הטקסים (יוגה, רחצה במים, כביסה, שריפת גופות - הכל מעורבב ביחד), צפינו בטקסי הפוג'ה בערב והסתובבנו בסמטאות הצרות מנסים להתמודד במקביל עם שוורים שהולכים לעברנו, קופים מעלינו, גללי פרה בכל עבר, אופנועים דוהרים ועוד. בקושי רב הצלחנו לצאת ללא פגע למעט פרה שעשתה את צרכיה על הרגל שלי (מודה שלא התנהגתי באופן ממלכתי כשזה קרה). בין כל אלו הדלות בלתי נתפסת, העוני בכל פינה, המוני אדם ללא מעש, הלב נשבר.
בערב שישי, שוב על נהר הגנגס חשנו כולנו בבטן את תחושת הגעגוע מהולה בתחושת זרות למקום השונה והקשה הזה. נסענו למסעדה הודית וקיימנו את הטקס הפרטי והאהוב שלנו - קידוש השבת.


האנשים שפגשנו

ההודים הם אנשים חמים, אוהבי אדם ו"חותרים למגע". אני לא מדברת דווקא על אלו שרוצים למכור (נסיעה במונית, אוכל, בדי פשמינה, סיור במקדש) אלא על סתם עוברי אורח שפנו אלינו ביוזמתם בהתעניינות כנה, שאלו מהיכן אנחנו, נתנו צביטת חיבה ל baby (למרות שהיא כמעט בת 6) ובאמת רצו לשוחח, לסייע מכל הלב ולהציג את ה"צד שלהם" על הודו.
הפתיעה אותי במיוחד הבקיאות הרבה בענייני ישראל, הכבוד הכן שרוחשים לנו והרושם העז שהותיר הביקור של ראש ממשלת הודו מודי בישראל - רבים ציינו לטובה את מערכת היחסים הנבנית בין המדינות. לא ברור כיצד מדינה רחוקה וממש זעירה במונחים הודיים מצליחה ממש לגעת בפיל הענק הזה. מכיוון ששיתוף פעולה בין מדינות היה עד לא מזמן המקצוע שלי, ממש התמוגגתי.
הפסיפס האנושי בהודו הוא כל כך מגוון ומרתק. אספר על חלק מהאנשים שנקרו בדרכנו, לצערי אני לא זוכרת / יודעת את השמות של כולם -
אנימש סוחר סוחר הבדים האמיד שישב לידי במטוס שסיפר על החמלה שמצווה דת ההינדואיזם לכל מה שחי. לא ידעתי שמסיבה זו הם גם לא אוכלים ביצים.
הבחור הצעיר שפגש אותנו בתחנת הרכבת בכלכותה סיפר שמבחינתו Guests are god - אני מאמינה לו, הוא יצא מגדרו בכדי לסייע.
האישה בדוכן הדוסה בכלכותה הסבירה לי מדוע הרחוב ההודי הוא גברי ברובו והיכן הן הנשים (החברה עדיין מסורתית והנשים בבית) וגם המליצה לנו מה כדאי לאכול.
האחות בבית חולים Heritage Hospital שעשתה את בדיקת הדם לאלה והסכימה באנושיות רבה למלא כל בקשה שלי (לשים כפפות, לשטוף את הידיים מול עיניי ועוד ענייני סטריליות). 
עלי, נהג הריקשה שליווה אותנו בורנאסי - מומחה לכל, אדם מרשים שאבק הרחוב לא הצליח לפגום באישיותו מעוררת הכבוד.
ארטי, אשתו של שף המלון בורנאסי ניסתה להסביר שכמו שהאדם נהנה מהטבע אך הוא אינו מתוסכל שאינו יכול להיות הבעלים שלו, כך גם עניי הודו מסתכלים על העושר של אחרים מתוך השלמה שזה לעולם לא יהיה שלהם. 

הודו הרד קור נחשפה בפנינו מוקדם, מוקדם מדי. היה קשה לנו להכיל בשלב מוקדם כל כך את העוני, הלכלוך, הקושי לנשום. אך אין לי ספק שמה שראינו, הותיר רושם עז ולא יישכח לעולם.
מומחי הודו טוענים או שתתאהב או שתשנא. אני עוד לא יודעת היכן אני, מאוד יכול להיות שאתעקש שיש דרך שלישית - איפושהו באמצע.
ממשיכים היום לדלהי ומשם צפונה יותר - אולי המקום שהיה נכון יותר להתחיל את המסע בהודו. 
0 תגובות
תאילנד - ההקדמה לטיול
06/07/2017 22:03
סיגל בנגלס
לאחר התלבטויות, בחרנו בתאילנד כיעד הראשון לטיול, הקדמה לפני שממש פותחים בספר.
את תאילנד חוויתי גם בטיול בנות מתוק עם חברות בגיל עשרים וקצת וגם כטיול משפחתי (3 דורות ביחד) לפני פחות משנתיים. אנחנו מכירים את הריח, כבר עברנו את מסלול החומוס (פעמיים), למדנו על המלך ראמה וקנינו המון דברים שאנחנו לא צריכים בשווקים. עובדה זה אפשרה לנו למצות רק את מה שזכרנו לטובה - את הטעמים, הצבעים, השווקים, החופים ובכך להתחיל בטוב את הטיול לפני שמגיעים למזרח "באמת".
צריך להודות שתאילנד ממש "השתכנזה" לאורך השנים - הכל יותר מאורגן ונקי, נדמה שיש יד מכוונת ברוב אתרי התיירות, חדוות ההתמקחות המוכרת (give me more) פינתה מקום למחירי שוק "מתואמים" אך חלק מהאנשים שפגשנו נראה ששכחו את מורשת סיאם כ"ארץ החיוכים". ובכל זאת, הקסם לא פג. אני אנסה להעביר מעט מהקסם הזה.

המסלול

בנגקוק
לא ברור לי מדוע יש כאלו שמוותרים על העיר הזו. מדובר בעיר תוססת, חיה, ססגונית, צבעונית. הרחוב הוא הזירה המשמעותית ובו מתרחש הכל - מוכרים, קונים, אוכלים, מתמקחים, מבשלים, מפתים. נראה שאין ממש גבול בין הפרטי והציבורי - הכל מעורבב. 
באתרי ה"חובה" - ארמון המלך, Wat Pho עם פסל הבודהה השוכב, שווקים נפלאים שהמרכזי שבהם היה שוק סוף השבוע בצ'אטוצ'ק וגם שייט במעין taxi boat ברחובות האחוריים של בנגקוק - כבר בקרנו בפעם הקודמת.
הפעם נהננו סתם לצאת לרחוב ולחוש את העיר ברגליים וללא פילטר (כמעט) - בצ'יינה טאון, בקוואסאן, בשוק הלילה בפטפונג, בסמטאות ללא שם או אזכור במדריכי הטיולים - לאכול ברחוב (הגישה השמרנית של פעם מאוד התרופפה), לנסות להכיר את מה שלא נאכל לעולם, לעצור ל foot masage, להזמין עוד שייק - להרגיש את האנשים והריחות, את המולת הרחוב והאנשים.


קנצ'נבורי
קנצ'נבורי מצויה במרחק שעתיים מבנגקוק, עיירה שזכתה לתהילתה בשנות החמישים בעת צילום הסרט "הגשר על נהר הקוואי" שמספר פרק מרתק ופחות מוכר בהיסטוריה של האזור. מאפשרת לחוות מעט מחוויות הצפון למי שלא יכול להגיע לשם.
בחרנו להגיע לקנצ'נבורי עצמאית ובמונית ולא במסגרת טיול מאורגן מבנגקוק. על אף ההחלטה הנבונה הזו, עצרנו בדרך ב  2 אטרקציות תיירותיות (מדי) - "שוק המטריה המתקפלת" (TALAT HUMB) הממוקם על פסי רכבת ובו בשעות קבועות ביום מציגים הרוכלים קיפול מרשים של כל מרכולתם שניות ספורות לפני הגעת הרכבת וחזרה לשיגרה מיד בצאתה וה"שוק הצף" (DAMNOEN SADUAK) שמציג את שיטת המסחר פעם - האתרים הללו עמוסים, פקוקים ואיבדו לחלוטין גם את מראית העין של אותנטיות. הילדים הבחינו בכך מייד.
ההמשך היה יותר מבטיח - נסיעה ל"מפלי ארוואן" (ERAWAN NATIONAL PARK) וטיפוס לארבעה מתוך שבעת המפלים, הגשר והשוק הסמוך, שוק הלילה ונסיעות הלוך ושוב בטוק טוק המקומי.
בצאתנו לטיול סיכמנו מעין "אמנה" או חוזה בלתי כתוב לטיול גם בעניין התנאים ללינה. בקנצ'נבורי לנו בהוסטל Bamboo house שממוקם ממש על הנהר אך נעדר את מה שנדרש בכדי שנוכל לישון בנעימים (החל מצבע המצעים ועד מראה הקירות בחדר) - מכיון שהבחירה הסופית הייתה שלי, לא יכולתי גם להתלונן כפי שמאוד רציתי. הבנתי גם שיהיו תחנות נוספות כאלו במעלה הדרך ושאולי בחלוף הזמן אצליח לראות בכך חלק מהוויית התרמילאות. אני עוד לא מצליחה.


החופים והאיים - קראבי, ריילי ביץ', קופנגן וקוסמוי
הכל נאמר על האיים - קו חוף אינסופי, חול לבן, מים צלולים, ג'ונגל פראי המגיע עד המפרצים ועל כל הטבע המופלא הזה יד האדם הוסיפה כל מה שניתן להעצמת התחושות - לדעתי ניתן היה להסתפק בפחות.
השהות בקראבי ובאיים היו רצף מהנה של מנוחה, דילוג בין החופים וזיכוך ההבדלים בינהם, טיול בשווקים האינסופיים (השוטטות לאחר הטיול לבודהה הגדול הובילה אותנו במקרה לשוק אוכל מקומי משובח במיוחד), עוד מסז'ים ברגליים (הטבעיות שבה הילדים מקבלים זאת מעט מטרידה...) ונחשול אנושי עצום שנע בין כל אלו.
באיים הצטרפו אלינו המשפחה של חלי, חברת הילדות וחברת הנפש שלי, שבדרכם "לעשות עלייה" לארץ לאחר עשרים שנים בארה"ב, עצרו לחופשה בתאילנד. הזמן המשותף איתם, הזמן הפרטי שלי ושל חלי מול הים, אווירת הטיול השנתי המשועשעת, החיבור בין הילדים ובני הזוג ותחושת הביחד שנוצרת תמיד בין חברים טובים ובמידה רבה גם ה"אתנחתא" מה"ביחד" המשפחתי שלנו - היו אושר גדול.
ואחרון חביב - לפני עשרים שנה נותרתי על החוף בקוסמוי יחד עם לימור בעוד חברותינו לטיול מפליגות להן במעבורת למסיבת ה FULL MOON בקופנגן. חשבנו שמדובר באירוע מסוכן ופראי מדי עבורנו. הפעם, הגענו למסיבה הכי גדולה בעולם עם 3 ילדים וזה נראה לי דווקא הגיוני. הילדים הסתובבו בין כל הרוקדים, האלכוהול, המוסיקה, הברקים שהאירו את השמים ומופעי האש ובנו הרבה ארמונות בחול. בשעה 1:00 הבנו שהגיעה העת לעזוב אך היה קשה מאוד לשכנע את עומר שהוא אומנם לא יחווה את התחושה של ריקודים על החוף עד עלות השחר אך מצד שני, הוא עדין לא בן עשר.


התמונות שלא נכנסות לאלבום

נדמה שתאילנד שאנחנו ראינו מסורה כל כולה לייצר חוויית תיירות בלתי נשכחת לתייר המערבי והסיני והם אינם בוחלים בשום אמצעי. אפשר להבין מדוע. לא ברור האם התיירות הזו עושה יותר טוב מרע אבל בהסתכלות לאורך השנים תופעות השוליים מתרחבות ומותירות טעם מר, בוודאי כשההסתכלות היא כאמא לילדים. התופעה הכי מורכבת ובולטת היא כמובן האופן שבו מנוצלות נשים, נערות, ילדות וגם נערים - עומדות על הבמה בצפיפות במועדונים הפתוחים לרווחה לבושות לבן ומנסות לרקוד ולחייך למרות שאין להן שום סיבה, הולכות חבוקות עם גברים מבוגרים ששכרו את שירותיהן ליום ועד הזנות הבוטה יותר ברחובות. הסלחנות ואולי אפילו הטבעיות שבה כל זה מתקבל על ידי הרשויות בתאילנד ועל ידי התיירים המערביים שמצאו כל מיני מילים מכובסות בכדי להכשיר את התופעות הללו ובכך גם מנציחים אותם - היא מקוממת במיוחד. 
בקופנגן שכרנו וילה מאדם נחמד ממוצא רוסי (TWIN VILLA). מהחלון שלנו שהשקיף לבריכה הפרטית ראינו את הצריף הרעוע של משפחה תאילנדית מקומית - האישה בהריון עם ילדים שפשוט שכבו רוב היום בחום ולא עשו דבר, אולי מדי פעם הגניבו מבט לבריכה. העוני הוא עמוק וניתן לראותו בכל מקום, אם מסתכלים. בעוני הזה אין הרבה תקווה והוא מנוצל מדי יום בתאילנד. ברור לי שהמצב חמור הרבה יותר במדינות שמסביב ואני ממש חוששת מהרגע שבו המציאות הזו תהיה מול עיננו מבלי שיש לי ממש יכולת לשנות אותה. לפחות לא נתרום לה.


מחוץ למסלול 

סיימנו חודש בטיול ואני שואלת מה השתנה ומה למדנו לחודשים שעוד יבואו.

לטיולים שלנו עד כה היה "קצב" חסר מנוחה, רצון למצות, להספיק, לעיתים לסמן שהיינו. ידענו שבטיול השנתי נרצה מאוד לסגל קצב אחר, רגוע, למצות לעומק ולחיות בשלום שלא נראה הכל. בתאילנד התחלנו לתרגל ולהתרגל לקצב האחר שבו לא מכוונים שעון (כמעט), שבו לגיטימי ל"בזבז" יום שלם בבריכה של המלון או למרוח את ארוחת הבוקר למשך שעתיים, להגיד סוודיקא ולזרום אם השיחה מתפתחת, לנסות לראות באמת מי האנשים שחולפים על פנינו. ולמרות זאת, עברנו 11 (!) בתי מלון במשך חודש - שכללנו מאוד את מיומנות הפריקה / קיפול / סריקה אבל זה דומה מדי לאוטומט שלנו. עומר אמר לי שכשהוא מתעורר בבוקר הוא לא ממש זוכר היכן הוא הלך לישון בערב שלפני. ברור לי שנכון לנו להוריד הילוך, אפילו שניים, להשתקע במקום שאנחנו אוהבים לאורך זמן, להקנות תחושה של בית. 








































ה"ביחד" שלנו כמשפחה, בוודאי אחרי שנים שבהם היה הרבה "בנפרד", זוהי חווייה מרוממת - אני לומדת להכיר מי הם הילדים שלי, שומעת חוויות מכוננות מחייהם שלא ידעתי שקרו, תחושת השפעה על חייהם כל כך ברורה וממשית. אבל בתוך כל הטוב, יש גם את החיים עצמם - להיות אמא או אבא ללא הפוגה וללא "הפרטה" לבית ספר / חברים / חוגים - דורש תעצומות נפש וכוחות שכנראה אין לי. ברור לי שבתוך כל הביחד אני אהיה חייבת למצוא גם לבד עבורי ועבור אסף. את הביחד רק של שנינו אני עוד לא יודעת כיצד ניצור.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - כל פעם שחרגנו מהמסלול, שנכנסו לסמטה בלתי מתוכננת - גילינו באמת מקומות נפלאים. ארצה שנעיז יותר.

ק-פונ-קה תאילנד. היית טובה אלינו. מניחה שנשוב.

לקראת פרק א'
תם פרק ההקדמה. 
לפני למעלה מעשור נסעתי לטיול בהודו. במשך שבועות לפני הטיסה פחדתי מהמפגש עם קטוע הרגל הסמלי שיחכה ביציאה משדה התעופה. המציאות הייתה קשה הרבה יותר מהחששות שלי. אני יודעת שלא השלמתי את סיפור הודו מבחינתי ואני יכולה להתאהב בה עד כלות או להמשיך ולפחד מכל הקצוות האלו שיש בה. 
ניסינו להכין את הילדים לקראת המפגש הזה - ברור לי שהם ממש לא מוכנים.
עוד מספר שעות הטיסה שלנו להודו - כלכותה. הבטן שלי מתהפכת. אני בוחרת לראות את הטוב.

4 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
עומר, יואב ואלה כותבים