עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

הבלוג שלנו שייקרא בפשטות ״טיול שנתי״ יתאר את הדרך שלנו, משפחת בנגלס - שרעבי - סיגל, אסף, עומר, יואב ואלה בטיול שלנו במזרח.
חצי יובל במדים (ביחד עם אסף - יובל שלם!) שבו המלצנו לכולם לא לוותר על הטיול הגדול אך אנחנו המתנו.
באיחור קטן, פלוס 3 ילדים, מזוודות ספרי לימוד בצד התרמילים, יותר מתוכננים, אנחנו מנסים להגשים חלום קטן.
בבלוג נספר את הסיפור שלנו.
יומן טיול
נפרדים מנפאל ושוב בנגקוק
19/11/2017 17:18
סיגל בנגלס

 

נפאל - תאילנד


לאחר סיום הטראק באנפורנה חשנו רצון מובן למנוחה, לפשטות, למים חמים, לאוכל שאינו דאלבאט, לשיט תיירותי באגם. אפילו הצלחנו לארגן מפגש ״בנות״ עם דגנית וטל שגם הן מטיילות עם המשפחה לזמן ארוך - מזכיר כמה זה כיף. המפגש היומי עם משפחת פרל המקסימה בפוקרה (לאחר שנפגשנו בטראק) הפך את הימים האלו לקסומים במיוחד - מדהים עד כמה מהר ניתן להיקשר ולהכיר לעומק אנשים שהיו זרים ולהפוך פרידה לאחר זמן כה קצר לעצובה. אני יודעת שעוד נפגוש אותם בדרכים.



לאחר שבוע וחצי, נסענו באוטובוס לקטמנדו בנסיעת יום פקוקה ומתמשכת לעוד כמה ימים. בקטמנדו שוטטנו שוב בטאמל שבהיעדרנו נסלל ונחסם לכניסת רכבים (מהפכה במונחים נפאלים), שוטטנו גם ברחובות האחוריים בעיר המיוחדת הזו (תמיד הרבה יותר מעניין מהמצג המשופר שמראים לתיירים בחלון הראווה של המדינה), וגם ביקור נוסף בכיכר הדורבר שבה הציגו בפני המבקרים במקדש את הקומארי החדשה - ילדה בת 3 (!) שנמשחה לאלה - ילדה. בקטמנדו הייתה לנו הזכות לבקר ב Swacon International Hospital ישראלים שנפצעו במהלך הטראקים (היו רבים מדי) ולעשות להם מעט מתוק וגם לחזק את תחושת הנתינה והסולידריות של ילדינו שלנו (ותודה לרב מישלוב על הרעיון המבורך).



לאחר כמה ימים, נפרדנו מקטמנדו ומנפאל ברגשות מעורבים וטסנו לבנגקוק (לאחר עצירת ביניים במומביי לתזכורת קצרה להמולת הודו).



הנחיתה בבנגקוק שאותה אנחנו מכירים כבר די טוב (ציטוט של עומר: בנגקוק היא העיר מחוץ לישראל שבה הייתי הכי הרבה) הייתה שונה הפעם - לאחר כמעט 4 חודשים בהודו - נפאל הסגפניות, הגענו למה שהרגיש כמו התפוח הגדול לפחות. הכל הקסים אותנו - המזגן במונית, המתג האוטומטי להורדת החלון, שפע הפירות הטרופיים, המסז׳ים ברגליים, דוכני האוכל, האורות - הרגשנו כמו ילדים שנכנסו לחנות צעצועים ענקית. הכל יחסי. הפעם התגברתי על הרתיעה הישנה שלי ובחרנו לישון סמוך לרחוב התרמילאים בקוואסן . מזג האוויר שהיה הרבה פחות חם מפעמים קודמות, אפשר לנו לראות את בנגקוק בצבעים רכים יותר, הרבה פחות מיוזעים. כמעט כל בוקר נפתח בשעתיים לימודים סמוך לבריכה (אני לא יודעת איך הילדים יחזרו ללמוד בכיתה ללא הסחות דעת) ולאחר מכן יצאנו להינות מכל מה שיש לעיר הזו להציע - שוק סופ״ש צ׳אטוצ׳אק (שוב), צ׳יינה טאון ביום וגם בלילה, פארק Dream world שעלה על הציפיות שהיו לנו מפארק שעשועים במזרח, מופע דראג מהוגן (רק לבנות המשפחה) אך המשמעותי מכולם היה בית חב״ד והמפגש עם הרבנית נחמי, הרב נחמיה והצוות המופלא שלהם. מדי יום הילדים מהרו להגיע ב 21:00 לשיעור היומי ששילב בין מקורות יהודים לחיים של כולנו וערב שבת שלאחריו עונג שבת והיה כשמו, עונג אמיתי. נשארנו ל 2 שבתות שכאלו.



לאחר שהצטיידנו בויזות לויאטנם במחיר מופקע ולאחר התלבטות מה יהיה היעד הבא (ההתלבטות הזו מבטאת מבחינתי את תחושת החופש הגדולה מכולם, תחושת ארעיות שמעולם לא הייתה לי). החלטנו להמשיך לחלק הצפוני של לאוס. העדפנו לקחת רכבת מבנגקוק ל Nong Khai ומשם לעבור את הגבול ללאוס. די מהר הבנו שמדובר בפיצוי הולם לחוויה הטראומטית של הרכבת מכלכותה לורנאסי בהודו - רכבת חדשה עם מסך מידע דיגיטלי, נקייה מאוד, מצעים לבנים מעומלנים, שמיכה לבנה תואמת, יצאה בדיוק בזמן והשיא - עובד רכבת מסור שהעיר לי בנימוס שסידור המצעים על המושבים המתחברים למיטה - זה התפקיד שלו. ובאמת, הוא עשה זאת הרבה יותר טוב ממני. העברנו את הלילה בשינה מתוקה והתעוררנו כשעה לפני התחנה הסופית בדיוק בזמן לחגיגת יום הולדת 10 לעומר שהחליט השנה לחגוג בתאריך העברי. 

הגענו לתחנה, לקחנו טוקטוק לגבול, אוטובוס נוסף ולאחר המתנה קצרה, תשלום 30$ לאדם (ללא בקשת שוחד, למרות הסיפורים הרווחים) נכנסנו ל Vientiane עיר הבירה של לאוס. עדיין מנסים לאתר את הייחוד של לאוס.

 

אנשים טובים באמצע הדרך

 

בתקופת הרווקות יצאתי כמה פעמים לטיול של חודש (זמן עצום במונחים שלי פעם) למקומות שונים בעולם. בטיולים הקצרים האלו, חשתי תמיד החמצה בעיקר על כך שאין לי באמת זמן לעצור ולשוחח, להכיר קצת יותר לעומק את האנשים הרבים והמרתקים שחלפו על פניי, לנהל שיחות מעבר למשפטים מנומסים.  לאחר כמעט 5 חודשים בדרכים אני יכולה להעיד  שהנופים, הריחות והמאכלים חשובים מאוד אך הזיכרונות שמותירים חותם עמוק בליבי, אלו שנותנים את הגוון המיוחד ומותירים את הזיכרון המשמעותי מכולם הם האנשים שפגשנו שבדרך.

אנחנו בטיול ״אחרי צבא״ רק במרכאות אך אנחנו פוגשים הרבה מאוד צעירים שנמצאים בטיול אחרי צבא ״באמת״. השהות עם צעירים ממני מוכרת לי היטב. במשך הרבה שנים הייתי מוקפת בחברת צעירים בני 18 וקצת (הם תמיד נותרו באותו הגיל ורק אני התבגרתי). כמו המפגש אז, גם היום, אני חשה גאווה גדולה ב״נוער״ הזה (למרות שזה נשמע מבוגר מעט לחוש כך...) . פגשנו אותם, הרבה מאוד ישראלים יפים - אכפתיים, מכבדים שלא לומר מזדהים עם מנהגי המקומיים, עוזרים להכין ארוחת שבת, נרתמים לסייע לכל מי שצריך (זכור לי במיוחד צרפתי שסיפר סיפור נוגע לב על ישראלי שהציל את חייו בויאטנם), אוהבי טיולים והרפתקאות, צמאים ללמוד ולחוות את העולם, מחפשים להתנדב ולעשות טוב ובעלי תחושת סולידריות גדולה לישראל. כל כך רחוק מהתדמית שאנחנו נוהגים לנכס לעצמנו. במפגש עימם הבנתי שבשנים שחלפו שיניתי סטטוס מ״מגניבה״ ל״אמא מגניבה״, אני מוצאת את עצמי מזדהה יותר עם ההורים של המטיילים ומנסה ל״ייצג״ אותם כדי לשכנע לוותר על סכנה מיותרת, נהנים להחליף עימם חוויות ולהתייעץ על המשך הדרך ובעיקר שמחים לשמוע מהם שהם ירצו לעצמם טיול דומה עם המשפחות שלהם. למרות שעל זה פחות שוחחנו, אני מאמינה שאנחנו חולקים עימם גם את ההתלבטויות ״מה נעשה כשנהיה גדולים״ למרות שאנחנו כבר גדולים.

בין השורות ספרתי על בתי החב״ד שפזורים ברחבי העולם - סיפור על חזון גדול של אדם אחד שתורגם למעשה גדול ע"י אלפי אנשים. ההתבוננות בשליחים של המפעל הזה ברחבי העולם מעורר השתאות - משפחות שלמות וצעירים שעוזבים את החיים המוכרים והנוחים שלהם למקומות נידחים בעולם, כשרק דלת אחת חוצצת בינם ובין ילדיהם לבין העולם שמנוגד כל כך לתפיסת עולמם. הם מקימים בית יהודי - ישראלי שכל מהותו היא לעשות טוב. בתי חב״ד הפכו לאורך השנים נקודת מפגש מרכזית הרבה מעבר לקידוש בערב שבת - מהתייעצות, חילוץ, ארוחה חמה ועד חתונה - בית רחוק מהבית. 

זוג מיוחד שכזה שנכנס לליבנו הם הרבנית נחמי והרב נחמיה שהקימו את בית חב״ד בנגקוק לפני 22 שנים. מפעל חיים אמיתי שנוגע בהרבה מאוד תחומים. במשך כל השנים האלו הם מארחים בביתם מפגשים מגוונים. המיוחד מכולם הוא עונג שבת - מדי יום שישי, לאחר ארוחת השישי המסורתית, הם מזמינים את כולם לארוחה שנייה בביתם. בערב הזה יש כל כך הרבה קסם - כל אורח מתבקש לקום ולספר סיפור אישי ופותח למעשה את ליבו לאנשים שמעולם לא פגש (סיפורים אמיתיים על החיים - על מחלה, החלמה, גורל, מסע), שירים וניגונים השזורים בסיפורים של הרב ובמטעמים של הרבנית. הקושי המרכזי בערב הזה הוא לסיים לאחר חצות בתחושת התרוממות רוח ולצאת לרחוב רמבטורי שבו לא השתנה דבר - הלמות התופים, המון אדם, אלכוהול. 

כמה נדיבות ואהבת אדם מגולמים באנשים מעוררי ההשראה הללו שחיים באמת חיי שליחות. תודה לכם.



ואחרון חביב - 3 חלילים עליהם מוטבעים - Jetha, Maila, Kanchi (השמות בנפאלית לבכור, אמצעי, קטנה) ועוד תיק צד לילדות - הצליחו לגרום לנו להתרגשות רבה. זו המתנה שהשאיר לנו פרם (הפורטר - מדריך שלנו מהאנפורנה) בסוכנות סוויסה האדום בקטמנדו ובכך לימד אותנו שיעור נוסף על נדיבות.


 

מקווים להמשיך לפגוש טוב ומקווים לעשות טוב גם בעצמנו.

מקווים גם להבין קצת מהי לאוס באמת.

1 תגובות
טראק האנפורנה
22/10/2017 21:32
סיגל בנגלס

פוקרה


הגענו לפוקרה לימים של שקט שהוקדשו למנוחה ולימודים. לנו במלון Mountain View שאפשר לנו את כל אלו בתנאים טובים ממש. לראשונה בטיול חשנו תחושה של עייפות מהנדודים. אני בטוחה שהמקרה ברפטינג תרם לכך רבות, היינו מותשים.

כשיצאנו מהחדר לפוקרה סופסופ גילינו עיר מאוד יפה ותיירותית, שוכנת על אגם, עמוסה גם היא במסעדות וחנויות לרוב.

עלינו ל Sarangkot  קרוב לשקיעה - נקודת תצפית יפה אם הראות טובה, הסתובבנו בטיילת על האגם, חגגנו את חג הסוכות בבית חב״ד החלוצי שהוקם כאן ע״י צעירים ונמרצים (וגם ברכנו ברכת הגומל), הלכנו לבריכה (לילדים לא נותרה חרדת מים, תודה לאל), שוטטנו לא מעט ובעיקר התלבטנו מה נכון שיהיה הדבר הבא.

בפוקרה, לראשונה, פגשנו הרבה משפחות עם ילדים וגם משפחות שיצאו לטיול ארוך - המפגש בין המבוגרים ובמיוחד בין הילדים היה מרענן וטוב. בהתבוננות על הילדים שהתרגלו להיות בעיקר אחד עם השני או עם גדולים מהם, נרגעתי, הם לא שכחו מה צריך לעשות.

 

לקראת הטראק

 

כמעט וויתרנו על האנפורנה, חשבנו שזה יהיה יותר מדי בשבילנו  (ארוך מדי, גבוה מדי, קר מדי,תלול מדי) וממש כשהתחלנו לתכנן טיול אחר, פגשנו במקרה את משפחת חלמיש שבדיוק חזרהמהאנפורנה. קרה לנו לא מעט פעמים בטיול ששינינו החלטות במקרה ובזמן ממש קצר. גם הפעם. סובב אנפורנה שלם היה גדול עלינו (במיוחד בגלל  העלייה לפס) אבל הרעיון להגיע עד Manang ובחזרה נשמע לנו נכון.

מרגע זה, שאלתי כמעט כל אחד שנקרה בדרכי עד כמה זה קשה, עד כמה העליות תלולות, האם מסוכן. מודה שהייתי מוטרדת מיכולות הטיפוס שלנו  לא פחות מהיכולת של אלה בת ה 6 לצלוח את האתגר. ליקטתי תשובות מבני 70, הורים לילדים,מצעירים נלהבים, זרים ומקומיים - מכולם הצלחנו להבין שזה לא יהיה קל, אבל אפשרי.

בערב לפני היציאה לטיול, ממש באמצע פגישת ההיכרות עם Prem הפורטר הנפלא שלנו, התקבלה הודעת ווטס אפ מאחד המטיילים הישראלים באחת מקבוצות פוקרה - ״מצב חירום. התהפכנו כ 300 מטר לפני הכפר טל. 9 ישראלים. 1 במצב קשה. צריך מסוק דחוף״.  למי שלמוד ניסיון בזיהוי אסונות, די מהר ניתן היה להבין בין השורות שמשהו נורא קרה ובהמשך באמת התבשרנו שורד אבישר ז״ל קיפחה את חייה בתאונה. 

אומנם את ורד ז״ל לא הכרנו אישית, אך את חבורת הצעירים הזו שמטיילת בהודו - נפאל אנחנו מכירים ממש טוב - רואים אותם בדרכים, פוגשים אותם בבית חב״ד, מטיילים לצידם, משוחחים עימם. גם על הטיול הזה של קבוצת הישראלים שיצאה ביחד יום לפנינו שמענו רבות. כאב לב עצום.

במקרה הזה, כמו מקרים רבים אחרים שראינו בשלושה שבועות בסך הכל, מסתבר שוב עד כמה התפקיד של הרב חזקי והרבנית חני הוא מכריע בכל המעגלים - מהצלת חיים ועד טיפול במי שכבר אינו בחיים. 

בנוסף, הבנו גם שהתאונה קרתה ממש במקום שאליו היינו אמורים להגיע למחרת. למרות הכל, החלטנו לצאת לדרך אך הוספנו עוד יומיים הליכה רגלית בכדי להימנע מנסיעה בקטע הכביש המסוכן.

 

יצאנו לדרך

 


סדר היום בטראק היה די קבוע - קמים מוקדם (אני לרוב התעוררתי ממש מוקדם), ארוחת בוקר בסיסית (2 ביצים קשות וצ׳פאטי), התחלת טיפוס (או ירידה),הליכה של כ 7-10 שעות ביום, כולל עצירות להסדרת נשימה או לאכילת שוקולד (אפשרנו), הגעה לכפר שתכננו מראש לאותו היום, בחירת מקום הלינה (זרמנו עם כל ההמלצות של prem), מקלחת (וויתרנו לילדים כשהמים היו קפואים. בסתם קרים הם התקלחו), הזמנת ארוחת ערב, המתנה ממש ארוכה עד שהאוכל יהיה מוכן בשילוב משחקי קלפים, שיחה עם מטיילים מזדמנים ועם משפחות מקומיות, ארוחה והולכים לישון (20:30 בכפרים בהרים נחשב ממש מאוחר).



הרבה השתנה כאן ב 17 השנים מאז אסף טייל כאן - גסטהאוסים צצו בכל מקום (מאפשר גמישות - תמיד יהיה היכן לעצור אם מתעייפים), הדרך שנחצבה בקושי רב (וגבתה קורבנות רבים על פי הסיפורים) הוסיפה לנוף גם ג׳יפים, אופנועים ואופניים מלבד המטיילים ובכל זאת היא נותרה עדין אותנטית ומלאת קסם ויופי.

בדרך חולפים על פני נופים עוצרי נשימה - שילוב של רכסאנפורנה, פסגות ירוקות ומושלגות, מפלים בכל עבר, נהר Marsyangdi שמלווה אותנו לכל אורך הדרך, גשרים תלויים רעועים וגשרי עץ רועדים, עדרי בקר, עזים ויאק, המון תרנגולות וחמורים.



אהבתי במיוחד את המעבר בכפרים הרבים שפזורים לאורך ומזמן מפגש עם הכפריים המקומיים שמברכים ב״Namaste" מאיר, צובטים בלחי של אלה, מתעניינים באנגלית - נפאלית האם כל השלושה הם שלנו וגם בניסיון להציע משהו לדרך. בימים האחרונים לטראק התקיימו גם פסטיבל הכלב (הכלבים קבלו טיקה ושרשרת פרחים), פסטיבל הפרות (אותו הדבר) ודיבאלי שהיה שיא החגיגות ובמסגרתם הכפרים התמלאו בילדים שעוברים בין הבתים שרים ורוקדים והרבה מאוד חגיגות מקומיות במרכזי הכפרים ובבתים. כחלק מהחג הם חוגגים גם את יום האחים והאחיות שבמסגרתו מעניקים טיקה ומתנות אחד לשני. בפתח של כל הבתים הניחו תערובת צבעונית של אורז בצבעים שונים ופרחים (וגם קקי של פרה) - מזמנים לביתם מזל, פרנסה טובה ובריאות.


המעבר הזה בחיים של הכפריים בנפאל - בבית/צריף החשוך לרוב שבתוכו מוטלים רק כמה שמיכות , בגינה הקטנה שבה הם מגדלים כרובית, במטבח שבו מבשלים בגזרי עץ שנחטבו מהיער, בפשטות ובמקרים רבים בדלות הבלתי נתפסת - מעורר שאלות על מהו אושר.  אין לי תשובות טובות או חדשות אך אני מתקשה להאמין שחיים בתחושת הישרדות כזו וללא אפשרות בחירה מאפשרים תחושה אמיתית של אושר אך ניתן להגיד דברים דומים ומסיבות אחרות על חיי היותר מדי שפע בצד השני של העולם. לילדים שלי, אגב, אין התלבטות - מבחינתם החיים הפשוטים של הילדים שהם פגשו בכפרים הם גן עדן - טבע פרוע, משחקים במה שהרחוב מזמן, ההורים לידם תמיד, בית הספר ממש רחוק, תחושת חופש ללא מגבלות. רק המבוגרים הצליחו לראות שיש כל כך הרבה מגבלות. 

בדרכים פגשנו מטיילים ישראלים וזרים, המון שפות, צעירים ומבוגרים (חלקים ממש מבוגרים), בחבורות או לבד, מצוידים היטב ובכלל לא, בכושר ומתנשפים, כאלו שמתכננים לעשות את כל הסובב וכאלו שבחרו ליסוע. המפגשים איתם - להחלפת מילות ברכה, התייעצות, רשמים או סתם שיחה על החיים  - היו יקרי ערך. מפגש מיוחד במינו היה עם משפחת פרל הישראלית המקסימה שגם הם יצאו לטיול של שנה לאחר שעשו כבר טיול לשנתיים לפני שנים. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם ואני מניחה שעוד נלמד.

הלינה במסלול היא בבתי הארחה בסיסיים (הסדין הכחול מהבית נפרס בכולם), בעלי שמות מקומיים (yak, Tilicho) וכאלו בעלי ניחוח רחוק יותר  (royal, heaven, dining hall). ה״עיסקה הישראלית״ עם רובם היא לינה ללא תשלום תמורת ארוחות במחיר מופקע שמתייקר ככל שמטפסים בגובה. מקומות לינה זכורים לטובה, אציין.

 

המסלול

 

נקודות העצירה למעלה בדרך ל Manang -


יום 1 - הנהג שעמו קבענו מראש לא הגיע. סאם מסוויטה האדום נרתם לספק רכב חלופי. נסיעה של 4 שעות מפוקרה עד ה  Besisahar ומשם נסיעה בג׳יפ 3.5 שעות נוספות ל Syange (היה קופצני אך כבוגרי הודו, התמודדנו).


 

יום 2 - עלייה לצפייה במפל הסמוך לגסטהאוס ליד לול תרנגולות. הליכה על דרך הג׳יפים עד הכפר chyamche ומשם טיפוס בדרך רגלית לכפר Tal. הדרך ארוכה, העלייה קשה לנו.prem במחווה של אבירות נשא את אלה על הכתפיים בישורת האחרונה. כשהגענו לכפר Tal ראינו את הג׳יפ ההפוך בצידי הכביש -  ממש ממש קרוב לנקודת הסיום. מתסכל ועצוב. .

זה היה היום המאתגר מכולם - כ 10 שעות טיפוס.  לנו במקום נעים עם מים רותחים ואוכל טוב Peaceland. בעל המקום הנחמד  Guru הוא גם המורה המקומי.


 

יום 3 - התעוררנו לבוקר קריר, הוצאנו את המעילים והתחלנו לצעוד. מפלים פורצים מהסלעים כולל על הדרך הראשית ואין ברירה אלא להתרטב (מלבד אלה שבזכות פרם נשארת יבשה). לאחר כ 7 שעות הליכה ומוקדם יחסית הגענו ל Danakyu. ארוחת ערב דשנה (דאלבאט, מומו, נודלס שילוו אותנו לאורך הדרך).

 

יום 4 - הר מנסלו המושלג נגלה אלינו לראשונה, עליות רבות, בלתי נגמרות, תלולות, תהום עצומה פעורה בצד אחד וההנחייה התמידית היא להיצמד לימין/ לשמאל העיקר בצד ההפוך. בדרך עוברים בכפרים, קונים תה במחיר מופקע, אוכלים פאי תפוחים מעולה שהכין פרם בדרך מתפוחים שנקטפו מול עיננו ולאחר 7.5 שעות הגענו ל Chame - לנו בגסטהאוס נעים עם אוכל טוב ואווירה חמה Nurpu ling guesthouse.

 

יום 5 - בדרך מטעי תפוחים ובינהם הגדול מכולם והזכור לטובהAGRO Manang    ב  Bhratang שכלל תפוחים למכירה ואפשרות לקטיף במטע וגם לינה איכותית יותר. פסגות מושלגות נגלות לפנינו. לאחר 7 שעות הליכה הגענו לLower pisang - הסתפקנו לראות את ה Upper pisang מלמטה. הלילות הופכים לקרים יותר.

 

יום 6 - הליכה נעימה יחסית, עדרי יאק עצומים חולפים על פנינו. החלטנו לעצור ללינה ב Braga village חצי שעה לפני Manang  משום שהבנו ששם יהיה עמוס (רוב המטיילים מתרגלים גובה ולכן לנים יומיים) והמקום הזה ממש קסום בעצמו. לנו ב Hotel new yak שהוא בסטנדרט גבוה ממה שהורגלנו.


יום 7 - הוגדר כיום מנוחה והתארגנות (כולל כביסות שהילדים ממש התעקשו לעשות בעצמם). עלינו וירדנו לאגם Gangapurna Tal שנחבא בין ההרים וחושף קרחונים ופסגות מושלגות. משם המשכנו ל Manang ללינה ב  Alpine Home - מקום נפלא עם 6 חדרים בלבד ולכן כדאי להזמין מראש.

 


נקודות העצירה בדרך למטה מ Manang

יום 8 - אז לרדת זה באמת יותר קל. חשבנו שנגיע עד  Lower Pisang אך המשכנו עד Dhukur Pokhari.

יום 9חווינו גם את העליות. לינה ב Timang.

יום 10הגעה בדרך הג'יפים הפעם ל Tal. לינה ב Manang hotel   הנעים. מסתבר שלמרות הזמן שחלף, הג'יפ מוטל עדיין בצידי הדרך. מטיילים ישראליים הוסיפו אנדרטה מכמירת לב ממש בסמוך.

יום 11 - הליכה בין החוגגים בכפרים, הרטבנו את הרגלים בכל המקומותשבהם המפלים עולים על גדותיהם. לינה בכפר קטן Shirchaur.

יום 12 - הליכה בין החוגגים בכפרים והצטרפות לכמה ריקודים בדרכים. לינה ב Ngadi.

יום 13 הגעה ל Besishar ומשם נסיעה לפוקרה.

 

הפורטר / מדריך שלנו Prem

 

הרעיון של פורטר שסוחב לנו את החפצים על הגב נראה לנו מביך ולא נעים אך הבנו שלא יהיה נכון לצאת לבד. וכך הכרנו את פרם.

פרם הוא נפאלי בן 37, אב לשני ילדים. הוא מתגורר בכפר למרגלות האוורסט, בן בכור לשלוש בנות נוספות. בגיל 16 הוא הפסיק ללמוד והתחיל לעבוד כפורטר כדי לסייע להורים ולמשפחה. ביתו נהרס ברעידת האדמה ומאז הוא חי באוהל וחולם על היום שבו יצליח להשלים את הבנייה מחדש של הבית שלו.

פרם ו״יושבי הרים״ נוספים שעימם שוחחנו, זימנו לנו נקודת מבט אישית ומאוד לא רומנטית על מה עומד מאחורי החיוך הנפאלי - על המחסור והעוני, על ילד שרוצה לאכול בשר ואין, על השאיפה לקורת גג, על חוסר הנדיבות של אלו שיש להם כסף ומעל אלו בולט מאוד חוסר התקווה, חוסר האמון שדברים ישתנו, התסכול מהשחיתות ואוזלת היד והרצון של כולם ללכת לחפש את מזלם במקום אחר ורחוק.

פרם מבורך בכישורים של מי שגדל ונשם את האזור - מכין חליל מבמבוק, פופקורן בשמש מתירס שקטף בדרך, מכיר כל שביל בדרך, מבשל מעדנים ממה שיש  - ממש מלא כרימון. הוא דאג לנו בצורה כל כך אישית ואכפתית וצבע את הטיול בצבע מאוד מיוחד. פרם היה חלק משמעותי בטראק הזה ונקשרנו אליו מאוד כולנו. בדרך חזרה הוקסמתי לדעת שהוא נתן את נעלי ההרים שלו לחבר שהתחיל את העלייה. אפשר ללמוד מפרם הרבה על כבוד, ערכים, יצירת קשרים אישיים, נדיבות גם כשאין לך הרבה מה לתת ועל קסם אישי.

 

אנפורנה עם ילדים


ג׳טה, מיילה, קנצ׳י אלו הכינויים בנפאלית לבכור, אמצעי והקטנה.

לא חסרים אתגרים בטראק כזה - פיזי, אוכל לא מגוון, מעבר מדי יום למקום חדש, מקומות לינה מאתגרים, ללא אפשרויות לקצת לבד וכמובן יש את העניין הזה עם השירותים  -  לא חושבת שלילדים יש אתגרים נוספים או אחרים - יותר עניין של אופי מאשר של גיל. הקושי הגדול שלי היה מים לא מספיק חמים והעליות, לאלה כאבה הבטן, עומר פחות אוהב את החושך המוחלט בכפרים בלילה ויואב נפל המון פעמים. לאסף לא הפריע כלום.

אך הילדים הצליחו בתבונה רבה ויותר טוב ממני להאיר בזרקור את כל הטוב - לגלות פסגה מושלגת חדשה (לכל אחת קראנו על שם ה״מגלה״), לעובדה שאפשרנו להם לאכול שוקולד על פי החלטתם, למטע התפוחים שראינו בדרך, ליאק שהתגלה מאחורי המקדש.

הדבר המרכזי שערער אותם היה האנדרטה המאולתרת של ורד ז״ל, אז הם גם הבינו את מה שניסינו לא לספר.

את הטראק הזה, אפילו את הסובב, עשו לא מעט משפחות בעבר אך הפעם פגשנו רק 2 משפחות עם ילדים. הילדים שלנו שהיו די חריגים בדרכים זכו להרבה תשומת לב והרבה מאוד מחמאות בכל מיני שפות - יפני אחד אפילו עמד ומחא כפיים לאלה במשך כמה דקות.

ההליכה הארוכה מותירה מרחב עצום לשיחות (לא בעליות) - הבקשה הכי נפוצה של הילדים היתה שנספר להם ״סיפור״ וכך מצאנו את עצמנו מקיימים שיחות על מלחמות ישראל, משפט דרייפוס, פולארד, השד העדתי, האם נכון להטיל מס על ירושה, מה זה מניות? ועד כיצד באים ילדים לעולם (השיחה המלאה). מצאתי את עצמי מתכוננת בלילות לשיחות האלו. הלילות החשוכים ביחד מזמנים גם הם רגעים שלא אשכח כמו השאלה של אלה - ״אמא, את צעירה? אני פשוט רוצה לדעת שאוכל לחבק אותך עוד הרבה שנים״.

 

מחשבות על חג סוכות והטיול שלנו

 

לקראת סוכות קראתי קטע מקסים של הרב איתמר אלדר על משמעות עמוקה יותר של  החג: "היציאה מדירת הקבע לדירה ארעית מערערת את הבסיס המוצק שעליו נשען האדם כל ימות השנה. קירות האבן מגנים עליו מרוח, הגג מגן עליו משלג וגשם, ובעידן המודרני גם חום וקור קיצוניים מתמנים על ידי חימום ומזגן. שגרת החיים המוגנת הופכת את השפע שבתוכו אנחנו חיים למובן מאליו…. הסוכה מחדשת אצלנו תודעה אחרת, תנועה נפשית של ענווה. בסטנדרט האנושי, סוכה היא רעועה, הרבה יותר מבית. במבט רוחני, היא בניין עדי עד, ששומרת על האדם לבל ייפול, לבל ישכח".

הבנתי שבמידה רבה גם הטיול השנתי שלנו הוא יציאה לסוכה -  עזבנו את המקום המוכר בצבא, עזבנו את ה״קירות הבטוחים״ - הבית שלנו, נפרדנו מכל המשפחה והחברים, כל הרכוש שלנו נכנס ל 2תרמילים ו 3 מזוודות (בטראק הצטמצמנו הרבה יותר) והשיגרה הברורה התחלפה בתחושת ארעיות לא בטוחה.הטראק הזה היווה נקודת קצה של תחושת ה״סוכה״.

הניסיון הזה ואחרים מזמן הרבה הזדמנויות להכיר את עצמנו ואת הילדים שלנו, מאפשר להעריך את מה שאנחנו שוכחים , לחוש לעומק את כל המגוון של התחושות,  ללמוד מכל היופי והקושי.

 

ללא ספק אחד השיאים עד כה (ועברנו כבר שליש דרך). 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

0 תגובות
קטמנדו
03/10/2017 00:06
סיגל בנגלס

 

התרגשתי להגיע לנפאל. מעולם לא בקרתי כאן ומאוד רציתי. כבר ממבט על כשהמטוס לא הורשה לנחות ואנחנו זכינו לראות את היופי של העמק מלמעלה -  היה ברור שמדובר במימד שונה ממה שהורגלנו בהודו - כבר לא מדינת ענק או תת יבשת, קצב אחר, פשוט יותר, רגוע יותר, ממש התאים לנו.

 

קטמנדו

 

מהשדה נסענו ל Thamel, רובע תיירים צבעוני אך ״כלוב מזהב״ מאוד מנותק ממה שבאמת קורה ברחובות שליד. המון חנויות, מסעדות, בתי קפה, מוסיקה בוקעת מהמועדונים, ריקשות אופניים. ממש ליקטו בכמה רחובות את כל מה שתייר רוצה לראות מול עיניו. בהמשך סיפרה לי חני הרבנית שהנפאלים ממש מתאמצים לשמר את המקום הזה ״סטרילי״ גם במחיר של סילוק מקבצי הנדבות במריצה (מקרה שהיה ביום אחד).

התמקמנו במלון המקסים Mums Home שהיה באמת ה״בית״ שלנו לשבועיים הקרובים  (כולל ארגון מסיבת הפתעה קטנה לאסף ביוזמתם) והשתאינו מהדברים שעד לא מזמן היו מובנים מאליהם וכעת הם הצליחו לשמח אותנו (אני מדברת על דברים באמת ארציים - מזלגות בארוחת הבוקר ומצעים נקיים) וגם החוויה ברחוב פחות משתלטת על כל החושים - היינו צריכים מעט מנוחה לחושים.


לאחר כמה ימים כשפנינו ימינה ולא שמאלה לכיוון ה Thamel, הגענו לקטמנדו באמת.

המראות היו מוכרים - רוכלים שמוכרים הכל ברחוב או בחנויות זעירות (כולל תרנגולים / ברווזים / עזים), קשה לנשום, אופנועים דוהרים ברחובות, בתים דלים. ובכל זאת היה כאן קסם שונה - אם נאבדים בין הסימטאות אפשר לגלות מקדשים מפוארים מזדקרים כמו נווה מדבר בשכונה האפורה, המוני ילדים מעיפים עפיפונים מהגגות (ואחר כך הולכים לחנות העפיפונים הקרובה כדי להחזיר את החוט במעין גלגל מיוחד), האנשים מחייכים יותר, פחות מתאמצים למכור.


 



ביקרנו בכמה ממוקדי התיירות המרכזיים בעיר ובאזור -


פטן - עיר או פרבר של קטמנדו. מוכרת בקרב מטיילים בשל השקט היחסי, האומנים ובעלי המלאכה הרבים ובזכות כמה מהמקדשים המפורסמים. רוב הישראלים מחפשים את ״ציפור האבן״ מהשיר המפורסם של גלי עטרי (יש לא מעט נפאלים מלידה ברחובות פטן שיודעים לשיר את השיר). לאחר שמצאנו אותה ניצבת על עמוד מאחורי גדרות, עדות לרעידת האדמה שפגעה במבנים שם, חיפשנו את קומארי. 


 


קומארי זהו סיפור מדהים שלא הכרתי על ילדה - אלה. במסורת הנפאלית מאמינים שגופה של ילדה הנבחרת להיות ״קומארי״ מכיל לתקופה מסוימת את הרוח של האלה דורגה. הילדה נבחרת מבין הקסטה הנאוורית לפי מועד הלידה שלה, שלמות פיסית ומבחן נפשי (הכולל בין היתר לילה עם ראשי תאו כרותים מלאי דם). תהליך ההכתרה אורך כמה שבועות שבמהלכם תיכנס האלה לגוף של הילדה. לילדה שתיבחר צפויים חיים מבודדים, גינוני מלכות של ממש (כולל נשיאה על כפיים בפעמים הבודדות שתצא מהבית) וקבלת קהל מאמינים המנשקים את כפות רגליה. כשהילדה תקבל לראשונה מחזור היא תוחלף ותחזור (או תיזרק) לחיים רגילים. לאחר כמה סימני דרך ועזרה מאנשים טובים, הגענו למקדש של קומארי בפטן (אחת משלוש הקומארי המובילות בנפאל) שבו היא מעבירה את כל שנות הילדות שלה. לאחר שביקשנו רשות, עלינו לפגוש אותה. ילדה - נערה, לבושה אדום (הצבע היחיד שהן לובשות), יושבת במבט ספק משועמם ספק בוהה על כסא גדול ממידותיה. שוחחנו עם  אחותה (לה אסור לדבר) והבנו שכל מה שקראנו היה נכון. אלה (הבת שלי - שצריך לומר שהיא נקראה על שם העץ…) קבלה ממנה ברכה ללא מילים וטיקה אדומה והמשכנו הלאה חשים מעט רחמים על הילדה - ״אלה״ הזו שפגשנו. אנחנו מנסים מאוד לא להיות שיפוטיים כלפי מה שאנחנו רואים בדרך מתוך הבנה שהכל בעיני המתבונן ותמיד יהיה מי שיראה גם אותנו באור מוזר. אך הסיפור הזה באמת יוצא דופן ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ועליה עוד ימים ארוכים.


Durbar Square -  במספר ערים מצוייה הכיכר הנושאת את השם הזה (פירושו ״ארמון״ בנפאלית). הדרך אליה (ברגל כמובן) היא חוויה והשוטטות בין המבנים, הפסלים, דוכני האוכל והרחובות הסמוכים מאפשרת שוב הצצה לחיים של העיר הצבעונית הזו. כמה ימים לאחר שהתוודענו לסיפור של קומארי, קראתי ב Ynet (!)שצפוי טקס חילופים של הקומארי המרכזית בקטמנדו בילדה בת 3 (!). רצנו מהרנו לכיכר בניסיון להספיק לראות משהו מהטקס הזה (הילדים שיתפו פעולה) אך הגענו מעט אחרי. לפחות נהנו מאווירת החג הנפאלי המשמעותי והארוך מכולם DashainFestival

http://m.ynet.co.il/Articles/5021821

 

Swayambunath (הידוע גם בשם מקדש הקופים) - טיפסנו (המון מדרגות) למקדש הקופים שבו התצפית הכי יפה על עמק קטמנדו וגם כמובטח קופים שמתנהגים במקום כבשלהם.

 



Woopyland - אסף הצליח למצוא מעין פארק מים משולב בלונה פרק במרחק חצי שעת נסיעה מהמלון. מדהים לגלות לפעמים עד כמה פשוט לשמח את הילדים.


 

כמה טוב שבאת הביתה - בית החב״ד בקטמנדו

 

כהכנה לנפאל הראינו לילדים את הסדרה ״קטמנדו״ עד פרק 5 שזמין ברשת. לאחר שפגשנו את הדמויות שמהוות את ההשראה לסדרה, מסתבר שהיא ממש נאמנה למקור.

ובאמת, לבית חב״ד בקטמנדו יש הרבה אופי.  הוא הוקם לפני 17 שנים ומנוהל מאז ע״י זוג מיוחד - הרב חזקי והרבנית חני ליפשיץ וששת ילדיהם המקסימים. בית החב״ד הזה מצוי לא מעט בתודעה גם בניהול אסונות (כולל פיקוח נפש אחד שהתרחש ממש ביום הכיפורים וחילוץ 4 מטיילים כמה ימים קודם) אך גם לאור המקום המרכזי במיוחד שהוא ממלא בקרב קהילת המטיילים בנפאל, הרבה מעבר לחיבור ליהדות. הרב חזקי מקיים ערבי הסברה על הסכנות הכרוכות בטראקים באזור ומנסה לטעת בהם מידה של אחריות וצניעות לפני טיפוס לגובה (עובד רק חלקית), ניתן לקבל טלפון לווייני (מציל חיים) ומידע על טיולים באזור. ידם בכל.


אנחנו קבלנו תחושת בית אמיתי, חם, ססגוני, מקבל וכמובן הזדמנות לחגוג בשמחה רבה את ערב ראש השנה (הגדול בעולם אולי), את ערב שבת ואת יום הכיפורים שהיו מאוד משמעותיים עבור כל המשפחה ורצינו שיצוינו בחגיגיות. כך היה.

עברנו כבר בלא מעט בתי חב״ד ובכל פעם אני נדהמת מהסיפור של משפחה דתייה שמגדלת את ילדיה רחוק כל כך מהבית ומהסביבה הטבעית שלהם ומצליחים עם כל המורכבות האובייקטיבית של חייהם, לפזר כל כך הרבה טוב ואהבת חינם. תחושת שליחות אמיתית.

בבית חב"ד מתוודעים הילדים (ואנחנו) לקהילת המטיילים הצעירה - במפגשים הללו אנחנו מצליחים לשמוע את חוויות הטיול מפי הילדים (הם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע) והילדים מצידם מרוויחים מפגש עם "גדולים" שאינם ההורים שלהם ולומדים מהם לא מעט.


 


טראק ללא שם בעמק קטמנדו

 

בניגוד למקובל בנפאל, לטראק שעשינו אין שם מוכר (לפחות לנו) אך למרות זאת ואולי דווקא בגלל האלמוניות היחסית שלו הוא היה כל כך נפלא. הטראק התחיל בטיפוס על הר ברכבל אירופאי עם מחיר אירופאי ב Chandigari. במעלה ההר גילינו אזור מאוד תיירותי כולל גן המשחקים היחידי שראינו בנפאל (כל האחרים שראינו בדרכים היו עשויים מחבלים מאולתרים בחן). לא יכולתי שלא לחשוב שהילדים הנפאלים היחידים שיוכלו להנות מכל הטוב הזה הם כאלו שיכולים לשלם משכורת חודשית ממוצעת על הרכבל. המשכנו משם בירידה תלולה בתוך סבך ירוק, מחליק עד מאוד. נפלנו אינספור פעמים. בדרך פגשנו שתי אחיות ואח שלומדות בקטמנדו והיו בדרכן לביקור בכפר לקראת החג. להן הייתה דרך מיוחדת כיצד לרדת למטה - מעין התדרדרות מהירה קדימה עם קפקפים שתמיד הסתיימה בשלום. בשלב מסוים אחת מהן נשאה על הגב את אלה כדי שלא תמשיך ליפול. הן ליוו אותנו בשיחה ערה עד שהגענו לביתן הצנוע והן חשו שאנחנו כבר נסתדר. הודיתי להן מאוד.

בדרך חשתי מן עקצוץ מוזר בצוואר, הבנתי שנעקצתי ע״י עלוקה שבדיוק מצצה את הדם. כשהגענו לחדר, מצאנו עוד סימני עקיצה אצל אסף ואצלי. הילדים אומנם לא נעקצו אך המחשבה שזה אפשרי גרמה להם לחשוש מאוד (במיוחד אלה). לאחר הליכה של 5 שעות (למרות שהמקומיים אמרו שעתיים), הגענו בדמדומים לכפר Chitlang מסתמכים בהליכה על האור החיוור של חצי הירח. וויתרתי על הגעה ללינה בחוות עיזים (המייצרת לדבריהם את גבינת העזים הנפאלית הראשונה!) שתכננו ועצרנו בדרך ללון ב home stay סביר שהתקבל בברכה יחסית לאחר תהליך ה"הרגלה" שחווינו בהודו. את הגבינות טעמנו למחרת. בעלי הבית יצאו מגדרם בכדי שנחוש נעים כולל הכנת ארוחת ערב של דאלבאט באמת טעימה אצלכם במטבח. 

חיכיתי שהלילה יחלוף וכשעלה השחר, נגלה הכפר המקסים הזה - טרסות ירוקות, ריח חזק של כוסברה ואדמה, ערוגות כרובית  ובעיקר מסע אחורה לזמן שבו אנשים היו מגדלים את מה שהם צריכים למחייתם ומכבסים בנהר. 

משם המשכנו ברגל לכיוון הכפר Markhu. בשליש האחרון סטינו לדרך שחשבנו שהיא קצרה יותר ואז נגלה לנו נוף יוצא דופן והאגם שבסמוך לו שוכן הכפר.


הבנו שמשם הירידה לכפר מסוכנת - חזרנו לאחר כבוד לשביל הראשי, למרות המחאה של ילדיי ההרפתקנים. שוטטנו בכפר בחיפוש אחר לינה סבירה ולבסוף חצינו את האגם בסירה בכדי שלפחות הנוף שניבט מהחדר יהיה יפה. שוב התעוררתי מוקדם ויצאנו עומר, יואב ואני לטיול בוקר לכיוון הגשר כולל שתיית כמה כוסות תה עם אנשי הכפר מסבירי הפנים. 


בחזרה לקטמנדו נסענו בטרמפ עם בחור צעיר שסיפר לנו כמה עובדות על החיים בנפאל ובדרך חזינו בהמוני נפאלים שיורדים לאגם לחגוג את החג בכל דרך אפשרית כולל על גג האוטובוס.

היציאה מקטמנדו היטיבה איתנו - נשמנו לרווחה אוויר נקי, ראינו חיי כפר פשוטים באמת, חשנו יותר את הנועם הנפאלי.

 

רפטינג על נהר ה Trisuli

 

רפטינג הופיע ברשימת התוכניות שלנו. כשהחלטנו שהגיעה העת לעבור לפוקרה, הזמנו גם רפטינג ליומיים על נהר ה Trisuli לאחר שווידאנו שהוא מתאים גם לילדה בת 6 שעדין לא שוחה.

יצאנו לדרך עם עוד קבוצה מקסימה של צעירים ישראליים ולאחר עיכובים שלא הצליחו להפריע למצב הרוח, לקיחת ציוד ותדריך בטיחות, עלינו על הסירה.

הרפטינג ביום הראשון עבר ממש בנעימים - ה״רפידים״ גבוהים במידה הנכונה, עומר מסייע עם המשוטים, אלה נהנית מהגלים ומהמים שנכנסים לסירה ומהתחושה שהיא הרפתקנית, יואב עובר לקייאק המלווה ושט עימו לפנינו, המדריך שר לנו בנפאלית, אסף ואני מסתכלים אחד על השני ושמחים מאוד בעיקר מהשמחה של הילדים.



הגענו למחנה ללינת לילה - הילדים המשיכו להשתכשך בבריכה, אכלנו שוב דאלבאת, הילדים למדו מאור שהייתה איתנו לשחק וויסט והלכנו לישון בבונגלוס.

למחרת (כלומר היום בבוקר), נסענו לנקודת ההתחלה. אני התאמצתי לזרום עם הרכב המקרטע ששלחו לנו שבו ציפו שנשב עם כל הציוד בג'יפ פתוח מאחור. ושוב, נכנסנו לנהר, עושים חזרות על ההוראות של המדריך ויוצאים לדרך. ברפיד השני נתקלנו בגל ענק שכיסה אותנו, המדריך צעק Get down - סימן מוסכם להיכנס לסירה. באלה אחזתי ממש ברגע האחרון בקצה של חגורת ההצלה בכדי שלא תיפול אך יואב נפל למים. אסף מייד ירד אחריו. לאחר שניות ארוכות נורא, הבחור בקייאק המלווה מצליח לראות אותו ולמשוך אותו מהמים הסוערים. יואב עולה לסירה ממש חיוור, מתאמץ בכל כוחו לחייך בכדי להרגיע את כולנו ואת עצמו. אנחנו מבינים שהוא שהה מתחת לסירה, לא ברור כמה זמן. אני מנסה לשדר תחושת עליזות של ״הכל בסדר״ ומנסה גם לנגב את הדמעות. ניסינו להבין מה קרה וליתר ביטחון שמנו את יואב יהיה במרכז הסירה, יחד עם אלה. התעשתנו מעט והמשכנו בדרך. ואז הגענו לרפיד השני שהיה סוער הרבה יותר. שוב פעם המדריך צועק Get down אך הפעם הסירה מתהפכת לגמרי וכולם מתעופפים למים הסוערים. אני לא יודעת כמה זמן עבר אך זה היה נדמה כמו נצח (הבנתי לעומק מה הכוונה של הביטוי הזה). הנהר שוצף וגועש, אני בולעת מים ומנסה להשאיר את הראש מעל המים ללא הצלחה ובכל הזמן הזה (שניות או דקות ארוכות, אני לא יודעת), אין לי מושג היכן עומר או יואב או אלה הקטנה. המחשבה שאם אני לא מצליחה להתמודד עם הנהר הזה, מה עובר עליהם? הפחד משתק ובעיקר אני חשה תחושה לא מוכרת של חוסר אונים שאין לי שום יכולת לעזור לילדים שלי (הילדים שנמצאים ממש לידינו בכל רגע בטיול). הזמן חולף (שוב לא יודעת כמה זמן) ואז אני רואה אחד מאנשי הצוות אוחז בסירה ומנסה להפוך אותה. אני צורחת לו בעברית ״הילדים שלי״ וברור שהוא הבין אותי למרות שלא דברתי באנגלית. הרפיד חלף ואז אפשר היה לראות מה קורה מעט קדימה. התמונה הראשונה הייתה של יואב ואלה מטפסים על הקייאק ונראים בטוחים. שוב הדמעות זולגות. עליתי על הסירה והתקדמנו לעברם. בדרך רואים באופק את עומר נאחז בסלע ונראה שגם הוא יחסית בטוח. גם את אור שהייתה איתנו ראינו בחוף מבטחים. את אסף לא הצלחתי לראות אך המדריך הבטיח לי שהוא בסדר. התגובות של הילדים היו קשות באופן מובן  - המבט מפוחד, בכי, אלה רועדת כולה ובעיקר הסיפורים שלהם על רגעי הפחד שהם חוו. "הייתי לבד" אמרה אלה וצדקה. המחשבה מה היה קורה אילו לא נותנת לי מנוח.

אנחנו אוספים את אסף שמסתבר שנסחף הכי רחוק ונחבט הכי הרבה והילדים מבקשים לרדת מהסירה. שטנו עוד קצת נחרדים מכל גל זעיר במים וירדנו לחוף, משם הגיעו לאסוף אותנו.

אני עדין לא יודעת האם הסיפור הזה יהיה טראומה או שיהפוך לאנקדוטה. 

אנחנו מנסים לעכל ולהבין מה יכולנו לעשות אחרת והאם אווירת הטיול מעט הכהתה את החושים שלנו. 

השעה 3:00 ואני פשוט לא מצליחה להירדם אך לפחות הצלחתי לכתוב את פרק קטמנדו בבלוג.

 

 

2 תגובות
מסכמים את הודו ועוד קצת דלהי
19/09/2017 12:10
סיגל בנגלס

 

לא מבינה מדוע מטיילים מוותרים על דלהי. דלהי מאפשרת לחוש את כל הקצוות של הודו, ללא שום קו שתוחם בין העוני והעושר, היופי והדלות, הלכלוך והניקיון, הצחוק והבכי. כל אלו נגלים לפניך במלוא ההדר, בנסיעה אחת בריקשה. הגענו לדלהי לעוד 5 ימים. ישנו מספר רחובות במקביל למיין באזר ב Krishna hotel - מספיק נקי ונעים אך עדיין במרכז ההתרחשות. במהלך הימים הללו, ביקרנו בחלק מהאתרים המרכזיים שדלהי וסביבתה מציעה.

 

Taj Mahal - הקבר המפורסם בעולם. נסענו הלוך וחזור באותו היום - הכביש החדש לאגרה הפך את הדרך למאוד ידידותית אך גם קצת משעממת - לא רואים את הרחוב ההודי. אחד משבעת פלאי עולם וזה.


 

Akshardham Temple - מקדש הינדי מיוחד ויפה מעין כמוהו. משלב בתוכו גם פעילות מולטימדיה המסבירה על עקרונות ההינדואיזם, מופע אורקולי מיוחד בערב שמשתלב עם הססגוניות וההתלהבות של הקהל שיושב מסביב וגם שיט בסירה (הילדים כבר היו ממש עייפים אז ויתרנו) . שווה להגיע אחה"צ ולהינות מכל הפעילות. לצערי לא ניתן היה לצלם.


המיין באזר - הכי נעים הוא לצאת לרחוב מוקדם בוקר ולהיכנס לסמטאות הקטנות שבהן רואים את החיים עצמם - את הילדים, הרוכלים, בעלי המלאכה, נהגי הריקשות, המבשלים, הקוצצים - פסיפס של אנשים עמלים, ממהרים, לא תמיד ברור מדוע. לדעתי הרגעים הללו הם הודו ואותם לא אשכח.

מתחם ה CP - כיכר ענקית עמוסה בחנויות ומותגים בינלאומיים, מסעדות, בתי קפה בתפאורה כמעט אירופאית. ממליצה מאוד לבחור במסעדות ההודיות היותר יוקרתיות שמצויות שם - עבורנו זו הייתה חוויה אותנטית ומאוד טעימה באווירה קצת מערבית.

 

צ׳אנדי צ׳אק - מכיון שלא חשנו שמיצינו בפעם הקודמת, הלכנו לבקר שוב. ושוב בלגן, המוני אנשים, דוכני אוכל (אפילו דוכן מלפפונים שראיתי לראשונה), מתחמים שונים של מוצרים (נייר, סארי, תכשיטים, כסף וכמובן שוק התבלינים העצום). בחלק מהמקומות קשה ממש לנוע קדימה, בחלק מהמקומות הריח מחניק וקשה לנשום, אך כל המקום הזו הוא ממש חגיגה וחוויה עצומה. מאוד כדאי כשמת עייפים לעלות על ריקשת האופניים ולנוע עימה ברחובות הקטנים.


 

מקדשים וקברים (Lotus Temple, Humayun's Tomb) - מקומות מרשימים מאוד למראה, מחייבים התייחסות לסיפור שמאחורי כל אחד מהם אחרת מעט חסר משמעות.

 


INDIA GATE  - שער מרשים המנציח את החללים ההודיים, ממנו נמתחת שדירת השלטון בהודו עד בית הנשיא ומסביב אווירת הפנינג עליזה. מומלץ לפיקניק (יהיה מי שימכור לכם מה שתרצו גם אם לא תביאו דבר בסל).


GANDHI SMRITI - ביתו של גנדי ב 144 הימים האחרונים לחייו. מוזיאון שחלקו הראשון מזכיר את צריף בן גוריון - מתאר במגוון אמצעים את הנקודות המרכזיות בחייו של גנדי. בחלק העליון מרכז מולטימדיה מעניין. בכניסה למקום שוכנים המוני קופים על המדרכה - כדאי להיזהר.

 


דברים שלמדנו על הודו

 

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - לא לחשוש להיכנס לסמטאות הקטנות, להיאבד בדרך, לשוחח עם אנשים זרים לחלוטין שאתם לא מכירים ביוזמתכם. אלו היו הרגעים הכי משמעותיים עבורנו.


בחירת נהגים - לנסיעות הארוכות שווה להשקיע זמן ומחשבה בבחירת הנהג הנכון, אנחנו נפגשנו עם כולם לפני ושאלנו כמה שאלות מפתח (נהגים עם ילדים ״רגועים״ יותר).  לנהג חשיבות עצומה בהצלחת הטיול ובטח לבטיחות בדרכים. ארבעת הנהגים שהיו לנו (ספי מדלהי, פילינג משימלה, ניתיה ממנאלי ופונצ׳ו מלה) היו באמת נהדרים. מהניסיון שלנו התיווך שלסוכנות היה מיותר ולעיתים אפילו הפריע (בהינתן וברור מה היעד השירות היחידי שהם מספקים הוא נהג ולכן כדאי להסתדר לבד).

 

בקשות של נהגי ריקשה ומוניות - הנהגים תמיד יציעו לך להגיע לחנות/ שוק / באזאר שהוא הטוב והזול מכולם. לפעמים הם יגידו שהמקום שאליו כיוונת סגור/יקר. לפי כמות האנרגיה שהם משקיעים בכך, כנראה שהעמלות או המתנות שהם מקבלים בעבור זה משתלמות. אנחנו זרמנו עם נהג אחד והגענו לדלהי האאט לבקשתו. הסירוב לנהגים לעיתים קשה משום שהם מבקשים מאוד באסרטיביות - חשוב להיות מודעים ונחרצים או פשוט לעשות את הטובה הזו.

 

תמיד ישאלו מהיכן אתם, יהיו כאלו שירצו לדעת מה אתם צריכים ול״סדר״ לכם הכל. גילנו שרובם הגדול באמת רצו לסייע, חלקם רצה למכור. תפעילו שיקול דעת ובטח לא נכון לחשוב שכולם רמאים. באותה נשימה, לא נתקלנו בהודי שאמר שהוא לא יודע, ממליצה ששאלות חשובות באמת, תשאלו לפחות שני אנשים שונים.

 

תלכו למקום אחד לפחות מחוץ למסלול החומוס.

 

קבצנים - ממה שלמדתי מההודים, רוב עולם הנדבות הוא עסק עצום שמנוהל על ידי קרטל עבריינים עם חלוקה לאזורים, שיטות הפעלה ועוד. תשימו לב שהתינוקות כמעט לא בוכים (כנראה שהם מקבלים משהו). בדיוק כמו ב״נער החידות ממומביי״. לחלוף על פניהם היה החלק הקשה ביותר עבורי בהודו. לדעתי, אם רוצים לסייע, עדיף לקנות אוכל במקום כסף שיגיע לעבריין או למוכר האלכוהול.

 

לא להתאהב בתוכניות - בטיולים לא קצרים, מומלץ לתכנן ב״עקרונות״ ולאפשר מרחב מספק לשינויים. לא פעם מפגש ארעי עם מטיילים כמונו הוביל אותנו למקומות שונים מהמתוכנן, לשמחתנו.

 

הובר / אולה - אפליקציות למוניות שפועלות בערים הגדולות.שירות יעיל, זול, מפוקח, אמין וחוסך את ההתמקחות. ממש שינה את הצורה שבה מתניידים ממקום למקום והפכה אותה לפשוטה ממש.

 

תקשורת - אחזנו בסים של 2 חברות - idea שלקח זמן עד שחובר וכשחובר היה זמין רק חצי מהזמן. מאוד לא מומלץ מהניסיון שלנו. Air tel היה אמין וזמין, מומלץ. צריך לקחת בחשבון שבאזור לה וצפונה אף אחד מהם לא עובד (יש קו bsnl שזמין).


המשכנו לקטמנדו. עוד נשוב.

5 תגובות
JULLEY חבל לדאק
12/09/2017 13:51
סיגל בנגלס

  

מסיימים שלושה שבועות בחבל לדאק - ממלכה שיש בה הרבה גם וגם

הרים בצבעי שוקולד ועמקים ירוקים,

מדבר צחיח ונהרות זורמים,

כפרים מבודדים ושווקים עמוסים בתיירים,

בודהיזם שדוגל בקבלה ואחווה וקיצוניות חשוכה,

אנשים רודפי שלום באזור שעדיין מהווה עילה למלחמה,

תחושת מחנק ואוויר צלול,

פשטות ואותנטיות וסוחרים ממולחים,

מקדשים צבעוניים ומפוארים ורחובות אפורים ודלים,

ממלכת מעברי ההרים, המומו הטיבטי, התלבושות הססגוניות והמקדשים.

אלה בוגרת ורנאסי אומרת שזו לא הודו ״באמת״ - אני לא יודעת האם יש ומהי בכלל הודו ״באמת״ - אבל מאוד אהבנו להיות כאן.

 

לה

 

התיירות בלה מוגבלת למספר חודשים בשנה (מאי - אוקטובר). בשאר חודשי השנה הקרים, כל האזור מצוי בתרדמת חורף ארוכה. בפעם הקודמת בהודו, לא הגעתי בזמן הנכון וגם הפעם כמעט וויתרנו על הגעה לאזור - החשש ממחלת הגבהים ומהדרך המסוכנת, כמעט הכריעו נגד, אך תוך כדי הטיול בעמק קינור הבנו שמבלי לשים לב כבר עשינו את כלמה שחששנו מפניו ולכן ההחלטה התקבלה - התחסנו, אנחנו יוצאים לדרך מלה למנאלי.

ואיזו דרך - כבישים מתעקלים בחדות בנוף הררי עצום ומשתנה בצבעים שונים של שוקולד, פסגות מושלגות, כפרים זעירים בצדדים, מעברי הרים (המכונים פסים) המסומנים בדגלים טיבטיים ובערימת אבנים והגבוה מכולם והשני בעולם  Taglang La בגובה 5328 מטר (בהמשך נחצה גם את הראשון), דרכי עפר ודרכים שנסללות ממש מול עיננו. בדרך חלפנו על פני הרפתקנים מאיתנו שבחרו להגיע ללה שלא במונית טויוטה - רוכבי אופניים המדוושים בעליות (בלתי נתפס בעיני), זוג ישראלי שרכשו מכונית סוזוקי ״מקרר״ ממש ישנה (נדרש אומץ רב לנהוג בדרכים הללו מבלי להיות מקומי שגדל בעיקולים הללו, הם הגיעו בשלום), חבורות אופנועים ואפילו שמענו שיש טראק רגלי. היום הראשון עבר בנעימים ובנסיעה קצרה יחסית (7 שעות), לנו בעיירה Jispa - האחרונה בדרך ללה שבה ניתן ללון במלון (בהמשך יהיו רק אוהלים). למרות שמדובר בעיירת מעבר, מצאנו בה קסם רב ואפילו מסעדה מפתיעה לטובה. היום השני היה קשוח הרבה יותר והגובה הרב השפיע לרעה על כולם (במיוחד על יואב שהקיא והיה ממש מסכן), הנסיעה התארכה (13 שעות), הטיפוס והירידות התלולות ואפילו הפרות והעדרים בצידי הדרך כבר איבדו מהקסם. רצינו להגיע.


הגענו ללה ממש בחושך והחלנו במסע לילי לאיתור גסטהאוס. מסתבר שהשמועות על סיום העונה היו מוקדמות מדי והמקומות הטובים היו מלאים ואלו שלא, ממש לא רציתי (אני נחשבת ל"פוסקת" בעניין הזה). לאחר שעה ארוכה של חיפושים, מצאנו את עצמנו עוברים בשביל מאוד חשוך ל Lamo guest house - היינו מותשים ועייפים ומה שהצלחנו לראות היה בעיקר חצי כוס ממש ריקה. הניסיון מלמד שצריך להמתין לבוקר ואז התמונה הרבה יותר מאוזנת ותמיד יותר בהירה.

הבוקר הגיע והתעוררנו בבית של משפחה בודהיסטית מקסימה - בקומה הראשונה מתגוררים 3 דורות ביחד - הסבתא לאמו, האחות אלמו (בנקאית) והבעל נמגל (מורה), האחות צ׳ורול (מורה גם כן) וילדיהם. ובקומה השנייה מתגוררים האורחים. שמחנו להיות שם בעיקר בזכות החברה הנעימה. יומיים אחרי, חזרנו באותו השביל ל Solpon guest house - שהיה המקום הכי קרוב לבית שחווינו בהודו - מקום נקי, מים רותחים, מרפסות הפונות להרים, גינת ירק שיש בה כל מה שצריך לסלט, פרה שמדי פעם מתגנבת לחצר ובעיקר חדר גדול הכולל 2 מיטות זוגיות (תנאים די נדירים להודו, זר לא יבין עד כמה שמחנו). עם בעלת הבית, Tsewang, נוצר קשר קרוב במיוחד במפגשים מלב אל לב של שתינו במטבח. למדתי ממנה הרבה, אני חושבת שהצלחתי גם להשפיע עליה. גם שם התגוררו ביחד הבעל, הסבתא, האחיינית ולעיתים גם הגיס פונצ׳ו (שהיה הנהג הנפלא שלנו).

במקומות הללו ובנוספים למדנו ללא פילטר על המחויבות של המשפחה הלדאקית למשפחה המורחבת והתמיכה ההדדית של כולם בכולם באופן מאוד טבעי וזורם (הסבתא מגדלת את הנכדים, הדודה מגדלת את האחיינית בעוד הוריה מתפרנסים הרחק, הכלות מגיעות מדלהי בכדי לעזור לחם שלהן ב"עונה", האחיינית מסייעת לגדל את הילדים) - נראה שזה עובד בסדר וללא מעורבות פסיכולוגים. למדתי גם שהנשים שברו כל תקרה אפשרית והן מצויות בכל מקום, הרבה מעבר לנשים במערב, למתבונן מהצד הן עושות את הכל טוב יותר - בעבודות הבניין, תיקון הכבישים, חקלאות, רעיית עדרים, תיירות - אך הן לא הצליחו ל״היפטר״ מתפקידיהן ה״מסורתיים״ בבית כולל טיפול במשפחה של הבעל (זה הנוהג, האישה הולכת אחריו). אולי בגלל זה רובן נראות די מותשות.

עם הזמן גילינו את לה, בירת חבל לדאק - עיר נפלאה, לא סלולה בחלקה ולכן מחניקה לעיתים, מוקפת פסגות שהתחילו להתכסות בלבן, עמוסה בחנויות ובשווקים הרבה יותר תוססים ממה שדמיינתי (בטח לאור הדרך הכל כך ארוכה שהסחורה הייתה צריכה לעבור), אנשים מחייכים, מסעדות רבות (המון מומו טיבטי מכל הסוגים - תרד גבינה המוצלח מכולם), תיירים, שלטים בעברית (שביל החומוס נמתח עד כאן) וגם - המקום היחידי שראיתי שבו לצד בדי פשמינה מוכרים גם חמצן. ובאמת, בגובה  3500 מטר כל התנועות שלנו הפכו לכבדות יותר ועלייה של 7 מדרגות גרמה לנו להתנשף בכבדות. למזלנו, לא חווינו את מחלת הגבהים ממנה ממש פחדתי (טיפסנו לכאן באופן  מאוד הדרגתי והרגלנו את הגוף לגובה ללא כדורים - עבד לנו).


טיפסנו (כמו כולם) לארמון המלך של לדאק (המקום מבפנים ממש מוזנח) ולשאנטי סטומפה היפה והמוארת שנראית כמעט מכל מקום בלה - הרווח העיקרי היה הנוף עוצר הנשימה שנגלה גם מגבוה בראות טובה.



בבוקר מופלא נוסף נסענו עם Tsewang ל Saboo, כפר הולדתה המצוי במרחק 20 דקות מלה. התארחנו בבית המשפחה ואכלנו את המשמשים הכי מתוקים אי פעם וגם למדנו כיצד לפרק את הגוגואים ולגלות את השקד שבפנים - ממש טעים (מזן אחר של משמשים מפיקים שמן מאותם הגוגואים). בהמשך שוטטנו בשבילים, בין חלקות החיטה ותפוחי האדמה. לפעמים הקסם נמצא ממש קרוב.



 

נוברה ואלי

 

מסתבר שגם לאחר נסיעה של 22 שעות ללה הצפונית, עדיין ניתן ליסוע 8 שעות צפונה לעמק נוברה ולהישאר בגבולות הודו. יצאנו לדרך עם פונצ׳ו הנהג המקסים, ביום הראשון של החורף שהותיר מדרונות מדבריים מעוטרים ברסיסי שלג שהחל להיערם. עברנו את Khardung la - הפס הגבוה בעולם בגובה 5606 מטר כששם פתיתי השלג כבר יורדים על ראשינו וקר. אחר הצהריים הגענו לכפר טורטוק שובה הלב שהיה עד 1971 חלק מפקיסטן ונפתח לתיירים רק לפני 7 שנים (ומאז עוטר בהרבה מאוד שלטים בעברית - איך יכול להיות?) , ללא קליטה בכלל (כנראה לא במקרה - אולי למנוע קשר בין המשפחות שנחצו ע״י הגבול החדש) וחשמל שפועל רק בין השעות 19:00-23:00. מסתבר שפחד הוא עניין של חינוך והקשר שכן בסוף העולם, בכפר מוסלמי שמרכזו מסגד שעוד לא הושלם, מואזין שקורא לתפילה (בקול צרוד), 20 ק״מ מהגבול בפקיסטן, הרגשנו מאוד בטוחים. בסיור הבוקר המסורתי, ניתן לגלות שתושבי הכפר מצליחים לשמור על זהות כפרית אותנטית ופשטות למרות שלא מעט תיירים ״צופים״ בהם ומכל עבר בונים קומה נוספת בגסטהאוסים. באותו הבוקר פגשתי גם את ראהול, הודי אמריקאי, שעובד בארגון שמטרתו ייעוץ בנושא ״השקעות חברתיות״ csr- corporate social responsibility (כל חברה בהודו שמרוויחה מעל סכום מסוים, נדרשת להשקיע 2% מרווחיה למען החברה) - נשמע מרתק וחשוב מעין כמוהו, בטח בהודו. אם תשאלו את הילדים ובמיוחד את עומר, רגעי השיא היו שעתיים של משחק עם ילדי הכפר בחצר בית הספר ובמיוחד המשחק  ״קבאדי״ - ילדים לא צריכים לדבר באותה השפה בכדי להבין אחד את השני. 



לאחר יומיים בטורטוק יצאנו לדרך בחזרה לכיוון לה. עוצרים ב Hundar לרכיבה על גמל דו דבשתי ומשם הולכים ברגל 6 ק״מ לכפר Diskit במסלול ממש נחמד שאסף אלתר. ב Diskit שהייתה עיירה די נטולת חן למעט מקדש בודהיסטי ומנזר עצום שאינם עומדים בהלימה עם אפרוריות הרחוב, העברנו גם את ערב שישי באוירה מעט קודרת - שוב לעשות ״קידוש״ במסעדה מקומית שכוחת אל ברחוב ממש חשוך. הבטחתי וקיימתי שאת ערב שישי הבא נעשה באווירה ישראלית - יהודית בבית חב״ד בלה. לערבים הללו בעלי ניחוח של בית יש חשיבות עצומה לכולנו.


 

SHAM TREK  (המכונה בטעות ביבי טראק)

 

שתי אסכולות בולטות היו במשפחה בעניין הדרך הנכונה ליציאה לטראק - האחת (שלי) שגרסה שנדרש מדריך מקומי, פורטר, טבח מומחה לבישול בשטח ופרדות הנושאות מזון איכותי ופינוקים לדרך. והשנייה (של אסף) שגרסה שכל אחד מבני המשפחה צריך לקחת תרמיל ממש קטן על הגב. וזהו. ברוב קולות נבחרה האופציה השנייה.

עם מפה מקומית שהיא רק ״בערך״, ללא מדריך, עם הרבה רצון טוב וחוש הרפתקנות (וכיוון) - יצאנו לדרך.

הנהג היקר פונצ׳ו הוריד אותנו בכפר Likir בצהרי היום. לאחר הליכה כשעה בעלייה והתקדמות מאוד לא מרשימה - עצר לידינו רכב עם המון מקומות ישיבה ושאל האם נרצה טרמפ, ברוב קולות או יותר נכון ללא מתנגדים, המשכנו איתו בדרך עד לכפר Sumdo הכולל שני בתים שלמים. עצרנו אצל משפחה מסבירת פנים אך הבנו שלא נוכל להישאר שם משום שאב הבית נפטר והיום זהו יום התפילות של אנשי הדת (הם בדיוק שרפו את הגופה). לאחר התרעננות קלה בעוגיות הבית,  המשכנו הלאה.



הדרך לכפר הבא Yangtang ארכה 4 שעות ארוכות - העלייה המתונה שעליה קראנו בסיפורי הדרך התבררה כבלתי נגמרת (עבורנו). בשלב מסוים התחלנו לרדת אך הכפר היה עדיין מעלינו ובסיום נדרשנו לטפס אליו בעלייה תלולה במיוחד. בקצה המתינו לנו קבוצה של זרים שמחאו כפיים. אחד מהם היה מדריך טיולים הודי שביקש להצטלם עם אלה - הוא מעולם לא ראה ילדה בת 6 שעושה את הטראק הזה בכוחות עצמה.



בפתח הכפר אומנם לא המתינה לנו ילדה מקסימה עם דוכן פירות ומיצים טבעיים כפי שקראנו בסיפורי הדרך של מטיילים, אך מהר מאוד מצא אותנו בחור מקומי ואסף אותנו ל home stay אמיתי - כולל ארוחת ערב ובוקר עם המשפחה שלו. הכל היה פשוט ובסיסי (דאל וצ׳פטי) אך האירוח היה מאוד נעים, ממש עם הדרת כבוד. שם גם התנסיתי לראשונה במקלחת עם באקט (תודה לאסף) ולמדנו על תה מלוח העשוי מחמאת יאק -לא טעמנו. לא ניתן שלא לחשוב מה הם עושים שם בחורף?



למחרת, יצאנו לדרך לכיון Hemis - הפעם החלטנו לטפס לפס על הכביש המפותל - מעדיפים דרך ממש ארוכה אך מתונה על פני העלייה התלולה יותר בשטח. ההגעה לפסגה הייתה רגע מתוק של הצלחה לכולנו במיוחד כשגילינו שהכפר מצוי במורד ההר (ללא עליות יותר). לאחר שהסדרנו את הנשימה ומצאנו מקום לישון, החלטנו לחזור ללה ולא להמשיך לכפר האחרון בטראק Temisgam (צריך לציין שעומר היה בעד להמשיך עד הסוף). למחרת, לאחר שעה איחור בלבד, עלינו על ה local bus בדרכנו ללה - מוזיקה הודית, אנשים יורקים או מקיאים מהחלון, כל מהמורה בדרך מורגשת היטב, הנוסעים תלויים על הדלתות. מעין רכבת הרים, חוויה מעט סוריאליסטית.



כשהגענו ללה לא הבנו מדוע כל החנויות סגורות ביום חמישי. בשיחה עם צעיר מקומי הבנו שהעיר מושבתת לחלוטין על פי החלטת budahist association ב"מחאה" על נישואי מוסלמי ובודהיסטית (!). כשהופתענו מהציות הכולל נאמר לנו שמי שהעז להפר את השביתה בעבר, נשרף לו את העסק. ללמדנו שקיצוניות חשוכה קיימת בכל דת.

 

שלום כיתה א׳

 

בסך הכל רציתי שלאלה תהיה תמונת ״שלום כיתה א״ מסורתית באלבום. למזלנו, בעלי הגסטהאוס הראשון היו בין היתר מורה למתמטיקה ומורה לכימיה. האחרון נענה בשמחה לבקשה שלי והצטרפנו אליו לבי״ס הגדול ביותר בלדאק,  Lamdon שמשמעותו - להתוות את הדרך. 2800 ילדים מגן ועד תיכון, כ 30 ילדים בכיתה, לכל כיתה יש chief - מעין "חניך תורן" שאחראי על המנהלות. לכולם תלבושת אחידה מלאה - מנעל ועד חגורה לא מותירים שום סימן חיצוני שיכול להעיד על פערי מעמדות. כל יום נפתח בהתכנסות של כל התלמידים על פי גילאים לשירת ההימנון הלאומי, לתפילת הודייה על כל הטוב שניתן להם, לדבר המנהל ולמעין פרזנטציה המועברת על ידי קבוצת תלמידים בנושא שהם בוחרים (כל ילד יהיה שותף בכך - פעילות מעצימה מעין כמוה) - חצי שעה בחום ואף ילד לא מעז לנוע בחוסר נוחות. המקום מבוסס על תרומות המגיעות ממדינות זרות (ולא מהממשלה) משום שחלק גדול מהילדים בבית הספר מגיעים ממשפחות עניות. סופסופ חזינו בתשובה קטנה, מאוד חלקית, כיצד מדינת הענק הזו יכולה לנצח את העוני ולתת תקווה. ללא ספק המקום הכי אופטימי שהיינו בו בהודו. אלה זכתה לקבלת פנים מרגשת בכיתה - נראה לי שאת היום הראשון בבית הספר הזה, היא תזכור לתמיד.


 

JULLEY לדאק!

0 תגובות
עמק קינור, כמעט ספיטי ומנאלי
22/08/2017 15:53
סיגל בנגלס


יוצאים לדרך - עמק קינור וכמעט ספיטי

 

עמק קינור וספיטי נאמר אומנם בנשימה אחת בקרב המטיילים אך הם שונים - הראשון עמוס בירוק וצמחייה פראית והשני מדבר עצום. תכננו לצאת לטיול בן 10 ימים לפחות - לעבור רכוב מכפר לכפר, לטייל רגלית בנופים המתחלפים, לנסות לחוש מהתרבות המקומית.

הבנו שגורם משמעותי ביותר להצלחת הטיול הוא הנהג. ובאמת, השקענו מאמץ באיתור ה״אחד״. בחרנו בפילינג, בחור טוב ונהג באמת טוב משימלה. הבנו גם של״מתווכים״ או סוכני הנסיעות, אין שום יתרון.

בוקר גשום, נפרדים מצוות המלון שליוו אותנו בשבוע החולף ויוצאים לדרך.

די מהר התבררה לי העסקה - מדובר בדרכים יפות בצורה עוצרת נשימה ומסוכנות באותה המידה. ובאמת נשימתי נעתקה. מהפחד. כבישים צרים מאוד, סלולים למחצה או בכלל לא, מתפתלים, מטפסים למעלה ולמטה ותהום חשופה פרוסה בצדדים. מהנהג נדרשה יכולת וירטואוזית כמעט - ליסוע קדימה, ברברס, לצפצף בפניות, לפתוח את הדלת מעת לעת תוך כדי נהיגה (ולירוק), לנווט בין הפרות שנחות באמצע הכביש, להיות דרוך כל העת לתור אחר מפולת אבנים מלמעלה ובכל אלו להרגיע אותי don'tworry madam. אגב, חוקי המשחק בכביש הם כמו בטבע - החזק שורד אך תוך הפגנת אצילות וסובלנות יוצאת דופן לאחר (ההשוואה מה היה קורה במציאות מקבילה בארץ פשוט בלתי נמנעת).

שוב המחשבה הטורדנית הזו שלא באמת מדובר בטיול אחרי צבא שבו הותרנו הורים מודאגים בבית, הפעם אנחנו ההורים המודאגים ושאלה ללא תשובה ברורה - האם זה באמת סיכון מחושב? 



מעת לעת כשחזרתי לנשום באופן סדיר ולסמוך יותר על פילינג, הצלחתי גם לראות את כל היופי שפרוס בכל עבר, את האנשים והנשים (!) בצדדים שעמלים כל העת בעבודת כפיים אמיתית - רועים, סוחבים, מטפסים, רוקעים, מתקנים את הכביש, בונים עוד קומה, חורשים את השדה וגם הרבה ילדים שלא ברור מהיכן הגיעו ולאן הם הולכים. גם את המשפחה השלווה יחסית שלי הצלחתי לראות ולהבין שאני היחידה שלחוצה ומלחיצה.

טיילנו 4 ימים עם הרבה קסם, מדלגים מכפר לכפר קצת מהר מדי (על פי הסדר - סרחאן, סינגלה, קלפה) משתאים מהמקומות הללו שאומנם מצויים במסלול המטיילים אך עדיין שמרו על אותנטיות של פעם, מלאי תום ופשטות, טקסים מקומיים,שמחה שאינה תלויה בדבר (לפחות בעיני המתבונן) - המערב עוד לא ממש נגע כאן בדורסנות (אולי מלבד ה home stay - זו לא באמת לינה ביתית). לנו לרוב במקומות ממש בסיסיים, מודים על המצעים שהבאנו עימנו מהבית.



ביום ההולדת שלי חגגנו בקלפה במסעדת מומו טיבטית הכי פשוטה שיש, חשוכה, המטבח מופרד מהאורחים באמצעות וילון קרוע. בסוף שמחתי על כך - למרות החושך, הצלחתי לראות בצורה בהירה יותר וללא הסחות דעת את השמחה והאיחולים האמיתיים ומהלב שנאמרו ואף נכתבו מאסף ומהילדים. בנוסף, להקה מקומית בשם פרנה שבדיוק צלמה קליפ באזור שרה לי יום הולדת שמח - צלילי הקסם שלהם ממש ציירו לי את המנטרה הזו ההנדואיסטית Om mani padme hum - אחדות, שלום והרמוניה. רגע קסום.



למחרת, התייצבנו בחגיגיות לסדר את ענייני ה״פרמיט״ - אישור כניסה מטעם הממשלה להיכנס לעמק ספיטי (נובע לדעתי מהרצון לעקוב אחר מי נע בגבול סין יותר מדאגה לשלום המטיילים). תכננו מראש לא להגיע בראשון ולא ביום העצמאות ההודי. מסתבר שעל ה local holiday לא חשבנו וגם לא אף אחד אחר. בתושייה יוצאת דופן, עובד במשרד נסיעות מקומי נרתם לעזרתנו והצליח באורח פלא לגייס את כל חמשת העוסקים במלאכה לטפל בנו ביום החופשה (צלמת תמונות, צלם טפסים, חותם בחתימה רגילה, מטביע חותמת רשמית והקצין המנהל). כל הסיפור הזה ארך כמעט יום שלם. מעט לפני שיצאנו לדרך התברר שהכביש בין הכפרים נאקו לטאבו שהיה צפוי למחר, פשוט קרס. יותר מדי סימנים מעכבים מרמזים לנו לא לדבוק בתוכנית המקורית, הפור נפל. החלטנו לחתוך לנקודת הסיום מנאלי.  בהמשך וויתרנו על ספיטי גם מהכיוון השני.

 

מנאלי

 

הנסיעה למנאלי ארכה 12 שעות בדרכים קשוחות במיוחד. הערצתי את פילינג על היכולת להחזיק מעמד. הגענו למנאלי היפה ששוכנת למרגלות ההימאליה והבנו די מהר שמדובר במושבה ישראלית, הכי ישראלית שראיתי מחוץ לגבולות המדינה. שלטים בעברית בכל פינה (החייט / המכבסה / המומו/ השרוואל הכי טוב וגם מי שלא אכל בנפאלי, לא היה במנאלי).קבוצות המטיילים הישראלים מגוונות מאוד וכוללות חיילים משוחררים שנדמה שהגסט האוס המקומי בהודו הוא המשך ישיר למגורי החיילים בבסיס רגע לפני מעונות האוניברסיטה, סטודנטים בחופשה, הורים כמונו שברובם רצו לשחזר את הטיול ההוא שלהם מלפני עשרים שנה ולהציג חלק מהיופי הזה לילדים, ישראלים שבחרו להשתקע כאן שנים ואפילו קבוצה מקסימה שעשתה מעין סיור הכנה לקראת טיול אופנוענים שהם מקיימים בהודו (שם החברה ״תמר״ - אילו הייתי אופנוענית, הייתי בוחרת בהם!). מה שמדהים בכל אלו עד כמה החיבור בין ישראלים הוא כל כך טבעי ופשוט ומהיר - נוצרו מפגשים מקסימים עם אנשים טובים.



לאחר לילה במנאלי החלטנו לעבור לכפר ושישט הסמוך והרגוע יותר (וגם ללא הרבה צעירים כפי שאמר לי בהבנה צעיר ישראלי …).  הימים עברו בנעימים - משוטטים בנחת בין החנויות, מטפסים למפל המקומי, למעיינות החמים במקדש (לא העזנו להשתכשך על אף ההמלצות החמות), מטיילים למנאלי החדשה וגם הישנה וגם שוהים ברסטה קפה ומרגישים כמו סיני של פעם.

יותר מכול אהבתי לקום בבוקר ממש מוקדם ולקחת עימי את אחד הילדים (״בוקר אמא״) ופשוט לצפות בכפר מתעורר לחיים - חליבת הפרות בחצר הבית, צחצוח שיניים וכביסה בברז ברחוב, התכנסות לקפה של בוקר, תפילות במקדש.

מנאלי וושישט עימתו אותנו לראשונה עם תופעת הסמים שפה בולטת במיוחד, מדי. בחרנו לא לתת לכך מקום רחב מדי ופשוט ספרנו במה מדובר - הילדים הבינו את מוסר ההשכל גם מבלי שנאמר במפורש.

בית חב״ד במנאלי היה פנינה מיוחדת עבורנו -  בבנגקוק היה צריך לשכנע את את הילדים וכאן הם ממש ציפו כבר להגיע. מעבר לשניצל וארוחת שישי בחברותא, בית חב״ד כאן ובמקומות אחרים שראינו מצליח לתת תחושה של שייכות, של אכפתיות אמיתית וחיבור חשוב ליהדות ולעצמנו. מפעל יוצא דופן שאין דומה לו. תודה לך הרב חזי וכל הצוות.


אזור מנאלי היה נעים לנו אך שמחנו מאוד שטעמנו גם מקומות אחרים ללא מסיכה תיירותית כל כך עבה וכך לא היה צורך בהסברים ששמענו ״אבל זה לא באמת הודו״, הילדים בוגרי ורנאסי / כלכותה כבר יודעים.

 

לסמוך

 

הודו מזמנת מציאות שעולה על כל דמיון, ללא הגיון, בעלת חוקים משלה, ללא בטיחות בכלל. הודו מאלצת אותנו לסמוך על האינטואיציה שלנו אך יותר מכך על אחרים. בהודו צריך לאפשר לשרשרת מאוד גדולה של אנשים בלתי מוכרים, נסיבות וצירופי מקרים פשוט לנוע. בחיי השיגרה שלנו אנחנו נדרשים לאותו הדבר כמעט אבל יש לנו לפחות תחושת שליטה מדומה.

 

לסמוך על הנהג שלנו שיצפצף לפני הפנייה,

לסמוך על הנהג שמולנו שיבצע את הפנייה בזווית הנכונה, 

לסמוך שהנהג יודע לעשות רברס גם כשתהום פרושה משני הצדדים,

לסמוך שהפרה תואיל לפנות את הדרך,

לסמוך שעדר הכבשים יפנה מקום,

לסמוך שיהיו מים חמים באמבטיה (לא רציתי באקט),

לסמוך שבאמת החליפו את המצעים והמגבת לפני שהגענו, 

לסמוך שבמטבח המלוכלך יש גם פינה נקייה שבה מכינים את האוכל,

לסמוך על כוונותיו הטובות של האיש שהציע עזרה,

לסמוך שהילדים לא יתקרבו מדי לקצה (של הכביש, המסלול,המרפסת, המדרגות) - כמעט אף פעם אין מעקה,

לסמוך שיש מי שבאמת מטפל בהפסקת החשמל,

לסמוך שיש סוף לעלייה ומתישהו תהיה ירידה,

לסמוך על המכבסה שישתמשו בסבון ושכל מה ששלחתי באמת יחזור,

לסמוך שהאוכל לא יהיה חריף וללא מסאלה,

לסמוך שנהג הריקשה יודע מה לעשות עם הרכב הזה שבא ממול,

לסמוך שלא נהיה בדרך הזו שקרסה.


 


מעל כל אלו, האמונה שלי בכוח העליון מאוד מתחדדת ומאוד ברורה.

 

עוזבים מחר ליעד האחרון (ככל הנראה) בהודו - לה הצפונית מרחק יומיים נסיעה.

 

 

 

 

 

 

1 תגובות
צפונה לדלהי ושימלה
10/08/2017 09:13
סיגל בנגלס

סיימנו את הטיול בדרום בתחושה שהודו המורכבת הגיעה מוקדם מדי, מהר מדי והרבה מדי. הרגשנו שעלינו לרכך מעט את התפאורה עבור הילדים אך גם עבורנו וטסנו צפונה.

 

ניו דלהי

 

כשיפתח הציע להתארח בביתו בדלהי, שכחתי מהחינוך ה"איראני" שלי מהבית שצריך לסרב לפחות פעמיים ועניתי די מהר שנגיע בשמחה. באמת שמחנו. התכוונו ללילה אחד, נשארנו כמעט שבוע. פגשנו דלהי אחרת מהמיין באזר או מזו שמשמשת כתחנת מעבר של המטיילים בדרכם לצפון או לדרום. התארחנו בבית ישראלי אמיתי בשכונה מאוד נעימה ולא אופיינית - עם שניצלים, ריח של מרכך כביסה, ספרים בעברית בסלון ואירוח חם וחברי - עוד לא חלף חודש וחצי מאז יצאנו לדרך וכל אלו היו ממש חסרים לכולנו. כל בוקר הזדחל אט אט לצהריים עם ארוחת בוקר ארוכה, משחקים וסתם בטלה.

כשיצאנו לרחוב בחרנו לרוב בחלקים המערביים שלה כולל שוטטות בקניונים והשתאות אמיתית ממה שעד לא מזמן היה חלק ברור מאליו מחיינו. 

מכל השווקים, ביקרנו בצ'אנדני צ'וק (Chandi Chowk) שוק ענק המחולק ל״משפחות״  - שוק כלי כסף, תבלינים, סארי ואפילו ברכות מנייר. שוטטנו בין כל אלו בריקשת אופניים נהנים מכל העושר והצבעים המשולבים בבלגן אומנם אך מאוד הגיוני.



מכל המקדשים, ביקרנו במקדש הסיקי בנגלה סהיב (Bangla Sahib) בהדרכתו המרתקת וכמעט מקומית של יפתח. למדנו על משמעות הסממנים החיצוניים (החרב, צמיד ביד ימין), הערכים המובילים (בגדול, כללי התנהגות של אדם טוב), המנהגים (למשל בחירה אקראית של פרק הלימוד היומי) וכיצד ייתכן שלמרות שהם מהווים רק 2% מהאוכלוסייה הם מצויים בעמדות ההשפעה הבכירות ביותר ולעולם לא כמקבצי נדבות.  בהמשך, במפגשים מזדמנים עם סיקים, העמקנו קצת יותר. מרתק. בחצר האחורית במקדש מתקיים מפעל הזנה שמייצר 3 ארוחות ביום לכל דיכפין  - הסתובבנו בין הסירים העצומים ושקי האורז ואפילו רידדנו 4 פיתות.



מכל אפשרויות התרבות, בחרנו במופע בוליוודי "זנגורה" (Zangoora) בגורגאון (Gurgaon) הסמוכה, מופע גרנדיוזי ומקסים הכולל עשרות רקדנים, תלבושות צבעוניות מתחלפות, אקרובטיקה מהאוויר, ריקודים מתוך ועם הקהל. לצערי אסור היה לצלם ולכן לא ניתן לשתף ביופי הזה. העלילה הייתה בסיסית ובהתאם לכללים הברורים של ז׳אנר האגדות / טלנובלה (נסיך שלא יודע שהוא נסיך, גדל כמו צועני, מתאהב בנסיכה, הרעים מנסים לפגוע ובסוף הטוב הם יחיו באושר) וכך, בפאתוס עמוס בקלישאות, תרגמתי סימולטנית את המופע לילדים מבלי להבין מילה אחת בהינדית.



בקרנו גם בשער הודו (India Gate) והשדרה שיוצאת ממנה עד בית הנשיא הכוללת את כל מוסדות השלטון והצבא - מעין שאנז אליזה אך בעיני מרשים יותר.

גילינו דלהי אחרת ממה שזכרנו ויש עוד כל כך הרבה עוד לעשות ולגלות. ממליצה לא לוותר עליה.

 

שימלה


מדלהי נסענו במונית לצ׳אנדיגר, מתוך כוונה להישאר בה. די מהר הבנו שהרחובות בה באמת ישרים (כפי שיעידו ספרי המטיילים וגם מופיע במפה ממבט על...) ומלבד זה היא די אפורה ולכן המשכנו הלאה לקלקה (Kalka) ללינת לילה.

למחרת, השכמה ב 4:00 לפנות בוקר, ריקשה שהמתינה בדיוק מופתי והגעה לתחנת הרכבת בדרכנו לשימלה ב״רכבת צעצוע״ שמטפסת לאט לגובה וחושפת את ההימאליה ואת היופי של האזור. חוויה טובה ואולי אפילו מתקנת לחוויית הרכבת לורנאסי.



לא ממש ברור האם שימלה נמצאת במסלול החומוס התיירותי או קצת על ידו אך אין לי ספק שמדובר ביעד מקסים, מעין עיירת נופש להודים אמידים שמסתובבים במרכז העיר עם מטריות ומדברים במבטא בריטי, האוויר נקי, נופים נפלאים שטים בתוך ענן, השלטים בעיר קוראים להימנע מעישון ומיריקות. אירופה בהימאליה. אולי למעט הקופים שנמצאים בכל עבר שדורשים (ואף מקבלים) כופר מהעוברים ושבים (מגלידה ועד פירות).

בשימלה לנו ממש במרכז ב Sidhuwal Lodge - מבנה שנרכש בשנת 1946 מהבריטים ושימר לא רע את הריהוט וגם את הפאסון, כולל כוס תה בבוקר.



סדר היום בשימלה היה הרגוע ביותר שחווינו עד כה - יקיצה טבעית, משחקי קלפים, סרטים ישראליים, שוטטות רגלית במרכז ובכל הסימטאות והשווקים היוצאים ממנה בעליות / ירידות תלולות וארוחות ארוכות במסעדות המצוינות שנמצאות כאן. אפילו חזרנו להתאהב בתבלינים ההודים לאחר תקופה שבה נמנענו. 

מאוד אהבנו את שימלה, בשלב מסוים מצאנו את עצמנו הולכים ברחוב ואומרים שלום לעוברים ושבים שהכרנו מהדרכים ואפילו הלכתי בטבעיות למספרה מקומית - מפיג במעט את תחושת הזרות. 

 


פתיחת שנת הלימודים

 

כשיצאנו לדרך חלמנו שהלימוד המשמעותי של הילדים יהיה מתוך החוויה. רצינו לשכלל את יצר סקרנות הטבעי של הילדים ללמוד מכל מה שנקרה בדרכנו - המרה מדולר לשקל לבאט או לרופי (שיעור במתמטיקה), כיצד נוצרו הרי ההימאליה (שיעור בגיאוגרפיה), להזמין בעצמם את האוכל במסעדה (שיעור באנגלית) ושיח על פרשת השבוע בערב שישי (שיעור בתנ״ך ושעת מחנך…). ובאמת, ההזדמנויות בטיול לדעת נמצאות מכל עבר - צריך רק להאיר אותן, לעודד שאילת שאלות וחיפוש תשובות ולתת גם דוגמא ללמידה אישית שלנו (הדרך האהובה עליי היא ללמוד משיחות אקראיות עם העוברים ושבים בעוד הילדים ממתינים בקוצר רוח שאספר מה גיליתי).

בשימלה הבנו שבשלה העת להתחיל גם בלימודים ״הקונבנציונליים״. מזוודת ספרי הלימוד האדומה נפתחה. חומר הלימוד נראה קצת לא קשור ואנחנו מתלבטים עד כמה נכון לדבוק בו וכיצד, אם בכלל, אפשר להקנות הרגלי למידה (במיוחד לאלה שמדלגת על כיתה א׳) כשאנחנו לומדים בחדר האוכל בבית המלון. עדיין ללא תשובות אך עם תחושה בהירה שהילדים מרוויחים שנה ולא מפסידים. מזל שגם אנחנו, כמו כל מוסד לימודי טוב,יוצאים מייד לפגרה.

 

שאלות ללא תשובה


כמעט 3 שבועות בהודו, לא הרבה זמן ביחס ל״הודולוגים״ מומחים אך עדין מספיק זמן בכדי להעלות שאלות שככל הנראה יוותרו ללא תשובה. 

שאלות באמת, נטולות שיפוטיות.

למה אין גני שעשועים לילדים?

מדוע בגן השעשועים היחידי שראינו בקניון יוקרתי בדלהי, זינקו 3 שומרים על ילדה שנפלה מהמגלשה בעוד שכמה רחובות משם ישן לו ילד על החומה שמפרידה בין מסלולים בכביש ולאף שומר לא אכפת?

מדוע במסעדה לעולם נקבל לשולחן רק תפריט אחד?

מדוע המים במקלחת או רותחים ממש או קפואים?

מדוע מכל הסיבות שבעולם למחאה בהודו, הנושא שהוציא את ההודים היום להפגנה ברחובות היה אונס של אישה? בעיני זה מעורר הערכה כמובן אך יש עוד כל כך הרבה על מה להילחם כדי להשיג ״צדק חברתי״.

כיצד מעצמת חלל עדיין לא פיתחה דרכים טובות יותר לשינוע סחורה בהרים מאשר משא על הגב של פורטר בן 70?

כיצד מלחמת ההישרדות הבלתי אפשרית בדרכים אינה מתורגמת כמעט בכלל לכעס?

כיצד נולדה תנועת הראש שבה לא הוא בעצם כן?

כיצד אנשים עם חליפות ועניבה אוכלים עם הידיים?

כיצד אדם שמציב משקל ביתי בקרן רחוב מצליח להיות עסק רווחי?

האם יש קצת אפור בין כל הקצוות והקטבים - בין עשיר / עני, צפון / דרום, גבר / אישה, מפואר / דל?

 

אנחנו מקלפים עוד קליפה בהודו הזו המיוחדת ומאוד נהנים ממה שאנחנו מגלים.


לאחר תהליך מיון ארוך, כמעט צבאי, הכולל ראיונות התאמה, סימולציות, בדיקת סוציומטרי ועוד - בחרנו בחברה ובנהג שיוביל אותנו בטיול לעמקים ספיטי וקינור. מצפים מאוד להרפתקה מיוחדת.

 

 

 

0 תגובות
שבוע ראשון בהודו - כלכותה וורנאסי
28/07/2017 11:09
סיגל בנגלס
הנספח הצבאי ההודי הסביר לי פעם שהודו היא פיל ענק שמתקדם קדימה אבל ממש לאט.
מנקודת מבטי הצנועה - הפיל הזה הוא באמת עצום ממדים, בלתי נתפס, לא מובן, מלא בניגודים, כאוטי.
מאוד פחדתי מהפגישה עם הודו למרות (ואולי בגלל) שביקרתי בה כבר בעבר, במיוחד כעת. 

כלכותה 

נחתנו בכלכותה בשעת לילה מאוחרת. באורח פלא כל הציוד שלנו (מינוס מזוודה שצומצמה) נכנס למונית קטנטנה משנות השבעים וללא כל הכנה יצאנו לרחוב החשוך. בדרך, קבלת פנים אפרורית מאוד, גשם לפרקים, המוני אדם שוכבים בצידי הדרכים, עדר עיזים חוצה את הצומת הראשית וכלל האווירה אומרת כבדות. 
הגענו לבית המלון שהוזמן מראש אך למרות צלצול בלתי פוסק - לא ניתן מענה. כשכבר ענו, הבנו ששם לא נרצה להעביר את מה שנותר מהלילה.
התחלנו במסע לילי לאיתור מקום חלופי - נאלצתי להבין שחוקי המשחק השתנו ועליי להיפרד מניחוח הלימון הנעים והניקיון המדוקדק של תאילנד ועם תובנה זו - לנו בבית מלון הודי טיפוסי עם ריח חזק (מאוד) של נפתלין. 
למחרת, ממש בבוקר, בצעתי את טעות מס' 1 בספר התיירים ונתתי תרומה נדיבה לאישה הלא נכונה שעמדה עם בקבוק חלב ריק לילד - תמימותי הייתה כה בולטת עד שקבצניות שפגשו אותי במרחק מס' רחובות משם הצביעו עליי וגיחכו.
את המשך היום והימים הבאים בילינו בהשתאות מכל מה שהרחוב זימן לנו - מבעלי המקצוע שעדין לא עברו מן העולם (ריקשה אנושית, מחלק קרח, סוחט קני סוכר), מזון ועוד מזון רחוב (למדנו / נזכרנו במומו, דוסה, גולאב ג'אמון, לאסי, קצ'ורי, צ'אי), שווקים והמולה בלתי פוסקת. גם הגשם לא הפסיק לרדת.
נסענו לאנדרטת ויקטוריה (VICTORIA MEMORIAL), מבנה שהוקם להנצחת זכרה של המלכה ויקטוריה הכולל שבילים נעימים, אגמים קטנים והרבה ירוק. אתנחתא נעימה מהרחוב הקשה. בכלכותה נטולת התיירים ובמיוחד שם, הילדים שלנו זכו להרבה תשומת לב והתבקשו להצטלם עם העוברים ושבים.
רכשנו כרטיסים לרכבת הלילה לורנאסי בחגיגיות רבה - קרונות לתיירים בלבד, Sleepers, משך נסיעה 14 שעות, אקספרס, עם מצעים... בפועל - לאחר מס' שעות נסיעה נכנסו לקרון שלנו כ 50 גברים לבושים כתום והציבו עובדה שהם איתנו ביחד במיטה, משך הנסיעה התארך ל 17.5 שעות ארוכות, הרכבת עצרה כמעט בכל מקום והמצעים.... מה חשבתי לעצמי?
סימנו  V ברור על חוויה אותנטית של מקומיים בהודו. 

ורנאסי

המומים ומותשים הגענו לורנאסי. שוב הופתענו לגלות שכל הציוד שלנו ואנחנו נכנסו לריקשה אחת. 
נסענו לבית המלון ששכן באופן אירוני מול בסיס של חיל האוויר ההודי. מחלון חדרי ניתן היה לראות בבירור את מטוס הסוחוי וגם את הכיתוב מעל שער הכניסה - Touch the sky with glory -  בהמשך חשבתי שנורא חבל שמעט מהתהילה הזו לא מפוזרת גם על בקרקע.
בינתיים הסתבר שאלה לא מרגישה טוב - חום מאוד גבוה, גרון כואב, שלשולים. סיפטומים שבארץ מתקבלים בהבנה, עוררו אצלי בהודו בהלה. לאחר בירורים, הבנו ש Heritage Hospital הוא המומלץ מכולם. כשהגענו, חשכו עיניי - מבנה מוזנח, חשוך, מלוכלך (ובוודאי לא סטרילי), רחוק מאוד מהדגם המערבי שראיתי בתאילנד. תחושות האשם (והדמעות) מילאו אותי על חוסר האחריות - מה חשבתי לעצמי כשלקחתי ילדים קטנים להודו? מעט אחרי, הבנתי שעלי לשחרר ולתת אמון, להתעלם מהתפאורה ולסמוך על הרופא שידע לתת את המענה הכי טוב לבעיות המקומיות. סיימנו מצוידים בהמון תרופות ובתוצאות המעבדה שמלריה זה לא (תודה לאל). הזדמנות להודות לרב שמואל מחב"ד ורנאסי על תמיכתו ודאגתו.
לאחר יום התאוששות בבית וכשהצבע חזר ללחיים של אלה, הצלחנו סופסופ להגיע לעיר העתיקה. מרכז החיים הוא הגנגס כמובן והכל מתרחש בו או על ידו. טיילנו בגהתות (המדרגות שיורדות אליו), שטנו בזריחה (הילדים הבטיחו והתעוררו ב 4:45) וצפינו כיצד העיר הזו מתעוררת לחיים ומקיימת את שלל הטקסים (יוגה, רחצה במים, כביסה, שריפת גופות - הכל מעורבב ביחד), צפינו בטקסי הפוג'ה בערב והסתובבנו בסמטאות הצרות מנסים להתמודד במקביל עם שוורים שהולכים לעברנו, קופים מעלינו, גללי פרה בכל עבר, אופנועים דוהרים ועוד. בקושי רב הצלחנו לצאת ללא פגע למעט פרה שעשתה את צרכיה על הרגל שלי (מודה שלא התנהגתי באופן ממלכתי כשזה קרה). בין כל אלו הדלות בלתי נתפסת, העוני בכל פינה, המוני אדם ללא מעש, הלב נשבר.
בערב שישי, שוב על נהר הגנגס חשנו כולנו בבטן את תחושת הגעגוע מהולה בתחושת זרות למקום השונה והקשה הזה. נסענו למסעדה הודית וקיימנו את הטקס הפרטי והאהוב שלנו - קידוש השבת.


האנשים שפגשנו

ההודים הם אנשים חמים, אוהבי אדם ו"חותרים למגע". אני לא מדברת דווקא על אלו שרוצים למכור (נסיעה במונית, אוכל, בדי פשמינה, סיור במקדש) אלא על סתם עוברי אורח שפנו אלינו ביוזמתם בהתעניינות כנה, שאלו מהיכן אנחנו, נתנו צביטת חיבה ל baby (למרות שהיא כמעט בת 6) ובאמת רצו לשוחח, לסייע מכל הלב ולהציג את ה"צד שלהם" על הודו.
הפתיעה אותי במיוחד הבקיאות הרבה בענייני ישראל, הכבוד הכן שרוחשים לנו והרושם העז שהותיר הביקור של ראש ממשלת הודו מודי בישראל - רבים ציינו לטובה את מערכת היחסים הנבנית בין המדינות. לא ברור כיצד מדינה רחוקה וממש זעירה במונחים הודיים מצליחה ממש לגעת בפיל הענק הזה. מכיוון ששיתוף פעולה בין מדינות היה עד לא מזמן המקצוע שלי, ממש התמוגגתי.
הפסיפס האנושי בהודו הוא כל כך מגוון ומרתק. אספר על חלק מהאנשים שנקרו בדרכנו, לצערי אני לא זוכרת / יודעת את השמות של כולם -
אנימש סוחר סוחר הבדים האמיד שישב לידי במטוס שסיפר על החמלה שמצווה דת ההינדואיזם לכל מה שחי. לא ידעתי שמסיבה זו הם גם לא אוכלים ביצים.
הבחור הצעיר שפגש אותנו בתחנת הרכבת בכלכותה סיפר שמבחינתו Guests are god - אני מאמינה לו, הוא יצא מגדרו בכדי לסייע.
האישה בדוכן הדוסה בכלכותה הסבירה לי מדוע הרחוב ההודי הוא גברי ברובו והיכן הן הנשים (החברה עדיין מסורתית והנשים בבית) וגם המליצה לנו מה כדאי לאכול.
האחות בבית חולים Heritage Hospital שעשתה את בדיקת הדם לאלה והסכימה באנושיות רבה למלא כל בקשה שלי (לשים כפפות, לשטוף את הידיים מול עיניי ועוד ענייני סטריליות). 
עלי, נהג הריקשה שליווה אותנו בורנאסי - מומחה לכל, אדם מרשים שאבק הרחוב לא הצליח לפגום באישיותו מעוררת הכבוד.
ארטי, אשתו של שף המלון בורנאסי ניסתה להסביר שכמו שהאדם נהנה מהטבע אך הוא אינו מתוסכל שאינו יכול להיות הבעלים שלו, כך גם עניי הודו מסתכלים על העושר של אחרים מתוך השלמה שזה לעולם לא יהיה שלהם. 

הודו הרד קור נחשפה בפנינו מוקדם, מוקדם מדי. היה קשה לנו להכיל בשלב מוקדם כל כך את העוני, הלכלוך, הקושי לנשום. אך אין לי ספק שמה שראינו, הותיר רושם עז ולא יישכח לעולם.
מומחי הודו טוענים או שתתאהב או שתשנא. אני עוד לא יודעת היכן אני, מאוד יכול להיות שאתעקש שיש דרך שלישית - איפושהו באמצע.
ממשיכים היום לדלהי ומשם צפונה יותר - אולי המקום שהיה נכון יותר להתחיל את המסע בהודו. 
0 תגובות
תאילנד - ההקדמה לטיול
06/07/2017 22:03
סיגל בנגלס
לאחר התלבטויות, בחרנו בתאילנד כיעד הראשון לטיול, הקדמה לפני שממש פותחים בספר.
את תאילנד חוויתי גם בטיול בנות מתוק עם חברות בגיל עשרים וקצת וגם כטיול משפחתי (3 דורות ביחד) לפני פחות משנתיים. אנחנו מכירים את הריח, כבר עברנו את מסלול החומוס (פעמיים), למדנו על המלך ראמה וקנינו המון דברים שאנחנו לא צריכים בשווקים. עובדה זה אפשרה לנו למצות רק את מה שזכרנו לטובה - את הטעמים, הצבעים, השווקים, החופים ובכך להתחיל בטוב את הטיול לפני שמגיעים למזרח "באמת".
צריך להודות שתאילנד ממש "השתכנזה" לאורך השנים - הכל יותר מאורגן ונקי, נדמה שיש יד מכוונת ברוב אתרי התיירות, חדוות ההתמקחות המוכרת (give me more) פינתה מקום למחירי שוק "מתואמים" אך חלק מהאנשים שפגשנו נראה ששכחו את מורשת סיאם כ"ארץ החיוכים". ובכל זאת, הקסם לא פג. אני אנסה להעביר מעט מהקסם הזה.

המסלול

בנגקוק
לא ברור לי מדוע יש כאלו שמוותרים על העיר הזו. מדובר בעיר תוססת, חיה, ססגונית, צבעונית. הרחוב הוא הזירה המשמעותית ובו מתרחש הכל - מוכרים, קונים, אוכלים, מתמקחים, מבשלים, מפתים. נראה שאין ממש גבול בין הפרטי והציבורי - הכל מעורבב. 
באתרי ה"חובה" - ארמון המלך, Wat Pho עם פסל הבודהה השוכב, שווקים נפלאים שהמרכזי שבהם היה שוק סוף השבוע בצ'אטוצ'ק וגם שייט במעין taxi boat ברחובות האחוריים של בנגקוק - כבר בקרנו בפעם הקודמת.
הפעם נהננו סתם לצאת לרחוב ולחוש את העיר ברגליים וללא פילטר (כמעט) - בצ'יינה טאון, בקוואסאן, בשוק הלילה בפטפונג, בסמטאות ללא שם או אזכור במדריכי הטיולים - לאכול ברחוב (הגישה השמרנית של פעם מאוד התרופפה), לנסות להכיר את מה שלא נאכל לעולם, לעצור ל foot masage, להזמין עוד שייק - להרגיש את האנשים והריחות, את המולת הרחוב והאנשים.


קנצ'נבורי
קנצ'נבורי מצויה במרחק שעתיים מבנגקוק, עיירה שזכתה לתהילתה בשנות החמישים בעת צילום הסרט "הגשר על נהר הקוואי" שמספר פרק מרתק ופחות מוכר בהיסטוריה של האזור. מאפשרת לחוות מעט מחוויות הצפון למי שלא יכול להגיע לשם.
בחרנו להגיע לקנצ'נבורי עצמאית ובמונית ולא במסגרת טיול מאורגן מבנגקוק. על אף ההחלטה הנבונה הזו, עצרנו בדרך ב  2 אטרקציות תיירותיות (מדי) - "שוק המטריה המתקפלת" (TALAT HUMB) הממוקם על פסי רכבת ובו בשעות קבועות ביום מציגים הרוכלים קיפול מרשים של כל מרכולתם שניות ספורות לפני הגעת הרכבת וחזרה לשיגרה מיד בצאתה וה"שוק הצף" (DAMNOEN SADUAK) שמציג את שיטת המסחר פעם - האתרים הללו עמוסים, פקוקים ואיבדו לחלוטין גם את מראית העין של אותנטיות. הילדים הבחינו בכך מייד.
ההמשך היה יותר מבטיח - נסיעה ל"מפלי ארוואן" (ERAWAN NATIONAL PARK) וטיפוס לארבעה מתוך שבעת המפלים, הגשר והשוק הסמוך, שוק הלילה ונסיעות הלוך ושוב בטוק טוק המקומי.
בצאתנו לטיול סיכמנו מעין "אמנה" או חוזה בלתי כתוב לטיול גם בעניין התנאים ללינה. בקנצ'נבורי לנו בהוסטל Bamboo house שממוקם ממש על הנהר אך נעדר את מה שנדרש בכדי שנוכל לישון בנעימים (החל מצבע המצעים ועד מראה הקירות בחדר) - מכיון שהבחירה הסופית הייתה שלי, לא יכולתי גם להתלונן כפי שמאוד רציתי. הבנתי גם שיהיו תחנות נוספות כאלו במעלה הדרך ושאולי בחלוף הזמן אצליח לראות בכך חלק מהוויית התרמילאות. אני עוד לא מצליחה.


החופים והאיים - קראבי, ריילי ביץ', קופנגן וקוסמוי
הכל נאמר על האיים - קו חוף אינסופי, חול לבן, מים צלולים, ג'ונגל פראי המגיע עד המפרצים ועל כל הטבע המופלא הזה יד האדם הוסיפה כל מה שניתן להעצמת התחושות - לדעתי ניתן היה להסתפק בפחות.
השהות בקראבי ובאיים היו רצף מהנה של מנוחה, דילוג בין החופים וזיכוך ההבדלים בינהם, טיול בשווקים האינסופיים (השוטטות לאחר הטיול לבודהה הגדול הובילה אותנו במקרה לשוק אוכל מקומי משובח במיוחד), עוד מסז'ים ברגליים (הטבעיות שבה הילדים מקבלים זאת מעט מטרידה...) ונחשול אנושי עצום שנע בין כל אלו.
באיים הצטרפו אלינו המשפחה של חלי, חברת הילדות וחברת הנפש שלי, שבדרכם "לעשות עלייה" לארץ לאחר עשרים שנים בארה"ב, עצרו לחופשה בתאילנד. הזמן המשותף איתם, הזמן הפרטי שלי ושל חלי מול הים, אווירת הטיול השנתי המשועשעת, החיבור בין הילדים ובני הזוג ותחושת הביחד שנוצרת תמיד בין חברים טובים ובמידה רבה גם ה"אתנחתא" מה"ביחד" המשפחתי שלנו - היו אושר גדול.
ואחרון חביב - לפני עשרים שנה נותרתי על החוף בקוסמוי יחד עם לימור בעוד חברותינו לטיול מפליגות להן במעבורת למסיבת ה FULL MOON בקופנגן. חשבנו שמדובר באירוע מסוכן ופראי מדי עבורנו. הפעם, הגענו למסיבה הכי גדולה בעולם עם 3 ילדים וזה נראה לי דווקא הגיוני. הילדים הסתובבו בין כל הרוקדים, האלכוהול, המוסיקה, הברקים שהאירו את השמים ומופעי האש ובנו הרבה ארמונות בחול. בשעה 1:00 הבנו שהגיעה העת לעזוב אך היה קשה מאוד לשכנע את עומר שהוא אומנם לא יחווה את התחושה של ריקודים על החוף עד עלות השחר אך מצד שני, הוא עדין לא בן עשר.


התמונות שלא נכנסות לאלבום

נדמה שתאילנד שאנחנו ראינו מסורה כל כולה לייצר חוויית תיירות בלתי נשכחת לתייר המערבי והסיני והם אינם בוחלים בשום אמצעי. אפשר להבין מדוע. לא ברור האם התיירות הזו עושה יותר טוב מרע אבל בהסתכלות לאורך השנים תופעות השוליים מתרחבות ומותירות טעם מר, בוודאי כשההסתכלות היא כאמא לילדים. התופעה הכי מורכבת ובולטת היא כמובן האופן שבו מנוצלות נשים, נערות, ילדות וגם נערים - עומדות על הבמה בצפיפות במועדונים הפתוחים לרווחה לבושות לבן ומנסות לרקוד ולחייך למרות שאין להן שום סיבה, הולכות חבוקות עם גברים מבוגרים ששכרו את שירותיהן ליום ועד הזנות הבוטה יותר ברחובות. הסלחנות ואולי אפילו הטבעיות שבה כל זה מתקבל על ידי הרשויות בתאילנד ועל ידי התיירים המערביים שמצאו כל מיני מילים מכובסות בכדי להכשיר את התופעות הללו ובכך גם מנציחים אותם - היא מקוממת במיוחד. 
בקופנגן שכרנו וילה מאדם נחמד ממוצא רוסי (TWIN VILLA). מהחלון שלנו שהשקיף לבריכה הפרטית ראינו את הצריף הרעוע של משפחה תאילנדית מקומית - האישה בהריון עם ילדים שפשוט שכבו רוב היום בחום ולא עשו דבר, אולי מדי פעם הגניבו מבט לבריכה. העוני הוא עמוק וניתן לראותו בכל מקום, אם מסתכלים. בעוני הזה אין הרבה תקווה והוא מנוצל מדי יום בתאילנד. ברור לי שהמצב חמור הרבה יותר במדינות שמסביב ואני ממש חוששת מהרגע שבו המציאות הזו תהיה מול עיננו מבלי שיש לי ממש יכולת לשנות אותה. לפחות לא נתרום לה.


מחוץ למסלול 

סיימנו חודש בטיול ואני שואלת מה השתנה ומה למדנו לחודשים שעוד יבואו.

לטיולים שלנו עד כה היה "קצב" חסר מנוחה, רצון למצות, להספיק, לעיתים לסמן שהיינו. ידענו שבטיול השנתי נרצה מאוד לסגל קצב אחר, רגוע, למצות לעומק ולחיות בשלום שלא נראה הכל. בתאילנד התחלנו לתרגל ולהתרגל לקצב האחר שבו לא מכוונים שעון (כמעט), שבו לגיטימי ל"בזבז" יום שלם בבריכה של המלון או למרוח את ארוחת הבוקר למשך שעתיים, להגיד סוודיקא ולזרום אם השיחה מתפתחת, לנסות לראות באמת מי האנשים שחולפים על פנינו. ולמרות זאת, עברנו 11 (!) בתי מלון במשך חודש - שכללנו מאוד את מיומנות הפריקה / קיפול / סריקה אבל זה דומה מדי לאוטומט שלנו. עומר אמר לי שכשהוא מתעורר בבוקר הוא לא ממש זוכר היכן הוא הלך לישון בערב שלפני. ברור לי שנכון לנו להוריד הילוך, אפילו שניים, להשתקע במקום שאנחנו אוהבים לאורך זמן, להקנות תחושה של בית. 








































ה"ביחד" שלנו כמשפחה, בוודאי אחרי שנים שבהם היה הרבה "בנפרד", זוהי חווייה מרוממת - אני לומדת להכיר מי הם הילדים שלי, שומעת חוויות מכוננות מחייהם שלא ידעתי שקרו, תחושת השפעה על חייהם כל כך ברורה וממשית. אבל בתוך כל הטוב, יש גם את החיים עצמם - להיות אמא או אבא ללא הפוגה וללא "הפרטה" לבית ספר / חברים / חוגים - דורש תעצומות נפש וכוחות שכנראה אין לי. ברור לי שבתוך כל הביחד אני אהיה חייבת למצוא גם לבד עבורי ועבור אסף. את הביחד רק של שנינו אני עוד לא יודעת כיצד ניצור.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - כל פעם שחרגנו מהמסלול, שנכנסו לסמטה בלתי מתוכננת - גילינו באמת מקומות נפלאים. ארצה שנעיז יותר.

ק-פונ-קה תאילנד. היית טובה אלינו. מניחה שנשוב.

לקראת פרק א'
תם פרק ההקדמה. 
לפני למעלה מעשור נסעתי לטיול בהודו. במשך שבועות לפני הטיסה פחדתי מהמפגש עם קטוע הרגל הסמלי שיחכה ביציאה משדה התעופה. המציאות הייתה קשה הרבה יותר מהחששות שלי. אני יודעת שלא השלמתי את סיפור הודו מבחינתי ואני יכולה להתאהב בה עד כלות או להמשיך ולפחד מכל הקצוות האלו שיש בה. 
ניסינו להכין את הילדים לקראת המפגש הזה - ברור לי שהם ממש לא מוכנים.
עוד מספר שעות הטיסה שלנו להודו - כלכותה. הבטן שלי מתהפכת. אני בוחרת לראות את הטוב.

4 תגובות
איך יוצאים לדרך?
01/07/2017 08:07
סיגל בנגלס
ניסיתי להיזכר השבוע מתי התקבלה ההחלטה שאנחנו יוצאים ל"טיול השנתי".
לא הצלחתי לנעוץ את הנקודה המסוימת אך אני זוכרת שהטיול "היה באוויר" כבר בשנה וחצי האחרונה.
מירוץ החיים שלנו הוא די סטנדרטי ועבר בתחנות הרגילות - צבא, לימודים, חתונה, קריירה, ילדים, משכנתא - לא בטוח שבסדר הזה. 
לתחנה אחת מסורתית לא הגענו פשוט משום שמעולם לא השתחררנו - לא עשינו את הטיול לאחר צבא.
על החסך הזה (ללא מרכאות, באמת), ניסינו לגשר, לחוד וביחד, בטיולים קצרים בעולם - טיול שכזה וזוג חברים ערני גם חיבר ביננו.
אני אנסה לשרטט את התחנות המרכזיות בדרך עד ליציאה לטיול.

קבלת החלטה - האם, מתי, לכמה זמן, להיכן

זו התחנה המשמעותית ביותר שאחריה הכל אפשרי.
מהרגע שבו הפרישה שלנו מהצבא הייתה על הפרק, היה ברור לנו שיהיה טיול. היעד ה"מזרח" נבחר באופן אינטואיטיבי וכמעט ללא התלבטות. ב"בטן" הרגשנו שלשם פנינו מועדות. רשימת היעדים המדויקת יותר שורטטה על האקסל בעיקר על פי מגבלות מזג האוויר במדינות השונות (תאילנד, הודו, נפאל, וויטנאם, לאוס, קמבודיה, אולי סין) והרצון לשלב "אם כבר" את ניו זילנד וארה"ב בסיום.
לגבי משך הטיול עלו מספר אפשרויות שהמובילה שבהן הייתה יציאה ל 8 חודשים וחזרה בחופשת הפסח בכדי לאפשר לילדים ל"היכנס לתלם" מהר ככל שניתן. פגישה מעוררת השראה עם הזוג פלג הובילה אותנו להבין שזו החלטה שעלולה לגרום לעוגמת נפש רבה לילדים שייאלצו להתרגל לשגרה ללא תקופת שיכוך ובעיקר העלה את השאלה - מדוע לא שנה? אז החלטנו שנה.

מפגשים עם אנשים ש"עשו את זה"
מהרגע שהתחלנו לספר על ההחלטה, גילינו קהילה משמעותית של משפחות ש"עשו את זה". 
המפגש איתן היה מאוד חשוב להכנה ה"מנטלית" וה"פרקטית" - מההבנה על המנוע שהוביל להחלטה, אופן התכנון, הערכות עם הילדים, השכרת הדירה, בחירת המסלול ועד ההמלצה מה לארוז.
אך יותר מכל אלו, בפגישות הללו קבלנו חיזוק משמעותי שאנחנו עושים את הדבר הנכון למשפחה ולילדים ושבצד כל האתגרים (המשמעותי ביותר שעלה מהם היה כיצד חוזרים) - כולן העידו על חוויית חיים משנת חיים.
בנוסף לאלו, קיים עושר עצום של מידע ברשתות החברתיות, בלוגים, קבוצות ועוד (הללי סמדר, לקחנו את הגלולה האדומה של משפחת עיני - המובילים שבהם).

סידורים ובירוקרטיה

אסף צריך לכתוב את המדריך המפורט של הפרק הזה - הוא היה המנוע האמיתי. 
בנוהל היערכות צבאי, גם כאן הוכן גאנט מפואר ורשימת משימות שלעיתים הטילה צל כבד מדי על הטיול. 
בכל נושא יש הרבה מאוד תתי נושאים ובעיקר הרבה מאוד בירוקרטיה מול גופים ומערכות גדולות שלא תמיד יודעות לתת מענה - בטוח רפואי (מסתבר שביטוח לשנה אינו טריביאלי), לחצן חירום (מגנוס), חיסונים (לא מעט ומספיק זמן מראש), הסדרה מול משרד החינוך (בתחילה הגשתי בקשה ל"לימוד ביתי" שהסתבר לבסוף שאינו נדרש משום שלא נהיה בארץ וה"מערכת" רואה אותנו כמי שיצאו לשליחות בחו"ל), השכרת הבית (לאחר התלבטות הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות), ניתוקים (בזק, יס, אינטרנט...), אריזות (הארגזים שלנו הוצבו במרתף - הזדמנות לבית "רזה" הרבה יותר), קניות (תרמילים, ספרים, מטענים), תרופות (מתוך מחשבה מראש על כל מה שעלול לקרות ולא יהיה לו מענה), בדיקות רפואיות (שוב, לנסות לטפל בארץ במה שניתן - בדגש על רפואת שיניים), ויזות (לארה"ב ולהודו. הבנו שאת השאר נכון שנבצע תוך כדי הטיול), כספים (פתיחת חשבון דולרי, בדיקה כיצד להקטין עמלות) ועוד שבוודאי שכחתי.


הכנה ושיתוף הילדים

כשסיפרנו שאנחנו טסים לטיול לשנה, 2 שאלות היו הראשונות - עם הילדים? (ברור!), והם יפסידו שנה? (לא, הם ירוויחו שנה). זה גם היה המסר שניסינו להעביר לאורך כל הדרך להם ולנו. 
הגיל של הילדים הוא מרכיב מאוד משמעותי בתפיסת הטיול שלהם, באופן די ברור - ככל שהגיל עולה, הוויתור הוא משמעותי וכבד יותר (חברים, חוגים, מועצת תלמידים, מקהלת בית ספר...). אנחנו הרגשנו זאת באופן מובהק מתחושת הקלילות של אלה (בת ה 5), יואב שזרם לרוב (בן ה 8) ועד השאלות המורכבות של עומר מדוע לא ניתן להסתפק בטיול של כמה חודשים כמו כל משפה נורמלית (בן 9.5).
המפתח, כמו בכל דבר במשפחה, הוא לשתף ולהפעיל אותם - בהתלבטות על המסלול, בהכנת מצגת על מדינות נבחרות (עדיין נותרנו עם שאלה פתוחה מהו המאכל הלאומי של קמבודיה), במפגש עם משפחות (לא הפגינו עניין רב), בתיאום ציפיות (אמא תהיה המורה הקשוחה בבית ספר שלכם).
רגע הנחת היה לשמוע אותם, מבלי שהם ידעו, כיצד הם מציגים את הטיול לאחרים. הבנו שהמסרים די ברורים והתפיסה שלהם ורודה יותר כשאנחנו לא בסביבה.


להגיד שלום ולהתראות
שנה הוא פרק זמן לא מבוטל ולכן גם לפרידה ולסגירת המעגלים השונים יש תפקיד משמעותי בתחושה שלנו ביציאה לטיול ואני מניחה שיהיה לכך חשיבות גם ביכולת לפתוח את המעגלים כשנשוב.
לכל ילד ניתנה ההזדמנות לבחור את האופן שבו הוא ייפרד מהחברים (מסיבת פיג'מות, מפגש בנים ומפגש כיתה). גם אנחנו בחרנו ("בית פתוח" בשבת לפני הטיסה שאפשר לכולם להגיע בכל שעה שירצו ולקיים מפגש אישי יותר). בסך הכל 4 מפגשי פרידה בשבועיים.
אך יותר מכל אלו, התרגשנו מאוד מהיוזמות של המורות, הגננות ובעיקר של החברים כך שיצא שכל ילד חווה מספר מפגשים נוספים - פרידה משיעור מתמטיקה, פרידה אישית מהחברה, פרידה מהחוג ועוד ועוד. לילדים ניתנו מחברות אישיות שנפתחו בטיסה עם דברי ברכה. באמת שהותיר טעם מתוק מאוד. 


מה אורזים
הרבה מאוד פעמים נשאלנו - מה אורזים לשנה? התשובה לרוב הייתה - אורזים כמו לטיול לשבועיים פלוס תרופות וספרי לימוד. תשובה קצרה אך אומרת את הרוב. הלוא לזמן אין משמעות בכל הפרטים השגרתיים (בגדים, גרביים, כלי רחצה... - ברור שנרכוש עוד / נכבס) אך יש לו משמעות בערכת התרופות, במזוודת ספרי הלימוד (למרות שצמצמנו, עדיין מזוודה), בכמות משחקי הקופסא, בכמות המחשבים (לפטופ ו אייפדים) והרבה מאוד חוטים וכבלים.
סוגייה נוספת שבה התלבטנו - תרמיל או מזוודה - מהתמונה ניתן להבין שהחלטנו גם וגם כשהשיקול המוביל היה לשמר ידיים פנויות לאחוז בילדים.



תם פרק ההמתנה.
יצאנו לדרך. 
תחנה ראשונה - תאילנד.


3 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
עומר, יואב ואלה כותבים