עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
חיפוש
ארכיון
הו ביטוח לאומי ממש... המכתב שלא שלחתי...
16/07/2012 18:07
תומר


19.02.09

לכבוד:

 

תומר אלכסנדרוביץ

מושב אלמגור

 

שלום רב,

 

הנדון: פנייה אישית

 

כמה שזה קל לסבול את סבלו של האחר, בטח אם אתה מייצג גוף, המתייחס מראש

אל ה"מסכנים" הפונים אליו כאל סחטנים, שקרנים הבאים לשדוד את קופתו, אז שיסבלו.

 

כמה קלה היא האטימות, "הוא כבר איכשהו יסתדר בלי הכנסה בשנה הקרובה"...

 

וכמה קשה לראות את המצב כפי שהוא, את האדם כמות שהוא.

 

כמה קל להתעלם מהעובדות, להציג את הדברים באופן מעוות ולזרוק אותך מכל המדרגות...

 

ולך תוכיח שאין לך אחות.

 

עד לפני כשנה, עבדתי כשכיר במשק המשפחתי במשך עשר שנים ברציפות, מלך העולם.

במשך כל התקופה הנ"ל סירבתי בתוקף לפתוח תיק עצמאי ולהיכנס כשותף למשק, וזאת

מכמה סיבות:

 

ראשית, זה לא קל להתנהל כעסק משפחתי ולשמור על יחסים משפחתיים.

 

שנית, היות והצד החומרי באישיותי הוא לא הצד החזק, והיות ותמיד העדפתי להסתפק

במועט ולישון בשקט בלילה, הצלחתי למצוא הסדר מעולה עבורי, בו אני עובד בעבודה אותה

אני אוהב ומקבל שכר קבוע צנוע ומוסכם, כאשר אבי נושא בכל הנטל העסקי והדאגות מצד

אחד ומהצד השני לוקח לעצמו את כל הקופה, גם אם היא גדולה וגם אם היא ריקה, קוראים

לזה להיות שכיר וזה בדיוק מה שזה.

 

ואז יום אחד ללא הודעה מוקדמת וללא הכנה נפשית או פיזית הכול קורס. זה מתחיל עם

שריפה המכלה את מטעי הבננות באופן מוחלט. טוב, אתה אומר, עדיין יש את המנגו. אבל

אז בא החורף ובלילה אחד קר במיוחד גם זה נעלם, וכל זה כשלפניך שנת השמיטה.

 

טוב, אתה אומר לעצמך, איזה מזל, הרי אני שכיר, נלך לחתום אבטלה ונחפש ממלכה חדשה.

אתה ממלא את הטופס, אתה פוגש את החוקר של הביטוח הלאומי ואתה כותב ואומר את כל

האמת, כי הרי ממילא אין לך מה להסתיר, אין לך עבודה, כי מקום העבודה שלך פשוט איננו,

לא קיים יותר.

 

ואז פתאום, אחרי חצי שנה, חצי שנה אלוהים, הם כותבים לך שאתה לא זכאי, כמובן שלא

משלמים לך, ומצידם אתה יכול לפנות לבית המשפט. בית משפט, מה לי ולבתי משפט לעזאזל ?

אבל מה אתה יודע, לפחות מגיע לך סיוע משפטי חינם.

 

טוב, איזה מזל, עו"ד חינם. אתה ממלא טפסים ושולח, אתה מתקשר, אבל אף אחד לא עונה

שם בצד השני, אף פעם. ומגיע כבר התאריך של הדיון ואתה לבד.

 

טוב, אתה אומר, ניקח עו"ד בשכר לפחות יש לו שם ופנים ואפשר לדבר איתו... אין בעיה

הוא אומר לך תשים פה כאן ועכשיו 5,000 ₪ לא כולל מע"מ ונטפל בך, יהיה בסדר, וגם

יש סיכוי שזה לא ייקח הרבה זמן כי המקרה שלך נראה קל ואל תחשוב שזה אישי מצידם

לכולם הם עושים את זה... איזו נחמה.

 

אתה מסתכל ימינה ושמאלה, וולאק כבר עברה שנה, הכנסה אין לך, עבודה אין לך, אכלת

את חסכונותיך, לביה"ס על הילדים עוד לא שילמת. יש מיתון עולמי אומרים לך, המצב

קשה לכולם אומרים לך... איזו נחמה.

 

תקלה במחשב. תקלה במחשב ? כן תקלה במחשב. אז עוד שלושים יום, למי איכפת...

 

עד מתי יתגלגל כדור השלג הזה ?

 

מה, אף אחד לא רואה את האבסורד כאן חוץ ממני ?

 

 

 

תומר.

 

 לא, לא קיבלתי כלום גם אחרי שנתיים הזויות...

 

 

 

 

 

 

 

 

12 תגובות
תל-מוטילה
24/04/2012 20:49
תומר

רקע

 

לאור סכסוכי הגבול בין סוריה וישראל שאירעו לאחר מלחמת השחרור, ולאחר פינוי הכפרים הערביים בשטחים 

המפורזים הצפוני והדרומי,החליטו הסורים להשתלט על האזור המפורז המרכזי, באיזור שפך הירדן לכנרת, 

כדי למנוע גירוש אפשרי של שני הכפרים שעמדו שם: א-דיכה שממזרח לירדן (בסמוך לישוב חד-נס היום), 

ואבו-זינה שממערב לירדן (באזור אלמגור היום), בו ישב הריכוז העיקרי של השבט הבדואי ערב א-שמאלינה.

 

ב-20 באוקטובר 1949 מונה יוסף אבידר לאלוף פיקוד הצפון במקום משה כרמל. לרשותו עמדה חטיבה 

סדירה אחת-"גולני". למפקדי המחלקות, הכיתות והחיילים של גולני לא היה ניסיון קרבי, היות והם גויסו 

בתקופה שלאחר המלחמה. רוב חיילי החטיבה היו עולים חדשים מרומניה, עיראק, תימן ועוד. באותם ימים 

היו רק עשרה אחוז מאנשי החטיבה ילידי הארץ. חלק מהחיילים לא ידעו עברית כלל, ולמחציתם הייתה ידיעה 

חלקית בלבד.

 

תקשורת לא הייתה, לא בין מפקדים לחיילים ולא בין חיילים לחיילים. גולני הייתה כמעין מרכז קליטה ומגדל בבל.

 

מפקד חטיבת גולני באותם ימים היה אברהם יפה, אולם עקב השתתפותו בקורס למפקדים בכירים ( יחד עם אלוף 

הפיקוד ), פיקד על החטיבה מאיר עמית.

 

לחטיבה היו שלושה גדודים: גדוד-12 בפיקוד יעקב אליאב, שעסק בביטחון השוטף בגזרת עמק-הירדן ובחדירות 

לשטח הסורי לצרכיי מודיעין.  גדוד-13 בפיקוד רחבעם זאבי("גנדי"), שקיבל את האחריות על המרחב שבין ימת

החולה לכנרת ב-1951 והיא זו שסיפקה את המטרייה הביטחונית לעובדי קק"ל מייבשי החולה. וגדוד-21 בפיקוד 

אהרון אבנון, שהתאמן במרכז הארץ.

 

בגזרת הגליל התארגנה חטיבת המילואים המרחבית מ"ס-3. פיקד עליה דב ירמיה. גדוד אחד שלה -34 עברו אז 

אימונים בהר כנען, בפיקוד צבי רסקי מראש פינה. אך היא לא התאימה לפעולות מלחמתיות, היו אלו עולים חדשים 

חסרי כל ניסיון צבאי, שנשלחו ליחידת המילואים והיה זה אימונם הראשון.

 

יוזמה מקומית

 

ביום שני ה-29.4.1951  במהלך סיור לאורך הירדן, מצאו סיירי גדוד-13 שיירי מזון טריים ועמדות חפורות בתל-

מוטילה וכמו-כן עדר פרות שרועה באזור.

 

משנודע הדבר למפקד מחלקת הסיור אריה טפר, הוא החליט להחרים את העדר כשהכוונה היא למנוע מהסורים 

לרעות בשטחנו וגם לארגן לגדוד כמה פרות לצורך "אספקה".

 

ביום רביעי ה- 2.5.51 יצאו לאסוף את העדר. התכנית הייתה שאחת המחלקות תגרש את העדר מכיוון צפון 

לדרום לכיוון תל-מוטילה, ומחלקה אחרת תחפה עליה מהתל עצמו בעזרת "באזות" ותאסוף את העדר.

 

החבר'ה שהתחילו לגרש את העדר הופתעו ע"י פלוגה סורית בלבוש אזרחי שפתחה עליה באש. הם נסוגו 

מערבה, ובמהלך הנסיגה נהרגו ארבעה חיילים מהבאזות שיירתה עליהם בטעות מחלקת החיפוי. כל הכוחות 

נסוגו והסורים עלו על התל ותפסו בו עמדות. 


ההרוגים הושארו בשטח.

 

תגובה לא מתאימה

 

כשהגיעו למטה גדוד-13 הידיעות על התקרית, נעדר המג"ד גנדי מהמפקדה. סגנו, חיים עינב, דיווח על התקרית 

לממלא מקום אלוף הפיקוד שמואל אדמון, וציין בפניו שכל יחידות הגדוד עסוקות באבטחת עבודות ייבוש החולה. 

כתוצאה מכך, הורה אדמון לדב ירמיה, מפקד חטיבת המילואים, לשלוח  פלוגה לחילוץ ארבעת ההרוגים וכיבוש 

התל.

 

לפני שיצאה פלוגת המילואים לשטח, נסע מפקדה למוצב הקדמי של גדוד-13 ליד זנגריה, ומחה על ההחלטה 

בפניעינב. הוא טענן כי פקודיו אינם מתאימים למשימה, אך לעינב לא הייתה סמכות לשנות את ההחלטה...

 

אנשי פלוגת המילואים, בפיקוד סגן מפקד הפלוגה, משה פרילוצקי (איש אצ"ל לשעבר ומפקד בחטיבת כרמלי 

במלחמת השחרור ),הגיעו לזנגריה, קיבלו תדריך. ואחר הצהריים יצאו למשימתם בליווי מחלקה מגדוד-13

ומרגמות 81 מ"מ.

 

חיילי הגדוד אספו את גוויות ארבעת חבריהם וחזרו לאחור, פלוגת המילואים עלתה לכיבוש התל.

 

מתוך דו"ח ועדת החקירה שלצה"ל עולה כי על-אף שלכאורה היה בשטח כוח מספיק להדוף את הכוח הסורי 

שתוגבר בינתיים, מסתבר כי רמתו של כוח המילואים ירודה מאוד. החיילים לא רצו להסתער והעדיפו לירות 

מאחורי מסתור, רובם היו במצב גופני ירוד והציוד שהיה להם לא היה מלא. התחמושת שברשותם הייתה 

תחמושת לאימונים וכתוצאה מכך היו מעצורים רבים בכלי הנשק...

 

הערכת מצב

 

גנדי ומאיר עמית שהגיעו למוצב הקדמי באותו היום אחה"צ, החליטו לתגבר את פלוגת המילואים במחלקה 

מקורס מכי"ם שנערך באזור המושבה מגדל ועמד להסתיים למחרת.

 

בלילה, כשצפו החניכים בהצגת קולנוע בטבריה, הופסקה ההקרנה והם התבקשו לצאת. מפקד הקורס, איתן 

שמשוני, פקד על "מחלקת התורכים" לנסוע לזנגריה. חיילי "המחלקה התורכית" היו עולים חדשים מתורכיה, 

שמקצתם הגיעו לקורס המכי"ם של גולני בעקבות אסון שאירע בקורס המכי"ם של פיקוד צפון ושחייליו פוזרו 

ליחידות שונות.

 

אחד החניכים, מרדכי אשכנזי, שעלה לארץבגיל-14 והתגייס בגיל-17 , סיפר : " הייתי רגם. תחמושת מבצעית 

לא קיבלנו.לקחתי לפעולה פגזי אימונים שאינם מתפוצצים. נסענו לזנגריה ומשם הלכנו ברגל. אמרו לנו שהסורים 

נכנסו לשטח ישראל ושעלינו להדפם. בשעות הקטנות של הלילה הגענו למגע עם הסורים ומיד נפצע החובש הגדודי, 

דרוזי. שקשקנו ושכבנו על האדמה. רק עם שחר עלינו לתל-מוטילה והצטרפנו לחיילי המילואים".

 

אור ליום חמישי השלישי במאי, היו לכוח ארבעה הרוגים ומספר פצועים, הקשר עם מוצב הפיקוד נותק, ציוד 

ואספקה היו חסרים. הסורים נהדפו מהתל, אך נאחזו בגבעה שנקראה "מוצב הדמות", כ-900 מ' דרומית לו. חוליה 

בפיקודו של פרילוצקי הלכה תחת אש לזנגריה להצטיידות וחזרה עם מעט ציוד והבטחה להרבה יותר בהמשך...

 

שתי המחלקות של קורס המכי"ם שתרם הופעלו, נשלחו ע"י גנדי, בפיקוד איתן שמשוני, לתפוס את "מוצב השפך" 

הנטוש, מדרום למוצב הדמות.

 

בשעה שלוש אחה"צ תקפו הסורים את תל-מוטילה ונהדפו. בשעה שש לפנות ערב חודשה ההתקפה ומפקד 

פלוגת המילואים ביקש אישור לסגת. המח"ט מאיר עמית, שישב במפקדה הקדמית, בווילה מלצ'ט שליד מגדל, 

אסר עליו לסגת. הוא וגנדי מינו את אריה טפר למפקד תל- מוטילה.

 

טפר סיפר: "יצאתי לתל ברגל, עם חובש ושני חיילים. כשהגענו, מצאנו דמורליזציה גמורה. האנשים היו בהלם 

ולא חפרו שוחות, הסורים לא הפסיקו להפגיז במרגמות 61 מ"מ. ברגע שבאתי חפרתי שוחה. הם ראו אותי 

וחפרו גם הם, בעזרת כובעי פלדה, אבנים ובציפורניים. לקראת בוקר התקשרתי עם מפקד גדוד הארטילריה 

שלנו, אהרון שפאק, וטיווחתי הפגזה על הריכוזים הסורים. האויב תקף כל היום והגיע לטווח רימונים. אנשי שהיו 

מיומנים ומנוסים בלמו את ההתקפה וגרמו אבידות לאויב".

 

עוד באותו היום, חמישי אחה"צ, נתקיימה בשטח התייעצות בראשות הרמטכ"ל- יגאל ידין, ממלא מקום אלוף 

הפיקוד-שמואל אדמון, מאיר עמית וגנדי, בה הוחלט להטיל את כל חטיבת גולני לגזרת המערכה בפיקודו של גנדי.

 

מפקד גדוד-21 של גולני אהרון אבנון, קיבל הוראה לעלות לגזרה על כל גדודו ולשלוח את אחת הפלוגות לתל-

מוטילה להחליף בה את כוח המילואים שבפיקודו של טפר.

 

המשימה הוטלה על הפלוגה הטובה ביותר בגדוד, בפיקודו של גבי ברשי, שהייתה מורכבת ברובה מעולים חדשים 

מרומניה, צפון אפריקה ועיראק. הפלוגה מנתה שבעים חיילים ומפקדים, שהיו חסרי ניסיון קרבי.

 

ברשי סיפר: "הגעתי לווילה מלצ'ט בלילה ומאיר עמית אמר לי, יש מקום שנקרא תל-מוטילה. יחידת מילואים בפיקוד 

טפר מחזיקה בו מעמד בקושי. טפר הודיע לי, שאנשי המילואים עלולים לעזוב את המקום. גש מייד עם הפלוגה שלך 

לזנגריה, שם יחכה לך קצין מודיעין של גדוד-13 ויוביל אותך לטפר. אתה תתפוס את הגבעה והוא יתפנה.

 

ביקשתי ממנו לערוך סיור מפקדים מקדים באור-יום, אך הוא השיב, אין זמן. הם לא יחזיקו שם מעמד. עליך להחליף 

אותם עוד הלילה. יצאתי עם הפלוגה לזנגריה ומשם הוביל אותנו הקמ"ן ברגל. הוא תעה בדרך, אך בבוקר זיהה את 

הגבעה הנכונה ועלינו עליה. התפרשנו בעמדות שחפרו אנשי המילואים ומיד נחתה עלינו הפגזה קשה".

 

כל יום שישי, הרביעי במאי, ירו הסורים, מנשק קל ומרגמות על פלוגת ברשי בתל-מוטילה וחניכי קורס המכי"ם 

במוצב השפך. שתי התקפות על תל-מוטילה והתקפה אחת על ה"שפך" נהדפו.

 

ליחידות לא היו די מים, מזון, תחמושת וציוד. פיקוד הצפון וחטיבת גולני לא היו ערוכים למבצע כזה. בלילה 

הראשון נשאו החיילים את הציוד על הגב, אחרים עשו את עבודת הסבלות אחרי שהשתתפו בקרב. בחלק ממנות 

הקרב חסרו קופסאות מיץ, עקב שביתת פועלי המתכת, שהייתה זמן מה לפני כן.

 

הסורים שלחו ללוחמיהם ציוד ואספקה על גמלים. צה"ל שלח פרדות. הצמא, הרעב, החום הנורא, סירחון גוויות 

הפרות והאנשים, לא הוסיפו למורל הנמוך ממילא, של הלוחמים.

 

בצל הדי ההתפוצצויות והירי, התכנסהבבית המכס הסורי ליד גשר בנות-יעקב, ועדת שביתת הנשק הישראלית-

סורית לישיבה בלתי רשמית. בישיבה שנמשכה כשלוש שעות הוחלט על הפסקת-אש. הסכם לחוד ומציאות לחוד, 

מפקדי צה"ל סירבו לסיים את הפרשה בתבוסה, שעלולה הייתה להוריד את מורל החטיבה מחד ומאידך להעלותו 

בצד הסורי...

 

באותו לילה הגיע שיירת סבלים ופרדות לתל-מוטילה ומפקד השיירה הביא לגבי ברשי פקודת מבצע שכתב גנדי:

"תחזיר את הסבלים ותודיע לי על-כך מיד. לאחר שהסבלים יצאו לדרך, אנחנו נפתח בהרעשה רצינית על 'הדמות'. 

בתום ההרעשה אודיעך ועליך להוציא פטרול בגודל שתמצא לנכון, שתפקידו לסייר את 'הדמות' ולבדוק אם הוא 

עדיין תפוס ע"י האויב. אם יוכלו, שיביאו איתם גוויה אחת של חייל אויב" (כדי להוכיח למשקיפי האו"ם שצבא סורי 

חדר לישראל).

 

כשיצאה שיירת הפרדות מהתל, הפגיזו המרגמות את "הדמות". כשנסתיימה ההפגזה, שלח אליה ברשי מחלקה 

ואמר למפקדה: "אתה סורק את המוצב ובודק אם נשאר שם בכלל מישהו. תביאו גוויה אחת לפחות".

 

הערכת המצב הייתה מוטעית וההפגזה לא יעילה. המחלקה שנשלחה, נכנסה לטווח המוצב הסורי וחטפה אש. 

מפקד המחלקה נהרג, חייליו חלקם בהלם, חלקם פצועים, ברחו חזרה לתל-מוטילה.

 

המתקפה הבאה תוכננה לשבת, חצות הלילה. היא הוטלה על פלוגה אחרת מגדוד-21 בפיקוד זאב סלעי, בסיוע 

מרגמות 81 מ"מ של הפלוגה המסייעת ומרגמות 120 מ"מ של גדוד תותחנים פיקודי. לפקודתו של סלעי עמדו רק 

שני מפקדי מחלקות, מרדכי עציוני ונתן לוין, ולכן קיבל לרשותו את קצין הספורט של הגדוד כמפקד מחלקה שלישי.

 

בצהרי השבת אכלו חיילי הפלוגה חמין וכולם קילקלו את הקיבה. עקב-כך, באיחור של שעתיים, בשעה שתיים 

אחר-חצות, אחרי מסע מפרך ברגל, עמוסי ציוד כבד, הגיעו התוקפים לנקודת ההסתערות. סלעי נתן את האות, 

בוצעה הרעשה ארטילרית ולאחריה החלה ההסתערות.

 

מפקד המחלקה מרדכי עציוני: "הסורים ירו אש מקלעים חזקה ויעילה מאחורי עמדות מוגנות בסלעי בזלת. רק אז 

הבנו שהמשימה אינה פשוטה כפי שחשבנו. שמעתי מסביבי הרבה צעקות של נפגעים. יחד איתם שכבו על הארץ 

חיילים כשירים שפחדו להסתער. בצעקות וקללות המרצתי אותם להמשיך. אחרי זמן קצר חטפתי כדור ביד ואיבדתי 

את הכרתי. פינו אותי לתל-מוטילה שם טיפל בי החובש של ברשי".

 

מפקד המחלקה השנייה, נתן לוין, נהרג בהסתערות. חיילי שתי המחלקות נסוגו לכיוון מחלקת העתודה בפיקוד 

קצין הספורט וחזרו לתל-מוטילה.

 

לפני עלות השחר, יום ראשון השישי במאי, ארגן זאב סלעי את כוחותיו המדולדלים ויצא להסתערות שנייה. הם 

הצליחו להגיע סמוך לגבולות המוצב והחליפו רימונים וירי עם הסורים שנהנו מיתרון טופוגרפי. סלעי ביקש ממפקד 

גדוד מרגמות 120 מ"מ להנחית אש חזקה על "הדמות".

 

"אין טווח ביטחון והפגזים ינחתו עליכם", ענה לו מפקד המרגמות. "אני מבקש ממך אש על כוחותינו", ענה סלעי 

והורה לפקודיו לתפוס מחסות.

 

הפגזים שנחתו פגעו ברבים מפקודיו של סלעי וגם בו. ואז עלה השחר, "האויב ראה אותנו מלמעלה וקטל אותנו, 

לא נותרה לנו ברירה, אלא לתפוס עמדות במצב נחות ולהחליף יריות עם האויב", סיפר סלעי.

 

עקיבא סער סמג"ד-21, ביקש להצטרף ללוחמיו ויצא, מלווה בקשר לעבר "הדמות". כשהגיע סמוך ללוחמיו של 

סלעי, התפוצץ לידו פגז ארטילריה. הקשר נהרג והוא עצמו נפצע. "מאיר, תפסיקו לירות מרגמות הן הורגות 

אותנו", ביקש סער מהמח"ט.

 

כשיר למחצה הגיע סער לסלעי ונטל את הפיקוד. מחלקה נוספת בפיקודו של דוד לכיש נשלחה לתגבור הכוח 

והגיעה למוצב זמן-מה אחרי סער.

 

בשלב זה, הבין הסמח"ט מאיר עמית כי חטיבתו לבדה לא תצליח לגרש את הסורים משטח ישראל. הוא פנה 

בבקשה לקבלת סיוע אוויריאך נענה בסירוב.

 

עקב פרשת אל-חמה, הדיון במועצת הביטחון והלחץ האמריקאי, נתן בן גוריון הוראה חמורה לא להפעיל את חיל-

האוויר בתקריות.

 

בלית ברירה החליט עמית להכניס למערכה את גדוד העתודה, גדוד-12 שבפיקוד יעקב- אליאב.

 

"רוב חיילי הגדוד, עולים מעירק הגיעו אלינו ישר מהמטוס", סיפר אליאב. היה עלינו לחנך אותם מהתחלה. הם 

לאהבינו מה זאת מדינה ומה זה צבא. היה בהם פחד מפני ערבים טבוע עמוק. עברית לא ידעו והשכלתם הייתה 

נמוכה.

 

כשהורה לי עמית להיכנס לפעולה דרשתי את קורס מפקדי הכיתות של איתן שמשוני, סיוע אווירי ורשות לתקוף 

ממזרח ומדרום והוא אישר זאת"

.

אליאב הורה למפקד הפלוגה, יצחק זייד, לעבור עם פלוגתו מביתניה לווילה מלצ'ט לקבלת תדרוך אצל עמית. 

זייד סיפר: "עמית הורה לי להגיע עם פלוגתי עד סמוך 'למוצב השפך' ושם ליצור קשר עם גנדי,הוא היה עייף מאוד 

ובסוף התדריך אמר לי בנימה אישית: 'אתם הפלוגה האחרונה שנשארה לנו והסיכוי היחיד להכרעת הקרב'. 

נסעתי עם הפלוגה שלי, עד שהיינו חשופים לאש הסורית. ירדנו מכלי הרכב והתקדמנו ברגל. יצרתי קשר עם 

גנדי והוא אמר לי לחבור לאריה טפר ולפעול תחת פיקודו".

 

כבר ביום שבת, כששמע טפר על הנעשהבתל-מוטילה הוא קם ממיטת חוליו וחזר לחפ"ק של גנדי. אריה טפר 

היה המפקד הקרבי המנוסה ביותר בשטח ופנוי למשימה.

 

"ביום ראשון השישי במאי", סיפר טפר, "אמר לי עמית, הפלוגה של זייד תחת המוצב. סע לשם, קבל את הפיקוד 

וכבוש את המוצב. נסעתי עם חיילים מפלוגתי וכשהגענו ראיתי פלוגה של חיילים שנראו לי כטירונים. הם שכבו על 

האדמה ואיציק זייד עמד על סלע ונאם להם על הצורך להסתער. אמרתי לו, איציק, אני לוקח פיקוד. הייתי חסר 

סבלנות, לקחתי את-חפירה והכיתי אחדים מהחבר'ה מכות נמרצות. הם קמו מיד והסתדרו כחיילים להסתערות 

על המוצב".

 

הצלה מהשמיים

 

באותו בוקר טסו בשמי הצפון ארבעה מדריכים מיחידת האימון הקרבי של חיל-האוויר שהעבירו השתלמות בטיסות 

מבצעיות ב"ספיטפיירים" לבוגרי קורס-טייס. זאב כרמי, שנחשב למפיל המטוסים מספר אחד בחייל, הונדה קוסטה 

(נהרג מאוחר יותר בתאונת מטוס), יעקב סלומון וזאב לירון.

 

לפתע נשמע בקשר קולו של יהואש צידון, צאטו, שהיה אז היועץ האווירי לכוחות החי"ר בצפון. במילים נרגשות 

ביקש צאטו מכרמי, מפקד המבנה, שינסה להפציץ את הכוחות הסורים שהיו בשטחנו, כדי שיהיה אפשר לחלץ 

מהאזור את ההרוגים והפצועים. אולם כרמי סירב לאשר הבקשה והסביר כי זוהי טיסת אימונים ואין בידיו הרשות 

להפציץ ללא אישור של מטה חיל-האוויר. צאטו הבטיח שיפעל במהירות באמצעות אלוף הפיקוד, לקבלת אישור 

מהמטה.

 

באותו יום, קיבלו חניכי הקורס למפקדים בכירים חופשה לסידורים אישיים. אחד החניכים בקורס היה אלוף פיקוד 

הצפון, יוסף אבידר. "לא  ידעתי מה קורה בצפון, אבל הייתה לי הרגשה רעה", סיפר אבידר. "קמתי בשש בבוקר 

ונסעתי מייד למטה שלי בנצרת. כבר בחנייה ראיתי תכונה ואחד הקצינים עדכן אותי בנעשה בתל-מוטילה. נכנסתי 

ללשכה וקיבלתי מייד את הפיקוד מסגני שמוליק אדמון".

 

למרות שלא קיבל אישור מהרמטכ"ל להפעיל את חיל-האוויר, פקד אבידר על צידון להורות למטוסים לבצע מטס 

וצלילות "יבשות" מעל מוצב הדמות, בלי לפתוח באש, כדי לגרום לסורים הלם פסיכולוגי.

 

המטוסים צללו אל היעד והתרוממו. כשצללו המטוסים בפעם השנייה החלה ההסתערות הקרקעית. מצפון פלוגתו של 

סלעי ובפיקודו של הסמג"ד עקיבא סער ומדרום פלוגתו של זייד בפיקודו של אריה טפר. בשעה- 10:25 ,כשצללו 

המטוסים על ה"דמות" בפעם השלישית, נפתחה עליהם אש וקליעים אחדים פגעו במטוסים. הונדה קוסטה, הטייס 

השני במבנה, סבר שהאישור לפתוח באש ניתן, או אולי החליט להגיב כטייס קרבי שיורים עליו. הוא ירה צרורות 

אחדים ממכונת-ירייה 20 מ"מ על מוצב הפיקוד של הסורים. בקשר צעק המוביל: "מי פתח באש" ?! סלומון ולירון 

ענו לו שלא הם. קוסטה ענה: "כחחחח...לא מבין... כחחחח... לא שומע"...

 

הצרור של קוסטה הכריע את גורל הקרב. מהירי נהרג המפקד הסורי, ופקודיו ברחו לכיוון הירדן. חיילי צה"ל עלו 

על מוצב וכבשו אותו.

 

בשעה- 11:15 לפני הצהריים, ביום ראשון, השישי במאי, אחרי חמישה ימי קרבות, בקע קולו של סער במערכת הקשר, 

"היעד בידינו".

 

הקרב הסתיים.

 

בחמשת ימי הקרבות נהרגו- 38 חיילים ישראלים.

    

 

35 תגובות
אז הרמב"ם אמר, אז אמר...
17/04/2012 11:41
תומר

רמב"ם, (לא יגאל), רבנו משה בן מימון, עבד האלוהים, בן קורדובה, בן עם ישראל.

היה (ב(י)ן היתר) רופא...

 

אחד הקליינטים שלו היה מושל מצריים, אלאפצ'ל, הבן של... (צ'לאח א-דין) שהייתה לו אסטמה...

 

במסמך מרתק שבקרוב יהפוך לספר (פרויקט של הדוקטור אורי מאיר צ'יזיק) כתוב

(בין היתר) כך:

 

"שאל אותי אדוני באשר למחלתו הנקראת קצרת (אסטמה), וביקש ממני לכתוב מעט על המזונות אשר ראוי להימנע מהם או לצרוך אותם, וכיצד לנהוג באופן כללי, בכדי להועיל למצב מחלה זה"...

 

זה סיפור ארוך ומורכב, אבל לעניינינו, שלפתי משם (בהסכמת אורי) קטע קצר על ענייני לחם.

 

"... וכבר הסביר גלנוס, כי כל מה שמכינים מקמח חיטה מלא מנופה, מזין אותנו בצורה טובה, אבל יוצר עובי ודביקות.

 

ולא יימנע הנזק ממי שאוכל מלחם זה, אלא אם יאכל לחם שהוכן מקמח גס יותר ופחות מנופה (דרמכ), ויהיה השאור בלחם רב ונראה, וגם המלח, וירבו בלישתו וערבובו, ויאפה בתנור ויתבשל בצורה שלמה, כי לחם שמוכן בצורה זו הוא יותר טוב מכל מאכל אחר שאפשר להכין מהזרעים השונים.

 

והלחם הטוב אחרי לחם התנור הוא לחם הפרן, והטוב אחרי הקמח הגס הוא קמח החיטה הנעשה מחיטה לא שרויה במים ולא קלופה, שנופתה בנפה קלה כדי לא לאבד את הסובין שבו, וטחינתו בינונית.

 

כי לחם, אם יותקן כפי שהוסבר לעיל יהיה מזין וערב, קל לעיכול, והזנתו מאוזנת.

 

וכל לחם שנעשה מחיטה, חוץ מזה שנזכר לעיל, מזיק לבני האדם בכלל ולאדון הנכבד בפרט...

 

4 תגובות
לחם גרנט- לחם בר... רפאלי.
29/03/2012 17:38
תומר

דוריס גרנט, הייתה תזונאית בריטית, אשר במהלך שנים ארוכות השפיעה רבות על רעיון התזונה הבריאה, שמרכיביה מוצרים טבעיים וטריים, הפרדה בין סוגי מזון, והימנעות ממזונות אשר יוצרו בתהליכים תעשייתיים. במשך 60 שנה, היא ניהלה קרב מתמשך עם תאגידי המזון הגדולים, והשמיעה דברי ביקורת על השימוש המופרז בפחמימות מזוקקות, ובעיקר סוכר וקמח לבן. 

 

בהתחלה הם התעלמו ממנה, אחר-כך הם צחקו עליה, אחר-כך הם תקפו אותה וטענו שהיא חסרת כישורים רפואיים, אחר-כך היא שרדה, בסוף הם ניצחו.   

 

ע"י כתיבת טור שבועי בעיתון Sunday Graphic במהלך אמצע שנות ה-30 (1930), ולאחר מכן הוצאת כמה רבי מכר, הצליחה לפרסם את רעיונותיה ברבים... "אם אתן אוהבות את הבעלים שלכן", היא כתבה, "הרחיקו אותם מלחם לבן ..., אבל אם אתן לא אוהבות אותם, ציאניד הוא אמנם פתרון מהיר, אבל לחם מולבן היא דרך פשוטה ובטוחה לא פחות... והם גם לא ישאלו שאלות" !

 

אבל מה שישאיר אותה לעד על בימת ההיסטוריה, בא דווקא כתוצאה מטעות שעשתה. היא הבינה שבשביל לאכול לחם מזין, עליה להכינו בעצמה. באחת הפעמים היא שכחה ללוש את הבצק, באופן בלתי צפוי התוצאה הייתה משביעת רצון אם לא מעבר לכך. עד היום הלחם הזה קרוי על שמה: "לחם גרנט"- לחם ללא לישה.

 

מה שהביא את דוריס גרנט לעולם התזונה הייתה דלקת פרקים חריפה ממנה סבלה, ואשר טובי המומחים והתרופות כשלו בריפויה. בן דוד שלה, שהיה גם רופא, נתן לה מרשם חריג שאמר כך: אכלי חלבונים, עמילנים, ופירות חמוצים, אבל לעולם על תערבבי ביניהם.

 

תוך שבועות בריאותה שבה אליה. כשהתחילה לחפש את המקור לאותו מרשם, מצאה ספר שנכתב עלידי ד"ר וויליאם היי, אמריקאי שאימץ סגנון תזונה זה לאחר שסבל מהמגפה הלבנה.

 

כשדוריס נפגשה עם ד"ר היי, הוא פרס בפניה את ארבעת כללי הזהב של תורתו:

1.     לא לאכול עמילנים מרוכזים וחלבונים בארוחה אחת.

2.     להבטיח כי מזונות גולמיים, כמו סלטי ירקות או פירות, ירכיבו את החלק הארי של הארוחה.

3.     לאכול חלבונים, עמילנים ושומנים בכמויות קטנות יותר מאשר מקובל.

4.     להקפיד על מרווח של לפחות ארבע שעות בין ארוחות בעלי אופי שונה.

 

דוריס גרנט הפכה לתומכת נלהבת לרעיון זה, והיי הציע לה לכתוב ספר עבור השוק הבריטי. ספר זה יצא לאור בשנת- 1937. לאחר פרוץמלחמת העולם השנייה, נתבקשה גרנט ע"י ממשלת אנגליה לכתוב ספר שעניינו"האכלת המשפחה בזמני מלחמה" (פורסם ב-1942), אשר הדגיש את חשיבותה של תזונה מאוזנת בתקופה של הגבלות חמורות, והציע מגוון של מתכונים.

 

שנתיים לאחר מכן היא פרסמה את הספר "הלחם היומי שלכם", הראשון בין רבי המכר שלה. מלבד מתכונים, הביאה גרנט מגוון רחב של עדויות על איך הפכה מגפת ה"ברי-ברי" נפוצה במקומות כמונורווגיה, עם התחלת השימוש בטחנות קמח המונעות קיטור, ולאחר שמזונות "מתורבתים" נוספים הפכו אופנתיים. "קמח לבן מזוקק, ממנו הוסר נבט החיטה, היה "הרוצח השקט"", סיכמה.

 

דוריס גרנט המשיכה במסעה אל הזקנה עם הספר- "צירופי מזון לבריאות טובה", שכתבה ביחד עם ג'ין ג'ויס, ויצא לאור כשהייתה בת- 79, ספר זה נמכר במאות אלפי עותקים, ותורגם לשש שפות, כולל עברית (בהוצאת ש. פרידמן).

 

בגיל 90 התראיינה גרנט יחד עם בעלה באחת מתכניות הרדיו, בה הסביר איך הוא זה שעכשיו מכין את הלחם של המשפחה, ואיך הפך לתומך מספר אחד ברעיונות של אשתו. יחד עם זאת אמר, ש"היא שמה דגש הרבה פחות ממנו על הצורך במתינות כאשר שותים ויסקי כחלק הארוחה"...

 

דוריס גרנט, נפטרה ב -27 בפברואר 2003  בגיל 98.

 

תומר.

 

בסוף גם הדינוזאורים יחזרו.

 

6 תגובות
גלוטן (GLUTEN) דבק עשר
20/03/2012 16:14
תומר

יש לי הבזק של זיכרון מעומעם מפעם. מתישהו, אי שם כנער, תליתי מודעות על עמודי בטון, לפרנסה. אני זוכר שהסבירו לי איך להכין את הדבק, "קמח, מים, לערבב היטב, למרוח עם המברשת"...

 

זה היה המפגש הראשון שלי עם מה שלימים יכונה "גלוטן" (ובעברית- "דבקן"), אם כי לא יכולתי לדמיין את זה כך אז.

 

אז מה זה באמת גלוטן ???

 

חיטה מכירים ? שעורה ? שיבולת שועל ? כוסמין ? שיפון... הבנתם את העיקרון ! דגנים, יש להם את הדרך שלהם לממש את משמעות הקיום שלהם, ובמילים אחרות, פשוט לשרוד.

 

לא כאן המקום לשאול מה קדם למה, כי אין לי תשובה, בשביל זה תצטרכו לפנות ישירות לבעלהבית- god  (ולא, אין לי את המספר). אבל לשלב, שבין מחזור חיים אחד לזה שבא אחריו, דואגים הדגנים בעזרת זרעים, וזאת גם נקודת התורפה שלהם.

 

עכשיו, הדגנים יודעים את זה (שאם הם נדפקים בשלב הזה הלך עליהם), אז הם עושים את מה שהם יכולים לעשות, הכי טוב שהם יכולים לעשות, והם מיצרים כמות רבה של זרעים.

 

ברור שהם לא המציאו את זה, כולם עושים את זה,אבל הדגנים שהזכרנו קודם, לא הסתפקו בזה, המציאו את הגלוטן, ותראו איפה הם, ואיפה כל השאר...

 

גלוטן הוא שם כללי ומיוחד לחלבון של זרעי חמשת הדגנים שהזכרנו. ותפקידו (יחד עם העמילן שצמוד אליו) לספק לנבט שלהם צידה לדרך ארוכה וקשה.

 

הנבט, שהוא כמו "האלמנט החמישי" בסרט "האלמנט החמישי", או כמו  the one בטרילוגיית המטריקס, מטרתו, כפי שמסגיר שמו, פשוט לנבוט, כנגד כל הסיכויים והמרדפים, והאגרופים, והיריות... ובכך להציל את המין, במקרה זה, של הדגנים.

 

זוכרים שאמרנו שהגלוטן הוא שם כללי...? בטח זוכרים, זה קל, אמרנו את זה לפניי חמש שורות. וזה שהגלוטן הופך לדבק כשהוא בא במגע עם מים גם זוכרים ? רמז, בשורה הראשונה.

 

אז בואו נדבר רגע על גלוטן, בשביל זה באנו, לא ?.

 

גלוטן מורכב משתי תתי קבוצות חלבונים, "גלוטנינים" (שכשהם פוגשים מים הם רוצים לעשות שריר), ו"גליאדינים" (שהם אלה, שמבאסים את הצליאקיסטים), כשהם פוגשים מים הם רוצים לעשות שפגאט.

 

עבודת הצוות שלהם מאפשרת גמישות ויכולת להחזיק גזים, מה שמאפשר את יצירת האומנות הנקראת לחם, ועכשיו, כל מה שנשאר זה להכניס גזים. אגב, ההבדל הדרמתי בין לחמי הדגנים השונים, נובע מהיחס בין שני חלבונים אלו, תנסו פעם ללוש בצק מקמח שיפון ותראו...

 

נו אז מה העניין, חלבונים זה טוב לא ?

 

אז זהו, שכרגיל הכול היה יכול להיות פשוט, אם לא היינו כאלו חכמולוגים.

 

מטעמים ברורים, בתהליך תירבות הדגנים, הגדלנו באופן ניכר את כמות הגלוטן שבזרעים. אח"כ למדנו להפריד את מרכיבי הקמח והוצאנו ממנו את כל הדברים החשובים- הסובין והנבט, והשארנו רק את הגלוטן והעמילן. ואם כל זה לא מספיק, אז הכנסנו את הגלוטן לכל מוצר מזון תעשייתי שאפשר, אמרנו, דבק עשר.

 

וכך אנחנו עומדים היום תחת מתקפת חלבונים אין סופית...

 

תוסיפו לזה ת'קטע הזה שהפסקנו לרוץ אחרי חיות (בשביל לצוד), ואולי תבינו ת'בעיה...

 

 

תומר.

 

 

בסוף גם הדינוזאורים יחזרו...

7 תגובות
ביום של הפצצה, או, אחמד(יניג'אד) תביא 1 חומוס
10/03/2012 22:25
תומר

יש גרעין, תמים (יעני), קטן (אבל ממזר), יבש (יבש), וקשה (יה כמה קשה)... חומוס קוראים לו ובעברית חימצה.


אתה יכול ללכת איתו בכוח (זאת הייתה האופציה המקובלת על איינשטיין ופיזיקאים אחרים), וזה ייגמר בפיצוץ.

אבל אם תלך איתו לאט ובסבלנות הוא ייתן את עצמו, ויראה לך את עוצמתו, עוצמת הרכות !!!


משום מה, דווקא הערבים היו אלה שהצליחו לפענח את סוד הגרעין הזה ראשונים, ומסיבות מובנות העדיפו 

לשמור אותו לעצמם, ואף הצליחו בכך די הרבה זמן.


אבל היום אנחנו חיים בעידן אחר, עידן השיתוף, עשו הצצה קטנה לפייסבוק ותראו ...

וכמו שהמשטרים שלהם נופלים בזה אחרי זה, כך גם זולגים סודות למערב. וזאת בדיוק ההזדמנות שלנו 

לשים קץ לעליונות הערבית, להגמוניה רבת השנים בכל הנוגע ליכולת המדעית והטכנית בהכנת 

צלחת חומוס לניגוב !!!


אבל אתם חייבים להיזהר. הידע הזה, ביום שתנסו לממש אותו עלול לגרום לפיצוץ, פיצוץ האגו שלכם, 

כשתגידו למכריכם: "אני הכנתי את החומוס הזה" !


האמת שזה כל-כך פשוט, שזאת בושה שלא עלינו על זה כבר קודם, אז ככה:


איזה חומוס?

זהו, שבמקרה של החומוס, כנראה שהגודל כן קובע, אבל הפוך. הגדולים, כנראה בגלל קליפתם, 

שאותה כנראה לא תקלפו (יש גבול לכל תעלול), יביאו לכם את הצרבת, שבעקבותיה תאלצו ללעוס 

עליי חסה אורגנית עד גמר המלאי או התקציב... .

יש שיגידו לכם להשתמש בזן "הדס", ה"בלאדי", או ה"בולגרי". ואני אומר, לכו על הקטנים ביותר שתוכלו למצוא !


תכנון מוקדם...

הרחק מתרבות המערב,נמצאת תרבות ה"יש לי זמן עכשיו, אולי נעשה חומוס בשבוע הבא?". או במילים אחרות, 

לא תנגבו חומוס בשבת אם לא תשתמשו בטכניקת ה"דמיון-מודרך" כבר ביום רביעי.


השריה, סוף-סוף אקשן... !

השרו את גרגרי החומוס בקערה (לא משנה מאיזה חומר אבל שתהיה מנירוסטה), במים (לא משנה איזה מים 

העיקר שיהיו בהרכב הכימי- H2O  , כלומר שני אטומים של מימן מחוברים לאטום אחד של חמצן), ובטמפרטורה 

העולה על אפס מעלות צלזיוס. גובה מפלס המים בקערה צריך להיות גבוה ממפלס הגרגירים. נו באמת, הכול 

צריך להגיד לכם, תשתמשו בראש שלכם, החומוס מתנפח קצת. אמרתי לכם- אקשן.


התהליך הכימי...

בואו נעזוב את זה,בשביל זה המציאו את וויקיפדיה !


כמה זמן?

כמה שיותר (מה,שבוע? גם אפשר, בתנאי שאתם מחליפים את המים בקערה פעמיים ביום). 

לפחות שש שעות, עדיף שתיים עשרה, עשרים וארבע זה קלאסה.


שלב השכנוע...

אם עד עכשיו הלכנו על ה"תבינו יהיה לכם כיף כאן במים", עכשיו בא שלב ה"ראש-בראש"!  אחרי סינון 

המים מהקערה, העבירו את הגרגרים לסיר, שאתם זוכרים בוודאות איפה שמתם את המכסה שלו, הוסיפו 

מים חדשים, והדליקו את האש (אל תכסו עם המכסה).


ואם עד עכשיו לא נרגעתם מ"האקשן", אז בשלב הזה האדרנלין שלכם עלול לעלות לרמות מסוכנות.

כי הגרגרים שבסיר הולכים להפגין את מחאתם על "המצב", לרתוח ולקצוף, והם ינסו לעשות את זה 

ברגע שאתם הכי פחות מוכנים... זה לא הזמן לגלות שאננות !


חמת גדר, או"ניצול הזדמנות".

ברגע שהגרגרים אמרו את מילתם האחרונה, תשפכו את המים והקצף, וחיזרו על התהליך הקודם עד לשלב- 

"והדליקואת האש"... אל תדאגו הם כבר לא ימחו יותר.


אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל לפחות אצלנו בבית התנור דולק החל מיום שישי בערב ועד למחרת בצהריים 

בטמפרטורה של מאה מעלות. בקיץ זה לטובת הקובנ'ה והג'חנון, ובחורף לטובת החמין..., וזה בדיוק מה שאתם 

צריכים משלב "והדליקו את האש".


תעשו בתנור מקום לסיר של החומוס (עכשיו תכסו עם המכסה), ומרגע זה אתם יכולים להרשות לעצמכם להתפרק... 

בפעם הבאה שתפגשו את הגרגרים לא תוכלו להכיר אותם, הם יהיו מוכנים להתמסרות כללית.


מי אמר אופציות ?

מכל המתכונים שניסיתי (וניסיתי), להלן המוצלח ביותר:


בהתאמה


לארבע כוסות גרגרי חומוס.


הוסיפו


אחד וחצי כוסות טחינה גולמית.


ו-


חצי כוס מיץ לימון.


ו- 


כףגדושה של מלח.


בבלנדר (לא חשוב של איזו חברה רק שיהיה של בראון), לטחון הכול יחד תוך כדי הוספה מדורגת 

של מי הבישול שבסיר, עד לקבלת המרקם הרצוי.


הגשה...

נו באמת !?


אפשר לשמור בקירור?

אומרים שחומוס מתקלקל מהר ושצריך לאכול אותו עוד באותו היום. אז אומרים! עד שעברנו את 

כל הבוג'ראס הזה? אני שומר בקירור שבוע, תעשו מה שאתם חושבים...


אחרי הכול זאת הקיבה שלכם שם למטה !

 

תומר.



בסוף גם הדינוזאורים יחזרו...

 

 

 

 

 

 

 

 

5 תגובות
שתיקת הכבשים
05/03/2012 17:31
תומר


בלילה אחד של שינה מתוקה, הגיעו לעדר של משפחת בן-צבי כמה חבר'ה עם נדודי שינה, עשו "בררר-בררר" ו"יאללה-יאללה" לשישים ואחת טליות, ולקחו אותן לטיול של החיים שלהם, כנראה לדרום.


לילה אחד לפני זה הייתה לי איזו תחושת בטן שמשהו אינו קשורה במטע הצעיר שלי בבטיחה. בבוקר נסעתי לבקר אותו, וכבר מרחוק ראיתי שהשער פתוח, מקרוב ראיתי ששני עצים נעקרו וכנראה עברו לגור עם מישהו שאני לא מכיר.


שבועיים אחרי זה אני פותח מייל ממנהל החשבונות שלי, ומוצא שם פניה לעזרה של מתנדבים לארגון "השומר החדש", "דרושים שומרים לעדר של בן-צבי". מעניין אני חושב לעצמי.


כעבור יומיים אני עובר ליד המכוורת של רייקין ורואה שם בלגן. אני מתקשר לרייקין ואומר לו:"שמואל יש קצת בלגן במכוורת". "כוס אוחתו, גנבו דבש" הוא עונה,"מה עושים"?


"אינף איז אינף, מתחילים לשמור" ! אני אומר לו.


"אלכסנדרוביץ'"? עונה לי שרית מהשומר החדש, "אתה במקרה מגבעת אבני"?

"לא, למה את שואלת"?

"כי למדה איתי בכדורי אחת אלכסנדרוביץ'".

"קרן אולי"? אני שואל.

"כן" היא עונה.

"זו בת דודתי,אז עכשיו יש לי פרוטקציה בשמירות"?

"כן, בשביעי לאוגוסט מתאים לך"?...


וככה לילה אחד מצאתי את עצמי סופר כבשים בביר א-שגום עם עוד שני חבר'ה, חמושים בשתי כיפות סרוגות ושלוש ערכות קפה.

"הבאתי היום כורסה חדשה שיהיה לכם נוח" אומר בן צבי, ונעלם לו חזרה הביתה. פתאום הוא מתקשר מהדרך "אם יקרה משהו תתקשר אליי או למשטרה. תגיד אתה חושב שתוכל לצאת מכאן? בעליה הקשה תשים את הגלגל השמאלי על האבן הגדולה...".

"רמי לילה טוב, יהיה בסדר"...!


הלילה מואר בחצי ירח, רוח קלה מנשבת, הכבשים שותקות, ורק כלבי העדר מגיבים מדי פעם בנביחות צרודות ליללות התנים שמרחוק.

"נו, אז מהדעתכם על המחאה"? אני שואל את חבריי לנשק.

"זה מורכב"! הם עונים לי כאיש אחד.

"תנסו אותי" אני אומר להם, "גם אני מורכב"!

"מצד אחד זה טוב, גם אנחנו נחנקים בעול הפרנסה, מצד שני שמענו שהם שמאלנים שלא מעניינת אותם המדינה, או משהו כזה, ומשהו על ההתנחלויות, וזה קצת מעצבן"...


"מי זה הם" ? אני שואל אותם...


"ומה אתה אומר על המחאה" ? הם עונים לי בשאלה.


"דברים תמיד נראים בלתי אפשריים עד שהם נעשים"- נלסון מנדלה אמר את זה.


"עלינו ללמוד לחיות יחד כמו אחים או להעלם יחד כמו טיפשים"- מרטין לותר קינג אמר  את זה.


"לעולם אל תטיל ספק בכך שקבוצת אנשים קטנה, מתחשבת ומחויבת של אזרחים, יכולה לשנות את העולם. זוהי הדרך היחידה בה השתנה העולם עד היום"- מרגרט מיד אמרה את זה.


"זה אינו הסוף, זה איננו אפילו תחילת הסוף, זה אולי סופה של ההתחלה"- צ'רצי'יל אמר את זה.


"ומה בדיוק אתם חושבים שאתם עושים כאן עכשיו"???- את זה אני אמרתי.

                          

שתקו.....

 

 תומר.


בסוף גם הדינוזאורים יחזרו...

 

 

5 תגובות
משימה בלתי אפשרית, או, אימש'ך חיטה !
29/02/2012 18:59
תומר

 

כמה שנים לפני שנולדתם, איזה שתים-עשרה אלף שנים ליתר דיוק, הבין הבן-אדם, ששיבולים יכולים לתת תשואה לא רעה בכלל על הסאב-פריים, בטח יותר מנפט, כי העניין הזה של מכוניות עוד לא היה זמין.

 

אז הוא קרא לה "אם-החיטה". אגב, זו בדיוק הייתה התקופה שעידן הקרח יצא מהאופנה וכולם הורידו ת'פרוות ועברו לקצר.

.

בהתחלה חשב אדם (שבינתיים קיצר את שמו מ"בן-אדם"), לנצל את אם-החיטה ללחם וכאלה. והחיטה מצידה (שקיצרה את שמה מ"אם-החיטה"), חשבה לנצל את האדם בעניין של קצת תרבות, כי ראש-פינה עוד הייתה אז די חור, והייתה מוכנה ללכת עם זה ממש רחוק.

 

למשל, היא הסכימה לזנוח את המראה השביר שלה, שנתן לה אפשרות למערכות יחסים פתוחות ועצמאות, בעבור התמסרות למערכת יחסים ממש לא בריאה של תלות. וכך לאט-לאט, ככל שצרכה יותר תרבות, כך התרגלה לצד היפה של החיים, ושכחה איך זה לחיות בתנאים קשים של עבודה, קור, חום ומחלות לא עלינו. כי לכל אלו דאג לה במסירות אדם, בעבור עוד חופן גרגירים, שמייד הפכו לעוד חופן של דולרים, שמייד הפכו לאיפון יותר ויותר משודרג, עד שאפילו הוא לא יידע איך מפעילים אותו, ויצטרך את הילדים שלו בשביל להכניס איזה מספר לזיכרון...


זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, וכל הסיפור הזה היה יכול להסתיים ממש טוב. אבל אז נדחפו לתמונה, אנגלי אחד העונה לשם צ'ארלס (לא זה הנסיך) דארווין, ותיאורית האבולוציה שלו (איך אתם בביולוגיה ?), וכל החבר'ה הירוקים למיניהם, עם התיאוריות האקולוגיות שלהם, וסיבכו את העניינים.

 

אז ככה,

 

רוב החיטה שמגודלת בשנים האחרונות בכל העולם מבוססת על גנוטיפים (דפוסים גנטיים) של חיטה מתורבתת. טוב את זה בטח כבר הבנתם, וזה גם לא היה מעניין, לולא מחלה קטלנית שמתפשטת בשדות החיטה בשנים האחרונות, ובעיקר בשטח שבין אפריקה ואיראן (בעיות עם הגרעין?), למחלה קוראים "חילדון הקנה".

 

מדובר בפטרייה ממש רעבה, שעושה חינגות על חשבון מגדלי החיטה וצרכניה, ומשמידה את כל היבול  שלהם צ'יק צ'אק ואז מבקשת עוד. מומחים מכל העולם, כולל בסוכנות האו"ם, אונסק"ו, עוקבים בדריכות ובחוסר אונים, כיצד המזיק הקטלני והרעב הזה מתפשט, והחשש הוא, שיגיע עד לאסמיי החיטה הגדולים באמת בהודו, סין ופקיסטן.

 

על המשמעות של העניין הזה אתם לא רוצים לחשוב נכון?... ברור, למה לחשוב על דברים רעים?

 

אתם לא תאמינו, או שכן, אבל הדרך הטובה ביותר בניסיון להגיע לפתרון הבעיה, היא למצוא לאן נעלמו כל אותם גנים, שמקורם בחיטה ההיא, המקורית, חיטת-הבר, שנקראה פעם גם "אם-החיטה", וגרה באזור ראש-פינה. אותם גנים ש"השכלנו" להפטר מהם, גנים קשוחים כאלה, שיודעים לשרוד גם בתנאי מצוקה. ועכשיו לך תמצא שחת בערימת שחת...

 

על "משימה בלתי אפשרית" זו, שוקד עולם המדע כבר כמה שנים טובות. וכאן, אנחנו נכנסים לתמונה...

 

בואו נחזור לרגע אחד, לשיעורי ההיסטוריה של המורה חיה (מתה) בתיכון. אני לא הייתי בשיעורי היסטוריה בתיכון, כי בדיוק כשהם היו הייתי בים, אבל מישהו בטוח היה בהם.... מזל שיש היום את וויקיפדיה, אחרת המורה חיה (מתה) הייתה צוחקת עליי מעומק הבור, והצחוק שלה (כמו המראה שלה), לא היה משהו (בלשון המעטה) !

 

בקיצור, לפני איזה מאה שלושים שנה, ב-1882 ליתר דיוק (גם בשיעורי חשבון לא הייתי), הגיעו מרומניה לאדמות זאמרין (כפר ערבי די מוזנח במיקום לא רע), משפחה "חובבת ציון" במיוחד, שיש עליה איזה פרק שלם בוויקיפדיה. אבל אנחנו נתמקד רק בנציג אחד של אותה משפחה שכנראה הושפע קשות מסרטי ריגול. אגב, אח"כ רוטשילד (זה מהשדרה של המחאה), שינה את השם של הכפר לזיכרון-יעקב (על שם אביו), והיום לך תקנה שם מגרש.

 

אהרונסון, ד"ר אהרון אהרונסון בשבילכם, היה קליבר לא קטן כבר מההתחלה, והיו לו את כל התכונות הנדרשות לפתור את תעלומת היעלמותה של אם-החיטה, תעלומה שהעסיקה את טובי המומחים לחיטה, שכבר אז הבינו שהברוך יגיע, ושזה רק עניין של זמן...

 

כאגרונום נלהב, כאיש מדע, וכאחד שיודע לשמור על קשר, התכתב אהרונסון עם חוקרי חיטה מגרמניה, ואלה סיפרו לו, שיש בידם צמח חיטה אחד מיובש, שנקטף במורדות החרמון ב-1850, מה שיכל להוות קצה חוט למציאת מקום מסתורה של חיטת הבר. החוקרים ידעו כי החיטה נוצרה משלושה מינים שונים שהתאחדו במהלך ההיסטוריה והפכו להיות מין צמחי מוכר כתוצאה מאירוע אבולוציוני טבעי ומקרי.

 

ואכן, ב-1906, במהלך סיור שושואיסטי במיוחד באזור ראש-פינה, ועל אף שניסתה לעשות לו כמה טריקים, הצליח אהרונסון (ד"ר אהרון אהרונסון בשבילכם), לשים עליה את ידו.

 

וכך כתב ביומנו:

 

"היסוסיי התעוררו בעיקר למראה ההתפתחות הנאה של השיבולים והגרגרים.

לא תיארתי לי כלל את אבטיפוס החיטה דומה כל כך לחיטים התרבותיות שלנו

ומניב גרגרים העשויים להשביע את רצונו של חקלאי מודרני. ולאמיתו של דבר

הרי אלמלא כן, לא היה האדם הפרהיסטורי מבחין בה, בחיטה זו, ומכל מקום

לא היה מקדים כל כך לייחס לה חשיבות כה מרובה".

 

אח"כ זה היה בשבילו ממש צחוק ילדים לשחק אותה ג'ימס בונד על העות'ומנים לטובת האנגלים...

 

רוצים הפי אנד ? לכו לראות סרט אמריקאי !

 

אז זהו, שדי הרבה שנים לא קרה כאן הרבה בקטע של החיטה (של הריגול דווקא כן...), להפך, החיטה שגודלה עד לא מזמן בארץ סבלה מאיכות ירודה, ולעיתים גם נפסלה למאכל ולכן שימשה כחומר גלם בארוחות גורמה של פרות.

 

אבל יש אנשים, שהמילה "אי-אפשר", היא רק אפשרות אחת בשבילם (טום קרוז למשל), חלקם מסתתרים באיזה מכון מחקר או אוניברסיטה, השם שלהם מתחיל ב"דוקטור", ועוברים עליהם חיים, שלנו נראים מזה אפורים. בסוף כשהם מקבלים את פרס נובל או משהו כזה, כולם באים להצטלם איתם, ועושים עליהם כתבות בוואינט.

 

אבל לאורי קושניר (דוקטור אורי קושניר בשבילכם), גם זה לא עזר !!! עובדה, לא שמעתם את השם שלו עד לרגע זה, נכון ?...  למרות ש...

 

 

2010 במרץ 24

 

אות הוקרה למפעל חיים לשנת 2009

  

 

הוועדה האקדמית החליטה השנה להעניק אות הוקרה למפעל חיים לחוקר  

  

ד"ר אורי קושניר  

מהמחלקה לגידולי שדה ומשאבי טבע, המכון למדעי הצמח  

  

על עבודתו רבת השנים ותרומתו המדעית הייחודית והחדשנית בפיתוח המצבור העצום של

זנים ותת-זנים של חיטה בארץ, על החזון של פיתוח טיפוסי חיטה ייחודיים ליצוא, ועל כושר

הביצוע המעולה בהפיכת החזון לזנים רשומים. פיתוחים אלה תרמו לשינוי ענף החיטה

בישראל כנגד כל הסיכויים וכמעט ללא תמיכה, תוך עבודה מדעית איכותית ועבודה שיווקית

ועסקית יוצאת מן הכלל.   

  

ב ב ר כ ה,  

                                                                                               

ד"ר סוניה פילוסוף-הדס

יו"ר הועדה האקדמית

 

 

הוא אולי לא יפה כמו טום קרוז, אבל בואו תכירו בבקשה את האיש שהציל את העולם (בחשאי) מרעב. ושדווקא עליו ועל משפחתו היה אפשר לכתוב מאמר ארוך ומעניין לפחות כמו זה, שיכלול בתוכו פרשיות רומנטיות מתקופת העלייה השנייה, דרך הפלמ"ח, ועד לאפיפיור... (תכנסו לגוגל).

 

מחקריו של קושניר במכון וולקני הביאו לפיתוחם של זני חיטה חדשים שמקורם ממיני בר ארץ-ישראליים וביניהם חיטת הבר שגילה אהרונסון ,והם בעלי עמידות למחלות (חילדון הקנה) ובעיות אחרות.

 

זה התחיל עם חיטת הדורום (durum), שהיא החיטה המתאימה ביותר להכנת פסטה. יצרני הפסטה האיטלקים עומדים היום בתור בשביל לקבל מהחיטה הזאת.

 

והמשיךבפיתוח זני חיטה נוספים, ובהם זנים של חיטת לחם שערכי החלבון וערכי התאית שלהם גדולים פי שניים עד פי שלושה מערכי התזונה של זני החיטה הקיימים היום בעולם.

 

בקיצור, נכון להיום, את החיטה האיכותית ביותר בעולם, מגדלים כאן, מתחת לאף שלכם !!!

 

בקצב הזה, בסוף עוד באמת נמכור קרח למישהו...

 

אז איך זה שלא סיפרו לכם את זה עד היום ? טוב, זה כנראה כבר קשור לפוליטיקה של המזון, ומישהו צריך לאכול את החיטה הגרועה שמביאים לכם מסין... לא ?

 

 

תומר.

 

בסוף גם הדינוזאורים יחזרו... 

7 תגובות