עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני נערה בתיכון, וכותבת להנאתי. זה התחביב העיקרי שלי.
אני מציגה פה את ספר הביכורים שלי.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
על הסיפור

בבלוג מוצג סיפורה המורכב של דיאנה.
דיאנה הינה נערה צעירה בת 16 שחלומותיה מתנפצים אל לבבות האבן של בני כפרה. היא מחליטה לצאת למסע אל הבלתי נודע על מנת לגלות את עצמה מחדש- מסע ששינה את חייה, ואת חיי כל תושבי העולם הקסום בו חייה ולא ידעה על קיומו.
נדודים פרק ראשון- 2
15/09/2011 16:11
אבישג
פרק ראשון, סיפורים, נוער

נדודים
היא ישבה בנוח במיטתה, שכעת היתה מסודרת, ושערה המטפטף מהמקלחת הדיף ריח עדין של תפוח.

היא עיינה במכתבים הישנים ששכחה לסדר.

זו התכתבות ששלחו זה לזו בשיעורים,  בכיתה ד', ועכשיו היא כבר בת 16...

בסקרנות מהולה בשעשוע  קראה את ההתכתבויות הסודיות שלה עם מייקל.

באחד הדפים ראתה התכתבות מעניינת. הם דיברו שם על מקומות אחרים בעולם וזה נראה כך:


אתה חושב שיש עוד מקומות בעולם חוץ מהכפר שלנו?

ברור, זותומרת נדמה לי

אז למה אף פעם לא היינו שם?

ככה, אנשים בכפר מפחדים לצאת מפה

טוב, הם פחדנים עלובים, אבל אני לא! אני רוצה לדעת מה יש במקומות אחרים

אתה יודע על מקומות אחרים במדויק?

לא כל כך., את מכירה?

לא

הי! שמעתי פעם על עיר גדולה ממזרח לכפר אבל אני חושב שזה רחוק.

מגניב. אולי נברח לשם בלי שאף אחד ידע?

לא נראה לי. בטוח יגלו. חוץ מזה שאני לא רוצה לעזוב את המשפחה שלי.

טוב, אז אני אלך לבד!

נראה אותַך...

 

 

דיאנה הפסיקה לקרוא, והרגישה נוסטלגיה לימים שעוד חלמה לצאת מהכפר אבל עכשיו כבר קצת לא האמינה שתעשה זאת. בעצם, אולי בכל זאת?

היא הגיעה להחלטה.

למרות חיפושיה-כשיצאה החוצה בבוקר הציור לא היה שם, וכעבור שבוע גם היא.

0 תגובות
נדודים פרק ראשון- התחלה
13/09/2011 20:07
אבישג
פרק ראשון, סיפורים, נוער

נדודים

פרק ראשון

דיאנה ישבה בישיבה מזרחית על רצפת העץ של ביתה,לבושה בחולצה קצרה וקלילה ומכנסי פיג'מה. היא הביטה מרוצה בציור שהונח על הרצפה לידה.

 בציור נראתה טירה מבוצרת וסביבה לוחמים אמיצים מצוידים בכידונים.

בצריח העליון של הטירה, עמדה אישה וחיוך מרושע על פניה. היא היתה לבושה שמלת לבן-תכלת-קרח.

הלוחמים נראו חסרי אונים למול מבטה הגאה וצבא חייליה המאומנים.

הציור באמת היה יפה ודיאנה היתה מרוצה. שאר ציוריה הרבים נערמו באי- סדר בפינת חדרה.

דיאנה קמה, ועם הציור ביד יצאה החוצה. היא הניחה את הציור להתייבש ליד פתח הבית, וליד שעון השמש הצפונית שהיה גדול- והורה על השעות. היה עוד שעון שמש בצידו האחר של הבית, שפעל לפי השמש הדרומית הקטנה יותר, ובשעות היום הראה איזה יום היום.

דיאנה חזרה מרוצה לביתה וראתה לחרדתה שאחיה שבר לה אחד מהכדים המיוחדים והאומנותיים שיצרה. דיאנה כעסה עליו מאוד.

"הרסת לי את הכד היפה ביותר שהכנתי אי פעם!" היא צעקה לעברו בכעס.

אחיה הצטנף במקומו על הרצפה ודיאנה יצאה בזעם החוצה, להרגע.

היא התיישבה בנדנדת החבלים מתחת לעץ האפרסק, שהניב פירות נפלאים, ונתנה דרור למחשבותיה.

היום הכל בבית הספר היה בסדר- שיעורים והפסקות ללא תקלות, אבל משעמם.

הכל בכפרה אלמלו היה משעמם- היא הגיעה למסקנה הזו מזמן. כולם פרימיטיביים ומטופשים. דיאנה כעסה עליהם, הילדים והמבוגרים, גם מפני שכל ילדותה התרחקו ממנה ולא רצו בחברתה בגלל צבעה הכהה ששונה מצבעם הבהיר- בלונדיני. לדיאנה שיער שחור, עור שחום כמו עלי שלכת כתומים- חומים, עיניה ירוק זית יפות, חודרות ומכוסות בריסים עבים ושחורים. היא יפה בסגנון שלה, אבל שונה מהם.

גם דעותיה כיום שונות, תקיפות ומלאות ביטחון עצמי .

כל התכונות הללו אצלה גרמו להם להתרחק. היא בעבר כל כך נעלבה  מדחייתם, אבל עכשיו היא כבר למדה להתמודד נגדם בתקיפות, באמונה בדרכה שלה. היא כבר מכירה בערך עצמה ובנתה לאט לאט בטחון עצמי, למרות הביקורת שננעצה בגבה יום יום.

אחיה הקטן הנרי טיפס והתיישב עליה, דחף את הנדנדה ובביישנות אמר לה-

"אני מאוד מצטער ששברתי לך את הכד שלך, אפילו ציירתי לך ציור" והוא הושיט לה דף מקושקש בדמות ילדה גדולה מחבקת ילד קטן.

דיאנה חשבה על זה לרגע. למען האמת, היא כבר סלחה לו.

"אני סולחת, חמוד שלי. רק בבקשה פעם הבאה לא לגעת בדברים שלי וממש לא לשבור אותם" היא חיבקה אותו באהבה. כזו אהבה היתה שמורה רק למשפחתה ולנער אחד מכיתתה. נער מיוחד באמת- קידם אותה לאין ערוך באישיותה ובכיתתה, חוץ מזה שמאוד אהבה אותו בזכות עצמו, הוא היה בחור מדהים.

"דיאנה, תעשי לי שק קמח!" הנרי בן החמש משך אותה מהנדנדה והיא העמיסה אותו על כתפיה, הנרי המרוצה צווח בהתרגשות.

היא רצה איתו במורד הגבעה הירוקה הפורחת ליד ביתם. השמיים היו כחולים ועננים קלים שטו בשמים, ובאוויר נישא ריח של אביב כעננת בושם.

היא דילגה בקלילות בשדה, פוסעת בים הפרחים שנפרש לשטיח צבעוני ומרהיב.

על אחת הגבעות ראתה אחד מבני כיתתה.

הוא בטוח לא יגיד לי שלום, חשבה לעצמה.

כמו שחשבה הוא הפנה את ראשו בהפגנתיות והמשיך לאסוף פרחים, מן הסתם לאמא שלו.

דיאנה רצתה לחזור, רוח קרירה כבר החלה נושבת והיא רעדה. בדרך חזרה הסתכלה על בתי הכפר. הם היו מאבנים אפורות, פשוטות ושביל אתם מסודר מוביל מבית לבית.

כפוה לא היה יפה, אך נקי וירוק. הגבעות הירוקות  (שעכשיו כוסו בפריחה צבעונית) מסביב שיוו לכפר מראה רענן וטבעי.

הם כבר היו קרובים לכפר ודיאנה התעייפה.

"הנרי. לך ברגל. אין לי כבר כוח לסחוב אותך. נעשה תחרות ריצה- שלוש, ארבע, ו-"

שניהם רצו הביתה ודיאנה רצה לאט ונתנה לו לעקוף אותה.

היא הגיעה הביתה מתנשפת קצת, וראתה בכניסה את הציור שלה.

היא החליטה להשאיר אותו שם, מחר תיקח אותו. היא התיישבה ליד השולחן בסלון.

"אמא מה יש לאכול?" שאלה את אימה, שהיתה איפשהו בבית.

"אני מכינה פיתות, הן עוד מעט מוכנות" אימה צעקה לה מהמטבח.

דיאנה קמה מכסאה ברטינה, והלכה לחדר.

החדר היה עדיין מבולגן, ודיאנה החליטה לסדר אותו במקום להכין שיעורי בית.

היא התחילה לסדר את מיטתה שהיתה מכוסה ציוד אומנותי פשוט, ולאט לאט התקדמה וסידרה עוד ועוד, עד שהביטה בסיפוק רב בחדרה המסודר למשעי.

"דיאנה, בואי לאכול" קראה לה אימה .

"רגע, אני כבר באה. " צעקה חזרה דיאנה.

רגע לפני שעזבה את החדר, נחו עיניה על ערימת דפים קטנה בצד החדר שעוד לא סידרה.

'לא נורא' חשבה 'אסדר אחר כך'  והיא רצה לארוחת הערב עם משפחתה.

1 תגובות