עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

Step by step- part 3
26/01/2013 16:11
sapir24\7
את אגם ראיתי במסדרון. היא עמדה להיות המזכירות. עבר שבוע מאז אותו הפיגוע ואחותה כבר משוחחררת מבית החולים לביתה. היה כיף לראות את אגם כל כך שמחה. במשך כל השבוע הזה היא הייתה עצובה, לא הסכימה לראות את האור שבקצה המנהרה. אחותה, רוני נפצעה ברגלה והייתה צריכה לעבור ניתוח להוצאת הרסיסים מרגלה. ללא ספק זה היה שבוע קשה על כולנו. עברו עוד שלושה שבועות והגיע זמנו של עומר להשתחרר מבית החולים. אומנם הוא היה עצוב על איבוד הראייה בעין שמאל אך הוא יצא מן האירוע בשלום. הוא היה צריך לעבור שיקום. הוא עדיין עצוב לכן הוא הלך לפסיכולוג. השעה הייתה אחת בצהריים. זאת הייתה הפגישה הראשונה של אן הפסיכולוגית עם עומר. עומר פחד לדפוק על הדלת. הוא לא בדיוק רצה לשתף מישהו במה שקורה לו אבל הוא ידע שהוא חייב. הוא עזר אומץ ודפק בדלת. ״אפשר להיכנס״ ענתה אן. עומר נכנס באיטיות ושפת גופו הראתה חששות. ״אתה בטח עומר, אני רואה שאתה דיי לחוץ, רוצה להתחיל לספר לי על עצמך?״. עומר שתק, הוא חש לא בנוח לספר למישהי חדשה ולא מוכרת על כל הרגשות שלו, כל התחושות שלו. בטח שלא מוכן לספר לה על עניין הפיגוע... ״אוקי אני מבינה שאתה קצת נבוך״, אמרה אן. עומר חייך חצי חיוך. ״אנחנו יכולים לשחק משחק קטן כדי לשחרר מעט את הלחץ״ הציעה. ״משחק?״ התפלא עומר. הוא לא חשב לרגע שבמפגש הראשון עם הפסיכולוגית שלו הוא ישחק משחקים. ״מה היא חושבת לעצמה? שאני ילד בן שלוש? לשחק משחקים? היא השתגעה לגמרי״ חשב לעצמו. בינתיים אני הייתי בבית ספר התיכון. היינו בשיעור ספרות. למדנו את הסיפור ״צפירה״ מאת אתגר קרת. היה מאוד יפה לקרוא על נער שדואג כל כך לניצול שואה. הנגיעה האנושית של הסיפור השכיחה ממני את צרותיי האישיות שלי. היה קשה להתמודד עם על האירועים האחרונים אח אט אט הצלחתי לחזור לשגרה. ״את פה?״ שאלה שירן.״כבר היה צלצול לפני שלוש דקות! את בעולם אחר לגמרי אה?״. ״אה? כן.. קצת. עומר פשוט עם הפסיכולוגית שלו עכשיו, זה הפגישה הראשונה שלהם, מעניין מה עובר עליו עכשיו״. עניתי. ״תאמיני לי, את מותק.״ אמרה שירן. ״מה זאת אומרת?״ תהייתי. ״זאת אומרת שאת כל כך דואגת לכולם אולי קצת תדאגי לעצמך? טוב לא משנה יש רבע שעה הפסקה עד לשיעור השביעי בואי נרד לקפיטריה נשתה שוקו חם״. הייתי חייבת קצת לרענן את מוחי והסכמתי. ירדנו לקפיטריה וקיבלתי צלצול טלפון. זה היה עומר, הסתייימה פגישתו עם הפסיכולוגית. ״היי קרן.. זה אני. אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד״. ההלם היה גדול מידי וניתקתי. שירן שמה לב להבעת פני ושאלה לשלומי. ״הוא זרק אותי, עומר... הוא אמר שהוא רוצה להיפרד עכשיו״.
3 תגובות
שוב אליי
26/01/2013 13:37
sapir24\7

אמרת לי שאהבת

 

חשבתי שעליי שיקרתי

 

רק מצפה שתשוב...

 

אחרי שהלכת

אהבה נשארה בליבי

 

לא הבנתי איך עזבת

 

לא יודעת מה עשיתי שגרם לך כך לברוח

 

רק רוצה שתשוב...

 

שתשוב אליי...

 

תשוב, אליי

 

כל כך אוהבת אותך

 

לא שוחכת אותך

 

רק חושבת עלייך

 

אתה נמצא בליבי.

 

לא מסוגלת לשכוח

 

הרבה רגעים יפים חווינו ביחד

 

אולי קצת טעיתי בסוף הכל זאת אי הבנה

 

כי כולנו טועים...זאת משמעות החיים

 

אליי תשוב, אליי

 

כל כך אוהבת אותך

 

לא שוחכת אותך

 

רק חושבת עלייך אתה נמצא בליבי.

 

עכשיו אחרי שהלכת

 

נשאר רק ים של זכרונות

 

רוצה להתגבר אבל קשה לי לשכוח

 

את אותה אהבה שעזבת

 

מקווה שתשוב שתשוב...אליי

0 תגובות
Step by step: part 2
25/01/2013 19:35
sapir24\7
״תלמיד ערבי בבית ספר ממרכז הארץ התפוצץ בבית ספרו במהלך היום הראשון ללימודים״. זה מה שהיה לכל קריין חדשות להגיד באותו היום. עומר היה בחדר ניתוח. פגעו לו שני רסיסים ממטען החבלה בעינו השמאלית, זה כל מה שיכלו להגיד לנו. הוא בחדר ניתוח כבר שעתיים, מנסים לייצב את מצבו ומטפלים לו בעין. לא האמנתי שככה יומי הראשון בתיכון יתחיל. המחבל היה תלמיד, ילד בן 15, כל החיים לפניו אז למה לילד כזה להתאבד? מאיזו סיבה הוא יקח את החיים של עצמו ושל עוד ילדים אחרים? מסתבר שאותו ילד גר עד לפני שנתיים ביהודה ושומרון. הוא הצליח להסתנן לתוך הארץ דרך גבול מצריים. כשהיה בן 9 אחיו הגדול של אותו הילד היה צריך להיכנס לשטח ישראל כדי לקבל טיפול רפואי. אחיו נפצע מחילופי אש בין צה״ל למחבלים באזור יהודה ושומרון. באותו היום הסגל המדיני הבכיר החליט על עוצר, אין יוצא ואין נכנס. מסיבה זאת לא הצליח אחיו של אותו הילד להיכנס לארץ ולקבל טיפול בזמן ונהפך לנכה. באותו רגע החליט הילד על נקמה, שעל מה שקרה לאחיו צריך לשלם. עומר יצא מחדר ניתוח, השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. בזמן ההמתנה קניתי לו בלונים עם כיתוב של החלמה מהירה, קניתי פרחים, הבאתי לו גם את השוקולדים שהוא הכי אוהב. אני יודעת לא מחווה שמתאימה כל כך לגבר אבל לכו תמצאו מתנות בבית חולים?. הוא איבד את הראייה בעין שמאל. איך אוכל לתמוך ולעודד אותו? זאת סיטואציה כל כך קשה, בטח כשאתה זה שצריך להתמודד איתה. הוא לא הפסיק לבכות... שלוש שעות הוא העביר בבכי. אמו המסכנה התמודדה בקושי רב עם הידיעה על הפיגוע ועל העיוורון בעינו השמאלית, אבל בעיקר על כך שבנה, שבדרך כלל הסתדר הכל מצב, התמודד בצורה כזאת עם הסיטואציה. רק אחרי שלוש שלוש שעות הוא הסכים לדבר. באורח פלא הוא סיפר לי על מה שקרה באותו הפיגוע. הם היו בשיעור חברה, הכירו אחד את השני וכדי להציג את עצמם היו צריכים להכין ברבע שעה קטע אומנותי. הוא אהב כדורגל, זו הדרך שבה הציג את עצמו. הדרך של המחבל להציג את עצמו היה דרך הפיגוע. הוא סיפר על אחיו, תוך השמטה על היותו מהגר מן השטחים ביהודה ושומרון והתפוצץ. ״מה עם רוני?״ שאל. ״היא בסדר?״. ״כן, היא בסדר גמור. הוציאו לה את הרסיסים מהגוף וכנראה ישחררו אותה הביתה מחר״. הוא שמח לגלות שהיא בסד,שגם שאחר כיתתו לא נפגעה. אגם גם לקחה קשה את עניין הפיגוע. היה לה קשה לראות את אחותה על אלונקה מחוסרת הכרה לכן היא גם הייתה בהשגחה. נתנו לה זריקת הרגעה. ״החברים מהבית ספר הבטיחו לבקר״ אמרתי. ראיתי חצי חיוך מבצבץ.
3 תגובות
step by step
23/01/2013 16:50
sapir24\7

החיים בתיכון יכולים להיות לא קלים. בטח כשאת בת 15, זהו יומך הראשון ללימודים ומתרחש בבית ספר פיגוע.

היום הראשון ללימודים התחיל בשעה 8:00. כהרגלנו יצאנו אני, נוגה ואגם יחדיו ליומנו הראשון בתור תיכוניסטיות. פגשנו שם את כל חברינו מהחטיבה וגם הרבה פרצופים חדשים. לראות כ"כ הרבה תלמידים בבית ספר זאת הייתה ממש הפתעה.

התרגשתי מאוד לראות את עומר. עומר זהו החבר שלי בשנה ושלושה חודשים האחרונים. הוא נסע לכל חודש אוגוסט לסמאר סקול בארה"ב והיה מאוד כיף לראותו אחרי כ"כ הרבה זמן. לצערי היה משהו שהעיב על שמחתי. הגיעה ילדה חדשה לבית הספר, ילדה חדשה בשבילי אך לא כ"כ חדשה לעומר. מסתבר שהם היו ביחד בסמאר סקול בארה"ב. שמתי לב למבטים שלה, היא ניסתה לגרום לעומר לשים לב אליה בכל דרך אפשרית, יולי קראו לה.

"שמת לב למבטים שלה?" אמרתי. "של מי?" שאל עומר. "של החברה החדשה שלך. מהרגע שהיא הגיעה היא מנסה למשוך את תשומת הלב שלך" עניתי. " אהובתי, היחידה שנמצאת בלב ובראש שלי זאת את, יולי פשוט תצטרך להתאכזב...". מאוד אהבתי את הדיבור שלו, הוא ידע מה להגיד לי ומתי להגיד לי בדיוק בנימה המתבקשת.

היום התחיל כשהתכנסנו כולנו מול מבת בית הספר. המנהלת בירכה על הצטרפותנו לתיכון ובהפתעה מוחלטת גם נשאה נאום מאוד מעניין ומרגש. נראה לי שלמרות כעסי הרגעי על יולי היום מתחיל ברגל ימין.

בשיעור השני כבר נכנסנו לכיתות. במשך שני שיעורים עברנו שיחות הכרות עם המורה החדשה והתלמידים החדשים שנמצאים איתנו בכיתות. אני, נועה ואגם למדנו במגמת מדעי המדינה ומדעי החברה. בשבילנו ללמוד במגמה כזאת זה להיות דור העתיד ולהיות עמוד תווך לשינויים שעוד יתתרחשו בעתיד הקרוב-רחוק. לצערי עומר ויולי למדו באותה הכיתה, כיתת תקשורת. נוגה ואגם ניסו להרגיע אותי כמובן ואמרו לי שלא יקרה כלום. עדיין היו בליבי חששות אך העדפתי להמשיך לכיוון מחשבות חיוביות יותר.

הכרנו בכיתה החדשה הרבה חברות חדשות וחברים חדשים. ללא ספק עוד נהיה כיתה מגובשת.

השיעור הרביעי היה הצגה במתנ"ס הסמוך לבית הספר. הכיתה שלי הגיעה בין הכיתות הראשונות. מזל, היה לנו זמן לתפוס מקומות טובים. לפתע נשמע רעש חזק. תלמידים התחילו לרוץ ולצעוק. הרבה בכו. מסתבר שמחבל חדר לבית ספר והתפוצץ באחת הכיתות. שאלת השאלות היא איך מחבל הצליח להיכנס לבית ספר יוקרתי שיש בו חמישה שומרים. מסתבר שזהו לא היה אדם מבוגר אלא תלמיד.

צרחות עדיין נשמעו. "הפיצוץ היה ב-י'5" מישהו צעק. לרגע עלתה במוחי המחשבה שזו הכיתה של עומר.התחלתי לבכות. חבורתיי לא הבינו מה קרה. "מה קרה? דברי איתי" אמרה שירן, חברה חדשה מהכיתה. "שי תביא לה מים, מהר" היא צעקה לשי, ידיד חדש מכיתה מקבילה.

הרגשתי חולשה, כל גופי רעד אך באורח פלא הצלחתי לדבר. "זאת הכיתה של עומרי חייבים לרווץ לעזור לו" אמרתי כמעט בלחישה שהצליחה להישמע והצלחתי לרוץ. חברותיי שלא הבינו אותי בוודאות רצו אחריי. המבנה כבר מסגר והגיעו אמבולנסים.

מרחוק הצלחתי להבחין, זה היה עומרי על אחת האלונקות. אלונקה לידו שכבה רוני אחותה התאומה של אגם. מנקודה זאת הדבר היחידי שזכרתי זה את הבכי, הבכי שלי והבכי של אגם.

0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון