עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
חיים
09/08/2013 07:59
שושי דניאלסון

חיים

החלוצים העבירו אותו מיד ליד וחשבו שהמשחק משעשע. עיניו בוהקות באימה מהולה בהתרגשות כשהוא מספר לי איך הניפו אותו על כפיים מעל הסיפון הרעוע, מתחתיו גלי הים השחור מאיימים לבלוע אותו. הוא צווח בבהלה והם צחקו. כשסוף סוף הניחו לו, התכרבל בפינה נידחת על הסיפון, רועד מקור ומפחד, טומן עמוק את הזיכרון הנורא. החלוצים, בני עמו, "אנשי שלומו", ניצלו את חולשתו. רק רב החובל חס על הילד הקטן. הוא הבחין בו כשעלה לבדו לאנייה, ראה את המשחק הנורא, את הילד הבודד והכחוש רועד על הסיפון, ופרש עליו את חסותו. הוא הציע לו מצע של שמיכות בין המכונות בלב האנייה, שם מצא הילד מקלט מפני המציקים והקור.

ועכשיו, כשגילו פי עשרה, הוא מעז להעלות את הזיכרון האימתני מנבכי נפשו. הוא מושיט את זרועותיו, רוכן קדימה ומדגים לי את המשחק מעל הים המדומיין. על פניו ארשת של אותו ילד מפוחד בן שמונה, המפרפר על הזרועות הפרושות וזועק לרחמים. המשחק הנורא הטביע בו חותם שליווה אותו כל חייו. מאז ריחף מעליו המוות כעננה שחורה. והנה בערוב ימיו הוא מחלץ מתוכו לראשונה את הסיפור הנורא ומבין  מתי הסתננה אימת המוות לחייו. הפחד מסתלק מעיניו ומתחלף בהקלה משחררת - לפתע ברור לו כשמש שהמוות לא יכול לו. לא שם באירופה, לא בדרך מעל הים, לא כשדהר על אופנוע בעלומיו על קיר המוות והתגרה בו. ברור לו כשמש שמישהו ספר את ימיו וציווה לו את מלאכיו לשמרו בכל דרכיו - הוא מזהה את חותמו של מי שהתכחש שנים רבות לקיומו.

כעת הוא גם מבין שרוזה הייתה מלאך שרת. היא הצילה אותו בעוד מועד מהמוות הנורא מכול, שהיה מנת חלקו של כל מי שנשאר מאחור, לא כדי שייפול אל התהום המאיימת בדרכו לחיים. היא חיכתה לו בארץ ההבטחה.  

בהיותו ילד באה רוזה מתל אביב לבנדרי שברומניה דאז לביקור מולדת. אביו אריה ראה את העלמה היפיפיה שהגיעה לעיר והביאה אתה ניחוח תפוזים וריח של ים אחר. נפשו נשבתה. בראשונה היא לא נעתרה לו. הוא לא ויתר. נישואיו עם אשתו חנה עלו על שרטון, עליהם הוא כבר ויתר מזמן. רוזה הפיחה בו תקווה חדשה. כרוך אחריה ואחרי התקווה הוא הלך בעקבותיה עד ארץ ישראל. לבסוף חיזוריו העקשניים נשאו פרי והיא נישאה לו. את שני בניו, חיים ויוסף, השאיר האב מאחור עם האם חנה.  

כאשר קולות מלחמה עלו באירופה, החיים בתל אביב שגשגו. כבר אז הייתה עיר של צעירים בלי הפסקה. חלוצים, מהפכנים, שוברי מסורת ומוסכמות הקימו להם עיר בישראל. בתי הקפה המו, ידי הבנאים תופפו על לבנים שנערמו שורות שורות בקו ישר וחדשני. בתים לבנים בסגנון שנרקם באותה ארץ שהרֶשע תפס בו אז תאוצה. בעיר הלבנה הזאת התהלכה לה רוזה אחרי נישואיה לאריה ולא ידעה שמחה. אלוהים סגר את רחמה.

בכיסופיה לילד זכרה את שני בניו שנשארו שם והחלה לרקום תכנית. בעלה אריה לא שש לרעיון. הוא הרי השאיר את עברו הצורב מאחור. רוזה התעקשה. שוב הוא לא ויתר. הפעם גם היא לא. היא לקחה הלוואה מאחיה, שכבר התבסס היטב בעיר החדשה, ונסעה לרומניה לבקש מחנה את אחד מבניה. הצרה התדפקה על דלת האם ופתחה במסע שכנוע.

איך תוותר אם על בנה, ועוד לטובת צרתה, אלמלא ידע האל שצרה אחרת מתדפקת על הדלת? רוזה הבטיחה לחנה שבארץ ישראל יהיו לבן חיים טובים ומאושרים. ארץ ההבטחה, לא? היא שכנעה את חנה שישראל היא "סניף של גן עדן", שם יזכה הבן להשכלה ולחיים של נחת וכבוד. כנגד כל הסיכויים הסכימה האם להשאיל את בנה לצרתה. חיים, הבוגר מבין השניים, נבחר לחיים. הן חשבו שהוא כבר מספיק מבוגר ויזכור את בני המשפחה ואת החיים במקום שלעולם לא ישוב אליו עוד. את הרוב הוא שכח בסוף, אך לימים ידע בבירור שבאורח נבואי כמעט, קרבנה של אמו ודבקותה של רוזה הצילו אותו מהגורל הנורא.

מסע השכנוע של רוזה עבר אמנם בהצלחה, אך אז התברר שחיים אינו רשום בשום מקום, כאילו לא נולד מעולם. בעבר ברחה המשפחה על הנהר הקפוא מברית המועצות לרומניה, וכספה לא הספיק לה לשחד עוד פקיד שישלים את הרישום. מבחינת הרשויות ברומניה חיים לא חי. כיצד יוכל לצאת משם אם אינו קיים?

הזמן דחק ברוזה, תוקף האשרה שלה עמדה לפוג. היא נאלצה לעזוב כלעומת שבאה אך הספיקה לקנות לחיים את קיומו תמורת שוחד זעום. כשהגיעו המסמכים המיוחלים לעיר בנדרי, היא כבר הייתה בדרכה לתל אביב. ושוב לא ויתרה, לא הרימה ידיים. היא רתמה את אחותו של האב ללוות את הילד לפחות מביתו עד הנמל לחוף הים השחור. ביום הגורלי נאספה כל העיירה בתחנת הרכבת להיפרד ממנו. את זה הוא עדיין זוכר בבירור, אך לא את הפרדה מהאם שלא ישוב לראות עוד, ושנים ארוכות לא יידע מה עלה בגורלה, ולא  את הפרדה מהאח הצעיר יוסף. גם אותו לא ישוב לראות לעולם וגורלו יישאר חידה. חיים עלה עם הדודה לרכבת. כשהגיעו לנמל קונסטנצה הפקידה אותו בידי החלוצים שהיו בדרכם לארץ ישראל. היא הפקידה בידיהם גם סכום נכבד של כסף כדי שידאגו לילד ולצרכיו. את הכסף שמרו החלוצים, על הילד לא. לבדו עלה לאנייה, לבדו ירד ממנה לחיים חדשים.

רוזה חיכתה לו בחיפה ויחד נסעו באוטובוס ליפו. כאן עבר הרישום בקלות רבה ובלי שוחד. כאן התקבל בברכה. משם נסעו לבקר את האב במוסך דן. האב התפנה מעבודתו כדי לפגוש את הבן שלא ראה זמן רב. האם שב האב לענייניו או התפנה אליו ונשא אותו על כתפיו לדירה בשלום עליכם? את זה הוא אינו זוכר. כך או כך, את מלאכת ההורות עשתה רוזה המסורה. "היא הייתה לי אם טובה יותר מהאב האמתי שלי", אמר לא אחת. אז כבר קראו לה שושנה.

כמתנת בר מצווה אימצה שושנה את חיים לבן. באותם ימים השתוללה המלחמה במולדת הישנה ואמו יולדתו קיפחה את חייה. הילד שלא ידע על יתמותו זכה באם שלה הוא חב את חייו. שלא מדעת הוא פרע במעט את החוב הגדול - בזכותו ובזכות האהבה שהעניקה לו, הייתה לה עדנה. רחמה נפתח ונשא פרי. בן ועוד בן ובת זקונים, אחים לחיים .

קצרים היו חיי האמהות של שושנה. ימים אחדים לפני שפרי בטנה הראשון היה אמור לחגוג את בר המצווה שלו, ניצח אותה הסרטן.

אני זכיתי לשאת את שמה של סבתי המאמצת. את גודל הזכות הזאת לא תמיד הבנתי. לא היכרתי את פרטי הסיפור המר מתוק של אבי חיים. בנעוריי שאלתי את עצמי מדוע עליי לשאת את שמה של סבתי החורגת. ואיזה מין תרגום זה? זאת בכלל טעות. רוזה היא בעצם ורד. בגיל שמונה עשרה התנערתי מהטעות ומהגלותיות של שמי והשמטתי את הה' מסופו. 

רק עכשיו, ביום ההולדת השמונים של אבי, בעודו מספר לי בעיניים בוהקות על המוות שלא יכול לו, ומבין  שנבדל לחיים ארוכים בזכות האישה שחייה היו כה קצרים, אני מבינה את גודל הזכות שנפלה בחלקי. אשיב לשמי את הה' לכבוד האישה שהייתה מלאך השרת ולכבוד ה' שולחה. 

שושןה דניאלסון

  

2 תגובות
דיוקן
14/04/2013 00:16
שושי דניאלסון

 

 

דיוקן

בדרך היא ראתה שתי ציפורים, אחת על רקע כחול והאחרת על חום. היא התכופפה להרים אותן. מהצד השני  היו לבבות. אז עוד האמינה באלוהים שהמציאה לעצמה, וראתה בקלפים סימן.

בערב הוא הופיע בפתח. אמרו לו שסגור, שיבוא אחר כך. כל הערב הרגישה חגיגית. לא ממש ידעה למה. הוא חזר מאוחר מאוד. כמעט מדי. היא עמדה לעזוב. כשנכנס התיישבה מחדש, מרחוק, ונעצה בו מבטים. אכלה פלח אבטיח והציצה בו מעליו. מאחורי פלח אבטיח הוא ראה אותה לראשונה. הצטרף למחול העיניים. לבסוף היה בראשית. הם עזבו ביחד את המקום ומאז הם ביחד.

הוא צַייר, הוא אמר. נראה אותו מצייר אותי, היא חשבה. ערב אחד הוא ישב עם בלוק ופחם וצייר. קודם אותה, אחר כך את חברתה. שעה ארוכה משח בפחם קווים עגולים והיא ישבה סקרנית ומתוחה. כשסיים היא הזדעזעה לחשוב שכך הוא רואה אותה. הציור השני צבט לה בלב. לעולם לא תיתן לו לצייר אותה שוב, הבטיחה לעצמה. והוא קיים. 

כשתי ציפורים נדדו לארץ הקרה. ביום שראתה לראשונה בחייה שלג  יורד, והעיר התעטפה בלבן ככלה, חשבה שמתאים שיבקש את ידה. הוא אכן ביקש והיא נעתרה. כשהשלג נמס והכרכומים הנצו בכתום וסגול הם צעדו קדימה ונשבעו זה לזה. את קנם הקימו בראש מגדל המשקיף על יערות ועיר מרוחקת. היא אהבה את הכדורים הפורחים, הוא את השמים. יחד חיפשו את אלוהים. הלכו לאשרמים, ביקרו בכתות מוזרות ואפילו פתחו את ביתם לזוג שהתמיד לבוא כל שבוע לדבר על האלוהים שלו. לבסוף הוא התדפק על דלתם והם פתחו לרווחה. יחד ירדו אל המים ועלו כמו זוג שחידש את בריתו, יחד דבקו בו. יחד חזרו כשתי ציפורים אל הארץ החמה ושם חולל אלוהיהם שוב ושוב את הנס שהשאיר אותם יחד כנגד כל הסיכויים.

שנים רבות חלפו. שלושים. ואז החליט להפר את ההבטחה. ימים רבים ביקש ממנה צילום שלה. רצה לצייר אותה שוב. והיא חששה. הטעם המר של הפעם הראשונה עוד עמד בפיה, זכר הצביטה לא פג. הוא התעקש והיא עמדה בסירובה. אם אז, בצעירותה, בראשיתה של פרשת אהבתם, צייר כפי שצייר, איך יצייר כעת? לבסוף נזכרה בתמונה שצולמה על רקע של מים וחשבה שהם ירככו את ה...

והוא, לא איבד תקווה. מעת לעת הוא הבטיח לחבריו ברשת החברתית דיוקן של אשתו, והיא גערה בו על הבטחות שווא וידעה שהרגע קרב. היא הגישה לו את הצילום וביקשה שיוסיף גם תמר ברקע. אולי ימתיק את ה...

שבועות ארוכים הוא נסע לסטודיו ומשח את דיוקנה במכחול וצבעי שמן. חזר וסיפר. הרקע מוכן. אחר כך המים. לבסוף נשארו רק העיניים. הזמן ריכך את לבה אך לא הפיג את החשש. גם בלבו קיננו חששות כבדים, שמא יכשל, שמא לא תאהב. נשא תפילה לאלוהיו. שיתף את חבריו. ואז שב. הקנווס הגדול בידיו.

בתחילה הייתה המומה. השד לא היה נורא. ככל שהביטה יותר אהבה. המים ריככו, התמר המתיק והזמן עשה את שלו. קמט אחד היה מיותר לטעמה והיא הציבה תנאי, שיטשטש. הוא לא התעקש. חיכה לרגע הנכון. זה קרה אמש.

עכשיו התמונה שלמה.

אם כך הוא רואה אותה כעת, הזמן באמת השביח את אהבתו.

מרץ 2013

  

4 תגובות