עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
זה בוודאי המקום
27/01/2013 17:03
תומר ברבי
זה בוודאי המקום, שון פן, פאולו סורנטינו

"זה בוודאי המקום" מעולם לא נועד להיות סרט מצליח במובן הקונבנציונלי, ממש ממש לא.

 

על אף כי נשגב מבינתי כיצד חוברים כוחות משמעותיים כשון פן, פרנסיס מקדורמנד, הבמאי פאולו סורנטינו והמוזיקאי דיוויד ביירן ומייצרים יחדיו יצירה כל כך הזויה, שעולה למפיקי הסרט בהפסד של מיליוני דולרים, אני האחרון שיתלונן על כך. מבחינתי חשיבותם של יצירות שכאלה אינה פחותה מכל סרט מדהים שפוגע בדיוק במטרה, כלכלית או אומנותית.

 

למה? כי זה אופביט, וזה משחרר. זה מרגיש חופשי באותה מידה שזה מרגיש הזוי. אין לגיבור מטרה ברורה (לנקום את נקמת אביו, לצאת מהדיכאון, למצוא הסחת דעת מהשעמום הקיומי, להתבגר), אין בסיום מוסר השכל ו/או קתרזיס ברור, ודווקא הסצנות החזקות מבחינה דרמטית אינם תמיד אלה שאתה מצפה שתהיינה (אני למשל התחברתי מאוד לאימא של מרי שיושבת אל מול החלון ומחכה לבנה האבוד והחיבור שלה עם שאיין. החיבור ביניהם חזק מאוד ואף על פי כן לא ברור).

 

עלילתו המופרכת של הסרט הלירי הינה מעשה טלאים מסורבל שמטרתו אחת ויחידה - לאפשר לבמאי והתסריטאי האיטלקי המוכשר פאולו סורנטינו לצייר לנו ציור מדהים, בהנפת מכחול שתשכיח מאיתנו מה אנחנו מחפשים, וכל זאת בסרט שמוגדר כסרט מסע וחיפוש עצמי. לתוך שלל הצבעים שיוצרים מרקם של חלום טרנס-אטלנטי וטרנס - כבישי, ואשר בהם נגלה יופיה של הדרך, הפיזית והרוחנית, יוצק סורטינו מוזיקה שמרעידה את מיתרי הלב.

 

כאדם רציונלי שמחפש משמעות בעולמי, התאמצתי להלחים תובנות מהסרט, על התבגרות, על נשים ועל החיים. אפשרי ביותר, אבל מעייף טיחו.

 

ככל שאפשר, צריך פשוט להתמסר לחוסר התכלית שבו נמצא הגיבור ושבו נמצאים גם צופי הסרט. חלק מהאופ -ביט. רגשות השמחה, העצב והחמלה יופיעו אצל הצופה, אבל בהכרח לא בזמן או בסיטואציה מסויימת בעלת חשיבות. ייתכן שזה יהיה בזמן שיר, מבט רגעי של אחת הדמויות או משפט שיפתח את הקוד האישי של כל אחד, בהתאם למה שמניע אותו/אותה. העדר העלילה הברורה יתן לכם את החופש להרגיש כל מיני דברים, לא תמיד נעימים.

 

לסיום, סיכוי גבוה שתמצאו את הסרט מבאס, מייאש, מייגע, משעמם, חסר תכלית, חסר כוח מניע. הכל נכון במידה מסוימת, אבל זה סרט שישאיר לכם מספיק זמן להרהר תוך כדי ולבחון מה אתם מרגישים בנוגע לכל מיני דברים בעודכם נפעמים אל מול חזונו האומנתי של הבמאי ויכולתו ליצר קסם חזותי וקולי ברמות שכמעט ולא רואים בקולנוע, למעט אצל גאונים כדיוויד לינץ (שסרטו "סיפור פשוט" היווה השראה לסורנטינו בכתיבת התסריט והבימוי).

 

ועל זה נאמר: במקום אסקפיזם עלילתי, קבלו ריאליזם רגשי באמצעות אומנות הצילום והשירה. שווה צפיה, אבל עם ראש פתוח.

0 תגובות