עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אמונה  (6)
בחירה  (4)
בורא  (3)
דבקות  (3)
הסתר  (3)
חיסרון  (3)
מרגלים  (3)
קבוצה  (3)
קליפה  (3)
תיקון  (3)
תענוג  (3)
תפילה  (3)
אור מקיף  (2)
גילוי  (2)
הכרת הרע  (2)
הפצה  (2)
התקדמות  (2)
חבר  (2)
חברה  (2)
טוב  (2)
ישראל  (2)
כלי  (2)
למעלה מהדעת  (2)
מדרגה  (2)
מסך  (2)
קשר  (2)
רגש  (2)
רצון  (2)
רצונות  (2)
שכר  (2)
אגו  (1)
אהבת הזולת  (1)
אומות העולם  (1)
אור  (1)
אחישנה  (1)
אחפ דעליון  (1)
איזון  (1)
אמת  (1)
בושה  (1)
בחירה חופשית  (1)
בקשה  (1)
גאווה  (1)
גדלות  (1)
גילוי הרע  (1)
דתי  (1)
הבחנות  (1)
הסכמה  (1)
הצדקה  (1)
הרגל  (1)
הרגשה  (1)
השוואת הצורה  (1)
השתוקקות  (1)
התבטלות  (1)
התפעלות  (1)
התקדמות רוחנית  (1)
זרוז זמנים  (1)
חוסר אונים  (1)
חוק הטבע  (1)
חיים  (1)
חילוני  (1)
חכמה  (1)
חסרון  (1)
חשיבות  (1)
יאוש  (1)
יגיעה  (1)
יגיעה ושמחה  (1)
יהודי  (1)
יסורים  (1)
כבדות  (1)
כוונה  (1)
כלי משותף  (1)
מאור  (1)
מיזוג  (1)
מילוי  (1)
מיתה  (1)
מלאכים  (1)
מצוות  (1)
מתנה  (1)
נברא  (1)
נחיצות  (1)
ניגודים  (1)
נשמה  (1)
נשמות  (1)
סביבה  (1)
סבל  (1)
עבודה פנימית  (1)
עבירה  (1)
עובר  (1)
פחד  (1)
פרס  (1)
פרק 35  (1)
פרק 36  (1)
פרק 37  (1)
פרק 38  (1)
פרק 39  (1)
פרק 40  (1)
פרק 41  (1)
פרק 42  (1)
פרק 43  (1)
פרק 44  (1)
פרק 45  (1)
פרק 46  (1)
פרק 47  (1)
פרק 48  (1)
פרק 49  (1)
פרק 50  (1)
פרק 51  (1)
פרק 52  (1)
פרק 53  (1)
פרק 54  (1)
פרק 55  (1)
פרק 56  (1)
פרק 57  (1)
פרק 58  (1)
פרק 59  (1)
פרק 60  (1)
פרק 61  (1)
פרק 62  (1)
פרק 63  (1)
פרק 64  (1)
פרק 65  (1)
פרק 66  (1)
פרק 67  (1)
פרק 68  (1)
פרק 69  (1)
פרק 70  (1)
פרק 71  (1)
פרק 72  (1)
פרק 73  (1)
פרק 74  (1)
פרק 75  (1)
פרק 76  (1)
פרק 77  (1)
קבלה  (1)
קדושה  (1)
קו ימין  (1)
קו שמאל  (1)
קשר למטרה  (1)
רע  (1)
רשימו  (1)
רשע  (1)
שינוי הרצון  (1)
שינוי יחס  (1)
שלמות  (1)
שמחה  (1)
תורה  (1)
תכונות  (1)
תענוג אינסופי  (1)
ארכיון
מרץ 2013  (11)
אפריל 2013  (22)
מאי 2013  (10)
בלוג קבלה ומדע


להורדת הספר בקובץ PDF

שיחות על שלבי הסולם - כרך ב'
האזן לקטעים מהספרים
ספרים נוספים בסדרה
אתר קבלה לעם


77. מעטים מול רבים
25/05/2013 21:19
שושי גולד
פרק 77, שכר, רגש, גדלות

שיחה (21.8.02) על מאמר: "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 32

למה הכוונה ב"אתם המעט"? "העמים" הם המחשבות של האדם, הרצונות, הדחפים שלו. "ישראל" שבו, הרצון לרוחניות, הוא קטן מאוד, ולא מסוגל לכלום, ודאי לא לנצל את ה"עמים אחרים", הרצונות האחרים, המחשבות, שהם הרבה יותר גדולים, ותמיד שולטים. מהם גלגלתא ועיניים (גו"ע) לעומת אח"פ? חלק קטן מאוד. נכון שמצד אחד, זה החלק הנצחי, שאי-אפשר להשמידו, מה שהגויים היו רוצים לעשות. אבל מצד שני, הוא תמיד נמצא בשליטת הגויים.

גלגלתא ועיניים לאחר השבירה, נמצאים תמיד בשליטת האח"פ, ורק האור העליון מלמעלה יכול להציל אותם, ולהמליך אותם על כל הרצונות דאח"פ. ואם גלגלתא ועיניים מסוגלים לעשות את כל הסגולות כדי למשוך את האור שיביא להם תיקון, אז ודאי שאחר כך הם יכולים לא רק לתקן את עצמם, אלא גם לתקן את האח"פ, עד גמר התיקון. הכול זו עבודה של גלגלתא ועיניים, מהמדרגה או העביות הקטנה ביותר שבהם, ועד הגדולה ביותר.

ודאי שגם בגלגלתא ועיניים ישנן כל מיני דרגות, כמו שבעל הסולם אומר בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר": יש כאלה ששקועים בלימוד התורה, ובעבודת ה' כביכול, יש כאלה שקצת יותר רחוקים מזה, ויש כאלה שרחוקים עוד יותר, ויש כאלה שהם כמעט כמו אומות העולם.

כלומר, גם בכל אחד ואחד מאלו ששייכים לרצון שבגלגלתא ועיניים, כלומר, לאלה שיש להם רצון כלשהו לרוחניות, גם בהם יש כל מיני רצונות ומדרגות פנימיות, שבהם הם צריכים לברר בדיוק מה שייך לגלגלתא ועיניים ומה לאח"פ, ולהבין שלגלגלתא ועיניים עצמם אין שום קיום אם הם לא קשורים לאור העליון.

כלים דקבלה, אח"פ, יכולים להתקיים בגשמיות על ידי האור שמאיר להם כדי להחיות אותם. וזאת למרות שברוחניות האור הזה לא נקרא חיים, אבל בגשמיות יש בכך אחיזה וכוח, ולכן יש לכלים דקבלה קיום. אבל לכלים דהשפעה, לגלגלתא ועיניים, אין כאן, בעולם הגשמי, למטה ממחסום, שום זכות קיום, כי הם נמצאים כאן רק בזכות ובתלות בהארה שנשפעת מלמעלה.

כל הרצונות הבהמיים שלנו, האח"פ שבנו, או כל אומות העולם, אם מדברים בחיצוניות, יכולים להתקיים בלי שום קשר לאור העליון. אבל הרצונות לרוחניות, גלגלתא ועיניים (גו"ע), או ישראל בחיצוניות, כאומה בעולם הזה, יכולים להתקיים רק בקשר עם האור העליון, שהוא באמת מחזיק אותם.

כי העולם הזה מסודר בצורה כזאת, שיורדת בו מין הארה, שיכולה למלא כלי קבלה של העולם הזה. זו הארה קטנה מאוד שיכולה לספק תענוגים בהמיים לקיום הגשמי. לכן, לאח"פ, לאומות העולם, יש קיום, יש כוחות, ושליטה, ולישראל - אין. ניתן להבחין בכך גם בתלות של עם ישראל בגויים, בארץ ישראל, שאין בה שום דבר משלה, אלא היא תלויה רק בחסדי שמיים. וכך זה עד שישראל משיגים קשר עם האור העליון. וקשר עם האור העליון נוצר רק על ידי כוונה איכותית בלימוד התורה, בלימוד הקבלה.

לכן "המעט מכל העמים" אלה הם אנחנו. "אנחנו" - פירושו הרצונות לבורא שנמצאים בכל אחד, בכל אדם. ובחיצוניות, אנחנו "המעט", עד שלא משיגים את הכוח, את האור הרוחני כנגד הרצון הזה, ודאי שאי-אפשר לחשוב על קיום כלשהו כאן, בעולם הזה.

למה למרות שמקבלים גדלות רוצים לחזור לקטנות?

כתוב: "שנא את הרבנות". "רבנות" פירושה גדלות, רב. למעשה, האדם צריך להשתוקק רק למצב של קטנות. כי קטנות זו דרגה שבה האדם קיים ברוחניות בכוחותיו עצמו, והוא עוסק בגדלות רק כדי לקבל על מנת להשפיע. אבל איך הוא יכול לדעת האם הוא עוסק בגדלות כדי לקבל על מנת להשפיע? הבדיקה היא בכך, שהוא חוזר לצמצום ולקטנות, ובאמת רוצה להיות בהם, ואז ממשיך גדלות רק לצורך השפעה. זה קורה בפרט ב"דויד המלך", שהם כלי קבלה אמיתיים.

מדוע בקבלה משתמשים בדוגמה לא כל כך מוחשית לנו, על אדם המשמש מלך גדול, כדי לדבר על היחסים בין בורא לנברא?

המקובלים תמיד משתמשים בדוגמאות של מלך ומשהו ששייך אליו. אנחנו, מתוך הדוגמאות האלו של אדם ומלך, בעל בית ואורח, צריכים בכל זאת להקיש על עצמנו, אין ברירה. למרות שהיום, בעולם שלנו, האדם תלוי באוויר, הוא לא שייך לכלום: לא למשפחה, ניתן לראות איך תא המשפחה מתפרק, לא למדינה (אנשים נודדים מפה לשם), ואפילו מהעולם הזה לא אכפת להם, לא מרגישים כלל התחייבות למשהו. כל אחד הוא 'אזרח העולם'.

אבל מי שרוצה להבין מהי שליטה של האחד על השני, אין לו ברירה אלא להשתמש בדוגמה הזאת של המלך. "מלך" פירושו, שיש כוח זר, ששולט עלי בצורה שמכריחה אותי לעשות את רצונו, אבל עם זאת משאיר לי את "האני" שלי. הוא בכוונה לא רוצה לדכא אותו. ואז תחילה אדם מגיע למצב שהוא מבין, שמה שהוא חושב, מקיים ועושה, מצווים עליו בעל כורחו מלמעלה, אם הוא רוצה או לא רוצה. שזה נקרא "שליטת המלך". ואחר כך הוא רואה שהכול תלוי באם הוא מעוניין להיות נאמן למלך, כלומר, שמוכן לקיים מה שהמלך רוצה, גם בלי שהמלך מטיל עליו את מרותו.

ומזה האדם צריך לתאר לעצמו את כל הדקויות של המצבים בינו לבין המלך הזה: איך הוא יכול אולי לברוח ממנו, ורואה שלא מסוגל, ואחר כך הוא מגיע להבנה. הכול בא מתוך ההבנה, מתוך ההכרה. זה מה שחסר לנו. אחר כך האדם מתחיל להכיר את הבורא, ומזה מתחיל להבין שבאמת החוקים שלו, ומה שהמלך חושב על האדם, ואיך שהוא מנהיג אותו, זה רק לטובת האדם.

ואז למרות שהאדם לא מבין עד הסוף את העמקות שלו, הוא בכל זאת רוצה להתנהג לפי חוקי המלך, לכן הוא מתמסר לו, שיעשה בו כרצונו. ואחר כך הוא רוצה לקיים את החוקים האלה, אפילו שהמלך כבר מוותר ואומר: "טוב, לא חשוב, עזוב". אבל הוא אומר: "לא, אני בעצמי ממשיך את החוקים האלו, ומקיים אותם במקומך, ולוקח שליטה על עצמי במקומך, בדיוק כמו שאתה היית עושה איתי".

לפנינו מגוון מצבים ויחסים בין האדם לבורא. בין שהאדם שולט על עצמו ובין שהבורא שולט עליו. ואחר כך בין זה שהאדם שולט על עצמו לפי חוקי הבורא ועד שהוא שולט על הבורא. עד כדי כך שהוא מתחיל לשלוט על הבורא. כי אדם שמגיע למצב שהוא משפיע, הוא שולט על מי שהוא משפיע לו - "ניצחוני בני". זה כמו ילד קטן ש"מסובב" את אמו, שהיא גדולה וחזקה, אבל היא תלויה בו בשל אהבתה כלפיו. לפנינו, כאמור, מגוון רב של יחסים, ואת כולם צריך לעבור וללמוד.

אבל מאיפה מתחילים את הדרך? ומה פירוש שאדם עובר כל פעם מהבחנה להבחנה ומתיקון לתיקון? מתוך זה שהאדם מכיר יותר את הבורא, את היחס של הבורא אליו, את הכוח שלו, את הגדלות שלו, את אמיתיות מעשיו. לכן אין לאדם ברירה אלא כל פעם להכיר את הבורא יותר ויותר. וכדי לחייב את האדם להכיר את הבורא, יש לו צרות: הוא רואה שבלי להכיר את הבורא הוא בסופו של דבר לא יכול, ורע לו, ובלי "דע את ה' אלקיך ועבדהו" לא יוצא כלום.

ההכרה הזאת יכולה לבוא בדרך טובה או בדרך לא כל כך טובה. גם עכשיו אנחנו מכירים את החוקים שלו, אבל בצורה לא כל כך טובה. גם עכשיו הוא מראה לאדם את החוקים שלו. בכל מצב ומצב שאדם מצוי, הוא נמצא בקיומו של חוק מסוים של הבורא, שרוצה להראות לו אופן התנהגות מסויים כלפיו.

אבל עדיין בכל שלב כזה, כשהבורא מראה לאדם את אופן התנהגותו איתו, האדם מרגיש לא כל כך טוב, ורק אחר כך כשהוא מסכים עם הבורא, ומקבלו - תחילה בעל כורחו, אחר כך בהכרה, אחר כך בהסכמה, ולבסוף באהבה. מה זה באהבה? כשהאדם עצמו רוצה את הקיום הזה, אפילו אם הבורא היה נעלם מזה.

וכך בכל פעם ופעם. אי-אפשר לדלג על שלבים, או על הבחנה בשרשרת הזאת. אי-אפשר לשבור את השרשרת, אלא רק לזרז את קצב ההתפתחות. כי בלי כלי אי-אפשר להרגיש את האור, בלי חיסרון אי-אפשר להגיע לשלמות. כל הבחנה צריכה להיות הפוכה בכל פרטיה. לכן אפשר רק לזרז את ההתפתחות. ובזירוז התהליך מרגישים בזמן הפעולה לגמרי אחרת, להבדיל מכשנמצאים בה מתוך הכרחיות.

צריך לקום ולהתרומם. אם אדם מצליח לקפוץ ולקום על רגליו, הכול נופל. הקושי הוא דמיוני, הוא לא אמיתי. בדומה לתיאורו של רב"ש על ילד קטן שאומרים לו "דוב בחוץ", והוא כל הזמן נורא מפחד מהדוב בחוץ. כך אנחנו. וכל זה מפני שאנחנו לא קושרים את הקושיות עם הבורא. נראה לנו שדברים טובים מקבלים ממנו ודברים רעים ממישהו אחר, לא מאותו מקור הטוב. שהייסורים לא יורדים ממנו. אנחנו לא קושרים אליו את הרע. הרגש שלנו שולט.

איך קורה שמציאות רעה מתהפכת להרגשה שהבורא טוב ומיטיב?

איך מתוך הרגשה רעה, לפתע מתחילים להרגיש שזה רע שבא ממנו, ומיד מרגישים שזה לא רע, אלא טוב, שזה לטובתי, ומפני שכך מרגישים, אז ההרגשה הרעה מתהפכת לטובה? איך כל הדברים האלה עוברים בתוכי אחד אחרי השני? כסיבה ומסובב. הם מחייבים זה את זה, כי זה אור שבונה את ארבע הבחינות. אין פה שום דבר חוץ ממה שמתגלה שלב אחר שלב בכל הבחנה והבחנה, וכל הבחנה בנויה מארבעה שלבים, וההרגשה האחרונה חותמת אותה, ומעבירה להבחנה חדשה, כשרשרת.

איך המלכות מלכתחילה מתייחסת לכל הט' ראשונות? את זה האדם בוחר. זאת אומרת, האדם חייב להרגיש לרגע קט את ההבחנה בצורה רעה, אבל הוא כבר מצפה לזה. אפילו ההרגשה הרעה הזאת שהאדם מצפה שתבוא, הוא צריך אותה רק כדי לגלות את הרע. ואז הרע הוא כבר לא בהרגשה הרעה, אלא בהכרה שזה רע. כבר מעבירים אותו נאמר מליבא למוחא.

שום דבר לא משתנה במציאות חוץ מהכרת האדם. לכן צריך להבין שכדאי כמה שיותר מהר לפתוח את החוש. אם פותחים אותו מרגישים הכל בהרחבה. זאת אומרת, שום דבר לא משתנה חוץ מתפיסת המציאות.

האם ההבחנות ב"לא לשמה" באות בסדר מסוים או בערבובייה?

רב"ש מתאר במאמר כל מיני הבחנות ב"לא לשמה":

א) לומד על מנת לקנטר.

ב) לומד על מנת שיקראו לו רב.

ג) לומד כדי שה' ייתן לו שכר בעולם הזה, ושכר בעולם הבא.

ד) לומד כי כבר רוצה לשמש את המלך.

ההבחנות האלה מתחלפות כל הזמן בערבובייה, פתאום זו קופצת, פתאום ההיא, והן לא צצות באותו סדר. גם האדם לא יודע איך הן עוברות בו. הוא לא יכול לומר: "עכשיו אני נמצא בהבחנה מסוימת, ובה אני עובר 1, 2, 3, 4, 5 שלבים. אחר כך אני בא להבחנה הבאה וגם בה אני עובר 1, 2, 3, 4, 5 שלבים". אין דבר כזה. הבחנות אלה מופיעות בערבובייה, ללא שליטתנו.

יכול להיות שבינתיים האדם בכלל לא מבחין בהבחנות האלה: שיש שם על מנת לקנטר" - מה אכפת לי לקנטר מישהו, משהו, זה לא בראש שלי". או להיות רב גדול, או מלומד, פרופסור. או שיהיה לו שכר בעולם הזה, או שכר בעולם הבא - "אני לא יודע מה זה, אבל גם כן כדאי". "עולם הבא" זה אולי על מנת להשפיע, אז נחכה עם השכר הזה, בינתיים בוא נקבל שכר בעולם הזה.

לא משנה אם יודעים או לא יודעים מה שנאמר על זה, חוכמה לגמרי לא עוזרת להתקדמות, אלא רק הרצון עוזר. רב"ש מזכיר אמונת חכמים. בזה שאדם בכל זאת מסדר לעצמו סדר פנימי כלשהו, שבזמן שהוא לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו יש לו הכנעה כלפי החכמים, מה שהוא קובע בתוכו שהם החכמים. והכוח הזה, ההכנעה הזאת, הסדר הזה שקבע, נעשה לו טבע שני, וזה מה שעוזר לו להמשיך בדרך.

מהו שכר בעולם הבא?

אם אדם מגיע למצב שהוא רוצה שהבורא ייתן לו שכר בעולם הבא ולא בעולם הזה, זאת אומרת, הוא כבר רוצה שהמצב הרוחני יהיה לו כשכר, זו כבר מדרגה לפני שאדם עובר מחסום.

תלוי איך מתייחסים להגדרות האלו "עולם הזה" ו"עולם הבא". בעל הסולם מגדיר במכתב:

"עולם הבא" - המדרגה הבאה.

"עולם הזה" - המדרגה הנוכחית.

האדם תמיד מצוי במצב שנקרא "הזה", ו"הבא" - מצב שהוא משתוקק לו, אבל אף פעם אין מצב כזה, כי כשהמצב "הבא" בא הוא הופך להיות המצב "הזה". כלומר, תלוי איך מפרשים את הדברים האלה.

0 תגובות
76. כלים דהשפעה וכלים דקבלה
23/05/2013 22:04
שושי גולד
פרק 76, יסורים, פחד, קבלה, תורה, מצוות

שיחה (20.8.02) על מאמר: "מהו כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 27

זו באמת שאלה, "מהו כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים"? כי ישראל הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. ובגלגלתא ועיניים לא יכול להיות לא חוכמה ולא בינה - גם בינה שמתכוונים בבינה, היא חוכמה שבבינה, ולא בינה שבבינה. בכלים דהשפעה אין שום רווח, חוץ מהשפעה, חוץ ממה שיש בכלים אחרים, מה שבינה ממלאת. ולכן, מה פתאום לישראל יש חוכמה בגלגלתא ועיניים, ישראל צריכים להיות עם שעובד רק בהשפעה, ושכל אין לו.

אבל נברא הוא לא כלים דהשפעה. כלים דהשפעה, רצונות דלהשפיע הם הבורא. נברא זה רצון לקבל, שלרצון לקבל יש תיקון, יכול להיות תיקון, שהוא קולט מהבורא את התכונה דלהשפיע, ואז הוא עובד עם הרצון לקבל שלו, עם הטבע שלו, כמו שפועל הבורא. אבל מי יושב בפנים ועובד בפנים? הרצון לקבל. לכן, כשמדברים על ישראל, על נברא, מדברים על כלים דהשפעה, זאת אומרת, שקיבלו תכונת דלהשפיע על הרצון לקבל שלהם, וכך הם עובדים.

לכן, באמת יש מקום לשאלה "מהי חוכמתם ובינתכם"? מאיפה באות החוכמה והבינה? הן באות מזה שמשתמשים בכלים דהשפעה על פני כלים דקבלה. זה נקרא שישראל צריכים ללכת מעל אומות העולם, מעל הגויים, מעל חוכמת הגויים, מה שנקרא למעלה מהדעת. שכל פעם כמה שיתעוררו כלים דקבלה, ונלך למעלה מהם, זאת אומרת, נשתמש בכלים דקבלה למען דלהשפיע, אז יכנס יותר אור דחוכמה, בתוך אור חוזר, בתוך כלים דהשפעה, ומזה באמת יהיה "חוכמתכם ובינתכם" של ישראל.

וזה כל העיקרון שיש בעבודה עם הטבע שלנו. לגלות כלים דקבלה במידה שמסוגלים ללכת מעליהם, זאת אומרת, לקחת אותם למען שימוש בכלים דהשפעה, אח"פ דעליה. וכך ללכת, כך לתקן את הכלים דקבלה, כלומר, לעשות בהם שימוש כמו שהבורא משפיע ומשתמש ברצון שלו.

ולמה זה לא סתם "מהו חוכמתכם ובינתכם" אלא דווקא "לעיני כל העמים"? כי זה צריך להיות על פני כלים דקבלה של אח"פ האמיתיים, שבלסמוך עליהם, להישען עליהם, בזה בעצם הכלים דהשפעה שעובדים, לוקחים בתוכם את הכלים דקבלה, כאח"פ דעלייה. כשהאח"פ נמצא בפנים, כשעובדים עם האח"פ, במידה שיכולים לצרף אותו לכלים דהשפעה, לכוונה על מנת להשפיע, אז נקרא "לעיני כל העמים". זאת אומרת, לוקחים את האורות דחוכמה ומשתמשים בהם בעל מנת להשפיע. "עיני העמים" מדובר על אור דחוכמה שמתקבל בכלים דקבלה שהם אח"פ, אבל לא אח"פ אמיתי, אלא אח"פ שנכלל בכלים דהשפעה, שנקרא אח"פ דעלייה.

וכך יהיה עד גמר התיקון. מה שאם כן בגמר התיקון, אז כבר חוכמת ישראל וחוכמת אומות העולם הופכת להיות חוכמה אחת, מצב שנקרא להיות 'אור לגויים'. אז כבר עוברים לכלים דקבלה ממשכל האורות שכלים דהשפעה יכולים לספק להם. זה נקרא שבינה מצרפת לעצמה את כל הכלים דקבלה, מה שלומדים בקבלה כ"לאה", "כלים דלאה".

בגמר התיקון כל הכלים האלה של ז"ת דבינה מקבלים אורות גדולים, וממלאים את המלכות דאין-סוף בלקבל על מנת להשפיע. ועד אז העיקרון הוא לעבוד רק בהתכללות כלים דקבלה בתוך כלים דהשפעה, שנקרא "למעלה מהדעת".

מה שתואר עד כה מתקיים במדרגה הכי קטנה וכן במדרגות הכי גבוהות, עד גמר התיקון. לכן, בכל מדרגה ומדרגה נשמר אותו העיקרון. ובכל מצב ומצב צריכים לחלק שיהיה ברור, אלה כלים דקבלה, ואלה כלים דהשפעה. איזה רצונות עובדים איתם כלהשפיע, ואיזה רצונות עובדים איתם כלקבל. אם אדם מתחיל לסנן, לברר באופן זה את הרצונות שלו, נעשה לו יותר קל, והוא מבין למה הוא נכנס למצב של נפילה, למה הוא יכול להחזיק את עצמו במצב של עלייה, איך הוא צריך לסדר את הכלים שלו.

כך יש לו, כביכול, שליטה מבחוץ על שני המלאכים האלה: כלים דהשפעה וכלים דקבלה, על שני הכוחות שזרים לנשמה, שצריכים רק להשתמש בהם בצורה נכונה, כאילו מבחוץ. האדם הוא החלק השלישי. הוא קו אמצעי.

לכן צריך להסתכל בקו האמצעי. אין לי קו אמצעי, אין, אבל אני לא מושפע לא מהשפעה ולא מקבלה. אני מסתכל על שני הדברים האלה, על עצמי אני מסתכל מבחוץ, ועובד למזג את שניהם בצורה כזאת שאני בונה קו אמצעי.

אם קודם מצליחים להיבדל מכל הכלים האלה, השפעה וקבלה, ואחר כך מתחילים לעבוד איתם בתבונה, במדידה נכונה, בקשר נכון ביניהם, פירושו שהולכים למעלה מהדעת. הקו האמצעי הוא למעלה מהדעת. למה "אמונה למעלה מהדעת"? כי לוקחים את העיקרון דהשפעה "למעלה מהדעת", למעלה מכלים דקבלה. כלומר, משתמשים בכלים דקבלה ככל שיכולים בכוונה להשפיע.

מה הכוונה ב"תורה ומצוות"?

"תורה ומצוות" נקראים כל האמצעים שבאמצעותם מגיעים לעל מנת להשפיע. כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", זאת אומרת, תורה ככוח המתקן. אם היינו נולדים עם כלים מתוקנים, בגמר התיקון עצמו, לא היינו צריכים תורה ומצוות. אלא "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", "האור שבה מחזירו למוטב" וכדומה, זה פשוט מה שנקרא אור ע"ב ס"ג. והפעולות מלמטה כדי להזמין עלינו אור ע"ב ס"ג הם נקראים "מעשים בתורה ומצוות". והכוח שמתקן אותנו, האור שמגיע מלמעלה ומתקן, הוא נקרא "אור התורה" שבא ומתקן.

מיהם המשטינים והמקטרגים?

המשטינים והמקטרגים שמתעוררים באדם הם כל הכוחות שעל פניהם הוא צריך לעבוד. אם הוא לא משתמש בהם הוא לא יכול לעלות בכל מדרגה ומדרגה. שום דבר לא נברא ללא צורך. הכלים דקבלה וגם כלים דהשפעה, שהאדם מקבל לרשותו כדי להתקדם ולהתקיים בהם ברוחניות, באים אליו בצורה שבורה, לא מתוקנת. ואז הוא מרגיש אותם כמשטינים וכמקטרגים על העבודה דלהשפיע, אפילו כלים דהשפעה. כלים דהשפעה המתגלים לאדם, שכדאי לו להשפיע כדי להרוויח - על מנת לקבל.

השאלה היא למה לא מקבלים כלים דהשפעה וכלים דקבלה בצורה נכונה? שאדם לומד וכתוצאה מזה מקבל רצונות טובים, מתוקנים, יותר אוהב את הרוחניות, אוהב את הבורא, יותר אוהב את החברים. אדם שעושה איזו פעולה טובה רואה שעל ידה הוא הולך ומרוויח דברים טובים. בצורה ישירה כזאת שעושים משהו ומקבלים שכר טוב, עושים עוד משהו, מקבלים עוד משהו טוב. "טוב" הכוונה אפילו לכלים דהשפעה, שאדם מסכים שיעשו בו מה שרוצים. אומרים לו לעבוד במטבח, הוא הולך ועובד, ותמורת זה מתגלים אצלו רצונות טובים, כנגד הטבע שלו. הוא מסכים שיבצעו עליו ניתוח.

אז למה זה לא בא בצורה כזאת, הרי האדם כבר כאילו מוכן? מפני שבכל זאת האדם מוכן מתוך שהרצון לקבל אומר לו את זה מבפנים. אם הוא היה מקבל תיקון בצורה ישירה, התיקון היה בא כדי להגדיל כלים דקבלה. זאת אומרת, את התפילה שאליה צריך להגיע, אי-אפשר להגיד בכלים דקבלה. את השכר שיקבל, האדם לא יכול לתאר בכלים דקבלה.

הוא בכל זאת צריך בדברים האלה לעבור כל פעם ופעם משבר, והמשבר הזה עובר בהיסח דעת, באופן כזה שהאדם לא מכיר אותו, ולא יודע אותו. הוא פשוט מגיע למצב שנמאס לו, שהוא לא מסוגל, שנשבר לו, שהוא לא מבין למה ואיך זה קורה, שמכל הדברים הטובים בא ההפך, ולא מתקבל על הדעת, והלב לא מסכים. והנקודה הזאת היא נקודה שמתקנת את המצב.

למה הכוונה ב"מתקנת את המצב"? מה שאדם סובל בנקודה הזאת, הוא בדיוק התיקון שעכשיו עובר עליו, על כלי הקבלה שלו. אם הוא לא היה עובר את המצב הזה, לא מרגיש את ההרגשה הזאת, פירושו שהרצון לקבל צועק בעצמו "תפסו את הגנב" - הוא היה רץ אחרי רוחניות, עם אותם כלים ישנים שלו, עם השכל שלו, עם הרצון שלו, והיה מקבל תיקונים באותו רצון לקבל. אז הוא היה הופך לסתם יותר גדול, רב'ה יותר גדול, חכם יותר גדול, וכו'.

המשבר שעוברים בכל שלב, כשנותנים יגיעה ואחר כך לא מבינים מה קורה, שכלום לא מסתדר, לא לפי השכל ולא לפי הרגש, התוצאה של מה שהאדם עובר, ההרגשה הזאת, היא בדיוק "אור התורה" שמתקן את המצב. זאת אומרת, בלי המשטינים והמקטרגים אי-אפשר להתקדם. ההתגלות שלהם לאדם היא התיקון.

למה הרצונות לקבל מתחילים פתאום לצעוק, לא להסכים, זורקים את הכול, והאדם לא מסכים לכל הרוחניות הזאת, לא מסכים עם הבורא, עם הקבוצה, עם כל השיטה והדרך, שזה נקרא "מקטרגים ומשטינים", כי זה אותו רצון לקבל שדווקא עכשיו עובר את התיקון, דווקא עכשיו מתהפך, דווקא מרגיש את האור שנגדו כנגדו.

לכן המקרים האלה, הזמנים האלה, הם מאוד טובים. הם ממש כמו שעושים ניתוח ומתקנים את האדם. אם התרופה היא אמיתית, היא לא יכולה להיות טובה. זה שקר שמקבלים תרופות בציפוי מתוק. התרופה ביסודה היא תמיד מרה, כי תרופה היא רעל. כל התרופות הן "נחש", כמו סמל הרפואה. תרופה ביסודה היא תמיד רעל.

טבעונים מבינים את זה. גם בירקות ופירות, כל הדברים שטובים לגוף הם ביסודם רעלים: שום, בצל, וכו'. מה שמתקן את הגוף, שיש בו כוחות לתקן ולנקות את הגוף, הוא רעל. וגם תיקונים שעושים בניתוח, למשל הרדמה. זה מפני שתיקון לא יכול להיות מתוק. אפילו אצלנו בעולם הזה.

לכן מדרגת האדם, הכוח שלו לעמוד ברוחניות, לא נמדד לפי השכל שלו, ואפילו לא לפי הרצון שלו, אלא בנכונותו לסבול. כלומר, בהכרה שאין לי ברירה, שאני חייב לעבור את זה. שיעשו בי ניתוח, שיתקנו אותי. ואז בנקודות האלו שאדם מרגיש משטינים ומקטרגים, בהם הוא מרגיש שעכשיו הוא עובר תיקון. אם הרצון לקבל צועק, זה לטובתו, זה התיקון שלו. לכן כתוב, שהייסורים מרככים את הבשר. אי-אפשר אחרת.

בתיקון הראשון כתוב: "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן - "תיכנס ממש לייסורים ישירים כלפי הרצון לקבל, "ועוד בתורה אתה עמל, ואשריך" - ותגיע למצב שתהיה מאושר.

ככל שאדם עובר בתיקונו ייסורים גופניים, נפשיים, רוחניים, הוא צריך להגיע למצב שטוב לו בזה. שהוא כבר מגיע להכרה שהייסורים האלה, יחד עם התורה, זאת אומרת, יחד עם הידיעה, יחד עם המסר שהוא עובר עם זה, אם האדם הולך יחד עם זה, סימן שהוא מתקן את עצמו.

אם כך, נשאלת השאלה, התיקון שעשו חכמי הגמרא שהקלו על הייסורים, והיום במקום ייסורים עושים שימוש במאור התורה המחזיר למוטב, זה ציפוי מתוק על תרופה מרה, או שזה המשך של אותה תרופה, שבסופו של דבר לא נעשתה מתוקה יותר, אלא לתיקון הרצון לקבל שלנו. הסיגופים שעשו יחד עם לימוד התורה כבר לא מספיקים?

האמת היא, שאדם ההולך היום בדרך התיקון לא חוסך בסבל לעומת אלו שחיו בחבית עם פת לחם ולימוד תורה. הרצון לקבל בימינו גדל לעומת תקופת המשנה, והאדם לא מסוגל לעבוד עם האמצעים שהיו נהוגים אז, כי אם הוא יעבוד איתם הוא דווקא נכנס לגאווה, כי המאור שמושכים על ידי המעשים האלה הוא קטן בשביל לתקן את הרצון לקבל שלנו. ואילו על ידי לימוד מושכים אור ואז מתחילים לגלות את הרע ומתחילים לשמוע את המשטינים והמקטרגים.

מה זה פחד?

יש הרבה סוגים של פחד: פחד שיהיה רע, שאדם מתיירא או מהפסד בעולם הזה, או מהפסד בעולם הבא. כל הפחדים מקורם בפחד להפסיד. או להפסיד בכלים דקבלה, את מה שמתאר כהעולם הזה, או מה שמתאר כעולם הבא. עד שעוברים לכלים דהשפעה, אז הפחד מאיבוד מה שיש לו, מהפסד של מה שיש לו, קיים כל הזמן.

אחר כך עוברים לפחד אחר, פחד בכלים דהשפעה: האם אני משפיע, האם אני מספיק משפיע, האם אני יכול להגיע להשפעה מושלמת, וכו'. אז הפחד הוא אחר. הפחד הוא תמיד מלאבד מילוי. תלוי איזה מילוי חשים, או מילוי בכלים דקבלה, או מילוי בכלים דהשפעה, אבל זה לאבד מילוי, ממש על מה שיהיה בכלי. ההרגשה הזאת כלפי מילוי הכלי נקראת "פחד". לכן גם בכלים דהשפעה קיים פחד.

האם ייסורים זה דבר טוב?

לא. אסור להגיד שייסורים זה דבר טוב, כי מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. ולהיטיב לנבראיו זה לא רק בסוף הדרך ועד שנגיע לסוף נסבול. אין דבר כזה ברוחניות, ברוחניות אין זמן. ברוחניות בכל מדרגה, אפילו אם רוכשים את המדרגה הרוחנית הכי קטנה, מרגישים בה חלק מגמר התיקון, אחרת זה לא רוחניות.

אבל לא יכולים להרגיש ברוחניות רק חלק מגמר התיקון, זאת אומרת, שעכשיו נמצאים ברבע אחוז מתוך מאה אחוז של גמר התיקון. כי אז לא מרגישים את גמר התיקון. זו צריכה להיות מידה שלמה לפי המדרגה שלי. לכן, לא נכון לומר שהאדם צריך נכונות לסבול, או שעל ידי הסבל נגיע לאושר. כשעוברים את הכלים דקבלה, מרגישים סבל, אבל כנגד זה, בכל מדרגה ומדרגה רוחנית שאדם משיג, הוא מגיע לתענוג. מה שאם כן, במצבנו הנוכחי, כשאנו מצויים בזמן ההכנה, יכול להיות ההפך.

מה פירוש ש"בזמן ההכנה יכול להיות ההפך"?

גם כשמדברים על זמן ההכנה - חשוב לשים לב באיזה מצב האדם נמצא. אם אדם נמצא במצב מתקדם יותר, אז הוא שמח בייסורים שהוא עובר ומבין שהייסורים האלה עוברים על הרצון לקבל שלו, על הגוף שלו. הוא כבר מסתכל על הגוף שלו כדבר שהוא עומד להיפטר ממנו.

האדם אמנם מרגיש סבל, אבל יחד עם זה הוא כבר קונה נקודה שבלב בקביעות, ומתוכה הוא יכול לצפות על הגוף ולראות אותו סובל ולומר לעצמו: "נכון שאני סובל ורע לי, אבל על ידי זה אני אהיה בריא". כלומר, הוא מחליט על הניתוח ורוצה שיעשו לו את הניתוח הזה. נכון שהוא סובל, אבל אין לו ברירה אחרת.

הכול תלוי במידת הנחיצות שחש האדם כדי לרצות שיעשו לו את הניתוח הזה, כדי לחשוב שניתוח זה לא נורא - ישכיבו אותי, ירדימו אותי, אבל יש תקווה שאחרי זה אני אהיה בריא. זו התקווה להיות בריא לעומת הסבל. הכול תלוי בחשיבות שמעניק האדם לבריאותו כדי שהסבל שהוא חש לא יהיה כל כך נורא, או לא יהיה מורגש כלל. הוא צריך את החיים שלאחר מכן עד כדי כך, שהם מכסים את הסבל לגמרי.

במצב כזה האדם מתחיל לערוך חשבון. לכן בלי ידיעת חשיבות המטרה אי-אפשר לעבור את הייסורים. ואת חשיבות המטרה, או שהאדם בעצמו מגדיל בכל מיני אמצעים, או שמגדילים לו אותה על ידי הייסורים. נותנים לו כל מיני ייסורים בעולם הזה, כדי שיחשוב באופן אגואיסטי שיותר טוב לברוח לעולם ההוא. או שבמקום ייסורים, ולפני שנוחתים עליו ייסורים בעולם הזה, האדם מעורר את עצמו, שכדאי לעבור לעולם הרוחני בגלל ששם טוב. זה כל העניין של לחסוך בזמן ולחסוך בייסורים.

מהי הרגשת המתיקות שמפיקים מייסורים?

אם אדם מוצא מתיקות בייסורים, לפני שהוא מגיע להכרת גדלות המטרה, אלה לא ייסורים, אלא הוא עוד יותר מגדיל את הרצון לקבל שלו. האדם עושה אותו כצדיק, ויחד איתו עובר את הייסורים האלו, כדי למלא אותו יותר בדברים טובים.

זה דומה לאיש עשיר, שלפעמים לא רוצה להשתמש בנהג שלו ורוצה לנהוג קצת בעצמו כדי להשתעשע, או אפילו משלם כסף כדי לעבוד חצי יום כנהג מונית. יש משחקים כאלה בקרב העשירים. דבר זה נקרא מתיקות בייסורים לפני שאדם מגלה את נחיצות המטרה. בצורה הזאת הוא בסופו של דבר פועל כדי להביא לעצמו תענוגים.

הרצון לקבל מתוחכם. לרצון לקבל בעצמו אין אפשרות ליהנות, הוא חייב ליהנות דרך קשר עם כלים דהשפעה. אפילו בעולם שלנו, אנחנו לא מסוגלים סתם למלא את הרצון לקבל בצורה ישירה, בפנים תמיד נמצאים כלים דהשפעה.

כאן זה כביכול שימוש ברצון להשפיע על מנת לקבל, להיות בקשר עם אנשים אחרים כדי ליהנות גם מזה. בצורה מקולקלת זה מתבטא בכל מיני סטיות: שאנשים אוהבים שמרביצים להם, שצועקים ומכים אותם וכו'. כל מגוון התענוגים האלה. לא חשוב איזה סוגי לבושים יש בזה, בסופו של דבר עובד הרצון לקבל.

מתי המתקת הייסורים היא אמיתית?

העיקרון פשוט. אם האדם עושה צמצום ומגדיל את המטרה, ועושה את זה רק לשם המטרה, בלי להתנתק ממנה, מה שנקרא: ישראל וקוב"ה ודרכין דאורייתא - המעשה שאדם עושההם כאחד, אז האדם לא טועה. רק בתנאי הזה.

למה כל פעם הרצון לקבל חזק יותר מכל החוכמה והפילוסופיה של האדם?

מפני שבאה תוספת רצון לקבל, על פני כל החוכמה הקודמת. המדרגה הקודמת שתיקנתי למדרגה הבאה, היותר גבוהה - כל התיקון של המדרגה הקודמת לא נחשב לכלום, הוא אפילו נחשב כנגד המדרגה הזאת כלא תיקון.

לכן בכל מדרגה, בכל מצב, האדם צריך לחשוב על חשיבות המטרה, לסבול מזה שהוא לא נמצא במטרה. ואת זה אי-אפשר לעשות בלי מעשים פשוטים בחברה. לכן, מגיעים בסופו של דבר למצב שחוכמה אינה עוזרת, ששכל לא עוזר, שכל החכמולוגיה הזאת לא מניבה שום פירות.

אדם יכול לשבת ולקרוא מאמרים, ולהיות מלומד בקבלה, ולדעת המון דברים, ולא להגיע מזה אף פעם לסבל שהוא לא נמצא במטרה. הוא יבין בשכלו שזה נכון, וכך צריך להיות, ויבין את העיקרון, אבל הוא לא יממש אותו אם הוא יעבוד רק עם הספרים. לא מן הסתם בעל הסולם כותב: "הבוחר כל פעם בחברה טובה יותר". הוא לא כותב: בספרים אמיתיים יותר, ברב טוב יותר, אלא הוא אומר: "בחברה טובה יותר".

זה כל כך לא נקלט בהבנה שלנו, הרי זו חוכמת הקבלה: רוכשים רוחניות, משהו נעלם, אז מה זה שייך לעוד כמה גופים בהמיים שנמצאים לידי? אבל ככה זה. מפני שללא עבודה עם חברים, אין יותר מה לעשות. עדיף לסגור את הספרים ולעסוק רק בזה. עד כדי כך שעוד קצת לימוד, ועוד קצת חוכמות מהספרים זה פסול. זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו".

לכן, השקעה בחברה ובלימוד צריכה להיות מאוזנת מאוד. אחרת היא מביאה את האדם לאיזה עיוות, שיכול להימשך שנים רבות, עד שהוא מתחיל להבין שבאמת הוא צריך להשקיע בחברה, במקום להשקיע בלימוד, ובקשר עם הספרים, ועם עצמו. זו עבודה ישירה מתוך הרצון שלו על פני רצונות האחרים. זו פשוט עבודה מעשית.

למה זה לא קל, ואי-אפשר לקצר את הדרך, להתחבר יחד ולהחליט בבת אחת, כמו בכל חברה אחרת, שסוף סוף מחליטים, הולכים ועושים?

מפני שאצל מי שלומד קבלה, בפנים, בתת-הכרתו, נמצאת ההבנה שזה נגד הרצון לקבל. גם אם זה יהיה יחד עם הרצון לקבל. נאמר שמחליטים להקים מפעל ולא מזכירים שהמטרה היא על מנת להשפיע, אלא אומרים: "חבר'ה, בואו נקים מפעל, נעבוד, נפזר לכל העולם את הידיעה שלנו, נשלוט על כל העולם, נרכוש את כל העולם, נהיה השליטים של כולם, בואו נזדרז", אבל בפנים נמצא הרצון להשפיע, המטרה הרוחנית, ומכל המילים האלה שום דבר לא פועל. בגלל זה המילים האלה לא מושכות, בגלל זה אף אחד לא נדלק מהן.

הרצון לקבל לא מאפשר לעבוד ואומר: "נכון, יש רווח, אבל בסופו של דבר למי יהיה הרווח: לי או לבורא? הה, לבורא, נו, אז אפשר לחכות". לאנשים עשירים, גדולים, מכובדים, קשה מאוד להתייחס אחרת, הרבה יותר ממה שלאנשים פשוטים. אם לאדם יש רצון לכסף, רוצה משהו בחומר, הגוף לא מרשה, לא מרגיש, לא נמשך לדברים כאלה, לאנשים כאלו, כי הוא לא מרוויח, הוא מרגיש שהוא לא מרוויח. גם בעבודה רוחנית אפשר לעשות, אבל בסופו של דבר זה יהיה בשבילי או לא בשבילי.

לכן, למרות שהכול מציאותי ונמצא לפנינו, קשה מאוד לממש, כמו הקשר עם החברים. במקום שבו באמת מרגישים רצון לקבל מול העבודה האמיתית, האדם מוכן להסתפק במועט. רואים זאת דווקא על אנשים ביצועיסטים. לפתע, ככל שהאמת מתקרבת יותר, הם מוכנים למסור את זה לאחרים. זה בחוש. אנשים שקודם היו מרוויחים, מצליחים, שולטים, פתאום יושבים ומחכים, ממש כאילו יצאו לפנסיה מוקדמת. זה מובן, וזה טבעי, וזה תהליך נכון.

הפתרון, התרופה לכך, היא רק בחיבור פנימי נגד הכוח, נגד המצב הזה שהוא מצב מיוחד, מצב מצוין, מצב אמיתי, שצריך להיות. ודווקא נגד זה צריך להילחם. זאת היגיעה, זאת העבודה. דווקא מההתנגשות הזאת תתפתח ותתגלה הרוחניות. אבל זה לא מובן בשכל ובעין שרואים מה שקורה.

1 תגובות
75. יחס לחבר
22/05/2013 22:52
שושי גולד
פרק 75, חבר, רצון, התבטלות, נחיצות

שיחה (19.8.02) על מאמר: "מה נותן לנו הכלל של 'ואהבת לרעך'"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד ירושלמי, עמ' 9

איך האדם צריך להתנהג כלפי החברים? אנחנו נמצאים במצב מיוחד שנקרא הסתרה. הבורא מסתיר את עצמו מאיתנו, או אפשר גם לומר, שהכלים שלנו מסתירים את הבורא מאיתנו. כלומר, לפי החוקים שנקבעו בטבע, אנחנו צריכים להיות בהסתרה.

ואפילו מקובל, שרוצה להראות לנו רוחניות, הוא לא רשאי לפתוח לנו את השמיים, אפילו אם היה יכול, כי למה שהוא יעשה מה שהבורא לא עושה. לפי חוק השתוות הצורה גם הוא לא ירצה לעשות לנו דברים, שאם הם היו לטובתנו, אז הבורא היה עושה בעצמו.

אין האדם צריך להתפלל שמשהו ייפתח לו, שמשהו ייוודע לו, אלא הוא צריך להתפלל שיקויַם בו חוק השתוות הצורה. שתהיה לו השתוות הצורה לרוחניות, ואז בהתאם לזה הכול ייפתח וישתנה ויתבהר.

איך אפשר להגיע למצב הזה, הרי ללב אי-אפשר לתת פקודות, הוא לא ישתנה ממילים. הלב קודם לשכל, למילים. הלב הוא רצון. רצון הוא הבסיס לכל היתר, שהם סביב הרצון, שנקרא "אדם". הרצון נמצא לפני, אז איך אני יכול להשפיע על מה שלפני, על היוצרות שלי? אני יכול להשפיע על מה שיוצר את היוצרות, על האור, שהוא ישנה בי את הרצון.

איך אפשר להשפיע על האור, הרי הרצון מגלה את האור? אפשר להשפיע על האור של המדרגה הנוכחית, על ידי אור שבא ממדרגה עליונה יותר. במדרגה הנוכחית הרצון מגלה את האור, שלא יכול לשנות בו הרבה, אבל אם בא אור ממדרגה עליונה יותר, הוא יכול לשנות את הרצון, עד כדי כך שמעלה את הרצון למדרגה שלו.

איך מזמינים אור ממדרגה עליונה יותר? צריך לרצות. איך אפשר לרצות? את הרצון למשהו שהוא יותר ממני, האור לא מביא לאדם, והאדם לא יכול להשפיע לעצמו. אז מה הפתרון לדבר הסתום הזה, שהוא ללא מוצא? הפתרון הוא פשוט.

סביב האדם יש חברים, שגם להם רצונות קטנים. אבל אם האדם אוסף בתוכו את הרצונות שלהם, הוא מגדיל את האור שבא אליו, פי כמה שמתחבר איתם כדי לקנות מהם רצון. אם האדם קונה רצון מהחברים, האור המקיף משפיע עליו יותר ממה שהוא יכול למשוך על עצמו באופן פרטי. ואז בהתאם לזה הוא גדל.

בלי לרכוש חיסרון מאחרים, האדם אף פעם לא יכול להצטייד בכוח נוסף, שיעלה אותו למדרגה עליונה יותר. איך אפשר לרכוש חיסרון מאחרים? לעשות פעולה בדומה לאדם שרוצה לעלות למדרגה עליונה יותר, ולא מסוגל לעלות או למשוך מהעליון, כי אין לו קשר עם העליון. ואז מהמדרגה שהוא עומד עליה, ועומדים איתו עוד חברים, אם הוא יורד ועושה את עצמו פחות ממנה, אז החברים שנשארים בה, הם למעלה ממנו, ואז הוא מושך על עצמו כוח נוסף מהם.

אם האדם מתאר לעצמו, שהוא פחות מהחברים סביבו, שהם גדולים, ויש לו מה לקבל מהם, ומוכן לעבוד בשבילם, ולתרום להם כדי לקבל מהם, אז הוא יוצר לעצמו תנאים, שלפיהם בא אליו כוח נוסף. לפיהם הוא יכול לקבל מהם תוספת רצון, תוספת כוח, ועם הכוח הזה הוא כבר יכול לעבוד.

על העניין הזה אומר רב"ש, שמי ששם לפניו כמה אפסים, ככל שהוא גורע מערך עצמו, כל אפס שמוסיף הוא מדרגה, כי מדרגה כוללת עשרה חלקים. כל מדרגה היא תוספת אפס. קודם 0 אחד, אחר כך שני אפסים 0.01, שלושה אפסים 0.001, ארבעה 0.0001, וכך הלאה. כל מדרגה הבאה היא פחותה בעשירית מקודמתה, פחותה ממנה בעשר ספירות פרטיות. ולכן הוא יכול לקבל מהדרגה הקודמת.

הדבר דומה לעוגה שמחלקים ממנה פרוסות בין כולם, או לתקציב מדינה שמחלקים בין כל משרדי הממשלה, וכל אחד בוכה שאין לו מספיק. אז במקום שכל אחד ינסה למשוך לעצמו, אפשר להגדיל את נתח העוגה. לעשות עיגול של עוגה יותר גדולה, ואז כל נתח יהיה גדול יותר. כך בעבודה בחברה: ככל שהאדם מוריד את עצמו, הוא בהפרש גדול יותר מכולם. ואז הוא יכול לקבל את הכלים שלהם יותר מהם. לכן צריך לעבוד כמו שבעל הסולם אומר, להשפיל את עצמו בעיני החברים. גם בפועל. לעשות כל מיני דברים כדי להרגיש את עצמו פחות מהם.

איך דרגות הסולם קשורות להתבטלות כלפי החברים?

עניין הדרגות תלוי באופן שבו האדם קובע איפה הוא נמצא, כלפי מישהו אחר. אם אני משקיע בחבר את כל הכוח והרצון שלי, ורוצה למלא את כל מה שהוא זקוק לו, וחי כדי לעזור לו, אני מתחיל לקנות ממנו את הכלים שלו. החבר מתחיל להיות חשוב לי, ולפי החשיבות שלו בעיני, הוא נעשה גדול, הוא נעשה הקובע. ואז יוצא שאני תלוי בו. הערך של הרצון שלו מתחיל להיות גדול בעיני. זה נקרא שאני יורד והחבר עולה.

אם מרגישים שהחברה מתפרקת, האם זה בהכרח נכון?

לא כל מה שנראה לעיניים הוא בהכרח מה שקורה באמת. אולי המצב הפוך, ועתה מתברר שאין חברה ואין מסגרת, שצריך לבנות אותה, ולסדר אותה, ושבלעדיה המצב רע. וקודם היינו באשליה שהיא קיימת, ולא דאגנו לה, והיום אנחנו דואגים. אולי מוטב להישאר בדאגה הזאת, אם הדאגה אמיתית ולא אי אכפתיות, עוד כמה חודשים. למה להגיע לרוגע כמו קודם? קודם לא היה כלום, אלא רק אשליה שיש. ועכשיו אין אשליה. אז יש עלייה בהכרת המצב. לכן המצב טוב יותר ממה שהיה.

האם כדאי לעשות משהו או לא? כל הזמן כדאי לעשות. צריך להחליט מה לעשות, צריך לחפש. חיפוש הוא היגיעה שצריך לתת, ואז יבוא רעיון מלמעלה. באופן הזה מתרחשים הדברים בחיים שלנו, שמתחילים ואז משהו יוצא מזה. מתחילים בכל הרצינות, בכל דרך, "כל יום יהיו בעיניך כחדשים - "מתחילים מחדש, מחפשים מחדש, ומתי שצריך מתגלה משהו. הרבה שנים צריך לעשות ש"יהיו בעיניך כחדשים".

אבל האדם רוצה לשלוט מראש, בשכלו, על המחר שלו. אם המחר הוא מדרגה עליונה יותר, אף פעם לא נוכל לדעת שום דבר מראש. ההפך, כל רגע יהיה "כחדשים". מה זה "כחדשים"? שבכלל אנו לא יודעים מה החידוש שיבוא. אם יודעים, זה כבר לא חידוש. "ויהיו בעיניך כחדשים" זה הרגשה מתמדת של עמידה מול מצב שאין לי שום אחיזה בו.

אז איך ללכת? לא יודעים. הולכים איך שהמקובלים אומרים. ואין בזה שום פסול, אלא ההפך, המצבים מתחילים להיות יותר ויותר רוחניים. ככל שיודעים פחות על העתיד, ההרגשה רוחנית יותר. בהמה יודעת, האדם לא יודע. הבהמה חיה בטבע, מה יכול להשתנות בטבע? אם לפתע משהו משתנה, זה נקרא שהוא לא לפי חוקי הטבע, שיש איזה קלקול.

מה רוצה איש פשוט? לקום, ללכת לעבודה, לחזור לביתו, ושהכול יהיה בסדר. הוא לא צריך שום דבר. כמו שהוא דומם, הכול דומם. אצל מי שהולך בדרך העבודה הרוחנית לא יכול להיות מצב כזה: מצב זה הוא מוות. לכן לא צריך לדאוג מכך שלא יודעים. צריך לדאוג מכך שלא אכפת לי שאני לא יודע.

מה קורה אם מפסיקים לדאוג לגבי התקדמות?

אם מפסיקים לדאוג לגבי ההתקדמות, ולא אכפת מהעתיד, אז נכנסים לדומם דקדושה - הכול לטובה, לא יודעים, ולא צריך לדעת. זה לא נקרא להיכנס למצבים רוחניים, אלא לרדת לדרגת דומם דקדושה. אין בזה שום פסול, ההפך: זה טוב לכלל. אבל למי שרוצה להתקדם, זה משול למוות. איך הוא יכול להסתפק במה שיש?

באנשים כאלה יש תמיד שני קצוות: רוצים וחייבים לרוץ לקראת פתרון לא ידוע, ומה שיבוא נקבל. ואחרי שמגיעים לפתרון, יש עוד בעיה ועוד פתרון, ועוד בעיה ועוד פתרון, וכך הלאה כל הזמן.

איך צריך להתייחס למצב שלפנינו?

קודם כל להגדיר את המצב שנמצאים בו. אחר כך לקבוע שצריך לעשות בו משהו. מה? מה שמרגישים כחיסרון, אותו צריך ללכת ולחדד, כדי לראות אותו בצורה ברורה יותר, לראות את החיסרון כחיובי, כי אחרת הוא לא היה ניתן לנו. כל מצב בא כדי שממנו נפעל הלאה. לכן רק צריך ללמוד את המצב, להכיר אותו, ודווקא ממנו, ולא מאשליה אחרת, להרגיש ככל האפשר את האמיתיות שלו, ולהמשיך ללכת הלאה.

לא לפסול את המצב, אלא לראות בו מצב טוב להתקדמות. חוץ מגמר התיקון, אין מצב טוב. ולשם ההתקדמות כל מצב טוב. למה? כי כל מצב שמקבלים, סימן שהוא המצב הטוב ביותר להתקדמות. האדם לא יכול לטעון כלפי הבורא, שמה שנתן לו, לא בסדר מבחינת המטרה. הוא צריך לקבל שהמצב הזה, הוא בצורה מטרתית הטוב ביותר בשבילו. שהבורא נותן לו את המצב הזה.

לפי התפתחות הכלי שלו, האדם נמצא תמיד במצב הטוב ביותר. אין מצב רע. ואיך הלאה ממנו להתקדם זה על האדם, לא על הבורא. האדם צריך לעבוד. ואם לא מסכימים עם זה אין התקדמות. כל מצב שמגיעים אליו בדרך הוא מבורר יותר, מתקדם יותר, קרוב יותר למטרה מהמצב הקודם. אי-אפשר להתקדם למטרה, אם לא עוברים מה שנמצא לפניך.

אף פעם האדם עצמו לא יכול לומר משהו על מצבו. הוא נכנס אליו ואין מה לעשות. הוא עובר אכזבות, כישלונות, מצבים מביכים, בלי יכולת להימנע מהם, וכל מצב מקדם אותו. אחר כך מתברר לו שקיבל מהם ניסיון, ידע, חיזוקים כדי להמשיך הלאה בדרך. שום דבר לא עובר סתם. רק בשכל נדמה לנו שיש דברים שאפשר מן הסתם לשנות, או לעבור אותם אחרת.

צריך לקבל כעובדה, שהמצב הזה הוא הכי טוב, וממנו להמשיך הלאה ולפעול. איך נוהגים בצבא? מכניסים את החיילים בכוונה תחילה לכל מיני מצבים כאלה שאין להם ברירה. איך אפשר ללמד אחרת וליצור כלים חדשים? בשביל מה עושים אימונים? ועוד איזה אימונים!

מתי האדם בא לנחיצות להתחברות?

נחיצות להתחברות היא תוצאה של הרבה מצבים ובירורים, שאדם מלקט. זה לא סתם רצון להתחבר עם אחרים, אלא חייב להיות המצב הגרוע ביותר. כמו בזמן מלחמה, כשאדם מרגיש שלבד הוא לא יינצל, שהוא לגמרי הולך לאיבוד, הפחד הבהמי הזה גורם לו לראות פתאום את האחרים סביבו כאנשים קרובים אליו, שבאמצעותם הוא יכול להישאר בחיים, ולשאוב מהם ביטחון.

הוא מתחיל לדבר עם אחרים, לקחת אותם טרמפ, וכו'. אז מרגישים ידיעה כללית, מטרה כללית, חיבור בין האנשים. אותו דבר בעבודה רוחנית. אם לא נרגיש שרק החיבור הזה יציל אותנו, אז אין שום דבר אחר. על ידי בניית מפעל משותף רואים את החיבור, שכל אחד וכולם יחד פועלים ומבצעים אותה המשימה, למרות שזה לגמרי לא שייך, כביכול, לרוחניות. אבל עבודה משותפת במפעל בכל זאת מראה איזה קשר יש בין החברים, ואיזו משימה יש לכל אחד. למרות שזה לא מספיק.

להגיע לראות שההתקדמות שלי ברוחניות תלויה באחרים, זה מצב מתקדם מאוד. אחריו לא צריך שום דבר. לאחריו, זמן השהייה בעולם הזה עד סוף זמן ההכנה, קצר מאוד. מספיק להגיע לנחיצות הזאת, ואז יש רצון להתחבר עם האחרים, ולוותר על האגו הפרטי.

בשל המטרה, בשל חשיבותה, האדם מוכן, בצורה אגואיסטית, להתחבר עם אחרים, ולדלג על האגו הפרטי שלו כלפי אחרים. וזה סימן שהרוחניות, המטרה הרוחנית, חשובה לו יותר מאשר כל יתר המטרות. אם האדם מוכן להתחבר עם כולם - לשרת אותם, להיות אפס - רק כדי להגיע למטרה, אחרת הוא לא יכול, אז הרוחניות באמת חשובה לו יותר מכל הגשמיות, והוא מקבל אותה. והבורא מיד נותן לו. לא צריך יותר מאשר להגיע לרצון הזה.

האם זירוז התהליך כרוך תמיד בלהתאכזב ממה שהשגתי?

כל ההתקדמות היא דרך אכזבה. אכזבה בלבד. אחרת לא נעזוב אף פעם את המצב הקודם, ולא נרצה להתקדם הלאה. לא טוב להיות מסופק מהמצב הנוכחי. לכן צריך לשתות "לחיים" לא על הישגים, אלא על כישלונות: כמה לא הצלחנו וכמה יש עוד לעשות. כוס "לחיים" צריך להרים על חסרונות ולא על מצבים טובים, כביכול. אחרת נעשים מסופקים.

למה אדם שרואה בתוכו הרבה תכונות לא מתוקנות, עוצם עיניים ולא רוצה לגעת בהן?

אחת מהשתיים: או שהוא מתקדם ברוחניות בחוכמה, ולא רוצה לגעת בבעיות האלו, אלא קודם רוצה לרכוש כוחות נוספים. ואז זה מכובד מאוד, כי הוא יודע ונזהר. הוא לא רוצה לעורר את התכונות הללו, מפני שהוא עדיין לא מספיק חזק, והן יכולות להפיל אותו לייאוש, חולשה, אכזבה, ואז הוא עלול לברוח מהמערכה. או שהוא לא רוצה להיכנס לפחדים ולבעיות וסוגר עיניים, יהיה מה שיהיה. נוטש את כל הבעיות הרוחניות ומסתפק בקיום הבהמי.

ואם אין חברה מגובשת שהאדם ירגיש בה חברה, אז היא לא תתקיים. האדם צריך להרגיש שהוא בא לחברה חמה, לחברה שמחזיקה אותו. לכן, הדאגה צריכה להיות שיהיה טוב בחברה. כמו שרב"ש כותב, מה זה טוב בחברה - לשתות יחד, לאכול יחד, ללכת לים יחד, לבלות ביחד, לעשות כל מיני דברים יחד, ושיהיה כמה שיותר שמח וטוב יחד, בצורה בהמית פשוטה. ואחר כך על זה להלביש רוחניות.

ממה צריכה להיות כלולה ישיבת חברים?

ישיבת חברים צריכה להיות כלולה משני דברים: גדלות המטרה ואחריה גדלות החברה. היא צריכה לדבר על גדלות המטרה, ועל גדלות החברה כלפי המטרה. כלומר, עד כמה החברה מוכנה ליישם את המטרה. יכול להיות שנראה שאנחנו לא מסוגלים, ולא נמצאים בחברה נכונה, אבל נראה את זה, ויהיה לנו שמחה שגילינו את האמת.

אין מצב שאין בו סיבה למסיבה. אין מצב שממנו והלאה אי-אפשר להמשיך לגמר התיקון. נותנים את המצבים הללו רק להתקדמות. בחיי האדם אין אף פעם מצב שהוא נסוג לאחור. אלא כל הזמן מתעוררות בו רשימות יותר ויותר גדולות.

הרשימות יכולות להתעורר בצורה לא נכונה, בדרך ייסורים ולא בדרך תורה. אם לא זזים מייסורים מטרתיים, מקבלים במקומם ייסורים שאין לי כסף, כבוד, וכו'. הלבוש של הכוח המושך והכוח הדוחף משתנה. או שצריך להגיע לירושלים מפני שמחכה לי שם מסיבה, או שצריך להגיע אליה מפני שאני בורח ממכות בתל אביב. אבל הכוח הדוחף והכוח המושך הם אותם הכוחות המחייבים לזוז. רק כלפי הם מתראים בצורה אחרת, בהתאם למה שאני קובע.

לירושלים חייבים להגיע. או שמגדלים אותה, כך שמה שקורה בה נחשב בעיני מסיבה, או ש"טוב בתל אביב. בשביל מה לצאת?", ואז מקבלים מכות ובורחים לירושלים, למצב שנראה יותר טוב. פעולה צריך לעשות, את הדרך צריך לעשות: השאלה היא איך מרגישים אותן.

איך אפשר לחדד את ההרגשה שמצב החברה לא טוב?

אפשר לעשות ישיבת חברים, שבה יושבים, כביכול, בסעודת אבל: שקברנו את עצמנו ואנו חוזרים מבית הקברות. אנחנו יושבים וכל אחד מזכיר את עצמו ואת החברים, שאנחנו כבר לא אנחנו, אלא נמצאים שם בבית קברות מתחת לאבנים.

מה בדיוק גורם לחבר להיות גדול בעיני?

אני והחבר נמצאים באותה דרגה. לי יש נקודה שבלב, רצון פרטי שלי כלפי הבורא, ולחבר משלו. אני לא יכול ליטול מהחבר את הרצון שלו או להיכנס בתוכו כדי להרגיש את הרצון שלו. בלתי אפשרי לגעת ברצון של החבר, בכלי שלו. אלא מה שאני צריך לעשות, אני עושה עם הכלי שלי על ידי התפעלות ממנו.

אני לא יכול להיכנס לנשמה של החבר, לתפוס אותה ולהעבירה לרשותי. אלא את ההתפעלות ממנו אני יכול להגדיל עד אין-סוף. לכן רב"ש אומר, לשים לפני אפס אחד, ועוד אפס ועוד אפס, ועוד מיליון אפסים. אז אין שום קשר בין המקום שבו אנחנו נמצאים, ובין מהי הדרגה של החבר ומהי הדרגה שלי.

0 תגובות
74. איזון בין שני מלאכים
21/05/2013 22:12
שושי גולד
פרק 74, מלאכים, איזון, בחירה, מיזוג

שיחה (18.8.02) על מאמר: "מהו 'לא תוסיף ולא תגרע' בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 18

"לא תוסיף ולא תגרע" - פירושו ללכת באיזון בין שני קווים. כלומר, שמור את עצמך כל הזמן בצורה מאוזנת. למה הכוונה ב"מאוזנת"? להפעיל את הקו האמצעי, להכין אותו, כדי שהבורא יוכל לעשות עליך תיקון. איך? קודם כל, לדאוג להיות בקו ימין, ובשום דבר לא להרשות לקו שמאל להתגבר עליך ולשלוט בך.

"קו ימין" קרוי חשיבות הרוחניות. להיות בקו ימין פירושו שרוחניות, שהמטרה, שהתכונות דלהשפיע, ושהבורא שהוא כוח ההשפעה - שכל זה חשוב לי. ואם זה חשוב, אז ללכת אחר כך לקו שמאל. חשיבות של קו ימין מקבלים רק למעלה מהדעת. בתוך הדעת לא משיגים אותה.

בתוך הדעת אפשר להשיג את חשיבות הרוחניות רק מעבר למחסום. זה נקרא "אמונה שלמה" - "אור חסדים בהארת חוכמה". למטה מהמחסום, יש ענף מאותו שורש של האמונה, מצב שכביכול אנו מצויים בתיקון של האמונה, שכביכול יש תחושה באיברי הגוף שלנו של נוכחות הבורא. את ה"כביכול" הזה משיגים במיוחד על ידי השקעת משאבים ומאמצים בחברה.

כשגומרים את העבודה הזאת ורוכשים בקו ימין אמונה לפי דרגתנו, אז הולכים לקו שמאל, ורואים שבתוך הדעת אין לנו דבר, שהמידות הן לא מתוקנות, שהמחשבות הן זרות - מרגישים שפלות כלפי קו ימין. ואז מגיעים לתפילה, ומתפללים שהבורא יעזור.

אם האדם הכין קו ימין, הוא רואה בחשיבות הרוחניות, המטרה, האמונה. ובקו שמאל הוא רואה, שהוא לא נמצא בשלמות, שהוא מצוי בחסרונות ובשפלות. כתוצאה משני הקווים הללו, נובע כוח התפילה, ועליה מלמעלה באה עניית התפילה - קו אמצעי.

ובעבודה הזאת צריכים כל הזמן להיות באיזון בין קו ימין לקו שמאל, "שלא תהיה חוכמתו מרובה ממעשיו". כלומר, שלא ייכנס אדם למצב שיגיד: "אני לא מסוגל לעשות שום דבר", או "אין לי כוח", או "הכול בידי שמיים, שיעזבו אותי, שום דבר לא תלוי בי", וכדומה. במילים אחרות, שלא יהיה קו שמאל יותר מקו ימין.

שני הקווים האלה חייבים להיות מאוזנים, כדי לא ליפול לקליפות ימין ושמאל. לאזן אותם, פירושו לגרום להם ליצור קו אמצעי, שבעצם לא קיים. יש קו ימין, תכונות הבורא, שמתגלות כלפי הנברא. וקו שמאל, תכונות הנברא, שמתגלות כלפי הנברא. והקו האמצעי הוא כבר התיקון, מידת יכולתו של הנברא להידמות לבורא.

את כל התהליך הזה הבורא עושה באדם על ידי זה ששולח "מאור המחזיר למוטב". ואז אדם שסידר נכונה את שני הקווים האלה - "בל תוסיף ובל תגרע" - נוצר בו הקו האמצעי. והקו הזה הוא הקרוי "אדם". כי תכונות הבורא ותכונות הנברא לא קרויות אדם. הן לא אנחנו, הן שני מלאכים. גם התכונות הרעות שלנו הן לא אנחנו, וגם התכונות הטובות של הבורא, שאנחנו חשים, הן לא שלנו. אנחנו - זה ההכנה לקו אמצעי.

ואז אדם צריך לבחון מהו השכר והעונש בכל מה שעובר עליו. ולא לעבוד על התכונות שלו. אלא לעמוד מן הצד, להיבדל מתכונות הבורא שבו, ומתכונות הנברא שבו, כדי לא להיות תחת שליטתן, ולעשות עליהן את העבודה "בל תוסיף ובל תגרע". כי אם הוא נמצא תחת שליטת תכונות הבורא או תכונות הנברא, הוא לא מסוגל לגרום להיווצרות הקו האמצעי.

הוא צריך להתבונן על שתי התכונות האלה של ימין ושמאל, שהן כשני מלאכים, שני כוחות, שניתנו לו באופן שווה מלמעלה:

קו שמאל - הטבע שלו, הוא לא שלו.

קו ימין - טבע הבורא, ודאי שלא שלו.

ולא להיות מושפע, ולא להיות קשור לאף קו. אדם חייב להעמיד את עצמו בין שני הקווים, ומנקודה זאת הוא יתחיל לגדול. כלומר, הוא חייב לא לתת לעצמו להיות מושפע מאף אחד מהקווים, כי הם לא האדם, אלא הם נקראים טבע, טבע להשפיע או טבע לקבל, ששניהם באים מלמעלה.

העבודה יכולה להיות תמיד רק בקו האמצעי, אפילו ש"האני" הוא רק נקודה אחת, רק נקודת התחלה, נקודה שבלב. אבל הנקודה מצויה בין שני הקווים, קו ימין וקו שמאל, ושניהם לא שייכים לאדם.

אם שני הקווים צריכים להיות מאוזנים, איך להתחיל מקו אחד?

להתחיל בקו ימין. אם האדם ממקומו חושב על עצמו: "מי אני, מה אני", ללא שום קשר לרוחניות, אז הוא רצון לקבל שרוצה רק ליהנות. באופן כזה הוא יכול להתבונן בעצמו, להיות 'הפסיכולוג' של עצמו, להבין את הטבע של עצמו.

אבל אם הוא רוצה להתייחס למציאות בצורה הכרתית, אזי הוא צריך להעמיד את עצמו לגמרי כלא שייך, לא שייך לבורא ולנברא, אלא מצוי באמצע, ביניהם. להיות נייטרלי, לא מושפע מהם. לראות מהצד את עצמו, את הטבע הבהמי שלו, שקודם הזדהה איתו. להסתכל עליו ולומר: "נכון, זה מה שיש בי, כך נולדתי, אלו התכונות שלי, זה אני. אבל מי זה אני?".

"יש לי גוף עם כל מיני תכונות, עם כל מיני מחשבות. את התכונות הבורא נתן לי מלידה. את המחשבות ואת כל ההבנות נתנו לי המשפחה, הסביבה, בית הספר, וכל האנשים שנמצאים סביבי. זה לא אני. אז איפה אני?". ואכן, ממתי האדם יכול לראות "מי הוא האני שלו"? הוא יכול מאותו רגע שהוא מגלה שהוא רוצה לבנות את "האני" שלו. אבל איך הוא יכול לבנות את "האני" שלו אם כל מה שיש בו זה לא הוא, כולל מה שהוא קיבל מהבורא?

אנחנו לא יודעים מה זה קו אמצעי. "האני" של האדם הוא חיסרון שלא היה מעולם במציאות, חיסרון להשפיע לבורא. הבורא לא ברא את החיסרון הזה, אלא האדם צריך להמציא אותו. לכן האדם שמעמיד את עצמו בקו ימין, צריך לקבוע מה הוא עושה. אז אומרים לו: "קודם צריך ללכת לקו ימין. מה זה 'קו ימין'? לראות עם מי יש לך עסק. מהו הטבע של הבורא, שהוא גדול, שלם, משפיע, ורוצה לתת לך שכר תמורת כל מיני מעשים. תחקור את כל הדברים האלה ובכך תרכוש אמונה".

מה פירוש "ובכך תרכוש אמונה"? יש לי כביכול הרגשת גדלות וחשיבות. כביכול. אבל אני יודע, שאני עושה את זה באופן מלאכותי, אני לא מרמה את עצמי. אני מערים על הכוח כביכול, אני מרמה את עצמי כביכול שזה ישנו, אבל על הרמאות הזאת אדם רושם שהוא מרמה בכוונה. זה נקרא, כמו שרב"ש כותב, כאילו שיש לאדם תחושה באיבריו, שהוא הגיע להרגשת הבורא, להרגשת החשיבות, הגדלות, הדבקות. הוא חש כביכול שהוא נמצא ברוחניות.

אם אדם עבד על עצמו ורכש את התחושה הזאת, עליו ללכת לקו שמאל ולראות מה אפשר לעשות בשמאל. שם ודאי יתגלה לו המצב ההפוך: "מי אני, מה אני", כלומר, הטבע שהבורא השריש בי, שאני אין ואפס, וכדומה.

ומתוך שני הדברים האלה עושים תשלובת, חיבור כזה, שממנו נוצרת התפילה. כך שלא קו אחד יהיה גדול מהקו השני. שמהחיבור ביניהם יהיה חיסרון אחיד. שהחיסרון הזה יהיה שאני בחיסרון, שאני בעצמי הוא החיסרון, ורוצה להיות כמו הבורא בשלמות. זה נקרא שבתפילה של האדם מחוברים שני דברים, שני הקווים יחד: מצד שמאל - חיסרון, תחושת הרע, הכרת השפלות. מצד ימין - הכרת הבורא, הכרת הטוב.

אם האדם מחבר את שני הקווים נכונה, באופן כזה שהם משלימים זה את זה, ואף אחד מהם לא שולט על השני, זה נקרא שהוא הגיע לתפילה האמיתית.

האדם צריך לדאוג ששני קווים אלה יהיו בהתמזגות נכונה, ובעוצמה המרבית שהוא מסוגל לה. אז זה נקרא תפילה. על התפילה הזאת הוא מקבל משהו שקרוי "קו אמצעי". מה זה קו אמצעי הוא לא יודע. זהו דבר חדש שנולד. לחבר בי תפילה אני יכול, אבל לקבל עניית התפילה, אני מקבל מלמעלה משהו שלא היה בי מעולם. מה שאני מקבל מלמעלה, זה כלי של נשמה. כלומר, רצונות רוחניים ששייכים לי, לא לבורא, או לקו ימין, ולא לקו שמאל, או לנברא, או לטבע שהייתי בו, אלא זה משהו חדש, זה באמת אני, חלקי בעולם הרוחני, התחלת הנשמה, כלי חדש.

וכך האדם מתחיל לגדול. הכלי הזה הוא האני של האדם. ואז הוא מסתכל על שני הקווים האלו ומתייחס אליהם, כמו לשני מלאכים, שני נתונים, שני כוחות, שני סוגי טבע: טבע של בורא וטבע של נברא, שנתנו לו אותם כדי שיעשה בהם שימוש נכון, בהתמזגות הנכונה. ושיוליד, שיברא משהו שלישי. קו אמצעי הוא ממש דבר שלישי, שלא היה קודם, שאותו רק האדם מוליד. ודאי שהבורא עושה את זה על ידי האור, אבל החיסרון צריך לבוא מצד האדם. הרגשת החיסרון, הכרת החיסרון, ההכנה צריכה להיות מצד האדם. כל עוד אין באדם הכנה, קו האמצעי לא יכול להיוולד.

הכלי שנולד בקו האמצעי הוא משהו שלא היה קודם במציאות. ובו הנברא מרגיש את עצמו, את האני שלו, הוא חש עצמאי. הכלי הזה הוא מסך ואור חוזר, והוא באמת האני. אבל הנברא חש שהאני שלו, הוא בעצם רצונו דלהשפיע, בלהידמות לרצונות של הבורא. אין שם לא בושה ולא אי נעימות, ולא תחושה של שפלות. כל הרגשות השליליים הם לא על האני של אדם, אלא הם על חיסרון של קו שמאל, שנתון לנו מלכתחילה, שהוא לא אנחנו, אלא הבורא ברא אותו כיש מאין, רק כדי שאנחנו נוכל להיעזר על ידיו, ולראות את ההפך מהבורא.

מהי הבחירה של האדם?

הבחירה היחידה שבאדם היא להגיע למיזוג הנכון של ימין ושמאל, כך שתיווצר התפילה. מה היא תפילה? שייווצר החיסרון, שעליו מקבלים את הענייה מלמעלה. שמלמעלה בא האור לחיסרון הזה, ואז מהחיסרון הזה נוצר כלי, מסך ואור חוזר. ומסך ואור חוזר הם כבר הכלי שאיתו הנברא מתחיל לפעול בכוחות עצמו.

מהם שני הקצוות האלה?

הנקודה שבלב היא נייטרלית, היא התחלת הקו האמצעי. היא כנגד האור. האור תמיד בא בקו אמצעי. ושני הקצוות הם: צד ימין, תכונות הבורא, וצד שמאל, תכונות הנברא, כביכול תכונות הנברא. את שני הכוחות האלו, השפעה וקבלה, נתנו לאדם כדי שיתחיל בתוכו בהקשר הנכון ביניהם: ליטול לפי יכולתו מקו ימין, לעומת יכולתו ליטול מקו שמאל, לעשות את המיזוג הנכון, ולא להיות מושפע, לא זה ולא מזה, אלא כל הזמן להיות בהכרה, ולשאול את עצמו: בשביל מה אני צריך את הכוחות האלה בתוכי? כדי להגיע למטרה!

רק באופן הזה יש להתייחס לשני הכוחות האלה, אחרת לא צריך את התכונות דלהשפיע, וכן לא את התכונות דלקבל. אם נוטלים אותן ללא התייחסות למטרה, אזי נמצאים או בקליפת ימין או בקליפת שמאל. למעשה, נוטלים אותן כשעומדים באמצע ורוצים להגיע למטרה בקו האמצעי. הקו האמצעי פירושו, שאני, והמעשה שאני עושה עכשיו, של חיבור ימין ושמאל, והבורא, שאליו אני רוצה להגיע - כולם מחוברים כנקודה אחת. אז פירושו שהאדם אכן בונה מעשה נכון בקו האמצעי. בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות" בעל הסולם מדבר על כך.

מהו המיזוג הנכון?

התמזגות נכונה היא שאדם נוטל תכונות של הבורא ותכונות של הנברא, כדי להגיע על פניהן לבורא. מה הוא יהיה בגמר התיקון? כל הקו ימין וכל הקו שמאל, הכול מה שמתגלה בהם. ומה הוא עושה עכשיו? הוא נוטל לפי המידה שיוכל לפנות לתיקון, לבקשת התיקון.

איך לעשות מיזוג נכון?

רב"ש אומר, שהאדם צריך בתוכו לחבר יחד את התכונות שלו: מי אני, מה אני, ואת התכונות של הבורא: מי הוא ומה הוא. המעשה העכשווי שלו צריך להיות ששניהם יהיו יחד. אם הוא מתחיל לנסות לחברן יחדיו, הוא מתחיל להרגיש בתוכו התנגשויות, 'פיצוצים'. בכך מתחיל להיווצר בו כוח התפילה. כשהוא מנסה לחבר בין התכונות, ורואה שהוא לא יכול, זו כבר תפילה. התפילה היא לא שהאדם מחבר את התכונות ושולט במצב, אלא גם כל המצבים שקודמים לכך.

האם גם ברצון להשפיע יש חיסרון?

ברצון להשפיע יש חיסרון, כך שהאדם לא ייפול לקליפת ימין. לא סתם נאמר, שצריך להיות בהתמזגות נכונה של שני הקווים. כל קו הוא מסוכן בתכונות שלו, כי האדם יכול ליפול תחת התכונות שלו ולהיכנס למצב שנדמה לו שהוא נמצא בשלמות. כל קו יכול לבטא שלמות משלו.

מה היא קליפה? קליפה היא שאדם נכנס לכיוון אחד. לא שהוא נמצא שם, זה לא חשוב. החשוב הוא, שבזמן שנמצא שם הוא מרגיש את עצמו שכביכול הוא נמצא במצב הנכון, במצב השלם, ואז אין לו שום הכנה, שום דרך לצאת.

האם חשיבות הבורא היא תמיד למעלה מהדעת, או שיש גם מצב שהיא בתוך הדעת?

חשיבות הבורא היא תמיד למעלה מהדעת, מפני שאין לאדם במה לראות את הבורא ולהרגיש אותו. אמנם הוא יכול לקבל את חשיבות הבורא מחברים, ואז לעשות בה שימוש, אבל הוא צריך בתמורה להשקיע בחברים, כי רק אז זה בא ככוח שאפשר להשתמש בו.

ומה קורה לאחר המחסום?

אחרי המחסום יש חשיבות שהאדם רוכש. הוא כבר מקבל את הרגשת הבורא, והיא זו שמביאה לו חשיבות. זה נקרא אמונה, כוח דלהשפיע. ואחר כך יש לו אפילו אפשרות לקבל על מנת להשפיע, אז יש לו אמונה שלמה. כי האמונה, חשיבות הבורא, באה למימושה.

מה זה בדיוק "כקליפת ימין"?

"כקליפת ימין" אלה הן המחשבות שאומרות לאדם, שהוא בסדר גמור, שהוא שלם, שעשה דברים טובים, שיכול בהחלט להסתפק במה שהוא. נגיד שזה ימין.

למה כתוב, שאדם צריך להיות בקו שמאל רק חצי שעה ביום, ובשאר היום בקו ימין?

"להיות חצי שעה בקו שמאל וכל השאר בקו ימין", מראה בעצם עד כמה שיש לנו בעיה להתמזג מקו ימין. זאת אומרת, לבלוע, לקבל, את ההתרשמות על חשיבות הבורא, על חשיבות המטרה, ואת העבודה על זה שהוא טוב ומטיב, ורוצה ביגיעה שלנו, וכדומה. יש בזה הרבה דברים. זאת אומרת, ממש חצי שעה כנגד עשרים ושלוש וחצי שעות.

אם אדם לא עושה עבודה נכונה?

אם אדם לא יכול לעשות עבודה בהתמזגות נכונה בין ימין ושמאל, אז הוא לא שולט בעצמו, הוא נמצא כל הזמן בטבע שלו, זה נקרא "כף הקלע": או זורקים אותו לימין - "הה, כל כך טוב", או שהוא נמצא ביאוש - מי אני, מה אני, ושום דבר לא שווה.

במצבים האלה האדם נמצא לא בזה ולא בזה, זאת אומרת, הוא אף פעם לא הוא עצמו. הוא נמצא או תחת טבע הבורא, או תחת טבע הנברא, שני המלאכים ששולטים עליו, ואז הוא מלאך. ברגע שאדם יושב ובוכה הוא מלאך, שולט עליו קו שמאל, ואז הוא נשאר תקוע בו. או הפוך, בקו ימין - רק חסרות לו כנפיים והוא מוכן לעוף.

גם ימין וגם שמאל הם לא מצבים שלי. "האני" יכול להיות ממשי רק כשהוא ממוזג בשניהם, כדי להתקדם וליצור משהו חדש, לגמרי חדש. האדם לוקח חלק מהטבע הבהמי, רצון לקבל, וחלק מהטבע האלוקי, רצון להשפיע, ומשניהם הוא רוצה לבנות משהו חדש. המשהו החדש הזה, השלישי, הוא באמת חדש, הוא דבר כזה שלא היה במציאות.

בקבלה אומרים, שחיסרון, רצון, זה מה שקיים ברוחניות. וכאן בא חיסרון, רצון חדש לגמרי, שהוא רק נבנה על שניהם, אבל הוא חדש. מזה יוצא, שאדם מוליד את הנשמה שלו, הוא מוליד את המצב החדש הזה. האדם הוא בעל הפעולה. ודאי שהבורא נותן לו את הכוחות, מביא לו את כל המרכיבים של אותו הכלי, אבל האדם בונה את הכלי הזה, ואז אין לו בושה. אחרי זה אין לאדם בושה כי מלכתחילה הוא גרם, הוא עשה, הוא פעל, לבניית הכלי הזה.

איך אפשר במצבנו הנוכחי לשלוט על מה שעוברים?

אפשר להיות בכל המצבים האלה ולהיות בפיקוח עליהם, ולא לתת לעצמך להיות בהרגשה רעה או טובה. חייבים להיות כל הזמן עם השכל ליד הרגש. כך גם השכל וגם הרגש באים לאיזון, שלא יהיה אחד יותר מהשני.

אם השכל הוא יותר מהרגש, אז האדם נעשה חכם: "בשביל מה לי לעשות את כל הדברים האלה, אני בכל זאת לא יכול, הבורא יותר גדול, הוא יעשה. ואם לא, אז לא. מה אכפת לי". ואם הרגש יותר מהשכל, אז הוא נמצא שקוע בתוך הרגש, והשכל פשוט לא יכול להפעיל את הראש. מה צריך לעשות? לחפש בחברה כוחות שיעזרו להגיע לאיזון. אין ברירה. צריך חברה כדי למצוא כוחות לאיזון.

אבל בחברה אדם מושפע מאחרים וזה מפריע לו.

אדם מצוי תמיד תחת השפעת החברה, הסביבה. יחד עם זה הוא חייב להשתדל כל הזמן לחבר את שלוש הנקודות: אני, הוא, והמעשים שלי - המצב הנוכחי שלי, כך שיהיו כאחד.

אם האדם עושה איזון בין קו שמאל לקו ימין, זה נשאר בו בקביעות?

איזון בין קו ימין וקו שמאל צריך להתחדש כל שנייה. אף פעם אי-אפשר לשמור על איזון. רוחניות היא דבר שכל הזמן משתנה. ברוחניות אין רגעים שמגיעים למשהו ומתרווחים, ונחים. אין דבר כזה. אם אדם מתרווח הוא כבר לא במצב שהשיג.

איך אפשר להיות בשליטה על הקווים?

אם האדם מלכתחילה יודע בשביל מה הוא הולך לימין, זה נקרא ימין. אם הוא לא יודע, אלא נמצא בהרגשה ששולטת עליו, לא נקרא שהוא נמצא בימין. אולי אפשר לקרוא לזה קליפת ימין, אבל פשוט מגלגלים עליו כל מיני מצבים ללא שליטתו. ימין ושמאל זה שהאדם קובע, שזה ימין בשבילו, והולך לזה.

מאיפה לו לדעת שהוא נכנס לימין, הרי לא כתוב על הדלת "זה ימין, תיכנס!"? האדם בוחר לעצמו מסך כל הדברים שמתגלים לפניו, או שרוצה לגלות אותם, שהדברים האלה שייכים לימין והדברים האלה שייכים לשמאל. לא שהם נמצאים בצד ימין או בצד שמאל שלו, שום דבר לא נמצא שם, אלא הכל זה רצונות, תכונות, מחשבות, שהאדם בעצמו מחלק אותם לימין ושמאל.

למה קו ימין נקרא למעלה מהדעת?

קו ימין נקרא למעלה מהדעת, למעלה מההכרה, למעלה מההשגה, למעלה מההרגשה, מפני שקו ימין נקרא חשיבות הבורא, רצונו להשפיע לנבראיו, ההבטחה שיהיה לנו שכר, שהעונשים שלנו הם תיקונים. האדם לא רואה זאת במו עיניו, זה לא מתגלה לו בחוש.

לכן, יש כאן משהו שצריך לסמוך עליו ולא נמצא בתוך החושים שלו. האדם צריך למלא את החושים שלו כאילו בידיעה, כאילו שהוא מלא בהרגשת הבורא. ואז הרגשת הבורא נותנת לו בטחון, חשיבות הבורא. הרי האדם לא נמצא בהרגשה הזאת, הוא צריך למלאות את ההרגשה שלו כאילו הוא מרגיש את הבורא, כאילו הוא הגיע להרגיש אותו.

האם גם הקו האמצעי שאדם משיג הוא "כביכול"?

אם האדם כביכול נמצא בקו ימין, ואיתו הוא הולך לקו שמאל, ונגיד מגיע לאיזו תפילה, ומגיע לאיזשהו מצב שנקרא קו האמצעי, האם הקו האמצעי הזה הוא גם "כביכול", או לא? כן, גם הקו האמצעי שלו יהיה עדיין "כביכול".

אבל אחרי שהאדם משקיע בזה מאמצעים, הבורא פותח לו את עצמו, ואז הוא באמת מרגיש את החשיבות והגדלות של הבורא, וזה נותן לו את כוח האמונה האמיתי, ואז הוא רואה גם את התכונות שלו, שהן ממש קליפות, ממש הפוכות מהבורא.

במידה שאדם מרגיש ורואה את הבורא האמיתי, הוא גם רואה את עצמו בצורה אמיתית, ואז יש קדושה כנגד קליפה. ואז יש קו אמצעי אמיתי, שהוא כוח הנשמה, רצון לקבל בעל מנת להשפיע, רצון לקבל עם מסך, עם אור חוזר. צריכים לנסות כמה פעמים, עד שזוכים שהקו האמצעי יהיה אמיתי, ולא כמו במשחק ילדים. למרות שגם ילדים משחקים ב'כאילו' ומזה הם לומדים איך פועלים בפעולות אמיתיות.

כשאדם מנסה שוב ושוב, הוא הופך לבעל ניסיון, כמו בבית ספר שלומדים ולומדים, ואחר כך יכולים ללכת לעבוד.

האם לפני המחסום אי-אפשר לעשות קו אמצעי?

לפני מחסום כאילו משחקים, לכן המצב הזה נקרא "זמן ההכנה". לפני שעוברים את המחסום לא יכולים לעשות קו אמצעי אמיתי. הוא לא יכול להיות אמיתי. "אמיתי" פירושו שבאמת יש לאדם תכונות של להשפיע ולקבל. ולפני שעוברים את המחסום אין תכונות כאלה, הטבע הוא טבע בהמי, טבע דעולם הזה. שהוא לא אמיתי.

האם יש דוגמאות כאלה בחיים?

כשאדם נמצא באיזה מצב מסוים והוא פתאום תופס את עצמו, עוצר את עצמו: "איפה אני נמצא?" ואז הוא מסתכל ושואל: "מי ישנו?"יש בורא, מטרה, חשיבות, דבקות, רצון להיטיב לנבראיו, שכר ועונש - כל הדברים האלה שיכולים לדבר על הבורא, מה הוא יודע, מה הוא מכיר, מה הוא מבין מהבורא.

והאדם חושב על זה, התרשם מזה. עכשיו הוא הולך לקו שמאלמי אני, מה אני, לעומת התכונות של הבורא, ובהתאם למה שהוא מרגיש ורואה בתוכו, הוא מתחיל להשוות זה עם זה, ובכל פעולה של השוואה בינו לבין הבורא, הוא שומר על האיזון ביניהם, כך שמזה תיווצר תפילה, שאני עם הדברים השליליים שלי רוצה להיות כנגד הדברים החיוביים של הבורא.

בצורה כזאת כדאי להתחיל לחבר בפנים את הדברים האלה, ואז נמצאים כאילו באמצע בין שמאל לימין, אם אפשר לקרוא לזה שמאל וימין. להתחיל לבנות דמה כמו שילדים בונים בתים מחול. לא אמיתי, אבל לבנות. בזה האדם מתחיל לראות, איך הוא כל הזמן יכול לשמור על עצמו, שאני, והמטרה שלי להיות כמו בורא, והנתונים שהבורא נותן לי, בצד ימין ובצד שמאל, יהיו יחד. שאחד לא יהיה יותר מהשני. ושכל פעם הוא ישלוט במצב הזה.

ואחר כך כשמתרגל לעשות את המצב הפנימי הזה, שהוא כל רגע בונה, וכל רגע הוא משתנה, והוא שוב צריך לבנות, והוא שוב משתנה, ושוב. כמו טיל שמתביית על מטרה. הוא משתדל לשמור אותו בכל המצבים שנמצא בחיים: בעבודה, בחנות, במיטה, בלימודים, לא חשוב איפה ומה. כדאי לנסות. זו דוגמה מהחיים.

מה פירוש לקבל כוח אמונה אמיתי?

כל דבר שמתעורר באדם שהוא הפוך מהבורא, שהוא לא מתוקן, האדם יכול לתקן על ידי כוח אמונה הזה. כוח האמונה הוא הרגשת האלוקות, הרגשת השלמות, הרגשת הנצחיות, הרגשת החשיבות בעל מנת להשפיע. כל הדברים שמרגישים ברוחניות, או בבורא, הם "משפיע" - סך הכל תכונת המשפיע. מה שנראה טוב, חם, רך, או איזו צורה אחרת שבה מרגישים דברים טובים, מתרגמים למילה אחת: "המשפיע".

לא שמשפיע עלי, אלא תכונת המשפיע היא דבר רך, דבר טוב. וזה דבר רך וטוב לא כלפי, שאז אני המקבל, אלא התכונה בעצמה היא כזאת. ואם אני רוצה את התכונה זאת, כך אני צריך להיראות. זאת אומרת, לקבל על עצמי את תכונת המשפיע, להיות המשפיע, ולהרגיש רך, חם וטוב, זה אותו דבר.

0 תגובות
73. שלבי ההכנה לרכישת האמונה
19/05/2013 21:33
שושי גולד
פרק 73, תפילה, אמונה, רצונות, הבחנות

שיחה (16.8.02) על מאמר: "עניין בתפילה ליישר רגליים ולכסות ראש"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 10

ברוחניות, ההגדרות של מהו חטא, מהו עונש, מהו שכר, הן לא כמו בגשמיות. מה שבגשמיות מפרשים בקלות לפי מראה עיניים, ולפי ראייה פנימית, שמייחסים את כל הסיבות לכוח עליון - ברוחניות, הפירוש של כל מילה, של כל הגדרה, של כל מעשה והתרחשות, הוא קצת אחר:

בעניין חטא - בגשמיות חטא פירושו: לעשות מעשה באורח לא נכון. היו לאדם כוונות מוטעות, הכנה מוטעית, ולכן חטא. ברוחניות, "חטא" פירושו: מצב. לא שהאדם עצמו עשה מעשה רע, אלא נעשה דבר רע מעצמו. הוא התגלגל מלמעלה: לא האדם עשה. מי הוא בכלל שיעשה משהו. מלכתחילה מסתכלים בצורה אחרת על בעל המעשה ועל המעשה עצמו. קובעים שהמעשה הזה קרוי "חטא". ודאי שהאדם בעצמו לא אשם, ואף אחד לא עומד להעניש אותו.

עניין העונש - בגשמיות, בעולם הזה, עונש פירושו שפוקדים את האדם כל מיני ייסורים: הוא נכנס לבית הסוהר, נעשה חולה, מת, חס ושלום, וכו'. אם משהו קורה לו ולא יודעים מנין זה בא, אומרים: "מסכן, קיבל עונש", או אם החברה או מוסדותיה מענישים אותו, גם אז אומרים שהוא קיבל את עונשו. ברוחניות, גם "עונש" מתגלגל מלמעלה, לכן לא רלוונטי לומר שמישהו עשה מעשה רע או לא עשה, אלא הבורא עושה איתו כך, וזה לא קרוי עונש. מה שנראה בעינינו כעונש, ברוחניות קרוי "תיקון". מתקנים את האדם. בדרך כלל מתקנים בדרכים לא כל כך נעימות. אדם מרגיש שפוקדים אותו מאורעות לא נעימים, אבל זה בחזקת "תיקון".

עניין השכר - בגשמיות, שכר קרוי מה שהאדם מרוויח, ומרגיש בכלים שלו שעשה והרוויח. ברוחניות, בדרך כלל מה שנראה לנו כשכר, הוא לאמיתו של דבר עונש.

ובעניין אמונה - בעולם הזה אמונה פירושה, שהאדם, בעיניים עצומות, מבלי לדעת כלום, מהלך אפילו בחשכה, וככל שהחשכה והסכנה והאי ידיעה גדולות יותר, האדם נחשב למאמין יותר. ברוחניות, "אמונה" היא עניין הפוך. במאמר הזה רב"ש נותן דוגמה מאוד יפה : "נמצא לפי זה, כי עיקר מה שהאדם צריך להשתדל בעבודתו, הוא רק לזכות בבחינת אמונה", מה זה אמונה? "היינו, שירגיש שיש מציאות ה'". במילים אחרות, הכול נפתח והאדם מרגיש שהבורא גדול, כול יכול, ואז הוא נקרא "מאמין".

איך יכול להיות שזה נקרא מאמין, הרי אצלנו זה נקרא ידיעה ולא אמונה? שוב מסתבכים בהגדרות מנוגדות. וקבלה היא לא סתם חוכמה מנוגדת להיגיון הבהמי שלנו, שבו הכול פועל לפי הגדרות אחרות. למה? כי אנחנו לא יודעים מה זה לחיות בגילוי הבורא.

לפי מה שלומדים ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר ספירות", הכול נעשה על ידי האור. אור מאיר לכלי, מוליד את הכלי, מתקן את הכלי, נותן לכלי כל מיני תכונות משלו. באותה מידה שהכלי הוכשר, לקלוט, לסגל לעצמו תכונות של האור, כך הוא עשוי להשתנות. בהתאם לאופן שהכלי משתנה, כך הוא דומה יותר לאור, ואז הוא מתמלא יותר באור, זוכה יותר לשלמות ונצחיות.

הכול תלוי בהתגלות האור. אין פה עניין של אמונה, כמו שנוטים לחשוב בעולם שלנו, שאור לא נמצא ואז בכוחו של הכלי לעשות משהו. בקבלה לומדים, שבלי אור אין כלי. למעשה, בלי אור, אין מציאות. לפי מידת האור שממלא את הכלי, שמוסר לכלי חלק מתכונותיו, לפי זה הכלי מסוגל למשהו.

לכן "אמונה" נקראת הרגשת הבורא. הרגשה ממשית, כמו בעולם הזה, בחמשת החושים. זה בעיקר מתפרש ממוחא ומליבא - ליתר בהירות, אפשר להגיד, שזו הרגשה. בכל החושים, אבל בעיקר בראייה ובשמיעה. ראייה היא החשובה ביותר, הנעלה ביותר, כמו שבגוף הביולוגי ראייה היא החוש החשוב ביותר. למעלה מ-90% מהידע על החיים מתקבלים דרך חוש הראייה.

אם כך, כל השלבים שעוברים בזמן ההכנה, הם כדי לרכוש את האמונה, כדי שיהיה רצון לגילוי הבורא. לאדם אין רצון כזה, הוא מתאווה לכל מיני דברים אחרים, אבל לגלות את הבורא הוא לא רוצה. למה? כי גילוי הבורא מביא לו תיקון. הוא מביא לטבע שלו דבר לא טוב - הופך אותו לעל מנת להשפיע. לכן, הרצון לקבל, הטבע שלנו, מתנגד לזה. לא שהבורא נסתר ממני, אלא הטבע שלי הוא הוא שמסתיר את הבורא.

ואז, כדי שהאדם בכל זאת ירצה בגילוי הבורא, נדרש זמן הכנה שנמשך כמה שנים. האדם רוכש כל מיני התרשמויות מחוסר גילוי הבורא, וזה נקרא "זמן ההכנה" - הסתר כפול או הסתר רגיל. ולא סתם הסתר כפול והסתר רגיל, אלא האדם מרגיש עד כמה הוא מצוי בהסתר וכמה הדבר הזה מכביד עליו.

מתוך זה מגיעים, בהדרגה, להיווצרות הרצון. נולד באדם רצון חזק שאינו חסר כלום מלבד שהבורא יתגלה, מה שקרוי "חולת אהבה אני" - חוץ מזה אני לא רוצה כלום ולא צריך כלום. אני בטוח שזה המפתח לפתור את כל בעיותי, הכול תלוי רק בזה - הבורא יתגלה, יהיה לי טוב, לא יתגלה - אני לא יכול לסבול יותר.

ואם אדם מגיע לרצון כזה גדול להתגלות הבורא, רצון אגואיסטי, לצורכי עצמו, אבל רק את זה הוא רוצה וזולתו כלום, פירוש הדבר שיש לו כלי לגילוי - ואז הבורא מתגלה. וגילוי הבורא, גילוי האור, כבר מתקן את הכלי. כל עוד האור לא מופיע בכלי, הכלי לא יכול להיתקן, לא יעזור כמה שאדם יצעק, הוא לא יכול לרצות תיקון, הוא לא יכול לרצות שייעשה בו שינוי, הוא מתאווה רק למילוי הרצונות שלו.

גילוי הבורא הוא הסיבה לכל התיקונים ולכל המילויים. גילוי הבורא הוא הסיבה לכל הבטחה שהולכים בדרך הנכונה. מפני שאז מתגלות התכונות שיש באור, ואז יכולים לקלוט את התכונות הנכונות. הכול הוא כתוצאה מהתגלות הכוח היחיד הזה, השולט, הגדול. ואז האדם נכנע, ובהחלט נכלל בו.

עוד הגדרה מיוחדת שהרב"ש נותן, היא בעניין גוי ויהודי. גם ברוחניות וגם בגשמיות קיימים המושגים "גוי" ו"יהודי" – "אומות העולם" ו"ישראל".

רב"ש אומר, שיש בנו התכללות גויים ויהודים, כי אנחנו תוצאה משבירת "אדם הראשון", אבל מפני שעדיין לא תיקנו את השבירה, אנחנו נמצאים בערבוביה בין התכונות האלה. וכתוצאה מהערבוביה הזאת עם ישראל נמצא בגלות באומות העולם. כלומר, בתוך "עם ישראל" נמצאים רצונות של ה"גויים" והם שולטים על "עם ישראל".

כשעם ישראל נמצא תחת הגויים זה נקרא "גלות". למטה מהגויים, לא למעלה מהם. זה מה שכל אחד מאיתנו מגלה לאט לאט, שהאגו שלו, הרצון לקבל כדי לקבל, הוא השולט, ומנהל את כל ניצוצות ההשפעה, אפילו הקטנים ביותר שיש בו.

ומפני שכתוצאה משבירת "אדם הראשון" אנחנו נמצאים בגלות וה"גוי" שבנו שולט על ה"יהודי" שבנו, ה"גוי" שבנו אומר ל"יהודי", שהוא צריך לקיים תורה ומצוות רק מפני שה' ציווה. במילים אחרות, לא צריך לגלות את גדלות הבורא, ולא צריך להשתוקק לגילוי הבורא, אלא פשוט לעבוד כמו שהבורא ציווה לעשות. תעשה, ותו לא.

ה"גוי" לא אומר לאדם אל תעסוק בכלום, הוא אומר לו לעסוק, אבל לעשות רק מה שמוטל עליו ותו לא. אל תתקרב להיות "בן" - "בנים אתם לה' אלוקיכם", אלא תישאר להיות כעבד. הבורא אמר - אז תעשה.

למה יש פחיתות בדרגה הזאת? הפחיתות היא בכך שאדם לא רוצה להרגיש את ריבונו, את הבורא. האדם לא רוצה לעבוד מטעם ההכרה, ההרגשה, הגילוי. וגם לא מטעם הדבקות, השתוות הצורה. ובכך הוא נשאר בטבע. "טבע" בגימטרייה - "אלוקים".

כל הטבע, ואף אנחנו בתוכו - הרי אנחנו לא יכולים לצאת מתוך עורנו, מתוך הגוף שלנו -ודאי שמקיים ציוויי ה' ללא שום פקפוק. כל החוקים שמתגלים בעולם - פיסיקה, כימיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, לא חשוב מההם כולם חוקים פרטיים של החוק הכללי שקרוי "טבע" או "אלוקים".

אז מה בסך הכול אומר ה"גוי" שבנו ל"יהודי" שבנו? הוא אומר לו: "תקיים את חוקי הטבע!""ה' ציווה - אז תקיים!". כלומר, תישאר בתוך הטבע כמו כל הטבע.

למה הוא קרוי "גוי"? כי הוא לא אומר לאדם שהוא צריך להתייחד עם הבורא, להיות "יהודי", שהאדם צריך להיות מיוחד מכל הטבע, בכך שעולה ונעשה בהשתוות הצורה עם הבורא. אלא משאיר אותו כמו שהוא, בדרגה הבהמית שלו, ללא המצב "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם" - "אדם אתם" וכו'.

ויהודי, רב"ש אומר, הוא מי שעושה את המעשים שלו מטעם גדלות הבורא. מטעם גדלות הבורא הוא לא מגיע לכך שמבצע את ציווי הבורא, שהוא בגימטרייה "אלוקים" - "טבע", אלא מתחיל מטעם גדלות הבורא להיות משמש לבורא. במילים אחרות, הוא כבר מתחיל לגדל את האדם שבו, שדומה לבורא. במידה שהוא מרגיש את הגדלות, במידה הזאת גם בו נולד עניין של האדם - אדמה לבורא.

וזה שייך לגילוי האמונה, להתגלות האלוקות. כי בלי התגלות הבורא, או כלי בלי אור לא יכול להשתנות, לא יכול לתקן את עצמו, ולקבל את צורתו של האור. האדם יכול להיות יהודי רק אחרי שזכה לגילוי הבורא.

לכן, חוכמת הקבלה, שהיא לפי ההגדרה "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה", היא פשוט שיטה איך לא להישאר בתוך הטבע, איך להגיע למטרת הבריאה - "ולדבקה בו". ולעשות את זה על דרך האמונה, כי האמונה היא התגלות האלוקות.

ריבוי השמות והמונחים מבלבל. אולי הכול כתוב בספר?

נכון שיש הרבה שמות, וקשה להתמצא במילים האלה, שהן לא בדיוק לפי המילון שלנו. אבל לא יעזור אם זה יהיה כתוב, כי את זה כל אחד צריך לכתוב לעצמו בלבו שלו. גם זה נכנס ליגיעה. כדאי לקחת מחברת ולהתחיל לכתוב, כל אחד לעצמו, מילון הגדרות: מה זה עונש, מה זה שכר, מהו חטא, וכו'.

מהי ההפכיות בהגדרת שכר ועונש בין גשמיות לרוחניות?

בדרך כלל מה שנראה לנו שכר, הוא בעצם עונש. למה? כי כל אחד מאיתנו שרוי ברצונות אגואיסטיים. לפי הרצון האגואיסטי שלו, אם הוא עכשיו היה מרוויח במשחק מזל כמו טוטו, מחר הוא כבר לא היה בא יותר ללמוד קבלה. בשביל מה לו? אם הוא היה מקבל מה שהוא רוצה, בשביל מה לו לבוא ללמוד. קרוב לוודאי שהוא לא היה בא. הוא בא מפני שהוא מתאווה למשהו, מפני שחסר לו משהו.

אם הוא היה מקבל איזו מתנה מהממת שממש מבלבלת את דעתו, הוא היה נעשה שבוי בתענוג שקיבל מהמתנה הזאת, ולא היה בא יותר לשיעורים. ואת המתנה האמיתית, המטרה האמיתית, הוא לא יכול היה להשיג, מפני שכיסו אותו עם מין תענוג בהמי.

אז זה נקרא שכר או עונש? זה נקרא עונש, למרות שלו זה נראה כשכר. ההגדרות שלנו הן בהחלט על פי מצבנו. ואי-אפשר לשנות את זה בכוח. כי מתוך הטבע אנחנו פועלים לפי הכללים האלה. אבל ראוי להכיר בכך, שהרוחניות היא לגמרי לא לפי ההיגיון שלנו.

בזמן ההכנה, הרצון לקבל גדל כל העת ואיתו גודל האשליות לגבי תענוגים גשמיים. כל פעם צריך להגיע מחדש לאבחנה שהן שקר. האם זה יכול להימשך כך עד אין-סוף?

קודם כל זה נכון. זו באמת קביעת מצב נכונה. כתוצאה מלימוד הקבלה, כתוצאה מהרצון להשיג משהו, להתקדם, האדם מגיע כל פעם לאבחנה רוחנית של מצבו, ורואה שביחס למצב שהשיג, כל מה שהשיג ומה שהבין הם דברים שגויים.

הוא מבין שמעכשיו והלאה הוא יכול להתייחס לדברים האלה כמו שהם, בצורתם האמיתית, ולא כמו קודם כשחי באשליה. אבל כל זה נכון רק לגבי המדרגה הנוכחית שלו. עכשיו נותנים לו תוספת רצון, ועוד כל מיני דברים המבלבלים את דעתו ועוד דברים גדולים יותר, והוא שוב נמצא במצב שהוא לא יכול לקבוע שהדברים הם אשליה ושקר.

אבל, מפני שלכל נשמה יש ערך משלה, המצב הזה הוא לא אינסופי: "לא לָנֶצַח יריב". אלא האדם מקבל עוד אלף או עוד אלפיים פעם מצבים כאלו, לבסוף מצבים אלה באים אל סופם, והבורא פותח את עיניו. לעולם, גם לאחר שנכנסים לרוחניות, כלפי המדרגה העליונה האדם תמיד לא מבין כלום, ולא יודע כלום, ונקלע מחדש לכישלונות, והוא שוב משול לטיפש.

ולא יכול להיות אחרת. כל מדרגה עליונה היא גדולה יותר, היא גבוהה יותר, מההיבטים של רצון, השגה, תכונות, למעשה בהכול. עד כדי כך שכל מה שהאדם משיג היום, לא יכול להיות אפילו בסיס להכרת דרגה עליונה יותר.

כמו שלומדים, שאחרי גלגלתא בא ע"ב. מה יש בע"ב מגלגלתא? קצת הארה של ד' דהתלבשות. ע"ב שרוצה אחר כך להגיע לגלגלתא, יש לו רק איזה מין הארה קטנה שישנה גלגלתא, אבל אין לו כלום ברצון של גלגלתא ד' דעביות. הוא לא מבין מה זה בכלל. הוא לא מבין מה זה להיות כתר. הוא יודע מה זה להיות חוכמה. כתר וחוכמה הם שתי מדרגות סמוכות ברוחניות, בדרגות כל כך גדולות.

וכך כל דרגה ודרגה ברוחניות. יש התחלפות בין המדרגות עד כדי כך, ש"אין" הופך להיות ל"אני", ו"אני" ל"אין", שממצב של "אני" לא נשאר כלום, כדי להיות "אין" - "אין" קרוי אין-סוף - כדי לעבור לדרגה עליונה יותר.

לכן, כל מצב חדש הוא מצב שכלפיו אין לי שום כלים. וכך זה צריך להיות. אחרת זה לא קרוי עלייה, אחרת זה לא נחשב לרכישת מצב חדש, כי מצב חדש הוא טבע לגמרי חדש.

אנחנו עדיין לא מבינים די הצורך וחושבים שמדרגות ברוחניות מבטאות שכל פעם אני קצת יותר חכם, קצת יותר עשיר בתכונות, קצת יותר טוב. אך זה לא קצת. כל פעם הדרגה החדשה היא עד כדי כך הפוכה מהדרגה הרוחנית הקודמת, שאי-אפשר להבין את זה, שממש אי-אפשר להשיג את זה. ההבדל יותר גדול מההבדל שבין אדם מבוגר לתינוק שזה עתה נולד. וכאלו יש הרבה מדרגות.

אנחנו בסך הכול לא באים לשלוט על המדרגות האלה. כי ברגע שאדם שולט על המדרגה שלו, באמת רוכש אותה, והוא הוא המדרגה, אזי הוא כבר מימש בה את כל הכוחות שלו, ואין לו יותר מה לעשות בה. הוא מיד עובר למדרגה עליונה יותר.

לעולם לא רוכשים את המצבים האלה, אלא הם קיימים רק כדי להעלות אותי בדבקות לבורא, הם לא קיימים לצורך שליטה על עצמי. האדם מגיע לשלוט על הטבע, בגלל שהוא רוכש טבע של הבורא, ולא שהוא מתחיל להיות בעל הבית על טבעו שלו.

אבל המצבים האלו הם מצבים מוגדרים, שסופם להיגמר. כל אחד לפי מבנה נשמתו צריך, כמו שבעל הסולם כותב במכתבים, למלא את סאתו. לכל אחד יש שק כזה שהוא צריך לגמור לברור אותו, ואז הוא נכנס לרוחניות. וגם ברוחניות ישנו מספר מוגדר של מצבים שחייבים לעבור, ואז מגיעים לגמר התיקון.

אנחנו לא מבינים מה זה חיים בממד אחר. פשוט קטונו.

מה ההבדל בין ידיעה לאמונה ברוחניות?

אמונה היא התגלות האלוקות, שמקנה לאדם כוחות להידמות לבורא. מתוך שאדם מדמה את עצמו לבורא, מתקן את עצמו, ומידמה לבורא, "ממעשיך הכרנוך", מתוך התיקונים שלו, שהוא תיקן את עצמו על ידי ההתגלות של הבורא, הוא עכשיו רואה ויודע מי הוא הבורא, ומתגלים בו שמות הקדושים.

מי נקרא ע"ב, ס"ג, משה, יעקב? נברא שיש בתוכו מסכים מיוחדים, ואז הוא עושה מעשה על מנת להשפיע לבורא. מתוך זה שהוא עושה מעשה על מנת להשפיע לבורא, הוא עושה את פעולת ההשפעה, לפי זה הוא אומר: "לפי הפעולה הזאת אני נעשה דומה לבורא".

מתוך הפעולה הזאת הוא יכול להגיד: "אני עכשיו מכיר את הבורא, הבורא משפיע כמוני, אולי עוד פי מיליון ממני, אבל במידה הזאת אני מכיר אותו. יותר מזה לא". זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". והאור שמתגלה, אור חסדים בהארת חוכמה, או אור חוכמה פנימי שמתגלה רק בלבוש דחסדים, קרוי "ידיעה", אור הדבקות.

"אמונה" היא כוח התיקון.

"ידיעה" היא תוצאת של כוח התיקון. הכלי המתוקן כבר מבצע פעולה בדומה למה שעושה הבורא, מתוך כך יש לו ידיעה. "ידיעה" נגזרת מהמילה "וידע אדם את חווה". ידיעה היא דבקות, ידיעה היא חיבור.

לפני כן צריכים לעשות תיקון. עשיית תיקון נובעת מהאמונה, מהתגלות האלוקות. כשאדם מגלה עד כמה הבורא גדול, שולט, הכול, הוא קולט מכל אלה את הכוחות, ואז הוא רוצה להידמות לבורא, להכניע את עצמו, ולקבל ממנו מסכים. כלומר: קודם אמונה ואחר כך ידיעה.

למה התיקון הראשון הוא על הרצונות הגשמיים?

רב"ש אומר: "וניתן לנו ללמוד את סדר העבודה בעל מנת להשפיע בדברים גשמיים, ששם נמצאים רק תענוגים קטנים, הנקראים בלשון 'הזוהר' הקדוש 'נהיר דקיק', שפירושו, אור דק מאוד", שיכול לחדור לעולם שלנו למרות צמצום א'.

כולנו נמצאים למטה מהחלטת המלכות באין-סוף, לפיה אסור לקבל שום אור. מלכות דאין-סוף גירשה את כל האור ואמרה: "אני לא מקבלת אף פעם". ואחר כך מזה שעברה על האיסור הזה ונשברה, נעשו הקליפות. ולקליפות נכנסו ניצוצות קטנים מאוד מהאור. לכן הקליפות הן יעד למשיכה.

אנחנו נמצאים לא ברוחניות אלא בגשמיות. וצריך לתאר את המצב כך: למעלה יש מצב שנקרא "אין-סוף". למטה, תחתיו, נמצא "עולם אדם קדמון". עולם אדם קדמון הוא כביכול מערכת שמתרגמת את אין-סוף לחמישה כלים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, וחמישה אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

תחת עולם אדם קדמון נמצאת מערכת עולם האצילות, שהיא המערכת ששולטת, שמפקחת, שמנהיגה את כל מה שיש למטה ממנה. זה מה שהוחלט באין-סוף. ומה שאחר כך מתוכנן בעולם אדם קדמון, הוא שבמצב הסופי חייב להיות כלי, נברא, בחמישה כלים מלא נרנח"י, שבכך הוא ידמה לבורא, ואת זה מבצע עולם האצילות.

תחת עולם האצילות נמצאים בצד ימין עולמות בי"ע דקדושה: בריאה, יצירה, עשייה דקדושה, וכנגדם בצד שמאל עולמות בי"ע דטומאה: בריאה, יצירה, עשייה דטומאה (בינתיים אפשר לדמיין ימין ושמאל לא במונחים רוחניים). בין עולמות דקדושה לעולמות דטומאה נמצאת הנשמה של כל אחד ואחד מאיתנו. ומתוך עולמות בי"ע האדם עולה לעולם האצילות, במידה שהוא מתקן את עצמו.

למטה מעולמות בי"ע, נמצא מעבר, כביכול קיר, מחיצה, בין עולמות בי"ע לעולם הזה, "מחסום". ולמטה ממנו נמצא העולם הזה. ואנחנו נמצאים בעולם הזה תחת עולמות בי"ע דטומאה. הם מזינים אותנו. הם נותנים לנו קצת הארה בכלים האגואיסטיים שלנו.

לעולמות בי"ע דטומאה כלים אגואיסטיים גדולים, וההארה שיש בהם היא אור. לא ממש אור, אבל בכל זאת קצת אורות. ואצלנו עוד פחות מהם. הכלי שלנו הוא כלי אגואיסטי קטן מאוד, והאורות שיש בו הם ממש נר דקיק. זה מה שמותר לו לאדם כדי לחיות וליהנות, ומלבדו גם לדומם, לצומח ולחי. זה נקרא חיים המדומים. למה? כי "חיים" קרויים האור שבונה ומחיה את הכלי, וכאן, בעולם הזה, אין אורות, אלא הארה מאוד מאוד קטנה. לכן הם קרויים "חיים המדומים", כי הם לגמרי לא דומים להשפעה האמיתית על פעולת האור.

ורב"ש אומר, שבינתיים, בעולם שלנו, כשמצויים למטה מבי"ע דטומאה, ניתן לנו ללמוד מה הם מעשים של לקבל על מנת לקבל ושל להשפיע על מנת לקבל. כל דבר שהאדם עושה הוא מבקש ליהנות ממנו, וזה נקרא על מנת לקבל, אבל כדי ליהנות הוא לפעמים צריך גם לתת משהו, ובתמורה לכך ליהנות. בדרך כלל האדם מבקש רק לקבל וליהנות מיד.

להשפיע, לתת כדי לזכות ברווח, פחות מובן לנו. ילדים לא יודעים את זה, ולומדים זאת מהחברה. לאט לאט, ככל שהולכים ומתבגרים, מבינים שבנתינה לשם רווח אפשר לרמות יותר את האחרים. כשאדם צופה בטלוויזיה איך כולם אומרים שהם טובים ורוצים את טובת החברה, הוא יודע שזה שקר. אולם על עצמו הוא לא רואה את זה. כל העולם בנוי כך, שמה שקרוי "על מנת להשפיע" זה הכול כדי לקבל, לכן זה נקרא שקר.

אבל לומדים מכך, לפחות, שמנתינה אפשר להרוויח. יש מין תחכום, שהוא תוצאה מהתכללות של קדושה בתוך קליפה, בתוך הרצון לקבל. אם לא היתה שבירה, וכלים דהשפעה נכנסים לתוך כלים דקבלה, אזי כלים דקבלה היו רק כדי לקבל. והאדם לא היה מבין שאפשר להרוויח על ידי מעשה נתינה.

ניתן להבחין שמספר רב של אנשים מתפרנס מהתחכום הזה. נגיד, לדוגמה, שהולכים לעבודה, רוצים להיטיב עם בעל הבית כמתוך אהבה, ותמורת העבודה מקבלים ממנו כסף. מאיפה התחכום הזה, שאם אני אתן לו כוח, אחר כך אני אוכל ליהנות ממנו? מתוך השבירה. בעלי חיים, דומם וצומח כלל לא מבינים דברים כגון אלה.

לכל הטבע חוץ מלאדם אין ניצוצי השפעה, כי הוא לא צריך לתקן את עצמו. והאדם מפני שזה כבר מושרש בטבע שלו, אפילו בעולם הזה, הוא יכול ללמוד וקצת להרגיש מה יכולה להיות ההשפעה שממנה אפשר להרוויח כל כך הרבה. ללא הניצוצות האלה שבנו היינו בהמות לכל דבר. וכך האדם נעשה יותר מטבע של חי.

מה ההבדל? ככל שאדם יכול להשתמש יותר במעשה של השפעה, לא חשוב שהמעשה הוא בעל מנת לקבל, אלא ככל שיכול יותר, הוא נעשה גדול יותר. יש לו אפשרויות להרוויח יותר. מי אדם עשיר? זה שנותן עבודה למיליון איש ומקבל מהם תוצרת. מי מוגבל? זה שיכול קצת לתת וקצת לקבל, למשל, פועל בניין. הוא עובד את השעות שלו, ולאחר מכן הוא לא רוצה לחשוב יותר על שום דבר: "תן לי לנוח, הנח לי, יש לי תענוגים קטנים משלי". ובהתאם לכך הוא מרוויח תמורת יום העבודה שלו. ומי שלוקח הרבה אנשים, ויכול ליהנות מהם הרבה, הוא אדם גדול.

לכן שימוש נכון בניצוצות השפעה בעולם הזה מפתח את האדם. ובחברה שעוסקת בעבודה רוחנית לומדים זאת בדרך אחרת: בחברה כזאת לומדים שמזה שיש לאדם ניצוצות השפעה, שעל ידיהם הוא יכול להתחבר עם אנשים אחרים, ודרך החיבורים האלה הוא יכול להיווכח שהוא מרוויח, זוכה ברוחניות, או לפחות יכול לזכות ברוחניות. בדרך זו הוא כבר מתחיל לעשות שימוש בניצוצות השפעה, לא כמו אדם רגיל שמרוויח יותר מבהמה, שזה מעלה אותו מדרגת בהמה לדרגת אדם בעולם הזה, אלא על ידי שימוש תכליתי בניצוצות של השפעה, שדבקו בו כתוצאה משבירת הכלים. הוא יכול על ידי שימוש נכון בהם, להגיע למצב של אדמה לעליון, לבורא.

הוא עכשיו מתחיל להבין שדרך ניצוצות השפעה אפשר להשיג רוחניות. מה ההבדל בין רוחניות לגשמיות? ההבדל הוא פשוט. בגשמיות אדם נמצא במצב שיש בו ניצוצות השפעה וקבלה, וניצוצות קבלה שולטים בו, ואפילו בניצוצות ההשפעה הוא משתמש לטובת הקבלה. וברוחניות, כשהבורא מתגלה בה, זה נותן לאדם כוח לשלוט על ידי ניצוצות השפעה על הקבלה. כלומר, שהמשקל כביכול מתהפך. האדם יכול לקחת דווקא רצון לקבל לטובת המשפיע. ובגשמיות המשפיע הוא לטובת הרצון לקבל. וכף המאזניים שלו תלויה רק בהתגלות האלוקות.

אם האדם רואה את הבורא לא בהסתרה כפולה או רגילה, אלא בגילוי הכי מינימלי, הוא יכול לשלוט על ידי ניצוצות השפעה בקבלה. וזה מטיל אותו לחשבונות הפוכים, אחרים לגמרי. הוא ממש עובר ממצב אחד למצב שני. העולם משתנה. הראייה שלו משתנה. הכול משתנה.

מאחר שהאדם הוא רצון, וכל היתר, סביב הרצון, אלה רק מערכות עזר לרצון, אז אם הרצון הוא בכלי קבלה, זה טבע אחד, ואם בכלי השפעה, זה טבע שני. ואז כל המערכות עובדות בצורה אחרת. זה ממש מפליא עד כמה כל המערכות האלה הן רק דבר השייך לרצון, דבר שולי ביחס לרצון. השכל, המודעות, הניסיון - שום דבר לא שווה - הרצון אך מתחלף ומיד כל הדברים האלה מתחילים לשמש את הרצון החדש.

האדם הוא רצון. כמו כל הטבע. עד הדרגה שבה האדם נכנס לרצון להשפיע הוא מצוי בדרגת בהמה, כמו כל הטבע. מרגע שהוא עובר מחשבון בכלים דקבלה לחשבון בכלים דהשפעה, הוא קרוי אדם. ואכן, הוא שונה לגמרי ממה שהיה קודם, ממש ההפך הגמור, ואף אחד לא יכול להבין מה עבר עליו. אף אחד לא יכול להבין או לחוש זאת. זה מתרחש רק בו, בתוכו.

איך הבחנות ובירורים בכלים בהמיים גשמיים מגיעים לכלי רוחני, לנשמה?

בעולם הזה האדם נמצא למטה מקו שמאל, למטה מהקליפות, ומשתדל לעשות כל מיני מעשים. מה הוא עושה בדיוק ואילו מעשים, הוא לא יודע, ובדרך כלל הוא שוכח את המטרה, ואת הכוונה. וגם אם הוא לא שוכח, מה כבר יכולות להיות המטרה והכוונה שלו.

איך כל מאמציו, אם נאמר שהם אכן מאמצים ומעשים שפועלים, ושההתקדמות תלויה ביגיעה, בבחירה לפחות בחברה ובדברים שונים - לא בכל דבר, אבל במשהו, שבכל זאת מוגדר כמרחב מסוים שבו האדם יכול לפעול - אם האדם בכל זאת פועל בשטח הזה, בוחר חברה, ספרים, חושב בזמן הלימוד על המטרה, שרוצה להגיע אליה, אז הוא עושה מאמץ בשטח שמועיל להתקדמותו - איך אחר כך התוצאה ממאמציו עוברת, מתגלגלת, עולה למערכת העליונה, ושם מתחילים לקבל אותה, ולערוך חשבון: כמה הוא עשה, כמה הוא התייגע, ואיך זה יורד אליו חזרה וקובע את המצב הבא שלו, את עתידו?

אין כמה מערכות. המבנה הוא מבנה אחיד. האדם גם עתה מצוי באין-סוף, אין חשיבות לכך שהוא מצוי עתה למטה מכל העולמות. בכל זאת כשהוא פועל, כל יתר המדרגות, כל יתר העולמות, כל המצבים שלו, הם בינו לבין אין-סוף, כמו גלדי בצלים, אחד בתוך השני. לכן לא חשוב שפועלים בריחוק מקום מאין-סוף: ככל שפועלים מתוך הלב, בכל זאת מגיעים לאין-סוף.

הפעולות האלה מגיעות לאותה מערכת כאילו כבר אנו מצויים בעולם הרוחני. לאותה מערכת, כי אין אחרת. פועלים עליה במידה, בעוצמה, כמו תינוק קטן כלפי החברה שבה הוא מצוי, לעומת אדם מבוגר שפועל כלפי חברה. יש הבדל בין מה שתינוק יכול להשפיע לבין מה שאדם מבוגר יכול להשפיע. אבל בכל זאת תינוק, אף שהוא כמעט לא נחשב ביחס לחברה, הוא מחייב את החברה שתתייחס אליו, שבמידה כלשהי תשתנה כלפיו.

אין שום הבדל אם מצויים למטה מהמחסום או בדרגות רוחניות, למעלה מהמחסום. פעולה בלב, אפילו פעולה בהמית, כמו שבעל הסולם מספר על קיבוצניקים בנגב, שרוצים גשם, ושאין להם בראש לא בורא ולא מערכת אלוקית, ובכל זאת פעולה בתוך הלב פועלת כלפי אותה מערכת, ומזמינה מאותו מקור גם את היחס כלפי המבקש.

וכך גם כלפי אדם שמגיע ללמוד קבלה, שמצוי ברצון לקבל, ויש לו מחשבות אגואיסטיות לגמרי: הוא לא רוצה כלום חוץ מליהנות. מאחר שרע לו בחיים, הוא חושב שעל ידי השתייכות לקבוצת קבלה יהיה לו קצת יותר טוב, והוא מצפצף על כולם ועל החברה, ושרוי כל הזמן בפחד איך בכלל להינצל מהמקום הזה, מהעולם הזה. בכל זאת גם המחשבות האלה עולות ומגיעות לאין-סוף, אחרי הקליפות, אחרי כל העטיפות האלו, אחרי "גלדי הבצלים" האלה, שמנתקות אותו מאין-סוף, חוזרות אליו באותן דרכים. רק בריחוק גדול.

כי באופן שבו אנו צועקים, כמו תינוק שצועק ולא יודע למה, ורק אמא יודעת על מה הוא צועק. התפילות שלנו, אם מתארים אותן בצורה ציורית, עוברות את המחסום ונכנסות לרוחניות - אפילו אם אדם צועק: "תן לי להרוויח בפיס" - ודרך הרוחניות עולות לעולם האצילות, ומעולם האצילות לאין-סוף, ומשם הן חוזרות אלינו, אבל בצורה כזאת שאולי נותנים לנו את ההפך, בהתאם להגדרות האמיתיות של שכר ועונש.

התפילה מתקבלת למעלה לא על פי צעקתו של האדם. כמו ילד קטן שצועק ורוצה משהו, אבל נותנים לו מה שטוב לו ולא על פי צעקתו. נוהגים בנו כמו אמא שיודעת מה טוב לילד ורק את הטוב היא מעניקה לו, והוא יכול לצרוח כאוות נפשו. היא נותנת לו מה שהוא צריך בהתאם למידת הצעקה, ולא מה שהוא רוצה.

לכן יש לקחת בחשבון שאנחנו מצויים באותה מערכת ובאותו קשר, "אני ה' אשר נמצא בם בתוך טומאתם", "אני הויה לא שיניתי". הכול אותו דבר, ההבדל הוא רק בהרגשת האדם, בתיקון האדם כלפי הבורא, לא שמצד הבורא יש הרבה מערכות.

רעיון זה מקנה חשיבות לכל מצב שאדם מצוי בו, וגם מקנה חשיבות למאמצים להתקרב. ככל שאדם מתאמץ יותר להתקרב, הוא משפיע בצורה הרבה יותר טובה למעלה. כמו ההבדל בין תינוק שמשפיע על החברה לבוגר שמשפיע עליה.

האם אפשר לתאר מקרים שבהם עבר, הווה ועתיד מתאחדים: שאדם חושב ומיד זה קורה?

לא, אין דבר כזה שאדם חושב, ומיד באותו רגע קורה מה שהוא חושב. האדם מתייחד עם הבורא, והבורא הוא הסיבה למה שהוא חושב. הוא הסיבה למ"ן שעולה ממני, והוא הסיבה למ"ד שיורד אלי, והוא הסיבה למה שאני מרגיש בסוף המעשה.

במידה שהאדם מתייחד איתו, הוא זוכה לשורש, ואז אין כבר שום סיבה ומסובב, אלא הוא מרגיש הכול יחד באותה נקודה. זה נקרא "טיפת הייחוד", שאז הזמן נעלם. איזה זמן יכול להיות, אם זמן הוא סיבה ומסובב? אם זכית להגיע לסיבה, אז אין עבר, הווה, ועתיד.

אם אין זמן, איך אדם מרגיש שהוא משתנה?

במידה שדבקים בבורא, במידה הזאת אין מושג של זמן. במידה שהולכים להוסיף עוד למידת הדבקות, יש עדיין סיבה ומסובב, וזמן. במידה הזאת האדם עדיין לא הגיע לשלמות. וזה מתקשר לעניין המדרגות, לכן הן קרויות "מדרגות" - מידות בהן אנו מצויים במקור, מידות בהן אנו חוזרים לשורש.

מה נותן כוח לכלי להחזיק מעמד גם כשהאור מסתלק ממנו?

אפילו אדם שלא עוסק ברוחניות נקלע לכל מיני מצבים גרועים ביותר כמו: סמים, שיגעון וכו'. ואדם ששרוי ברוחניות עובר אולי עוד יותר מצבים, כי הוא מרגיש, ונמצא בהכרה, ורואה איך לפתע מטילים אותו מקצה לקצה, למצבים קיצוניים, הקרויים "כף הקלע".

בשאלה הזאת - "מה בכל זאת שומר על האדם שלא יברח, שלא ישתגע, שלא יאבד את זה בכלל?" - רואים עד כמה אנחנו חושבים שבעזרת כוחנו אנחנו שולטים במצבנו. עדיין מקננת בנו מין אשליה של "האני" החזק. "האני השולט" מקנן בנו ואם אנו מאבדים שליטה זה פשוט בלית ברירה.

לומדים את זה מהחיים. למשל, אדם חש ברע: הוא מתקשה לנשום, ואז נאמר לו שהוא צריך לעבור ניתוח. תחילה הוא מתמהמה, אבל כשהוא כבר לא יכול יותר לנשום, הוא עולה על שולחן הניתוחים, ומבקש שירדימו אותו מיד ויתחילו לנתח אותו, כדי שייפטר מהר ככל האפשר מהבעיה. הוא אינו פוחד יותר מהרדמה ומכך שיעשו בו מה שרוצים. כי הוא מבין שזה עשוי להציל את חייו.

לנו עדיין אין הרגשה כזאת. אנחנו חושבים שאנחנו בעלי בית על החיים שלנו, שאם לא נאחוז בהם הם יחמקו מאתנו. זה ביטוי של חוסר אמונה, של חוסר הרגשת הבורא. של חוסר הרגשת המציל, המרפא. לכן, כל עוד לא מרגישים אותו, ודאי שכל הזמן דואגים לא לאבד את ההכרה, לא לאבד את השליטה. והמצבים האלו שפוקדים אותנו בחוסר דעת, בחוסר התמצאות, עוברים עלינו מאוד קשה. אבל לאט לאט, לאחר עוד כמה מכות, מתחילים להתייחס לזה בהבנה, ואחר כך אף באהבה.

כי דווקא במקרים כאלה האדם מרגיש שהוא נמצא בשליטת הבורא. שהבורא פועל עליו, וכשהוא מתחיל להתייחס לזה באהבה, הוא מתחיל להרגיש איך הבורא פועל עליו. אחר כך, כשהאדם מתחיל לאהוב את זה ולהרגיש את הבורא, הוא מתחיל ללמוד מזה מה הבורא פועל עליו. לא סתם זה נקרא עבודת ה' ולא עבודת האדם. קבלה היא עבודת ה'.

אז האדם מתחיל ללמוד מהבורא את מעשיו, ואחר כך פועל במקומו. הוא באמת הופך לשולט על עצמו, ולא כמו שהוא חושב עכשיו שכביכול הוא שולט על מעשיו. עכשיו זו בגדר אשליה מוחלטת, ואחר כך זו תהיה שליטה מוחלטת. אבל רק לאחר שהאדם מכיר את כל מעשי הבורא שפועל עליו, הוא נוטל את טבעו של הבורא, את שכלו, את יכולותיו, את הכול, ושולט במקומו.

איך אפשר להסביר לאנשים דתיים וחילוניים מה זה קבלה?

אי-אפשר להסביר. לאט לאט, משך השנים, בכל זאת זה יבוא, אבל אם אין עדיין לאדם ניצוצות השפעה מלמעלה, שמתחילים לדבר בו, הוא בכלל לא יכול להבין שיש מישהו שמשתוקק לרוחניות. לכן הן דתיים, הן חילוניים, שלא משתוקקים לקבלה, שלא מתלבטים בשאלה "מה הטעם בחיינו?", אין להם את חוכמת הקבלה, יש להם תשובה ברורה מה הטעם בחיים - צריך לקיים מצוות.

מי שחושב כך הוא לא חושב על הניצוץ שבו - והרב"ש כותב על זה. לכן אין טעם לדבר איתו. ואכן, אי-אפשר לעשות כלום, כי זה נעוץ בטבע. אין להסביר להם מה זה קבלה, מפני שהם אינם נזקקים. קבלה היא רק לאלה שכבר הוכשרו להחליף את טבעם. בלי קשר אם הוא דתי או חילוני. אם עדיין אין לאדם שום הכנה לכך, הוא לא מסוגל להבין.

מסופר, שיוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך השלם", שחיבר ספר חוקים והלכות, בעיקר כדי שמי שרוצה ללמוד קבלה, יהיה לו זמן ללמוד, ולא יצטרך לאסוף את החוקים מכל הגמרא, היה נרדם בשיעורים של האר"י. הוא לא היה יכול לקלוט את תכניהם. הוא הבין שזה מאוד חשוב, אבל לא יכול היה ללמוד ברוב עניין. כלומר, העניין עוד לא בער בו. כבר הבין, אבל עדיין קרבו לא בער. זה היה לפחות משהו, אבל כל יתר הצפתים באו לבחון עד כמה האר"י יודע גמרא" - אם אתה לא יודע טוב גמרא אסור לך ללמוד קבלה". עשו תרגילים כאלה עם האר"י.

אף בין החילוניים יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לקלוט את חוכמת הקבלה, ונרדמים כמו יוסף קארו. אף שהם באים לשיעורים, הדבר לא מושך אותם. ואף פנימיותם אינה מגיבה. ואין מה לעשות. מומלץ לא לדבר על זה עם אף אחד, זולת עם מי שבאמת לבו דואג בתוכו, ככתוב.

למה רוב המאמרים של רב"ש כל כך ארוכים?

הרב כתב אותם במשך השבוע לישיבת הקבוצה שהיתה פעם בשבוע. היו לו שעות שכתב, בדרך כלל באמצע היום, בצהריים, ולפעמים כתב גם מחוץ לשעות האלה. היה חוזר מהים, פורש קצת לישון, ואחר כך קם ומדפיס במכונת כתיבה.

המאמר ארוך מפני שנכתב במשך שבוע, ואז ודאי שלפעמים מתחלפות המחשבות, ואפילו שהוא מבקש להחזיק מחשבה קודמת, בכל זאת נקלע למצב חדש, שומע שאלות מתלמידים, וכך הכול הולך ומתמשך. לכן, מאמר אחד ניתן להיחלק לכמה מאמרים.

ודרך אגב, אם היו שואלים אותו איזו עבודה הוא ממליץ לעשות בבית, בזמן הפנוי, הוא היה ממליץ לקחת מאמרים ולעשות תמציות מהם, לחלק אותם לחלקים, ולהוסיף להם שאלות ותשובות. כלומר, לעבוד על הטקסט - לחקור אותו, ולהבין אותו. המאמר הזה הוא מאמר משובח מאוד כולל הרבה סוגיות, אבל בעיקר הוא דן בעניין האמונה.

0 תגובות
72. משמעות השכר והעונש
18/05/2013 21:57
שושי גולד
פרק 72, למעלה מהדעת, אחפ דעליון, הפצה

שיחה (15.8.02) על מאמר: "ואחר כך בדרך הפרט"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 5

למעלה מהדעת ולמטה מהדעת, בדרך אמונה ובדרך ידיעה - דברים אלה הם לא כל כך ברורים, כי אדם שעדיין נמצא בהכנה לעבור את המחסום, ולהיכנס לעבודת ה' האמיתית, אינו מרגיש את ההבחנות האלה באופן ברור.

אדם שנמצא בתהליך ההכנה לעבור את המחסום עדיין אין לו את הרגשת הנותן, עדיין אין לו את ההרגשה בדרגה העליונה ממנו, ולכן אין אצלו הבדל ברור בין אמונה וידיעה באופן כזה שהוא מבין, שידיעה היא קבלה בכלים שלו, במוחא ובליבא, ואמונה היא נוכחות בכלי של העליון, והיא יכולה להתקיים רק כשהיא למעלה מהדעת, ורק כשהיא נובעת מאהבה ומיראה.

עם זאת, אף בעת ההכנה ישנם מקרים שבהם החלוקה הזאת ללמעלה מהדעת, בתוך הדעת ולמטה מהדעת מתקיימת כענף ושורש. ואז מתחילים להבין שברוחניות ההגדרות הן קצת שונות מההגדרות בגשמיות. בהתחלה לא כל כך מבינים למה מעשה שעשה אדם הראשון קרוי חטא. ואף חושבים שהיתה לו אפשרות להימנע מהחטא ולנהוג אחרת, אך מפני שהלך ועשה בזדון, המעשה קרוי "חטא".

אחר כך לומדים ומבינים שחטא הוא מעשה שהוכן לאדם מראש, שאם לא היה עושה אותו, אז אי-אפשר היה להגיע לתיקון הנדרש. במילים אחרות, המעשה הוכן לאדם עוד מתכלית הבריאה, מלכתחילה, לפני שנולד. אם כך איך אפשר לומר עליו שחטא? וכשאדם עשה את המעשה ואומרים לו שהוא חטא, גם אז לא כל כך מבינים את ההגדרות.

עד שבעל הסולם ורב"ש אומרים, שהחטא עצמו שאדם חטא, הוא לא חטא. הוא לא אשם בכך שעשה את מעשה החטא, אלא משמיים זימנו לו את המעשה הזה, מפני שרצו להורידו למדרגה מסוימת שממנה והלאה הוא יוכל להתחיל את התיקון. כלומר, מה שנראה כחטא, הוא לא חטא, אלא עונש. ועונש לא בא מפני שהאדם לפני כן היה אשם במשהו.

כשמורידים את האדם מדרגתו, אז בעיניו זה נקרא "עונש", אבל ברוחניות זה נקרא "חטא". כמו שלומדים בקבלה, שכל פעם שאדם עולה במדרגות, רוכש מדרגה גדולה יותר, מגיע לסיום המדרגה שלו, ומקבל את המדרגה הבאה בחושך - "אף לך יום אף לך לילה", כלומר, האדם נופל, מקבל תוספת רצון לקבל, מתחיל להתגבר עליה ולעבוד בחושך.

אנחנו כביכול לא מבינים, שמצב כל כך לא טוב, שרחוקים מקדושה, שלא חפצים ברוחניות, שהאדם מיואש וחלש, אין לו שום קשר לרוחניות. המצב הזה מגיע לא בדמות חטא, ולא בדמות עונש, אלא, אדרבה, הוא מגיע כפרס - מעניקים לאדם כלים חדשים שבאמצעותם הוא יוכל להתגבר על הקשיים ולרכוש מדרגה חדשה. המושגים של חטא, עונש, שכר הם רופפים מאוד, ולא תואמים את מה שמקובל לחשוב כאן, בעולם הזה.

מאחר שהאדם הראשון נקלע לאהבה עצמית, הוא ביצע חטא, שאצלנו קרוי עונש. והעונש הוא שרואים איך האדם עובר כל מיני מצבים קשים, שבהם הוא סובל, ואחר הוא פונה לעשייה ביגיעה גדולה, וזה מה שהופך את המעשים האלה לא לעונש, אלא לתיקונו. עניין זה בוחנים לפי המצב הרגשי, ולא לפי תכליתו.

לכן, כשאנו נדרשים להעריך את המצבים השונים, תמיד צריך להתייחס אליהם על פי ההגדרה הרוחנית, התכליתית. אם את כל הגדרות המצבים שאנו רואים לפי הטבע הבהמי, מעבירים להגדרות רוחניות, תכליתיות כמו, לדוגמה, איך מצבים אלה נראים בעיני ה', אז נוכחים לראות שהם מקבלים תמונה אחרת לגמרי, והמצב כשלעצמו הוא בכלל אחר ממה שהוא בעולם הגשמיות.

כל הגדרה נעה ממקומה ומתחלפת עם הגדרה אחרת, ואז במקום עונש מקבלים שכר, ובמקום שכר מקבלים הכנה מראש שבכלל לא תלויה באדם, ובמקום חטא מקבלים קביעת מצב חדש שהוכן מראש, וכיוצא באלה. הדברים אינם מוגדרים כמו בעולם הגשמיות, ואת זה יש לקחת בחשבון כשבאים ללמוד על מקרה רוחני.

איך חטא אדם הראשון צריך להתגלות במצבו החיובי?

בעבודה רוחנית הכול מתחיל תמיד מהשלילה. העולם שלנו הוא עולם הפוך, עולם שמצריך תיקון. עולם שאין בו שום מעשה טוב, שאי-אפשר לעשות בו שום דבר, אלא בסגולות לימוד ויגיעה, וגם הם לא בצורה ישירה לפי השכל. אפילו שמתייגעים ולומדים, אין מתפתחים לפי השכל עוד יותר ועוד יותר טוב, אלא ההפך, נותנים לאדם עבודה עוד יותר קשה ומצבים עוד יותר סבוכים.

ככל שהאדם חש בתוכו חוסן פנימי מכניסים אותו למצבים קשים יותר. ואת המצבים הקשים האלה הוא לא יודע מראש. הוא לא מכיר את תכליתם. הכול נסתר ממנו, לכן נראה לו שתמורת היגיעה הטובה שנתן הוא נענש. ואינו חש במצבים הבאים שהוא קיבל שכר.

לכן חוכמת הקבלה היא חוכמת הנסתר. אי-אפשר להציג את הקבלה באופן אקראי לאנשים, אלא לכל אחד לפי מידת הכנתו. לא הקבלה עצמה היא חוכמת הנסתר, מדובר תמיד כלפי האדם ולא כלפי משהו שקיים מחוצה לו. מחוץ לאדם אי-אפשר לדון על שום דבר. אם האדם מוכן, אפשר לחשוף בפניו את חוכמת הקבלה, ואם לא - אז לא.

למה? מפני שאחרת הקבלה מזיקה לו. כשאדם מתפתח עד לאותה רמה שאפשר לחשוף בפניו את תכניה, ובכללם המשמעות של שכר ועונש, לחרוג קצת מההגדרות הבהמיות, וכבר מוכן לקבל הגדרות חדשות, אז, ורק אז, מתחילים להציג בפניו את חוכמת הקבלה, כך שיראה שמה שנראה בעולמנו הוא לא בדיוק נכון מנקודת המבט של הנצח.

אדם שלא מוכן, יכול לקבל את ההגדרות האלה בצורה לא נכונה, באופן תבוסתני, כך שהכול מוכן, שהכול מובטח וחתום, שאין שכר ועונש, שאין מקריות ואין כלל בחירה חופשית, כך שטוב יותר ללכת הביתה ולהמתין לסוף המר. אנשים שאינם נושאים עדיין את היכולת לקבל ראייה נכונה, לא יקבלו נכונה מה שמגלים וחושפים בפניהם.

הנשמה עדיין לא מוכנה לעכל את ההגדרות האמיתיות של המציאות. כי מתוך ההגדרות האמיתיות האדם צריך לעבוד ולהשקיע וללכת קדימה בלמעלה מהדעת.

אבל אם אדם, בשכל קטן, דומם דקדושה, מאזין למה שמדברים בעבודה רוחנית, הוא עלול להסיק שהכול הפקר, שהבורא יודע הכול מההתחלה ועד הסוף, ורק מרמה אותו במשהו. ואז סוגר את הכול והולך. לכן עד ימינו היתה אזהרה שלא לגלות את החוכמה לכול, והכול היה נסתר. עתה האנשים כבר די מפותחים כדי להאזין ולא להינזק. ולכן אין יותר ממי להסתיר את הקבלה.

כל זה שייך לתחום ההגדרות. אם אדם אינו מסוגל לעכל, שמה שנראה בעיניו חטא הוא עונש, ומה שנראה בעיניו עונש הוא תיקון, אז הוא מגיע מהלימוד למה שקרוי "חוכמתו מרובה ממעשיו - "לשם מה לו להתייגע? אז הוא מתייאש ומשליך הכול מעל פניו.

אבל אצל מי שהולך בדרך הרוחנית זה כמעט אף פעם לא קורה, אלא אם עסקינן באדם שאין לו הכנה פנימית - שעדיין לא הגיע מדרגת הדומם - דתי או חילוני - לדרגת צומח, או באדם שנופל ממדרגה, שאז לזמן מה מתגלה אצלו איזה מין ייאוש. כשאדם נופל למצב של בהמיות יש לו כל מיני מחשבות כאלה, אבל רק ברגע שהוא נופל לבהמיות, אחר כך הוא עובר את המצב הזה וממשיך לקבל את המציאות נכונה, באופן רוחני.

אי היכולת לקבל הגדרות רוחניות, נצחיות, בלמעלה מהדעת, במקום בדעת, במקום בידיעה, באופן כזה שחטא הוא עונש, ועונש הוא תיקון, היא היא הסיבה להסתרת חוכמת הקבלה מהדורות הקודמים, עד שנת 1995.

האם אדם הראשון בכל זאת חטא?

ה"חטא" הוא לא חטא. אדם הראשון היה צריך לעבור את החטא, כי זה עונשו. על מה העונש? העונש אינו מפני שהוא אשם. בגשמיות, עונש מקורו באשם כלשהו שאני נושא, אבל ברוחניות עונש הוא מפני שהטבע הראשוני של האדם הפוך מטבע הבורא, וכדי להיתקן חייבים להתערבב עם טבע הבורא.

מה פירוש "לקבל את בחינת האהבה לבסיס"?

אהבה ויראה הן כוחות, הכנות, תנאים, שבהם אדם יכול להיות שרוי באמונה ולא בידיעה, ולהחזיק באמונה. ואדם הראשון נפל לבחינת ידיעה, לבחינת קבלה, במוחא ואחר כך בליבא. אז המצב שבו הוא הפר את האמונה, זה בגלל שהיה לו פגם, כלומר, שבאהבה וביראה היתה צורה לא מספקת. למה? לא יכול היה בכליו האמיתיים להחזיק באמונה למעלה מהדעת, בגלל שלא היה שם כוחה של בינה. אמונה היא כוח הבינה.

כוח הבינה לא יכול היה לחדור לתוך נקודת "יש מאין", לל"ב האבן. ולכן במקום שהאדם רצה לעשות תיקון בל"ב האבן עצמו, נפל מאמונה לידיעה. רק בכוח הבינה אפשר להיאחז בלמעלה מהדעת, בעליון, ברוחניות.

למה הכוונה ב"למעלה מהדעת", "בתוך הדעת", או "למטה מהדעת"?

הכוונה היא שיש לנו רצון לקבל. שהאדם מקבל בתוך הרצון לקבל, ודן מה שהוא מקבל, ולפי זה הוא כמו שכתוב: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". כך האדם למעשה פועל לפי הטבע שלו, לפי שכלו, לפי הדעת שלו, פירוש הדבר שהוא פועל לפי הידיעה.

"ידיעה" היא אור חוכמה, או כפי שאומרים אצלנו "שכל". היא לא אור אלא הארת חוכמה מסוימת שמתפשטת בכלים דקבלה. ומתוך אור חוכמה שמתפשט בכלים דקבלה, האדם מקבל ידיעה על מצבו הוא. ומאור חוכמה בכלים דקבלה הוא מקבל את התענוג עצמו, וגם את ההכרה של התענוג, וזה נקרא במוחא ובליבא. קבלה במוחא ובליבא נקראת "ידיעה" - דעת, דעתו של האדם.

למה אומרים "על דעתו"? כי דעת היא הדרגה הכי גבוהה מכל הדרגות של הקבלה. היא המודעות של האדם, האדם שבאדם. האדם עובד לפי כלים דקבלה שלו. זה הטבע של ל"ב האבן, החומר שלנו, הרצון לקבל.

להיות קשור עם הבורא, להיות במדרגה למעלה מ"האני" שלו, האדם יכול רק אם הוא מקבל כלים של בינה. כמו שלומדים על עולמות בי"ע, שהם חלקי גלגלתא ועיניים, שלידי חטא נפלו לאח"פ, ואז בתוך החלקים השבורים של גלגלתאות ועיניים שנפלו לאח"פ האור יכול להתפשט, ולא באח"פ שבו הם נמצאים.

המצב הזה דומה לעיסת בצק שבתוכה מעורבבים פירורי שוקולד. פירורי השוקולד הם חלקי גלגלתאות ועיניים שמצויים בתוך האח"פ, שהוא הבצק עצמו. האור יכול להתפשט רק בתוך הפירורים האלה של הגלגלתאות והעיניים. אם הם מסודרים ביניהם נכונה נבנית מהם מערכת עולמות בי"ע. עולמות בי"ע הן גלגלתאות ועיניים שממש מצויות בתוך מסה של אח"פ, אבל הגלגלתאות והעיניים האלה קשורות ביניהן, ולא קשורות למסה של אח"פ. יש להן הגנה נגד האח"פ כדי שלא יפריע להן.

"אדם הראשון" מלכתחילה הוא האח"פ. אם הוא לא יקבל גלגלתאות ועיניים לתוכו, לא יהיה לו שום קשר עם הבורא. רק בגלגלתא ועיניים הבורא מורגש והאור מתפשט.

לכן אדם שעובד לא באח"פ שלו, אלא בגלגלתא ועיניים, שנכללים בו כתוצאה מ"חטא אדם הראשון", פירושו שהוא עובד למעלה מדעתו, למעלה מידיעתו, למעלה מרצונו. כי דעת, שכל, רצון, הם הבצק, ולא פירורי השוקולד שנמצאים בו. מצב זה פירושו שהוא עובד באמונה למעלה מהדעת.

"באמונה" - מפני שזה חלקי בינה, גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. "למעלה מהדעת" - במצב זה האדם רומס, דורך על האח"פ, עושה כנגדו צמצום, וכביכול מעביר את תחושתו, ואת לבו הוא מכניס לתוך הגלגלתאות והעיניים האלה, ובהם הוא מצוי וחי. מצב זה פירושו לעבוד באמונה למעלה מהדעת.

מה יכול לסייע לאדם במצבים אלה? רק אהבה ויראה. אלה עוזרים לו לאחוז בכלים דהשפעה ולא להיסחף אחרי כלים דקבלה, כי האח"פ הזה מושך חזק.

מה פירושו של אח"פ דעליון?

אדם מצוי בגלגלתא ובעיניים ובאח"פ הנוכחיים שלו, וכשהוא רוצה לגדול מוסיפים לו רצון לקבל. זה נקרא שמתגלה בו אח"פ דעליון. מי זה העליון? העליון הוא האדם עצמו אך רק בדרגה גבוהה יותר. מצב זה פירושו שמתגלה בו אח"פ דעליון, ושהוא צריך לקבל את האח"פ הזה למעלה מדעתו.

למה למעלה מדעתו? כי עכשיו הוא צריך לסדר כלים דהשפעה כנגד האח"פ החדש הזה, נגד הרצון לקבל החדש שמתגלה, אבל האח"פ דעליון זה "האני". כל האח"פים, בכל המדרגות, מהמדרגה התחתונה עד המדרגה העליונה, כל האח"פים שהתגלו אצלו מדרגה אחר מדרגה, הם "האני", האגו שלו, הרצון לקבל שלו, שמתגלה יותר ויותר ויותר.

אם הוא מתגלה ככלים דקבלה הוא קרוי אח"פ דעליון כלפי. ויש אח"פ דבינה שמתגלה ככלים דהשפעה ועוד. ואלה כבר תיקונים.

ואם אדם מצוי במצב שהוא לא חש, לא ירידות ולא עליות?

אדם שטרם הגיע לגמר תיקון, ומצוי באמצעיתו של מצב מסוים, וזמן ממושך לא מגיעות לו ירידות ועליות, זה סימן שהוא לא משקיע כוחות, מאמצים ויגיעה. העונש הוא, שהוא לא מקבל ירידות, שהוא לא "חוטא" ולא מקבל עוד חלקים מאדם הראשון אחרי החטא. כלומר, לא מביאים אותו למצב שיוכל להתחיל לתקן את עצמו. וזהו העונש, שלא מזמנים לו לאדם מצבים גרועים.

העונש הוא לא בכך שמכניסים את האדם למצבים גרועים. העונש הוא בכך שלא מכניסים את האדם למצבים הגרועים.

מה פירושה של אהבה?

"הזוהר" אומר, שאהבה מתפרשת לשני היבטים: אהבה עצמית ואהבה לבורא. "אהבה" פירושה שיש מישהו, שכאשר הוא נהנה אף אני נהנה. אבל כאן השאלה היא מה הסיבה ומהי התוצאה: האם כשהוא נהנה אז אני גם נהנה, או האם התענוג שלי הוא רק שיהיה לו טוב, שהוא ייהנה. ואז אף אם רע לי, אבל הוא נהנה, אז גם אני נהנה.

איך אפשר לעשות דבר כזה? תחילה יש לעשות צמצום, ואחר כך לעבוד בעל מנת להשפיע. ואז אכן זו אהבה אמיתית, אהבה שלא תלויה בדבר, שלא תלויה במה שאני מקבל ממנה. אבל האם אפשר לקיים משפט אהבה כשהבורא נהנה ואני סובל, אבל אני נהנה בגלל שהוא נהנה? האם אדם יכול לסבול בכלים שלו מכך שאין לו בהם דבר לעצמו, ויחד עם זה ליהנות בכלים שלו מכך שהוא מרגיש איך הבורא נהנה? האם יכול להיות כדבר הזה במציאות?

בעולם שלנו אכן זה קורה. למשל, כשאם סובלת, אבל נהנית בגלל שתינוקה נהנה וטוב לו. כלומר, לאם יש כביכול שני סוגי כלים: מה שהיא לעצמה, ויחסה כלפי התינוק.

האם גם ברוחניות זה קורה כך?

ברוחניות זה לא כך. למה? כי לפני שעושים צמצום על כלים דקבלה אי-אפשר לעבור לעל מנת להשפיע. מה פירושו צמצום על כלי קבלה, הרי אי-אפשר לצמצמו, אי-אפשר לסגור את השער ללב על מנעול ובריח, ואת המפתח לזרוק לים.

הרי רוחניות היא עניין של רגשות. אם יש לי רצון לקבל, אני צריך לתקן אותו באופן כזה, שהוא יימצא תחת צמצום, כך שהוא לא ירצה לקבל, למרות שהוא רוצה כן. תהליך זה פירושו שצמצמתי את הרצון לקבל. בגשמיות הדבר שונה: אדם מאוד מתאווה למשהו, ועוצר בעצמו מלעשות כן. ברוחניות המושגים שונים: אם אדם רוצה, פירושו שהוא כבר מצא את מושא תאוותו. אין ברוחניות כלי מעשה או כלי הרגשה. האדם לא מחולק לרצון ולגוף.

אז איך נותנים מענה לרצון לקבל? במה ממלאים אותו? כשממלאים את הרצון לקבל פירושו שהוא נמצא בצמצום, אז חייבים לתת לו סיפוק? הסיפוק הזה פירושו "חסדים". ומעבר לסיפוק הזה כבר מתחיל האדם לרכוש דרגות השפעה, עד שהוא מגיע אף לדרגה של לקבל כדי להשפיע. האדם בונה קשר בין כלים שלגמרי מנותקים זה מזה, קשר כזה שאף יכול לקבל כדי להשפיע, ואלה כבר דרגות אהבה.

מהי דרגת אהבה?

אהבה פירושה לעבוד לפי רצונו של מישהו עד כדי כך, שאף רצוני בא לידי ביטוי לשם מילוי רצונו של מישהו, ובכך אני מרגיש שאני ממלא את עצמי. ממלא את עצמי עד כדי כך שאף ל"ב האבן יהיה מתוקן בעל מנת להשפיע. נדרשות הכנות רבות ותיקונים זה אחר זה, עד שמגיעים למצב הזה.

תחילה יש להגיע למצב של צמצום, ולאחריו לעבוד על כלים דהשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, ואז כל הזמן האדם יותר ויותר מצמצם את עצמו, כלומר, עושה צמצום על עביות יותר ויותר גדולה שמתגלה בו. אך לא בבת אחת.

אם הרצון לקבל היה מתגלה בבת אחת, והאדם היה יכול לעשות עליו צמצום, הוא היה כמו במצב אינסופי, ואף גרוע מזה. כי במצב אינסופי התגלתה רק עביות שורש דשורש. ואם היה מתגלה כאן כל הכלי, היה מתגלה ד' דְדָל"ת. לכן התיקונים הם הדרגתיים.

למה תיקון חפץ חסד חזק יותר מרצון לקבל?

הרצון לקבל הוא גדול מאוד והוא כנגד הבורא. כל העוצמה וכל הכוח, כל מה שיש לבורא, כנגד זה הוא ברא את הרצון לקבל - "זה כנגד זה ברא אלוקים". אחרת, לא תהיה ביכולתו של הרצון לקבל לבלוע, לקבל, את כל הבורא, את כל האור שמתגלה, ואף להשפיע לו בחזרה. בתוך הרצון לקבל קיימת יכולת אדירה בדומה לבורא. האור ברא את הכלי בדיוק לפי מידתו, עם כל מה שנמצא בתוך האור. גם הנותן נמצא בתוך האור הזה ומכניס את עצמו בתוך הכלי, אך תהליך זה מתגלה לאט לאט.

כתוב שבאור שהיה במעשה בראשית היו כלולים כל האורות, כל הימים, כל ההתפתחות, "ראה מסוף העולם עד סופו" וכו' - על מה מדברים כל הפסוקים האלה? כשהבורא ברא את הרצון לקבל על ידי האור, הוא הכניס בתוך האור גם את התענוג שצריך לתת. הוא הכניס בתוך האור שברא גם את עצמו עם כל תכונותיו, וגם את רצונו, את הרצון להיטיב, כדי שהנברא יעבוד גם עם הרצון להיטיב של הבורא. שהנברא לא רק ישתוקק לתענוגים, אלא שגם ישתוקק להיות מיטיב, כמו הבורא. כל אלה מצויים בתוך האור, ועוברים לרצון לקבל, אך הם צריכים לאט לאט להתגלות.

אז מאיפה יש דבר כזה גדול בחסדים, שהם סך הכול חסד, רוצה לתת, להשפיע? מאיפה יבוא כוח כל כך גדול לעבוד נגד הרצון לקבל? מלמעלה, ממצב אין-סוף, מירידה עד העולם הזה. מהי הירידה הזאת? התרחקות ממצב אין-סוף למצב הכי קטן שמקורו ממצב אין-סוף. ומהמצב הזה שהאין-סוף בו מגולה במידה קטנה מאוד, האדם מתחיל לערוך עליו צמצום, וכן מעשה דלהשפיע על מנת להשפיע, ומעשה דלקבל על מנת להשפיע.

ואז נותנים לו מידה גדולה יותר של מצב אין-סוף וזה פירושו שאדם מתקרב למצב אין-סוף בסולם המדרגות, וכל מדרגה היא חלק מסוים ממצב אין-סוף. לכן על כל מדרגה צריך לעשות צמצום כמו במצב אין-סוף, ולהשפיע כדי להשפיע, ולקבל כדי להשפיע.

האם אנו יכולים לעשות מיד צמצום על כלי גדול? עוד נברר היטב בהמשך מהו זמן ההכנה שאנחנו מצויים בו, מה מכינים בזמן ההכנה, ומה יש בה, במה האדם מכין את עצמו.

במצבנו אנחנו לא יכולים לדמיין מראש מה מכינים, למה מתרגלים, מה רוכשים, מהו התנאי שמעביר אותנו מחסום. אומרים "עולם הפוך ראיתי", שעד כדי כך הכול הפוך שם מעבר למחסום, שלא עוזר שום דבר מה שהאדם עובר בעולם הזה

ועם זאת איזה מין תיקונים אנחנו עושים כאן, בעולם שלנו, שקרוי זמן ההכנה, מה עוברים כאן, בעולם שלנו, שאנחנו מתקנים את עצמנו? מהו ההיבט של המצב האינסופי שמתקנים לפני שמוכנים לעשות את הצמצום הקטן ביותר על הרצון הכללי הקטן ביותר.

למה צריכים תחילה להקים מפעל הפצה, כמו כל מפעל רגיל, ורק אחר כך לעסוק ברוחניות שתהא בו?

כל דבר יכול להיות אמיתי אם יש לו דוגמה בטבע. אנו רואים שקיבוץ או קומונה אינם דבר טוב ומועיל. הם מועילים רק במצב של גמר התיקון, כאשר כולם שווים, ואין הבדל בין האנשים, קטן כגדול. בינתיים, רואים שיש בורא, ויש נברא. זה מצוי מעלה וזה מטה. אחד שולט והשני נשלט. כך הדברים מתנהלים, וזה דרכו של עולם. נדרש להיות מלך, ותחתיו שרים, ותחת השרים אישים שמבצעים את הנחיותיהם, ולאחריהם כל העם.

במילים אחרות, אם אין ארגון שבנוי לפי הגיון עסקי, כלומר, שבראשו מנהל, ותחתיו ראשי מחלקות מקצועיים, וכן אנשים ביצועיסטים, אז אי-אפשר לבצע את משימות הארגון ולממש את יעדיו, וכן אי-אפשר לממש את הכלים, את היכולות הטמונות באנשים.

לכן תחילה כל הדברים האלה צריכים להיות ברורים ובנויים בצורה נכונה לפי הרצון לקבל. אחרי שהרצון לקבל מסודר לפי טבעו, ולפי אופן בנייתו בעולם שלנו, אפשר לחשוב איך לעשות בו שימוש בעל מנת להשפיע.

לפני שהרצון לקבל מתגלה, לפני שהרע מתגלה באדם, אין מדברים על תיקונים, אין מדברים על מה צריך לעשות תיקון. לכן נדרש תחילה לבנות מערכת טובה ובריאה, כאילו לא ברוחניות עסקינן, ורק לאחר מכן להלביש עליה רוחניות.

רק המעשים במפעל, מבנה המפעל, חייבים להיות לפי הרצון לקבל, לפי מצבנו, לכן בהתחלה מתעסקים רק במבנה המפעל. אבל גם צריך להיות "סוף מעשה במחשבה תחילה", כי התוצרת הסופית של המפעל היא תוצרת רוחנית ולשמה בונים את המפעל. המפעל צריך לייצר הפצה, אבל יחד עמה הוא צריך לייצר אותנו בדרגה אחרת, באופן כזה שיהיה לנו מובן מה אנחנו עושים, מה מפעיל אותנו, ואיך אנחנו יכולים להיות בקשר זה עם זה.

השלב הבא לאחר אפיון מבנה המפעל הוא אפיון ההיבט האנושי: איך עובדים בכל המחלקות, מהי מערכת היחסים בין עובדי המפעל: למה הוא בתפקיד בכיר ואני בתפקיד זוטר, למה הוא נבחר לעבוד במחלקה זו וההוא במחלקה אחרת, וכיוצ"ב. אלה היבטים הקשורים בעבודה פנימית של כל אחד ואחד. אין לשכוח שהתוצרת שמתעתדים לייצר היא לא מוצר רגיל אלא מוצר רוחני. נכון שכדי לייצר מוצר רוחני יש צורך במיני עבודות בחומר ובמומחיות, ואף הסתייעות במומחים מהחוץ, אבל בסך הכול מוכרים מידע, מידע על רוחניות, לא על תוכנת מחשב כלשהי, ואנו מאמינים שבלי המידע הזה העולם שלנו נוטה לאבדון.

אם אהבת חברים היא הסגולה היחידה כדי לעבור את המחסום, מה היתרון בקבוצה רוחנית שנבנית על בסיס של עבודה מקצועית במפעל?

אהבת חברים היא הסיבה שעוזרת לאדם לרכוש כלים נוספים, כלומר, כוחות נוספים, וכך היא מסייעת לו להגיע למטרה. במסגרת של קבוצה גדולה קיים קושי לבטא אהבת חברים, אבל במסגרת של קבוצות קטנות, אהבת חברים יכולה איכשהו להתקיים. המחלקות המקצועיות במפעל הן קבוצות קטנות שהקשר בין האנשים אינו מבוסס על הבעה חיצונית כזו או אחרת של חבר או על מידת משיכתי לאופיו. הקשר בין האנשים הוא דרך עבודה פיסית, שעל בסיסה יכולים האנשים לעשות יחדיו עבודה רוחנית.

למעשה, גם הקבוצות הגדולות הן קבוצות קטנות יחסית, כי במחלקה המקצועית במפעל אליה משתייך אדם, ישנם מעט אנשים שבהכרח יש לו קשר איתם.

בעבודתו האדם צריך להיות כל הזמן בקשרי עבודה עם חבריו, ומצב זה מחזיר אותו, חזור ונשנה, לשאלה: לשם מה אני איתם, ובשביל מה אני עובד, וכו'. בחלוקה של קבוצה גדולה לקבוצות קטנות החיבור בין האנשים הוא די מקרי ורופף. וכך אם אדם מסוים מעניין אותי אני מתחבר אליו, ואם לאלא.

הקבוצות האלה מתקיימות מפני שכל קבוצה רוצה להבליט עצמה על פני האחרות, וכך פועל 'האגו הקבוצתי' של כל קבוצה וקבוצה. במפעל עובד גם האגו המחלקתי, בכל מחלקה ומחלקה, אבל במפעל הקשר בין עובד למשנהו הרבה יותר טבעי, והוא נגזר מצורך ברור של יצירת המוצר. מעשה זה הוא מה שמחייב את האדם להיות בקשר, וכשנוצר הקשר בין השניים, קיימת מחויבות הדדית להתייחס באורח רוחני כלפי החבר.

צריך לבנות משהו שיש לו בסיס מוצק ואמין, ושקיים גם בעולם הזה, ושיתקיים גם במצבים של עליות וירידות, ושיחייב לקשור קשרים בין האנשים, אם הם רוצים או לאו. אם אחד מתרגז על השני ולא מדבר איתו, הזמן שמתרחקים זה מזה תלוי בכמה האחד זקוק לשני.

קשר מקצועי הוא הרבה יותר אמין ופחות אגואיסטי מקשר מקרי, שבו בעיקר רוצים להראות לאחרים שהקבוצה שלנו טובה יותר. קשר מקצועי הוא הרבה יותר מתקדם, כי הוא קשר נייטרלי, והוא לא על בסיס אגואיסטי.

קשר מקצועי הוא ביסודו טוב, כי הולכים עם עוד כמה אנשים לייצר מוצר רוחני. וזאת אף שלא חושבים על כלום. הדבר דומה לפתיחת ספר ולימוד בו. גם בזמן הלימוד אין לנו היום השתוקקות להגיע לרוחניות, ושהבורא יאיר לנו עכשיו. אבל בכל זאת לומדים וקשורים לחוכמת הקבלה.

מה מבטיח שאדם לא יבוא לעבודה רק כדי "להחתים כרטיס"?

לאחר שמקימים מפעל, שמתנהל נכונה והוא רווחי, יכול להיות שבזה דיינו. אך לא. יהיו כמה אנשים, ייתכן אף בסדר גודל של מחלקה מקצועית, או יותר, שידאגו להחיות את האדם באורח רוחני. וזה צריך להיבנות רק לאחר הצלחת המפעל. אז כבר מהשמיים לא יתנו מנוחה, וישאלו שאלות: בשביל מה אני חי, בשביל מה אני עובד, וכו'. אבל המפעל עצמו צריך לעבוד כמו כל מפעל רגיל: יום יום צריך ללכת לעבודה, להחתים כרטיס, לעבוד, ולהיות בקשר מקצועי עם אנשים. זו מערכת שאדם מצוי בה אם הוא רוצה אם לאו. את המערכת הזו צריך לבנות בדיוק כמו מפעל. בנוסף למה שמתחולל בקבוצה, יש לסדר את הקבוצה באופן יעיל ונכון, באופן כזה שהיא תהיה מערכת מתפקדת כראוי.

ואחרי שחיים במערכת כזאת, וחשים אותה, לאט לאט מכניסים לה נדבך נוסף של יחסים בינאישיים. אך לא משנה מה יהיה אופיים של יחסים אלה, הם לא יגרמו לפירוד בין האנשים. האדם, מכל מקום, יהיה קשור לעבודה הכללית לפחות באורח גשמי.

מי מחליט איך צריך לבנות את המפעל הזה?

סוגיות כמו, מבנה המפעל ואופי עבודתו, באיזו מחלקה ישתלב כל אחד, מי יהיו ראשי המחלקות, וכו' - כל אלה הם עניינה של הקבוצה. האנשים שיטפלו בסוגיות אלה ייבחרו על ידי הקבוצה, ויהיו תחת עינם הביקורתית. חשוב שבמבנה המערכת הזה כל אחד יחוש שווה לכולם.

ואף אחד לא הולך להפר דברים הקיימים מעצם טבעם. כי לפעול נגד הטבע זהו הליך לא חכם. בחברה שלנו ניתן לראות שכל אחד תופס את מקומו לפי אופיו ואופי החברה הכללית. יש סוגים שונים של אנשים: יש כאלה בעלי מוטיבציה רבה, ויש כאלה הנטועים במקומם, ותו לא.

לכן אסור לדכא רצון או נטייה כזו או אחרת שיש באדם. אלא אדרבה, חיוני לתת לו להתפתח, ורק להחליט ביחד, לטובת החברה, איפה כדאי שכל אחד ישתלב. וזה דורש את ההשתתפות של כולם. לא חשוב כמה זמן אורך להקים את המפעל, אם תחילה מלבנים ודנים מה יהיה מיקומו של כל אחד בעבודה לטובת החברה, וכן משכנעים אותו שזה אכן הדבר הכי טוב לעשותו.

צריך להתבונן על כל אלה בצורה פשוטה: מירב המאמצים היעילים מכל אחד למען הגשמת המטרה. זה הכול. אם החלוקה לפי מחלקות מקובלת על כולם, צריך לדון איפה ישתלב כל אחד ואחד. זו כבר עבודה שצריך להשקיע בה מידה של יחס חם כך שנראה את החבר. וזו כבר עבודה רוחנית.

איך צריך לנהוג עם ביקורת?

לאדם שיש ביקורת, מומלץ שיערוך רשימה של כל הנושאים שבעיניו דרושים טיפול, ויציע דרכים לטפל בהם. אבל אם רוצים ליטול חלק בהקמת המערכת, צריך להתעניין באופן שוטף לגבי מה שעושה צוות ההקמה ולא רק לומר דברי ביקורת על הצעותיהם.

מה צריך לעשות מי שמרגיש מיותר?

אין דבר כזה 'להרגיש מיותר'. אם חברים בונים משהו שאני תלוי בו, מה פתאום שמישהו יגיד לי שאני מיותר? אני רוצה להיות ראש המפעל וזהו. מישהו יכול לעצור בעדי? ודאי לא בכוח האגרוף, אלא אם אדם מוכיח את עצמו.

אין מה לעשות "החיים ידברו". אם יש לאדם דחף כלשהו, אף אחד לא צריך לעצור בעדו או למנוע ממנו לבטא אותו. לכל אחד יש לתת אפשרות. אם אדם חפץ להתקדם מעלה, אז ברוך הבא. ומי שמרגיש עצמו מקופח, שיבוא ויאמר זאת. אז יתנו לו אפשרות לבטא את עצמו באורח נכון יותר. אסור למנוע מאנשים לבטא את עצמם ואת יכולותיהם.

כשחברים מציגים את עמדתם, אפשר לבוא ולומר דברי התנגדות ולהציע פתרונות אחרים. לא חשוב אם אדם מתנגד או לא. מה שחשוב הוא שיש לו אפשרות לעשות, להביע, ולשנות את פני הדברים. והוא עצמו צריך להכין את עצמו מראש ולהראות לכולם שיש לו רעיונות טובים יותר. למה לא? הוא רוצה בכך. אם אין לו דעה משלו ואין לו מה לומר, הוא הולך אחר כולם, אבל אם יש לו דעה, הוא צריך להכין את עצמו ולשכנע אחרים בצדקתו.

מי דואג במפעל לאנשים שנמצאים במצבי ירידה ופתאום לא בא להם לבוא לעבוד?

יש מחלקה שנקראת "משאבי אנוש" שמטפלת בעניין זה.

מה עם החיבור הטבעי שיש בין אנשים?

בהקמת מפעל אין הכוונה שאדם קשור רק למחלקתו ולאנשיה. ברור שלא. ידוע שאנשים שעובדים בצוותא לאורך זמן יש ביניהם קשר מיוחד, ויכולת להרגיש זה את זה.

איך צריך להתייחס למי שמאחר לשיעור בוקר?

יש להכין רשימה של כל אחד ולציין מתי הוא מאחר, כולל בכמה דקות הוא איחר. לא רק אחד יעמוד כל הזמן בכניסה, אלא כל אחד בתורו יעמוד ויכין את הרשימה. אבל חייבת להיות מערכת שמגיבה על הרשימה. אם סתם רושמים, אין טעם.

צריך לבנות מחלקה שתתייחס נכונה לגבי איחורים, ותחליט מה לעשות עם מי שמאחר. זו עבודה של הקבוצה. צריך להבין. למה החבר לא בא, האם זה פוגע בו, והאם זה פוגע בחברה, ובהתאם להבנות להחליט מה עושים בהמשך. יש נושאים שצריך להעלותם בישיבת חברים, ויש שאסור להעבירם ולעדכן אחרים אלא רק להקשיב לקשיים של אדם ולשתוק.

אומרים שבזמן מצב של נפילה שום דבר בחיים לא מחייב את האדם. האם כשיש לאדם מצב רוח רע בעבודתו, גם אז הוא אומר למנהל ששום דבר לא מחייב אותו?

לא, כי אחרת יפטרו אותו והוא ירעב ללחם. אז אין לו ברירה והוא חייב לעבוד. כלומר, תחושת הפחד מסבל מחזיקה אותו. גם במפעל של קבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית, צריך שיהיה מין פחד כזה שאדם יחוש שהוא עלול להפסיד, אם לא ישתלב נכונה.

אם האדם יחוש רק פחד רוחני ולא גשמי, אז בזמן מצב של ירידה, כשהרוחניות נעלמת, והגשמיות לא קיימת, לא יהיה משנה לאדם לעזוב את הקבוצה - הוא בכלל ירצה להישאר בבית ולהתנתק מחבריו. אבל אם בתת ההכרה הוא יחשוב קצת, שמא בהמשך דרכו הוא עדיין יהיה זקוק לחברי הקבוצה, אז הוא לא יחוש נעימות לעזוב אותם. כך שבמקרה זה טמון רווח גשמי כלשהו.

לכן יש סעודות משותפות, שבתות יחד, והאשה גם קשורה לקבוצה. דברים אלה הם מה שמחזיקים את האדם עוד קצת בקבוצה. אלמלא אלה, אם זה היה רק עניין רוחני, הרי שבזמן נפילה הקשר עם הקבוצה היה ניתק, והאדם היה יושב בבית ושוכח מחבריו.

לכן צריך ליצור בין האנשים כמה שיותר קשרים גשמיים, כדי שגם במצב נפילה האדם יידע ויחוש שאם הוא עוזב - הוא מפסיד. בדומה לברית נישואין. ברית לא עורכים למען זמנים טובים אלא לזמנים רעים.

חיוני להכניס בחברה, ביסודותיה, מיני תיקונים למצבים הרעים, כך שבמצב רע האדם יפחד לזלזל בחברה. בנוסף, כל אחד צריך להמציא לעצמו חיזוקים לזמן הנפילה, באופן כזה שהוא ממש ירגיש הפסד בגשמיות, שכן אז הרוחניות איננה נמצאת, היא נעלמת. על זה צריך לחשוב ולהרהר. זו צריכה להיות הדאגה של כולנו: מה לעשות כך שאני אראה רווח גשמי מהחברה.

אבל בזמן נפילה אמיתית לא אכפת גם מנשיאה באחריות.

תלוי עד כמה לא אכפת לי עניין הנשיאה באחריות. הדבר דומה לאדם שפקדו אותו קשיים אבל הוא משתדל איכשהו להיות נוכח בעבודה ולעתים אף להעמיד פנים שהוא עובד. אין לו ברירה. אחרת יפטרו אותו, ואז מנין יבוא לחמו?

0 תגובות
71. הרגל נעשה טבע שני
12/05/2013 21:54
שושי גולד
פרק 71, קבוצה, התפעלות, הפצה

שיחה (13.8.02) על מאמר: "עניין חשיבות החברה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 272

איך מתגוננים מפני חברה זרה שחייבים להימצא בה?

מווירוס רוחני אפשר להידבק רק אם לא מתקינים מגן מפניו. או ההפך, אדם סביל לבטח יידבק מווירוס רוחני ויהיה תחת השפעתו המזיקה. איך אפשר לא להידבק מ"ווירוס"? כלומר, איך אפשר, לא להיות מושפע ממחשבה זרה? מלכתחילה יש להחליט שהיא מחשבה זרה. וכך, למשל: כשאדם מצוי בפגישת עבודה עם אנשים חשובים, יש להתפעל מהם רק בענייני עבודה. אפשר להתפעל מהם כי במקצועם ובהשפעתם הם אכן גדולים מאוד.

אדם צריך להכין את עצמו ולהבין, שגדלותם היא במישור דעולם הזה. הם אכן גדולים בתחום המקצועי הצר שלהם, בהבנתם איך להסתדר בעולם הזה, ומחוץ לכך הם ממש לא יודעים דבר. שם, במקום שמצוי אדם שהולך בדרך הרוחנית, הם בכלל לא נוגעים, ומבחינתם הרוחניות היא עדיין לא קיימת. לכן אנו רוצים ומוכנים ללמוד מהם מקצוע, ולעבוד תחתיהם, ואף להיות מושפעים מהם רק בתחום המקצועי שלהם ותו לא. אם מתחילים לדבר עימם, מבינים מיד עד כמה, בדרך הרוחנית, הם משולים לתינוק בחיתוליו או אף פחות מזה.

לכן, אסור לבלבל בין הרושם שיוצר אדם בעולם הגשמיות - אפילו אישים בכירים וחשובים, בעלי השפעה, עוצמה, ממון רב - לבין עולם הרוחניות, שבו הם לא מבינים דבר. מצד אחד אתה נדרש להתפעל מהתנהלותם בתחום המקצועי, ממומחיותם המקצועית, ומצד שני אתה נדרש לדעת בדיוק איפה אתה עומד ביחס לעולם הרוחניות.

בדומה לכך אתה נדרש להתייחס לכל אחד בכבוד - התורה מלמדת שצריך להתייחס לגדול ולקטן ביחס דומה, כי לכל אחד ואחד יש תפקיד בעולם הזה, ואת תפקידו אנחנו לא יודעים: האדם יכול להגיע מ"בירא עמיקתא לאיגרא רמה - "צריך לנהוג בכולם ברוב אדיבות. אבל בכל אותה עת חשוב לשמור על הנקודה הפנימית. בכך האדם מחלק את מרחב מחייתו לשניים: המרחב בו הוא נדרש להיות מושפע מהם, ולנהוג לפי דבריהם. המרחב בו הוא שרוי עם הפנימיות שלו, המרוחקת מעולם הגשמיות, החיצוניות, בה הוא שרוי לבד, ולהם אין בה כל נגיעה.

כך האדם בונה בתוכו מסך פנימי, שהוא נדבך חיוני לכל תחומי החיים: חיי משפחה, עבודה וכו'. כל דבר חיצוני יכול להשפיע עלי עד כדי כך שהוא אף יבלבל אותי, אבל מי שיש לו מסך פנימי, הרי שהבלבול בתוכו הוא חיצוני ולא פנימי. בפנימיות שלי, אני שרוי כל העת רק עם עצמי ועם אלוקי, והם לא יכולים לגעת בה.

למעשה, המסך הפנימי הוא גורם מייצב שבאמצעותו יכול האדם לתפוש ולהבין את העולם החיצוני באורח נכון יותר.

כשאדם משתייך לחברה שעוסקת בעבודה רוחנית, הוא צריך לחלק את פנימיותו לשני חצאים:

א) פנימי דפנימי - חלק אישי שלו, שהאדם שומר לא לרדת מהדרגה הזאת לעולם. בדרגה זו האדם נמצא במגע עם הבורא ולאף אחד אין דריסת רגל בו זולתו.

ב) חיצוני דפנימי - החלק שבו הוא נמצא בקשר עם החברים ורוצה שהם ישפיעו לו, אבל מקפיד שהשפעתם תהיה לפי בחירתו - כלומר, רק דברים טובים שמביאים גדלות הבורא, שמביאים רצון גדול יותר לרוחניות, ולא לתענוגים ולהפרעות של העולם הזה.

במאמר, רב"ש מדבר על התחברות עם אנשים שכביכול גם הם עוסקים ברוחניות - למה הוא מתכוון?

רב"ש אומר: "כי אם החברה מתבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני דת". בציטוט זה, "דת" פירושה דת חיצונית ודת פנימית, תלוי מה רוצים לפרש - "מה שאם כן שאדם נמצא בין אנשים דתיים, ומתחיל לדבר ולהתווכח עמהם, אז תיכף הוא מתערב עם דיעותיהם. ומתחת לסף הכרה חודרים דיעותיהם לתוך מחשבתו. עד כדי כך, שהוא לא יכול להבין, שזה הוא לא דיעותיו של עצמו, אלא מה שקיבל מאלו אנשים, שהתחבר עמהם".

האדם בכלל אינו מבדיל בין מה שיש בו לבין מה שאין בו. כי מלכתחילה כשנולד, מה יש בו? הוא קולט את כל הדברים מהחוץ, ואחר כך הוא מקבל אותם כאילו היו שלו. כל דבר שמקורו מהחוץ, הוא חושב שזה מבחוץ, ובתוכו נמצא מה ששלו, כך כל פעם ופעם. כל גל חדש נראה לו חיצוני, ואחר כך הוא הופך להיות פנימי. ושוב כשבא גל חדש, הוא חיצוני, ומה שקודם היה חיצוני נכנס לפנימי. הרגל נעשה טבע שני. ולכן צריך מלכתחילה להתייחס לפנימיות בצורה מבוררת מאוד.

הנקודה שבלב מתחילה להתפתח ולגדול באדם בשלב שחיצוניותו כבר התייצבה פחות או יותר - כשכבר קיבל חינוך מסוים, ונמצא בחברה כלשהי. אז עליו לבנות בתוכו פנימיות, למה הכוונה ב'לבנות פנימיות'? פירושו להבדיל בין הפנימיות לבין החיצוניות. להבין שהחיצוניות נתגלגלה אליו מלמעלה. ונכון שנתנו לו אותה מלמעלה, אבל כל מה שיש בתוכו הוא פרי קליטה של חיצוניותו, של אנשים שבכלל לא שייכים לרוחניות.

"האני" הבהמי הוא תוצאה של השפעת החברה, והחברה היא כזאת שאין כל כך מה להתגאות בה. החברה בכלל לא שייכת לרוחניות. לכן צריך להתייחס לעולם החיצוניות כאל דבר זר לפנימיות. ואם הייתי מברר אותו מהצד הרוחני, שהוא הצד האמיתי, מצד מטרת הבריאה, אולי הייתי במצב חיצוני אחר לגמרי.

אם האדם מתייחס למצב באופן זה, זה עוזר לו להיבדל מהחיצוניות, ולבנות פנימיות שנמצאת בריחוק ממנה, ואז החיצוניות והפנימיות שלו הן שני דברים מבודדים זה מזה. ואז יש לו נקודת מבט ברורה על עצמו, על פנימיותו ועל חיצוניותו, ועל מה הוא עושה עם שני החלקים האלה שבו. עתה הוא בוחר את מהותה של פנימיותו, ואילו החיצוניות כבר נעשתה בו לטבע שני, בה הוא חייב להתקיים, אבל עם זאת להתייחס אליה כמו אל דבר זר וחיצוני שנכנס לתוכו פעם ללא ביקורת ובעל כורחו.

איך להבדיל בין אנשים שנמצאים באותה דרך כמוני, לבין אנשים שהם לכאורה באותה דרך אבל סוטים ממנה?

תלוי למי האדם 'מדביק' את עצמו. צריך להימנע ככל האפשר מלהיות מעורב עם סתם דעות. אבל החברה הפנימית של האדם היא החומר שהוא קורא ומאזין: מאמרים, מכתבים, "תלמוד עשר הספירות", השירים של הרב, וכו'. זה העולם שלו, זה העולם הפנימי שלו, בתוכו הוא חי.

חוץ מזה יש עוד כל מיני ספֵרות שהאדם נותן להן אפשרות להשפיע עליו, פחות או יותר, בהתאם לאיך שהוא מרשה להן לעשות את זה. ישנם דברים שהאדם לא יכול לבקרם, שהוא כלל לא בעל הבית לחוש איך הם משפיעים עליו. הם מעל יכולת הכרתו, ורגישותו אבל הוא משתדל לשמור על פנימיותו. עושים חשבון עם האדם לפי מידת השתדלותו לשמור על פנימיותו.

אנו רואים כמה מחשבה אנשים משקיעים כדי לשמור על כספם: אולי בבנק או בכספת, אולי להפקיד בחו"ל, אולי לקנות בו כל מיני דברים יקרים, כל הזמן אולי - דבר יקר רוצים לשמור עליו. אילו אפשר היה, האדם היה נוטל את הדבר היקר ללבו ובולע אותו לקרבו. אבל אין לאדם כיס כזה, שנמצא רק אצלו ואף אחד לא יכול להגיע אליו, בדומה לקנגורו. הכול תלוי במידת החשיבות שמייחסים אנו לדברים שיקרים לנו, לרוחניות. ועד שרוחניות לא תהיה חשובה לנו, היא לא תהיה חלק מתוך תוכנו.

איך לבנות קבוצה פנימית?

קבוצתי הפנימית צריכה להיות: רב"ש, בעל הסולם, החומר שלהם, קצת רמח"ל, קצת רבי שמעון, קצת הגר"א, כל אותם כתובים שוודאי משפיעים עלי לטובה. ובעולם החיצוניות יש עוד קבוצות: קבוצות חיצוניות, האנשים שחיים איתי בדור שלי, ושאני מבקש להתפעל מהם בגדלות הרוחניות. את זה אני מעוניין לשמוע מהם. חוץ מזה אני לא רוצה לשמוע מהם דבר. אם יש בהם את זה, שיבואו אלי רק דרך המסנן הזה, רק עם המילים האלה "ה' גדול".

למה צריך להתייחס לחברים סביבך כאילו היו גדולי הדור?

האדם צריך להתייחס לחבריו כגדולים יותר ממנו כדי להתפעל מהם. הוא חייב להתייחס אליהם כאל גדולים יותר, אחרת איך יפיק השפעה מהם? אם אדם מבקש להיפגש עם פרופסור בנושא בריאותי, אז ודאי הוא מושפע ממנו בעניין הבריאותי. התורה מחייבת ללכת לרופא בכיר, אפילו גוי, אין שום הבדל אם הוא גוי או יהודי, ולשלם לו כסף כדי לשמוע לעצתו. וביתר הדברים, רופא זה יכול להיות מי יודע מה, אך זה כלל לא נוגע לי. אני קונה רק את מומחיותו הרפואית.

וכך בכל חברה וחברה. זהו קושי של אנשים שהולכים לעבודה ומתחילים לחוש בלבול. למה אדם שעובד בתור חשמלאי, לפתע לא טוב לו בעבודה? כי הוא משלב רוחניות במסגרת בה אנשים לא רוחניים. ואז אין לו עם מי לדבר על רוחניות, ועל מה שהם מדברים הוא לא רוצה לשמוע. אם עובדים עם חפצים (ולא עם אנשים) זה בכלל טוב, כי כך פחות מושפעים. אבל מצד שני, כשעובדים עם אנשים יש תמיד אפשרות לזכך את הכלים, לעשותם חדים יותר, כדי לא להיות עם אנשים שונים בעניינים השייכים לפנימיות.

ואז מתייחסים לאדם באופן פונקציונאלי: אוכל, שותה, ישן וחי את חייו. כך גם בתחומי העבודה. משום מה בעולם החיצוני נכללים האנשים זה בזה. אך לא צריך להיות כך. אני צריך לשמור על פנימיותי. ובו יש רק דבר אחד - הפנימיות והחיצוניות שלו - הן היינו הך - בהמיות. אצלי כבר יש בהמיות ופנימיות - רוחניות. גם עם ילד קטן אין מדברים כעם מישהו רוחני. כך צריך להתייחס לחבר או למנהל בעבודה.

איך לעשות שחברי יהיה גדול כדי להתפעל ממנו?

זה לא קשה. אדם נכנס למטבח, או למקום אחר, ורואה חבר שעובד ומתאמץ. הוא מתבונן בו ורואה שבמקום לשכב ולנוח הוא משקיע את כוחותיו. הוא מתפעל מהעשייה של החבר הוא מתפעל מכך שהחברים מזיעים בהכנת השבת. הוא רואה שבהחלט יש להם יותר כוחות מאלה שיש לו. לו אין כוחות כאלה. איזו התפעלות, ואיך הם עובדים יחד, אולי בצעקות, לא חשוב מה, אבל בכל זאת יש ביניהם קשר רגשי.

והוא, לעומת זאת, מסתובב לבדו, ללא חבר, אין לו מה לעשות, הוא לא נמשך לכלום, ולא יכול לשכנע את עצמו ללכת ולהשקיע כמה שעות טובות במשהו למען החברה. אם הוא כבר הולך להשקיע כוחותיו במשהו, אז אחרי חמש דקות משעמם לו והוא רוצה לברוח. ואצל החברים האלה נראה כאילו אין להם מחשבות כאלה. אז, אם כן, רק הוא כזה שיש לו יצר הרע כל כך גדול, ולהם אין? כנראה שגם בתוכם מתחוללים מאבקים פנימיים, אבל יחד עם זאת הם מחזיקים בתפקיד, וכשהוא מתבונן בהם הוא רואה שאכן יש לו מה ללמוד מהם.

אז הוא יכול לומר: טוב, נכון שהם מוכשרים בעשייה במטבח, אבל מה כבר אפשר ללמוד מהם בעניינים רוחניים? עניינים רוחניים לא צריך ללמוד מאף אחד, אלא צריך להתפעל מהרצון של כל אחד, מהגישה שלו לרוחניות, ושהוא רוצה אותה. זה מה שנקרא "מכל תלמידי השכלתי".

אי-אפשר לקבל השכלה מתלמיד, כי הוא במדרגה תחתונה יותר, אבל מאחר שהוא מבקש מאחד שהוא גדול יותר ממנו, אזי הוא נקרא תלמיד. הוא בסך הכול מפתח בתוכו את המ"ן הזה, את הבקשה הזאת. יש ללמוד ממנו את הביטוי הזה ביגיעתו, בעבודתו.

אם מתבוננים באנשים שעובדים ומשקיעים כוחות, אז רואים שהם לא כל כך לומדים, הם בעיקר עובדים ועוזרים בצורה פיסית. ובינינו - הם גם מרוויחים יותר ממי שיושב ולומד מכל הספרים - הם משיגים יותר, הם מתקנים את עצמם מהר יותר. הם עושים לעצמם תיקון הרבה יותר גדול מאלה שיושבים והופכים לחכמים מפולפלים וזוכרים, שזה לא שווה דבר. מסקנה זו מתגלה לאדם לאחר כמה שנים. כי מתקנים את הרצון, את הדבר הפנימי ביותר, שעליו האדם יכול להשפיע רק באמצעים רוחניים. והשכל כלל לא שייך לכך.

אולי הרבה יותר קל לו לעבוד עבודה פיסית מלשבת וללמוד? אולי הוא בנוי בצורה כזאת שקשה לו מאוד ללמוד?

מי שמצוי בדרך לתכלית הבריאה, ממציאים לו קושיות, ללא שום קשר למידת חוכמתו, לעומק לימודיו ולהשכלתו. הקושיות הן כנגד הרצון, לא כנגד השכל - אם לומד או לאו, אם מבין או לאו - אלא רק כנגד הרצון. לכן רואים אנשים חכמים מאוד שבאים ללמוד קבלה והופכים לטיפשים - הוא כל כך רצה לדעת, ולפתע מה ערך ידיעותיו, הוא כבר אינו רוצה לדעת כלום.

למה? כי פועלים נגד הרצון. וברצון אין זה משנה מה מידת חוכמתו של האדם. הרצון הוא תכונה פנימית יותר מן החוכמה. לכן הקושיות שמרגיש אדם שמטבעו להשקיע כוח בעבודה פיסית, או בלימודים הן נגד בעל כורחו.

אבל רק אלה שמשקיעים את כוחותיהם בעבודה פיסית, בהפצת חוכמת הקבלה וכו, נוגעים יותר בהתקדמות עצמה. אחרי שלומדים ארוכות מבינים שהלימוד עצמו לא מניב פרי, אלא רק היגיעה בחברה היא זו שמקדמת את האדם. השקעה בחברה יכולה להיות באופנים שונים: בכתיבה, בהפצה, ולא בדיוק בעבודות פיסיות, אך מכל מקום העשייה וההשקעה יהיו מכוונות לחברה. שנים רבות מברר האדם סוגיה זו עד שהוא מבין את פישרה.

בהפצה מצויים כל הזמן בקשר עם כל מיני אנשים. איך צריך להיות הקשר הזה?

בזמן שעוסקים בהפצה נפגשים עם אנשים זרים, שהם לא בקבוצה אליה אתה משתייך. "הפצה" פירושה להפיץ דבר שאין להם ויש לי. מטבעו האדם מתנגד למה שאין לו ויש לך, כי אף אחד אינו רוצה לקלוט משהו ממישהו - אחרת, הוא חש את עצמו פחות ממישהו שיש לו את הדבר שהוא חפץ. אז באופן טבעי הוא לכאורה כבר לא רוצה בדבר ולא מייחס לו כבר חשיבות.

צריך לעזור לאדם לשבור את ההתנגדות הזאת. במילים אחרות, להראות לו במשהו שאתה פחות ממנו או לא. להבהיר לו שאתה מביא לו משהו שטוב לו איתו, שאתה לא בא אליו מלמעלה, אלא מאותה רמה כמוהו. אותה רמה כמוהו היא "חסדים". חסדים מופצים רק לרוחב, לא לגובה. צריך להראות לו שאתה בא ללא שום חשבונות. חשבונות הם תמיד מלמעלה למטה. וחסדים הם ללא חשבון. אין צורך בשום חשבון ברוחניות על אור דחסדים.

באופן כזה שנפגשים עם אדם ללא שום חשבונות, אלא רק טובתו אז אותו אדם לא מרגיש שבאו אליו להשפיע, שבאו לשלוט כביכול עליו בשכלו, בהבנתו. כך אתה מתחיל להטות אותו אליך ללא שום התנגדות, במגע פתוח ככל האפשר. זה בתנאי שהאדם לא יודע ולא מכיר אותך. אחר כך, כשהוא כבר מכיר אותך, אם הוא רוצה לקבל ממך, יש לנהוג להפך: להראות את עצמך גבוה יותר ממנו, להיבדל ממנו כדי שיתרשם ממך יותר, וכך יקבלו ממך יותר.

לכן כתוב: "אין נביא בעירו" - אפילו נביא, אדם שהגיע לדרגת נביא, אם הוא מתגורר בעיר שנולד בה, זוכרים אותו כילד קטן, שהיה פרחח ואז כבר לא מקבלים אותו. כך נהוג, זהו טבענו. אנשים ברחוב דוממים, לא מבינים שמישהו יכול להשתנות ולהגיע לדרגת נביא גם אם הוא שבר חלון בעת ששיחק כדורגל לפני עשרים שנה. הם דוממים, לא משתנים, אז הם חושבים שאף אחד לא יכול להשתנות. ואם הוא עובר למקום אחר, אז שם מכבדים אותו. שם רואים אותו אחרת.

מהותו של קשר עם חברה שבאים אליה צריך להיות מותאם לאופן שבו החברה מתייחסת כלפיך. תמיד צריך לשחק עם החיצוניות שלך כלפי החברה באופן כזה שתוכל להיכנס יותר טוב לקשר, באופן כזה שתוכל להשפיע עליה יותר. לפעמים צריך להיות כביכול בעמדה של גאווה, של גדלות, של ריחוק, מעמדה שאתה בא להשפיע עליהם, ולפעמים צריך להיות כמו אבא טוב. אלה נושאים רגשיים שלפעמים קשה לשלוט בהם. אבל חשוב ללמוד לעשות את זה.

כל פעם צריך להשתנות בהתאם לאדם שנמצא לפניך. דבר זה הוא בחזקת חובה. ולא שבכך משקרים למישהו. הרי כל אחד מאיתנו עושה כן באופן לא מודע. אבל בהפצתה של הקבלה כדי להשפיע על אדם ולקרבו לחוכמתה, צריך מתוך המטרה לקרבו לדרך, כלומר, להיות עימו בכל עת במעין עטיפה חיצונית שמתאימה למטרה זו.

האם אפשר לעסוק בהפצת חוכמת הקבלה במקום העבודה?

הפצת חוכמת הקבלה מתבצעת מחוץ לקבוצה. אבל במקום העבודה אין עשייה זו בעלת ערך, ועל כן לא כדאי לעשות כן. לא כדאי לערבב פנימיות עם חיצוניות - לא כדאי לערבב הפצה עם עבודה. לא כדאי לערבב עבודה עם החיים הפנימיים שלך. אדם שהולך לעבודה צריך לעבוד, ולעשות את המוטל עליו היטב, וזהו. וכשהוא יוצא מן העבודה, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הפנימיות שלו, כמו ללכת להפיץ את חוכמת הקבלה, להרצות בנושא, וכו'. אבל בעבודה שלא יעשה כן.

כך זה בדרך כלל, מפני שלאורך כל הדרך אסור לערבב חיצוניות עם פנימיות. ההשלכות של ערבוביה מעין זו הן אינן טובות. רק במקרים נדירים מצליח מישהו לקרב אנשים לקבלה במקום העבודה, אבל זה מקרה חריג. זו לא הדרך לגשת לקבלה. אלא לאט לאט יש להלביש אותה, בהזדמנויות שונות, לא במסגרת העבודה.

0 תגובות
70. "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין"
07/05/2013 22:20
שושי גולד
פרק 70, ישראל, אומות העולם, מאור, מדרגה

במדרש כתוב, שאחרי שהקב"ה ברא את כל העמים, וכולם כבר התיישבו על פני כדור הארץ, פנה הבורא לכל אחד מהם ושאלם אם הם חפצים לקבל את התורה. אבל מלבד ישראל אף אחד לא שש לקבל אותה. מה רע כל כך בתורה, שאף אחד לא שש לקבל אותה? כנראה שיש בתורה, לא רק דברים טובים, אלא גם רעים, אחרת הבורא לא היה הולך ומבקש ומציע: "אולי תקבלו", "אולי תקבלו".

יש רק רצון אחד באדם שקרוי "ישראל", שכנגד הרצון הזה יש משהו שקרוי "תורה". ולמעשה "ישראל" גם צריכים תורה כי הם 'מקולקלים', "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". כנראה שיצר הרע קיים רק בישראל, ובאומות העולם - אין יצר הרע.

לכן, קודם כל כדאי לשמוע מה כתוב: ישראל הם אגואיסטים. הם ולא אומות העולם נגד הבורא. ישראל צריכים את התורה. הם מבינים שהם הפוכים מהבורא, ועל כן הם צריכים את התורה. והתורה היא הכוח המתקן. מי שחש שחסר לו הכוח המתקן הזה, קרוי "ישראל".

החיסרון הזה בא מלמעלה, ואין הדבר נכון שלאדם יש תפקיד של הבורא והוא הוא בורא את רצונותיו. האדם צריך לחוש מהם הרצונות הרוחשים בתוכו, ומתוך רצונות אלה לפעול. הוא אינו צריך להיות אדיש וסביל, אלא לפי מידת יכולתו ליטול את האמצעי הקרוי "מאור התורה" ולעשות בו שימוש.

וכדי להביא את "ישראל" לתכלית (הכוונה לא רק לישראל, אלא גם למי שמקבל בחינת ישראל בקרב אומות העולם, ומתקן), יש להביא אליה את מי שרוצה להגיע אליה. כלומר, צריך לאט לאט להצמיח בו את הרצונות הנכונים, שהם הרצונות שגדלים רק על ידי המאור. איך זה קורה? מלכתחילה יש רצון לקבל בהמי, שכנגדו מתחיל להאיר קצת אור רוחני, ואז בתוך הרצון הזה, שיש לו רק תאוות לבהמיות, לכסף, לכבוד, להשכלה, הופך לפתע לרצון למאור שמאיר לו.

מלכתחילה האדם מתאווה לאוכל, למין, לכסף, לכבוד, להשכלה. למה? כי גם כנגד הרצונות האלה יש מאור, שמעורר את האדם לרצות אותם. אבל כשבא מאור קצת יותר גדול מכל הדברים האלה, ללא מלבושי העולם הזה, אז האדם מתחיל להתעורר אליו, וזה נקרא רוחניות. כי מאור ללא לבוש הוא המאור, שבשביל לקבלו צריך מסך, אור חוזר כדי להשפיע. וכך כל פעם שהמאור גדל, ומאיר לאדם יותר, הוא מעורר מכל רצונות האדם, בחינה יותר עבה, עוד יותר גבוהה, עוד יותר גדולה לפי רצונותיו. וכך האדם מתעורר.

עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא נוטה להתאוות לרוחניות יותר מלגשמיות. וכאן יש לו "מרגלים", כל פעם המאור מאיר, לא מאיר, וחוזר חלילה - כשהמאור מאיר הוא מתאווה לרוחניות, וכשהמאור אינו מאיר האדם נופל לגשמיות. את התהליך הזה האדם מזרז על ידי יגיעה, ובסופו הוא מגיע להתאוות לרוחניות יותר מכל הגשמיות, שהוא חווה מה שקרוי "חולת אהבה אני". וזה בא לו כתוצאה מהאור, שכל הזמן משחק איתו, ומאיר לו קצת יותר, קצת פחות, קצת יותר, קצת פחות - כניסות ויציאות, כמו שכתוב: "כי מציון תצא תורה".

לאחר שהאדם מגיע לרצון הכי גדול והוא עובר את המחסום, כלומר, נקבע בו הרצון הכי גדול על ידי "המאור שבה", מאור התורה, שמאיר לו פעם יותר, פעם פחות, כך שבעיניו רוחניות בעלת ערך רב יותר מגשמיות, אותו מאור מעורר בו הרגשות, עד כמה קו שמאל שבו מנוגד לקו ימין, עד כמה הוא ההפך מהאלוקות. ומזה הוא חש בושה וכל מיני רגשות אחרים, שמביאים אותו להחלטה, שהוא אינו רוצה להיות בקו שמאל, שהוא אינו רוצה להישאר במצב הזה. כל הזמן מעוררים באדם חיסרון לתיקון, חיסרון להתקדמות, על ידי כל הכניסות והיציאות האלה.

וכשיש באדם רצון לתיקון - אזי בא התיקון. אור התורה בא כאור ע"ב ס"ג. זה קורה כשכבר ברור לאדם איזה היבטים הוא רוצה לתקן, ומה בדיוק, ועד כמה הוא מבקש. זה כבר העלאת מ"ן. בכל זה הוא כבר נוטל חלק עם הבורא בתיקון עצמי. אלה כבר דרגות גדולות. ואז הוא מגיע מתוך ש"לא לשמה" ל"לשמה" ממש: נוטל קו שמאל, מכיר ויודע את החסרונות, וכל הדברים של זה כנגד זה, קליפה כנגד קדושה, מעורר את המאור שבתורה, מזמין את מאור התורה שמתקן, האור המתקן, אור ע"ב ס"ג, ועושה בו שימוש כדי לתקן, ואחר כך עושה מעשה בלקבל כדי להשפיע, שכבר מביאו למטרה, לדבקות.

בכל פעם המאור שבתורה עושה שתי פעולות. הוא נותן לאדם תיקון לפי החיסרון שלו, אבל לפני כן, כדי שהאדם יהיה במצב של חיסרון, הוא מעורר אותו כל הזמן - קצת מאיר, קצת לא, וחוזר חלילה. בפעולות אלה המאור מנענע את הכלי. בכך שהאורות נכנסים ויוצאים הם מנענעים את הכלי. כשבא אור, הכלי מתעורר. כשיוצא אור, הכלי נופל. זה הנענוע. ומזה נוצרות בכלי כל מיני תחושות, מתחיל להיווצר בו כל פעם איזה מין רגש בין חושך לאור, בין טוב לרע, וכך נבנה החוש הרוחני. אין דרך אחרת.

אצל כל אחד ידוע מראש כמה נענועים הוא צריך לעבור, עד שיגמור את כל עבודתו בהכנת הכלי, כדי לקבל את גמר התיקון, כדי לקבל את כל תחושת הבורא, ולטעום את כל ה"טעמו וראו כי טוב ה'", קרי, לטעום את הבורא ממש בכל הטעמים שהוא מתגלה בתוך נשמת האדם. והעניין שלנו הוא בביצוע, כלומר, בזירוז והאצת התהליך, כך שיבואו כמה שיותר אורות. וזה אינו מתחולל אם אדם יושב לבדו ולא עושה דבר. רק אם באים לחברה, ומתחילים ללמוד, ומדברים עם מישהו, רק אז חלים שינויים, שכולם מסייעים לאדם לעבור יותר ויותר מהר את דרכו. ככל שיש יותר נענועים כאלה ביום - כניסות ויציאות - כך הדרך לתכלית מתקצרת.

בקרב אנשים גדולים, קיימים משך שעה אחת אלפי התחלפויות כאלה, בכוונות, במחשבות, ביחס לבורא, ביחס לתיקונים. הם פשוט חיים כל הזמן בתנודות מאוד מהירות יחד עם כל מאורעות העולם הזה. לכך צריך להשתוקק: שלעולם גם מצבים טובים וגם מצבים רעים, לא יימשכו יותר מרגע. מצב שנמשך יותר מרגע הוא פגום, פסול.

הרצון שלנו צריך להיות תמיד בתאוצה. רצון קבוע לא קיים ברוחניות. בבהמיות שלי נראה שהוא קיים, אבל ברוחניות הוא כבר לא קיים. ברגע שמשיגים משהו ולא עולים ממנו הלאה או לחלופין - נופלים, לא חשוב - אם הרצון לא משתנה, אזי הוא משול למת.

במה הבורא עוזר לאדם?

קודם כל, הבורא עושה את הכול. לאדם יש רצון לקבל פגום רצון לקבל בהפכיות הצורה מהבורא, גם ברוחניות וגם בגשמיות, והבורא על ידי האור מטלטל כל הזמן את האדם, ומעוררו. הכיצד? הבורא מאיר עם האור, האור נכנס לתוך הכלי, וכמו בגלגלתא, חלה התפתחות, עד שהכלי מוציא את האור. וחוזר חלילה: האור מאיר, בא הרשימו הבא, וגם מוציא את האור, וכך הלאה. הכניסות והיציאות האלה מתרחשות כל הזמן.

מצד הבורא כוונתו היא ליצור לחץ קבוע שיביא את האדם לתכלית הבריאה. הלחץ הוא קבוע וגם המהירות היא קבועה. ב"קבוע" הכוונה, שהכול מתנהל לפי התוכנית של הבורא.

וגם אם האדם לא עושה דבר, הוא מגיע לאותם המצבים, לאותם הרצונות ולאותן המטרות, אך לפי הקצב שהאור מכתיב אליו. האור לאט לאט ישכנע אותו להגביר את הקצב. אבל השכנוע הזה הוא שכנוע מקיף, שכנוע ארוך טווח, וכאן בכוחו של האדם עצמו לסייע.

השכנוע של האור הוא גם תכליתי. עד שהאדם אינו רוצה בעצמו להגיע לתכלית הבריאה, הכוח המשכנע לעשות כן הוא כוח מכאיב מאוד. האדם יכול להיפטר מקשיים, להאיץ את התפתחותו, בשביל זה נתנו לו שכל, כדי להגיע בעצמו מהר יותר להכרה. אבל האמת היא שבתוך תוכו השינוי הוא בטיב ההתקדמות.

במה האדם עוזר ומסייע להתפתחותו?

אמנם הבורא עושה את הכול, והאדם רק קובע את יחסו אליו, אבל בכך שהאדם קובע את יחסו, הוא למעשה קובע את הכול, ועושה את הכול. למה? כי היחס שלו זה הכלי, הכלי אינו הרצון שלו שברא הבורא, ואינו האור שהבורא שולח לרצונו, אלא הכלי הוא היחס שלו הנובע מהיגיעה שלו.

אם האדם לא מתייגע, והבורא מחייב אותו, לאור המפגש בין האור והכלי, לעשות מעשה מסוים, אזי המעשה הזה לא נחשב כמעשה שהאדם עושה, אלא הוא כבר פועל לרעת האדם. כי כל אימת שהאדם אינו מביא את רצונו כנגד רצונו של הבורא שהאדם יהיה שותף במעשה יחד עמו, הוא חש כאב וסבל.

למה? כי כך פועל הכלי. הכלי הוא לא שהאדם סתם רוצה ליהנות, ובא תענוג וממלא את הכלי. הכלי של האדם הוא היחס שלו. כלומר, הכלי נבנה מעל הרצון ליהנות. הכלי הרוחני, מסך ואור חוזר, הוא לא מה שקורה בתוך הרצון לקבל, שכביכול בו המילוי, אלא הכלי הזה הוא מעל הרצון לקבל.

בשיעורי קבלה משרטטים את הכלי הזה בצורה פשוטה: מציירים את הרצון לקבל בצורת ספל מלא באור, מעליו מציירים מסך, ומעל המסך מציירים עוד ספל אחד, שהוא הכלי שבונים.

בלי הכלי הזה אין טעם לדבר על רוחניות. אז במידה שהאדם אינו חפץ, לפי דרגת התפתחותו, לבנות את הכלי הזה, לפי מידה זו הוא סובל. אלה בעצם הכוחות שיחייבו אותו לבנות מסך ואור חוזר. שכן, לא יכול להיות מסך, בלי שהאדם יבנה אותו, בלי שהאדם ירצה בו.

מצד אחד האדם צריך לרצות במסך, ומצד שני הוא לא רק צריך לרצות אותו, אלא גם צריך להבין שהמסך הזה הוא ההשפעה לבורא. ואת המסך הזה רק הבורא יכול לבנות, במידה שאני ארצה לאהוב אותו, כמו שהוא אוהב אותי. המסך הוא למעשה תוצאה של הכרת האהבה, הדבקות, החיבור לבורא. לנו נראה שאחרי המסך משיגים משהו, אבל המסך הוא הוא העיקר.

אבל ההרגשה שהבורא עוזר לי, מבטלת את הרגשת העצמיות שלי

זה לא נכון. כך נראה לי היום כשאני מפגין מאצ'ואיזם: "מי הוא הבורא? מה אני צריך אותו? מה הוא בכלל עושה למעני? מה פתאום אני צריך לבקש ממנו?" אבל כך חושב ילד קטן. כולנו עדיין ילדים קטנים. אצל נשים זה אחרת, אבל בקרב גברים יש תהייה כזו: "איך זה שהוא יותר חזק ממני?". האדם צריך לגלות את הכוח שהוא יותר ממנו, שהוא הקובע, שהוא עושה לו הכול. לנשים יש הכנה לכך, לכן אשה לא חייבת בתיקונים ישרים כאלה כמו גבר.

אצל גברים כל התפיסה הזו מקורה מנקודת המבט של "אני אשלוט", "אני אמשול". וזה מהווה את הכוח של השבירה. זה העניין של הרצון לקבל. עכשיו צריך להגיע להכנעה, לשיתוף, לאהבה, וכו', ולהגיע לזה בהדרגתיות, באופן כזה, שקודם אני מבטל את עצמי, ואחר כך אני נכנס לקשר עם הבורא. ואת ביטול עצמיותו מפני הבורא האדם מרגיש בהתפתחותו בתהליך שהוא עובר לקראת תכלית הבריאה.

אבל ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מספר לנו, שהאהבה היא הדרגה האחרונה. "ואהבת את ה' אלוקיך" זו מדרגה רוחנית שמקורה (כמו שרבי שמעון שואל בספר "הזוהר") בקיום כל יתר התיקונים. כלומר, האדם מתקן את כל רצונו עד הסוף, ומעל כל רצונותיו, כשמתפתח בו היחס הכללי, שמסכם את הכול, אזי זו אהבה.

ולפני כן אין אהבה כזו, אלא אהבה כזו שמסופרת ב"הזוהר": שיחיה, שיהיו לו בנים, שברוך השם הכול יסתדר אני אתפלל ובלבד שיהיה לי טוב.

ממה מתחיל להיווצר יחס אמיתי לבורא?

יחס אמיתי לבורא מתחיל מכך שמרגישים את ההפכיות - לחץ, שנאה, הרגשת חוסר השתוות, כלומר: מרגישים את הדברים ההפוכים, המנוגדים. כמו שלומדים בקבלה, שבכל פעם שחושבים על פעולה מסוימת, צריך לחשוב על המצב שלפניה, צריך לחשוב על הכלי שצריך להיות לה.

בקבלה לומדים, שבדרך ההתקדמות, מהתחלה לסוף, האורות נכנסים לכלים ועושים את הכלים. האור נכנס ויוצא ומזה נעשה כלי. אם הולכים בדרך ההפוכה מדרך ההתקדמות, אם הולכים מהסוף להתחלה, כל הזמן בצורה הפוכה, שכלים קודמים לאורות, מגלים את הפעולה ההפוכה, ואז האדם רואה כל פעם אילו הכנות צריך למצב שהוא בוחר, שאליו הוא רוצה להגיע.

אם מגיעים למצב שבו אוהבים את הבורא, הרי שקודם למצב זה הרצון לאהוב את הבורא. על הרצון לאהוב את הבורא לנבוע ממצב של שלילתו של הבורא, כלומר, שהאדם יודע שהוא לא אוהב את הבורא. מה הכוונה שהאדם לא אוהב את הבורא? האדם שונא את הבורא. האדם הוא היפוכו של הבורא. הוא בשום פנים ואופן לא חפץ בבורא. איך האדם מגלה זאת? כשהאור מאיר בכלי ההפוך שלו. ואחר הוא צריך לברר איזו יגיעה הוא צריך לתת כדי לעורר על עצמו אור גדול כזה.

מהן שתי הבחינות שקרויות "נעשה ונשמע"?

"נעשה" - פירושו לעשות מעשים "למעלה מהדעת". ואחר - "נשמע", כלומר, נקבל את התיקון. ולאחר התיקון "נשמע", נוכל לשמוע בכלים דבינה, בתיקון של בינה, מה באמת הבורא רוצה לומר לנו. לפני ה"מעשה", לפני הכלי, אי-אפשר שהאדם יקבל אורות, שיבין על מה מדובר. קיים תנאי: אם אני חפץ להבין רוחניות, ולהרגיש רוחניות, מציינים בפני שאין לי כלים לכך. למה הכוונה ב"אין לי כלים"? האדם כלל לא מבין מהי רוחניות. למעשה רק נדמה לו שהוא חפץ בה. רוחניות היא מהות שונה מזו שהוא חושב עליה.

הדבר דומה לאדם שאומר: "אני רוצה כוס מים". ובעצם הוא לא רוצה מים, אלא "קולה", אבל הוא לא יודע שזה נקרא "קולה". אנחנו לא יודעים מה פירוש של "על מנת להשפיע". האדם חושב: "אני רוצה רוחניות". ב'רוחניות' הכוונה היא שהאדם מבטל את "האני" שלו, והוא עובד לגמרי עם הרצון של מישהו אחר. במילים אחרות, הרצון שלי נמצא אצל אחר, ומשרת אותו, ומשמש אותו בלבד. זה פירושה של רוחניות. האם אני אכן חפץ בה? למעשה, אין זה נכון לומר שהאדם חפץ ברוחניות, אלא שהוא משתוקק לתענוגים גדולים יותר מאלה שהוא חש עד כה.

לכן נאמר "נעשה ונשמע". כדי להגיע לרוחניות, קיים תנאי: צריך קודם כל לעבור תיקון כדי להשפיע, הקרוי "נעשה", מעשה. את המעשה הזה לא האדם עושה אלא הבורא. אבל האדם צריך לתת על זה יגיעה מסוימת, לפי מידת יכולתו, ברצון האגואיסטי שלו. אם הוא נותן יגיעה אזי תמורתה הוא מקבל משהו נגד הרצון האגואיסטי שלו. הוא מקבל לא את מה שהוא ביקש, ולא את מה שרצה. למעשה, הוא לא יכול היה לתאר לעצמו שזה מה שיקבל.

אבל זה לא שהבורא מרמה את האדם. אמנם האדם חפץ במשהו אחד, לפי כליו, ורצונותיו, ועושה יגיעה ומוכן לבלוע את העולם הזה, ואת העולם הבא, ולפתע הבורא נותן לו את ההפך, מוחק לו את כל הרצון הזה לעולם הזה ולעולם הבא. אין זה מעשה מרמה, אלא פשוט, האדם עצמו, בסוף הדרך, "וייאנחו בני ישראל" - הוא עצמו רוצה שהבורא 'יסדר' אותו. כי הוא כבר לא מזדהה עם הרצון לקבל שלו. הוא אכן רוצה שהבורא יעמול עליו, שהבורא יתקן אותו. ככל שהאדם רואה שאין לו יותר דבר, אז ליד הרצון לקבל שלו גדלה הנקודה שבלב עד כדי כך, שממנה האדם שופט את הרצון לקבל ורוצה שהוא ישתנה.

מה פירושו של "אחור ופנים"?

אחוריים הם הכנה, פנים הם כבר קבלת התגמול.

מה הם פנים, מהו אחור במעשה גשמי?

מי יודע מה הם פנים ואחור בגשמיות. בגשמיות יודעים איך לעשות מעשים. אבל אין יודעים איפה יש בזה "פנים" ו"אחוריים". כי מעשים ברוחניות הם לא ממשיים, לא נרשמים, ועליהם לא מדברים. רוחניות פירושה שהנשמה מתקיימת ללא גוף. ואז מה שאדם עושה בגוף, ומה שהוא עושה בנשמה, עשויים להיות שני דברים הפוכים ובלתי קשורים. כך יכול להיות שעתה הוא מקבל אוכל ושותה ונהנה מחייו, וברוחניות הוא שרוי בצום יום כיפור.

מה פירושה של "תורה עקרה"?

הקב"ה ברא לרצון לקבל "תורה תבלין". אם הרצון לקבל אינו עובר תיקון על ידי התורה, אז התורה איננה בונה, והיא לא מניבה תוצאות. כשקיימות התוצאות מהתורה, הרי שכל מה שהיא מניבה הוא תיקון ואחר כך מילוי. ואז התורה נקראת "תורה עקרה". כך אומרים ב"זוהר הקדוש": מי שלא רוצה לעסוק בחוכמת הקבלה, הופך את התורה ל"עקרה". כלומר, הוא פשוט אינו עושה שימוש בכוח שלמענו נתנו את התורה.

אם לא עושים שימוש בתורה ככוח המתקן את הרצון לקבל, היא פשוט איננה תורה. אחר כך קיימות תורה מילוי, תורה שמות הקדושים, שמתגלים בכוונה על מנת להשפיע, אבל אלה כבר דרגות מאוחרות יותר. בהתחלה, האדם נפגש לראשונה עם התורה האמיתית, היא מהווה כוח מתקן. אם לא מקבלים אותה ככזו, אז כל העיסוק של האדם סביבה לא קרוי "תורה".

ומהי תורה?

התורה היא מה שהאדם נוטל מהבורא ככוח לתקן את הרצון לקבל שלו. מי שמתייחס באופן זה לתורה, לכוח העליון, קרוי 'שמקבל תורה'. אם לא - אזי הוא לא מקבל אותה. אם פותחים "חומש" רואים מה הבורא אומר על כך, ושהנביאים חזרו ואמרו, שהתורה היא רק כדי לקבל את כוח הבורא ככוח המתקן.

כל עבירותיו של האדם הן בכך שהוא לא עושה שימוש בתורה ככוח מתקן אלא נוטל את הכוח הזה בכל מיני צורות אחרות, ואז כוח התורה נעלם, והופך להיות במקום תורה - עגל. כלומר, כנגד אותו כוח של קדושה הופך לכוח הקליפה. כי קדושה וקליפה הן זו כנגד זו. אז או שאתה נוטל את הכוח העליון כקדושה, או שאתה נוטל אותו כקליפה. אין מצב של אמצע.

אם האדם מבקש לפנות לבורא, לכוח העליון, אז יש לו רק שתי אפשרויות: להתייחס לבורא כך שהוא יעזור ויתקן אותו או לפנות לכל דבר אחר. "כל דבר אחר" קרוי קליפה. ובקליפה אין תורה, אלא האדם מעוניין לנצל את הבורא, את הכוח העליון, לכל מיני מטרות אישיות.

איך עוברים מדרגה לדרגה?

לעולם האדם אינו יודע לאן פניו מועדות. חוקר או מדען, בעולם הזה, רוצים בשכלם לשלוט כביכול על מה שהם חוקרים, ומעוניינים להפנים את המידע הנחקר בידם בתוך רצונם, ושכלם. אין לנו ברירה אחרת. זו דרכנו להשתלט כביכול על המציאות ולהבינה. ברוחניות אי-אפשר לנהוג כך. ברוחניות הגישה הזאת פסולה מפני שהיא איננה מתקיימת.

ברוחניות האדם שרוי בתחתית, כזה זעיר, והרוחניות גדולה ממנו עשרת מונים. ברוחניות הדרגה העליונה הסמוכה לאדם היא לאין שיעור גדולה יותר משכלו, מכליו, מלבו. אז איך האדם חושב שהוא יכול להפנים את הרוחניות כלאחר יד? זה בלתי אפשרי. הרוחניות היא כל כך נשגבת שאין זו הדרך לפנות אליה.

אז איך בכל זאת אפשר לצמוח מדרגה לדרגה? אפשר רק בדרך אחת: בדרגה התחתונה האדם מכין את עצמו לקבל את שכלה של הדרגה העליונה. אבל שכלה של הדרגה העליונה הוא לאין שיעור גדול יותר מדרגתו - לא בכמותו, אלא באיכותו. שכלה של הדרגה העליונה הוא הפוך מהדרגה הנוכחית שלי. גם אם אני מצטייר כמלאך, קיימת עוד דרגה מעלי שהיא 'מלאך פלוס אחד'. ו'מלאך פלוס אחד' זה כבר אצלו. אבל מה שאצלו בקדושה, זה אצלו בקדושה. וכל הקדושה שלי כלפיו היא פסולת. זהו ההבדל בין המדרגות.

לכן אדם חייב להגיע למצב, שבו הוא לגמרי "קובר" את עצמו, לגמרי "נרקב", ואז בדרגה הבאה, בדרגה עליונה שהיא יותר, הוא מתחיל לחיות ולצמוח, בדומה לגרעין שצומח ממנו נבט.

איך האדם יכול להכין את עצמו למדרגה הבאה?

האדם יכול להכין את עצמו למדרגה הבאה, באופן כזה שהוא מוכן שכך יעשו איתו מלמעלה. הוא פונה לאחור ואומר לעצמו: "נכון, כך אני צריך להיות, אז איך אני מגיע לזה? איך אני יכול להיות בכך? מה אני צריך לזה? אני צריך שיהיה לי רצון שיעשו לי את זה כך. איך אני מגיע לרצון כזה שיעשו לי כך? על כן אני צריך להגיע להכרת הרע, כלומר, להבין שהמצב העכשווי שלי הוא גרוע מאוד לעומת מצבי במדרגה העליונה, שהיא כולה טוב. חשוב שהאדם יהגה בהליכה אחורה, ואז הוא יראה מאיפה להתחיל.

איך האדם יודע שהמדרגה הבאה טובה יותר?

בגשמיות, במצב שבו אנו שרויים למטה מהמחסום, האדם חש את המדרגה הבאה באור המקיף שמאיר עליו. ובמצב שבו אנו שרויים מעלה מהמחסום זה כבר משהו אחר. שם העליון מוריד לי נה"י, ונותן לי כל מיני דוגמאות, ואומר לי: "תעשה את זה כך". בדומה לעולם הזה, במסגרתו מבינים את האדם מראש ומכוונים אותו בעשייתו. ובכל זאת, מה שהוא לא יעשה, זו יגיעה גדולה. אבל אין מה לדאוג, לעולם לא מניחים לך, ותמיד רוצים לעזור לכל רצון טוב שלך. ואם הרצון עדיין לא כל כך טוב, אז מתקנים אותו, כך שיהיה טוב.

מה קורה לאחר שהאדם מגיע להכרת הרע?

ברגע הראשון הוא לא רוצה להיות במצבו הוא. הוא מבין שהוא מצוי במצב רע מאוד והוא רק רוצה לצאת ממנו: "תעשה מה שאתה רוצה, לא חשוב, לא תורה, ולא שכרה, ולא כלום", כלומר, הוא רק מרגיש שעדיין רע לו. הוא אף יכול לקלל את הקבלה, ואת היום שהגיע אליה. אבל זה שלב שעובר מהר מאוד.

אחר כך הוא מתחיל להשוות את מצבו עם מדרגה עליונה יותר, ומתחיל להבין שכדאי להשתוקק לטוב יותר. האגואיזם מתחיל להסתמן שוב: "המצב עתה הוא בכי רע, אבל הרי יש טוב, אז בוא נרכוש את זה". האגו כל הזמן תופח, וזה מה שעוזר לאדם לעבור ממדרגה למדרגה. וכך ככל שהאגואיזם תופח יותר, האדם מידרדר יותר וחוזר חלילה. כי הרצון לקבל בגרעין הוא קטן יותר מזה שבנבט. אז לפנינו דבר והיפוכו.

מה עוזר לאדם לצאת מהרע, כשהוא מרגיש שהאגואיזם הוא הוא הרע? רק אגואיזם גדול יותר. כל התהליכים האלה הם מעל בינתנו. לא סתם כתוב, שהבורא שם את ידו של אדם ואומר לו: תבחר, תעשה קצת מאמץ וזהו. ומובטח לאדם שיתר התשובות יתגלו לו בדרך.

1 תגובות
69. בעל ניסיון הוא הרואה את הנולד
05/05/2013 20:46
שושי גולד
פרק 69, גילוי הרע, חוסר אונים, אחישנה

שיחה (11.8.02) על מאמר: "מהו 'השכינה היא עדות על ישראל' בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 258

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. והאדם לא מבין למה הוא צריך להגיע לדבר טוב, להרגשה טובה, לחיים טובים, אפילו בעולם הזה, לא כל שכן שמובטח עולם הבא - חיים נצחיים, תחושת השלמות, נצחיות - למה הוא צריך להגיע לזה בדרך כל כך קשה?

הבורא יעשה הכול ברוח מחשבתו להיטיב לנבראיו. איך במחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו" ישנם תנאים כאלה שצריך לעבוד קשה, להתייגע, להתגבר על כל מיני מצבים מורכבים, לעבור ייסורים קשים ממוות, חיים שהם לא חיים ולא מוות? למה צריכים את כל זה?

צריך את כל זה מפני שהנברא, שהוא מחוץ לבורא, לא יכול להגיע לדרגה להיות כמו בורא - הדרגה נקראת שלמות ונצחיות - אם הוא לא מגיע אליה מהצד ההפוך. כלומר, ממצב שבכל הטבע שלו, בכל המחשבות שלו, בכל הרצונות שלו, הוא לגמרי ההפך מהבורא. ואז ורק אז הוא מגיע להשתוות הצורה.

למה? מפני שהרצון לקבל, שהוא ההפך מהבורא, שהוא החיסרון להיות כבורא, אם הוא מקבל מילוי בצורה ישירה, הוא מיד מפסיק להרגיש את המילוי, את התענוג. לכן צריך לבנות תיקון על הרצון לקבל, כך שבתחושה של תענוגים, נצחיות ושלמות, האדם לא יתבטל, הוא ימשיך לרצות, וימשיך להיות בעל חיסרון. ואחרי שעושים את התיקון הזה, האדם מקבל לפי המידה שהוא מסוגל, לפי מידת מעשה התיקון שתיקן את עצמו.

לכן הנברא מתחיל מהצד ההפוך מהבורא: בכלי קטן מאוד, ולפי מידת יכולתו לתקן את הכלי, הוא גדל. והסימן שהוא גדל, הוא שכל פעם הוא מקבל רצון לקבל גדול יותר, ריק, לא מתוקן, ואז נכנס למצב של ייאוש, לאין אונים ותוהה: "זו תורה וזה שכרה?"הוא למד הרבה, התייגע הרבה, ותמורת זה מגלים לו שהוא רע. כלומר, מגלים לו את קו שמאל, מגלים לו עוד יותר ועוד יותר כלים ריקניים מקולקלים שלו, שגם הם מיועדים לתיקון.

כך יוצא, שבכל עת שהאדם עושה מעשים טובים, הוא זוכה תמורתם במצב רוח רע ונקלע למצב רע בעיניו, מפני שהוא מקבל כלים חדשים לשם תיקונים. והאדם, כדי לקום ממצב נפילה, מהרגשה רעה זאת, הוא חייב לעשות את זה בכוחותיו הוא, על ידי התיקונים, על ידי המאמצים. וכשהוא כבר קם, ומתגבר, על ידי כל האמצעים: לימוד, קבוצה וכו', אז שוב הוא נקלע למצב רע ושוב נופל, ונקלע לייאוש, ולחוסר אונים, כי הוא לא מסוגל להמציא לעצמו הגדרה נכונה לכל הדברים שקורים לו.

הקושי הוא קושי של שפה. נאמר שבמאמר כתוב שמגלים לאדם "חטא". רב"ש מתכוון לכך שהאדם נולד כבר עם כל החטאים מוכנים ורק מגלים לו אותם, ורק מגלים לו את טבעו הוא. "חטא" פירושו לא שהאדם חוטא. "חטא" פירושו שמגלים לאדם את טבעו הראשוני, שמגלים לאדם שהוא נברא ברצון לקבל כדי לקבל, ואז כשהאדם חש תוספת טבע שנותנים לו, שמגלים לו מלמעלה כדי שיעשה מעשה תיקון, אז ההרגשה הזאת, שהיא גילוי קו שמאל, נקראת "חטא". ובאמת האדם לעולם לא חוטא, אלא נותנים לו משהו לתקן, והוא משתדל לתקן אותו.

"חטא" בעבודה פירושו, שהאדם לא עושה שימוש בבחירה החופשית שלו, לפי מידת יכולתו ובהתאם למצבו לבחור בהתקדמות, ב"אחישנה", ועובר ל"בעיתה" - מתקדם על ידי ייסורים. רק בבחירה של האדם יש עניין של "חטא" ו"שכר". ולא בתנאים שלו, בתכונותיו הפנימיות. שום תכונת אופי, שום רצון שקיים באדם, לא נקרא חטא. האדם אינו חוטא, שכן כך הוא נברא.

אותו חוסר בהירות בהגדרות קיים גם לגבי המילים "תורה ומצוות". "תורה ומצוות" קרויות המצבים, הכוחות, האמצעים, של התיקון. כלומר, מה שמביא את האדם ממצב לא מתוקן למצב מתוקן. כל האמצעים האלה קרויים "תורה ומצוות". המעשים קרויים "מצוות" והכוח שמתקן את האדם קרוי "תורה".

וגם לגבי קו שמאל, וקו ימין, ונפילות, יש לגרוס כביכול הפוך: כשאדם מקבל תוספת רצון לא מתוקן זה למעשה עלייה בקו שמאל ולא ירידה. הוא עולה לאחוריים של דרגה עליונה יותר. וההרגשה שהאדם חש כשהוא שרוי בנפילה, היא כלפי הרגשתו הוא שמצבו היה נעים יותר, ומעתה פחות נעים. וכך ניתן לסכם שפירוש נכון של האדם למצבים שהוא עובר, לגמרי מבהיר לו את את התמונה של חייו.

כמו שבעל הסולם כותב, שמשך כל הדורות היה איסור לפרסם ספרי קבלה מפני שהשפה היתה מאוד מבלבלת, קשה להבנה ורבו הטעויות בקריאת הטקסט. ורק בזמננו, כשהרצונות של האדם קרובים יותר לתיקון, הפירוש של המילים, והפירוש הפנימי מהותי של המעשים שיש לעשות, מתבארים נכונה.

למה הרגשה רעה היא גילוי הכלים?

כי כך האדם מרגיש כשמגלים לו לאט לאט את טבעו. למה מגלים לו? מפני שקודם עבד, למד, נתן יגיעה, ואז תיקן במשהו את המצב, ולכאורה הוא מוכן להמשיך לקראת המטרה. עכשיו מגלים לו כלי עוד יותר גדול. במילים אחרות, האדם "יושב" על כלי אין-סוף, אבל הוא הרגיש ממנו עד כה, נאמר, 20%, ועכשיו נותנים לו להרגיש 25% ממנו. אז ה-5% הנוספים הם חלק יותר כבד, יותר עבה, מהכלי הקודם. כל פעם מגלים את הכלים מהקל לכבד.

וכך יוצא שהאדם מגלה לפתע עד כמה תכונותיו רעות, והכלי הזה שלו, והכלי הזה זה הוא, ולפתע מגלים לו עד כמה הוא יותר רע, יותר עבה, יותר גס, יותר עצלן, יותר ויותר ההפך מהאור המקיף שמאיר עליו. ומזה יוצא שהתמורה, השכר, שהאדם מקבל עבור מעשים טובים, הוא מצב רע.

ואז האדם נמצא במין מבוך כזה. הוא לא יודע מה קורה. הוא כל כך רצה, כל כך התקדם, ועשה כל כך הרבה דברים כדי לרוץ קדימה, ולפתע הוא מקבל בתמורה עונש. לעולם אין בטבע שלנו משהו דומה לכך, שמקבלים עונש במקום שכר. זה שובר את כל הכוח הפנימי, את כל הרצון שלנו לעשות משהו.

עד שהאדם מתחיל לקבל את מצבי הירידה שלו בשמחה, כלומר, עד שהוא מרגיש, מה יהיה לו לאחר שיעבור מצבים אלה, ואיזה גילוי יהיה לו בכלים שמתגלים עכשיו ככלים רעים, הוא כבר חי מהעתיד. ואז הוא שמח.

כמו שבעל הסולם כותב במכתב ("פרי חכם - אגרות קודש", דף י"א), שהוא שמח ב"רשעים" המתגלים, כי "רשעים" שלא מתגלים שרויים בייאוש. אבל הרגשת שמחה מ"רשעים" שמתגלים נובעת מתוך ניסיון, מתוך כך שאדם מבין ומכיר כבר את כל התהליך, והִסכין עם מצבים של ירידות ועליות.

אך למרות זאת קיימת תחושה רעה, בכל זאת מרגיש האדם חסר אונים, כמו שרב"ש כותב, שהאדם רק רוצה לישון (אם היה יכול ליטול כדור שינה ולהירדם חצי שנה, בשמחה היה נוטל ומתנתק עד יעבור זעם). לכן, בעל ניסיון הוא מי שרואה את הנולד, ואת השלכותיו. מי שנמצא במצב של נולד, ורואה את ההשלכות מכך, לבו טוב עליו.

למה דווקא בעבודה רוחנית הרגשה רעה היא קשה במיוחד?

בעולם שלנו כל אחד מרגיש רע, אך הבעיה היא בכך שאנשים מרגישים רע לא באופן תכליתי. בעבודה רוחנית יש הרגשה, שבמקום הטוב שלמענו פעלתי, והשקעתי מאמצים, והיו הבטחות שיהיה לי טוב, שאחוש רוחניות - במקום כל זה אני מקבל את ההפך.

אין אכזבה יותר גדולה מזה. יוצא שהאדם נמצא במצב של תסכול עמוק. הוא שרוי באפלה. גם קודם לא היה שמח במיוחד, וכל הזמן היה שרוי בחיפושים, אבל עד כדי כך? עיניו כמו סומות, אין לו לאן לפנות כדי למצוא טיפת תענוג, תמונה מסוימת, הרגשה מסוימת. אין לו ולא כלום.

כשמתחילים ללמוד קבלה ונקלעים למצבים האלה, למרות שהאדם לא יודע מה מקורם ופשרם, בכל זאת יש לו מין אכזבה כלפי הדרך. גם לפני שהחל בלימודי קבלה היה מאוכזב מכל החיים האלה, אז בשביל מה החל ללמוד? וכשכבר נמצאים בתהליך הלימוד והאדם שומע שמלימודים אלה אפשר שיצמח משהו טוב, ואף אפשר להרוויח משהו, לא כמו שהפסיד עד כה בכל דבר, לפתע הוא נוכח לדעת שבלימודי הקבלה יוצרים מצב עוד יותר גרוע.

בקבלה חוסר המילוי שהחל עכשיו בכלי הרוחני, הוא גדול יותר מכל הכלים דעולם הזה, ועל כן האדם מרגיש שלא נותר לו דבר בחיים.

בחיים הרגילים, כשחש ייאוש, תמיד נקרו אפשרויות שונות לשפר את מצבו, אבל בדרך הרוחנית אין אפשרות כזו, רק נותר לו להתנתק, ולחכות עד יעבור זעם. למה הכוונה עד יעבור זעם? פירושו: לא להרגיש את עצמו.

אז כנגד זה יש לעבור מצבים רבים, ולרכוש ניסיון רב, כדי להבין שהמצבים האלה הם תוספת כלים, שהאדם צריך כלי יותר ויותר גדול בהתאם לכוחותיו. אמנם האדם מבין שמצבו מחמיר, ושנופלת עליו המרה השחורה, אבל מזמנים לו מצב זה בדיוק לפי כוחותיו. ואז בפעם הבאה הוא יתקדם, ויתגבר על הקשיים, ושוב יתקדם, ושוב ייפול - "אלף פעם נופל צדיק וקם", אבל בסופו של דבר האדם רוכש כלי ענק. הוא לא מכיר אותו.

ובכל פעם שהאדם נופל נראה לו שהוא נעשה חלש יותר, תלוי יותר במה שיעשו איתו מלמעלה, כלומר חש עצמו בובת מריונטה, שלא נמצאת בהכרה בכוחות עצמה. והסיבה לכך היא שיותר ויותר מגלים לאדם כלי רוחני שבאמת לא תלוי בו, עד שמגלים לו כלי גדול מאוד שהאדם מרגיש שהוא מצוי כולו בשליטת הבורא - חיים ומוות בידי ה'. וזה דבר משמח שחיי ומותי לא מצויים בידיים שלי, אלא בידי הבורא.

הדרך היא לא קלה ולא קצרה. איך היא יכולה להיות קצרה? בעולם הזה כדי ללמוד ולרכוש משהו, לומדים לאורך כל הדרך עד לאוניברסיטה, אחר כך עוד עשרים שלושים שנה עובדים קשה כדי להרוויח ולהשיג. ורק אולי בגיל חמישים שישים אפשר להגיד שהשגתי משהו. ובהמשך בעשר עשרים השנה האחרונות, כבר כלים כוחותינו ואנו נהנים כביכול מהחיים.

ובתהליך הרוחני, כשרוצים להשיג נצחיות, בכלים אינסופיים, יש לרכוש תחילה את הכלים האלה, ואחר כך לתקנם, ובהמשך לקבלם. התהליך דומה למה שקורה בעולם הזה, והוא נמשך לא פחות זמן מהדרך שעושים בעולם הזה כדי להשיג משהו ובגדול. הקושי הוא רק בזה, שמה שהולכים להרוויח ולהשיג בעולם הזה, רואים. אנו עדים לנפילות, לירידות שמתרחשות בקרב הציבור, אצל מי שרוצה להרוויח. כולם נמצאים ביגיעה ובתסכולים, ואז צרת רבים חצי נחמה. אבל לאמיתו של דבר, איפה רואים שמישהו מאושר ומבקש להחליף את אושרו בצער רוחני? אם המצב היה כך, לא היינו מתקרבים לעולם לחוכמת הקבלה.

אדם שמגלים לו את טבעו והוא חש חוסר אונים, יכול לבחור ב"אחישנה"?

במצב נפילה אדם לא יכול לחוש שום דבר, ולא יכול לעשות דבר שנוגע לעצמו. אלא רק אם קבע מראש כל מיני התחייבויות עם הסביבה. אבל אם לאלא. אם האדם יודע שעכשיו הוא צריך לתרגם, או להכין חומר לימודי או ללכת ללמד, אז עצם העשייה עוזרת לו להתקדם. אבל ללא התחייבויות הוא סתם ישכב בבית בלי לעשות דבר.

בכל מקרה צריך לקבוע מסגרת. "מסגרת" פירושה שהאדם יהיה מחויב אליה לפי לוח זמנים. במצב נפילה לא מצויים בעבודה פנימית רוחנית, לכן צריכים לפעול לפי הזמנים שבעולם הזה. ב03:00 לפנות בוקר יש לקום, ובהמשך לבוא ללמוד, או ללכת ישר לעבודה. לאחר העבודה ללכת ללמד או לפעול במסגרת קבוצה וכו'. אדם חייב לעבוד לפי לוח זמנים. לכן אצל האדם שלומד אסור שיהיה לו זמן שלא נכנס תחת מסגרת לוח זמנים.

מה זה "אחישנה"?

"אחישנה" פירושו, שאדם משתדל בכוחותיו הוא לתת יגיעה כדי להתקדם באופן מהיר יותר לקראת התיקונים. "אחישנה" או "בעיתה" פירושו משך הזמן שעובר האדם בכל מצב ומצב, עד שהוא מבין שהמצב הזה הוא תכליתי, ושממנו והלאה יש להתקדם למטרה.

בכל מצב ולא חשוב מה אופיו: עלייה, ירידה, ייאוש, אכזבה, הרגשה טובה, הרגשה רעה, חשוב שהאדם יתפוס שהמצב הקונקרטי שבו הוא שרוי הוא בעל תכלית, ושהוא נדרש לעשות בו שימוש כדי להתקדם לקראת המטרה. לא עלינו לקבוע את אופי הפעולות והמעשים, אלא רק לעכל את התהליך שעובר עלינו, ולא יותר.

מה מקורה של ההרגשה הרעה?

הכלי הרוחני מתגלה על ידי עבודה קודמת, על ידי הצלחה קודמת. אם אדם הצליח במאמץ הקודם להרים משא של עשרה קילו, נותנים לו בהמשך משא של עשרים קילו, ועם תחת המשא הכבד הזה הוא קורס. אז כתוב בגמרא, שבמצב זה צריך לקרוא לחבר, והחבר צריך יחד עימו להעמיד את חמורו ולהעמיס עליו את המשא. והחמור מתמוטט. לפי דין תורה צריך שלוש פעמים להקים את החמור, להעמיס עליו את המשא, ולקוות שהחמור סוף סוף יסחב את המשא ויתנהל קדימה. לבד אי-אפשר. אבל יחד עם החבר ניתן להרים את החמור.

במקום שק אחד נותנים לאדם לסחוב שני שקים מפני שהאדם בתהליך התפתחותו הרוחנית נעשה חזק, והוא מסוגל לעשות את זה. יש בו את הכוח אך יש לעזור לו לקום. במילים אחרות, חשוב להעניק מוטיבציה לעשייה. אין סיבה אחרת שמביאה לנפילה חוץ מהצלחה במשימה הקודמת. נותנים לאדם ליפול לפי מידת יכולתו להתגבר על הקשיים והמהמורות שבדרך.

האם ירידה בעבודה רוחנית מתבטאת רק בהרגשה או גם בתופעות שונות בגוף?

המצבים שהאדם עובר, ותחושות שמחה בעלייה או עצבות בירידה, עשויים להתחולל בבת אחת. במצב של ירידה האדם יכול לחוש עצב ממצבו, אבל גם לחוש שמחה מעצם ההתקרבות למטרה, שכן מצבו של האדם גופא אינו טוב, אבל המטרה ותכלית דרכו טובות הן ומאירות לו מרחוק. למעשה, האדם קובע את מצבו יחסית לשני קני מידה: קנה מידה עצמי עכשווי, וקנה מידה של המצב העתידי. ואז האדם יכול לחוש מיואש אבל גם יודע שמחה מהי כי הוא מבין שהייאוש הוא רמז טוב להתקרבות למטרה.

האם מצבים אלה מורגשים בחושים, או שהם יכולים להשפיע גם על הבריאות הכללית והפיסית של הגוף? למעשה הגוף רק מתחזק ממצבים של עליות וירידות. הגוף הבהמי לעולם לא ניזוק. נהפוך הוא, בסופו של דבר מוסיפים לו חיים.

ולחיים יש שני קצוות, בעל הסולם כותב, בדומה לנשימות. כשנושמים, יש התכווצות של מערכת הנשימה וכן התרחבותה.

לכן על ידי מצבים של ירידות ועליות האדם מקבל חיים. הוא מקבל תורת חיים, הוא מקבל אור, אור מקיף יותר קרוב, ועוד יותר קרוב, ועוד יותר גדול, עד שבא אור פנימי. כך אפשר לציין, שאי-אפשר שתהליך רוחני, למרות שהאדם חש קשיים, יגרום נזק לגוף.

אמנם בזמן שעוברים מצב של ירידה אפשר לחוש תופעות של חולשה, כאבי ראש, קשיים בתפקוד, אבל זמן קצר לאחר מכן מצב זה חולף, והאדם חש כאילו לא אירע כלום, והוא מוצא את עצמו מגחך על מצבו הקודם, עד ששוב יפקוד אותו מצבו הבא. מתהליך זה בסופו של דבר הגוף מתחזק. זו מהותם של החיים שהגוף מודע לה.

מה פירוש "הצלחה במצב הקודם"?

"הצלחה במצב הקודם" פירושה שמקבלים כלים גדולים יותר, נפילה גדולה יותר. אז במה ההצלחה? הצלחה במצב הקודם פירושה שאדם עבד, השקיע מאמצים בלימוד ובכל המתלווה לכך ומפני שעשה כן, הוא מקבל עכשיו תוספת כלי לתיקון, שמורגש אצלו כמצב של ירידה. האדם חש את מה שנותנים לו. אם נותנים לו להרגיש כלי - הוא מרגיש רע. אם נותנים לו להרגיש מילוי - הוא מרגיש טוב.

ואם אדם לא הצליח, כלומר לא השקיע למשל מאמצים בלימוד, הוא לא מקבל מצב של ירידה. כמו דומם דקדושה. הוא מקבל מילוי מכך שהכול טוב והוא צדיק, והוא נטל חלק בעשייה. ההרגשה הטובה הזאת נותרת בתוכו כל החיים. אין כל קושי לרקוד ולשמוח כל החיים, כי אין מצבים של ירידות ועליות.

איך אפשר לבדוק בכל מצב האם מבצעים את המשימה או לא?

איך אדם יודע שהוא עושה את המשימה הנכונה? איך הוא יודע האם הוא עושה תיקונים ואם מעשיו הם אכן מעשים לקראת התיקון? איך אפשר לדעת אם הוא סתם משחק או שאכן הוא פועל לתיקון עצמי, כלומר, מתקרב בצורה כלשהי למטרה?

הסימן הברור ביותר הוא הנפילה, כלומר מצבי הירידה שבאים לאדם. התחושה הרעה שמקננת באדם כשמראים לו עד כמה הוא רע. גם כשהאדם מקבל מצב עלייה אפשר לומר שזה סימן, אבל עלייה יכולה להיות מסיבות שונות: מכך שהאדם מקבל שליטה, מכך שהוא שרוי בהצלחה ונראה לו שזו הצלחה רוחנית. מצב של ירידה הוא הסימן הוודאי שהאדם מתקדם, שהוא רוכש כלי חדש. כפי שציינו כבר, התפשטות האור והסתלקותו בונות את הכלים. ודווקא בזמן הסתלקות האור נברא הכלי.

מה האדם יכול להוסיף מתוך עצמו? למה הוא צריך להתכוון ולהשתוקק?

האדם לא יכול לקבוע מהם מצבי ירידות ועליות, ומה מועיל ולא מועיל לו. האדם צריך לקבוע לוחות זמנים. בעל הסולם כותב מה האדם צריך לעשות. באחד המכתבים הוא נותן דוגמה לתלמיד לגבי סדר השעות שצריך להיות לאדם כדי שיידע שהוא עושה בדיוק מה שצריך. באופן כללי הלימודים בקבלה מסודרים פחות או יותר לפי מה שהיה נהוג אצל רב"ש. החלק הראשון של השיעור מוקדש למאמר והחלק השני מוקדש ללימוד "תלמוד עשר הספירות".

וחוץ מזה האדם צריך למלא את זמנו בהפצת חוכמת הקבלה ובהוראתה לאנשים אחרים. ביתר הזמן, כשהוא לא פנוי לעסוק בזה פיסית, אבל ראשו ולבו פנויים, הוא יכול להוסיף למקום החלל שיש לו או במוחא או בליבא, עוד מאמץ, עוד יגיעה למטרה, וכך להיות שרוי כל הזמן בזה.

לפי מידת רצונו של האדם לעשות כן, ולפי מידת הכנתו מתוך המצבים האלה לשיעור, ובהתאם לאופן שבו בזמן שיעור תלמוד עשר הספירות הוא קשור דרך הספר למטרה שלמענה הוא לומד - לא כדי לדעת, אלא כדי להגיע לתיקונים - לפי כוונתו בזמן הלימוד, שזה נקרא "איכות היגיעה", רק לפיה הוא מתקדם. האור המקיף שהאדם מושך אליו תלוי באיכות יגיעתו. תלוי במידת רצונו שהחומר שהוא לומד ישפיע לתיקונו ולא סתם ימלא את שכלו.

לפי מידת יכולתו של האדם לחשוב בשביל מה הוא חי, מה מטרת חייו, איך הוא יתקן את עצמו - איך הוא יקרב את עצמו למטרה, מהי שיטת התיקון, איך הלימוד קשור לזה, מה צריך לדרוש בזמן הלימוד, אז כשהוא בא ללימוד הוא מקבל את הלימוד כתפילה, כמקום תפילה, כמקום פנייה לכוח עליון שיתקן אותו, שיעלה אותו. וזה העיקר. כל האור המקיף בא בזמן הלימוד. בהתאם לזה חלה ההתקדמות באדם. לכן העיקר הוא ההכנה ללימוד.

למה לאדם שרוצה להתקדם בחיים ומתחיל ללמוד קבלה, מתגלה שהוא לא מבין את הדרך ובקלות עלול לסטות ולאבדה?

למה אדם שסוף סוף מגיע להחלטה שהוא צריך להשיג את מטרת החיים, אחרת הוא מרגיש רע, ומגיע ללמוד קבלה, ואכן רוצה להתקדם ולהגיע למטרה ובקבלה אומרים לו שיש דרך טובה, דרך סלולה, ברורה כשהוא מתחיל לפסוע בדרך אל המטרה, הוא מגלה ששום דבר לא ברור, שהכול מבולבל, שכל צעד הוא מקרי, שבכלל לעולם הוא לא שרוי במצב של בהירות, של הכרת המטרה, אלא הכול נראה מרושל ורופף?

עניין זה בנוי מלכתחילה כך, כדי להוציא את האדם מהאגו שלו, מהרצון לקבל שלו. שיידע שהמילוי של הרצון לקבל לא נמצא בידו, אלא בידי הכוח העליון. אם אדם לא מבין את הדרך, זה דווקא טבעי וטוב, וזה סימן של התקדמות. אבל אם הוא היה מתאר את עצמו באופן כזה, שהוא משקיף על עצמו מלמעלה, מצד הבורא, הוא היה רואה שכדי להביא את עצמו למטרה הוא צריך להגדיל את הכלים, הוא צריך רצון לקבל גדול. למה? למען האור. האדם לא יודע מה זה אור, לכן אם מגדילים לו את הרצון לקבל הוא כבר נמצא ב"מבוכא", הוא רוצה, אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא רק יודע שלא טוב לו.

וזה אינו כשורה, אם האדם לא יודע מה הוא רוצה, גם שכלו מנותק לגמרי, והוא לא יכול לעבוד. שכלו של האדם פועל רק לפי הרצון. האדם יודע: את זה אני רוצה, איך להשיג את מה שאני רוצה? אם האדם לא יודע את כל הדרך, אם לא ברור לו מה הוא רוצה, שכלו מתערפל, והוא חש עצמו כעלה נידף.

אבל במשך הזמן האדם רוכש הרבה מצבים כאלה - גם בשכל וגם ברגש, שנקראים במוחא ובליבא, עד שהוא מגיע למצב של תלות מלאה בכוח העליון, כך שגם רצונו, וגם המטרה, וגם הדרך אליה, ולמעשה כל פעולה, הכול תלוי בעליון. ומי אני? "האני" הוא רק מי שמבחין בזה, ותו לא. מי שמבחין שהכול ה' עושה מלמעלה, לפי הסדר שלו, לפי התכנון שלו, ולפי כל הדברים הגזורים מראש. ומי אני? אני רק מי שמודה שכך זה נעשה.

אבל האדם לא סתם משקיף על חייו כאיזה גולם. אחרי מעבר המחסום, הוא מתחיל להבין, להרגיש, לראות, שלו עצמו יש חלק פעיל בזה, שהוא יכול להשפיע על התפתחותו במקום הבורא. לפי מידת יכולתו לרכוש כלי של הבורא, לרכוש את כוחו, הוא כבר לא נמצא למטה בתוך עצמו, אלא שרוי בתוך הבורא, ואז מתוך הבורא, מלמעלה, הוא פועל על עצמו ובורא את עצמו. הוא כביכול עובד על עצמו מלמעלה במקום הבורא.

בשביל זה צריך להבין את הבורא.

האדם צריך להבין את הבורא, לכן כתוב: "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". צריך לדעת, צריך להכיר, לא בבת אחת, אלא לאט לאט. אבל לפי מידת יכולתי לרכוש את ידיעתו, מחשבותיו, מטרותיו, כוחותיו, בהתאם למידה זו האדם מתחיל ליטול על עצמו את כל העבודה של ההשגחה, של ההנהגה, של הפיקוד, ומתחיל לשלוט במקומו.

נראה אפוא שכביכול מחוסר הכרה, מחוסר מעש, מייאוש ומחולשה, האדם מגיע למצב שהוא כמו הבורא ובמקומו, ממש במקומו, חולש על כל הבריאה. אבל בדרך לכך חשים בלבול, חולשה, אי הבנה.

איך גילוי הרע כלפי הבורא מתגלה כלפי חברים?

אם גילוי הרע הולך יחד, הוא מתגלה בקצב טוב. אבל הרע מתגלה בצורה הדדית. לא יכול להיות שאדם רע כלפי הבורא, ולא רע כלפי חברים, או ההפך. בעל הסולם כותב, שמה שמחוץ לגופו של האדם, יכול להיות כל אחד, לא חשוב מי: חבר, בורא, שכן, וכו'.

אם זה לא מכוון אלי כדי למלא את הכלי שלי, אלא מכוון למשהו מחוצה לי, אז בשבילי אין שום הבדל למי זה מיועד. ואם יש הבדל סימן שאני פשוט לא מרגיש, שזו בכל זאת דרכו למלא את עצמי. לכן כשפועלים כלפי החברים רואים מיד איפה נמצאים כלפי הבורא.

במצבנו הנוכחי, כשאנו שרויים במצב שאנו לא מסתדרים עם החברים, אנחנו עדיין לא יכולים לגלות איך זה מתקשר למצבנו כלפי הבורא. אבל האמת היא, שלא חשוב מה אני מרגיש ביחס כלפי החברים, מה שחשוב הוא, עד כמה אני מכיר את יחסי אליהם.

מהם הציורים שמרחיקים את האדם מהמטרה?

זה כלפי האדם. שום דבר שמקורו מהבורא לא נועד להרחיק את האדם מהעבודה, מהיגיעה. אנחנו אומרים, שהבורא כביכול רוצה לנטוש את האדם, ואילו האדם מתקדם בדרכו, ובכל זאת רוצה להיות קרוב יותר לבורא. אבל האמת היא שזה לא נעשה כך. הכול נעשה מאותו כוח "להיטיב לנבראיו". האדם כל הזמן מקבל מלמעלה סיוע. אך הסיוע הזה מורגש אצלו פעם כסיוע רע ופעם כסיוע טוב.

האדם צריך לבנות כלי כלפי האור, לכן ככל שיש יותר שינוי בין הרגשת הכלי להרגשת המילוי, מצבו של האדם מתקדם יותר. אין שום דבר שמסיט את האדם מהדרך. לעולם לא עוזבים את הדרך בשל כך שמרעיפים על האדם קושיות או אכזבות. נוטשים את הדרך כשהאדם פורש מהציבור, מהקבוצה, ולא מקבל מהם תמיכה.

ומלכתחילה ברור שלא מגיעים למטרה לבד. מי שלא רוצה להתקשר עם אחרים, ולא רוצה לקבל מהם עזרה, ולא רוצה לתרום מעצמו, משול לנטע זר בחברה. ואין מה לעשות עמו, או לתקנו, או להיפטר ממנו. בעל הסולם כותב, שמי שלא תורם כמוהו כמי שמזיק.

בגשמיות לא יכולים למדוד את הדברים האלה, אלא מודדים את האדם לפי זה שהוא גונב או לא. אם הוא לא גונב, אזי הוא בסדר. אבל ברוחניות, בעל הסולם כותב שגם מי שלא נותן, גונב. כך האדם צריך לראות את עצמו בחברה. ואם אין הבנה כזו, אז החברה לא מקדמת את האדם - ה"סירה" הזאת אינה מביאה אותו למטרה. בסך הכול חברה פועלת לפי חוקים רוחניים ולא לפי חוקים גשמיים. ברוחניות מי שלא נותן ומעניק, נחשב כלא עובד, הוא נחשב כלא עושה, כמזיק. דברים אלה מופיעים במאמר "מתן תורה".

אבל לפעמים מלמעלה מזמנים לאדם מצב שבו הוא רוצה לפרוש מהציבור.

אם מזמנים לאדם מצב של נפילה, ובנפילה הוא פורש מהציבור ואינו רוצה אף אחד, זהו מצב מסוים, זה אינו מצב שהאדם מתרחק. זהו מצב שמרחיקים אותו בכך שמוסיפים לו רצון לקבל. זהו מצב טבעי. זה לא מצב לפיו הוא מסוגל אך לא בונה לעצמו סביבה טובה, שזו כל הבחירה החופשית שלו - לבנות סביבו סביבה שעליה הוא יכול להישען. שהוא יתרום לה ובאותה מידה הוא יוכל גם לשאוב ממנה כוחות.

בלי סביבה מתאימה האדם לא מסוגל להתקדם. זה לא בגלל שהאדם צריך את הסביבה, אלא מפני שהתיקון העיקרי הוא חיבור הנשמות. אנחנו לא מבינים שעל ידי פעולה הדדית מחברים נשמות. זהו התיקון העיקרי. זה לא שעבודה בחברה היא אמצעי להגיע למטרה ואם אפשר להגיע עם האמצעי הזה, אז טוב, ואם אי-אפשר, אז מגיעים בלי האמצעי הזה.

בניית חברה היא לא אמצעי. העבודה במסגרתה היא התיקון העיקרי. ולא שעד כה היתה לי חברה, ועכשיו, שעברתי את כל הדרך, אני לא זקוק לה יותר. זהו, אני קרוב לבורא. זה לא כך. בהמשך מגלים שהבורא מלובש בנשמות, וחיבור עימו יכול להיות רק דרך חיבור עם יתר הנשמות.

אי-אפשר לקבל את הבורא, לראות אותו, להרגיש אותו, אלא רק דרך הנשמות האחרות, שאנו מתקשרים עימן. לכן "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". הוא מכיל את מהות ההתקרבות לבורא. הבורא מצוי שם - "בתוך עמי אנוכי יושבת".

מה לעשות במצב שבו רוצים לפרוש מהחברה?

כשאדם נמצא במצב שהוא לא יכול לשאת אף אחד, המצב קרוי "ירידה". ואז אין מה לעשות. המצב כשלעצמו הוא הקובע מה האדם יכול לעשות או לא יכול. אבל במצבים שהאדם יכול, עליו לקחת את עצמו בידיים ולהשפיע על החברה בצורה מרבית.

אף אחד אינו אומר למת, שהוא חייב לעבוד, ולרוץ, ולחיות. אם יוצאת מהאדם רוח חיים, אז הוא לא מסוגל לעשות דבר. צריך להניח לו, ולעזור לו לאט לאט. אבל בזמן שאדם מצוי במצב עלייה הוא חייב לתרום לחברה ככל יכולתו. רב"ש אומר, שחברה דומה לריקוד: אחד עולה, אחד יורד, וחוזר חלילה, ובסך הכול כולם רוקדים, ושמחים, ומסתייעים זה בזה.

החברה שלנו איננה מאגר של כוח, שבמסגרתה, עכשיו אני עושה בשביל חברים ואחר כך הם יעזרו לי וישיבו לי כגמולי. היא הרבה יותר מזה. בעבודה ובלימוד בקבוצה יש חיבור בין הנשמות ודרכן האדם מרגיש את הבורא. דרכן מגיע אל האדם אור מקיף. כי האדם בעצמו - כל אחד מאיתנו - הוא ניצוץ קטן מהנשמה הכללית, והוא חייב ללכד בתוכו את כל הנשמות. כל אחד חייב להיות כלול מכל הנשמות.

בדרך למטרה יש תקופה שנקראת "מצטער בצער הציבור", שאז האדם נוטל בפועל את כל הנשמות של "אדם הראשון", מחבר אותן לעצמו, ובאופן זה הוא מתקדם. זו עבודה מאוד קשה. האדם אינו מסוגל לשאת ולסבול עליות וירידות. אבל בירידות הכלליות של הציבור האדם מתחיל לגלות את הכלים, ובאמצעותם הוא מתקדם. לעומת מה שיש היום לאדם, זהו כלי גדול יותר לאין שיעור.

0 תגובות
68. "אני הויה לא שיניתי"
04/05/2013 21:51
שושי גולד
פרק 68, בורא, נברא, מסך, אמונה, עובר

שיחה (9.8.02) על מאמר: "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 251

כוס מלאה של ברכה הוא המצב הסופי. יש בורא ונברא ויחס ביניהם. מצד הבורא היחס הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים - ""אני הויה לא שיניתי", הוא לא משתנה לעולם, וכל פעולה ופעולה היא רק כדי לקרב את הנברא לתכלית, לטוב ועונג. כמו שכתוב: "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת". הבורא מתייחס לנברא תמיד באותו יחס - להשקיע את המיטב בלהביא את הנברא לגמר תיקונו, ולמעמד הטוב והמושלם.

הנברא יכול לשנות את יחסו לבורא. זה הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות. יש: כלי - נברא, רצון לקבל. אור - בורא, התענוג שהכלי מרגיש ממנו. מסך - יחס הנברא כלפי הבורא. מה שיכול להשתנות הוא רק המסך. וכל השמות שרב"ש מזכיר, מדברים רק על שלושת המרכיבים שיש במציאות: בורא, נברא והמסך ביניהם.

הפעולות שהנברא עושה כדי לשנות את יחסו לבורא מכונות "תורה ומצוות". לפני שעוברים את המחסום, "תורה" היא לימוד, ו"מצוות" הן כל הפעולות שאדם עושה בחברה, בקבוצה, כדי להתקרב לתכלית. "תורה ומצוות" הן האמצעים להגיע לתיקונים ולתכלית. אחרי שעוברים את המחסום, ה"תורה" הופכת להיות לימוד מן האור שמקבלים. לא לימוד מן הספרים, אלא מן האור עצמו. מה שקרוי "נשמת אדם תלמדנו". ו"מצוות" הופכות להיות פעולות רוחניות, פעולות עם המסך, עם הרצון לקבל כנגד האור, כשאדם מקבל את האור כדי להשפיע.

תמיד משתנה המסך, ובהתאם אליו, משתנה הכלי - בהתאם לכך נוטלים יותר ויותר רצון כדי להשפיע. הכלי מתחיל להיות בהכרתנו. ממצב שאדם בכלל אינו מכיר מי הוא, דרך הגילוי שהוא רצון לקבל, אגואיסט. אז נקרא שאדם מגלה את המומים שלו. אחר כך הכלי הזה מת, האדם "מת". כלומר, רוצים להמית את הכלי הזה, שלא יהיה קיים בצורה של רצון לקבל. ועד שהמתים קמים לתחייה במומם ומתקנים את המומים, מה שקרוי "תחיית המתים". אדם נוטל את הרצונות האלה ומתקן אותם כדי להשפיע.

כל עניין הכרת הכלי הוא לא הכרת הרצון לקבל כדבר רע, אלא השימוש ברצון לקבל הוא שימוש רע. והרב"ש אומר ששימוש נכון ברצון לקבל קרוי "אמונה", "מסך", "כוונה להשפיע". וחוסר אמונה, חוסר כוונה להשפיע קרויים "מום", כלי שבור. אם האדם מתחיל לקבל אור, האור מיד נוגע ברצון לקבל שאינו מכוסה במסך. זה נקרא שהשפע יוצא לחיצוניים. דבר כזה לא יכול לקרות ברוחניות, כי שם יש חוק של צמצום א' לפיו לכלי קבלה שהוא ללא מסך האור לא בא אליו, לא נכנס, מפני שזה עוד יותר מרחיק את האדם מהתכלית.

יש מסך, יש כוח אמונה. ויש רצון לקבל תחת מעטה המסך. במידה שיש מסך, יכולים להשתמש ברצון לקבל. במידה שאין מסך, לא מסוגלים להשתמש ברצון לקבל יותר ממה שמאפשר החוק של צמצום א'. החוק הזה הותקן מלמעלה, ולא מאפשר לאדם להשתמש בו לרעתו, ולא גורם לו להתרחקותו מהבורא.

ומה הסימן לפיו ניתן לדעת שמתקנים את המצב? רק אם רוכשים את כוח האמונה, את הכוונה להשפיע, את אור החסדים, שבתוכו מתלבש אור החוכמה. זה קרוי כוס מתוקן, שלם, לא שבור, שבו יכול להיכנס אור חוכמה, שקרוי "יין". "כוס של ברכה" דומה לסמל שמברכים - נוטלים את הכוס בחמש אצבעות, בחמש בחינות - כשכל ה"יד" של האדם מתוקנת, הוא יכול להחזיק "כוס של ברכה" מלאה "יין", מלאה אור חוכמה, בכוונה להשפיע.

מה ההבדל בין כוס שבורה וכוס ברכה? רק קיומו של המסך. מה ההבדל בין מומים לרצונות קדושים? קיומו של המסך. יש מסך או אין מסך. מה הם החיצוניים - שהשפע יוצא מפנימיים לחיצוניים? גם קיומו של מסך. אם קיים מסך, הרצונות קרויים "פנימיים" - "קדושים". אם אין מסך, הרצונות קרויים "חיצוניים". ובמסך שאדם רוכש באופן הדרגתי על כל רצונותיו, סך כל הרצונות כלפי הבורא קרויים "כלי" או "נשמה".

למה הכלי קרוי "נשמה"? מפני שהאור הכי גדול שאפשר לקבל על ידי המסך עד גמר התיקון קרוי "נשמה". בתוך הרצון, בתוך הכלי, בתוך הנשמה, קיימים חמישה חלקים: עביות שורש, א', ב', ג', ד'. אבל עד גמר התיקון אפשר להשתמש רק בעביות שורש, א' וב'. כלומר, לקבל מתוך חמשת האורות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, רק את האורות: נפש, רוח, נשמה. מפני שאור הנשמה הוא האור הכי גדול שאפשר לקבל, לכן הכלי קרוי על שמו"נשמה".

אז סדר התיקון הוא, שתחילה מתקנים מסך על עביות שורש. וכשרוכשים מסך על הרצונות של עביות דשורש, המצב קרוי שהאדם מוסר את עצמו לבורא, כך שיעשה עימו כחפצו. התקנת מצב כזה על רצונותיו של האדם קרוי "עובָּר" מהמילה "עובֵר" - עובר ממצב כדי לקבל למצב של כדי להשפיע. עדיין אין לאדם מסך פעיל שהוא יכול לקבל אורות, להשפיע אורות, אבל הוא מבטל את עצמו. כלפי כל מצב שמגיע אליו הוא מבטל את עצמו לחלוטין, ולא חשוב לו מה יקרה.

זה התיקון הראשון, התיקון שנכנסים דרכו לרוחניות, שמקבלים מסך של עביות דשורש. בתיקון הראשון קיימת כבר מחיצה בין האור לרצון, בין הבורא לבין הנברא, שזה נקרא "מסך". במידה שיש מסך האדם מתחיל להרגיש את הבורא, אבל הוא מרגיש אותו בצורה כללית מאוד. האדם קיים ברוחניות, בהרגשת הבורא (הרגשת הבורא נקראת "רוחניות"), כמו עובר ברחם אמו. כלומר, עדיין ללא הכרה, עדיין רק מרגיש שסביבו הכול בורא. והוא מסור לו ללא שום ביקורת. הוא מבין שברצון לקבל שלו, שאין עליו עדיין יותר ממסך דעביות דשורש, אין לו מה לבקר. רק לאחר שהאדם מבטל את עצמו על כל ההבחנות שבאות אליו, על כל המקרים, רק אז המסך שלו גדל, והוא מגיע למצב שקרוי "יניקה".

במצב "עובר" הוא קרוי "אילם": לא מדבר, חסר הבחנות, ה"פה" סגור, סתום. גם בעולם שלנו רואים שהעובר ברחם אמו פיו נעול והוא מוזן רק דרך הטבור. "עובר" לא משתמש בכלים, לא בכלי השפעה ולא בכלי קבלה. רק בביטול הכלים. הוא מקבל אורות של נפש, שקרויים "דם", דומם, דממה. אורות שבאים לא על ידי בירור שלו, אורות שהוא לא סופג אותם, אלא הם נכנסים ישר לתוך מחזור הדם שלו ובאמצעותם הוא גדל. רק באופן כזה שהוא מוכן לקבל את האורות בצורה ישירה ללא שום ביקורת הוא מתפתח.

התיקון הראשון הוא כנגד מה שיבוא אלי מלמעלה, מהבורא. אם אדם יכול להתאים כך את מצבו כלפי הבורא הוא מגיע למצב הרוחני הראשון שקרוי "עובר" - אילם. כשהוא מתחיל לדבר הוא קרוי עובר על כל דרגות העיבור ומקבל את המסך הראשון - עביות א'. אז האור שמגיע אליו, שהוא מגלה, הוא כבר אור אחר. הבורא מורגש בצורת "רוח", שהכול משתנה, האדם חש שיש לו כבר יחס עם הבורא, הוא מתחיל לדבר, ולברר, ולקבל אורות דחסדים, ורוכש מסך של עביות א'.

המצב הזה קרוי "יניקה": האוכל אמנם מוכן, אבל הוא מתחיל לעכל אותו בעצמו. הוא יכול לקבלו או לא, הוא יכול לדרוש אותו. במצב זה יש לו כבר מגע עם הבורא, מגע הדדי, שמשמח אותו, כמו שתינוק משמח את אמא, כשהוא קיים מחוץ לרחמה, כשיש לו קיום בפני עצמו. כלומר, במצב זה יש לו גילוי החסדים. האדם כבר מגלה בכלים שלו את היחס של הבורא אליו, את אור הרוח.

אבל עדיין הוא לא דואג לעצמו. למרות הכלים דקבלה שמתעוררים בו הוא מוסר את עצמו לעליון כמו תינוק שנרדם על ידיה של אמו, ושוכח מהכול כי הוא יודע שהוא שרוי בבטחה בחיקה. אמנם הוא כבר קיים, יש לו כבר עביות בפני עצמו. ודרגת הדבקות הרבה יותר גדולה מדרגת העיבור. אך הוא בכל זאת מוסר את עצמו לעליון.

עד שמגיע למצב, שאפילו שיש לו רצון לקבל, מסך דעביות ב', שבתוכו אחר כך נכללים רצונות דעביות ג' וד', הוא בכל זאת עובד ברצון להשפיע. אנחנו בכלל לא מסוגלים לעכל מה זה לקבל כדי להשפיע. אולי מי שיכול פחות או יותר להבין מה זה ביטול בדרגת עיבור ובדרגת יניקה, מבין שמאוד קשה לקבל כדי להשפיע.

המאמר עצמו פשוט, לומדים את כל ההבחנות האלה, אבל הקושי הוא רק בשפה. לכן מומלץ למי שמעיין במאמרים, ובמיוחד ב"שלבי הסולם", את כל הדברים שכתובים בשפת הענפים לכתוב בשפת הקבלה, כך בסופו של דבר ייצא ציור פשוט: יש כלי, יש אור, יש מסך ביניהם. וכן איך המסך הזה גדל, איזה תהליך הוא עובר, וגם אילו שמות שונים נותנים לכלים, לאורות, למסכים, בהתאם לגודל שלהם, בהתאם ליחס ביניהם. זה סך הכול מה שיש במציאות. כמו שבעל הסולם כותב בהתחלת "פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל המציאות כוללת אורות וכלים שמשתלשלים יחדיו, כרוכים יחדיו, מהדרגה הכי גבוהה עד לדרגה הכי נמוכה, וחוץ מהם אין שום דבר.

אז למה הכוונה שכוס ברכה עליה להיות מלאה? פירושה - להגיע למצב של כלי מתוקן לגמרי, מלא באור חסדים, מלא באור חוכמה, על כל העביות שיש בכלי, על ידי המסך, על ידי הכוונה על מנת להשפיע. המצב של גמר התיקון.

מהי מידת הדין ומה זה מלכות הנקראת מידת הדין?

מתי צריכים להיות דינים, חוקים? כשאדם לא נוהג כשורה. אם הוא נוהג כשורה אין צורך בחוקים. חוק הוא הגבלה. אם האדם לא מקיים את החוק מעצמו, אז הוא צריך לדעת שיש הגבלה כזו או אחרת, והוא חייב לקיים את החוק ככתבו וכלשונו. "חוק" פירושו שיש מעל האדם איזו מערכת שליטה שדורשת ממנו להתנהל לפיה.

למשל, אדם מבקש ללכת לבנק ולהוציא הרבה כסף, אבל הוא לא יכול לעשות כן בפשטות. למה? קיימת הגבלה, הבנק לא נותן כסף לכל אחד, אלא רק למי שזכאי. כי יש חוק, קיימות הגבלות. אי-אפשר סתם כך ליטול משהו שאני חפץ בו. על כל דבר צריך לתת יגיעה, צריך לתת תשלום.

אם האדם בעצמו יודע שעל כל דבר הוא צריך לתת יגיעה, אז החוק הזה אינו קיים, אז ההגבלה הזאת אינה קיימת. הוא יודע שאין לו מה לדרוש, אלא אם הוא מצטייד קודם בהגבלה כלשהי. זה מה שקרוי "דין".

מלכות היא רצון לקבל: היא רוצה לקבל את כל המציאות, את כל התגלות האלוקות שהיא טוב ומיטיב באופן מוחלט. איך אפשר לקבל זאת? רק אם יש מסך. לכן, עד שמלכות לא רוכשת מסך, הרצונות שלה שעדיין לא מצויים תחת המסך נמצאים תחת הגבלה שנקראת "דין", כך שאסור להשתמש בהם.

אם כן, על כל דבר שמתאווים, צריכים לשלם כדי לקבל. אם משלמים זה נקרא שיש מסך, ואז יכולים לקבל כדי להשפיע. על ידי התשלום, על ידי רכישת המסך, מבטלים את הדין, מבטלים את האיסור שישנו מלכתחילה על הרצון לקבל, והופכים אותו לרחמים. ומה שעדיין אי-אפשר לשלם עליו, נמצא במצב של הגבלה. כלומר, לא נותנים לעשות בו שימוש. מצד זה נקרא שהאדם נמצא תחת הדינים. את הדינים מבטלים על ידי קניית המסך.

הדברים הם מאוד פשוטים, וראוי לא להסתבך במילים. זו הבעיה עליה כותב בעל הסולם, למה ספרי קבלה היו אסורים משך כל הדורות, כי לא היתה שפה ברורה ומבוארת. רק מזמנו של האר"י ואילך התחילה שפה ברורה. האר"י התחיל ללמד בשפה הזאת במיוחד.

מכל ספר "הזוהר" רק "אידרא רבא", "אידרא זוטא", "ספרא דצניעותא", כתובים בחלקם בשפת הקבלה, וכל היתר כתובים בשפת המדרש, שהיא שפה בדומה לזו של אגדות וסיפורים, שלא מובן דיו על מה הם מדברים. גם ספרים אחרים כמו הגמרא, המשנה, שמדברים כביכול על מציאות העולם הזה, הם ספרים קדושים, שכן הם מדברים על רוחניות, אבל שפתם לא מובנת לנו.

גם במאמר הזה רב"ש רוצה מצד אחד לבאר מהי שפת הענפים, לכן הוא מדבר על "כוס", "ברכה", "יין", "מים", "עובר", וכו', ויחד עם זה הוא מברר בשפת הקבלה, בשפה טכנית, מה הם המצבים האלה. לכן מומלץ לכל אחד להתקין מעין מילון לעצמו. וכך יהיה קל מאוד. מכל המאמר יהיה כלי, מסך ואור, ותיאור המצבים עליהם הוא מדבר. אחר כך יכולים להלביש עליהם מיני שפות אחרות, אך לא להתבלבל.

האדם מלא מומים. אם הוא לא יודע עליהם, אז אין לו מומים?

מה זה מום? מום פירושו חיסרון. לפני חיסרון אין מום. הכול מתייחס להבחנות שהאדם מייחס לעצמו. תמיד מדברים כלפי המקבלים. איך המקבל, הנברא, שופט את עצמו. אם הוא חושב שהוא צדיק, אז הוא צדיק. אם הוא חושב שהוא רשע, אז הוא רשע.

לכן, אם האדם לא מגלה מומים בתוכו, אז אין כביכול מומים. ודאי שהם נמצאים בתוכו, אבל אם הם לא גלויים לעיניו אז איך אפשר לקרוא להם מומים? כמו שכתוב: "כל הפוסל במומו פוסל" - אם מתחילים לפסול את הרצון לקבל אז המעשה קרוי "מום". והמומים שלא התגלו, לא קרויים מומים, שכן הם בנסתר. מי יודע מה הם?

כל אחד מאיתנו בעל רצון לקבל כמו בשורשו ב"אדם הראשון". כל אחד מאיתנו הוא כמו מלכות דאין-סוף, עם כל הרצון הגדול שיש בה. רק כל אחד הוא נקודה ממלכות דאין-סוף שכוללת את כל יתר הנקודות בהתכללות. אבל לכל אחד ואחד יש כביכול נפח בנשמה כמו מלכות דאין-סוף.

במצבנו הנוכחי אנחנו מרגישים מכל הכלי הזה סך הכול פרט קטן מאוד. אנחנו חשים רק רצונות שיכולים להתגלות בהם "נר דקיק" - קצת הארה מלמעלה - שגורמים להרגיש וליהנות ממנה ללא שום מסך. מצב זה פירושו שאדם חי בעולם הזה. מה הכוונה ב"עולם הזה"? הכוונה היא לאותו כלי, לאותה נשמה שבחלק קטן קטן ממנה יכולים ליהנות בלי מסך. זה החיים שלי עכשיו. את כל יתר הכלי הגדול של הנשמה אני לא מרגיש, הוא נסתר ממני. צמצום א' לא מאפשר לראות אותו. תחילה צריך לרכוש מסך, ובמידה שרוכשים מסך, הכלי הזה נפתח.

לכן, אי-אפשר לומר על כל יתר הכלי שהוא "מום". תחילה צריך למשוך את האורות. באורות המקיפים האלה לראות חלק נוסף מהנשמה, חוץ מהחלק הקטן שבו מרגישים מה שקרוי ה"עולם הזה", ובחלק הנוסף הזה לאט לאט לרכוש מסך. ומה שיהיה מורגש בו קרוי "עובר".

אחר כך עובדים על המסך: רוכשים מסך נוסף, וכך מגלים עוד חלק נוסף מהנשמה. את החלק הזה בנשמה מתקנים על ידי המסך ואז פירוש הדבר שנמצאים במצב "קטנות" - במצב "יניקה". למעשה, לפי גודל המסך, מצטרף למסך הזה כלי של הנשמה, וכך האדם גדל עוד ועוד עד שהוא רוכש מסך על כל הכלי, כלומר על כל הרצון, על כל הנשמה, ומקבל בה את כל האורות כדי להשפיע. וזה קרוי "כוס מלאה של ברכה".

2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »