עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
איש של פעם אשה של מילים
21/02/2017 15:06
chik shik


פעם. כשהיינו נוסעים ביחד לטיולים בארצות אחרות בעיקר,

והיינו יושבים לנוח, לנשום, לאכול או לשוח...

כמעט תמיד היה נקרה על דרכנו איזה איש או אישה או איש ואישה

(ובאחת הפעמים זוכרת בבהירות בריוויירה הצרפתית, במסעדה - אישה איש וכלב מצויץ בזרועותיו של כל אחד מהם, שניהם היו עסוקים מאוד. מאכילים בעדינות ובחתיכות קטנות שנחתכו בקפידה בסכין ומזלג, פיסות קטנות ורכות של סטייקים הכי משובחים שהיו במסעדה את שני הכלבים...) סיטואציה נפלאה...

מיד היה מתעורר בי סיפור, הייתי פותחת דף בספר שבראש שלי והייתי מתחילה לספר את העלילה והביוגרפיה הארוכה של אותם אנשים הנקרים בדרכנו.

פתחתי מיד וסיפרתי לו סיפור שלם שכלל פתיחה הסתבכות והתרה......לפעמים לאור שאלה (מחויכת) שלו, היתה העלילה מסתבכת או מקבלת תפנית לא צפויה....לפעמים היה הסיפור ממשיך לאחר ימים עם דמויות אחרות שהיו שובות את דפי הספר שלי והייתי מוסיפה פרק חדש בעלילה...

עכשיו, אני מוציאה את הקטנציק הזה שמחזיק בתוכו עולם ומלואו ומתקתקת פנימה מספר משפטים שאני ממציאה לי, בזכות משהו או מישהו שאני רואה

ומעלה בי אסוציאציה או תמונה, לפעמים קטועה לפעמים שלמה.

אני לא באמת שומעת אותם ובטח לא מכירה אותם.

משהו במראה שלהם מביא אלי סיפור קטן.

אשה של מילים.

וכך גם הפעם, עוד בית קפה, הפעם בעיירה קטנה, יפיפייה - אמילי (Amilly ) שמה, כן, גם היא בצרפת אך לא בריוויירה.

ישבתי לבד עם כוס הקפה הרגיל, זה שאני אוהבת ומוצאת בכל מקום לחבק

וראיתי אותו נכנס.

איש באמצע חייו. הקמטים מספרים שכבר למד והתנסה באי אילו מסעות חיים.

התיישב והזמין כוס יין.

הוא הביא אתו משהו שהיה בו הרבה פעם...

היה גלוי שמשהו מאוד משמעותי קרה לו פעם....

ואני ראיתי.

ראיתי שפעם, הוא פגש בה באישה שנתקל בה, כי יד המקרה כך זימן ורצה.

הוא בכלל לא תכנן וכבר היה בטוח, שאת הפרק הזה כבר מיצה.

היא הציתה בו גפרור ישן. גפרור שהיה חבוי היטב והוא חשב שאבד או נשרף.

פעם, הוא רצה בה וכשהתבונן פעם ועוד פעם אל תוך עיינה וצלל, כבר לא התבייש ואמר לה.

הוא אמר לה בהמון דרכים שידע ובעוד המון דרכים שגילה, דרכה.

פעם, הוא נגע בה ורעד כמו מייתר הגיטרה ששכנה בחדרו, עד אז רק הרוח הרעידה אותה

עד בואה של זו.

פעם, הוא נתן לה להכנס אליו פנימה ולהדליק אור קטן

והאור חימם את הכל מבפנים ומבחוץ.

היו רגעים שהוא התעטף בה, שכח את כל מה שהיה מעבר.

ידע אותה, ידעה אותו.

פעם, הוא הקשיב לה וחיבק אליו את השמחה שהיא הביאה לו

פעם הוא העז.

ואז ראה איך נושרים ממנו הקליפות, איך נופלות החומות שעמל עליהן שנים רבות.

הוא ראה שהיא רואה אותו. למעמקים.

ראה ונבהל. פחד.

מאז הוא עסוק בלבנות אותם מחדש,

את החומות.

להתעטף טוב טוב בכל הקליפות שנפלו. והוסיף עוד.

עכשיו הוא עסוק ומשקיע הרבה בלהסתתר,

להתחבא,

מפניה

מפניו.

דואג שהיא לא תבחין בו, או תמצא אותו בשום מקום.

הוא שוקע עמוק בכאב שלו

הוא משקיע המון בכדי להתחבא בתוך תוכו,

כמו דוב זקן המסתתר במאורתו.

 

עוד אני כותבת לי אותו, את האיש שהביא אתו אל בית הקפה הקטן והחמים, את פעם, הרמתי עייני שוב לבחון אותו,  אולי אראה עוד בו משהו....

אבל הוא כבר לא היה....הוא כבר יצא.

אולי ראה אותי רואה אותו מבפנים?.....


3 תגובות
רכבות
26/11/2016 19:31
chik shik
רכבת, רכבת ישראל, רכבות בעולם

נוסעת...
שוב נוסעת....

אשה של דרכים.

הפעם ברכבת.
מצפון למרכז. עושה קצת סיבוב,  עוד אין רכבת ישירה.......
מנסה...מחפשת את הדרך הכי נוחה.
שוב לתל אביב.

ושוב אני שואלת: איך זה שמדינה שעשתה כל כך הרבה יש מאין. שבמשך פחות משבעים שנה לקיומה הצליחה להפוך סדרי בראשית, להמציא, לקלוט, לבנות, לפתח...

לא השכילה לרשת את פניה ברשת רכבות רחבה. כזו שתגיע לכל פינה. וזאת אף שהיתה לנו תשתית התחלתית שלא כמו בהרבה תחומים אחרים...

למה אנחנו מרחיבים עוד ועוד כבישים ומחלפים ובסוף עומדים שעות בפקקים? במקום רכבות, מכל הסוגים, מהירות, פרברים, עירוניות....
האמת, שיש לי תאוריות לסיבות ( וכן, הן כוללות את הקשר בין הון לשילטון)...
אבל אני כותבת על הרכבת בכדי לנצל את ההזדמנות שהיא מביאה אלי ולספר את סיפורו של קרון...שיש בו סטודנטים שמנצלים את הזמן לקרוא ולמרקר מאמר.

את החיילים בדרכם לבסיס. וכמה שמנצלים זמן לתפוס נימנום עמוק ולהשלים זמן שינה מתוק.

ויש אחד, ממש מולי, שבוהה בנקודה קצת מעל ראשי...אני מנסה לנחש לאן לקחו אותו המחשבות...לאן שקשוק הקרון יכול לקחת לו את הרעיונות, הזכרונות?
ועוד אחת צעירה עם עיניים קסומות וצעיף לבן רך המסמן את השתיכותה הדתית לעדה דרוזית, מקשיבה בעניין לנלחש לה באוזנה בעזרת חוטים ואוזניה קטנה שמחוברת לנייד החכם שמספר לה סיפור או מנגן לה מנגינה...

ויש כמובן את המתעסקים בניידים שמביאים את כל העולם לכף ידם. או את אלה שמדברים ומדברים וכולנו שותפים לשיחות שהם מנהלים..

ויש כמובן את הנופים חולפים בזריזות ומשתנים בין ים כועס בעקבות רוח קשה לבין מכוניות רבות שכמעט נוגעות זו בזו ונעות כאילו יחד בסוג של ריקוד צפוף שגורם להם עוד רגע לדרוך על כפות רגלים של אלה על אלה...או להתנשק חזק חזק...


אבל לי יש זמן. לעצור את המילים בספר שלקחתי איתי ולפתוח במילים משלי על המקלדת הקטנה של הנייד שברשותי.

להזכר בכמה מסעות ברכבות שעשיתי....הראשונה היתה בארצות הברית וכללה תא שינה נוח להפליא ומסעדה טובה. חצינו איתה את המדינה כמעט מצד לצד

ירדנו ולביקורים באמצע הדרך ועלינו על רכבת ממשיכה לאחר כמה ימים - גלינו עולם.

אחר כך נהנו מהרכבות של שוויץ שלקחו אותנו בין הרים ובין סלעים והגיעו לכל כפר קטן ולכל בית של היידי אי שם...

או לחווית הרכבות היעילות והמדויקות של יפן כאלו שטסו במהירות מדהימה בין ערים רחוקות ועד לרכבות פרברים ישנות אך מתוחזקות להפליא עם שירות אדיב ונכונות לעזרה מדהימה מצד כל אחד ואחת...

ואל הרכבת שלקחה אותי אל יער קסום ובחזרה.

ובשבוע שעבר יחד עם יהלי ברכבת העמק לחוף כרמל...ככה סתם, זמן שלנו, מיוחד, לבד.

רכבות...עוד משהו שמעורר זיכרונות ומחשבות...

אז אמנם אין פקקים אבל בגלל הסיבוב והחלפת הרכבות יוצא שלוקח לי אותו זמן כמו עם הפקקים.

ובדרך חזרה הביתה המגבלות גדולות יותר...

בקיצור עוד אין דרך קצרה...

אז בעידן שבו כל המצאה אפשרית - אולי ימציאו כבר כזו אפליקציה שאתה מכניס את היעד, עוצם עיניים ואחרי דקותיים אתה שם ודי!

הרבה יותר פשוט ומאוד אקולוגי - לא?

 

ובלי התיחסות לגל הנורא שעובר עליינו - לא יכולה.

גם לא רחוק מהבית שלי...אבל, במזל וכנראה גם בעקבות כוננות גבוהה של כוחות הכיבוי, האש כובתה בראשיתה.

ליבי עם כל עשרות האלפים שפונו מבתיהם. עם אלו שהבתים שלהם ניזוקו....

גם גל הטרור הזה יכבה בסוף.

גשם גשם בוא!!!

שבוע טוב ובטוח על כולם

6 תגובות
נוסעת בזמן
17/11/2016 20:23
chik shik

נוסעת בזמן

נוסעת.

שעת ערב.

 נוהגת חזרה מתל אביב צפונה.

הביתה.

הכבישים מלאים וצפופים כרגיל. רואה המוני אחוריים מוארים בנורות אדומות מהבהבות: נוסעים...מאיטים, עוצרים....נוסעים

הרכבים צמודים ונצמדים, גולשים ונדחפים: "זוזי זוזי, פני דרך, זה אני פה, רוצה לעבור, רוצה להיות ראשון בתור"...

ובכל פעם כזו אני שואלת את עצמי: איך אפשר בכל המהומה הזו שרק הולכת ומתעצמת משבוע לשבוע? איך?

איך אני מצליחה שוב לצאת מהבלגאן הזה?...

עוזבת סוף סוף את לב המרכז.

עולה על 6. קצת יותר מרווח בדרך לצפון אך עדיין עמוס, עמוס.

אני לבד.

אישה עם עצמה נוהגת במכונית שלה בדרך הביתה ומוזיקה מלווה אותה...

הירח תלוי על חוט שקוף במלוא הדרו, עגלגל, בטנו תפוחה, ממש מול עיני. זז ונע יחד איתי כמו מגדלור, מסמן לי דרך.

יחד עם האור שהוא מפיץ הוא מדליק זיכרונות, מחשבות:

איפה הייתי היום לפני שנה? מה עשיתי?

ממממ....רגע....עוקפת רכב בכביש המהיר....הירח נותן לי קריצה... "זוכרת את הערב ההוא?"

רגע...זה עולה ובא...ועכשיו זה כאן איתי. 

בא בבהירות. זוכרת את הנסיעה אז ברכב, לילה עם ירח.

זוכרת את המחשבות שעלו בי באותו ערב...זוכרת את החיוך הגדול שהיה מרוח לי כמו שוקולד על פניו של ילד שזכה לשבת מול קופסה של נוטלה רק שלו ואף מבוגר לא מפריע לו....

זוכרת.

עברה שנה.

זמן.

עובר הזמן.

אמר הרב חיים סבתו:

"לא כל הימים שווים ולא כל השעות שוות. יש ימים ארוכים ויש קצרים, יש יום שנדמה לו לאדם כשנה, יש שנים שהן בעיניו כימים אחדים. יש רגע שנראה שהוא לא יסתיים לעולם ויש חיים החולפים כחלוף עין".
 
אח...אח...איזה משפט! עולם שלם, או למען הדיוק, חיים שלמים במשפט אחד!

והיום, היום ההוא לפני שנה, היה אחד מהימים ההם שאינו שווה לימים אחרים...

זמן אמרנו...

זמן...

אנחנו בעיקר מונים אותו על איזה שהוא פס שצובר לתוכו הכל,

דקה שעה יום יממה,

"שבעה" - שבעה ימי שבתה,

שמונה ימי מילה,

תשעה ירחי לידה,

יֶרַח, יֶרַח דְבַשׁ, יום השלושים,

יום השנה,

יום הולדת כל שנה,

והרכב נוסע...והדרך ממשיכה עוד....ואורות העיר שבה שוכן הבית  - מאותתים...שהנה עוד רגע, עוד מעט...

וכשהכביש כמו סרט כהה מושך למעלה אל המנהרה ואל ההר, הזכרונות והזמן נמסים זה בזה.

עוד מעט אכין קפה.

אני מגיעה אל העיר, אל הרחוב, אל החניה מול הבית.

מדוממת.

שניות אחדות עוד יושבת עם צביטה קטנה.

מתנערת.

עברה שנה.

 

4 תגובות