עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

THE SKY IS THE LIMIT...
חברים
hopeless
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (1)
ארכיון
מה את היית עושה?
01/05/2016 23:39
that girl

''איש ואישה הם שני חצאים המחכים להתחבר לאחד. אבל בשביל שהחיבור שלהם יהיה שלם, הם צריכים להיות קודם כל חצאים שלמים.''    – רוחמי וייס, שטיסל עונה 2

 


 קמה בבוקר.                                                                                                                                

מסתכלת במראה.                                                                                                                     

לפעמים אוהבת את מה שאני רואה.                                                                                                              

רוב הזמן לא.                                                                                                                                                                 

כמה מאיתנו מרגישים ביטחון אמיתי בגוף שלהם?                                                                                                                                               כמה מאיתנו באמת מרוצים מאיך שהם נראים ואומרים לעצמם שלא היו משנים שום דבר? אני מאלה שנמצאים בצד השני של המתרס; מסתכלת, בוחנת, מתבוננת מקרוב (עם זכוכית מגדלת), ותמיד מוצאת משהו שלא טוב. בין אם זו האדמומיות של האקנה (שממנה אני סובלת כבר 9 שנים.. כאילו מה נסגר עם זה כבר?!), עיגולים שחורים כהים מדיי, נקודות חן ועוד אינסוף דברים..      

 

עד לפני מספר ימים האמנתי שיום יבוא והאהבה תדפוק גם על דלתי. אמנם אני נחשבת לצעירה בשוק הפנויים פנויות (19 ושבועיים, אבל מי סופר), אבל הלחץ הגובר מצד חברותיי לשכבה (2 שהתחתנו) או מאחייניתי המקסימה (למה אין לי חבר בן ולמה אני לא מתחתנת) לא עוזר כלל.

 

בכדי שנוכל להכיל אהבה כלפי אדם אחר, עלינו קודם לאהוב את עצמינו.

אני חייבת לציין שזו יכולה להיות אמירה מנצחת. אבל בסה"כ זוהי סיסמה שנשמעת נדושה וחסרת כל היגיון.

עכשיו אני נשמעת כמו רווקה ממורמרת בת השד יודע כמה..

אני רוצה להתאהב.                                                                                                                                                                                           

אני רוצה שיאהבו אותי באותה מידה ואולי טיפה יותר ממה שאני אוהב.                                                                                                                  אהבה של גבר.                                                                                                                         

גבר אמיתי.                                                                                                                              

לא סתם איזה אחד.

 

לחברה הכי טובה שלי מהתיכון יש חבר. כבר חודש! ואני יודעת על זה רק עכשיו. היא אפילו לא סיפרה לי על הדייט הראשון. גם כן חברה. עוד קוראת לי אחות. כשהיא סיפרה לי הייתי בשוק מוחלט.                                                                                                                                                       מה שהפתיע אותי יותר הוא התגובה שלי. שמרתי הכל בבטן וברגע הקטן שעלה בה חשש של קינאה מצידי, נפנפתי את ידי כאות לביטול חששותיה, וכך היה.                                               

את האמת? אני לא יודעת מה הרגשתי יותר כשהיא סיפרה לי; כעס עד אכזבה או שמא קנאה זו הייתה. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין מה מתחולל שם. אני רק יודעת שאני לא מסוגלת לשמוע עליו אפילו פרט קטן אחד. לא מתוך קנאה, אלא מתוך הרגל.            

אם היא חיכתה כל כך הרבה זמן לספר לי על הבחור, היא יכולה עכשיו לחכות עוד קצת זמן עד שאתרגל לעובדה שעכשיו היא במערכת יחסים.        למרות שזה לא נשמע חברי במיוחד. אז מה. גם היא לא הייתה חברה במיוחד. אז זה בסדר.                                                                                   החלק הגרוע ביותר: נראה לי שעכשיו זה ידוע מי הולך להיות בסדר העדיפויות שלה.. אפילו יום הולדת היא לא חגגה לי בגללו.                               אחלה חברה יש לי. סליחה, אחלה אחות. אחות עלק אולי.


אלוהים.

 תן לי סימן.

 תשלח ל את האחד. 

ואם לא עכשיו, מתי אתה מתכנן לשלוח לי אותו? 

כמה זמן עוד אצטרך לחכות? 

0 תגובות
מידה כנגד מידה
20/03/2016 23:05
that girl
אהבה, חתונה, נישואין..

נשמע פשוט לא?

אז זהו, שלי זה רק נשמע פשוט, המציאות טורחת לסתור בפניי כמדי מספר יממות ולהזכיר כמה החיים לא קלים כפי שחשבנו.

עד לפני כשנה הייתי עסוקה במה אעשה בשנה הנוכחית: שירות לאומי או צבא, איך תיראה תעודת הבגרות שלי, עד כמה אשקיע בחברות ואולי אפילו 

בחבר..

אהבה.

באיזשהו מקום כולנו רוצים אותה..

בין אם היא מבן/בת זוג, אבא, אמא אח, אחות, חברה או אפילו בעל חיים אהוב..

מאז שאני זוכרת תמיד השתוקקתי לאהבה..

כשהייתי קטנה זו הייתה אהבה מצד אבא אמא, ועם השנים גדל הרצון להיות נאהבת ונחשקת על-ידי בן זוג לחיים.

אני רואה את חברות שלי ולפעמים מרגישה טעם חמוץ יותר מלימון.

איך זה שעוד לא זכיתי להכיר את האחד והיחיד שלי?!

אני מרגישה מוכנה.

אני חושבת 

אבל סוף סוף הבנתי:

כדי שאוכל לאהוב מישהו באמת, להכיל אותו ולקבל אותו עד הסוף, עליי לקבל קודם כל את עצמי.

כי בלי שאקבל ואוהב את עצמי על כל גווניי, לעולם לא אוכל לאהוב מישהו באותה מידה שארצה שיאהב אותי בחזרה.
2 תגובות
היו ימים
18/01/2016 23:22
that girl
איך אפשר להתגעגע למשהו שלא קיים בכלל?
מה בסך הכל עשינו? 
דיברנו דרך מסך.


זו הבעיה בדור של היום..
לאן נעלמו הימים בהם הוא היה מחזר אחריה אינספור פעמים עד אשר הייתה מסכימה לקריאתו? גם אם לפעם אחת בלבד..                                      לאן נעלמו הימים בהם הוא היה מביא לה זר פרחים ומנסה להגניב נשיקה או שתיים מבלי שאיש יראה אותם?                                                               
ביום מן הימים, הוא היה מבקש את ידה מאביה, בזמן שהיא נשארת מודאגת בחדרה, שמא תשמע קול ירייה ותמצא את אהובה שותת על הריצפה.

אבל אהבה היא לא דבר קל כל כך.
היא לא קלה היום, כשם שלא הייתה קלה גם אז. 
היום, זה רק אתה ואני. מדברים כאשר ''רק'' מסך מפריד בינינו.
התמונה שלכם ניצבת אל מול עיניי, וליבי נקרע בין מה שנכון וצריך לעשות, לבין מה שאני רוצה לעשות.
אני רוצה לצרוח
לצרוח את שמך
לצרוח לך שתחליט
לצרוח לך שאני רוצה

אבל מה בעצם אני רוצה?
אותך?
אתה מתחיל ולא מסיים.
משאיר אותי כרגיל לאסוף את עצמי השבורה לאלפי חתיכות פעם אחא פעם.
לך יש אותה
ומה לי נשאר? הכאב?
לא כאב ממשי, אלא מעין חוסר, ריק, חלל.

הראש אומר לי לעזוב אותך, לתמיד.
הלב אומר לדבר, לנסות, מה כבר יכול לקרות?

אבל אתה שם איתה, ואני כאן לבד.                                                     
2 תגובות
מישהו גנב את הלב שלי
19/10/2015 23:08
that girl

אל תהיה אחד מהם.


אל תהיה אחד מאותם אנשים שמדברים אליי מילים יפות, שובים אותי בקסמים וגורמים לי ללכת שבי


אחריהם..


 ובסוף,


לנפץ אותי לרסיסים.

 


אל תהיה מאותם אנשים שאני בוכה בגללם ולא מוכנה להכניס אותם שוב ללב שלי, כי אני כן רוצה


אותך שם.


למה?


אני לא יודעת.


זה החיבוק?


הנשיקה?


או שזה באמת באמת בגללך


ואולי גם וגם?


אתה התגלמות האיקס הגדול והאדום של שחינכו אותי עליו.


אתה לא דתי, לא שומר מצוות, לא יודעת אם אתה מאמין אבל אתה גם לא מעוניי לחזור בתשובה.


אני לא בטוחה שאתה יהודי בכלל.


ובכל זאת, אתה נכנסת.


העפת לי הכל מהראש.


אמרתי לך שאני לא עדינה ושבירה כמו שאני נראית.. שאני חזקה.


אבל אז הצבעתי על הלב שלי ואמרתי לך שהוא הדבר השביר היחידי אצלי.


הוא נשבר כל כך הרבה פעמים שאני מתפלאת שהוא עדיין קיים ולא מרוסק לאלפי חתיכות.


אז אל תהיה עוד אחד מאלה שהתעסקו בו ואז שברו אותו מבלי להסתכל לאחור.


אל תגרום לי להרגיש שוב כמו סתם כלי בעוד איזה משחק שכשרוצים להחליף אותו באחר, זורקים


את הישן לצד כלאחר יד.

 

מישהו גנב את הלב שלי ואני רוצה אותו בחזרה.


0 תגובות
סכנה! אהבה אינה לבעלי לב חלש
17/10/2015 22:36
that girl
כן

אני פגועה

לא בטוחה ממה

האם אני מאוהבת? מקווה שלא

הוא לא טוב לי, הוא לא בשבילי, אני צריכה יותר מזה..

אני אשמה.

נתתי לו להתקרב למרות נורות האזהרה האדומות המהבהבות בראשי ללא הפסקה.

אז למה נתתי לו להיכנס..?

הלא ידעתי שזה מה שעתיד לקרות.. אני מכניסה אנשים ללב ונפגעת בסוף..



הלוואי שזה לא היה קורה אבל זה קרה, הכנסתי אותו.. עכשיו נשאר להתפלל ולקוות שדברים יסתדרו מעצמם.

גמלתי בליבי החלטה לא לדבר איתו בינתיים. הוא רוצה, הוא ידבר.

נשים.. איזה מן אגו יש לנו - או שבעצם זו רק אני עם האגו.


לפעמים אני ושבת שאולי הכל בראש שלי.

לפני שהגעת הייתי בסדר גמור. 

למה הכנסתי את עצמי לשם? למה שאבת אותי פנימה?

לא רוצה להתאהב, לא צריכה להתאהב. 

זה מסוכן להתאהב.
1 תגובות
האם אזכה להיות אמא?
06/09/2015 01:00
that girl
ילדים.

משהו שמגיל 12 וחצי ידעתי כבר שאני רוצה.

כרגע אני דודה. עוד לא אמא.

לפעמים, כשאני לבד, אני לא מצליחה להכיל את כמות האהבה כשיש לי כלפי האחיינים המדהימים שלי.. אז מה היה כשאהיה אמא..

אם אני אהיה אמא..


בעקבות ירידה במשקל (די דרסטית אני מודה), הלכתי לדיאטנית.

לכל אורך הפגישה איתה חזרתי על פזמון חוז שלמדתי מצפייה בתוכנית ההשמיניה ''אני פה רק כי הכריחו אותי''.

סיפרתי לה שבין היתר, עוד לפני שירדת במשקל המחזור שלי מאז ומתמיד היה לא סדיר, ומפה לשם הדיאטנית היקרה המליצה ללכת לגניקולוגית.

''אין מצב'', אמרתי בתוקף.

''לכי רק בשביל לשמוע, את לא חייבת להיבדק''. וכך היה.

קבעתי תור ומפה לשם היסטוריה.

לאחר שיחה מעט מביכה, הרופאה הגיעה למסקנה מעורפלת שאולי הסיבה שהמחזור שלי אינו תקין היא בשל תסמונת שחלות פוליציסטיות, או

 בשפת הרפואה PCOS.


לא אלאה אתכם בפרטים, אלא אקצר ואומר שזוהי תסמונת שבה יש ציסטות בשחלות (ומכאן שמה), שבעיקרה של דבר אומרת שהיא מהווה קושי די גדול להיכנס להריון בקרב החולות בתסמונת. 
מה גם שיש סיכוי גבוה יותר לחלות בסרטן השד ו - או סרטן צוואר הרחם..


בדיקת דם כבר עשיתי..

השבוע אני אמורה לעשות אולטראסאונד (בפעם השנייה בחיי) וגם הפעם זה לא בגלל שאני בהריון..

בינתיים

אני אשתדל שלא לדאוג, למרות שזה קשה.. אבל יש זמן עד הבדיקה ואולי זו בכלל טעות

הלוואי שזו הייתה  טעות

 הלוואי שזו תהיה טעות !


0 תגובות
הכאב הזה
05/07/2015 14:26
that girl

הדמעות זולגות


והלב דופק חזק.


הוא כואב.. מן כאב לוחץ כזה.


כאילו יש כאן מעין אבן לוחצת כזאת שגורמת לריאות שלי לאבד אוויר עד כדי חנק.


אני לא אשקר, זה כואב.


זה גם מה שמניע בעיקר אותי לחשוב על אובדן.


כדי להפסיק את הכאב הלוחץ הזה בריאות.


הלא במוות כאב מסוג כזה לא קיים.


נכון...?


אני מנסה לשתף את מי שאני מגדירה כחברות אבל אני מרגישה כאילו אני האבן הזאת, ואני לא


רוצה למנוע מהם את האוויר שזורם בתוכן כמו שקורה לי..


זו הרגשה לא נעימה.. די מגעילה הייתי אומרת.


כמו התחלה של התקף לב.


לפעמים אני אומרת לעצמי מה זה כבר משנה...? בואי נקצר תהליכים ונמות לפני שהכאב הזה יאכל


אותך מבפנים.


אבל אני לא עושה שום דבר.


וכשהכאב הבא מגיע הוא כואב הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת..


ועכשיו, כשאני כותבת, הכאב בריאות עובר לחזה ומתעצם..


שמישהו יפסיק את הכאב הזה!!

2 תגובות
מלחמה בעצמי
05/07/2015 03:11
that girl
העיניים אדומות מרוב דמעות ואינני יודעת עוד מה לעשות..

מצד אחד, אני רוצה אותך לידי, שתתמכי, תחזקי, תשמחי ותרגשי אותי.

אבל מצד שני את כל הזמן רוצה לעזוב אותי.

את כברניסית לעזוב אותי פעם אחת..

איך אוכל לסמוך עלייך שוב..?!



מזה שש שנים שאני נלחמת במעין קול קטן ותבוסתני שאומר לי לוותר. 

שאומר לי לא להמשיך בקרב שצפוי להיות כישלון נחרץ, ופשוט לסיים עם הכאב המר.

אבל עד עכשיו אף פעם לא ניסיתי את זה.

אני מפחדת שמפה לא תהיה לי דרך חזרה..

אמנם זה קרה לפני חודש, אבל זה עדיין קרה..

איך אפשר להתעלות מכאן... ? אני חושבת שהתשובה טמונה בתוכי עד שאגלה אותה. אם יש בכלל אחת כזו..

הלוואי ולא הייתי צריכה להילחם בדחף של לפגוע בעצמי..

אבל הוא שם.. קיים כמו בכל פעם מחדש שהוא צץ..

ולצערי, זה קורה יותר מפעם אחת בשנה..

אני מנסה, באמת שכן.. אבל לפעמים כשזה כבר קורה, אין לך כל כך שליטה על זה..

לפעמים אני פשוט רוצה לגמור עם זה ולפעמים אני לא - כי יש עוד כל כך הרבה שבשבילים אני נשארת פה.. אז מה זה עוד כמה רגעים אחדים..?!

אבל לפעמים זה כבר קשה יותר מדיי.. האדם רוצה להרים ידיים, לוותר מבלי להילחם בדחף מפחיד שכזה

רצון למות

אף פעם לא חשבתי שאני אהיה כזו..

הלוואי ולא הייתי כזו..

אבל כבר אין לי תקווה.. אני מזמן כבר בפנים, ואפילו נשאבת לזה עמוק יותר מדיי..

אני מקווה שאמצא בני אדם שיוכלו להוציא אותי מזה כמה שיותר מהר.. כי אני לא רוצה לחיות חיים שכאלו כל כך הרבה זמן..

למעשה, אני לא רוצה לחיות חיים שכאלו בכלל.
0 תגובות
להיות כבדה
12/04/2015 03:13
that girl
"מנסיוני בשדה הקרב למדתי, שלתוכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף"  (דוייט אייזנהאואר)

תמיד מעירים לי על העובדה כי אינני ''ספונטנית''. 

או ''כבדה'' כלשון המילון העברי מאת הרב גוגל.

אני אוהבת לתכנן תוכניות!!!!!!!!!

חברותיי כבר מתוסכלות ולכן ממעטים להזמין אותי לצאת, וכשמזמינים זה או כי לא כולן מיואשות או משום הנימוס המחייב. 

''תהיי יותר ספונטנית!'' , '' את בת 18 אבל מתנהגת כמו בת 70!!'' ''תהיי יותר קלילה'' ,  ''צאי מהכבדות המעצבנת שלך'' ועוד ועוד ועוד...

ואני אומרת לא עוד!

נמאס

מה רע בלתכנן תוכניות?!?!

פעם, אנשים פתחו יומן בשביל לראות מה הזמן הפנוי בשביל שניהם כדי שיוכלו להיפגש. אבל היום זו כבר ליגה אחרת לגמרי: ברגע שאחד הצדדים 

קובע, אתה חייב להיכנע לתחנונים ולבקשות. למה? כובע. 

הדבר שמאפיין אנשים ספונטניים בצורה מובהקת הוא הרצון שלהם לחנך את שאר העולם להיות כמותם. כמו כת. 

הרי אם נאמר את האמת, נגלה כי דווקא תכנון הזמן הוא זה שיביא למיצוי כל האופציות ולהביא אותי להיות מאושרת באמת.

אותי.

לא אותנו, לא אתכם. 

אותי. 

כמו שאני, המתכננת, לא כופה את השקפתי עליכם, אנא, אתם הספונטניים, אל תכפו את השקפתכם עליי.

0 תגובות
מכל מלמדיי השכלתי
12/04/2015 03:08
that girl



לילדה המדהימה הזו קוראים אליסה.                                                                                                                                                                           


אליסה רוקדת מגיל 4.                                                                                                                                                                                               


כאשר הייתה רק בת 7 דרסה אותה מכונית בצורה קטלנית, וכתוצאה מכך נאלצו הרופאים לכרות את רגלה מתחת לברך.  כיום אליסה בת 8, ועם 


פרוטזה חדשה היא ממשיכה לרקוד כנגד כל הסיכויים. ''אני פשוט לא רציתי לוותר'' היא אמרה לאנשים. ''ריקוד הוא הדבר האהוב עליי מאז שאני בת 


ארבע. אין לי חלק מהרגל, אבל אני לא יכולה לתת לזה לעצור אותי. אני עדיין רוצה לרקוד.''


רק בת שמונה ומלמדת אותנו שיעור כל כך חשוב על החיים. דווקא עכשיו, לקראת הסוף אנחנו נוטים לומר ''אין לי כוח'', ''איך אני אגש לכל הבגרויות 


האלו עכשיו'', ''בא לי כבר שתהיה שנה הבאה'' ועוד תירוצים ועוד התחמקויות – אנחנו חייבים לתת מעצמנו את הכל! למצות את עצמנו עד תום! לתת


את הפוש האחרון, ובסוף נשב על זרי הדפנה.


אם אליסה יכולה להמשיך לרקוד, על אחת כמה וכמה אנחנו יכולים להמשיך עם החיים, לא משנה מה.


''מכל מלמדיי השכלתי''.

1 תגובות
סרטוןAlissa Sizemore's first competition sinc...
« הקודם 1 2 3 4 הבא »