עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תקוע לי כמו עצם בגרון
06/02/2017 22:19
sfataim
עבר זמן מאז שכתבתי והנה שוב אני כאן, כ"כ הרבה שינויים, הרבה לחץ ואתה שנעלמת כאילו מחקה אותך האדמה
רק שהיא לא.
אני יודעת איפה אתה וגם איך להשיג אותך אם בא לי, וואו כמה סיבות היו לי שיבוא לי וגם כמה היה בא לי.. נאבקתי, חרקתי שיניים, כעסתי על עצמי ואפילו בקול רם עד שקמתי בבוקר ועבר לי.
עבר לי החשק לעשות משהו, להיות אקטיבית עבורך..לראות אותך, לדבר איתך ואפילו להתעלם ממך, עבר לי כמעט הכל.
רק ההרגשה הזו לא עברה לי, זו שיושבת לי על הלב ובאמצע הגרון, ההרגשה שדורשת חיבוק ענק שעוטף ומישהו שאפשר לבטוח בו ואת ההרגשה הזו רק מישהו אחר ינצח בדיוק כמו שהיה אז ובדיוק כמו שהיה לאורך הדרך כשנתקעת לי בגרון.
כל מה שאגיד שאני רוצה יהיה שמור לסיפור מהאגדות, דברים בדיוניים שגידלו דורות על דורות של בנות ולמה אף אחד לא טרח להגיד בדרך שאין באמת נסיך ושישבר הלב וזה יכאב ותחושת הכאב תלווה ותשאיר זיכרון עמוק, אף אחד לא מלמד שהכאב לא בהכרח געגוע הוא רק מחכה לתרופה ומי שגרם לו הוא בהחלט לא היא, למה אף אחד בדרך לא מלמד שמי שהלך לא יחזור ואפילו לא יסמס זה הרבה יותר חשוב מהמון דברים אחרים שמלמדים, חשוב שיהיה שיעור על אהבה, מקצוע שיקראו לו "אהבה זה כואב" ולא יחכו עד שישבר הלב ויגידו שגם זה עובר.. שיעור של החיים שאפשר להכין אליו. 

ופתאום נזכרתי במשהו שהיה לי מינורי וכיום הוא כל שנשאר.
1 תגובות
עשור עבר, עשור נשאר.
21/10/2016 13:44
sfataim
ניסית לנשק אותי וקמתי לספה השנייה כבורחת, נשארת המום ואני נשארתי מחייכת.
לפני למעלה מעשור היינו זוג, זוג חזק כמו שאומרים עשינו את כול הכיף והקושי יחד וגם את השני עם חיוך, שנים היינו חברים ורצית שיהיה יותר ואני סירבתי עד שיום אחד רק קפצתי להגיד שלום 'על הדרך' והתאהבתי, אני עוד זוכרת את הכאפה הזו שחטפתי כשראיתי אותך, איך פתאום נראית לי אחר ומעבר למה שכבר ידעתי פתאום היית לי חתיך אבל לא סתם, אחד שעוצר נשימה, ברגע אחד הבנתי למה כולם הסתכלו עליי מוזר כול השנים שאמרתי שאני פשוט לא רואה את זה ואז ראיתי, חתיך כמו אל, חתיך כמו פרסומת לקולגייט.
היינו שנתיים יחד, גרנו יחד ואפילו מעת לעת גם עבדנו יחד בחיי הלילה והיה נראה שחיינו כ"כ שזורים זה בזה שאין אופציה אחרת לעתיד הזה שלנו ואז יום אחד זה פשוט נגמר, חזרנו מסופ"ש בצפון ואתה הודעת שנגמר לך וככה זה נגמר.
לפני חצי שנה הצטלבו דרכינו בצורה משעשעת, סיפרת לי על האישה והילדה ולאט לאט גם על הקשיים, מה שחיבר בניינו פעם לפני למעלה מעשור חיבר בניינו שוב, השיחות שלנו, שעות על שעות של זמן הקשבה ודיבור וככה גם עכשיו, השלמנו מהר מאוד עשור של נתק וחזרה בניינו חברות.
דיברנו פתוח על כך שזו הייתה אהבה ענקית וטובה ואולי לא במקרה נפגשנו דווקא עכשיו אבל יחד עם השיחות האלו היו שיחות שאמרו שכול דבר קורה מסיבה ויש סיבה לזה שהמשכנו הלאה ואז ניסית לנשק אותי, ישבת אצלי בבית וניסית וזה אפילו קצת מעצבן אותי, אמרתי בפשטות שאתה עוד לא שם, עוד לא גרוש לגמרי, עוד לא מבין שאתה פצוע וצריך להחלים, הרצתי שוב ושוב בראש את הגירושים שלי, את האושר בהרגשת חוזקה בלתי מתוארת ואת ההבנה שרגע, יש דברים שצריך ללעוס ולירוק ורק אח"כ לחזור לאכול מסודר, רגשות שצריך לעבד, חלומות שנופצו שצריך לטאטא ולהמשיך מהם הלאה ואתה לא שם.
מאז עבר שבוע, לא שמעתי ממך מה שעוד יותר עצבן אותי, באמת חשבת שמה שתרצה תקבל? ומה יהיה איתי? מי יחשוב בסיפור הזה עליי? ושוב עשור אחרי לא מעניין אותי על האהבה שהייה או הייתה יכולה להיות כמו שצר לי על החברות, שוב. 
0 תגובות
שנה
04/10/2016 09:12
sfataim
עברה שנה מאז שהפסקתי לכתוב את הספר שכה שקדתי עליו, ככה פתאום בפרק שמונה הוא היה נראה לי משעמם ומרגש רק אותי, ככה פתאום נגמרה לי המוזה.
שמעתי את המנגינה של המילים חוזרת על עצמה שוב ושוב כמו מסטיק בזוקה, פעם מישהו שאת דעתו אני מעריכה עד מאוד אמר לי שאני נתקעת, שאני בורחת למנגינה שלי הזו שעושה לי נעים אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהחזרה, הוא ניסה לשנות לי את החשיבה ואני חזרתי כל פעם מחדש למנגינה הזו שלי  עד שהתייאשתי ולא ידעתי איך להסביר שזו היא מנגינת חיי, לא ידעתי להסביר שהמילים הן כמו נעלי פוינט עבורי והמנגינה הזו.. במנגינה הזו אני עושה את הפירואט הכי יפה, הפירואט המושלם ושם אני נתקעת כי אחרי הפירואט המושלם הפסקתי וככה גם בכתיבה, כדי להמשיך לכתוב אני חוזרת על המנגינה ואני לא יודעת מה מגיע אח"כ אז אני תקועה בפירואט, בכתיבה, במחשבה.
פתחתי את התיקייה וגם את הפרק ההוא השמיני כדי להיזכר איפה עצרתי, כדי לנסות שוב כי פתאום בא לי, כי הסתיו מחזיר לי את המנגינה ולא כי אני אוהבת אותו כמו שהוא פשוט כ"כ סימבולי להרבה מאוד דברים, להתחלות, לבנייה. התחלתי לקרוא אבל כלום לא קרה לי אז החלטתי שיש לי מספיק סבלנות וסוללה במחשב כדי לחזור אחורה, ממש להתחלה איפה שקרה משהו עבורי, חזרתי להתחלה, פרק ראשון .
זה נראה כמו רעיון מצוין ואולי אחליט לעשות זאת גם בחיים עצמם, להתחיל מהתחלה, להתנקות באמת, לקבוע יעדים ובאמת לעמוד בהם, ריפרש.

2 תגובות
חצי חיוך
24/09/2016 19:00
sfataim
פתאום המים הפכו קרים וברגע אחד נזכרתי בך, איך אחרי מה שקראתי לו 'אתגר הסאונה' (עוד דקה ועוד דקה..) נכנסנו למקלחת, אתה חיבקת אותי חזק אלייך ופתחת זרם מים קפואים, בהתחלה נעצרתי ואז הרמתי את הראש עם מבט חצי כועס חצי מחייך וישר אמרת שאנחנו בזה ביחד תוך כדי שצחקת וגרמת גם לי לצחוק.
אם כבר להיזכר בך אז בדברים האלה ופתאום אני קולטת כמה זמן עבר ואיך אני כבר לא מרגישה לזה שום דבר, הלב לא דופק בחוזקה ועצב לא שוטף את הגוף, לרגע אני מסתכלת וזה נראה לי כאילו זה בכלל לא קרה וכמה מוזר זה שאפילו שברון לב נעלם למקום כה רחוק, מוזר אבל טוב.
אני ממש מזמן לא יודעת מה איתך וברור לי שגם אם אתקל בך עדיין לא אומר מילה הכי הרבה זה שאסכים להקשיב אבל אני מכירה אותך אתה תעדיף לשאול מלדבר, אנשים כמוך זה הזן הלוקח אלא שנותנים מעט רגשי והרבה חומרי לאנשים שצריכים את ההיפך.
כל מה שנשאר לי ממך זה זיכרון חזק של חיבוק מצויין ולקח אחד משובח שלימד אותי להיזהר, אותו לעולם לא אשכח את המים הקרים בטוחני שכן.
0 תגובות
שעת חשבון
17/09/2016 10:00
sfataim
להגיד שאני לא עושה חשבון נפש כל השנה יהיה שקרי לחלוטין, תמיד מרחפת המחשבה על טוב ורע והדברים שקורים אבל חשבון הנפש האמתי שלי מתחיל אי שם בסוף הקיץ ומסתיים אי שם בסוף פברואר בואכה מרץ.
זה מתחיל לפני החגים ונע בין חשבון הנפש שלי עם עצמי לאמונה הדתית שלי שאיכשהו תמיד בסוף הקיץ מקבלת כל כך הרבה סימני שאלה.. עוד לא השכלתי להבין אם זה בגלל קשיים כאלה ואחרים או ריקנות גדולה, אנשים שמתו בדרך או ילדים שנלחמים על חייהם בעודי כותבת את השורות האלה, יש משהו בעניין של  לראות ילד בן שנתיים שעובר טיפולים מצילי חיים שגורם לתהות האם יש שם באמת יד מכוונת ואם כן אז מה פתאום ילד בן שנתיים? איזה רע הוא יכל לגרום לעולם הזה שזה מה שנידון עליו לעבור כרגע שגורם לך לחשוב על קיומו של דבר גדול יותר.
השנה זה מורגש יותר, גדול יותר וחזק יותר, הטעויות שעשיתי, האדם שצמחתי להיות שייתכן ולא כ"כ מתאים לסביבה בה אני נמצאת.
 אתמול ניהלתי שיחה עם מישהו שאמר לי שאני ישירה כמו חץ של קופידון לשאלתי האם זה כ"כ רע הוא ענה שלא אבל שאני חייבת להבין שלא כולם יודעים לעכל כ"כ מהר ויש שצריכים קצת ללעוס לפני שבולעים, התשובה האוטומטית שלי הייתה שכנראה ומאסתי ב'לועסים' למיניהם אבל נשארתי עם המחשבה הזו מאז... אולי הדרך שלי לא טובה, כנראה שיש משהו בחדות הזו שלי שפשוט לא מתאימה, אני מהירה מדיי, אני יודעת מה אני רוצה ומה לא, אני נלחמת על מה שכן ובאותה המידה נלחמת לסלק את מה שלא, נלחמת ונלחמת וכמה שזה מעייף... נלחמת במשרד החינוך על גננת עם שיטות ענישה מופרכות, נלחמת בגננת על הדרך הכה עקומה שלה, נלחמת בהורים שמקבלים את המציאות לא משנה כמה היא גרועה, שדברים יקרו וגם שלא יקרו, נלחמת לכלכל, נלחמת להצליח, נלחמת להשתפר, נלחמת לשרוד... התעייפתי.
השנה לא אלחם יותר.
הגרוש שלי אמר שהוא מופתע, טרם התנדבתי להיות יו"ר וועד הורים או כל דמות מעורבת בעצם ואני אמרתי לו שהתעייפתי, השנה האחרונה הייתה כבדה להחריד ופשוט התעייפתי, השנה אני שטה ולא המשיטה, מובלת ולא המובילה, השנה אני בחופש, מתרכזת בעצמי ומצד שני אמרתי את זה גם שנה שעברה אם כי לא הייתי עד כדי כך עייפה. 
יש תחושה באוויר שהגיע הזמן לנוח גם ההורים שלי משדרים כבר שאני חייבת את זה לעצמי אחרת אקרוס, אם פיזית ואם נפשית ואם ההורים העתיקים שלי שהמילים טיפול, מנוחה, העצמה מעולם לא נשמעו בביתם, ההורים שלי שמאמינים בעבודה קשה עד הגיל השלישי לפחות וגם אז אף אחד לא מבטיח נחלה, ההורים שלי שכ"כ מאמינים שיש שם מישהו למעלה ושגורלנו נחרץ עוד בטרם נולדנו. אם ההורים שלי כבר מדברים איתי ועושים כל שביכולתם שזה יגיע לי, אם הם כבר שם אז אולי הגיע הזמן להקשיב, להקשיב להורים המנוסים, לעצות של אנשים שחולפים בחיי רק לרגע, לגוף שלי שמראה שהוא כבר מתפרק וכדאי שאטפל בו לפני שיתפרק וגם בגוף הטיפול הוא הרי דרך הנפש וגם שם לא נותר הרבה מקום.
פעם הייתי רקדנית, שחיינית, אצנית ושחקנית כדורגל מדופלמת שהייתה הבחורה היחידה שהורשתה להיכנס לקבוצת בחורים קבועה כחלק מהסגל, פעם הייתי צעירה.
לכול הדברים האלה יש השלכות מסתבר כשמתבגרים, חבל שאף אחד לא מספר לך את זה קודם, מישהו היה צריך לספר לי שלרוץ כ"כ הרבה כנראה יגבה מחיר בברכיים, שלהיות רקדנית יגבה מחיר כבד בהמון רבדים של החיים, שמישהו יספר לך שלנשום דרך מוזיקה עלול להשאיר אותך מחוסר בחמצן כשהחיים השגרתיים ישאירו לך מעט מקום לאהבה הגדולה הזו ושככול הנראה תצטרך לעבוד קשה כדי שזה יישאר ותוכל לנשום
ועכשיו נשארה לי רק השחייה וגם הדרך שבה עשיתי את זה שנים, הדרך הזו שזיכתה אותי במקומות ראשונים וקנתה לי את הביטחון העצמי שאני טובה במה שאני עושה, הכי טובה בסביבה כרגע, הדרך הזו היא בדיוק מה שאסור לי אם אני רוצה להמשיך להתנייד בגב ישר וגם את זה אני צריכה ללמוד לעשות בדרך אחרת, החמצן שם רק צריך ללכת בדרך אחרת כדי לקחת אותו אפילו זו עבודה, שום דבר לא קל והדיסוננס בין לשאול למה זה ככה לבין לחשוב שאולי רק ככה מעריכים אח"כ, שיש לזה סיבה אמתית, הדיסוננס הזה תמיד שם אולי הוא חשבון הנפש האמתי.
הכל מבולבל כמו מה שכתבתי פה, אולי ככה נראה סוף סוף חשבון נפש אמתי.
0 תגובות
פסק זמן
03/09/2016 10:19
sfataim
אני מחליטה לקחת פסק זמן מכול זה, עייפתי מריטואל ההיכרויות, הנעת קשרים ובכלל גברים.
אם אני מסתכלת שנה אחורה חיי עברו תהפוכות לא קטנות בנושא, מחתונה שבוטלה עם אדם שאני רואה מדי יום דרך שיברון לב קטנטן ועד שחקנים מרשימים אשר לא הצליחו לבלבל את תחושת הבטן הראשונית. הכי הפעימו אותי היו הנשואים, היה את ההוא שבכלל לא חי בארץ וחשב שזו סיבה לגיטימית (אני בטוחה שיש בחורות שחיזקו אצלו את הדעה הזו), היה את ההוא שחשב שאם הוא יגיד לי שהוא נשוי 18 שנה אני אחשוב שהוא מסכן ומגיע לו לבגוד, היה את החתיך נורא שטען שהמחיה המשותפת היא רק "לילדים" והיו אחרים אבל אלו ללא ספק הכוכבים, הכי אני אוהבת איך כולם משתמשים במשפט "החיים זה לא שחור או לבן" כאילו זה נותן אסמכתא למשהו. למדתי לדחות יפה, ללכת עם ההסבר האמתי מבלי לפגוע, ללכת בלי לומר מילה.  לכול טיפוס יש את מה שהוא צריך לשמוע בשביל שזה יהיה לכול הפחות לא מביך להיתקל באיזו מסיבה. 
בין כל אלה היו את ה"יודעים הכול" אלו עוד לפני שביקשו את הנייד שלך כבר החליטו מי את, מה מניע אותך, מה את מחפשת ועוד ועוד, הם "מכירים" אותך וכמה שהם מעייפים... אם הם היו משקיעים את האנרגיה להכיר ולהקשיב למי שממול באותה רמה שבה הם מתנצחים בלשון חלקלקה על מנת להוכיח את טיעונם לגבי התיוג שהשנייה גזרו עלייך אז אולי הייתה ניתנת הזדמנות אמתית, אולי גם אני תורמת בחוסר הסבלנות שלי לשחק את המשחקים האלה אבל אני פשוט לא מצליחה להבין את העניין יותר כי מיציתי אותו כבר לפני אי אלו שנים...
אז אני לוקחת פסק זמן להתרכז בדברים שקורים בכל יתר נושאי החיים, להקדיש רגע להקשיב לשקט, לנשום, לאגור כוחות לסיבוב הבא:)
0 תגובות
תמיד כשלבד- זיכרונות.
30/07/2016 08:55
sfataim
אני כבר לא חושבת עליו אבל כשזה קורה זה מעצבן וכואב, בעיקר מתסכל.
אני חושבת עליו רק כשאני לבד ואם אני אפסיק להגיד שאני כל הזמן לבד ואהיה כנה עם עצמי אני לא הרבה לבד, אני מניעה כל הזמן קדימה, מקבלת הצעות ומתחילה ומסיימת קשרים, תמיד יהיה מישהו שיעסיק לי את הראש אז אני לא לבד במושגים האלה אבל כשאני כן הוא ישר קופץ, כאילו ממתין שם באיזו פינה שהמוח יהיה משוחרר וגם הלב ואז תוקף את שניהם.
אני לא חושבת רק עליו ובתקופה כזו תמיד עולים דברים מכול מיני מקומות רחוקים בחיים אבל רק שלו זז לי עם המוזיקה.
אני כבר לא חושבת עליו אבל כשזה קורה זה מעלה זיכרונות אי שם מהעבר, זיכרונות רחוקים שאני בטוחה שיש חלק גדול מהם ששכחתי ואם בוחנים את אלו שאני כן זוכרת עולים קיטועים ורגעים ברורים שאפשר לסכם אותם בזמן מאוד קצר שטוחן לי את הראש שוב ושוב עד שמגיע מישהו אחר ומסלק אותם שוב הצידה. רק כשהוא חוזר אני נזכרת שהם נעלמו ומרוצה אבל זה מתהפך מהר כי אם שמתי לב שהם נעלמו זה סימן שהם חזרו, שוב.
אני כבר לא חושבת עליו אבל כשהוא חוזר עולים זיכרונות נפלאים, שקט, ביטחון, קלות ואפילו הליכה כמעט מרחפת נראים בראשי, כינויים קיטשים דביקים וחיוך אחד גדול, של שנינו. היופי בזיכרון שהוא זוכר גם את הרגעים הפחות טובים למרות שהוא מנסה להדחיק ואז אני מתענגת קצת על זיכרונות רחוקים ומתוקים ומחליטה מתי די, בעיקר כשזה ממלא את הלב קצת יותר ממה שרצוי כשמתענגים על זיכרונות ישנים, אז אני מתאמצת ומעלה בכוח את כל הסיבות לזה שזה נגמר, מחזירה שיחות קשות, מעשים מעליבים וכל מה שרק אפשר כדי לשנוא אותו, כדי לא לתת לו להשתלט על יותר מחצי החדר הזה שהתחיל למלא אצלי בלב.
אני כבר לא חושבת עליו אבל כשהוא חוזר זה מבאס כי גם אם הוא הולך מהר הוא משאיר תהודה כזו של הרגשה שחסרה כבר יותר מדיי זמן.

אני חושבת עליו, מפעם לפעם, מעת לעת, המרחקים גדלים מאוד ואני כותבת כדי לזכור שפעם חשבתי עליו גם דברים טובים.
4 תגובות
לפעמים פשוט
10/07/2016 21:59
sfataim
לפעמים אני פשוט מתגעגעת וזה אפילו לא למי, מתגעגעת לריחות, לכמיהה מתמשכת, להודעה שמשאירה טעם.
לפעמים אני פשוט מתגעגעת ואין לי פנים להלביש עליהם את הרצון לחיבוק הזה בלילה ובלילה שאחריו מבלי שאעלם אחרי שבועיים.
לפעמים כשהכל שקט ואף אחד לא קופץ לי בראש ובבטן אני מתגעגעת למישהו, מישהו שאני כלל לא מכירה. לפעמים ככה בחושך אני פשוט מתגעגעת לאהבה.
0 תגובות
גם אם זה כבר לא מעניין אף אחד
04/06/2016 10:09
sfataim
אני כבר כעט לא בטוויטר וכל פעם אני לא מאמינה מחדש, אני כמעט לא שם אבל עדיין כשמגיעה סיבה לנתק רשתות חברתיות טוויטר תהיה הרשת הראשונה שארצה לספר בה לאנשים שאני הולכת אבל בטח שאחזור גם אם זה כבר לא מעניין אף אחד.
מעולם לא חשבתי לסגור את הדבר הזה לצמיתות, ככה זה כשאנשים שאת לא מכירה עוברים אתך תקופה אדירה בחייך, תקופה ארוכה של גדילה והתפתחות, לבד אבל ביחד, החלטות, סיפורים והתייעצויות, כאב שנשפך על הדף וגם שמחות, הרבה שמחות.
אז נכון שהזמן שעבר כבר גדול והיום כלום לא אותו דבר אבל זו ההערכה הזו כלפי הפלטפורמה והאנשים שהיא הכניסה לחיי וגם הוציאה מהם החוצה.
בעידן שבו הכול טכנולוגי כולל העשייה היומיומית שלי החלטתי להתנתק, לנתק את רוב הדברים, למחוק אפליקציות של משחקים שמעוד משחק אחד בהן את מוצאת את עצמך בשעות לא סבירות מתרצת למה את עוד ערה ולמה זה לא בגלל זה אבל כולנו יודעים שזה שטויות, הדברים האלה אוכלים לנו את הזמן, המוח, היכולות החברתיות וההתפתחות ואני שכול חיי רק צמאה להתפתח מתחילה את הצעד הבא וכדי לעשות את זה צריך שקט. אז נכון שאני כבר לא ממש בטוויטר אבל אני נכנסת וקוראת אתכם אפילו מבלי שתדעו, מרוצה משינויים מבורכים וכואבת כישלונות מפוארים.
אני יודעת שגם אם אחזור עם כישלון או עם הצלחה תמיד תהיה לי כאן פינה להגיד מה שאני רוצה וגם מה שלא, להקיא ב-140 תווים או להתפשט בתמונה אחת מטושטשת עד כדי בלתי ברורה באיזה פידלילה ושזה יהיה בסדר לא משנה מה.
אז הערב אני שוב הולכת קצת בטח אגיח לאיזו תמונה בבגד ים ברודוס או בהצלחה ממי שאכפת, עד שאני אחזור תשתדלו לא לעשות באלגן ולא להרוג אף אחד אה? ואם מישהו מצייץ שהוא רוצה להתאבד אל תהיו טוקבקיסטים תנסו להבין שצריך רגע לעצור ולעזור ואם לא אז אולי אפילו רק לשתוק כי מבחינתי עם כל הציניות המהממת במקום הזה יש גם נשמות ענקיות, תחלקו עליי בשביל ההומור, בשביל לחזק את הנכות הרגשית, תחלקו עליי בשם הפלטפורמה בעיינכם או תחלקו עליי בגלל כול סיבה שבעולם אבל בשבילי טוויטר זה לב.

0 תגובות
שוב הצורך הזה
02/04/2016 22:01
sfataim
ביולי האחרון כתבתי משהו שעכשיו החזיר אותי לקרוא אותו: "אני מתגעגעת לגבר שהכרתי, מתגעגעת לחיבוק בעיקר, מתגעגעת לשיחות שמשאירות אותך ער שעות מעבר למה שתיכננת, מתגעגעת לשקט בלב שהנה, מצאת מישהו שאפשר לספר לו גם את הדברים הכי נוראיים תוך כדי הליכה ברחוב והשמיים לא יפלו והנה אפילו קצב ההליכה לא האט, מתגעגעת לשעות של מגע שנקטעות מעת לעת לטובת סיגריה ושיחות על אלף דברים, מתגעגעת לזה שיש מישהו שהסכמת להכניס לחיים." כל כך הרבה עבר מאז אבל בעצם העולם הפסיק להסתובב.
"הוא היחיד ששבר לי את הלב" אמרתי השבוע לחבר "ככה אני רוצה, לא מישהו שישבור לי את הלב אבל מישהו שיגרום לי להרגיש ככה" מישהו שיגרום לי לרצות ולעבוד כדי שלא ישבר שוב הלב, מישהו שיגרום לי להרגיש בחיים, את החמצן זורם בריאות, מישהו שיגרום לי להתאהב.
עדיין רלוונטי, יותר מתמיד.
0 תגובות
כשאת אומרת לא מה נראה לך?
10/10/2015 10:17
sfataim
הוא ניסה למשוך לי את היד ואני שאלתי מה הוא רוצה, הוא אמר שהוא רק רוצה להגיד לי משהו ואני עניתי שאני מקשיבה והטיתי אוזן, הוא בא להניח את ידו בטבעיות על כתפי כמעוניין לקרב אותי אליו, זזתי, הוא שאל מה יש לי ואני עניתי שאני מקשיבה לו אבל לא בא לי שיגעו בי, הוא התעצבן "למה מה אני אעביר לך מחלות" הוא אמר ואני צחקתי, לא בא לי שכל מי שרוצה להגיד לי משהו יגע בי אמרתי בנימוס אז הוא שוב התעצבן והתחיל ללכלך עליי עם כל חבר ברדיוס.  אתמול נגעו לי בתחת "במקרה" יותר מדיי גברים באיזשהו שלב איבדתי את הספירה, היה גם את ההוא שעברתי לידו ובשם הצפיפות אפילו ליטף לי את החזה, בשלב מסוים שמתי לב שמעגל חברים רציני מתחיל להיסגר על חברה ועליי אז הסתובבתי למי שסימנתי כאסרטיבי מספיק ושאלתי אותו אם גם הוא חושב שככה מתחיל אונס קבוצתי במועדון, הוא נבהל ומיד פיזר את המעגל המוזר הוא בנגוד להרבה גברים גם התנצל.
לא, זה לא היה ערב חריג ואין שום דבר באוויר ככה מרגישה יציאה לבר בשנת 2015 כשאת בחורה, יותר מדיי מגע ופחות מדיי הבנה על מה לא בסדר ואם חלילה תתנגדי כנראה ששם נגמר הערב וזה ממש לא משנה שאת בכלל לא מכירה את הבחור שמעוניין רק להניח יד.
אני לא בחורה חלשה וכל מי שמכיר אותי יודע שאני לא פריירית מה שנקרא, מעולם לחץ חברתי לא היווה עבורי עניין ואם מישהו מתעצבן עליי כי לא נתתי לו לגעת בי  כנראה שההחלטות שלי דווקא לא רעות בכלל אבל אני חייבת להגיד שזה קשה מאוד וככול שהזמן עובר ערבי בילוי כמו אתמול חוזרים על עצמם בכול פעם מחדש זה מטריד אותי כאישה, מטריד אותי כאימא לבת, מטריד אותי כבן אדם ויותר מכול זה מטריד אותי(!) עד רמת הפחד אז אפשר די? 


2 תגובות
הגרוש שלי מתחתן
04/10/2015 23:36
sfataim
היא התקשרה אליי היום בבוקר לשאול איך זה מרגיש, מוזר נראה לי עניתי, אחריה התקשרה גם אמא שלי ואז הבנתי שמתקשרים לבדוק מה איתי אז עצרתי לרגע לנסות להבין איך אני מרגישה בעצמי ואיך זה שאנשים חושבים שיש משהו לדאוג ממנו בכלל גם אז כשעזבתי ובטח עכשיו אחרי כ"כ הרבה שנים.
כל תקופת הנישואים נראית לי היום כמערבולת אחת גדולה, כל פעם מנסה לגבש איזו תמונה אבל אני לא ממש מצליחה, היה לנו טוב אני זוכרת אבל היה המון רע, אני כבר פחות ופחות זוכרת תוכן אבל אני כן זוכרת את תחילת הסוף, את איך שדעכה נפשי, את העצב הזה שבלהרגיש לבד, את הישיבה שלי על הריצפה כשהיכתה בי ההבנה, את גודל המשקל על הכתפיים ואת הרגע בו הלכתי...זה השאיר בי חותם אין ספק וגם בנה וחישל וכל הקלישאות אבל זה מה שאני זוכרת, אז אני בסדר עם זה שהגרוש שלי מתחתן אני בעצם לא מרגישה כלפי זה דבר, בדיוק כמו שיגידו לי שההוא או ההיא מתחתנים האם זה הופך אותי לנכה רגשית? אני בספק, אני כן עצובה שאני לבד, אהבתי את הלבד אבל לא עוד ובגלל זה אני יודעת שאני לא לוקה בנכות הרגשית המתפתחת בקרב בני 30+ אני פשוט לא רוצה להיות לבד אבל אני בסדר וזה לא קשור למי מתחתן או לא, בנתיים:)
2 תגובות
שנה חדשה
15/09/2015 13:41
sfataim
שנה חדשה היא תמיד תקופה לתקוות טובות יותר, רוח חדשה מגיעה וגורמת לחשוב שהשנה הכל אפשרי וזה נכון, השנה הכל אפשרי וגם בשנה הבאה וגם בזו שאחריה, עניין קוגנטיבי הוא זה שגורם לנו לשים יעד ולתלות את כול תקוותינו באותו התאריך.
השנה שלי הייתה קשה, אולי מבין הקשות שחוויתי בשנים האחרונות ואני בסדר עם זה אפילו בסדר גמור, את ההבנה שלא צריך לחכות ששנה חדשה תתחיל כדי לעשות משהו כבר הבנתי אי שם בשלהי הקיץ והתחלתי, אומרים שההתחלות הם הכי קשות וזה נכון הן קשות נורא, הן שוברות את הרוח והנפש לפעמים אבל איזו הרגשה טובה זה לעבור אותן אה?:)
אני עדיין לא מתעלמת מהשנה החדשה, אני אוהבת חגים ודת ובעיקר חופש:)
לשנה החדשה יש לי כמה דברים-
לכל הגברים באתרי היכרויות או לפחות לרובם: 
אם אתה נשוי אתה לא צריך להיות פה, אם אתה מחפש סטוץ כדאי שתגיד את זה או לפחות תכתוב, אם אתה בן 24 אל תכתוב שאתה בן 36 ואם כבר כתבת אז שים לב שיש לינק לפייסבוק שלך... ולך שם, אם אני לא עונה או עונה בנימוס שאני לא מעוניינת אין שום צורך להתעצבן זה לא הופך אותי לאף אחת מהקללות שכתבת וגם אם נורא רצית נראה לך שזה יעשה את העבודה? אה וזה ששמתם תמונה זה ממש לא מספיק, אם איך שאתם נראים היה עובד כנראה לא הייתם פה.
לכל הנשים באתרי היכרויות או לפחות רבות מהן:  
אם הוא הבין שלא יצא מזה סקס וחתך זו ממש לא סיבה לעשות לו שיימינג ברשת, גם לא אם הוא משתגע כל עוד הוא לא מחפש אותך במקומות נוספים פשוט תחסמי אותו, אם את מחפשת סטוץ כדאי גם את שתגידי או לפחות תכתבי, אל תהיי נואשת זה לא מפתה כשזה אצל גברים וזה בטוח לא עושה שם טוב לנשים, אם כתבת למישהו הודעה הוא לא חייב לענות לך ולא זה לא הופך אותו לכל הדברים שאמרת עליו והחשוב מכל תזכרי- זה כולה לייק.

לשנה החדשה ולכול השנים הבאות אני מאחלת שאנשים יהיו יותר אנושיים, יותר סלחניים ויותר רחומים, שהשחיתות תיפסק, שלא יהיו ילדים רעבים ושאנשים פשוט יחייכו כי טוב להם, פשוט ככה.
לכל אנשי הרשתות אאחל שיתעסקו בדברים אמיתיים ורציניים וקצת פחות יתעסקו בהכפשת אחרים 
ולאנשי הציפור הכחולה אאחל שיישארו נפלאים בדיוק כמו שהם כי ככה צריך, להיות מי שאתה לטוב ולרע ואפילו לצחוק על זה בקול גדול.
לכולנו אאחל פחות זמן מסך והרבה יותר קשר אישי, שנה טובה:)
0 תגובות
אני יודעת מה עשיתי בקיץ האחרון
05/09/2015 09:38
sfataim
זה היה קיץ מוזר והנה הסוף שלו מתחיל להגיע אומנם לא מרגישים הקלה בטמפרטורות אבל אני כבר חדלתי לרדוף את השמש, חזרתי לשדרה הטובה והמוכרת, השדרה המלטפת את נפשי ואת האצבעות שלי הנעות על המקלדת.
ואיך בקיץ אחד הצליחו לכבוש לי את הלב ולנפץ אותו לרסיסים, איך בקיץ אחד למדתי מה זה לא להתאכזב ולא לכעוס אלא פשוט להשלים עם זה שככה זה מרגיש שנשבר לך הלב, בקיץ אחד אכלתי לעצמי את המוח יותר מכל קיץ בעבר, קיץ אחד הייתי מרוכזת במישהו אחד וחשבתי שלעולם זה לא יעבור לי למרות שתמיד האמנתי שהכול עובר וצדקתי הנה גם זה כבר עבר, גם מהתהליך סבלתי ונהניתי יחד, בחנתי בקפידה כל דרך להוציא אותו ממני, מהראש זה היה קל אבל ללב חוקים משלו ודווקא כשהשלמתי עם זה שכנראה הוא יישאר קצת יותר משתכננתי הוא הלך וכדי לכתוב עליו ממש הייתי צריכה לשלוף אותו בכוח כי זהו הוא כבר לא הסתיר לי כל דבר אחר ופתאום הראש שלי פנוי והנשמה שלי קלה.
קיץ בו למדתי את מה שכבר ידעתי על חבר אחד טוב שלעולם לא מאכזב, חבר כל כך טוב שהנשמות שלנו שזורות אחת בשנייה, חבר שיודע מה קורה רק מהמילה הראשונה בשיחה או מהודעה של נקודה.
אני עוד לא מרוצה לגמרי אבל מצד שני מעולם לא הצלחתי לרצות את עצמי עד הסוף, ככה זה כשאתה כל הזמן חושב שאפשר טוב יותר ולמדתי שגם כשמנסים להיות הכי טובים צריך לדעת מתי להפסיק, מתי אתה כבר לא פשוט בן אדם טוב שרק דואג למישהו או משהו אחר בין אם זה אישי ואם זה עבודה גם לטוב צריך לדעת לשים גבול כי אנשים חדלו להעריך את הטוב ולמדו רק לנצלו כשהם מזהים אותו.
בהתבוננות העצמית הזו שלי למדתי להתבונן על העולם, נחרדתי מהתדרדרותו המהירה, המעשים שקורים בו ובעיקר מהשתיקה הגדולה של האנושות וככול שהתעמקתי בעולם ככה כאבי הפרטי נראה מגוחך ומינורי להחריד.. עד שנעלם.
הקיץ הזה למדתי מה שאני לומדת בכול יום מחדש שצריך כל הזמן להגיד תודה וזה ממש לא משנה אם מאמינים במשהו או לא, רק צריך להעריך ולהודות באמת לא סתם להנהן עם הראש בשביל הסכמה נורמטיבית, למצוא את הקסם גם בדברים הכי קטנים בעובדה שהחיוך נמצא שם רוב הזמן ושזה בהחלט מעולם ולעולם לא מובן מאליו, פשוט תודה.
החזרה שלי לשדרה לכתוב היא לא מקרית, רואים על הכתיבה שלי שאני עוד נאבקת, כותבת בכוח, אונסת את הראש להפסיק לזרוק לי מיליון כותרות ונושאים, לדעת לשחרר דברים שמפריעים, לדעת לתעדף אותם מחדש, לתעדף את עצמי.
זה לא איזה סיפור סינדרלה זה בסך הכל החיים אולי לא תמיד יש סוף טוב אבל אלו רק הפרקים עוד הספר לא הסתיים והפרקים הבאים טומנים בחובם המון הפתעות, טובות או רעות אבל אין סוף של בחירות.
מרימה כל פעם צ'ייסר לבחירות טובות יותר, להפתעות מרגשות יותר, החיים רק מתחילים בכל שנה מחדש יש מספיק זמן למקצה שיפורים.
0 תגובות
נחליף את האוויר
08/08/2015 15:08
sfataim
משהו קורה, האוויר משתנה, החיים נעים כמו ריקוד.
משהו זז בבטן מהתרגשות וזה אפילו לא למשהו ספציפי זה פשוט לתקופה חדשה וטובה, לדברים חיוביים, לקבלה של דברים, לשינויים מבורכים. התרגשות של פרפרים, הנשמה פתוחה להכיל כל דבר, ללמוד ולצמוח, גם הגוף מכין את עצמו, משתנה, מתבגר ומתעצב מחדש כמבשר עידן חדש בפתח, עידן בוגר יותר, עוד מדרגה, כל ההכנות בוצעו, כל מי ששאב אנרגיה, כל מי שהוריד למטה, כל מי שלא יודע לפרגן , כל מי שהתיש כל אלה בחוץ, נמאסו כבר אלה צריך להחליף את החמצן, לזהות את הבפנים שלהם ולדעת למי לפנות את מקום, את מי להכניס, חמצן חדש.
מוכנה לעשות את החלק שלי ולהשאיר את כל היתר ליקום, לאלוהים, לכל מי שרק ירצה לדחוף קדימה ולסלול דרך, דרך מפוכחת ושמחה, בעיקר שמחה, יהיו רגעים קשים אני יודעת אבל אני באה מחושלת ואני לא מתכוונת להישבר בשום שלב בדרך.
0 תגובות
משהו גדול יותר
25/07/2015 11:45
sfataim
הרבה דברים קרו לי בחיים לאחרונה, חלקם גדולים יותר וחלקם פחות.
אין נושא בחיים שלי שלא קרה לו משהו בכל תחום, בכל פיסה בנשמה ועכשיו אני ניצבת ברגע מכריע, עומדת בפני משהו גדול, גדול יותר מהיומיום, גדול יותר ממני, משהו שהתחיל כמחשבה חולפת והתגלגל לכדי שליחות גדולה של הצלת נפשות, כל הסימנים התחברו וכאילו משהו דיבר אליי ואני? אין נכונה ממני בהצלת נפשות, יש משהו כ"כ מרגש בלדעת שנגעת למישהו בחיים בצורה כ"כ חיובית, זה מרגיש כאילו כל ההווייה שלי מתרכזת בדיוק לזה, זה הייעוד שלי, בשביל כזה דבר הגעתי לעולם הזה רק שיצליח, רק שיהיה מושלם.
במסעי בתקופה האחרונה שאלות רבות צצו, אכזבה גדולה ולא מוסברת עמדה שם במרכז החדר ומחשבה עיקשת על האדם שגרם אותה, אכזבה מבורכת, כזו שמבינים בדיעבד את תפקידה. אכזבה שבמקום להוריד אותך למטה בעצם סוללת דרך חדשה ועוצמתית למעלה ואז אתה מבין מה היה תפקידה של האכזבה, מה היה התפקיד של האדם שגרם אותה, אז נכון שהוא לא עבר לי לגמרי אבל זה כבר לא משנה כי התוצאה זה מה שחשוב ובמקרה הזה התוצאה מכניסה חמצן חדש לריאות, ממלאת את המחשבות רק בזה ומוציאה אותו בצורה עיקשת ומוצלחת מהרגש ומהמחשבה.
בשביל להצליח את הדבר הזה שניצב מולי אני צריכה להתרכז, אסור לי להפסיד רגע וכל כולי נדרשת לעניין החדש הזה כשלצידו מהלכים עניינים בהווה שהם החיים השגרתיים שלי, אין לי זמן לדברים אחרים, אין לי זמן לאהבה וחוצמזה שגם אין לי שליטה על זה אז כשהיא תגיע היא פשוט תגיע אבל עד אז ביי ביי אפליקציות היכרויות אוכלות זמן, ביי רשתות חברתיות,  ביי טוויטר, מבטיחה שכשאחזור תהיו גאים בי. נשיקות.
0 תגובות
מדבר של רגשות
20/07/2015 18:42
sfataim
אני מניחה שקוראים לזה עצב אם כי זה פשוט מרגיש כמו חלל אחד גדול עם סיבה מדי פעם, סוג של תקופה כזו של ערפל, לא מתגעגעת כבר לאף אחד, אין אף אחד שממלא את ראשי וגם את המחשבות שסוגרות כל יום על ההוא למדתי להזיז הצידה עד שהן נעלמות, רק מטלות יש שם.
ראש שמלא כל היום במה הצעד הבא ומה לא הספקתי היום ולב ריק מאהבה, קוראים לזה כאב נראה לי אני רק לא מבינה על מה.
תקופה שמחזירה אנשים מתים לזיכרון ורק אז אפשר לבכות עד שהראש עוצר ואומר: רגע, כבר נגמרה הסיבה שבגללה אנחנו בוכים, סוג של תירוץ לפורקן רק לא ככ ברור בפני מי אני מתרצת משהו.
דווקא תקופות כאלה של עומס הכי מדגישות בפניי את הלבד שלי ומדגישות בצורה מכוערת ומכאיבה, הרי לפני חודש גם הייתי לבד אבל היה לי קל אז למי איכפת מהלבד ופתאום העומס הזה רק מעצבן אותי, מדגיש את הלבד שלי את זה שאין מי שיעצור אותי מלעבוד, אין מי שינקה לי את הראש ולו רק בזכות הנחתו על כתף של אחר, אין מי שיקשיב באמת. יש לי הרבה חברים וכולם מקשיבים ומתעניינים אבל זה לא אותו דבר, יש לי גם הרבה הצעות אבל אני כבר יודעת שחבל לבזבז את הזמן על דינמיקה נורמטיבית והיכרות משעממת, אני יודעת לזהות את ה"קליק" הזה ובנתיים עוד זה לא קרה שוב מאז ההוא אז למה....
הרגע הזה שהשבר מרגיש קרוב והאצבעות כבר מחייגות רק כדי לשמוע קול, קול של מי שאהוב במיוחד, קול של חבר, של מאהב.
כן זה יגיע, זה עוד יקרה אבל אני צמאה עכשיו.
2 תגובות
אני מדברת איתו גם אם הוא לא כאן
17/07/2015 00:04
sfataim
אני מדברת איתו למרות שהוא כבר הלך לי, אני נוסעת ברכב וכאילו פתאום הוא איתי אז אני מדברת איתו, אני חושבת בשקט ופתאום הוא מגיע, אני לא רואה אותו ולא שומעת שום דבר אבל משהו בתת מודע שלי מביא אותו להיות לידי, להקשיב לי ולחייך ואף פעם הוא לא עונה גם כשאני חולקת צרותיי בקול רם ומדברת אליו כאילו הוא כאן, הוא לא עונה אף פעם קצת כמו בשיחה האחרונה שלנו שקולו כבר הלך ודעך אבל ליבו עוד הלם בכל הכוח מתוך תקווה להישאר.
לפעמים יורדות לי דמעות כשהוא לא עונה ואז אני כבר בכלל לא זוכרת מה סיפרתי לו אני רק שוב קולטת שהוא איננו, כל פעם מחדש כבר ממש עוד מעט 4 שנים, כל פעם מחדש.
הוא היה אהבה גדולה שלי, החיים הם אהבה לא ממומשת באמת ואז כשכבר גדלנו הוא הלך, אני זוכרת אותו כל הזמן הרי דאגתי לחרוט על גופי את זכרו ושיעור מיוחד בדרך אבל אני לא באמת חושבת עליו חוץ מהרגעים האלה שמשום מקום הוא עולה לי, אני מדברת אליו כמו חבר טוב, כמו לבחור הזה שמעולם לא עשה רע במכוון, אני מדברת אליו ומדי פעם כשיורדות הדמעות אני נזכרת קצת יותר והלב מתכווץ לי, כל מה שחשבתי או אמרתי לו לפני כבר לא משנה באותה נקודה, הכל נראה קטן ומטופש וכל מה שעובר לי בראש זה למה הוא מת, למה דווקא אז, למה דווקא הוא ואיך לעזאזל מבקשים מעוד משהו שמדברים אליו ולא רואים, איך מבקשים גם שהוא יחזור כבר.
בקרוב יעברו ארבע שנים מאז שהבחור שפעם ביטלתי איתו חתונה מת, העובדה שביטלתי מעולם לא שינתה את מחשבותיי כלפיו, תמיד אהבתי את הבן אדם שהוא פשוט גם הבנתי שלא נוכל יחד.
גם ארבע שנים אחרי אני מתחמקת מאזכרות והולכת לבד לדבר לאבן עם השם שלו מתנוסס בענק, פעם בשנה אני בוכה את כל הגעגועים אליו, את כל הגעגועים לחבר הטוב שהיה, פעם בשנה אני בוכה את המשמעות שהייתה לי בעיניו, בעיני הגבר הזה שהתנהג אליי כאילו אני כל העולם ומעבר, פעם בשנה אני כותבת עליו ובוכה תוך כדי.
ולפעמים אני מדמיינת שהוא באמת כאן, מניח לי יד על הכתף ומחייך את החיוך המבויש הזה שלו ובהתחלה הייתי אוכלת במבה "פרפר" רק כי זו הבמבה שהכי אהב גם אם היא נדבקת בטירוף לשיניים וחונקת את הגרון, אח"כ כבר הפסקתי למצוא אותה אבל לנצח אחפש.
הוא היה אהבה ענקית שלי, אהבת אדם ענקית בלי קשר לזוגיות, הוא היה האדם הכי טוב שהכרתי בחיי ותמיד גם אמרתי זה לא הגיע פתאום כי הוא מת. אני מתגעגעת אליו מאוד, הלוואי שהיה כאן לנחם את העובדה שהוא כבר אינו.
0 תגובות
מה שאני רוצה זה חיבוק ולא סתם אחד
12/07/2015 23:25
sfataim
אני מתגעגעת לגבר שהכרתי, מתגעגעת לחיבוק בעיקר, מתגעגעת לשיחות שמשאירות אותך ער שעות מעבר למה שתיכננת, מתגעגעת לשקט בלב שהנה, מצאת מישהו שאפשר לספר לו גם את הדברים הכי נוראיים תוך כדי הליכה ברחוב והשמיים לא יפלו והנה אפילו קצב ההליכה לא האט, מתגעגעת לשעות של מגע שנקטעות מעת לעת לטובת סיגריה ושיחות על אלף דברים, מתגעגעת לזה שיש מישהו שהסכמת להכניס לחיים.
אני עדיין לא רוצה אותו, לא רוצה אותו ככה, לא רוצה את מה שהוא התגלה להיות אבל כן מתגעגעת למה שהוצג ובעיקר להרגשה.
מכורה לרגש כזו אני וכשאין כזה בסביבה אני פונה לעוגנים שלי, הגברים האלה שמעריצים את האדמה שאני הולכת עליה, שיודעים שאני חוזרת רק כשקשה, רק לקבל חיבוק שעוטף חזק ונותן ביטחון, הגברים שאומרים לי כמה אני חלומם ומציעים לי הצעות שיודעים שאסרב להן, חתונה, ילד, לא משנה מה העיקר שאקשור את חיי בשלהם אבל הם גם יודעים שלעולם לא אסכים, הכל גלוי אין סודות ואין משחקים והם גם יודעים עכשיו עליו, על הבחור שנגע לי בנשמה ואז הפיל אותה כאילו הייתה איזה משהו זניח ולא משהו שצריך להחזיק בשתי ידיים.
לא פניתי לקבל הפעם חיבוק מאף אחד רק הלונדוני שלי התייצב לחיבוק מרחוק והוא רוצה אותי אני יודעת והוא גם יגיע בקרוב והוא יודע שעד שיהיה פה אמשיך כרגיל וזה קשה לו לשמוע עליו אבל הוא מבין, מבין שתיכף זה יחלוף לי ותיכף הוא יגיע וגם לו יש את החיבוק הזה שאני צריכה ואוהבת אבל עד אז לא ארצה חיבוק מאף אחד, הפעם אני לא משתמשת בעוגנים שלי עד הסוף, רק לשיחות ולעידוד והכל נורא מפוכח, אני יודעת שברגש הוא לא עבר לי, אני יודעת שרק בלילה זה קשה ואני יודעת שזה יעבור, אני גם יודעת להגיד בקול רם שככה אני לא רוצה, לא מוכנה לילד הזה עכשיו, כבר ראיתי את הגבר למה שאתפשר על משהו אחר שהוא מציע... כבר ביקשתי שלא יתקשר, הסברתי בצלילות שאני צריכה משהו אחר, משהו שהוא כרגע לא מוכן לתת ואם הוא לא נותן אני סיימתי, הוא לא נתן ואני סיימתי בכפייה.
כן אני חזקה ואני יודעת להגיד שאת זה אני לא רוצה אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שאני פשוט קצת מתגעגעת.
נלך לישון זה בטח יעבור עד הבוקר:)
0 תגובות
נגמר לי הזמן למלחמות מיותרות
10/07/2015 18:36
sfataim
יש לי פיצול אישיות.
לא באמת, את מה שאני חווה אפשר להסביר מדעית ואם עד עכשיו זה היה מתסכל אותי עכשיו זה כבר מצחיק. נפגשתי איתו והרגשתי שני דברים במקביל, הראשון היה כלום, פשוט ואקום, כאילו האיש שעומד מולי לא היה נראה לי לפני רגע כמו גבר אינטיליגנט וחכם, חמוד ומלא חום פשוט פתאום כלום וככול שהוא דיבר ככה הכלום בעיניי הלך וגדל, כל מילה שלו נראתה לי ילדותית, כל אורח החיים נראה לי ההיפך הגמור ממה שאני מבקשת לעצמי, פתאום הגבר הזה הפך בעיניי לילד ולילד לא אמין ממש, משהו במילים היה בין דורש טיפול תרופתי לשקר עצמי גמור, פתאום הוא נראה לי מנותק מהחיים, מהצלילים ומההיגיון. אנשים שמתפארים בקרירותם לעולם לא יוכלו לקבל נקודות זכות בעיניי הרי חום ואהבה זה הכוח האמיתי כשיש לך ממי לקבל אתה נהנה לתת, זה הדדי וזה כמו אויר לנשימה בעיניי.
מהצד השני עמד הגבר הזה שמאיץ לי את הדופק, הגבר הזה שגורם לי להרגיש שיכורה ברגע, הגבר הזה שרץ לי בראש זה הגבר שאיתו הכל התחיל, הגבר שגרם לי לחייך עד שכאבו לי הלחיים, הגבר שכל שיש זה רק לצחוק, לחלוק, לגעת אבל זה בהחלט לא הגבר שניצב לפניי כעת, אפילו חיצונית הם לא נראים אותו הדבר.
כשאנשים מתגלים להיות משהו אחר מהרף הראשון שהציבו אני תמיד מקווה בסתר ליבי שאני טועה, שהם לא באמת מה שהם טוענים כרגע או מה שהם מראים שהם, תמיד אעדיף לתת להם את האפשרות להראות שבעצם הם באמת מה שחשבתי וזה לא משנה אם זה בני זוג, חברים או משפחה.
הצד שבי שעוד רואה בו גבר מקווה שהוא יחזור, הצד שרואה בו ילד לא מסוגלת לחשוב על מגע עורו וששני הצדדים מדברים הם מסכמים שתהיה לו הזדמנות רק אם יחזור הגבר, לילד אין שום מקום בחיי ואני מרוצה כי האצבעות שלי כבר לא מדגדגות בכמיהה ליצור קשר והלב והראש שלי רגועים כי אם ישוב כראוי ישוב ואם לא אז כנראה שהילד ניצח ובו גם ככה אין לי עניין.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »