עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

תארו לעצמכם ולו לרגע, שחזרתם מהעולם שמעבר. שאתם שקופים. אנשים עוברים דרככם בלי לשים לב שאתם קיימים. אתם רואים את היקרים לכם סובלים ולא עושים עם זה שום דבר. והכי גרוע...אתם לא יודעים מי אתם, עצמכם.
~~~~
אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מלאה במרץ ובתסיסות, חלק טוענים שיותר מידי..
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
הסיפור הנוכחי


לחיות, אבל לא להיות


הפרקים

פרק ראשון

22/03/2013 14:41
לחיות, אבל לא להיות
היי אנשים!
אז קיבלתי תגובות ממש נחמדות, תומכות ומעודדות. הפרק הולך להיות קצת(בעצם הרבה)מעורפל...אבל תבינו הכל בהמשך. מבטיחה! אני מודעת לעובדה שהפורולוג היה ממש לא ברור - לא היה ידוע מי הרגיש את התחושות ואת הרגשות השונים והמגוונים. אבל התעודדתי כשראיתי את התגובות המקסימות שלכם, שעודדו אותי להעלות עוד פרק ;)
אגב, העיצוב של הבלוג קצת השתנה! לא להיבהל...;) אהבתם?

פרק ראשון:
השענתי את גבי על גזע עץ מחוספס. פעם הוא היה חלק כאבן על שפת המים. הנחתי לראשי לצנוח ולהישען על גזע העץ הקשיח, ומתחתי את זרועותיי לצידי גופי. הרגשתי את שריריי מתרפים ואת הכעס נעלם כלא היה, אך ידעתי שכשאצא מגן העדן הפרטי שלי, הוא יחזור ויתלקח.
עצמתי את עניי והתמקדתי בחוש השמיעה שלי. שמעתי רעשים שאוזניי אדם לא היו שומעים. את הציפורים החגות מעל, לא מוצאות לנכון להתקין להן בית על העץ. כעסתי עליהן. מה רע בעץ הזה? הוא לא חלק ומושלם כמו העצים שלכן? חשבתי בלעג אך עזבתי את זה במהרה, אחרי הכל, הן בסך הכל ציפורים. ועד כמה שידוע לי, ציפורים לא קוראות מחשבות.
עניי נפקחו מעצמן, ומבטי נדד אל הספסל הבוהק לאורו הקלוש של הירח. פעם ישבו בו זוג צעירים מאושרים, מאוהבים עד כלות הנשמה. משם נדד מבטי אל נדנדת העץ, שלא הייתה אלה חתיכה גדולה ורחבה של עץ, קשורה בחוטים עבים שמישהו התקין, שעונה על ענפי העץ, שנראו כאילו יישברו בכל רגע. פעם היו מתנדנדים בה ילדים מאושרים ועליזים, כשצחוקים מלא החיים סבב במקום. עכשיו התנדנדה בנדנדה רק הרוח השורקת.
שלחתי את ידי ואצבעותיי השתחלו לחורים שבתוך העץ. פעם היו מטמינים בתוכם דברים חשובים. פיסות בד יפות עם דוגמיות שונות, משרוקיות, צעצועים, אפילו תכשיטים מפלסטיק. פעם אחת אפילו ראיתי ניצנוץ של טבעת יהלום יקרת ערך.
עכשיו החורים היו ריקים, למעט עטיפת נייר ישנה של מסטיק לעוס. החזרתי את ידי לצידי גופי, והמשכתי להאזין לרוחות השורקות. תלתלים אדמוניים הועפו על מצחי, מכתר התלתלים שלי, שלא היה אלה תוצאה של הסתרקות לא טובה.
השפלתי את מבטי אל בגדיי. הייתי לבושה בחולצת טריקו אדומה עם פסים שחורים, ומכנסי ג'ינס משופשפים ומכותמים שידעו ימים טובים יותר. משם נדד מבטי אל נעלי הספורט "נייק" שלי, שהיו מכוסות בסוליותיהן בשכבה עבה של בוץ קריר ובעלים צהובים ולחים שדבקו בזמן ריצתי לכאן. עלים של סתיו, העונה האהובה עליי, שעל שמה נקראתי.
פיסת בד הייתה כרוכה סביב ידי. פיסת בד זולה וישנה למראה, אך היא יקרה לי כמו בבת עניי. זו פיסת בד אדומה עם פסים צהובים המתנחשלים כנחשים, שכרוכה סביב ידי כל שעות היממה. מגעה גס למראה חוץ, אך קטיפתי ורך מבפנים.
נאנחתי, מלטפת את הפיסה בזרועותיי. אצבעותיי אחזו בפיסת בד מקומטת ומלוכלכת. הכתב היה מרוח מעט והכתים את הלובן של פיסת הדף, אך האותיות היו עדיין קריאות. אם היה נותר בי עוד רגש אנושי, הייתי בוכה. אבל ידעתי שגם אם ארצה, לא אוכל לבכות. בטח שלא להרגיש עצב ואובדן. הרגשות היחידים שיכולתי להרגיש היו שנאה, אהבה וכעס. אכזבה, עצב, ציפייה, לא היו רגשות שהרגשתי. הייתה בי רייקנות איומה, רייקנות שנבעה מבדידות.
התרוממתי על רגליי וניערתי את האבק שדבק לבגדיי המכותמים בשעה שיישבתי והרהרתי בגורלי. פסעתי לעבר האיזור היחידי שנותר כשהיה. הבוץ היה עדיין לח, וריח ניחוח שין-ארי מתקתק הופץ באוויר. לקחתי נשימה עמוקה והריח המתקתק חדר לראותיי.
כרעתי על בירכיי בזהירות וקטפתי שני פרחים. בכיס מכנסי היו שני פרחים צהובים שעוד קטפתי בדרך. נזהרתי ששום עלה כותרת לא יינבול, כאילו היו הצמחים עשוים זכוכית. הנחתי אותם בזהירות על גבי הקבר, כשעניי חורטות את השם שמעולם לא שכחתי.
פרים ברק. אחותי הצעירה.

משועממים?
מה דעתכם?(על העיצוב, על הפרק, על הפורולוג...)
22/03/2013 17:34
וואו! מדהים!!!!! בת כמה את? תמשיכי!
אגב - אשמח אם תקראי את הסיפור שאני כותבת, קראים לו חלום בלהות... :)))
הכתיבה שלך מדהימה!
Arc
21/12/2014 10:45
It's good to get a fresh way of loniokg at it.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: