עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

תארו לעצמכם ולו לרגע, שחזרתם מהעולם שמעבר. שאתם שקופים. אנשים עוברים דרככם בלי לשים לב שאתם קיימים. אתם רואים את היקרים לכם סובלים ולא עושים עם זה שום דבר. והכי גרוע...אתם לא יודעים מי אתם, עצמכם.
~~~~
אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מלאה במרץ ובתסיסות, חלק טוענים שיותר מידי..
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
הסיפור הנוכחי


לחיות, אבל לא להיות


הפרקים

פורולוג

18/03/2013 15:51
לחיות, אבל לא להיות

רעדתי, כשכל אבריי מפרכסים. אור בוהק עטף אותי, ולהפתעתי, גיליתי שאני מרחפת. גם כשכפות רגליי נגעו בקרקע, לא עברה שום תחושה של קור בתוכי. למען האמת, הרגשתי איך אט אט הרגשות נשטפים מימני. הרגשתי את פצעיי מחלימים בתוך דקות ספורות, את פניי הפצועות מחתכי הסכין מתרפות. הרגשתי מוזר, ואם זאת, נעים.
התחלתי לרוץ, כשחיוך עולה על שפתיי. מה רבה תהיה הפתעתם שיגלו שאני כאן! הם היו בטוחים במותי...אני מחייכת בשעשוע כשאני מדמיינת את פניה של פרים, אחותי. אני כמעט דומעת מרוב צחוק כשאני מדמיינת את פניו של ג'ון האדיש, המומות ולא קפואות כתמיד. הצחוק שלי מתגלגל ברחבי הרחובות השקטים. אני מפנטזת על חיבוקה החמים והנעים של אימי, ומשתוקקת להגיע לביתי.
על הספה אימי יושבת, שערותיה החומות הכהות אסופות לגולגול מרושל ועל פניה הבעה עצובה.
"אימא!" אני צועקת וקופצת עלייה, כשידי מקיפות את גופה..אך היא לא התרוממה לעברי. בעצם, היא רק הזיזה את ראשה הצידה ללא אומר, ושפתייה נותרו חתומות ולא התעקלו לחיוך, כפי שקיוויתי. דמעה כסופה גלשה מעניה, כשהיא מרטיבה את חולצתה ונהפכת למפל של דמעות. אני מבולבלת. "אימא!" הפעם אני צורחת בכל הכוח. אני מנפנפת בזרעותיי, קופצת, צורחת בכל הכוח, אך היא מיאנה לשמוע. מתעלמת מקיומי.

לא ידעתי עם לצחוק או לבכות. זאת מתיחה? אני פה! צרחתי שוב. אין מענה.
אני מזנקת על רגליי ורצה לחדרה של פרים. לרגע צמרמורת תוקפת את גופי כשאני בוהה בדלת חדרי. היא נעולה, הם לא העזו לפתוח אותה.
אני מוצאת את פרים בחדרה, ישנה. פנייה אדומות ונפוחות מהדמעות שבכתה. שערותיה פזורות על כתפייה ועל פניה הדביקים והחמימים. לגופה היא לובשת את הבגדים שלבשה בפעם האחרונה שהתראנו. עיקמתי את פניי, אני בטוחה שאז הייתי בתרדמת, אבל משום מה, ראיתי מה התרחש בשעה שעניי היו עצומות.
ראיתי מולי את פרים הקטנה, נשענת על גופי השברירי ובוכה, צועקת באוזניי שאתעורר. אימי מנסה להשתיק אותה, אך היא צורחת עוד יותר כתגובה. אבי מחזיק אותה והיא מתייפחת וזועקת נוראות, אוחזת בידי ובקול רועד מבקשת שאתעורר.
הלב שלי מכווץ בכאב. כמה סבל גרמתי לה.
אז אני מבחינה בפריט מסוים שאחוז בידיה של פרים הקטנה. בתחילה אני חושבת שזו סתם מחברת עם כריכה ורודה קשה, אך אז אני מטיבה להביט ורואה..היומן שלי! הכעס שבי מתלקח, ואני מנסה לחטוף את היומן, אבל אצבעותיה של פרים אוחזות בו בחוזקה, כאילו היה קרש שתפסה רגע לפני שנפלה לתאום.
ברגע שידי נגעו בידיה, פיצפוץ חשמלי עבר בנינו, וערפל כבד עטף אותי. שטף של זכרונות רצו מולי במהירות לא נורמלית, ואט אט נמחקו מתודעתי.
זה כל מה שאני יודעת לפני שקרסתי לקרקע בקהות חושים, כשאיני מודעת למתרחש סביבי.

18/03/2013 16:13
וואו!!!!!!! זה מדהים!
לחיות, אבל לא להיות
18/03/2013 16:21
:) תודה
18/03/2013 16:52
יש לך במיקרה עוד בלוג כאן,לא?.
זה אפילו נראה כאילו יש לך פה עוד איזה 5 משהו בכיוון בלוגים..רצינית.
תום רן
18/03/2013 23:27
ואו.. אין מילים !
הכתיבה כל כך מדהימה!!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: