עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

תארו לעצמכם ולו לרגע, שחזרתם מהעולם שמעבר. שאתם שקופים. אנשים עוברים דרככם בלי לשים לב שאתם קיימים. אתם רואים את היקרים לכם סובלים ולא עושים עם זה שום דבר. והכי גרוע...אתם לא יודעים מי אתם, עצמכם.
~~~~
אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מלאה במרץ ובתסיסות, חלק טוענים שיותר מידי..
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
הסיפור הנוכחי


לחיות, אבל לא להיות


הפרקים
פרק ראשון
22/03/2013 14:41
לחיות, אבל לא להיות
היי אנשים!
אז קיבלתי תגובות ממש נחמדות, תומכות ומעודדות. הפרק הולך להיות קצת(בעצם הרבה)מעורפל...אבל תבינו הכל בהמשך. מבטיחה! אני מודעת לעובדה שהפורולוג היה ממש לא ברור - לא היה ידוע מי הרגיש את התחושות ואת הרגשות השונים והמגוונים. אבל התעודדתי כשראיתי את התגובות המקסימות שלכם, שעודדו אותי להעלות עוד פרק ;)
אגב, העיצוב של הבלוג קצת השתנה! לא להיבהל...;) אהבתם?

פרק ראשון:
השענתי את גבי על גזע עץ מחוספס. פעם הוא היה חלק כאבן על שפת המים. הנחתי לראשי לצנוח ולהישען על גזע העץ הקשיח, ומתחתי את זרועותיי לצידי גופי. הרגשתי את שריריי מתרפים ואת הכעס נעלם כלא היה, אך ידעתי שכשאצא מגן העדן הפרטי שלי, הוא יחזור ויתלקח.
עצמתי את עניי והתמקדתי בחוש השמיעה שלי. שמעתי רעשים שאוזניי אדם לא היו שומעים. את הציפורים החגות מעל, לא מוצאות לנכון להתקין להן בית על העץ. כעסתי עליהן. מה רע בעץ הזה? הוא לא חלק ומושלם כמו העצים שלכן? חשבתי בלעג אך עזבתי את זה במהרה, אחרי הכל, הן בסך הכל ציפורים. ועד כמה שידוע לי, ציפורים לא קוראות מחשבות.
עניי נפקחו מעצמן, ומבטי נדד אל הספסל הבוהק לאורו הקלוש של הירח. פעם ישבו בו זוג צעירים מאושרים, מאוהבים עד כלות הנשמה. משם נדד מבטי אל נדנדת העץ, שלא הייתה אלה חתיכה גדולה ורחבה של עץ, קשורה בחוטים עבים שמישהו התקין, שעונה על ענפי העץ, שנראו כאילו יישברו בכל רגע. פעם היו מתנדנדים בה ילדים מאושרים ועליזים, כשצחוקים מלא החיים סבב במקום. עכשיו התנדנדה בנדנדה רק הרוח השורקת.
שלחתי את ידי ואצבעותיי השתחלו לחורים שבתוך העץ. פעם היו מטמינים בתוכם דברים חשובים. פיסות בד יפות עם דוגמיות שונות, משרוקיות, צעצועים, אפילו תכשיטים מפלסטיק. פעם אחת אפילו ראיתי ניצנוץ של טבעת יהלום יקרת ערך.
עכשיו החורים היו ריקים, למעט עטיפת נייר ישנה של מסטיק לעוס. החזרתי את ידי לצידי גופי, והמשכתי להאזין לרוחות השורקות. תלתלים אדמוניים הועפו על מצחי, מכתר התלתלים שלי, שלא היה אלה תוצאה של הסתרקות לא טובה.
השפלתי את מבטי אל בגדיי. הייתי לבושה בחולצת טריקו אדומה עם פסים שחורים, ומכנסי ג'ינס משופשפים ומכותמים שידעו ימים טובים יותר. משם נדד מבטי אל נעלי הספורט "נייק" שלי, שהיו מכוסות בסוליותיהן בשכבה עבה של בוץ קריר ובעלים צהובים ולחים שדבקו בזמן ריצתי לכאן. עלים של סתיו, העונה האהובה עליי, שעל שמה נקראתי.
פיסת בד הייתה כרוכה סביב ידי. פיסת בד זולה וישנה למראה, אך היא יקרה לי כמו בבת עניי. זו פיסת בד אדומה עם פסים צהובים המתנחשלים כנחשים, שכרוכה סביב ידי כל שעות היממה. מגעה גס למראה חוץ, אך קטיפתי ורך מבפנים.
נאנחתי, מלטפת את הפיסה בזרועותיי. אצבעותיי אחזו בפיסת בד מקומטת ומלוכלכת. הכתב היה מרוח מעט והכתים את הלובן של פיסת הדף, אך האותיות היו עדיין קריאות. אם היה נותר בי עוד רגש אנושי, הייתי בוכה. אבל ידעתי שגם אם ארצה, לא אוכל לבכות. בטח שלא להרגיש עצב ואובדן. הרגשות היחידים שיכולתי להרגיש היו שנאה, אהבה וכעס. אכזבה, עצב, ציפייה, לא היו רגשות שהרגשתי. הייתה בי רייקנות איומה, רייקנות שנבעה מבדידות.
התרוממתי על רגליי וניערתי את האבק שדבק לבגדיי המכותמים בשעה שיישבתי והרהרתי בגורלי. פסעתי לעבר האיזור היחידי שנותר כשהיה. הבוץ היה עדיין לח, וריח ניחוח שין-ארי מתקתק הופץ באוויר. לקחתי נשימה עמוקה והריח המתקתק חדר לראותיי.
כרעתי על בירכיי בזהירות וקטפתי שני פרחים. בכיס מכנסי היו שני פרחים צהובים שעוד קטפתי בדרך. נזהרתי ששום עלה כותרת לא יינבול, כאילו היו הצמחים עשוים זכוכית. הנחתי אותם בזהירות על גבי הקבר, כשעניי חורטות את השם שמעולם לא שכחתי.
פרים ברק. אחותי הצעירה.

משועממים?
מה דעתכם?(על העיצוב, על הפרק, על הפורולוג...)
2 תגובות
פורולוג
18/03/2013 15:51
לחיות, אבל לא להיות

רעדתי, כשכל אבריי מפרכסים. אור בוהק עטף אותי, ולהפתעתי, גיליתי שאני מרחפת. גם כשכפות רגליי נגעו בקרקע, לא עברה שום תחושה של קור בתוכי. למען האמת, הרגשתי איך אט אט הרגשות נשטפים מימני. הרגשתי את פצעיי מחלימים בתוך דקות ספורות, את פניי הפצועות מחתכי הסכין מתרפות. הרגשתי מוזר, ואם זאת, נעים.
התחלתי לרוץ, כשחיוך עולה על שפתיי. מה רבה תהיה הפתעתם שיגלו שאני כאן! הם היו בטוחים במותי...אני מחייכת בשעשוע כשאני מדמיינת את פניה של פרים, אחותי. אני כמעט דומעת מרוב צחוק כשאני מדמיינת את פניו של ג'ון האדיש, המומות ולא קפואות כתמיד. הצחוק שלי מתגלגל ברחבי הרחובות השקטים. אני מפנטזת על חיבוקה החמים והנעים של אימי, ומשתוקקת להגיע לביתי.
על הספה אימי יושבת, שערותיה החומות הכהות אסופות לגולגול מרושל ועל פניה הבעה עצובה.
"אימא!" אני צועקת וקופצת עלייה, כשידי מקיפות את גופה..אך היא לא התרוממה לעברי. בעצם, היא רק הזיזה את ראשה הצידה ללא אומר, ושפתייה נותרו חתומות ולא התעקלו לחיוך, כפי שקיוויתי. דמעה כסופה גלשה מעניה, כשהיא מרטיבה את חולצתה ונהפכת למפל של דמעות. אני מבולבלת. "אימא!" הפעם אני צורחת בכל הכוח. אני מנפנפת בזרעותיי, קופצת, צורחת בכל הכוח, אך היא מיאנה לשמוע. מתעלמת מקיומי.

לא ידעתי עם לצחוק או לבכות. זאת מתיחה? אני פה! צרחתי שוב. אין מענה.
אני מזנקת על רגליי ורצה לחדרה של פרים. לרגע צמרמורת תוקפת את גופי כשאני בוהה בדלת חדרי. היא נעולה, הם לא העזו לפתוח אותה.
אני מוצאת את פרים בחדרה, ישנה. פנייה אדומות ונפוחות מהדמעות שבכתה. שערותיה פזורות על כתפייה ועל פניה הדביקים והחמימים. לגופה היא לובשת את הבגדים שלבשה בפעם האחרונה שהתראנו. עיקמתי את פניי, אני בטוחה שאז הייתי בתרדמת, אבל משום מה, ראיתי מה התרחש בשעה שעניי היו עצומות.
ראיתי מולי את פרים הקטנה, נשענת על גופי השברירי ובוכה, צועקת באוזניי שאתעורר. אימי מנסה להשתיק אותה, אך היא צורחת עוד יותר כתגובה. אבי מחזיק אותה והיא מתייפחת וזועקת נוראות, אוחזת בידי ובקול רועד מבקשת שאתעורר.
הלב שלי מכווץ בכאב. כמה סבל גרמתי לה.
אז אני מבחינה בפריט מסוים שאחוז בידיה של פרים הקטנה. בתחילה אני חושבת שזו סתם מחברת עם כריכה ורודה קשה, אך אז אני מטיבה להביט ורואה..היומן שלי! הכעס שבי מתלקח, ואני מנסה לחטוף את היומן, אבל אצבעותיה של פרים אוחזות בו בחוזקה, כאילו היה קרש שתפסה רגע לפני שנפלה לתאום.
ברגע שידי נגעו בידיה, פיצפוץ חשמלי עבר בנינו, וערפל כבד עטף אותי. שטף של זכרונות רצו מולי במהירות לא נורמלית, ואט אט נמחקו מתודעתי.
זה כל מה שאני יודעת לפני שקרסתי לקרקע בקהות חושים, כשאיני מודעת למתרחש סביבי.

4 תגובות