עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

כותבת קטעים ושירים, בעיקר שירים.

אפשר לומר שאני מתעניינת בנפש האדם, קוראים לי לפעמים פילוסופית קטנה.. מה שעושה להם טוב..

עדיין מחפשת את עצמי בעולם ולא כל כך דחוף לי להותיר משהו אחרי.
חברים
sunshine
נושאים
משפטים שהרימו אותי
" לפעמים הקשבה זו העזרה הכי גדולה"

"חבר וידיד הם כמו נר כמה שיותר חשוך כך הם יותר מאירים"

"כשחשוך במיוחד זה הזמן לחלום"
שירים שלי...
24/05/2014 21:15
הבל הבלים
דברים שאני כותבת

היי:)


זה מה שקורה כשהגעגוע צורב גם כשעדיין נמצאים איתו בקשר...



שלכתרבקה



ובנשור העלים,
לחשתי שמך אל האפלה,
ושוב נותרה אותה השאלה,
האם זו מציאות או אשליה.
שלכת של תקוות.

וברדת היורה ,
נישאה תמונתך בנשוב הרוח,
קטפתי אשליות רציתי לברוח,
צללי הגעגוע לא נותנים מנוח,
שלכת של דמעות.

ובצרוב החמה,
צונחות להן משאלות,
משאלה אחת ביקשתי,
רק רציתי איתך עוד להיות
שלכת של פחדים
,
ובנשור העלים,
ברדת הדמעות,
בצרוב הזכרונות,
הלכת, 
ונותרה רק השלכת.



דווקא עכשיו אני קצת כן מחכה לתגובות שלכם..

6 תגובות
הפוסט הראשון(?)
24/05/2014 20:59
הבל הבלים
מה שעובר עלי.

אממ אז אפשר לומר שממש עכשיו אני חונכת את הבלוג החדש שלי, האמת, אף פעם לא היה לי כזה, כזה שאפשר לשפוך בו את כל הגררר של החיים והוא סתם שותק, לא מזדהה לא צוחק, שותק,

אני חושבת שבלוג הוא קצת כמו יומן, אבל אני שונאת יומנים שכותבים בהם בסגנון: "יומני היקר..."  מי קבע שהוא יקר? אפשר גם לכתוב יומני הגאוןחתיךדביל בדיוק באותה המידה ועדיין הוא יהיה היומן שלך, שותק כמו פסל.


אני לא ממש יודעת איך זה עובד כל הדבר הזה אני מפרסמת פוסט אנשים שופטים אותו לפי מה? כמה הוא מצחיק אותם? כמה הם מזדהים איתו? מה? ואז מה קורה? כוססים ציפורניים כדי שתבוא ההודעה למייל ואז יאיי! מישהו הגיב לי על הפוסט! לא, לא, לא, זו סתם הודעה מהבנק.

לשם מה נועד הבלוג? תסבירו לי! אנשים שופכים פה את נשמתם ואז מה קורה? מגיבים להם וו... יופי! העולם מאיר פנים! מישהיא רוצה להתאבד כי ההורים שלה מתגרשים חבר שלה נפרד ממנה הציונים שלה לא משהו כל העולם נפל עליה ומישהיא כותבת לה אל תתאבדי! החיים יקרים! חיים רק פעם אחת!


נו באמת, נראה לכם שהיא לא יודעת את זה?!


עכשיו אתם בטח חושבים אז למה היא הקימה בלוג אם זה מה שהיא חושבת?, האמת? זה גם מה שאני חשבתי אבל הבנתי שאני פשוט צריכה את זה, לפעמים אני חושבת שאנשים עושים מעשים דביליים בגלל שבאותו רגע הם היו צריכים את המשהו הזה, ה"באותו רגע הזה זה הרצון האמיתי שלהם רצון שלא מהול במציאות רצון טהור שעוד לא נשטף בהיגיון! ואז מה אומרים אחרי זה? הייתי דביל, ה"הייתי דביל" הזה מדבר מהגרון של החברה מהגרון של הרצון להיות כמו כולם. מהפחד של לעמוד מול כולם, מול כל אחד ואחד שגם הוא "דביל" דביל שהקשיב ללב שלו וגם הוא נתון ללחץ הזה לפחד הזה מהגילוי ש"בטעות" יגלו שגם הוא הולך אחרי הלב שלו  ולכן מכסה על זה בכינוי של חבר שלו כדביל. אולי הוא לא יודע אבל הוא הדביל הכי גדול, דביל שחוסם את חבר שלו.


אז כמו שאמרתי באמת שאין לי מושג לה הקמתי את הבלוג הזה או מה יהיה איתו אחר כך ואם אני אמחוק אותו אחר כך, אני לא יודעת, ואולי בלוג זה סתם כדי לשתף את מה שעובר עלי. אני לא יודעת. כנראה שהימים יגידו. חבל שהם לא יודעים לדבר מראש..


אני לא מבקשת ממכם לפרסם את הבלוג שלי וכל זה כי זה יהיה לא נכון, לא לי ולא לכם. 

6 תגובות
לא אוהבת לתת כותרות
03/05/2016 08:49
הבל הבלים
שלום:)
לא כתבתי כאן המון זמן אבל למרות מרחק הזמן אני מרגישה קרובה.


עברתי הטרדה מינית.
אני לא מתביישת בזה וזו לא אשמתי.
עברות מין מתחלקות באופן גס למדי לשלוש קטגוריות:
הטרדה מינית, תקיפה מינית ואונס.
נוצרה תחושה שהטרדה מינית היא הקלה מבינן והאונס הקשה מבין השלושה.
מעולם לא עברתי תקיפה או אונס ב"ה אבל הטרדה מינית עברתי והתחושה היא קשה, קשה מאד, יש תחושה כל כך שגויה שאם המילים לא נוגעות פיזית זה בסדר גמור, אפשר לעשות מה שרוצים הרי אי אפשר לגלות את זה בכל קנה מידה מדעי או הגיוני או קונקרטי פורמלי, זה נכון אי אפשר לגלות את זה בכלי קונקרטי אבל אפשר לגלות את זה בכלי רגשי, נפשי.

בכל אחד מהמעשים הנוראיים האלה התמונה היא תמונה של שליטה, האישה מצטיירת ככלי והגבר יכול לעשות ב"כלי" מה שהוא רוצה (הדבר נכון גם כלפי אישה שאונסת תוקפת מטרידה גבר), אני לא כלי וגם אם לא נגעו בי אלו המילים שנגעו בי , משתיקות, משתקות, אונסות וקושרות.

וזה כואב, כל כך כואב, להירתע מכל מגע, מישהו נגע לי בכתף בעבודה ועברה בי חלחלה, חברה הניחה יד על  הברך שלי וזועזתי, אמא שלי ליטפה את הרגל שלי וזה כאב, זה פשוט צרב בי ולמה? הרי לא נגעו בי או נכנסו או חדרו אלי אבל המילים! המילים הן שחדרו אלי! וקשה להן לצאת!

אז אני פונה אליכם, אליכם למי שיודע כל כך טוב עד כמה המילים קדושות וכמה הן יכולות להיות חלולות ומחוללות!


עברתי הטרדה מינית.
אני לא מתביישת בזה וזו לא אשמתי.
זו אשמתו. 
1 תגובות
מרגישה לא אני
04/08/2015 01:34
הבל הבלים
בזמן האחרון אני מרגישה שקובעים לי איך לחיות, זה מתבטא בזה שהמסלול שלי פתאום נהיה כל כך ברור, מילדה שלא יודעת מה היא הולכת לעשות אחרי י"ב פתאום הפכתי לחיילת מתנדבת שאחרי חודשיים מהגיוס (בערך) מתחתנת עם החבר הראשון שלה.
כל זה נעשה מרצוני, אבל זה פשוט מהר לי מידי, ברגע אחד של התאהבות ברגע אחד שפתאום התגבשו בתוכי המילים "אני אוהבת אותך" כל החיים שלי השתנו, אבל זה מרצוני:).


מה שמציק לי יותר מהכל זה שפתאום נהיו חוקים לכתיבה, זה כל כך מפחיד אותי ומציק לי, פתאום צריכים לכתוב בחרוזים ואי אפשר לכתוב זה מרגיש שהחיים הם כלא שהדבר שמחיה אותי גורם לי למות בכל פעם שאני מניחה את היד על הנפש ועל הדף ומעצים את הביטוי :"שלחה יד בנפשה"- כאילו שכדי לכתוב לפי "הכללים" אני נוגעת בנפש שלי אבל גם מתה מהמגע הזה.
אוףף אני פוחדת.







תודה:)
אני אוהבת אתכם, את כולכם:).
2 תגובות
מרגישה
15/06/2015 14:07
הבל הבלים

העולם שלי מתפורר, כאילו כל מה שאני נוגעת בו הופך להרים של פחד וחרדה.
"הלב שלי עדיין ריק כאילו לא נגעתי בו שנים"

זה בדיוק מה שאני מרגישה!, כאילו כל החיים האלה חייתי מנשמה שלי דרך העיניים אבל בגוף לא הרגשתי כלום, googoo dolls כתבו בשיר המדהים שלהם: "you bleed just to know you're alive"   אני מרגישה שאם לא אשרוט את עצמי לא ארגיש קיימת כי שום דבר בעולם שלי לא יכול להיות קיים אם הוא לא מכאיב לי.

זה נשמע מזוכיסטי אבל זה מה שאני מרגישה, אני מרגישה ברוח לא בלב או בפיזיות שבי- אני מרגישה אבל בעצם לא, חיה באדישות תמידית גם לגוונים של הצבע אצלי אין קיום, הם קיימים רק כדי לצבוע את האבן בצבע אפור ולא על מנת באמת להתקיים.

אני מרגישה שנולדתי למען תפקיד ושירות מסוים ולא רק כדי להתקיים, יש לזה הרבה השלכות חיוביות ביהדות אבל למה אני לא מרגישה אותן?

כתבתי כאן הרבה את המילה "מרגישה" אבל את האמת שאני לא מרגישה כלום.
3 תגובות
כלא
14/06/2015 15:50
הבל הבלים


יש אומרים שלהיות בכלא זה להיות משולל חופשיות, משולל מדעות עצמאיות ומיכולת לבטא אותן.
יש את הצד הכולא ויש את הצד הכלוא.

אבל מה קורה שהגוף הוא הכולא והנשמה היא הכלואה?
מה קורה שהכלא הוא העולם אבל הידיים חופשיות הרגליים יכולות ללכת להיכן שהנפש מתאווה לו אבל אי אפשר ללכת אי אפשר ללכת כי את משוגעת, את משוגעת שאת נותנת לנשמה שלך לחיות, את מטורפת, חולה, לא נורמטיבית שאת רוצה לחיות בעולם המעוות שלא נענה לרצונות שלך שמוליד מהידיים שלו אנשים עוד יותר משוגעים שחושבים שהרצון לחיות כמי שאת רוצה להיות הוא נחלתם של חולי נפש.

אולי כלא הוא לא משהו שרירותי, רציונלי, אולי אנשים כלואים במחשבות שלהם בדעות קדומות. אולי הם המשוגעים, ומה זה בכלל משוגע? מי הם שיגדירו מה זה משוגע?

האדם שהמציא את המושג משוגע מפחד להודות שיש בו אחד כזה אז הוא משליך על אחרים, מסרב לצאת מהכלא.

טרסג'נדרים\יות, הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים, תהיו אתם! אין שום סיבה שתכלאו את עצמכם♥, הנשמה שלכם לא עשתה דבר לאף אחד שהיא צריכה להיות בכלא, במאסר יושבים אנשים שעשו פשע, אתם לא עשיתם שום פשע בזה שבחרתם לחיות!, לחיות ולא לשרוד!.

ואתם, הכלואים, הכולאים עצמכם בדעות שונות שגורמות לכם להיות משוללי חופשיות, פשוט תיפתחו ותיפתחו את הכלא שלכם.
0 תגובות
אדישות
20/05/2015 22:43
הבל הבלים
זה כמו פשיטת רגל רגשית, בזה אחר זה כל נימי הלב מתפטרים והדם שמשמש כסחורה מתמוסס.
לאט הלב קורס כמו מפעל לא מוצלח והבוס- הנשמה- מנסה לצעוק לעובדים שימשיכו לעבוד אבל הם כבר ברחו.

זו אדישות בשבילי.

קהלת כתב בספר שלו "הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל... ואין כל חדש תחת השמש".

זה בדיוק מה שאני מרגישה, הצבעים שצובעים את העולם מקבלים את המשמעות המילולית שלהם- צבועים וצובעים את האמת בצבעים מזויפים.
כאילו שהעיניים שלי לא רואות את העולם כמו שהוא, כמו להיכלא בתוך החופשיות.

זה מן משהו ערטילאי כזה, כמו לנסות לרדוף אחרי פרפר ואז להבין שזו הזיה ו17 וחצי שנה רדפתי אחרי הרוח.

אני לא מבקשת ממכם להגיב או לעשות לייק או משהו כזה, רק להודות לכם תודה על השתיקה המתוקה שלכם:)
2 תגובות
תקיפה מינית
19/05/2015 22:49
הבל הבלים


באוטובוס.
העיניים הכחולות שלו מול שלי והגוף שלי בוער הלב שלי צונח ואני מחווירה.

בכל פנייה, כל סטייה של מאית השנייה מהמסלול והגוף שלו נצמד אלי מצחין מפחד, הפחד שלי.

הלב צורח "תברחי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" והרגליים שותקות והוא נצמד והחזה שלי מפרפר המחשבות רואות את מסלול ההליכה מהמושב המקולל אל מקום בטוח אבל הגוף רפוי, חיוור וכך גם הלב.

זו התקיפה המינית שלי.
זה מלאך המוות שמלווה אותי כל יום.
3 תגובות
מתה מפחד
07/05/2015 22:49
הבל הבלים

הוא רוצה להתחתן בגיל 18, אני פשוט לא מסוגלת!!
יש כל כך הרבה סיבות ללמה לא 1. שירות לאומי אני רוצה לעשותאו לפחות להתחיל כדי שיהיה לי ניסיון לעבודה.
                                                   2. אני רוצה וחייבת לעשות את כל הבגרויות
                                                   3. החינוך במגזר אליו אני שייכת בחיים לא יתן לי להיות נשואה בלימודים.
                                                   4. אני רוצה עוד זמן עם אמא שלי
                                                   5. אני לא מוכנה לנישואים בגיל צעיר
                                                   6. אני פשוט מתה מפחד.

הוא בוכה ומת מבפנים, כל יום שעובר הוא מרגיש גהינום, אני מציעה פשרה והוא יכול לקבל אותה רק כברירת מחדל וגם זה על הקצה של הקצה.
אני לא מסוגלת לחיות בלחץ הזה, כל הזמן לנסות לרצות את כולם.
אני רוצה לברוח ואין לי לאן, החיים שלי הפכו לכלא.
3 תגובות
הלוואי ויכולתי לומר לכם מה אני חושבת
05/05/2015 19:58
הבל הבלים

הלוואי ויכולתי לומר לך מה אני חושבת,
לא לך, לכם!

פושעים שכמוכם. בוגדים, גנבים, השפל שבשפלות.
אתה מגעילים אותי הלוואי ויכולתי להשיג איזו כאפת מציאות ולתת לכם סטירה בפרצוף שתזעזע אתכם בדיוק כמו שזעזעתם אותה.
ואתה, שלא ראוי להיקרא אנוש, בא לפה ומנפנף בילד המתוק שלך, פרי האהבה של זו ודמעות יגון של האחרת. חוצפן!
ואת, הלוואי והעיניים שעשית לו, העיניים שפגשו בעיניים הטהורות שלה, העיניים שבכו וצחקו מולה, העיניים שהסתכלו עליה ושיקפו את דמותו, אותן עיניים הלוואי שיעקרו!.

אני יודעת שאני חוטאת עכשיו, אבל אין מתוק מהחטא הזה, מלהוציא את העוקץ מהלב ולהשליך בדבורה.
אני כועסת עליכם ומרחמת כאחד, אתם מבוזים בעיני, שפל האנושיות.

אם להוציא את זה, זה פשע אני מוכנה להקים אלף בתי כלא סביבי.
אתם בית הכלא שלה וגם החנינה שלה.

של האישה שעזבת.
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון