עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
ממעמקים
10/01/2017 16:18
G.M.
הוא בוהה במבט עייף וחולמני ברגליה הלבנות והענוגות, שנמתחות קצת כשהיא מתאמצת למחוק את חלקו העליון של הלוח. הוא שולח לעברה מטוס נייר פשוט כדי להסית את תשומת הלב מכך שלא הבין כלום לעבר בדיחה גרועה שאולי לפחות תגרום לו להיראות אמיץ, ולא פחות חשוב - כדי שתסתובב ותפנה אליו שוב. הוא שומע כמה ציחקוקים מאחוריו. האם זאת הצלחה?

"עידו, אי אפשר ככה יותר. צא החוצה.", היא נוזפת בו.
עיניה הכחולות חודרות לליבו וגל שחור של כאב מציף אותו.
"לא רוצה", הוא אוזר אומץ לומר, עם חיוך שהוא חייב למתוח כדי להסתיר את העלבון.
"עידו, צא החוצה, עכשיו!"
"עזבי נו, סתם צחקתי..." הוא ממלמל.
שתיקה נוראית. החדר מתמלא בחולשתו החשופה ובהבנה שאף אחד כבר לא חושב שזה מצחיק. התלמידים האחרים מפנים מבטיהם מטה במבוכה.
"עידו, אני מחכה!" היא אומרת ומשלבת זרועותיה בעוינות מופגנת.
עוד "כוס אמק" חרישי הוא מספיק לומר בדרכו החוצה והיא משיבה לו ב"חכה לי בחדר המורים."

הוא לא חיכה. הוא לא יכול לשאת עוד נאום תוכחה עם המבט החודר הזה שלה. הוא לא יכול לשמוע את קולה הרך במשפט כמו "אנחנו דיברנו על זה, ואני לא רואה שום שיפור. תעזור לי לעזור לך", וכל זה באינטימיות נוראית, תוך שהוא שותק או מגמגם, מתאפק לא לבכות.

במקום זה הוא הלך הביתה, ישב על המיטה ונתן לדמעות לזרום. שוב הוא הילד הבעייתי, הפגום. שוב הוא עושה משהו טיפשי כדי להשיג ממנה קצת תשומת לב. איך היא יכולה לא לראות, לא להעריך את האהבה שלו אליה? אין מה לעשות, ככה זה - היא פשוט טובה ממנו בכל מובן אפשרי. כל כך שלווה ובוטחת, כל כך רגישה וחכמה, כל כך יפה...

הוא מסתכל במראה הקטנה שמול המיטה. המשקפיים המכוערות משלימות את הפה המתעקל מטה בעצב. הגוף רופס כמו השכל. לא חכם, לא חזק, לא יפה. פשוט תצוגה של עליבות, זבל אנושי שאף אחד אף פעם לא יעריך. תמיד הוא ייאלץ להיות בצד, להתאמץ כדי לקבל קצת תשומת לב מאנשים מוצלחים יותר ממנו. תמיד הוא ייראה כמו בדיחה בעיני בחורות כמוה, תמיד הוא ישפיל מבט לידן וירגיש כאילו הוא לא ראוי להתקיים.

התיסכול והעלבון ממלאים את העולם, חונקים, מציקים. הוא שורט בציפורני ידו הימנית את זרועו השמאלית, לא ברור אם מתוך צורך לשרוט או להישרט. דם נשפך לאט, מתרץ וממחיש את הכאב האדיר שהוא חש. שדים רעים משתוללים במוחו, לוחשים לו שוב ושוב כמה הוא עלוב, פתטי, מגוחך. הוא נשכב על המיטה ועוצם את עיניו אפופות הדמעות. הוא נותן למחשבות לנדוד חופשי, מה כבר יש לו להפסיד?

כאילו מעצמו מופיע בדמיונו מלאך.
המלאך יורד, נעמד מולו ושואל: "למה אתה בוכה, נערי?"
הוא יורד על ברכיו, משפיל ראשו, וצועק: "אני עלוב. תמיד אהיה. אין מה לעשות, זה פשוט ככה."
המלאך מתקרב אליו בחיוך ובעיניים בורקות.
עידו מרים ראשו ומסתכל עליו בעצב.
אומר לו המלאך: 'הסתכל על עצמך. הסתכל פנימה, על ליבך. האם ראית פעם מישהו רגיש וטוב לב יותר? הסתכל על האהבה שלך. האם ראית פעם משהו יפה יותר? טהור יותר? הסתכל על ידיך. ידיים רכות של נער אשר כל חייו עוד לפניו. אין עוד אדם אחד כמוך בכל העולם, אין עוד אחד שרואה את מה שאתה רואה. אין עוד אחד שייעשה את הדברים שאתה תעשה בחייך.
מי יכול לומר שאתה עלוב? מי ייעז לקבוע שאין לך זכות קיום? שקר גס ונורא כל כך לא ראוי להעסיק את מחשבתך אפילו לרגע.
המלאך נוגע בידו בעדינות אין קץ, ופתאום הוא מרגיש כאילו אור פנימי ממלא אותו. פתאום הוא מרגיש כאילו הוא עצמו קדוש, נשגב, מיוחד מאד. הוא מרגיש שהוא התגלמות של משהו טוב בעולם הזה, משמחת וראויה לכל כבוד.

מחשבותיו מתפזרות והולכות, עד שהוא נרדם, שכוב על הגב, נעליו לרגליו, וכר רטוב מדמעות תחת ראשו. מוקדם לדעת אם הוא נושע.
 
0 תגובות
דקות השנאה
21/11/2016 05:23
G.M.
"הם חושבים שהכל מותר להם. הם חושבים שהם יכולים לקחת לנו את המדינה ואנחנו נעבור על זה בשתיקה. אבל אנחנו כאן כדי להגיד להם: עד כאן! אנחנו לא נשתוק יותר!"  - אומר איש קטן ורחוק על הבמה, דרך שני מגברים ענקיים. לקראת סוף המשפט הוא מפריד בין המילים ומעלה את הווליום. הקהל בתגובה יוצא מגדרו. ריטואל מוכר עם מילים נדושות. 

היא הגיעה שעה לפני תחילת ההפגנה וכך הרוויחה את הזכות להיות בשורה הראשונה ואולי אפילו יראו אותה בטלוויזיה. 'נכון מאד, אנחנו לא נשתוק!', היא חושבת לעצמה, 'הנה, אנחנו מראים להם מה זה! אנחנו כאן ביחד ואנחנו נוביל את השינוי!' בפנים נרגשות וצמאות היא מקשיבה לנאומים ומחכה לקתרזיס, שמגיע בגלים שעוצמתם נקבעת לפעמים בדיעבד ע"פ הווליום של הקהל כולו. כל רצונה כעת הוא להתחבר לדבר הגדול הזה, להיות אחת מאלפי השליחים של אותה מטרה נעלה. ואף על פי שהיא קראה מאות ספרים וטקסטים וניהלה לא מעט ויכוחים נוקבים, זה לא נראה לה מוזר כרגע לחזור חמש פעמים על אותה סיסמא מפגרת, ולא סתם - אלא בהתלהבות שכמותה לא הפגינה מעולם.

והנה הגיע יושב ראש המפלגה לנאום. אולי הוא אומר את המילים הנכונות, אולי זה הווליום, אולי זו הסמכות, אולי אלה מצלמות הטלוויזיה , אבל משהו בה גואה ופורץ החוצה, כמו בכל המפגינים שמסביבה, והיא מוצאת את עצמה צועקת בכל הכוח, מתלהבת ומתלהמת בעירבוביה משכרת של שמחה וכעס. כל ישותה מתמסרת לציות הנעים לצו התנועה והשעה, בהשתפכות אישית וחסרת רסן, מלאה בקריאות שנראות לה נכונות וחשובות מאד באותו הרגע. היא יודעת בוודאות שזה מאבק שאין צודק ממנו, כפי שיודעים עוד המון מפגינים אחרים ברחבי העולם, כולל אלה שהפגינו כאן בשבוע שעבר עבור מטרה הפוכה בדיוק. היא לוחמת אמיצה במלחמה על אופיה של המדינה, היא נאבקת בשביל עתיד טוב יותר לילדים שלנו, כך היא מספרת לעצמה. 

אך לו הייתה המצלמת מתמקדת בה באותו הרגע, לו יכלה לצפות אחר כך מסלון ביתה באופן שבו צעקה ועיוותה את פרצופה כאחוזת דיבוק, וודאי הייתה מתגנבת לליבה מבוכה. אולי אף הייתה מבחינה שאיש אינו מקשיב לה, וגם אי אפשר לשמוע דבר מלבד הנאום על הבמה וקולות מחאה עמומים. לו הייתה מהרהרת בזה קצת יותר הייתה שמה לב שלא ברור כלל איך מחאה כזו משנה משהו והאם זו הדרך היעילה ביותר לשנות משהו. לו שאלה את עצמה את השאלות הנכונות הייתה מגלה שלא ניתן לה הידע הדרוש כדי לקבוע שהמדיניות שהפגינה למענה באמת תועיל במשהו. לו הניחה לעצמה להיות כנה יותר לגבי רגשותיה, הייתה אולי יכולה לראות שאין כאן רק אלטרואיזם, אם בכלל. שבנוסף לאומץ האמיתי או המדומה שייחסה לעצמה, משהו הרבה פחות נשגב הוביל אותה לשם - מן צורך לספר לעצמה סיפור יפה ופשוט, למצוא את הטוב ואת הרע בסיפור, להתאחד עם קבוצה סימפתית, לכעוס ביחד ולמחות ביחד. 

הצורך הזה, שמקורותיו רבים והיווצרותו עמומה והדרגתית, קדם בהרבה למאבק הנוכחי שעבורו הייתה ההפגנה, עניין שולי שיישכח במהרה ואפילו היא לא תעסוק בו בעתיד. במשך שנים אגרה כעס, שיעמום ואנרגיה בלתי מנוצלת, וכל אותו הזמן השתוקקה לפעילות פוליטית שכזו ורק במקרה לא נחשפה לתעמולה אחרת שהייתה סוחפת אותה למקומות אחרים. והנה באה המחאה הנכונה, עם התעמולה הנכונה, בזמן הנכון, והיא הלכה והתמכרה. התמכרה לפורקן הרגשות, לתחושת הגבורה והצדק, להגדרת הטוב הברורה, לתחושת השייכות החדשה והנעימה, לזעם שנשפך בפראות ומתקבל בתרועות, לגודלם של האירועים ושל השינוי שנדמה לה שהיא עושה. 

כן, היא חכמה מספיק כדי לראות את כל זה. היא הצליחה לחמוק מאלף מניפולציות בעבר ואין לה שום בעיה להבין גם את זו הפשוטה. זה לא העניין. העניין הוא שכאשר היא חושבת על הנושא הזה, היא יוצאת ממחוזות החכמה וההיגיון אל מחוזות של רגשות פראיים. היא מכבה את מתג הספק ונותנת דרור לאש אדירה, אש ישנה ועמוקה, אשר כוונה על ידי דמגוגים מקצועיים לכיוון הפוליטי הזה ,שניתן לתת לו הסבר הגיוני לכאורה כאשר מישהו מבקש. על מנת לראות את כל זה בעין מפוכחת, יהיה עליה לא רק לוותר על אותו שחרור מיוחל, אלא גם להודות בקטנות מניעיה ובאי הגיונה כל הזמן הזה. ובשביל מה בעצם? מי היה רוצה בהתמודדות כזו, בהליכה נגד האינסטינקט, רק בשביל להגיע למקום הקשה שבו איש לא מריע לך, האמת מורכבת ולא ברורה, והכעס הוא רק יצר אישי שאין בו ממש גבורה? 

כמוה גם כל המוחים האחרים בהפגנה - מרומים, מוסתים, מודחים בכוונה ממחוזות ההיגיון, מתבקשים ומסכימים לפעול על פי הרבדים הנמוכים ביותר באישיותם, מבערים אוטומטיים שמייצרים יחד אש אדירה שמכוונת לאן שמישהו בעל אמצעים מתאימים החליט שמועיל לו. על רמיסת האמת אין הרבה מוחים, כי אלה חוקי המשחק. על מפח הנפש שעלול להיגרם לכל האנשים הקטנים האלה כתוצאה מהיתקלויות שונות עם המציאות איש לא ייקח אחראיות. ומי יודע, אולי הוא לא יגיע בכלל. אולי הם ימשיכו לבעור בהתלהבות עיוורת כל חייהם. ואולי מוטב לנו ככה - למצוא את מקומנו בין כתות שונות המנתבות את התשוקה והכעס על פי שקרים שונים, ומאפשרות לנו לבטא אותם בגאווה, כאילו הייתה לדברים משמעות מעבר לזו שבדמיוננו.
0 תגובות
המצעד אל התהום
04/05/2016 22:33
G.M.
המצעד עומד להתחיל. שאגות ההמון המשולהב חודרות מבעת לדלתות הברזל הגדולות המובילות אל המרפסת המפוארת, אבל ללא קולות של יחידים אלא כנהמה של כוח אדיר, מאוחד, בדיוק כי שהוא תופש אותם. הדגלים מסודרים בשתי שורות ישרות להחריד ומספקים את הסימטריה הממלכתית שהעניקה הערצה וכבוד למנהיגים משחר ההיסטוריה. המתופפים ממתינים דרוכים להוראה, מוכנים לעשות רעש שישתיק כל הירהור וספק. הטנקים מוכנים לעבור במסלול, למזוג עוד כמה כוסות של כוח לאומי משכר ולהזכיר לכל מי שעוד עלול היה לשכוח אצל מי נמצא הנשק ומהי האופציה היחידה שאפשר לתמוך בה ולהישאר בחיים.

הוא מתרגש, המלבישים חדי העין יכולים לראות זאת בבירור. כוח כזה אינו דבר שבן אדם יכול להישאר אדיש אליו לגמרי. אך הם יודעים היטב שהוא מיומן מספיק כדי להסתיר את זה ברגע שייצא. 
הוא מיישר את דש הבגד ואת החיוך שהכין לכבוד מיליוני מעריציו. כמו המצעד כולו, גם חיוכו ייראה להם שלא מדובר כאן בבן תמותה כמוהם, או בשום דבר טבעי או בעל מגרעות, אלא בהתגלמות השלמות על פני אדמות, במשהו שאפשר רק לסגוד לו.

הנה הוא פותח את הדלתות הענקיות, ויחד עם אור השמש והאוויר הצח פורץ בו זרם אדיר של אנדרנלין כאשר שאגות הקהל מגיעות לשיא. הנה העוצמה הגדולה ביותר שניתן לדמיין. הנה עוד התגשמות של החלום הישן שלו, אשר נולד והתעצב במרתפים חשוכים אי שם בנעוריו, בעת פחד ומשבר. כעת הוא ניצח בעליל כל השפלה וכל ביקורת שנחל אי פעם, והוכיח כי הוא האיש החזק והמוערך ביותר בעולם.

אלא שזה לא מספיק. לא לאורך זמן. בלילות, כשהחושך יורד על כל האישורים שבנה לצדקת דרכו, קשה לו להירדם. החרדה הזאת, העקשנית, היא שוב מתגנבת. בהתחלה היא הייתה שולית, חלק מההתרגשות, אבל מאז שהחלו הרציחות ההמוניות, הכל החמיר... לא, הוא לא ייתן לה להתגבש למחשבה ממש. כשאתה מתחיל לפקפק בעצמך, זאת תחילת הסוף שלך. ומדוע שיפקפק? הוא הרי עשה כל כך הרבה למען העם והמדינה! מעולם לא היה העם חזק ומאוחד יותר. אבל ההרגשה לא עוזבת. מן פחד מעורפל שבעצם הוא לא ראוי לזה, שבעצם זה הכל שטות, שאין בסיס הגיוני לכל זה, שהכל ייהרס. פתאום הוא מדמיין שאיזה קרוב של אחד הנרצחים יבוא לנקום בו... טוב שהרחיב את מערך השומרים. צריך תמיד לעמוד על המשמר, אי אפשר לסמוך על אף אחד. מוזר שעם כל עוצמתו קשה לו להשיג דבר פשוט כמו שינה סדירה. 

אחר כך שבים גלים של הערצה להרגיע אותו. מצעדים חדשים ותעמולה חדשה מכסים על כל החששות. והדגלים היפים - מושא אהבתה של האובססיה האנושית באשר היא - שבים להתנוסס גבוה מעל כולם ולהסתיר את האמת הפשוטה: אף אחד לא מנהיג את המדינה הזאת, גם לא הוא. לפחות לא האדם שהיה, אדם שמסוגל להטיל ספק, להתעניין, להקשיב, לחשוב, להגיד 'אני לא יודע', להודות בטעות, לעצור, אדם שיש בו מידה של צניעות. כל זה לא בא בחשבון עכשיו. הרי אם המהפכה לא תושלם, כיצד יצדיק את הסבל וההרג שהיה עד עכשיו? כיצד ימשיך ההמון להעריץ ולהאמין לכל מילה שלו אם הוא עצמו יאמר שטעה? העם לא יוכל לספוג את זה. הוא חייב כל הזמן לספק את הדימוי שנוצר. הוא חייב כל הזמן לדהור קדימה, להפגין ביטחון, להשתיק כל התנגדות מבפנים או מבחוץ. כבר מזמן אין דרך חזרה - הוא חייב לסחוף ולהיסחף בדרך שהיתווה.

הכלכלה ממשיכה להתרסק והמתנגדים ממשיכים להירצח. החרדה צועקת עליו בלילות: 'עצור! מה אתה עושה?' והוא עונה לה בכדורים שמסממים אותו עד עירפול הכרה. עם כל יום שעובר הוא
 מפליג לו הרחק הרחק ממחוזות ההיגיון והאנושיות אל מחוזות הטירוף והאובססיה, במרדף אחר הפנטזיה שבה הכל מתנהל לטובתו וכולם בעדו, שבה אין קץ לכוחו ואין רבב בצדקתו. וככל שמתרבים הסדקים במציאות המדומה שבנה, הוא מגייס כלים חזקים יותר כדי לסתום אותם: עוד מצעדים, עוד פסלים, עוד כלי נשק, עוד חיסולים.

והוא סוחף אחריו את העם כולו בשלשלאות של טרור ובשירי תעמולה מרגשים, מטה מטה בסיחרור המוכר של שטיפת המוח ההדדית, אשר יכול להיגמר רק כשמגיעים לתחתית. יום אחד, לוחשת לו חרדתו, הם יגיעו לשפל אנושי כל כך גדול שכבר לא ניתן יהיה לעמוד בו. כמו קיר בטון הם יתקעו בו, ואז הכל ייהרס. בבת אחת. מכל הכיוונים. הוא לוקח עוד שני כדורים ונרדם.

הרחק הרחק משם יושב אזרח חכם שברח בזמן וצופה במסכי הטלוויזיה, ותהייה אחת בליבו - אחרי שהכל ייהרס וישוקם שוב, כמה זמן יזכור העם את הזוועה הזו? כמה זמן ידעו להיזהר לפני שהכל יחזור על עצמו בחסות מופרע אחר?


0 תגובות
קללת הכישרון המבטיח
30/11/2015 02:59
G.M.
"אתה רוצה את התפקיד או לא?" שאל הבמאי בחוסר סבלנות מופגן.
"כן, בטח שכן", ענה.
"אז אי אפשר 'חצי לשחק'. או שאתה מביא את הכל או שאתה לא עושה את התפקיד הזה. קדימה."

כדי להתגבר על הלחץ הוא למד להקהות את חושיו ברגעים כאלה. הוא מחליט בשרירותיות שכל מה שייעשה זה בסדר. אבל ההחלטה הזו מכניסה אותו בניגוד לרצונו למעין זחיחות מהסוג הגרוע ביותר - זו המודעת לשקריותה, המאלצת את בעליה להיסגר בתוך בועה ולשמור על ריחוק רגשי מסוים, למקרה שהכל יתפוצץ. ככה אי אפשר לתת את הכל.

"תשמע, זה יפה, אבל זה עדיין לא ממש זה", כפי שהוא יודע היטב, והתפקיד הולך למישהו אחר. הנה, גם משאלה זו, הקטנה שבמשאלות, לא תתגשם.

ההחלפה, יש להודות, מתבצעת בצורה מכובדת ולא אכזרית כלל. מה שאכזרי הוא צירופם של כל הכשלונות האלה שהוא נוחל במשך שנים. מה שאכזרי הוא הידיעה שיש בו את הכישרון הדרוש כדי להצליח, ובכל זאת - זה לא יכל לקרות, לא עכשיו. עוד לפני שפתח את הפה הוא ידע שזה לא יילך. הוא הרגיש כיצד הדימוי הבינוני אשר התעצב לו בשנים האחרונות, הניבט מעיני הבמאי והשחקנים האחרים, כופה עליו שוב גימגום וחולשה. הביקורת המשפילה הייתה כל כך צפויה. וכיצד יוכל לומר דבריו כגיבור חדור כוונה ואומץ אם כל מידה של התעלות רוח צפויה רק להגדיל את גובה הנפילה שלאחריה? 

הוא תהה אם עוד יש לו את הכוח להיאבק פעם אחר פעם במקום שאליו הובילו אותו חייו, עד שיחזור לבסס לעצמו מעמד דומה לזה שהיה לו פעם, לזה שהוא מרגיש שהוא ראוי לו. תהליכי היזון חוזר חיובי מנוולים! נבואות ארורות המגשימות את עצמן! היש בכלל מפלט מהגורל אשר הועדתם לו? האם מישהו או משהו יושיט לו יד וירים אותו חזרה מגובה אפס, או שהוא יהיה חייב להרים את עצמו איכשהו? 

הרי הנבואות הנפלאות שניבאו לו כולם בנעוריו, דווקא הן לא התגשמו בכלל. דווקא להפיל אותו למטה ולדרוך עליו פעם אחר פעם היה מי שמוכן. אולי בגלל זה הוא מחכה עדיין למישהו אחר שירים אותו, כי מישהו אחר הוריד אותו למטה. העולם חייב לו. הכעס ותחושת הקורבן, שהוא כבר יודע היטב שאין בהם שימוש, לא מניחים לו לשאול מה החלק שלו בכל מה שקרה. לא, העולם פגע בו, והעולם צריך להתנצל ולפצות אותו לפני כל דבר אחר. אבל מתי לעזאזל? כמה שנים הוא עוד יכול לחכות? 

מן הסתם הכל היה פשוט יותר לו היה בינוני מינקותו ועד יום מותו. אז היה מקבל באהבה את אפסיות חייו ובמקום לחפש הכרה או הישג מיוחד היה מוצא נחמה ואושר בדברים הפשוטים, ובאהבה פשוטה ובינונית. אז היה חופשי מאותה מטלה ארוכת שנים אשר רק הוא הטיל על עצמו, מאותם תנאים שהציב לזכות שלו להיות מרוצה ולהירגע. כעת קשה לו לומר אם הוא עוד יכול להשתחרר מהמטלה הזו, אבל מסיבות חמקמקות ועמומות הוא עדיין לא רוצה.

אלא שבעודו מסרב לעבור את השינוי הנדרש כדי להפוך לאדם פשוט ומאושר, הוא גם לא יודע אם ימצא אי פעם את הכוח, התשוקה, והאמונה הדרושים על מנת להשיג משהו אשר ייחשב בעיניו כהצלחה שאחריה מותר יהיה לו להירגע ולאהוב את עצמו ואת חייו. אם הייתה לו איזו דרך לראות את העתיד, היה יודע מה לעשות - אם אותה הצלחה תגיע לבסוף, הוא יכול להירגע כבר עכשיו. ואם לא, עליו לשנות הכל בצורה דרסטית. אך ללא המידע הזה, חייו עלולים להתבזבז בביצת הייאוש והבילבול, בחוסר הביטחון הלוחש לו שלא יצליח ולכן מוטב שלא ינסה בכלל, ובעירפול שמאפשר לו לומר לעצמו שיש לו זמן ושמחר הוא ינסה, או להכחיש כליל את הויתור שהוא עושה בתחילת כל יום בעומק ליבו.

ובתוך כל אלה, למרות כל השנים שעברו, לא נשחק אותו ציווי ישן שציווה על עצמו - להמשיך ולהיאבק, עד יום מותו אם צריך. נסתם הגולל על הבינוניות השלווה. לכל הפחות הוא יהיה מישהו שרצה מאד להיות מישהו מיוחד. 
 
2 תגובות
ככלות הכל
14/10/2015 02:45
G.M.
זיקנה, סיפור קצר
הוא מוציא את התיון מהתה ולוקח לגימה זהירה ושקולה. הטעם... בסדר, כרגיל. ערב יורד בחוץ. 
תיכף הוא יישב על הכורסא ויתמסר להבלים הבוקעים מהטלוויזיה. למה הוא שוב מעיף מבט בפינת ההנצחה לאישתו? מה זה משנה איך זה מסודר ואם בכלל? הוא קצת כועס על עצמו שאינו יכול להשתחרר מהכפייתיות הטיפשית של ההנצחה, כאילו שיהיה זה חטא כלפיה אם יהיה שם קצת בלאגן... היא הרי לא קיימת יותר ולו הייתה קיימת הסידור המדוייק לא היה משנה לה בכלל. 

בגיל 80 כבר אין משבר מיוחד סביב החלפת הקידומת. כל חשבונות הנפש כבר נעשו, כל ההירהורים על מה שהיה ומה שהיה צריך להיות התמצעו והתכנסו לתוך הרגשה כללית שמלווה אותו בכל רגע, על הטוב והרע שבה. ההצלחה ורגעי האושר נטעו בו גרעין של שלווה וביטחון, ורגעי השבר פצעו את פצעיהם והותירו צלקות בליבו המתקשה והולך. 
מתוך הדממה שבין הלגימות נחשף שוב הסוד הגדול של כל הזקנים בעולם: הם לא מפחדים כלל מהמוות. מה שהטריד אותו הוא דווקא הזמן הארוך שאולי נותר לו לחיות, כמו גם הזמן שחי עד עכשיו. הוא בשום אופן לא יכול לדמיין דבר ראוי לעשות בכל הזמן הזה. ובכלל, מה כבר יכול אדם לעשות בחייו שתהיה בו התרגשות אמיתית? איזה הר עליו לכבוש, איזה הישג ניתן להשיג, איזו חוויה יש לעבור, איזו אהבה ניתן לאהוב, שיהיה ראוי לומר עליהם - זה טעם החיים, זהו שימוש משמעותי באמת בזמן שניתן לי בעולם הזה?

הוא ידע שאין משמעות לדברים זולת זו הנמצאת במחשבתנו ושאת כמיהתו אחר דבר משמעותי ניתן לתאר גם כעניין רגשי בלבד, או גרוע מכך - הורמונלי. אך בעוד שלא היה לו מושג מהו אותו קוקטייל של הורמונים הנותן תחושת משמעות או תכלית, היה לו ברור לגמרי שהמחשבה על עצמו כאוטומט המציית לצווי הכימיה שבמוחו היא כשלעצמה מעיקה ומרוקנת אותו מתחושת משמעות, ולכן לא שש להפנימה עד תום.

המהירות שבה כל המחשבות האלה חלפו, כתחושות מוכרות ומגובשות, מבלי להתנסח במילים אפילו, גרמה לו להרגיש עוד תחושה אופיינית לזקנים מסוגו - שהוא, כמו כל אחד מהם, החכם באדם, לפחות בכיוון המאד מסויים שלו. כל כך הרבה אגור בו, שאולי אין לו אפילו את הכוחות להסביר את הכל למישהו אחר או לנסח את זה במילים בפעם האלף. המצב הזה גוזר עליו בדידות מסוימת גם כשהוא בחברת אנשים, כמו דוקטורנט ששומע סביבו שוב ושוב ויכוחים והסברים מהתואר הראשון. הוא היה מאד רוצה שיהיה לו כפתור שיוכל ללחוץ עליו כדי להעביר את כל הידע והחוויות שעבר למישהו אחר, ולו כדי להפיג את בדידותו ולשמר אותם לאחר מותו. 
אך האם היה מעביר לו גם את התחושה המלווה את כל הזכרונות הללו? אותה לאות, אותה ספק הרגשה ספק הבנה שהוא נמצא מעבר לכל זה, שכל משעולי החיים נראים כעת כמו סבך מקושקש חסר פשר המונח מאחוריו, כמו עיתון מהשבוע שעבר?

מעניין, הירהר, לאן היה מגיע לו ידע את כל מה שהוא יודע עכשיו בתחילת הדרך, כשליבו היה צעיר, רענן, מוכן להרפתקה. מעניין אם אפשר בכלל לדעת את כל זה ולא להרגיש את הלאות הזו, שהתגנבה אל ימיו חרש חרש בניגוד לרצונו. 
ובתור תרגיל שלכל הפחות יגזול קצת זמן משארית חייו המפחידה באורכה, הוא מנסה למחוק את עול השנים ממחשבתו. בכוח, בהחלטיות.  הרי הוא כבר לא יוכל להיות חכם כמו עכשיו בצעירותו, אבל אולי יצליח להיות רענן כמו אז בזיקנתו? אולי מחר ייהנה מיופיים של הורדים בגינה כאילו הוא רואה אותם בפעם הראשונה? אולי ייקרא ספר חדש וישתגע מרוב מתח וסקרנות כאשר העלילה תתקרב לשיא? אולי יגלה צדדים חדשים שלו דרך ציור? הוא אהב את זה מאד פעם.
מחשבות נחמדות, ובכל זאת הוא נאנח. 

גם אם יגייס את כל כוחותיו לשם כך, הוא כבר לא יכול להרגיש כמו בפעם הראשונה, בשום דבר. גם הגוף כבר מושך אותו מטה, בעדינות יחסית אך בהתמדה, וגם המחשבה מסרבת להתרוקן מהסייגים שצברה - מהידיעה שהשיאים הם רגעיים, שההתאהבות היא שקר, שהאפשרויות הן מוגבלות,  ושההתלהבות היא בדרך כלל מוגזמת. בין כל כלי העריכה של ספר הזיכרונות שבמוחנו, בין כל העפרונות, המדגישים, המכחולים, רק אחד לא קיים - המחק. 

הוא נושא את כובד ראשו מן המטבח אל הסלון, לא ככלי מושחז ומכוון, אלא כפי שהוא - מצבור של חוטי מחשבה וזיכרון שונים ומשונים שהתאגדו יחד וכעת יש לשאתם לכל מקום. עייף וספקן מדי עבור כל ניסוי מחשבתי, הוא מניח להכל ומתרווח על הכורסא הנוחה. התחושה הפשוטה של הקיום עצמו וכמה תחושות גופניות מוכרות ממלאות את הרגע באופן בלעדי. הוא נחמד, הקיום. הוא בסדר. יש בו תמיד איזה מתח שקט מאד בין רצון להירגע ולהגדיל את הנוחות והשלווה לבין רצון לעשות משהו ותקווה זהירה מאד שמשהו טוב פשוט יגיע מעצמו. 
הנה, אם הוא יכול להתמלא בקיום רוטט שכזה, עם כל כובד עברו וללא כל עשייה בהווה, סימן שאפילו למצב ברירת המחדל של חייו יש טעם, ולכן הם ראויים להימשך. לפחות בינתיים.
0 תגובות
שבילים וגדרות
17/09/2015 19:54
G.M.
שמש של אחר הצהריים נוסכת אור כתום חגיגי על גבעות השומרון הצחיחות למחצה, המיושבות למחצה, ובעצם כמעט כל דבר בהן הוא למחצה. הוא יושב על כסא פלסטיק זול מחוץ לקרוואן שארעיותו מתחרה אפילו בצמחים שבגינה, ונהנה מהרוח הערה שהוא אוהב לחשוב שמגיעה מירושלים. מוזר איך דווקא הרגעים שלא קורה בהם שום דבר מיוחד ממלאים אותו בתחושת המשמעות הכי גדולה. 

הצללים המתארכים מוסיפים עוד מסתורין ותעתוע לנוף המתעתע מלכתחילה שנפרש מולו: אסופת גבעות נישאות, מקושטות בשבילי עפר צרים המתפתלים בין מטעי זיתים וכרמים, בין יישובים שלנו לשלהם, סבוכים כל כך עד שאפילו הוא לא בטוח פתאום מאיפה ולאן מגיע כל שביל. הנוף הזה הוא יותר מסתם יפה בשבילו. הוא ציווי, הוא גורל. יש לו קשר אישי ועמוק איתו. הוא מרגיש איך הגבעות קורצות אליו בקריצה המיוחדת השמורה לשטח שברא הקדוש ברוך הוא למען העם הנבחר. בשעות האלה, המוזרות הרגילה של האזור מתעצמת לרמה של חלום ממש, וכל הזיכרונות והאמונות שגיבש במהלך חייו ממריאים מחוץ לתכניהם הספציפיים ומתאחדים לאיזו תחושה של שלמות, של שיכרון חושים, תחושה שכמה אנשים בשב"כ קצת חוששים מפניה, כפי שהוא התרשם מהחקירה שהייתה בשבוע שעבר.

והנה, מעבר לגדר, במרחק 200 מטר אולי, הוא מבחין לפתע בפלאח ערבי צעיר רכוב על חמור, ואיתו כמה שקים מלאים. הוא בוודאי חוזר מהמסיק אל אחד הכפרים שבסביבה. הפלאח חוצה את הכביש תשוש ומזיע, וממשיך בדרכו האיטית לאי שם. הסיכסוך בין שני הזרים האלה ברור לחלוטין לשניהם, והעלייה החדה בשיעורי האנדרנלין היא בלתי נמנעת, למרות שברור שזה עייף מדי וזה נינוח מדי כעת בשביל להתחיל משהו אלים.

אך הפעם משהו מוזר קרה. בעודו נהנה מהרוח המרוממת ומשיחה נעימה עם אי אילו גבעות ועצים, נראה לו פתאום הצעיר הערבי הזה כהתגלות יפהפיה בתוך חלומו הכתום. לבושו, חמורו, אורח חייו, התאימו פתאום לנוף הזה, ולו לרגע. הוא חש כאילו הוא מכיר את האיש הזה, מבין אותו קצת. מחשבות שכאלה לא אומרים בקול רם, ואפילו לניסוחן במילים מפורשות יש מחיר של צרימה עזה עם כמה דברים שעומדים במרכז ישותו. ובכל זאת, הוא חש ביתר שאת את אותה קירבה מיוחדת שנוצרת בין מי שנאבקים זה עם זה זמן רב, שמכירים זה את זה טוב יותר משהם רוצים להודות, שהשקיעו שעות בלדמיין זה את מהלכיו של זה, שמבינים מהו קשר אישי עם אדמה, מהו ציווי אלוהי שמצדיק גם את הקרבת החיים במידת הצורך, מה זה להיות חלק ממסורת של אלפי שנים.

הוא מביט בשלווה על האיש הצעיר השב מן המטע כדי להביא אל הכפר שקים עמוסים בזיתים. האור הכתום חוזר בעוצמה אדירה מבגדיו הלבנים, מבהיר ומחדד אותו אל מול אזור הדימדומים המכושף הזה, והופך אותו לנציגה הארעי של כל הרוחניות שמסתובבת כאן כעת ומחפשת סמל תמים להיאחז בו. כיצד אפשר שלא לאהוב את התמונה הזאת? הוא מתרווח בכסאו ומחייך, מתענג על הרגע היפה הזה ועל כל אשר בו. 

הצעיר הערבי מפנה מבטו אליו ורואה את חיוכו, חיוך שיש בו אהבה והתמוגגות ואפילו ממרחק 200 מטר הוא מצליח לראות שאין בו איבה כלל. והוא משיב מיד בחיוך מופתע ונבוך שהגיע מתוך אהבה אנושית היולית, אשר כל שיקולי הלאום והשעה שיצוצו במוחו בתוך כמה שניות עוד לא הספיקו לסייג, להסדיר, ולתת או לא לתת לה את אישורם. היופי הוא שלאחר שחייך, כל אלה כבר לא יוכלו לבטל את החיוך, אלא ייאלצו ליישר קו ולהסביר אותו איכשהו. היהודי המזוקן אשר יושב מולו הניד קלות בראשו, הוא הניד בראשו חזרה, ותווי פניהם לא איפשרו עוד את הפרשנות של נימוסים קרים בין אויבים, אלא הסגירו בעליל חיבה חמה, משועשעת ומופתעת מעצמה.

הפלאח הצעיר המשיך בדרכו עד שנעלם בין הגבעות כדרכן של התגלויות של שעת בין ערביים. מחר ימשיך המאבק ואולי אחד מהם או אחד מחבריהם יחליט שהגיעה העת לפעולה אלימה. כוחות גדולים ניצבים כעת מול האהבה האנושית הבסיסית. ציוויים דתיים נוקשים ושנאה רותחת עלולים לרמוס חיוכים כתומים כגון זה בלי היסוס ולהותיר מהם רק שבריר זיכרון עמום בתודעתם של שני אנשים.

ובכל זאת חיוך קצר זה אשר עבר בין השניים באור הדימדומים הכתום היה עדות לכוח אחר, כוח של אהבה, אשר אולי ביום מן הימים יוכל לגבור על כישופי הגבעות האכזריים לזמן ארוך יותר מרגע. עם כל קוצרו וצניעותו, ובלי כל השלכה מעשית מיידית, היה הוא ניצוץ כתום של תקווה, מהסוג שקיים במקביל לכל ייאוש ולכל התרחשות אירועים, ומשום כך היה הוא קדוש יותר מששניהם יכלו להעלות בדעתם. 

0 תגובות
הנשיקה הראשונה
14/09/2015 13:10
G.M.
נשיקה
הוא ליטף את פניה והביט ישירות בעיניה, והאוויר כולו התמלא לאט בנשיקה המתקרבת.

היא הרגישה כיצד התרגשותה הולכת וגוברת, כיצד פעימות הלב מתחזקות והמילים הופכות לפחות ופחות אפשריות לאמירה. היא לא ידעה מה בדיוק מרגש אותה כל כך. האם זו הנשיקה עצמה, אותה הצמדה של שפתותיהם זו לזו? האם זו הצהרת הקירבה אשר מסירה את החשש שעוד היה לה, שאולי כל זה לא יוביל לכלום, ופותחת כל כך הרבה אפשרויות למה שעוד יקרה? אולי זה הסמל, האסוציאציה שהתפתחה אצלה לאחר כל כך הרבה נשיקות שראתה, בעיקר בטלויזיה, אשר קושרת את המעשה הזה לרגע מושלם, להגשמת אידיאל רגעי של אהבה? שמא זו ההצלחה שלה, המחמאה שמעניקה לה המשיכה העזה מצד בחור מקסים כזה אליה?

המבט שלו בעיניה היה כל כך ישיר, והיה קשה לה להסביר לעצמה מדוע זה מרגש ומביך אותה כל כך. ממה חששה שבגללו השפילה את עיניה וחייכה במבוכה? אולי חששה שייראה יותר מדי, שהכל יהיה ישיר וחזק מדי, ואז... ואז איזו תנועה בלתי רצונית תחשוף את עוצמת רגשותיה, אולי לא בצורה מחמיאה, והיא תסתכן בהשפלה, בנחיתות.

הנה, עכשיו אזרה אומץ להישיר מבטה חזרה אליו. הוא מקרב את פניו. עלילת חייה מתנקזת לשיא, לפחות מקומי. עוברת בה תהיה שהיא לא מספיקה לחדד, בטח שלא לנסח במילים, אם התחושה האינטנסיבית הזו תעבור אחר כך ואולי לא תחזור בקרוב, או שמא נכונו לה ימים רבים של פעימות לב ומילים נעתקות. ברור היה לה שאת עוצמתו ואת כובד משקלו של הרגע הזה, הפתאומית לכאורה, העניק לו העבר ולא העתיד. כל אותם ימים שרצתה אותו ולא ידעה אם הוא רוצה, שטוותה בסוד חוטי תקוות ודמיונות, כל אותם פרפרים עקשנים, אשר במרחק שנות אור מכל השיקולים ההגיוניים שיכלה להעלות בדעתה עשו את שיקוליהם שלהם ובחרו בו כיעד להרוות את צמאונם רב השנים... כעת כל אלה שבים ובועטים, עולים על גדותיהם, מגיעים ממקום כל כך עמוק שהיא אפילו לא קרובה לראות, וכובשים בין רגע את כל הרבדים של תודעתה, רומסים בנקל כל דבר אחר שהעסיק אותה, פרט לבהלה מסויימת מעוצמתם שלהם עצמם, ואולי היא זו שמותירה אותה ללא מילים.

וכששפתיו נוגעות בשפתיה, במקום לעצור את נשימתה היא נושמת לרווחה ומחייכת חיוך קצת מטופש. אובססיבית שכמותה! כמה חשוב היה לה הרגע הראשון הזה, ולו כדי שתוכל לסמן וי, לומר לעצמה שהנה, היא הצליחה, הדבר קרה. זה שימח אותה והרגיע אותה עד לעומקי לבה. הוא הופתע קצת, וזה בסדר. הוא לא חייב להבין את זה. די היה לה לראות שגם הוא מחייך למראה חיוכה. כעת התפנתה לנשק באמת, והיא הרגישה חזקה מספיק להתמודד עם עוצמתו של הרגע. את הרגע הזה היא תזכור אחר כך כרגע מושלם. 

לא היו לה שום ערובות להרגשתם בעתיד, מלבד זו - שהעתיד יכלול את זיכרונו של הרגע הנהדר הזה.

2 תגובות