עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

.Pure Black
שחור טהור.
לא, אני לא ילדת סוכר ועוגיות...
אני גם לא ילדה דכאונית.
אם הייתם רואים אותי ברחוב בטח הייתם מתעלמים...
סתם, טינאייג'רית...
למרות שאני מעריצה גדולה של אנימה, אין לי כוח לייזר מהעיניים,
אני לא ערפדית צמאת דם,
וגם לא איזו גיבורה טובת לב שמצילה את העולם...
אני סתם ילדה/נערה שרוצה לכתוב.
רק לכתוב.
חברים
סופרת כוכביםits just me .נוםנום23dariaBlackChamomilesmooth criminal
MaskedCat
נושאים
אתה  (3)
חומות  (3)
ייאוש  (3)
סוף  (3)
שקרים  (3)
חושך טהור  (2)
חרטה  (2)
מוות  (2)
מילים  (2)
מסכות  (2)
רגשות  (2)
תחושות  (2)
אסונות  (1)
העיר התחתית  (1)
הקדמה  (1)
הריסות  (1)
השראה  (1)
התחלה  (1)
חופש  (1)
כאב  (1)
כדורים  (1)
לילה  (1)
סיפור בהמשכים  (1)
צחוק  (1)
קנאה  (1)
רגעים  (1)
שקט  (1)
Thank you

תודה.
תודה לכל מי שלעג לי, צחק עליי, והשפיל אותי.
תודה לכל מי שהרביץ לי, נידה אותי, וגרם לי לבכות.
תודה לכל מי שהרס אותי.

בזכותכם אני כבר לא ילדת סוכר ועוגיות...
אני סוף סוף אני.
השקט הזה...
21/08/2014 09:52
PureBlack
שקט, סוף, תחושות, רגשות, חומות, מסכות
השקט הזה...
השקט שכפו עלי.

מתחשק פשוט לדבר, לצחוק,
להרעיש עד שהחדר יתפוצץ.
אבל אני שומרת על עצמי.
אני יודעת מה יהיה גורלי אם אעשה זאת.

שקט כל כך שבא לצרוח,
שקט כל כך שבא לבכות,
שקט כל כך שבא, סתם ככה,
לבעוט בקירות.

וזה עצוב, וזה כואב,
שככה כולם שותקים.
פתאום לאף אחד אין מילים.

שקט כל כך שבא לצרוח.
שקט כל כך שבא לבכות.
שקט כל כך שבא
לשתוק.


ניסיתי להכניס חרוזים, אבל לא הצלחתי.
כתיבה מודרנית, תתמודדו.
5 תגובות
המילים שלך...
21/08/2014 09:48
PureBlack
אתה, כאב, מילים
מילים של אהבה
גורמות לי לרחף.
להרגיש טוב עם עצמי,
לצחוק,
לחייך.

מילים של זירוז,
כמו "נו כבר!",
"תמהרי!",
סתם מעכבות אותי...
גורמות לי להרגיש איטית.

מילים של רוע,
שנועדו כדי לפגוע,
מדרבנות אותי להמשיך.
להראות להם שאני יותר מהם.
שאני עוד אצליח.

אבל מילים שלך,
הן המילים הכי יפות,
הן המילים האמיתיות,
שבאות מהלב.
מהלב שלך.
וזה כל כך אמיתי,
וכל כך כואב....


ניסיתי להכניס חרוזים פה ושם, אבל לא הצלחתי.
כתיבה מודרנית, תתמודדו.
0 תגובות
תחושה...
20/08/2014 18:30
PureBlack
קנאה, ייאוש, רגשות, תחושות
תחושה דביקה,
מעיקה,
עולה בגרוני.
שוב מרגישה אותי בתוכי.

נאבקת,
מנסה שתצא ממני.
אך ללא הצלחה.
היא נשארת ומציקה.

היא לא עוזבת,
לא משחררת,
לא מרפה.
מקיאה את נשמתי,
ללא ברירה...

אך זה לא עובד,
זה נושא כל כך כבד...
כבד מדי.
רק רוצה להפסיק ודי.

תחושה דביקה,
מעיקה.
קוראים לזה
קנאה.
0 תגובות
ברגע אחד.... בגללך.
20/08/2014 10:08
PureBlack
מוות, רגעים, סוף, אתה, ייאוש, חרטה
ברגע של בלבול,
הצלחת לשכנע אותי.

ברגע של עצב,
בך התאהבתי.

ברגע של אהבה,
עשיתי מה שרצית.

ברגע של ייאוש,
ניצלת אותי.

ברגע של חולשה,
הפלת אותי.

ולא קמתי שוב....
2 תגובות
השראה של לילה...
19/08/2014 21:43
PureBlack
לילה, השראה, חופש, חושך טהור
היא צעדה לבדה, בלילה האפל.שמלתה השחורה והמפוארת נגררה אחריה, ואיימה להפיל אותה בכל צעד וצעד.היא ברחה.והיא חייבת להסתלק משם.נעלי העקב שלה נקשו במהירות על מצבות בית הקברות...נמאס לה. היא קרעה את שמלתה, ופיזרה את הקרעים השחורים על קברי אהוביה, אהוביה שבשמיים.היא לקחה את נעלי העקב שלה, קרעה להם את העקבים, וזרקה הכל למעלה, הרחק ממנה.היא פיזרה את שיערה המתולתל שהיה אסוף בפקעת הדוקה לקראת החתונה, ותלתלה אותו, ימינה ושמאלה, שוב ושוב...היא עמדה אל מול הירח, שאבה את כוחו.פעם ראשונה בחייה היא חופשיה.--------------השראה של לילה...
10 תגובות
התעלמתי
19/08/2014 21:35
PureBlack
חומות, כדורים, אתה, חרטה, מילים
חומות נבנות, ואני התעלמתי. כדורים נבלעים, ואני התעלמתי. אתה התרחקת, ואני התעלמתי. אותי כך עזבת, ואני התעלמתי. הייתי שקועה אז בעולם משלי, לא ראיתי מה באמת קורה בחוץ.... ואתה לגביי היית כה לחוץ... באמת דאגת, באמת הקשבת... ואני התעלמתי. מילה אחת שלך, מילה אחת קטנה, רק תדבר איתי. בבקשה...
2 תגובות
העיר התחתית - הקדמה
19/08/2014 15:21
PureBlack
סיפור בהמשכים, העיר התחתית, הקדמה
טוב, אז זה סיפור בהמשכים שעלה לי לראש...
----------------------------------------------------------

5:00.
קמתי, סידרתי את השיער (עד כמה שאפשר במגבלות הזמן שלי), והלכתי להעיר את סייל, אחותי הקטנה בת ה-5.
היא כל כך תמימה.
פשוט עצוב לי שהיא צריכה להתמודד עם מציאות כמו שלנו.
"בוקר טוב!" אמרתי לה בשמחה וחייכתי.
"בוקר טוב ליאו!" היא אמרה במתיקות... כמובן שהיא לא קוראת לי לאונרד.
בזמן שהיא סירקה את שיערה הבלונדיני והתלבשה לפי קוד הלבוש הנוקשה של בית הספר למולארים, והלכתי לקבל את הקצבת המזון היומית שלנו.
הרי בכל זאת, היום אני בן 18, ומתחיל לעבוד במקום העבודה הרשמי של המולארים, תושבי העיר התחתית.
הלכתי אל הפתח הכה-מוכר, נאבק בעצמי שלא לאכול עכשיו את העיסה המגעילה הזאת שכל המולארים מקבלים...
בכל זאת, זה אוכל.
"ליאו! אתה יכול לבוא לעזור לי עם התיק?" שאלה סייל, והלכתי מייד לעזור לה.
סתם, סגרתי כמה ריצ'רצ'ים פה ושם, הכנסתי לה את האוכל, וראיתי איך היא נכנסת לרכבת שמובילה אל בית הספר.
בפעם הראשונה בחייה, היא תלמד... תכיר את הלימוד הנוקשה של המולארים...
אבל אין לי ראש לדברים כאלה עכשיו.
אני צריך להתרכז במגנליה, מרכז העבודה החדש...
ידוע בכל העיר שהקנלצרית מאייר היא הקשה מבין כולם.... והעונשים שלה? 
תפסתי את הרכבת הראשונה למגנליה, מנסה להגיע כמה שיותר מהר ולא לאחר.
הקנצלרית מאייר שונאת שמאחרים.
התיישבתי במקומי ליד בחורה בת גילי.
זה היום הראשון שלה גם, כנראה.
"שלום. אני ליאונרד, את יכולה לקרוא לי ליאו. באתי מהחלק הדרומי של העיר. ומי את?" שאלתי בנימוס, תוך כדי הנחת התיק אל מתחת למושבי.
"קוראים לי פלורה. אני באתי מהחלק הצפוני.... " היא אמרה, ונאנחה. החלק הצפוני ידוע בקשיחות שלו, בעוד שהדרומי ידוע באכזריות שלו.
"נעים להכיר. תגידי, את יודעת מה אמורים לעשות כאן בכלל?" שאלתי בבלבול ובחוסר אונים. 
בעצם, מה אמורים לעשות כאן באמת? 
"לא. אומרים שהקנצלרית לא רוצה שסודות מגנליה ידלפו, ולכן היא לא מגלה לאף אחד חוץ מליועצים שלה על מה מתרחש פה. ואם אחד העובדים מגלה, צפוי לו העונש הרע מכל." אמרה, והביטה לכל הצדדים כדי לראות שאף אחד לא צופה בהם, ואז הוסיפה בלחש: "כריתת לשון."
הזדעזעתי. 
"ולבסוף, אחרי שכורתים לו את הלשון, כולאים אותו בכלא אלקאו הידוע לשמצה, עד סוף חייו. פשוט מזעזע." אמרה, וצמרמורת עברה בגופה.
"ומה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה, " המשיכה פלורה, בלי לשים לב להבעת פניי שכאילו קוראת לה להפסיק, "זה שהקנצלרית פאילו לא בודקת עובדות. היא פשוט מטילה את העונש על מי שהיא חושבת שהוא. יש עשרות, אם לא מאות, מולארים כמוני וכמוך שנאסרו בלי שום סיבה." אמרה פלורה.
לא יכולתי לסבול את זה יותר.
ידעתי שאמא כזאת. ידעתי שהיא אחת מהם, אלה שהואשמו ללא סיבה.
מאז חודש מרץ, כשהייתי בן 4 וחצי, לא ראיתי אותה.
רק כמה שנים לאחר מכן סיפרו לי הכל.
לא בכיתי. פשוט ישבתי ושתקתי, כלא מאמין.
הפניתי את ראשי לעבר נער בן-עשרה מחוצ'קן, כדי שפלורה לא תראה אותי במצב כזה.
"שלום לכם." בקע קול מחריש אוזניים מהרמקולים שהיו מפוזרים בכל האולם.
"אני הקנצלרית מאייר, ואתם עומדים לחוות את 5 השנים הקשות ביותר בחייכם. שנתחיל?"

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



0 תגובות
לבנות מחדש
19/08/2014 13:04
PureBlack
אסונות, שקרים, מוות, הריסות, התחלה
הם הסתכלו בשעונם...
ראו שהגיע הזמן.
נשים, ילדים, תינקות, קשישים, גברים, 
כולם ירדו למקלטים.
חבשו את המסכות, בגדי המגן, התרוצצו בפאניקה, וחיכו.
המקלטים התפוצצו, חסרי הבית נשארו לבד.
ברחוב.
התפללו לעזרה... כרעו, והתפללו.
היו אנשים שלא האמינו, שעמדו ברחוב, כרגיל...
קראו תיגר אל מול הסכנה.
אבל... גם אם התחרטו וביקשו מחילה,
זמנם נגמר.
הגיע הרגע...
אך שום דבר לא קורה.
צחוק נשמע, חיוכים, נשימות הקלה...
האנשים הורידו את המסכות בשמחה, ויצאו מהמקלטים.
ואז זה הגיע.
פיצוצים, רעידות אדמה, פצצות אטום.
כל מה שהם חזו, התגשם...
ואף גרוע מכך.
קשיש, גבר אמיד ונערה צעירה נותרו.
מנסים להתגבר על הצער...
אוספים את גופות אהוביהם...
הם צריכים לבנות הכל מחדש.
0 תגובות
צחוק....
19/08/2014 12:59
PureBlack
צחוק, שקרים, סוף, ייאוש
צחוק...
צחוק של זוג אוהבים, הצוחקים יחד בהרמוניה כה מושלמת.
צחוק מתגלגל, שמדביק את כולם בחגיגה.
צחקוק חמוד, של ילד קטן, שגורם לכולם להתמוגג מגאווה.
צחוק חנוק, של מישהו שיודע שאסור לו לצחוק אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו.
צחוק של פיקניק, מרענן ונחמד, שנגמר מהר אבל משאיר טעם מתוק בפה.

צחוק שנגמר ואיננו עוד.


0 תגובות
Pure Black
19/08/2014 11:58
PureBlack
חושך טהור, שקרים, מסכות, חומות
"לפעמים אנחנו בונים חומות לא בשביל להגן על עצמנו, אלא בשביל לראות למי יהיה אכפת מאיתנו מספיק כדי לשבור אותן"


ואני?
לא רוצה יותר חומות.
לא שקרים, או מסכות.
לא רוצה יותר להיות לבד,
בהפסקות....

אני רוצה לחשוף את עצמי,
אבל זה כואב...
כל כך הרבה שקרים, שאם אחשוף אותם עכשיו,
אפגע בכל כך הרבה אנשים...

וזה כואב,
כמו סכין בבטן...
כי כל יום שעובר,
רק מרגישים את זה יותר.

ואני?
רק רוצה להיות אני....

חושך טהור...

8 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
העיר התחתית
•  הקדמה
"Happy"