עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
הדרך להפוך לאליטה אינטלקטואלית
23/10/2011 10:26
Harel Ram

נניח שאתה שחקן תיאטרון כושל, כותבת מחזות לועדי עובדים או מסטרנט שרוצה גרנט מעמותה אירופית. נניח שאינך מוכשר מספיק על מנת להשיג הכרה בזכות השיגך. נניח שאתה קטן מדי כדי לשחק במגרש של הגדולים, מה אז?

לרווחת כל המוזכרים מעלה יש קיצור דרך משמעותי שמשיג לא רק כרטיס כניסה לאצטדיון התהילה אלא מעניק גם תג יוקרתי של חוכמה, נאורות ואינטלקט.

 

לשמאל יש הישג אחד תעמולתי מבריק. הוא הצליח לייצר מציאות תודעתית בה הוא הצד החכם, המשכיל והנאור. התברגות אנשי שמאל בעמדות מפתח באקדמיה בבית המשפט בתקשורת ובתעשיה יצרה מצב בו קל ליצור גילדה ולשמר אותה. אני מכיר את טענות הנגד הטוענות שהיוצרות הפוכות - כיוון שדיעה שמאלנית היא בעלת קורלציה לידענות מופלגת הצליחו אותם אנשים להגיע לרום מעמדם.

לאחרונה הראו סקרים ומאמרים (אני במכוון נמנע מלהגיד מחקרים, שכן אין לי רצון להתפס עכשיו לענייני מתודולגיה), כי לפחות בכמה מקרים בולטים  אין כך הדבר, ע"ע המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ועוד כמה כאלו.

 

אם כן מה קורה? מה גורם למרצה ישראלי בכיר לקרוא לחרמות על אותו מוסד עצמו שמזין אותו כלכלית, נותן לו כר נוח לפרוס את משנתו ומגן עליו מפני כל המתנגדים לו? מה גורם לאדם מן הישוב לכוון אקדח וירטואלי אל רקתו, ללחוץ על ההדק ולהעלות את התמונות לרשת החברתית?

דעתי האישית היא שאותו תהליך שעובר על חברה דתית קיצונית פועל גם במקרה הזה. ולמה הכוונה?

לשם הדוגמה נבחן מרצה באוניברסיטה ישראלית. עליו ללמד (מטלה שולית) וכן גם לפרסם מאמרים, להתחרות על תשומת לב מקומית ועולמית ולייצר לעצמו מוניטין של חוקר מוביל ופורץ גבולות. נניח, לשם הדוגמה שהוא עובד בסביבה בה אנשים מוכשרים אחרים (לעיתים אף מוכשרים ממנו) כבר פרצו את הדרך, חקרו, כתבו והשיגו הכרה. הדרך לפרסום עוברת בקיצון. אם הם עשו מחקר ציוני אפרוץ את הדרך במחקר אנטי ציוני. אהייה אני אור לגויים, הלפיד שמאיר את החשיכה ומראה לעולם כמה מדינת ישראל, המדינה שלי, היא קלגס כובש. בהנתן העובדה כי אני ישראלי קרוב לוודאי שאצליח למשוך תשומת לב עולמית. קריאה של מרצה לחרם על האוניברסיטה שלו, אותו מוסד שנותן לו את כל התשתיות לעשות כן היא ללא ספק נקודת קיצון שעמיתיו האירופאים לא פגשו. שחקן התיאטרון, במאי הקולנוע ו"איש הרוח" עוברים כולם את אותו הליך מזורז של הקצנה. וכך ככל שעובר הזמן יש צורך ליצור נקודות קיצון חדשות כדי להיות השאור שמעל העיסה.

איך דומה הדבר לחברות הדתיות הקיצוניות? כי גם שם תהליך האמונה הדתית עובר איטרציות של התחזקות, של חיפוש הקיצון, של מי שמכה על גבו ומקיז יותר דם נחשב לאדוק יותר.

 

נחזור לכותבת המחזות שלנו מתחילת הפוסט. היא מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה שהבמאי, המפיק והכותב כבר מזמן ירדו אל השול השמאלי. מה לעשות? להביע דיעה הפוכה? לא. בואו נשמיץ קצת את ממשלת נתניהו, זה מתכון בטוח למשיכת תשומת ליבם. בואו נדבר קצת בסיסמאות, נדבר על הפרטה, ועל "החינוך" ועל הכלכלה והכי חשוב על ה"תהליך התקוע" עם הפלסטינאים תאבי השלום.

 

לאותה מחזאית וירטואלית שלי יש לי כמה דברים לומר. יש לי הרבה בעצם, אבל אשתדל לקצר, להמנע, כמה שאוכל, מקלישאות ולהעביר את המסר הכי ברור שאפשר:

יצרנו כאן, כולנו, נס. ממש מהסוג של חציית ים או הפיכת מקל לנחש.. לקחנו מדבר, שממה חרבה ובשישים שנה ייצאנו לעולם רפואה, תוכנה, מדע. בנינו חברה נאורה (מרימה גבה מחזאית יקרה? תסתכלי סביבך על החברות האחרות שניסו להפריח כאן את השממה, או שהן נשלטות על ידי עריצים או שהן יורות לעריצים הללו בראש תוך קריסת כל מערכות השלטון שלהם). יש לנו בתי משפט ואוניברסיטאות, יש לנו כבישים ותשתיות חשמל וסלולר. יש לנו גם זוכי פרס נובל.

הכלכלה שלנו יציבה בזמני משבר והביטחון שלנו, בהנתן התנאים הסביבתיים, לא רע.

אז לסיום אוכל אולי לבקש שהמחזאים ימחיזו, השחקנים ישחקו האנשי האקדמיה יקדמו את המדינה במקום לתקוע מקל בגלגליה.

 

 

0 תגובות