עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
הפרספקטיבה שלי לחיים.
נושאים
ציטוטים
המטרה נותנת משמעות לחיים.
- צ'ארלס ה. פארקהסט

היכן שלא תהיה - אלו החברים שלך שיוצרים את עולמך.
- ויליאם ג'יימס

האימפריות של העתיד הן האימפריות של המחשבה.
- וינסטון צ'רצ'יל
משני צידי הגדר
12/07/2012 17:36
r.ay
מציאות
מעשה בשני ילדים.

ילד א' קם בבוקר בממ"ד, פותח את הטלוויזיה ובודק אם בטוח לצאת מהבית לבית הספר.

ילד ב' קם בבוקר בביתו ומתארגן לבית הספר.

ילד א' מתעורר מנפילות הרקטות בלילות. ילד א' לא ישן טוב כבר תקופה.

ילד ב' גם הוא מתעורר בלילות. ילד ב' מתעורר מירי הרקטות.

ילד א' רואה את החיילים ליד הגדר, מנסים להגן על המשפחות.

ילד ב' רואה את המחבלים מכינים את מכונות הירייה לכיוון הגדר.

ילד א' רוצה לגדול ולהיות חייל בצבא.

ילד ב' רוצה גם הוא לגדול ולהיות בצבא.

ילד א' שומע את המטוסים טסים להפגיז.

ילד ב' שומע את ההפגזות.

ילד א' לא רוצה שיפנו לו את הבית.

ילד ב' לא רוצה שייהרס לו הבית.

גם ילד א' וגם ילד ב' היו רוצים לחיות אחרת.

גם ילד א' וגם ילד ב' רוצים לחיות.

לפעמים המבטים של ילד א' וילד ב' מצטלבים.

אבל ילד א' ממשיך לחיות את החיים של ילד א', וילד ב' ממשיך לחיות את החיים של ילד ב'.
2 תגובות
שקרים
25/06/2012 12:42
r.ay
שקרים
בואו נודה באמת, אין אחד שלא משקר. אנחנו משקרים שקרים "לבנים" ושקרים "שחורים" (?!). אנחנו משקרים כדי לא לפגוע בסובבים אותנו, אנחנו משקרים כדי שלא ידאגו לנו. אנחנו משקרים כדי לעשות מה שאנחנו רוצים. אנחנו משקרים כי אנחנו מתביישים, אנחנו משקרים כי התרגלנו. 
אבל מה קורה במצב בו השקר יוצא לאור? מה שנקרא - "על ראש הגנב בוער הכובע".
כשאתה מספר שקר אחד לאדם אחד, אתה מצפה שהשקר ישאר ביניכם, ולא יופץ. ברגע שהשקר עובר מאדם לאדם, אנשים מתחילים להתעניין. אנשים מתחילים לשאול שאלות ולהתנהג כמו סקרנים לתפארת. כשמגיע השלב הזה, חייבים להוסיף עוד שקר, הרי השקר הראשון לא אמיתי, ואנשים דורשים בהסברים. כך, נוצר צבר של שקרים. אתה מנסה להסביר את השקרים לכולם, עד שבסופו של דבר אתה מאמין בעצמך לשקרים האלה.
אנשים שחיים שקרים, מאמינים שהם באמת עברו את אותם דברים.
אני לא מדברת על שקרנים פתולוגים, אותם אנשים שמקצינים ודורשים בתשומת לב במודע או לא במודע. 
אני מדברת על אנשים כאחד האדם, כמוני, כמוכם. אנחנו בסך הכל אנשים שרצו לייפות מעט את המציאות, לקבל עוד חיבוק, עוד טפיחה על השכם. בסופו של דבר, אנחנו חיים בעולם דמיוני שיצרנו לעצמנו ואין ביכולתנו לצאת ממנו למימד אחר. אלא אם כן... נודה בשקר. ברגע שאנחנו מודים בשקר אחד, כל השקרים האחרים מתגלים, ואנחנו נאלצים להודות גם בהם. אין מה לעשות, אם משהו לא עובד לפי התכנית, זו פשלה אחת רצינית.
תנסו לשבת רגע בכיסא, להישען אחורה, להירגע. תחשבו על מספר השקרים שאמרתם רק בחודש האחרון. גם אם אלו שקרים קטנים כמו "לא אני לקחתי את המסטיק האחרון". כמויות השקרים שאנו מפיצים יכולים לפרוץ סכר בנהר.
רבים מאיתנו חיים בעולם מומצא, גם לא במודע. אנחנו צריכים להודות, כולנו משקרים, גם אם האף שלנו לא מתארך.
בגוף האדם יש תהליך שנקרא "הצמתה", בו נוצר צבר של נוגדנים על אנטיגן שחדר לגופינו. זה בדיוק מה שקורה בשקרים. נוצר צבר של שקרים, עד לכדי פיצוץ. או שאנחנו לא יכולים לשאת בשקרים האלה יותר, או שמישהו מחבל לנו בתכניות (ולווא דווקא במכוון), וכל האצבעות המאשימות מופנות אלינו.
איך אפשר להימנע משקרים? אי אפשר. גם אנשים שאומרים או מציגים את עצמם כאנשים שלא משקרים, זה לא נכון. כולנו, כולנו משקרים. השאלה היא מה המינון. פעם מישהו שאל אותי "כמה פעמים שיקרת בשיחה האחרונה"?, אז אני עניתי לו שבסך הכל לא רציתי שידאגו לי. הוא אמר לי שהוא לא שאל מאיזו סיבה שיקרתי, אלא כמה פעמים. כמובן שכמות הפעמים ששיקרתי באותה שיחה הייתה עצומה.
אז כן, אף אחד מאיתנו לא מלאך טהור. כולנו שקרנים קטנים, גדולים או בינוניים. לא נעים להיתפס בשקר, אף פעם.
אבל אם אנחנו רוצים תשומת לב מיוחדת, אנשים ישמחו להעניק לנו אותה גם אם לא נשקר שאנחנו אלה שניצחנו את מרתון תל אביב, היינו באולימפיאדה בשקר כלשהו או נכנסו לשיאי גינס.
2 תגובות
אנסטסיה מיכאלי, בבקשה תגזגזי
20/06/2012 09:44
r.ay
הקהילה הגאה
אנסטסיה מיכאלי.
אנסטסיה מיכאלי, חברת כנסת מטעם ישראלי ביתנו. 
פעם היא יכלה להוות דמות להערצה. 1997, מיכאלי עלתה ארצה והחלה בתהליך של גיור. היא הפכה להיות לגיורת הראשונה בכנסת.
כשקראתי את הביוגרפיה עליה, נוכחתי לדעת שב-2008 היא הייתה חברה של הוועדה לקידום מעמד האישה.
ועל זה נאמר "פחחח". איזה קידום מעמד האישה ואיזה נעליים?
היום פורסמה כתבה בחדשות 2 בה ח"כ מיכאלי אומרת: "לסביות? הן נשים שעברו הפלה".
בהיסטוריה הפוליטית שלה היו פעמים רבות בהם יצאה מיכאלי נגד החברה ההומוסקסואלית. בעבר היא ניסתה לפעול לסיווג שידורים בעלי תכנים מזיקים ואמרה (בלי בושה וחרטה)- " כשנער בן 13 שהוא עדיין לא בנוי מבחינה נפשית ומנטלית רואה בטלוויזיה סצינה של שני גברים מתנשקים הוא יכול להתחיל להתלבט לגבי מיניותו".
אולי רבים מכם לא יסכימו איתי. הרי יש הרבה אנשים שיש להם סוג של "פוביה" לא מוסברת מ.. הקהילה, אבל חבר'ה, בואו נודה באמת - אנחנו חברה שחייה במאה ה-21, חברה מתקדמת ומפותחת. איך זה ייתכן שהמוח של גב' מיכאלי לא התפתח מספיק במהלך השנים?
בשבועות האחרונים כשאני קוראת עליה, הרבה כותבים שהיא בורה, חסרת השכלה, מפגרת ועוד מחמאות רבות.
אז חסרת השכלה היא לא. היא למדה באוניברסיטאות נחשבות, וכרגע היא חברת כנסת ככה ש... . גם בורה היא לא. על מפגרת אני יכולה עוד להתווכח. אבל אין לי ספק שמשהו אצלה במוח משובש.
מחד, היא בעד קידום מעמד האישה, ומאידך - היא יוצאת נגד הלסביות, משפילה, מגנה, מעליבה ובעיקר מדברת שטויות.
"לסביות הן נשים שעברו הפלה", כן בטח. 
חבל, חבל, חבל שהמצב הוא כזה. ח"כ מיכאלי קידמה הרבה נושאים שעומדים על הפרק בחיי היומיום וחשוב שהם יעסיקו אותנו. אבל בשביל מה היא הורסת לעצמה את התדמית? היא רוצה תשומת לב? היא רוצה הד תקשורתי?
מי את גברת אנסטסיה מיכאלי שתבזי את הקהילה הגאה? מי את???
"נטייה מינית מתפתחת משום שאין לנו מספיק הסברה לערכי משפחה נורמטיביים ולחינוך מיני ראוי. בנות צעירות נכנסות להיריון ועושות הפלה שפוגעת בסיכויים לשהן ללדת ילדים, והסוף הן עוד הופכות ללסביות".
אנסטסיה היקרה, שאלה אישית לי אליך- מי את שתגידי מהם ערכי המשפחה הנורמטיביים או חינוך מיני ראוי?
את פעם היית בדילמות מיניות עם עצמך? את יודעת כמה בלבול יש? כמה אנשים מרגישים מיואשים?
מי את שתכתיבי לנו איך משפחה נורמטיבית צריכה להיראות?
הלוואי שאחד מהילדים שלך יצא מהארון, נראה מה תגידי אז. חוזרת בי, חרם על הילד להתמודד עם אמא מיושנת כמוך, עם אמא שלא מבינה מהו חופש האדם עד סופו. זכות האדם היא להרגיש איך שהוא מעוניין להרגיש, לא איך שאת רוצה שפני החברה ייראו. הקהילה הגאה מפריעה לך? זה שיש לך 8 ילדים, זה מפריע לי. את חברת כנסת עם הכנסה טובה, שתצליח להחזיק את המשפחה שלה כנראה עוד לפחות כמה שנים טובות. אצלך הכל טוב ויפה, אז בואי תיכנסי לנעליים של מישהו שמפחד לצאת מהארון. בואי תהיי במקום שלא נוח לך להיות בו? את מרגישה מפוחדת? את נכנסת למגננה? יופי. זה רק מראה שאת פחדנית. את אומרת דברים לא מתוך היכרות איתם, אלא ממקום בו את מרגישה נוח להגיד דברים כאלה. 
אם אחד הילדים שלך יחליט לצאת מהארון, מה תעשי? תקשרי אותו? תרביצי לו? תגרשי אותו מהבית?
תעשי לי טובה... עד שזה לא יגיע אליך הביתה, את לא תביני את הקושי שאנשים עוברים. את הקושי בקבלה בתוך החברה שלנו. נכון, יש אנשים אטומים, שלא פתוחים לרעיונות חדשים ולא פתוחים לקבל אחרים. אבל את? חברת כנסת, אישה חזקה ואיתנה שקיבלו אותה במדינה שלנו בזרועות פתוחות במיוחד בפוליטיקה הישראלית, את? את זאת שמרשה לעצמה לצאת נגד הקהילה? את עלובה. את זאת שמבזה את הפוליטיקה הישראלית. 
"רוב ההומואים הם חבר'ה שעוברים חוויה מאוד קשה של הטרדות מיניות מגיל צעיר מאוד וזה הולך ומידרדר הלאה", אמרה מיכאלי בדיון שנערך בוועדה למעמד האישה בנושא הטרדות מיניות בעבודה.
מה זה קשור? את באה לקדם את מעמד האישה, בואי תעזרי לנשים בישראל להיות נשים איך שהן מרגישות, איך שהן רוצות להיות. תפסיקי להשפיל! אולי את נכנסת למגננה כי גם את חווית את "הבלבול" הזה ופחדת? טבעי לפחד אנסטסיה. אנחנו נקבל אותך גם אם תהיי לסבית, אל תדאגי. אנחנו נרשה שתמשיכי להיות חברת כנסת גם אם תהיי "בצד השני".
אל תדברי שטויות. הומואים ולסביות לא צריכים לעבור הטרדות מיניות מגיל צעיר כדי להיות מי שהם. אנשים בוחרים לצאת מהארון מתוך בחירה, מתוך החופש שניתן להם. צריך לאזור הרבה אומץ כדי לעשות את זה. להיות גאה זו מחלה עבורך? את חולה, את חולה ב"אולד פשן", את לא מקדמת את מעמד הנשים, את מקדמת את מעמד "אנסטסיה מיכאלי". תתביישי.
אני חושבת שאת מפחדת לבקש סליחה.
במקום להתחרט על דברים שאמרת, את מעדיפה להקצין אותם, את מעדיפה ללכת איתם עד הסוף. 
אנחנו חיים בעידן נאור, כנראה שאת לא חלק ממנו. את מיושנת, את עם בעלת דעות קדומות (עלאק הטרדות מיניות זה הגורם ליציאה מהארון), את פשוט מבישה את הכנסת.
אני, אני הייתי מפטרת אותך.
ועכשיו נחזור להתחלה- "לסביות? הן נשים שעברו הפלה".
אז יש לי משהו לענות לך חברת כנסת יקרה- "אנסטסיה מיכאלי? זו אישה פחדנית, שלא מגיע לה להיות בפוליטיקה הישראלית".
ביבי נתניהו יקר, תעשה טובה למדינה שלך. או שתשתיק אותה מדיבורי הסרק שלה, או שתעיף אותה מהמעמד של חברת כנסת. לאנשים גזענים, מכל סוג שהוא (גם אם זו גזענות לקהילה הגאה), לא מגיעה הזכות להיות בראש הפוליטיקה הישראלית. שאנשים יעברו לידך ברחוב ולא יסתכלו עלייך. לא מגיעה לך התייחסות בכלל. את מביישת.

3 תגובות
לו יהי
14/06/2012 21:19
r.ay
תקווה

היה היה פעם, אישצבעוני, שגר במדינה צבעונית במזרח התיכון. האיש הצבעוני גר בשכונה צבעונית בעירמדהימה ביופייה. אותו איש צבעוני, קם לבוקר צבעוני במיוחד, תפס את האוטובוס המלאבאנשים צבעוניים ונסע למקום עבודתו. במהלך הנסיעה ניתן היה לראות כי במדינההצבעונית יש בתי משפט צבעוניים, בתי חולים צבעוניים ומקומות עבודה – לכל האנשיםהצבעוניים. כשהגיע לעבודה, הוא פתח את הטלויזיה הצבעונית, ועבר על כל ערוציהתקשורת. כל ערוץ שידר תכניות צבעוניות, כך שכל איש צבעוני יכל להתחבר למשהו אחר.לאחר שעות העבודה, הגיע האיש הצבעוני לפארק צבעוני עם ציפורים מצייצות. כל יוםראשון, אנשים צבעוניים הגיעו לפארק והתחילו להשמיע את דעותיהם הצבעוניות. לכלהאנשים הצבעוניים הייתה זכות הבחירה אם להסכים לדעות הנואמים או לא להסכים. במדינההצבעונית, אנשים יכלו לצאת לרחובות ולהאכיל יונים צבעוניות. מדי ארבע שנים, כלהאנשים הצבעוניים היו מגיעים למקום צבעוני במיוחד על מנת לבחור את ראש הממשלההצבעוני שלהם. במדינה הצבעונית הייתה דמוקרטיה צבעונית מאוד. הרבה אנשים אהבולהגיע למדינה הצבעונית, גם אם היא הייתה שנויה במחלוקת לפעמים.


סביב המדינההצבעונית, היו מדינות נוספות, אך בצבעים חד גוניים. אחת מהמדינות שגובלות למדינההצבעונית היא המדינה האדומה. במדינה האדומה גר איש אדום. האיש האדום גר בשכונהאדומה, בעיר אדומה. כל בוקר האיש האדום קם לבוקר אדום, ולא פותח את החלון. האישהאדום לא יוצא מהבית האדום לקחת את הדואר. לאיש האדום יש רגשות אדומים. הרגש הכיאדום של האיש האדום הוא הפחד. בעבר, האיש האדום יצא לעבודה, בדיוק כמו האישהצבעוני. האיש האדום ניהל חיים אדומים, ללא חשש וללא פחד. כבר תקופה ארוכה שהאישהאדום מפחד לצאת מביתו. בפעם האחרונה שהאיש האדום יצא מביתו האדום, הוא ראה המוןחיילים אדומים, לוקחים אנשים אדומים מן הבתים והורגים אותם. הוא ראה המון פצצותאדומות ברחובות, והמון ילדים אדומים צועקים. האיש האדום פחד להגיד את דעתו, משוםשאז החיילים האדומים היו הורגים אותו. נשיא המדינה האדומה, לא מתחשב באזרחי המדינההאדומים. הנשיא האדום נוהג ביד רמה בכל האנשים האדומים, אפילו  הקרובים אליו ביותר. במדינה האדומה, איןדמוקרטיה. במדינה האדומה נוהגים בדיקטטורה אדומה וכואבת. במדינה האדומה יש צנזורהעל האינטרנט ועל התקשורת. לאנשים האדומים לא כיף לחיות במדינה האדומה.


האיש הצבעוני רואהטלויזיה צבעונית מדי יום. האיש הצבעוני אוהב לראות את החדשות הצבעוניות כל יוםבשעה שמונה בדיוק. לפעמים מראים בחדשות את המדינה האדומה. לאיש הצבעוני צר על מהשמתחולל שם. האיש הצבעוני מעריך מאוד את המדינה הצבעונית. האיש הצבעוני מעריך אתהחיים הצבעוניים, האנשים הצבעוניים, הדמוקרטיה הצבעונית, השוויון הצבעוני והשמחההצבעונית. האיש הצבעוני לא יחליף לעולם את המדינה הצבעונית. המדינה הצבעונית היאהבית של האיש הצבעוני וכל האנשים הצבעוניים. האיש הצבעוני יודע שהאנשים הצבעונייםצריכים לשמור על המדינה הצבעונית בדיוק כמו שהוא שומר על ביתו הצבעוני. האנשיםהצבעוניים הם כולם אחים של האיש הצבעוני, והמדינה הצבעונית היא המשפחה של האישהצבעוני. האיש הצבעוני אוהב את המדינה הצבעונית, האיש הצבעוני אוהב את הבית שלו.


הלוואי וכל האנשים יקומובוקר אחד לבוקר צבעוני, במדינות צבעוניות ורעננות, הממשות את הדמוקרטיה הצבעוניתומספקות חיים טובים ומלאי שמחה לכל האנשים הצבעוניים בעולם.


הלוואי שיום יבוא והאיש הצבעוני והאיש האדום יוכלולהחזיק ידיים.
0 תגובות
הפעם סיימתי
01/06/2012 11:24
r.ay
אחריי
זה היה בליל חורף כבד.ישבנו כולנו תחת סוכת המציל רטובים מהגשם שסחף אותנו. היו שמועות בחוף שבלילותמסוג זה, מתעוררת מפלצת החול לחיים, ואוכלת את כל מי שבא בדרכה.
טוב נו, זה לא בדיוק הסיפור, אבל זה היה מרתק באותה מידה.
פסח. לא ידעתי איך להתכונן. נכון, שנה שנייה שלי ב"אחריי", אבל בסדרתפסח הקודמת סיימתי בבית חולים. רציתי להיות מוכנה, רציתי לסיים את הסדרה הזאת ביחדעם כולם, להזיע, לצרוח מכאב ומקור, אבל לסיים את הסדרה.
אחרי שעברנו את חציו של היום הראשון, הגיע סוף סוף הרגע לניווט. בשנה שעברה, פגשנואיש הזוי ששאל אותנו "סליחה, מצאתם כבר את הארנב?", אבל המדריך שלנו מידהמשיך ולא נתן לנו להתעכב. היינו בטוחים שזה שם קוד מגניב ל"מחבל" אומשהו צבאי, אבל מסתבר שהאיש באמת היה הזוי. בשנה שעברה, סוסים צהלו לעברינו, וכלבישמירה נבחו עלינו עד שברחנו. אבל השנה, השנה זה היה משהו שונה לגמרי. אחד המדריכיםהצתוות לחוליה שלנו בניווט. הרגיע אותי שאנחנו יוצאים איתו. בכל זאת, חושך, מפחיד,לא כיף להיאבד בשטח. התחלנו לנווט מנקודה לנקודה. הגיע תורי לנווט אל הנקודה הבאה.קיבלתי את המפה והמצפן, והצבעתי על הכיוון. התחלנו ללכת בין שיחי הסירפדים, כשלפתעהרגשתי שאו שאני מתקטנת, או שהצמחים גדלים. מסתבר שככל שהמשכנו ללכת בנתיב הזה,הצמחים פשוט גבהו עד שכיסו עד מעל לראש שלנו. כל שיח סירפדים שהמדריך שלי עובר,נסגר עליי וצולף בי בחזרתו. חשבתי שאני מפחדת מחושך ומצפיפות, אבל לא עד כדי כך!הייתי עם דמעות בעיניים והתחננתי בפניו שנחזור אחורה ונעשה את הדרך הפשוטה, הריכולם הולכים על השביל. אף אחד לא הלך בדרך שלנו, היינו לבד באמצע שדה סירפדים.אלוהים יודע כמה הלכנו שם, מה טיפס עלינו וכמה זמן בילינו בנתיב הזה. אבל נשארתיבהלם שבכלל נכנסתי למבוך הזה. אני, מייללת מתיקנים ועכברים, הולכת לעבור בחושך שדהענק של סירפדים שמכסים לי את הקרקפת. לרגע חשבתי שאני נמצאת בקרבת משוגעים!
לאחר שסיימנו את הניווט, עברנו עוד כמה פעולות, והגיע הזמן לפיפי ולישון. נו בטחאילה, לא למדת שצריך להביא מעיל לקור הזה. גם בסדרה הזו לא למדתי, וזה הפך מבחינתילהרגל לא לישון בסדרות. קפאתי מקור כל הלילה, אבל בין גלגול לגלגול, בין אנחהלפיהוק, הספקתי לקום משק השינה ולראות איך המקום נראה בלילה. כל האיזור היהערפילי, מלבד צלליות ואור הירח לא יכולתי להבחין בכלום. טל הלילה כיסה לי אתהציוד, והאווירה הייתה מפחידה, אך מצד שני מקרינה ביטחון. שמעתי רק את הצרצרים,ואולי כמה נחירות של אנשים, אבל הכל היה שקט. מי שלא התעורר בלילה של הסדרה, לאחווה שקט ורוגע מימיו.
קמתי לבוקר חדש, או ליתר דיוק, המשכתי את היום הקודם. הזדרזנו והגענו לשלב הניווטהעירוני. ידעתי שעכשיו זה לא יהיה מסובך. בסך הכל חידות ובניינים זה משהו די קליט,אז אנחנו נצליח לעבור את זה. להפתעתי ולשמחתי הרבה, אותו מדריך מהניווט הליליהצטרף אלינו. חשבתי שהולך להיות ניווט שקט, לא קשה יותר מדי. אבל מהר מאוד גיליתישזה לא הולך להיות ככה. אותו סיפור מאמש, במקום ללכת על השביל כמו כולם, המדריךשלי חייב ללכת בדיוק איך שהמפה מראה, ולעבור את המכשולים בדרך. אנחנו רואים את כלחברי "אחריי" הולכים בנינוחות על הכביש ממול, אבל לא! אנחנו נצטרך ללכתלצוק אבנים קטן, כמה בגובה בניין ולרדת אותו. אני בלי רתמה, אני עם פחד גבהיםמטורף, אבל לא! אנחנו נרד דרך המקום שעלול להביא למותי כשאני צעירה. כמובן שאםהמדריך אמר שזה בסדר, זה באמת בסדר. אני סתם מגזימה כי אני חרדתית להפליא. אבלירדתי את הצוקון (הצוק הקטן) הזה אחרי 15 דק' תמימות. המשכנו במסע שלנו ביקנעם,חשבתי שכאן באמת כבר אי אפשר להפתיע אותי, אבל תתפלאו. הגענו לאיזור בו היו כמהבתי ספר וגני ילדים. בחידה התבקשנו למצוא בית ספר "לא לרזים". אם אתםמתעניינים בתשובה, היא הייתה בסוף "א-רזים", כן, שנון. אבל הסיפור האמיתיתמתחיל כאן- אנחנו יכלנו לעלות במדרגות של הגינה. הגינה הייתה מדהימה ביופיה. כמעטולא עמדתי בפיתוי. אבל שוב, בום טרח, ולא! אנחנו לא נעלה במדרגות שקבלנים בנובמיוחד כדי שנלך עליהן, אנחנו נמצא טריק אחר! כמובן שבראש כל הרעיונות המוזריםוהמשוגעים עמד המדריך שלי. ואני? בטח שזרמתי. אפילו התחלנו לצחוק עליו שבמקום לקחתרכבל מקצה אחד לשני בהרים הוא יעדיף מסעות רגליים ומאתגרים. הגענו סמוך לאחד מבתיהספר. נאלצנו לעבור לצידו השני של בית הספר כדי לבדוק אם הגענו למקום הנכון שהחידההפנתה אותנו אליו. אז כאמור, לא עברנו בגינה. הלכנו סמוך לגדר, במקום שבקושי כפותהרגליים (הבינוניות) שלי נכנסות. הגענו למבוי סתום. סטופ, תמונת מצב: הרגלים שליעומדות להחליק בירידה עד לסבך עצים (הירידה כרוכה בנפילה על אבנים), מצד אחד ישלנו את גדר בית הספר, ומולנו יש גדר נוספת (עם פנים לגינה שהיינו יכולים ללכת בהמלכתחילה). אנחנו במבוי סתום. מסתבר שהגדר שהיינו צמודים אליה, הייתה של גן ילדים.מחוץ לגדר מצאנו שביל של בובות וחפצים שהילדים השליכו מבעד לגדר. בזמן שאני מחזירהלשטח הגן את החפצים, ניתקלתי בכף המיועדת למשחק בחול שהילדים השליכו. אמרתיבתמימות ובצחוק למדריך שלי "מה, עכשיו אתה רוצה שגם נחפור מתחת לגדר"?באותה שנייה נדלקה לו נורה מעל הראש, והוא אמר לי "כן, זה רעיוןמצויין". הייתי בהלם. אני הולכת עכשיו לחפור מתחת לגדר כדי לעבור, פשוט הזוי.אני עומדת שם, רואה את המוות מול העיניים (שוב חרדתיות מוגזמת), והמדריך שלי מתחיללחפור מתחת לגדר, כאשר ביד אחת הוא אוחז בכף, ובשניה בגדר כדי לא ליפול. הוא חפרמשהו צר, שבקושי הראש שלי יוכל להיכנס בו. אני חייבת לציין שהגדר הייתה קוצנית,ככה שבכלל פחדתי לאבד שם עין, יד, רגל, טחול. אבל סמכתי על המדריך שלי. נשכבתי עלהרצפה, אני נמצאתי בשיפוע, כן, שוב בין חיים למוות, רואה קוצים מתכתיים מולהעיניים ומתחילה לדחוף את התחת (הגדול) שלי (כן כן, סליחה על הבוטות), על הרצפה."פיו, הראש כבר עבר". מסתבר שלנשים יש קצת יותר בעיה (חזה, אהמ..), אבלגם את זה עברתי עם קצת כאב. כשקמתי בצידה השני של הגדר, לא חשבתי אחרת, וגיליתי אתהמרפקים שלי אדומים מדם. זה לא שנשארתי בלי מרפקים כלל, אבל אין ספק שהיו לי פצעיםללפחות שבועיים. כשכולנו העברנו את התיקים ואת עצמינו לצידה השני של הגדר, מסתברשלא חשבנו מה הלאה. היינו באמצע סבך עצים מרגיז, ואמרתי "מה? עכשיו צריךלחזור חזרה כי אי אפשר לעבור פה"? המדריך שלי כמובן ענה ש"איןמצב", הוא נכנס בעצים כמו איזה גוליבר ופילסנו את דרכינו עד שהגענו לצד השני.וואו, זו הייתה חוויה. המשכנו את  דרכינוביקנעם. יקנעם יפיפייה. אין ספק בכלל שזו הייתה חוויה לגור עם נוף משגע כזה. מעברלכך, מי לא היה מת לכלבים בחצר?
המשכנו ללכת ברחובות השקטים, עד ששוב נשמעה מנגינת המתח "טה דה דהדםםם". עומדות בפנינו שתי אופציות- האחת היא ללכת כמו אנשים, רגילים,נורמליים, שפויים, דרך המדרגות, המעוצבות עבורינו. השנייה, לטפס קיר לבנים- 90מעלות, כן כן, קיר. מראש צפינו מה הולך לקרות. התחלנו לצחוק כי חשבנו שזה לא יקרההפעם. אבל לא, הוא לימד אותנו לטפס על קיר לבנים, איפה לשים את האבעות ואיפה אתהרגליים. כולם כבר טיפסו, ושוב, אני הטיפוס הבעייתי. הבנתם כבר שיש לי פחד גבהים,אבל זה, היה ממש קשה עבורי. התחלתי לעלות. הוא אומר לי איפה לשים את הרגליים, איפהלהיאחז. הפעם לא הייתי בין חיים למוות, אבל הביטוי בין שמיים וארץ מספיק לי בהחלט.חייבת לציין, שבסוף קיר הלבנים עוד חיכתה לנו גדר נחמדת. אני במרחק צעק מהגדר, אבלאז.. סובבתי את ראשי אחורה, ופתאום קלטתי. אני נמצאת בגובה 2-3 מטרים מעל הקרקע,אני אוחזת בסלעים שפה בערך 700 (כנראה שפחות) שנים, כל המכנסיים שלי חורים מהמסע,ואם אני נופלת אחורה, אני רומסת את המדריך, והפעם סכנת המוות היא לא שלי בהכרח.התחלתי לצרוח "תורידו, תורידו אותי מפה! אני מפחדת, אני לא מסוגלת".חושבים שעברתי את הקיר והגדר? אז זהו שלא. הפעם זה הגבול עבורי. באמת פחדתי, רישרשלי הלב ועוד רגע השתנתי במכנסיים. המדריך עזר לי לרדת, בזהירות, כמובן, החיים שלובסכנה כאן, לא שלי. ירדנו וקבענו להיפגש עם החולייה בנק' הבאה. מסתבר שהחולייהשלנו אבדה ביקנעם. אז ישבנו וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו עד שהם באו. כשהם באו, הגיעכבר זמנינו לחזור לקבוצה. התעצבתי שלא סיימנו את כל הנקודות. אבל חזרתי לקבוצה,זורחת מאושר, מספרת לכולם על החוויות שעברתי, שהתגברתי על פחדים (טוב, לא על כולם,אבל על חלק נכבד מהם), ואני סוגדת למדריך שלי. עד אותו ערב שחזרתי לבת ים, לאהפסקתי להתפעל באיזה מדריך התברכתי. אין ספק שלבעדיו לא הייתי עושה רבע מזה. אףאחד מאיתנו בעצם. הוא עשה לי את סדרת פסח. עד עכשיו אני מדברת ומתרגשת, הרווחתיחוויות, אבל מעבר לזה, הרווחתי מדריך שאני לא אשכח לעולם. בהזדמנות הזו אני חייבתלהגיד שכל המדריכים שלנו הם מדריכים לחיים, אפילו "גורו" אפשר לומר. אבלהסדרה הזאת, עברתי בזכותו. תודה גדעון.

0 תגובות
פחד קיומי
22/05/2012 10:44
r.ay
פחד
השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר. קמתי מהמיטה והלכתי להכין לי את הנס קפה האהוב (1.5 סוכר). פתחתי את הטלוויזיה, והזדעזעתי.
תאונה קטלנית בטבריה, שמונה הרוגים, רק ילדה בת 7 שנזרקה מחלון המכונית ניצלה. למה תאונת דרכים? לא בגלל מהירות מופרזת, לא בגלל אלכוהול. הסיבה היא מטומטמת ולא שווה למות בגללה - שחיקה של הבלמים. לא מזמן האוטו עבר טסט. מה זו הרשלנות הזאת של מעבירי הטסט? הם בדקו פחחות ומנוע, אבל את הבלמים, החשובים מכל, לא בדקו? זה הזמן לחפף?
במדינה הזאת יש יותר מדי "טעויות". בטעות יש הרוגים, בטעות יש חטופים. דברים יכולים להיעשות על הצד הטוב ביותר בלי זלזול ובלי "בקטנה".
רק בשבועיים האחרונים היו כ-3 מקרי אונס שדווחו בכלי התקשורת. שלושה מקרי אונס נוראיים שדווחו ועוד עשרות שלא דווחו ונשארו בלב הקורבנות.. לנצח. אני חיה במדינה שאתה לא יכול לקום בבוקר בלי לשמוע רדיו או לראות בחדשות כי קראה תאונה כלשהי.
תאונה, במקרה, לא משהו נוראי. רק עוד כמה הרוגים שמצטרפים למניין ההולך וגדל במדינה הקטנה שלנו.
לפני יממה וקצת בחורה בת 14 ברחה מהבית. כל המדינה נעמדה על רגליה בחיפושים אחר הנערה. אבא שלה פרסם סרטון "אנחנו נפתור את כל הבעיות יחד, אני רק רוצה לחבק אותך". במציאות בה אני מפחדת לנסוע לתל אביב בגלל מקרי אונס, אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לברוח סתם מהבית ולהדאיג מדינה שלמה. נכון, היו לה בעיות בבית, ומי כמוני יודעת כמה זה קשה בעיות בתוך המשפחה. אבל בגלל לחץ בלימודים צריך להקפיץ אנשים מודאגים על הרגליים? צריך להעיר מדינה שלמה כדי לחפש אותך? ילדה, תתעוררי!
במציאות שלנו, מציאות בה יש חוליות טרור שעבודתן היא לחטוף ישראלים, אי אפשר להרשות לעצמינו - לטעות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו לברוח מהבית, להיעלם מעט. כל שבוע עשרות נעדרים מתפרסמים באתרי האינטרנט. כמה אפשר? כמה אפשר לדאוג?
במוצאי שבת החלטתי לא לנסוע למסעדה בתל אביב. הסיבה- סמוך למסעדה, מרחק של כמה רחובות, היה אונס אכזרי.
אונס על ידי מסתנן, שוהה בלתי חוקי, משכם, צעיר, בן 21. מי כמונו הצעירים יודעים שקל לבטוח בצעירים.
אני תמיד דואגת לכך שבכל מקום יהיה לי ליווי חזרה הביתה. אבל אחרי המקרה הזה, שהנער לא יכל לעשות דבר בזמן האונס של הנערה, מי יוכל להציל אותי? מי יוכל לעזור לי בעת צרה?
אני לא מסוגלת להתמודד לבד עם בריון, חוטף. כל אחד במדינה קטנה שלנו יכול להיחטף על ידי חוליית טרור "תמימה" כביכול.
אז מה אפשר לעשות? מה אפשר לעשות כדי שהלב של הציבור יהיה שקט יותר?
אני רוצה לקום בוקר אחד, בשמונה וחצי בבוקר, להכין לי את הנס קפה האהוב עליי (1.5 סוכר), לפתוח את הטלוויזיה ולשמוע מיונית לוי: "היום אין חדשות. יום שמח לכולם".
1 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון