עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בן 26, פחד אלוהים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מספר שלוש
15/02/2020 23:14
pennyowrth
נדמה שגם האור עצמו נצבע בצבעים של אפור על שלל גווניו
גם הזמן עצמו זז לאט יותר מבימים  יפים
שהדיכאון לא חיבק אותך חזק כמו שעכשיו, שאת לא קמה מהספה כמה ימים
כמה שהדיכאון שלך עיצב אותי בילדותי, אני מביט בו עכשיו כששוב כבימי קדם את שרועה בסלון
כמו טיפות מים על סלע, את משתנה ומתעצבת בהתאם למצבי הרוח
המציאות שאני כל כך מתגעגע אליה כבר שנים הייתה קשה יותר משאני מסוגל לזכור
אבל היא כל שיש לעצמי להציע
את גם לא שומעת את אותם השירים. זוכרת שאהבת את הפוג'יז?





0 תגובות
מספר שתיים
09/02/2020 22:42
pennyowrth
בצעדים ענקיים כמו גלים שמכים על מדרכה
רודפת אחרי תחושת אשמה
וזוהי אותה עיר מולדת שבה התחלתי
אין לאן ללכת מכאן
אזלה לי הסבלנות והשמחה
לו יכולתי הייתי שותה את חיי לאחור
מכה בקיר עד יבהלו המחוגים
עד יעצרו הימים 

החלומות שהיו לי לא פותחים לי את דלת חדרי
המנעול הוחלף בהעדרי
אני ממהר לא להרגיש כלום חוץ מתחושת כישלון
אני גומר את הכסף שלי על דברים רעים שאולי ישתיקו בי קולות לרגע
סוכר והליכות ארוכות בקור וסוכר וסוכר
משמין ומתעצבן
הקצב הולך ונהיה משעמם
המילים מתמעטות
אני הולך ומצטמצם לסך כעסי
להשתקפות של אחרים

טנגו לא נגמר של האשמה עצמית והתקפלות בפינות
לא נותן לעצמי את העזרה שאני צריך
נובל בשמש
פונה אל עצמי כמו סמל ביום גיוס
ממלמל בלשכת האבטלה
היום יום מכה על העור
כמו מכת תוף בשעת לילה

2 תגובות
פוסט מספר אחת
29/12/2019 00:33
pennyowrth
עד יכתבו עליך בעיתון יום אחד
"היה ולא הרגשנו"
שאלת לשלומי רק פעם אחת ולי כבר לא היה כוח להשיב
ואילו היה אז הייתי עונה
שהלאומנות עולה במדינות אירופה ואני לא יוצא מחדרי
אולי רק לקראת שלוש לפנות בוקר בשקט למקרר
בפחד גדול אני לא עובד כבר חודשים
בפחד גדול אני מקריח
בפחד גדול אני מרגיש כאבי שרירים שאני לא מתפעל
בפחד גדול אני מתחמק ממי שישאל אותי מה שלומי
////
בחלום אחד אני מתדלק רכב משפחתי בתחנת הדלק בכניסה לקדימה צורן.
השעה שלוש לפנות בוקר ואני מסיע את הילדה שלי לטיול אחר צבא. אני דוחה את הפרידה והיא ישנה במושב האחורי על תיק גדול.
קור כלבים. החורף בא. בסופר כאן רבתי עם אבא שלי פעם.
הילדה שלי מתעוררת, מחייכת אלי מבעד חלון המושב האחורי. אני אוחז בפיית משאבת הדלק. עוד רגע אכנס אל הרכב, ניסע אל נתבג. הילדה שלי תעבור בידוק ותשאול ותעלה על מטוס שיקח אותה להודו.
בוואצפ המשפחתי כולם מתרגשים מאוד ועצובים קצת, נפרדים. אוהבים. אוהבים עוד.
 מתישהו אתעורר והיא וכלל הנוסעים שבמטוס יעלמו בזה אחר זה בשקט. חלקם יתעצבנו וחלקם יקבלו זאת בהשלמה. אני אתעורר מהחלום הזה על כביש ארבע, באזור מחלף דרור. השעה תהיה קצת אחרי שש. 
0 תגובות