עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שנת הלימודים הראשונה שלי בבויאר - חלק א'
14/09/2012 19:48
פריאנטה
איך לעזאזל מסכמים שנה כל כך ארוכה ומסובכת בפוסט אחד? אני אגיד לכם: לא מסכמים!
השנה התחילה ברגל ימין. בחופש הגדול אני כל היום דיברתי עם החברים מבויאר ונפגשתי עם תהל (חברה טובה שלי כבר 9 שנים, באה איתי לבויאר, שכבה מעליי) ולין, שהייתה אחת הילדות היותר שנואות עליי ביסודי אך התגלתה כנחמדה. באותו חופש לא אכלתי הרבה, כמעט ולא אכלתי בכלל.
לאחר מכן, כשהגעתי לבויאר, חיבקתי את כולם! ביום שבו באתי גילית שמנחם (ילד שהיה במחנה ההכנה) לא עבר את מחנה ההכנה מכיוון שהרביץ למד"ץ (מדריך צעיר).
היו איתי בחדר שלוש בנות:
1. חזן - גם היא, כמוני, באה משדרות והסברתי עליה כבר בפוסט הקודם.
2. אמילי - רוסיה קטנה (מאוד!) שבהתחלה לא סבלתי, עד שלמדתי לא לשפוט אנשים לרעה על סמך רושם ראשוני.
3. גל - אותה אני לא סבלתי מההתחלה ועד עכשיו, אך לא רבתי איתה ואף הייתי חברה מאוד טובה בשבילה.
בהתחלה היה ל טוב - היו לי המון חברים, הייתי שמחה, היה לי קל מאוד בלימודים, ואף הראיתי כשרון יוצא מן הכלל בספורט ובכדורגל בפרט. אבל בשבוע הראשון לא אכלתי. בכלל. וזה יצר בעיה.
ניסיתי להראות לכולם שאני אוכלת אבל לא באמת אכלתי.
בסופו של דבר רינת, המדריכה (השנואה) שלי עלתה על כך והכריחה אותי לאכול. אז אכלתי. ולאחר מכן הקאתי את הכול כי לא יכולתי להחזיק יותר מדי אוכל בקיבה, עקב בולמיה בכיתה ו' ובחופש הגדול. אני לא הקאתי בכוונה, באמת שלא, אבל פשוט לא עמדתי בזה.
 הלימודים החלו להיות קצת יותר קשים אך עמדתי בזה חוץ מבערבית, שבמקצוע זה אני ממש גרועה.
אני לא ישנתי טוב במיוחד בלילות ונרדמתי בשיעורים, ולמרות זאת הראיתי שליטה מלאה בחומר, חוץ מבערבית כמובן.
אני התחברתי במיוחד לשינשינית (ש"ש = שנת שירות) שלנו, נעמה. אני סיפרתי לה הכול, חוץ מהבולמיה כמובן.
כך עברה כל המחצית הראשונה - השתפרתי בספורט, רזיתי המון, השתפרתי בלימודים אך נהייתי יותר ויותר גרועה בערבית, והתבגרתי נפשית.
אפילו שבדרך כלל אין לי סבלנות, אני אחכה למחר עם הפוסט הבא שלי. (אפילו שרוב הסיכויים שתוך חצי שעה אני נשברת וכותבת עוד אחד). בינתיים תביאו לי קוראים!! זה נהייה מעניין יותר ויותר כל עוד החיים שלי נדפקים, ותאמינו לי שמהנקודה הזאת, הם הולכים להידפק ובגדול! 

0 תגובות
מחנה ההכנה - שיפור רציני בחיים שלי
14/09/2012 19:21
פריאנטה
נורא משעמם לי עכשיו, אז במקום להתאפק ולכתוב מחר אני אכתוב עכשיו.
כהמשך לפוסט הקודם שלי:
הגעתי למחנה ההכנה וישר התחבבתי על רוב הילדים בשכבה. סוף סוף הרגשתי שלא אכפת לאף אחד מהסטיגמות, ושאם אני קצת טום-בוי זה לא אומר שאני לסבית. בנוסף, הכרתי את הילדה שהייתה חולה ביום של הריאיון. קוראים לה כרמית, והיא נורא שקטה ונחמדה. אחרי שהכרנו פחות מיום היא רצתה להיות איתי בחדר, והיא הרגישה קצת אוינות מחברותיה לחדר. באותו יום כבר הבנתי את מי אני הולכת לשנוא - היו אלו שתי בנות. שתיהן היו טיפשות ומעצבנות והן התנשאו מעל כולם בסנוביות. אך בניגוד לבית הספר הקודם שלי, זה לא קנה להן שפוטים, מחזרים או מעמד חברתי גבוה, להפך, אנשים שנאו אותן על כך.
בחדר שלי היו שתי בנות:
1. שובל ביטון - פרחה קופצנית מבית שמש.
2. דניאל חזן (פשוט חזן) - שהכרתי אותה כמה שנים לפני כן, כשאחי היה בן חודש ובדיוק פרצה מלחמה. הכרתי אותה בבית מלון שאת השהות בו מימן לנו גיאדמק, ומאז ניתקנו קשר, אך ההורים שלנו נשארו חברים טובים.
החדר היה בנוי לארבע בנות, אך בחלק מהחדרים היו שלוש. 
בים שלאחר מכן, התחלנו ללמוד ועשו לנו סיור בבית הספר הענק. לא זכרתי כמעט כלום ממנו והלכתי לאיבוד לפחות פעמיים ביום. באותו יום הכרנו גם את האקסטרנים (ילדים שגרים בירושלים והסביבה ולומדים בבית הספר אך לא חיים בפנימיה.
כעבור שלוש ימים הצטרפו אלינו שלושה ילדים חדשים:
1. עדן מגבעת זאב. הייתה אקסטרנית והפכה להיות פנימיסטית, מכיוון שלא היה לה נוח לנסוע המון כל יום.היא הצטרפה לחדר שלי.
2. חגית מקריית מלאכי, האתיופית היחידה בשכבה. היא הגיעה באיחור של כמה ימים כי סבה מת יום לפני שהייתה אמורה לבוא.
3. עומר מנתניה. עדיין אין לי מושג למה הוא בא באיחור, אבל אתם תשמעו ממנו בהמשך.
המשך מחנה ההכנה עבר בנעימים והכול היה טוב.
0 תגובות
איך הכל התחיל
14/09/2012 18:56
פריאנטה
איך הכל התחיל..
הכל התחיל כשאחי הקטן נולד ואני הפכתי לעוד יותר סנדוויץ', אבל לא סתם סנדוויץ', סנדוויץ' כזה שהבאת לבית הספר פעם אחת ושכחת אותו שם עד שמצאת אותו אחרי חודשיים - מסריח, מעוך ומעלה עובש.
מהשנייה שהוא נולד קיבלתי אפילו פחות תשומת לב מהוריי המודאגים ובכלל מהסביבה.
מאז עברו 5 שנים ואני נרקבתי לגמרי. בחמשת השנים האלו הפכתי לטום-בוי. זאת אומרת שהשתפרתי משמעותית בספורט והתחלתי לשחק כדורגל, הפסקתי לאהוב ורוד, הפסקתי לשדר את השיער והפסקתי להשקיע בבגדים.
את האמת, מאז החיים שלי נהיו הרבה יותר נוחים, למי יש כוח להשקיע כל כך הרבה זמן ומאמץ רק בשביל מראה חיצוני ומעמד חברתי גבוה? הבעיה הייתה שהתחילו ההצקות והירידות. עדיין היו לי חברים, אבל פחות, והחברים שנשארו היו בעיקר בנים.
הקשר שלי עם הבנות בכיתה הלך והתדרדר, וגם כשהצטרפתי לצופים בכיתה ד' החברים שלי היו בעיקר בנים.
בכיתה ו' נמאס לי. נמאס לי שהבנות לא סובלות אותי. נמאס לי שהבנים יורדים עליי. נמאס לי שבכל בית הספר הייתי מוכרת בתור הטום-בוי שאף פעם לא יהיה לה חבר. באותו זמן הבנתי המון דברים ששינו את חיי לגמרי.
א. למדתי שלשקר זה בסדר, גם אם זה א שקר לבן.
ב. למדתי לעשות דווקא ולעמוד על שלי.
ג. הבנתי שאני צריכה להתרחק מהכל.
ואז דנדן (דניאל סיני) הכריז בכיתה שהוא עובר לפנימיה בשם 'פנימית בויאר', מכיוון ששני האחים הגדולים שלו לומדים שם. לאחר מכן, מיכאל (האויב המושבע שלי מכיתה א') ובת דודתו זהבה (החברה הכי טובה שלי) הכריזו שהם הולכים לעשות את המבחנים. וכך עשה גם גיא, השפוט של דנדן.
לקראת סוף השנה, דנדן מיכאל וגיא הכריזו שהם התקבלו, אך זהבה לא התקבלה, מכיוון שאפילו שהיא נורא חכמה וחרוצה, היא נלחצת ממבחנים ומקבלת ציונים נמוכים. זהבה התקבלה לפנימיה אחרת באיזור ירושלים הנקראת 'עין-כרמית', ואני עוד לא עשיתי מבחנים לשום בית ספר. בשלב הזה התחלתי להילחץ. אז עשיתי תחקיר קטן וגיליתי שבית הספר בויאר הוא אחד מהטובים ביותר בארץ. ואילו עין כרמית הוא כשלון חרוץ. מאוד היה אכפת לי מהעתיד שלי, אך העדפתי לנסוע לפנימיה עם החברה הכי טובה שלי ולא לנסוע לפנימיה עם שלושת האויבים הכי גדולים שלי.
לבסוף החלטתי שהעתיד שלי יותר חשוב מכול דבר אחר, ושעדיף לי ללכת לבויאר. המבחן עבר לי בקלות ואף ראיתי כמה ילדים. אחרי שהודיעו לי שעברתי את המבחן הזמינו אותי לריאיון בו ראיתי כמה מהילדים בהם הבחנתי במבחן, ואף הכרתי ילדה מאוד נחמדה שהייתה חולה באותו יום, והיא הייתה אחרי נסיעה ממש ארוכה מהצפון הרחוק. גם בריאיון הרשמתי מאוד את הבוחנים עם ההישגים הלימודיים והפעילויות אחרי שעות בית הספר שלי.
חודשיים אחר כך הגיע הקיץ. הקיץ שסיבך הכול. 
הזמינו אותי למחנה הכנה, שהוא שבוע שבו כל הילדים החדשים צריכים להיות בפנימיה ולהתרגל לרמה הלימודית. במחנה ההכנה הבנתי שהרמה בבית הספר גבוהה, אך יהיה לי מאוד קל.
במחנה הכנה הכרתי את כל הילדים שהולכים להיות איתי בשכבה, וכך בעצם הכול התחיל.
0 תגובות