עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

סטודנטית שנה ג', מדעי הדשא כבוד, כל זאת ועוד בבלוג
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים
ארכיון
כל הנחלים זורמים לים
11/04/2014 19:26
מאיה
זרימה, זורמת, קלילות, ים, קיץ, התאהבות


הוא אחז בידי ונישק את צווארי. חייכתי ועצמתי את עיניי, מתלבטת ביני לבין עצמי עד לאן אני ארשה ללשונו לגלוש ככה על החוף, מול המוני המתרחצים. אני מתביישת, אבל גם מתגרה מהפומביות המציצנית. אולי רק עוד קצת....בכל זאת.... זה יוסיף נפח לתדמית שאני עובדת עליה כבר זמן מה:  אני   ז ו ר מ ת. עם ז' שובבה ות' חושנית. נמאס לילהיות השפיץ של האבן באמצע הנחל. נמאס לי מהמשפט האלמותי "בוא ניקח את זהלאט", ו "כן, אני לוקחת גלולות אז מה?" בא לי לזרוק את הלב הרגיש שלי לפח ולקנות אחד חדש, כזה של סוף עונה, 1+1 עם פייטים.

אז הלשון של שי כבר עמוק בתוך האוזן שלי, והוא לוחש הבלים של בירה וים. אני אסירת תודה לאלכוהול שמאלף את הלב, שמתחיל להראות סימני מתיחה של התאהבות קלה.

"נו,תבואי הערב למסיבה, נרקוד קצת ואז נלך אליי....." שי לוחש. אני מצחקקת בקול סינטטי של בגד ים שלא נספג לעולם.

"יהיה כיף לישון אתך." אני אומרת, ומיד מתחרטת. השמש קופחת מעלינו, ואני מרגישה אתהעור שלי מאדים. לא מרחתי קרם הגנה.

"אפשר לישון, אם זה מה שתרצי..." הוא אומר, וידו מאששת את הרמיזה המינית בליטוף עדין מתחת לבגד הים.

הקלילות הפרחונית שמרחתי על עצמי מתחילה להזיע את עצמה החוצה. אני צריכה להימרח ומהר, אני נשרפת, אני נפגעת.  

שי ממשיך לנשק אותי ואני מרגישה כמו צב בלי בית, כמו צדפה שעומדת להישאב לתוך מערבולת.

אני רוצה לברוח אבל רגליי קופאות. אני רוצה להיות זורמת, באמת. אני רוצה ליהנות מהגוף שלי, מגיע לי להזדיין בטעם הדביק של הקיץ ולגנוח בחוסר מודעות עצמית. אני רוצה לצאת הערב למסיבה עם שי ולהתפקר, לשמוט את עצמי אל תוך הילת ה"זרימה" העמומה,החמקמקה. אבל אני מגלה שאני רוצה אותו, את שי. אני לא רוצה את הזין שלו מפמפם בי, אני רוצה חיבוק דוב ענקי שיגן עליי מהשמש הבוערת הזו. אני רוצה שיגיד לי כמה הוא שמח שהוא פגש אותי, כמה הוא רוצה לישון לידי ולא לשכב, לשכב ולא לזיין, לדבר ולא לשתות. אבל הוא "קליל" ואני "זורמת", ואני סובלת מכל רגע. אבל אני סובלת יותר כשאני שונאת את עצמי לבד, אז לפחות לשנוא ביחד, לצדו. אז אני ממשיכה לפלוט צחקוקים ומתחילה לשנוא אותו במקומי- למה הוא לא רואה, למה הוא לא שואל לפני שהוא נוגע בי מול ילדים קטנים עם ארטיקים מטפטפים? אז אני מרימה את ראשי ומתרחקת ממנו. פתאום "קלילות" ו"זרימה" מרגישים לי חלולים בדיוק כמו ה"כבדות" וה"משעמם לי" של דנה ספקטור. מה היא קלילות אם לא מסיכה מעוצבת היטב, כזו שמתאימה את עצמה בדיוק לצבע העור שלי? מה היא אם לא קליפה שכולאת אותי בתוך עצמי בגדר כפולה?

"מה קרה?" שי שואל, מתחבא מאחורי משקפי השמש.

"לא זורם לי." אני אומרת ומשפילה את עיניי. "יש כאן מלא אנשים."

הוא שותק. נעלב? מאוכזב? מאוהב. בעצמו. הנימוק שלי לא הוגן, אבל את השאר אני לא מסוגלת לומר לו. מה היא "זרימה", אם לא נחל שזורם לים כמו כולם, וטובע בו כאילו לא היה מעולם?

"חשבתי שמתחשק לך, אני מצטער." הוא אומר. אולי באמת נעלב.

אתה תשבור לי את הלב, אני אומרת לו במבטי. הוא לא עונה, אבל מזדקף במקומו. אנירוצה להיות סקסית, קלה להרכבה, קשה לפירוק, זו הקלילות. שי מרים את משקפי השמש שלו ומגלה מבט מהסס.

"את רוצה עוד בירה?" הוא שואל ומרים בקבוק מזיע. 

"לא."

שי פותח את הבקבוק בכל זאת ומוזג לעצמו כוס מלאה. הוא מרים אליי מבט רעבתני ומחייך. "אז מה אני עוד יכול להציע לך גבירתי?"

"דייט." אני יורה, ולפתע מצטערת על שלא שתיתי יותר.לב הפרא שלי מגיע לנקודת רתיחה והשמש רק מלבה את החום. שי שותק ולוגם, ומגיף את תריסי עיניו, מסתתר מהשמש, מסתתר ממני. אני משפילה את מבטי, תוהה אם יהיה לי האומץ לקום ולברוח, ככה, כשלגופי ביקיני זרחני בלבד. 

"אני מצטער" הוא אומר. אני קמה, אוספת את התיק ומנגבת דמעה עקשנית. כל הנחלים זורמים לים, ואני השפיץ באמצע הנחל, זה שמנסה לא לטבוע.


 

 

 

 

 

0 תגובות
מחשבת מסלול מחדש
28/11/2013 21:47
מאיה
waze, מסלול
אי אפשר לפנות שמאלה בתל אביב, פשוט אי אפשר. כפועל יוצא של המחדל השמימי הזה, גם אי אפשר לעשות פרסה. אין זמן להתחרט, אין זמן לשנות את ההחלטה, ובניגוד למה שwaze מספרת - אין זמן לחשב מסלול מחדש. ככה זה כשנוסעים בתל אביב, אנחנו אחראים לגורלנו ומשלמים על טעויות. והטעויות ימשיכו להזכיר לנו את קיומן בכל פעם שנעצור ברמזור, כשהwaze תגיד בקול חרדתי שהיא מחשבת מסלול מחדש, מחשבת מסלול מחדש, פנה ימינה וצא בפניה השנייה.... פנה ימינה..... אז פניתי ימינה שוב ושוב, ועדיין לא הגעתי ליעד. יש סיכוי טוב שאני אמשיך לפנות ימינה לנצח, כמו כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו ועדיין לא מוצא חנייה במרכז העיר. 

מכתב נאצה לwaze
את, יצור כחלחל (עיגול? גוש? מה את בכלל? מי צייר אותך בכלל? את נראית כמו פקמן גרוע) שקרנית ממש גרועה. אני כבר שנים הולכת אחרייך ואת רק תוקעת אותי בפקקים שוב ושוב. בפעם הבאה פשוט תגידי לי "מאיה, עזבי, יש פקקים, עדיף שלא תצאי וזהו. במילא אין לך כוח להיפגש איתו". אבל את אף פעם לא אומרת, ולכן אני ממשיכה לצאת ולצאת, לנסוע ולצאת, לרדוף ולהתלבש יפה, ולשלם על חנייה. עוד בירה ועוד כוס יין, בפעם הבאה אני יוצאת על אופניים. ככה אפשר להרגיש את הרוח על הפנים, את הרגליים מפדלות... מרגישים את ה  ד ר ך. ואולי כשנהנים מהדרך, פתאום החניייה לא מעניינת אף אחד. ימינה, שמאלה, מה זה משנה, אני מכבה אותך waze, את שתמיד יודעת איך אני "אמורה" לנסוע. עזבי אותי מהיעדים שלך, סתם הדלקתי אותך כי כולם לחצו שאקנה אייפון. אני קונה אופניים.

מחשבת מסלול מחדש....
1 תגובות
קרמיט הצפרדע
24/11/2013 23:21
מאיה
הפוסט הזה מוקדש כולו לקרמיט הצפרדע. ואתם רוצים לדעת למה? כי הוא כבר קשיש ומגיע לו שיחגגו אותו בחייו.

הביוגרפיה של קרמיט הצפרדע
הוא התחיל ב"רחוב סומסום" בשנת 1969, כעיתונאי. תאמינו או לא, הוא הצליח למצוא עבודה בתחום!
ב-1976 הוא התחיל את דרכו ב"חבובות" ומשם הכל היסטוריה. שם הוא גם הכיר את אהובתו, הלוא היא מיס פיגי (אני הרבה יותר יפה ממנה, נכון?) לא אכתוב הרבה, כי הפוסט כאמור יספר את סיפורו של הלה. קבלו הצצה לאתר שלו. מעורר השראה!


והנה לקט של תמונות נבחרות:

ואני התלהבתי שביליתי חודשיים במזרח....

והנה הוא משיג אותי לטיול אחרי הדוקטורט

ואו, הוא גם בא לסדרת חנוכה של "אחריי!"


איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?....
0 תגובות
המרד הקטן שלי
16/10/2013 23:38
מאיה
כל חננה צריכה את המרד שלה, גם אם מדובר באקטים קטנים וסמליים, שאף אחד לא מבחין בהם מלבדה. כמו לשתות קפה עם מלאאאא חלב בעבודה כי יש גמד קטן שממלא את החלב כשצריך. כמו לנסוע לפגישת עבודה במרכז ברכבת, למרות שהיא יקרה יותר. לדפוק דברים קטנים מהמחסן של תנועת הנוער, לגנוב כוס מפאב, לשכב עם גבר זר אחרי ארבע שוטים של עראק סוסים ולשכוח להוריד את הגרביים... סתם, זה לא קרה אף פעם. מה לעשות, אני חננה.
להתפלל בקול רם בכותל, להידחף בתור לאוטובוס רק כדי לעלות לפני הבחור החרדי, לנסוע להודו כדי  ל א  לעשות סמים, לנסוע לאתיופיה למרות שכולם נסעו להודו, ללמוד פוליטיקה וממשל למרות שהתכוונתי ללמוד תסריטאות, לרצות להיות מורה למרות שהייתי אמורה להיות סופרת. 
אף פעם לא עשיתי סמים קשים
אף פעם לא ברחתי מהבית
אף פעם לא שכבתי עם אף אחד כדי לעצבן אות ההורים שלי בגיל 16. וכשהודעתי לאמא שלי בקול חגיגי שאני עושה עגיל באף, היא אמרה לי "איזו מצחיקה, חשבתי שתבואי הרבה קודם". 
אף פעם לא ממש הרגשתי צורך למרוד במוסכמות, או לעשות דווקא לאף אחד. כנראה שהחיים פשוט לא נתנו לי סיבה טובה מספיק. לא, זו לא הסיבה. כי תמיד יש סיבה להחליט שאתה שם זין. (מרד קטן#467: לא לצנזר את המילה זין). אני תוהה לעצמי איזה שלב של התבגרות פסח עליי, ולמה לא טרקתי את הדלת על כמה מוסכמות כשהייתי צעירה יותר? הרי היום זה כבר לא משנה לאף אחד. אני אדם עצמאי, אני אדם.... מבוגר. אם כך, נותרתי אני לבדי. נותר לי רק למרוד בעצמי פה ושם, בגיחות קטנות ושקולות היטב. זו הסיבה שהייתי מאחרת לשיעורים באוניברבסיטה, זו הסיבה שאני סולדת מהמרכז, וזו כנראה הסיבה שבסוף אני אתחתן עם איזה מוגלי אחד שכל החברים שלי יסלדו מממנו ואני אגיד שהוא גורם לי להרגיש. אבל גם אז כנראה שיהיה לו תואר ראשון ואמונה חזקה באלוהים.

5 תגובות
אימפריות נופלות לאט
09/10/2013 00:00
מאיה
בספרי ההיסטוריה (ויקיפדיה) כתוב שפומפיי שקעה כך פתאום, בגלל מרד נעורים של הר געש. היא נקברה תחת 4 מטרים של סחלה של קפה שחור. אבל אני בטוחה שמי שהקשיב מספיק טוב לדף ההיסטוריה שעמד להיחתם תחת הקולמוס של אלוהים, הצליח להבין. הוא הרגיש את צירי הלידה של האדמה שסביבו, הריח את המתח הדקיק באוויר, הרגיש את הטמפרטורה שמתחתיו עולה ומגיעה לכדי רתיחה. גם כשכולם הלכו וישנו ושתו בירה בספלים מחרס, הם ישבו, דרוכים, נחושים בדעתם לפענח את האסימון שעמד ליפול. לא שזה עזר להם כשהאסימון נפל, אבל... אבל אני בטוחה שהם כתבו סיפורים מצויינים על אהבה ועצב. 

רוב ההיסטוריה לא    מ ת ר ח ש ת. היא זולגת מבעד לדמעות של הקולמוס, מעצבת את דרכה על פניהם של סלעי העולם כמו מים באפיק הנחל, לאט, בעדינות שברירית כל כך, שרק אחרי מליונים של שנים היא מצליחה לשנות את נתיב הזרימה. לפעמים אנחנו לא מבחינים בשינוי כי אנחנו לא רוצים בכך. ולפעמים השינוי נחשף ממש מולנו, וגם כשאנחנו מנסים להסיט את המבט חזרה אל פרק המבוא, לא נוכל לשכוח את מה שראינו, והזרם הנוכחי נהיה בבת אחת למציאות. הנחל הופך לנהר שוצף, מיילל, בוכה. ורק אז כולם מאמינים. רק אז כולם מאמינים שפומביי תשקע, ויהודה תיכבש. ומה אתם יודעים, חכמי התלמוד סברו שהחורבן היה כאן עוד לפני החורבן. ועדיין, כשירושלים נפלה, רוב האנשים הרימו גבה כאילו היו הומר סימפסון.

אימפריות נופלות רק אחרי שהן נרקבות מבפנים או נכבשות מבחוץ. הן לעולם לא נופלות בגלל משב הרוח. לא, זה היה קל מדי. ותמיד יש שוטה אומלל שנאלץ לחזות בדעיכה האיטית של עמו, בבוץ הגואה בעירו, בפרידה המזדחלת של הוריו. זו האמת של דפי ההיסטוריה, זה הבכי השוצף של הנהרות וזה הבכי החרישי של הקולמוס, שדמעותיו נחרטות על הדפים, ובין האנשים שמעולם לא ביקשו לכתוב את ספרי ההיסטוריה בעצמם. הם רק פיללו לראות סוף טוב לסיפור. ועכשיו, כשהדיו עדיין רטוב, תקווה סודית מתגנבת ללבם, בעודם יושבים ומקשיבים בריכוז לקולות שבוקעים מתוך בטן האדמה. 
0 תגובות
בחורף הזה תלבשו ביקיני
08/10/2013 18:43
מאיה
החורף הזה מוקדש כולו לקיץ. זה מה שהוחלט בישיבה הדירתית האחרונה שלנו. 
"אבל... מה זה אומר?" שאלתי את א' שותפתי-שתחיה. "זה אומר ש..."
רגע, חוזרים אחורה.

לפני יומיים קמתי בבוקר וגיליתי שהשמיים התקדרו פתאום. כך, בין-רגע, העננים התכנסו לתוך עצמם והתאפרו, הציפורים החלו לשיר את קינותיהן לשמש הקייצית, ונדמה שהרוח בעצמה השתוללה מזעם על השינוי הפתאומי במצב הרוח האלוהי. קיוויתי שאני מגזימה, אז יצאתי החוצה למכולת (שתחיה) בתקווה לגלות חבורה של שכנים יחפים יושבים בכניסה, כהרגלם בימי השרב. ומה אתם יודעים, לא היה שם אף אחד! זאת אומרת, מלבד כמה בקבוקי בירה ריקים ושלולית של שתן. נכנסתי למכולת והלכתי ישר לדברי החלב מבלי להניד עפעף. אף פזילה לעבר שוקולד פרה, אף הרהור פנימי אודות חמאת בוטנים. פתחתי את המקרר ושלפתי את הקוטג' הראשון שנקלה לדרכי. איגפתי אותו בשתי ידיי וחיכיתי לגלות את צפונות לבו. ומה אתם יודעים, הקוטג' היה קר! הוא לא הזיע באותו אמוק שבו הוא נאלץ לשרוד בימי הקיץ החמים. הוא לא החמיץ, הוא לא שינה צבעו.... החזרתי את המיכל האומלל חזרה למקרר והחלטתי בלבי: הגיע ה ח ו ר ף.

***
"אבל.... מה זה אומר?" שאלתי את א'- שותפתי-שתחיה. "מה זה אומר שנהפוך את החורף לקיץ?"
"זה אומר שהשנה יהיה לנו כיף."  לבי נתמלא בהוד והדר לקראת הימים האפלים האלה שבאים עלינו לטובה. אתם תראו, החורף הזה יהיה הקיץ הנפלא בעולם. עם קצת דמיון והרבה מעוף, נהפוך את השוקו לבירה קרה, ואת הסוודר לבגד ים. רוצים להצטרף? מוזמנים להציע רעיונות יצירתיים בנושא, ואולי תוזמנו למסיבת הבריכה הבאה.....

1 תגובות
בחורים שווים בבש לפני שהם מתפרסמים ביד 2
06/10/2013 21:48
מאיה
בחורים, שידוכים
רווקה, בת 26, מחפשת קשר רציני. המניע: גילוי קמטים סביב העיניים, וקמט מסתורי אחד במצח, ככל הנראה קמט הבעה אבל אי אפשר לדעת. 

דרוש גבר בין הגילאים 25-31, רצוי בן 28, נולד סביב חודש פברואר, גם ינואר אוצפיונלי. גבוה, רזה, בעל לב עגלגל וטוסיק מרמז. גבות מסודרות אך חזה עם מעט שערות, רצוי בהירות, אפשר לשקול שערות כהות. לא חשוב מה צבע העיניים, אבל שיהיו טובות. לא עצובות מדי. אבל גם לא שטחיות מדי. אם אפשר, חומות. 
אקדמאי- חובה. (מוסד אקדמאי מוכר, לא לימודי תעודה) תואר שני- יתרון. מהנדס כלשהו- יתרון. רכב- חובה. יכולת להתחייב לתקופה של לפחות שנה, לרציניים בלבד, כאלה שרוצים להתפתח לטווח ארוך ומוכנים לעבוד קשה. יתרון לבעלי ניסיון של לפחות 3 שנים בתחום. 

אם אתה מחפש קשר רציני, מאתגר, וחולם להקים משפחה בתחום הזוגיות הממוסדת, זה המקום בשבילך. לפרטים נוספים והגשת מועמדות יש לשלוח קורות חיים למייל- fuckthisshit@gmail.com, מומלץ להגיש המלצות ,
מענה יינתן למתאימים בלבד!

תאריך אחרון למשלוח קורות חיים- גיל 30. 

*****
נכנסתי לקבוצה "בחורים שווים בבש לפני שהם מתפרסמים ביד 2" כי חשבתי שזו פארודיה. חשבתי שאראה שם כמה ידידים וותיקים מהמחלקה, אולי כמה שכנים שאהבתי פעם. מצאתי מציאות. מצאתי תמונות של גברים (שכנראה מקסימים בדיוק כפי שמתארים אותם), ולידם המלצות חמות מחברות כמו זו -פתח ציטוט- מנסיון, בחור ממש ממש חמוד... אני פשוט אחרי פרידה אז לא הסתדר. אז אם הוא עדיין פנוי, מאוד מומלץ :)- סגור ציטוט-.
אם הייתה קבוצה שהייתה משווקת נשים לפי המלצה, היינו יוצאות לשרוף חזיות בכניסה לספרייה של האוניברסיטה. היינו מכריזות בגאווה שאף אחד לא צריך "להמליץ" עלינו, ושאנחנו לא זקוקות לשיווק בעל רמיזות מיניות. היינו גם טוענות שהעובדה שלמדנו הנדסת חשמל או גיאוגרפיה לא משנה את מה שאנחנו מחפשות בקשר. 

נשות ב"ש, אנא מכן- אולי נפסיק את הקשקוש הדבילי הזה? ברגע שהפכנו את חיפוש בן הזוג למכירה של רהיטים ביד שנייה, הוזלנו את המחיר של עצמינו. אין לי שומדבר נגד שידוכים ממוסדים, אני פשוט נגד חיפוש גברים כאילו היו מכונית, שכתוב על המודעה כמה קילומטרג' היא כבר צברה, וכמה דלק היא אוכלת. לא רוצה המלצות חמות, לא מחפשת להרכיב את הגבר המושלם בשיבוט מלאכותי, לא מאמינה בשידוכים "מפה לאוזן", ואמירות כמו "היי אלון, שמעתי עליך מחברה, היא אמרה שאתה נהדר. זה נכון מה שהיא אומרת על ה 69?" לא דוגלת בשידוכים של הדור השלישי, אני בזה למודעות דרושים של זוגיות. וכן, אני אליטיסטית וסנובית, ומחכה להכיר את הבחור שלי בטיול הבא לאוזבקיסטאן, או קירגיסטאן, או המקום הבא שיהיה מגניב אחרי גיאורגיה. או לפחות באתר שידוכים שבו בחורים יעידו על עצמם ולא יתייחסו אליהם כמו בתים להשכרה- ישן, אבל במצב טוב.




1 תגובות
אמביוולנטיות
17/09/2013 01:00
מאיה
אמביוולנטיות
הייתה לי תחושה מדגדגת בהכרה בפעם הראשונה שהבנתי מה זו אמביוולנטיות. התחושה הזו הלכה והתעצמה, עד שהיא התפוצצה לי בפנים כמו בלון מים של חג מתן תורה (אתם צודקים, אין לנו מים לבזבז, הבנתי) והיא שלימדה אותי שהעולם הוא מקום מורכב, וסבוך, ומלא בכל מיני שלדים ומכשפות שמאיימות לשלוח אותנו לקנזס. 
אמביוולנטיות היא התחושה המכניעה שמכילה שני רצונות סותרים, או רצון שיש בו סתירה פנימית. אני רוצה, אבל לא רוצה. אוהבת ולא אוהבת, אוהבת וכועסת, כועסת אבל אוהבת. אמביוולנטיות היא גם וגם, ואף אחד בכלל. האמביוולנטיות בדרך כלל מקוננת בנו דווקא כשאנחנו הכי מנסים להיות שלמים והחלטיים. היא ניזונה מפחדים, בלבול, וממערכות יחסים מורכבות שיש לנו עם הסביבה ועם עצמינו. לפעמים היא פשוט שונאת את תל אביב, אבל נשבת בקסמה מפעם לפעם, ובעיקר בחודשי הקיץ. 

צא ותקוף
הנשק הכי טוב נגד אמביוולנטיות, הוא לקבל אותה באהבה. זה מה שהייתי אומרת לחניכים אם הם היו שואלים אותי. אבל האמת היא שאם אין בידיכם נשק מזויין כמו עודף ביטחון עצמי, אופטימיות איתנה או אמונה משיחית, תמצאו שקשה מאוד לנצח אותה. לרוב היא יוצאת מנצחת, כי הסיבה האמתית לכך שהיא בלתי מנוצחת היא הסיבה הפשוטה (!) שבדרך כלל אין לה מקור חיצוני שאפשר לנפנף באלגנטיות. המקור שלה פנימי, עמוק, מייסר - הוא א נ י.  איום ונורא, לא?

אל תאמרו לעולם לעולם לא, זה מה שהייתי אומרת לחניכים שלי אם הם היו שואלים אותי לגבי העתיד שלהם. אולי תהיו רופאים, אולי לא. אולי תרקדו את המקרנה כשתהיו בני שמונים, אולי תשתו כוס של יין אדום בבוקר מול הים, אולי לא. אבל דבר אחד בטוח- always use sun screan. 

האמביוולנטיות חסינה בפני הריפוי בעיסוק שאנחנו קוראים לו "להיות שלמים עם עצמינו", והיא לא מפחדת מ"אמונה חזקה בדרך". לא, לא. אתם תדברו אליה, תנסו לשאת ולתת, תבטיחו להחזיר את גינות שומרון (אוי גוועלד!) אבל היא רק תירה פצמרים לתוך הנפש שלכם, ועוד תצעק משהו על פלסטין. בהצלחה עם המלחמה הזו, אל תבואו אליי בטענות כשתמצאו שרידים של נשק כימי בסוריה.
המלחמה שלנו מול אמביוולנטיות צריכה להיראות אחרת לגמרי. כמו שאומרים, אם אתה לא יכול לנצח אותה...

אני והאמביוולנטיות שלי BFF
אני כל כך שונאת את האמביוולנטיות, שאני החברה הכי טובה שלה. אני מחייכת אליה מרחוק, אני מזמינה אותה לבירה, אני צוחקת מכל הבדיחות שלה, כן, גם זו האחרונה על המעבר מבאר שבע לתל אביב. וגם זו שלפניה, על הודו והישראלים. לגבי השומרון ופלסטין, זה כבר לא מצחיק אותי. 
אני מתיידדת איתה, אני מנסה להבין מה דה פאק עובר לה בראש כשהיא מאיימת להעביר אותי על דעתי, ולמה לעזאזל היא חושבת שאני רוצה להיות רווקה לנצח?
חברים יקרים, אין מנוס מלהודות באמת - אמביוולנטיות היא חברת הילדות שיש לכל אחד מאיתנו. היא תמיד הייתה שם, למרות שלא זכור לי שהזמנתי אותה ליום הולדת שלי בכיתה ב'. מעולם לא קיימנו שיחת נפש, כי איכשהו אנחנו כבר מכירות את כל הסיפורים האחת של השנייה, וכמובן את ה"סיפור", כי לכל אחד יש "סיפור", קרי "מה הסיפור שלו?" 
היא לא מזמינה את עצמה כי היא כבר מרגישה בבית, למרות שלא זכור לי שהזמנתי אותה אי פעם. בקיצור, האמביוולנטיות כאן כדי להישאר, אז כדאי להכיר בעובדות החיים ולפנות לה זמן לצילומים ביום החתונה. היא לא הולכת לשום מקום, ואולי אם מממממממממממש ננסה, ואלוהים יעזור לנו לנסות, נצליח לראות את הצדדים הנוצצים שלה, כי יש סיבה לכך ששידכו בינינו כשהיינו עוללים. 
כן, זה בהחלט מה שהייתי אומרת לחניכים שלי אם הם היו שואלים אותי על אמביוולנטיות. אבל הם לא שאלו, ובואו נשאיר את זה ככה, בסדר?


0 תגובות
פוסט צבעוני לשנה החדשה
03/09/2013 23:45
מאיה
אני כל הזמן שואלת את עצמי מה הטעם לדאוג לדברים שברור לנו שיסתדרו בעצמם.

אדגים בדרך משל. 
את עומדת על כביש הערבה ומנסה לתפוס טרמפ צפונה. השמש בוערת, האדמה החומה פולטת את אדיה הזועמים, והגוף שלך מתחיל להראות סימני צלייה well done. את מחכה, ומחכה, ומחכה.... את נזכרת בטרמפים שתפסת בעבר. חלקם היו מדהימים - מזגן, מלא מקום לרגליים, וחלון מפנק שאפשר להדביק עליו את הראש ולחלום על הא ועל דא, בפה פעור ונוטף ריר, כל כך מביך אבל לא מביך בכלל כי זה פשוט הטרמפ הכי טוב אי פעם. היו טרמפים פחות ממוצלחים. אבל אין זה משנה, כי במילא מה שאת זוכרת בראש, מה שעדיין צובט פה ושם על כביש הערבה, זה הטרמפ האחרון שתפסת. עוד לא התגברת על הטרמפ האחרון שתפסת. היה בו משהו חמים ומרווח גם יחד. אהבת את איך שהיית בטרמפ ההוא. משהו בך.... נרגע. ולבך קצת נחמץ כשהגעתם לתל אביב והגיע הזמן להיפרד, כי הבנת שהמטרה להגיע הבייתה לא עניינה אותך בכלל כל הנסיעה..... 
ואחרי הטרמפ ההוא התחלת לאכול את עצמך בכל מיני שאלות. האם אני בכלל יודעת לתפוס טרמפים? הדרך שבה אני מושיטה את האצבע, אולי היא קצת מטעה. אולי אני עומדת קרוב מדי לכביש, או רחוק מדי ממנו? האם הנהגים בכלל רואים אותי?! ותוך כדי כל השאלות האלה משהו בך מקונן ותופח כמו המאפה החגיגי של ראש השנה שאת כבר מתה לאכול, זה שמחכה לך בבית וכבר ממש מאוחר - מה עם לא יגיע טרמפ? מה עם אף נהג לא יעצור לי, ואני אחגוג את ראש השנה עם הגרביל שמתחפר כאן לידי כדי לברוח מהחום. שתבינו, ברור מעבר לכל צל של ספק שבסוף יגיע טרמפ. שילוב קוסמי של אוטומוביל ממונע, נהג מתודלק (נקווה שלא), שנוסע בדיוק לאט מספיק כדי להבחין בך ולעצור, ויש בו בדיוק את המידה המתאימה של אמפטיה ואנוכיות כדי לעצור לך על אמת. כלומר, הוא באמת רוצה לעזור לך להגיע הבייתה, ובאמת לא רוצה להעביר את הנסיעה הזו לבד. העולם בעצמו יואיל להפיח בסיטואציה את ההזדמנות, והתנאים יבשילו לכדי סיפור טרמפים משגע ומיוחד במינו. א ב ל כרגע את תקועה על כביש הערבה, והמחשבה שהטרמפ הנכון בדיוק לתל אביב (ולא לירושלים, נניח) יגיע ככה כשאת כל כך מחכה לו, רחוקה שנות אור, בערך כמו המחשבה על חורף קר וצמרירי באמצע המדבר. 
0 תגובות
אלוהים בצבעי שמן, ויומרנות אורתודוקסית
27/08/2013 00:04
מאיה
אני כותבת עבודת סמינריון על אלוהים. 

כן, אלוהים.

זה שתמיד מדברים עליו בחדשות. זה שקבע שצריך לצום ביום כיפור, ולהתפלל עם העבריינים. כזה אלוהים.

כלכך הרבה אנשים ניסו לתרץ את אלוהים בכל מיני תואנות דתיות ומדעיות. ההיסטוריה מלאה בניסיונות הטראגיים האלה, של כל מיני גיבורים שמתאבדים על הסיפור הזה. יש אלוהים, אין אלוהים, אולי יש אלוהים. ואז בא צדיק אחד בסדום שאמר: זה לא משנה. אתם לא שואלים את השאלות הנכונות. ובמילא אין תשובות, אז לפחות תשאלו שאלות כנות. זה יטהר לכם את הנפש. זה יגרום לכם להרגיש.... שייכים. קוראים לברנש הזה אברהם יהושע השל, אחד מההוגים הגדולים של התנועה הקונסרבטיבית. מול כל הבריונים שלימדו בהיברו יוניון קולג', הוא עמד כמו איזה היפי עם שיער ארוך, והמשיך לטעון שוב ושוב לחשיבותה של המיסטיקה והרגש היהודי. איזה גבר.

כזה גבר היה אברהם יהושע השל. כזה גבר, שלא העריכו אותו באף חוג יהודי. האורתודוקסים לעגו לו, הקונסרבטיבים התביישו בו, הישראלים בכלל לא ידעו שהוא קיים עד שהספר שלו "השבת" יצא בעברית. וגם אז אמרו שזה ספר של אמריקאים שהתיישבו בארץ וחשבו שהם יודעים הכל. אתם יודעים מה, אורתודוקסים (קיצוניים) נטולי הבעה וחסרי רגישות - כן, אתם. אתם חושבים שאתם מחזיקים במפתח של היהודים אל השמיים, אבל דפי ההיסטוריה בעצמם בזים לכם. אתם, אורתודוקסים יומרניים, שמרניים שמפחדים מהצל של עצמם. תסתכלו מסביב. לא נעים לי לומר לכם, אבל היהדות של ארצות הברית חזקה מאיתנו בעשרות מונים מבחינה כמותית, אידיולוגית וכלכלית. ורובם בהחלט לא אורתודוקסים. מה יש לכם להגיד עכשיו כשאתם רואים אישה שעולה לתורה? על מי יש לכם לירוק עכשיו בכותל? ובאוטובוס? מי אתם חושבים שאתם?

זה מה שישי לי להגיד על הדמות של אלוהים בתנועה בקונסרבטיבית. השל הוציא את אלוהים מקופסת הזכוכית ונתן לה רגש. זה הרבה יותר ממה שכולנו עשינו לטובת היהדות, חוץ מלהתלונן כל הזמן. 

במחקר שלי אני מבינה שכלכך הרבה אנשים ניסו לצייר את התמונה המדויקת של אלוהים. ויש בזה משהו קצת חסר סבלנות. כי אנחנו ידועים שציור שמן מתהווה שכבה אחר שכבה, יום אחר יום, תקופה אחר תקופה. ואף ציור שמן לא יהיה עשיר ושלם רק עם שכבה אחת או שתיים. נהפוך הוא - אם מסתכלים מקרוב אפשר לראות את כל הצבעים שהיו על הבד הזה פעם. לכן המרקם של הציור לא חלק, ולא אחיד. אבל הוא אמין. ואמיתי. וכנה, כנה עד שכואב. ונראה לי שהניסיון לצבוע מהר מהר את התמונה כדי שיהיה אפשר לתלות בסלון, הוא מחבל בכל המהות של אומנות. צריך לצייר ולהתחרט, לשפץ, להחליף צבע, לדלל את האדום ולעבות את הירוק, ולשייף את  הצהוב, קצת. צריך להריח את הריח החריף של הטרפנטין, צריך לשפשף את המכחולים העייפים, ולהתנצל שעבר עוד יום מבלי שסיימנו את היצירה. צריך לתת לציור להתהוות לאט, באהבה, במסירות. צריך להיות נאמן לדרך המיוחדת של אלוהים בעולם - התגלות איטית, הדרגתית, מתמדת, חסרת תכלית ואולי גם לא קיימת במציאות בכלל. וגם לא בעליונים. אבל לא זה באמת  משנה. מה שחשוב הוא שבסוף יש ציור שאפשר לתלות בסלון ולומר "אנחנו ציירנו, זה שלנו".
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »