עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אחר  (1)
שיר תודה  (1)
ארכיון
בהוקרה לקומדיה הצרפתית
11/01/2015 16:39
לחשוב מחוץ לממ"ד
אחר

עשה לעצמך אל, ודבר את שמו לשווא

קומדיה, טרגדיה וכתב הגנה לאלוהים 

 

למענו נערפים ראשים,בשמו נחתכים איברים ובשבילו נפתחים הספריםבכל פעם מחדש. אין ספור אותיות כבר נכתבו ואין סוף למילים  שנאמרו, ובעיקר לאלו שעדיין לא. שום גבול אינו קיים, שום מעשה אינו מוגזםוככל שזה נוגע לאהבת האל, רק השמיים הם גבולותיו המוסריים של האדם. הכל עובד על עקרוןפשוט אחד, בני האדם מפרשים, בני האדם נלחמיםובני האדם משכנעים את עצמם, שזו היא, עבודת האלוהים. אז רגע לפני הבחירות לכנסת ה-20 בישראל, אלוהים מחליט לשבורשתיקה. בפעם השנייה מאזמעמד הר סיני, ולאחר שכמעט והצליח להתגבר על חטא העגל, הוא בא לסגור חשבון,בעיקר עם מי שנשא את שמו לשווא. רגע אחד לפניהפריימריז למפלגת "הבית היהודי" מסבירים מקורביו של האל מדוע בחר לעתורלבג"ץ ומדוע החליטלתבוע את נפתלי בנט על כך שהוציא את דיבתו, חילל את שמו ולמענו הקים לתחייה את מקצועהקנאות היהודית המודרנית. עוד הם יספרו מדוע בחר האל לערוך ביקור פתע במסיבתהחנוכה של מפלגת הבית היהודי, ומדוע בחר, דווקא, נערה דתייה ולסבית לשאת את דבר השם.

 

על פי הידיעות האחרונות וההדלפות הבלעדיותשהתקבלו מחדר הקבינט האלוהי, עולה כי אלוהים אינו מרוצה כלל וכלל מהקיום היהודיבמאה העשרים ואחת. הוא אינו מבין מדוע דווקא העם היהודי שנאבק כל כך הרבה שנים על עצמאותוהמדינית בארץ ישראל, הוא המתנגד האחרון באנושות שפועל למניעת עצמאותו של העם הפלסטיני. על פי מקורבים לאל, ניכר כי הוא מזועזעמהעובדה שדווקא בשמו ולמענו מבקשים היהודים שבישראל לשלול את זכויות אדם ואזרח, והוא חש בחילהלנוכח ההלכה הפוליטית שמאפיינת את המציאות הישראלית בתקופה האחרונה. זאת ועוד, שהוא אינו מביןמדוע דווקא המפלגה שמתיימרת לשאת את דבריו, ש"ס, חרטה על דגלה את דיכוי האישה כאידיאולוגיה, לאחר שהוא כתב שחורעל גבי לבן: בְּצֶלֶם אֱלֹוהִים, זָכָר וּנְקֵבָה. יועצו של האללענייני יהודים, הפילוסוף ברוך שפינוזה, מספר כי אלוהים מרגיש שחיללו את כבודו ורמסו אתשמו הטוב. עוד הוא מוסיףוטוען כי אלוהים מעט מאוכזב ממצבה של התבונה בחברה האנושית, והוא הביע חרטה יותר מפעם על כך שהעניקלאדם את החופש לפרש את התנ"ך בכוחות עצמו.      

 

ממסיבת העיתונאים האחרונה שערך אלוהיםבבית סוקולוב, פינת גן עדן, ניכר כי הבחירות לכנסת העשרים במדינת ישראל חרגו, לטעמו האישי, מגבולות הטעם הטוב. הקש ששבר את גבהגמל במקרה הנוכחי היו שורה של התבטאויות חשוכות מפיהם של מספר נבחרי ציבור, השייכים למפלגתהבית היהודי, ובמיוחד בנושאהנישואים של זוגות חד מיניים בישראל. הנביא חבקוק שצפה בסרטון יחד עם אלוהים, מספר שהוא החל לאבדאת העשתונות באופן מוחלט כאשר שמע את המועמד של המפלגה, מוטי יוגב, מדבר על "מוסר אלוקי". עוד הוא מוסיף ואומר כי בחלק שבו דיבר הרבאלי בן דהן, החל אלוהים להשליךחפצים שהיו בהישג ידו על מסך הפלזמה החדש, שזה עתה קנה במבצע החורף של מחסני חשמל.   

 

מיד לאחר האירוע פקד אלוהים על חבקוק, באופן חריג וחסרתקדים, לכנס את ועדתההיגוי של גן העדן על מנת שתדון בנושא עתידו של העם היהודי שבארץ ישראל. זימונים נשלחובאופן בהול למספר פילוסופים יווניים, שבמקרה עסקו באותה העת "בחינוך הנוער".גם מהטמה גנדי נקרא לקחת חלק בוועידה, מה שאילץ אותולהפסיק את שביתת הרעב למען המסתננים שכלואים במתקן חולות ללא משפט. אם לא די בכך, החליט אלוהים לזמןגם את תיאודור הרצל וזאב ז'בוטינסקי לתת את דעתם בנושא,מה שהפריע להם לסיים את כתיבת המחזה החדש "רומיאו ויוליה, בברלין ובבילעין".

 

מרבית היושבים בוועידה סברו כי נכון יהיהלקשור את גורלה של מדינת ישראל עם גורלה האכזר של העיר סדום,אך אלוהים התעקש לבחון את העניינים בכוחותעצמו, ולבחון חלופותאפשריות. לבסוף הוסכם כיבינתיים נכון יהיה להגיש בג"ץ לשופטת מרים נאור, ולקיים ביקור פתע על פני האדמה. מבין כלל המועמדיםהשונים לתפקד כצינור ולמסור את דבר השם, נבחרה דווקא נערה דתייה ולסבית שיצאהמהארון. נערה שהשכילה להביןכי האלוהים בכבודו ובעצמו, הוא גם לסבית, גם הומו וגם טרנסג'נדר, ולכן היא נבראה בצלמו ובדמותו.      

       

זמן רב לא ביקר אלוהים את בני האדם על פניהאדמה, אך כעת, משלא הייתה לו שום ברירהאחרת, היה עליו להבין את "הלך הרוח". סטיב ג'ובס עדכן אותובהתפתחויות האחרונות מתחום הטכנולוגיה ואפילו הסביר לו כיצד משתמשים באינטרנט. לא חלף זמן רבואלוהים ברא לעצמו דף פייסבוק, הפך חבר של האח בנט והתפקד באופן וירטואלי ומעשילמפגלת "הבית היהודי". לשמחתו הוא הוזמןלמסיבת חנוכה של המפלגה בתל אביב, שכללה את האירוע המלהיב:"הכר את המועמד"- "מרתון הכרות עם כללהמועמדים בפריימריז". אלוהים לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. הוא לא היה בטוח אםאיזה מהמועמדים הוא רוצה להיפגש ראשון ועם מי להיפגש אחרון. עצם הרעיון של פגישה עם חברת הכנסת אוריתסטרוק ועם חבר הכנסת יוני שטבון, החסירה פעימה מליבו.

 

אלוהים נשבר אחרי ההרצאה הראשונה של חברתהכנסת איילת שקד. הוא לא הבין מדוע האישה הזו מתעקשת בכל תוקף לקרוא לעצמה "חילונית", והאם היא משקרת רקלזולת או שמדובר גם בהונאה עצמית? הרי לא ייתכן שהיא גם חילונית, גם תומכת בארץישראל השלמה וגם מסכימה להשאיר מיליוני בני אדם פלסטינאים משוללי זכויות אזרח. לא ייתכן שהיאאשכרה הובילה את חוק הלאום שמציב את היהודי מעל הדמוקרטי, והיא אינה עושה זאת בשם רצונו של האלוהים. איילת שקד מוכרחהלהיות אחת משלוש האפשרויות הבאות: או סדיסטית, או בלתי שפויה או שהיא גם סדיסטית וגםבלתי שפויה.  

 

אלוהים החליט לעזוב תל אביב ולנסות אתמזלו בירושלים. בינו ובין עצמו חשב שאולי אשליית הקדושה של העיר, היא שתטיב עם המוסר האנושי. הוא החליט לבקרבכותל המערבי שבנה הורדוס וביקש להבין מדוע מבזבזים בני האדם כמות כה גדולה של דיועל פארש. לא עבר זמן רב עדשניגש אליו אדם שחור לבן אשר בחר לחבוש שועל פנק תמים על ראשו, ודרש ממנו להתפנותבשל עניינים הנוגעים לאיבר מינו. משלא הצליח האל לקבל תשובה סבירה והגיונית, החליט לצעודלכיוונו של הר הבית שהוא מסגד אל אקצה. בדרכו למסגד החליט לעבור בדרך הייסוריםולבחון מחדש את תיק האימוץ של הבחור היחף שמתיימר להיות בנו.כאשר הגיע לשער שכם הופתע לטובה מהמחיריםהנוחים והחליט לרכוש סנדלים תנכ"יות חדשות עבור יהושוע בן נון. גם את עצמו הואהחליט לפנק, ולאחר משא ומתןעיקש עם בעל הדוכן, רכש נעלי "קיפיחדשות בעשריםוחמישה שקלים. מיואש מעבדיו החליט לנסות ולצעוד לכיוון היכלי הצדק והיושרה של העםהיהודי במאה העשרים ואחת.

 

נערה לסבית, דתייה, צעירה, ובתוכה אלוהים, מהלכת במסדרונותיושל בית המשפט העליון, ומגישה לשופטת מרים נאור עתירה שעניינה "חילול השם". היא ממשיכה למשכןמליאת הכנסת, והוא בתוכה חושבמחשבות. בעיקר בענייני מערתהפריצים, וההשלכות הנפשיותשל סדום בישראל על הרגלי השינה שלו. והנה עולה ראובן ריבלין, נשיא העדה, על דוכן המליאה. וירא אלוהים כי סביר העסק בינתיים, וידחה את ענייןסדום לימים או החודשים שלאחר הבחירות. או שאולי כלל אין  צורך, נדמהה שהם עוד יביאו את סדום על עצמם

 

 

 

 

 

0 תגובות
זכרונות וחוויות מכנס שדרות לחברה וידידות
25/11/2014 16:18
לחשוב מחוץ לממ"ד

עלה תאנה- דו"ח על הבנאליות של כנס שדרות לחברה וידידות

מחזה מנקודת מבטם של נבו, הפודיום והמיקרופון

נבו: כל שנה ושנה הם באים בשיירות ארוכות במיוחד של רכבים שחורים במיוחד ועם חלונות כהים במיוחד, שחס וחלילה לא נדע מה הולך להם בספסל האחורי של הרכב. כל פעם מחדש באים אותם המקצוענים ואותם המומחים שמתמחים במדע הכי פחות מדויק והכי פחות מתקדם שנקרא "הפוליטיקה הישראלית".

הם באים לביקור השנתי שלהם בשדרות שמרגיע ומשקיט להם את המצפון, לפחות עד הכנס הבא. בסוף היום ישובו לביתם ורובם באמת ובתמים ירגישו כי עשו את כל שביכולתם למען תושבי הדרום. "באנו להראות הזדהות עם תושבי הדרום", הם אמרו ואומרים, אחד אחרי השני, ובאותו הזמן האגו שלהם מזדקר ומזדקף. "תושבי הדרום" הוא הכינוי החדש שהם נתנו לנו אחרי שהמושג העתיק " עוטף עזה", התרחב יחד עם יכולת שיגור הטילים של החמאס. 

מיקרופון: אחד אחד ואחד אחרי השני הם יעלו על דוכן הנאומים ויגידו בדיוק את אותם הטקסטים שהם אמרו בשנה שעברה. הם ישחקו בטונים של הצליל בדיוק כפי שעשו בשנה שעברה, וישתמשו בדיוק באותן תנועות ידיים ובדיוק באותן הבעות פנים. הבעות נרגשות כאלו, מעט מופתעות ובעיקר משעממות להפליא כשרואים אותן בפעם השביעית. כל אחד יחכה לתורו ובשעת השיגור יקדם את מטרותיו (האישיות לרוב) על דוכן הנואמים.

פודיום: יאיר ילבש חולצה שחורה או חליפה יוקרתית והוא יגיד באותו טון מחוספס ומוכר: "שדרות, תל אביב וירושלים", "גורלם אחד". "בלי ביטחון בשדרות אין ביטחון בתל אביב". הוא ידבר וידבר, ואני בינתיים אתפלל שמשה איבגי יבוא להציל את המצב ולהגיד משהו כנה. הרי עדיף שחקן קולנוע איכותי עם יושר מאשר עיתונאי בינוני עם תכנית טלוויזיה.

 מיקרופון: פעם, לפני הבחירות, בזמן שהוא עוד היה רק מדבר, אני והפודיום היינו היחידים שצריכים לספוג את כל זרזיפי המגלומניה שיצאו לו מהפה. היום כשהוא מדבר, קוראים לזה חוק מע"מ אפס וכולנו נרטבים מזה ביחד. למה? כי יאיר הוא איש של עקרונות! יש לו נקודה להוכיח ואין שום דבר שיפריע לו אחרי שהוא זיהה מטרה ונעץ בה את השיניים. בעיקר לא עניין שולי כמו טובת העם או שימוש בהיגיון הבריא.

פודיום: למה? מיקרופון: כי הוא חייב להראות לכולם שמעמד הביניים עומד ראשון בסדר העדיפויות שלו. מעמד הביניים כל כך חשוב לו שהוא מוכן לעשות טעות שעולה ותעלה לאותו מעמד ביניים מיליארדים, והכל בשביל להוכיח נקודה. פודיום: מזתומרת להוכיח נקודה? יאיר לא יודע מה הוא עושה? מיקרופון: ברור שהוא יודע. הוא כתב לפחות ארבעה טורי דעה על יוקר המחייה בחמישה עיתונים שונים, ואפילו הייתה לו היכרות עם שוק הנדל"ן, כשהחליט לקנות וילה בצפון ת"א. אדם עם ניסיון כה עשיר בתחום, למה שיקשיב לנגידה שסך הכל עסקה בתחום כמעט כל ימי חייה? מה היא כבר יודעת שהוא לא? אז מה עם כל מי שמבין בכלכלה סביבו מעדיף להתפטר, זה לא אומר שהוא טועה או שהוא בכלל צריך להתרגש ממה שאחרים אומרים. העיקר שמעמד הביניים עומד בראש סדר העדיפויות ובעיקר לפני האגו.

אבל יאיר הוא עוד נסבל, אותי מטרידים יותר האחרים. פודיום: איזה אחרים? מיקרופון: נו, הרגילים, האלו שעושים סצנות כל פעם מחדש. פודיום: למשל?

מיקרופון: למשל מירי רגב. כמו בכל שנה גם הפעם היא תעשה מעשה טיפשי כזה או אחר בשביל להימנע מדיון כלשהו שדורש מחשבה מעמיקה. "כפיים", "דגל" זה רק תלוי מה ישימו הפעם על הבמה. אח"כ היא תסביר שהיא מתנהגת כמו ילדה בת 6 כי בניגוד לשאר הפוליטיקאים היא עצמה חלק מהעם, ולכן היא "עממית" ולכן היא גם לא מתביישת להתנהג בגסות ולא לתת לאחרים לדבר. אז מה אם פעם אחת נפלט לה שהמהגרים הם סרטן בגוף של המדינה, קורה, נפלט. זה ממש לא אומר שהיא הסיתה את תושבי דרום ת"א היהודים לשרוף לבני אדם אחרים את הרכוש הפרטי היחיד שיש להם בחיים. זה עניין מקרי בהחלט שהיא אמרה x והם החליטו לעשות y. אמנם הם עשו את זה אחרי ששמעו אותה נואמת, אבל היא לא הדליקה להם בעצמה את הלפידים. 

פודיום: מה עוד? מיקרופון: אתה בטוח שאתה מסוגל עוד להמשיך? אז ככה: שלי ובוז'י ימשיכו לנגוס בזנב של ביבי כמה שהם רק יכולים וכמה שהם רק יצליחו. אותו מיעוט קטן ושולי שנשאר לשמאל הישראלי ימשיך להתפלל שיבוא מנהיג אמיתי ויחלץ את מפלגת העבודה מהבוץ של עצמה. זהבה גלאון תריב בצעקות עם אחד המתנחלים. הוא יאשים אותו בהסכמי אוסלו והיא תקרא לו פשיסט או תגיד שהוא מסוכן לעתיד המדינה. הוא ישיב לה שהיא וחברותיה מהשמאל הקיצוני מסוכנות ושום דבר לא יתפתח לשום מקום כרגיל. הקהל ימחא כפיים ויאפשר לכל "מדעני המדינה" ללכת לישון עם מצפון נקי. אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא גם מה שיהיה. הכל תמיד אותו דבר.

מיקרופון: עד מתי הם ימשיכו להאמין לאותן ההבטחות מאותם האנשים? למה הם עדיין ממשיכים למחוא כפיים לאנשים שבמטיחים להם דברים שהם אף פעם לא מקיימים? מתי הם יפסיקו להסתפק בכסף למיגון  המכללה, וכמה עוד בטון דרוש בשביל שהם ירגישו מוגנים וממוגנים?

פודיום: מתי גבעה של חול הופכת להר ומתי מכללה שבנויה כולה מבטון מזוין נקראת מוצב צבאי? אולי בכלל רצוי להתחיל לבנות את מכללת ספיר לעומק. נקרא לה "מוסד תת קרקעי להשכלה גבוהה". בעצם יש חשש שבמהלך החפירות ניפגש עם המנהרות של החמאס. וותרו, וותרו על הרעיון.

נבו: אבל רק על הפודיום והמיקרופון אף אחד אף פעם לא חושב. הם אלו שסופגים את השעמום הצרוף הזה שנה אחרי שנה. כמה הבטחות ושקרים יגידו נבחרי הציבור כשהם עומדים מוגנים מאחורי הפודיום חסר האונים, ונעזרים ביכולותיו המופלאות של המיקרופון להגביר דברים כל כך חסרי טעם ותועלת? כמה יריקות הוא עוד יסבול המיקרופון המסכן הזה, ובעבור מה כל הסבל הזה? כיסא? תיק? האם מישהו שאל את הפודיום מה דעתו על הקלישאות של יאיר לפיד? האם הוא בכלל רוצה להעניק לו הגנה כלשהי? מה חושב ומרגיש המיקרופון כשמירי רגב יורקת לו בפנים שנה אחרי שנה? האם גם הוא נרדם בנאומים של שלי יחימוביץ? האם גם הוא מחפש בנרות את הכריזמה של בוז'י הרצוג? האם גם הוא מפחד מהעתיד של כולנו כאשר ליברמן פותח את הפה ומתחיל לדבר?      

 

0 תגובות
זכרונות וחוויות מכנס שדרות לחברה וידידות
25/11/2014 16:18
לחשוב מחוץ לממ"ד

עלה תאנה- דו"ח על הבנאליות של כנס שדרות לחברה וידידות

מחזה מנקודת מבטם של נבו, הפודיום והמיקרופון

נבו: כל שנה ושנה הם באים בשיירות ארוכות במיוחד של רכבים שחורים במיוחד ועם חלונות כהים במיוחד, שחס וחלילה לא נדע מה הולך להם בספסל האחורי של הרכב. כל פעם מחדש באים אותם המקצוענים ואותם המומחים שמתמחים במדע הכי פחות מדויק והכי פחות מתקדם שנקרא "הפוליטיקה הישראלית".

הם באים לביקור השנתי שלהם בשדרות שמרגיע ומשקיט להם את המצפון, לפחות עד הכנס הבא. בסוף היום ישובו לביתם ורובם באמת ובתמים ירגישו כי עשו את כל שביכולתם למען תושבי הדרום. "באנו להראות הזדהות עם תושבי הדרום", הם אמרו ואומרים, אחד אחרי השני, ובאותו הזמן האגו שלהם מזדקר ומזדקף. "תושבי הדרום" הוא הכינוי החדש שהם נתנו לנו אחרי שהמושג העתיק " עוטף עזה", התרחב יחד עם יכולת שיגור הטילים של החמאס. 

מיקרופון: אחד אחד ואחד אחרי השני הם יעלו על דוכן הנאומים ויגידו בדיוק את אותם הטקסטים שהם אמרו בשנה שעברה. הם ישחקו בטונים של הצליל בדיוק כפי שעשו בשנה שעברה, וישתמשו בדיוק באותן תנועות ידיים ובדיוק באותן הבעות פנים. הבעות נרגשות כאלו, מעט מופתעות ובעיקר משעממות להפליא כשרואים אותן בפעם השביעית. כל אחד יחכה לתורו ובשעת השיגור יקדם את מטרותיו (האישיות לרוב) על דוכן הנואמים.

פודיום: יאיר ילבש חולצה שחורה או חליפה יוקרתית והוא יגיד באותו טון מחוספס ומוכר: "שדרות, תל אביב וירושלים", "גורלם אחד". "בלי ביטחון בשדרות אין ביטחון בתל אביב". הוא ידבר וידבר, ואני בינתיים אתפלל שמשה איבגי יבוא להציל את המצב ולהגיד משהו כנה. הרי עדיף שחקן קולנוע איכותי עם יושר מאשר עיתונאי בינוני עם תכנית טלוויזיה.

 מיקרופון: פעם, לפני הבחירות, בזמן שהוא עוד היה רק מדבר, אני והפודיום היינו היחידים שצריכים לספוג את כל זרזיפי המגלומניה שיצאו לו מהפה. היום כשהוא מדבר, קוראים לזה חוק מע"מ אפס וכולנו נרטבים מזה ביחד. למה? כי יאיר הוא איש של עקרונות! יש לו נקודה להוכיח ואין שום דבר שיפריע לו אחרי שהוא זיהה מטרה ונעץ בה את השיניים. בעיקר לא עניין שולי כמו טובת העם או שימוש בהיגיון הבריא.

פודיום: למה? מיקרופון: כי הוא חייב להראות לכולם שמעמד הביניים עומד ראשון בסדר העדיפויות שלו. מעמד הביניים כל כך חשוב לו שהוא מוכן לעשות טעות שעולה ותעלה לאותו מעמד ביניים מיליארדים, והכל בשביל להוכיח נקודה. פודיום: מזתומרת להוכיח נקודה? יאיר לא יודע מה הוא עושה? מיקרופון: ברור שהוא יודע. הוא כתב לפחות ארבעה טורי דעה על יוקר המחייה בחמישה עיתונים שונים, ואפילו הייתה לו היכרות עם שוק הנדל"ן, כשהחליט לקנות וילה בצפון ת"א. אדם עם ניסיון כה עשיר בתחום, למה שיקשיב לנגידה שסך הכל עסקה בתחום כמעט כל ימי חייה? מה היא כבר יודעת שהוא לא? אז מה עם כל מי שמבין בכלכלה סביבו מעדיף להתפטר, זה לא אומר שהוא טועה או שהוא בכלל צריך להתרגש ממה שאחרים אומרים. העיקר שמעמד הביניים עומד בראש סדר העדיפויות ובעיקר לפני האגו.

אבל יאיר הוא עוד נסבל, אותי מטרידים יותר האחרים. פודיום: איזה אחרים? מיקרופון: נו, הרגילים, האלו שעושים סצנות כל פעם מחדש. פודיום: למשל?

מיקרופון: למשל מירי רגב. כמו בכל שנה גם הפעם היא תעשה מעשה טיפשי כזה או אחר בשביל להימנע מדיון כלשהו שדורש מחשבה מעמיקה. "כפיים", "דגל" זה רק תלוי מה ישימו הפעם על הבמה. אח"כ היא תסביר שהיא מתנהגת כמו ילדה בת 6 כי בניגוד לשאר הפוליטיקאים היא עצמה חלק מהעם, ולכן היא "עממית" ולכן היא גם לא מתביישת להתנהג בגסות ולא לתת לאחרים לדבר. אז מה אם פעם אחת נפלט לה שהמהגרים הם סרטן בגוף של המדינה, קורה, נפלט. זה ממש לא אומר שהיא הסיתה את תושבי דרום ת"א היהודים לשרוף לבני אדם אחרים את הרכוש הפרטי היחיד שיש להם בחיים. זה עניין מקרי בהחלט שהיא אמרה x והם החליטו לעשות y. אמנם הם עשו את זה אחרי ששמעו אותה נואמת, אבל היא לא הדליקה להם בעצמה את הלפידים. 

פודיום: מה עוד? מיקרופון: אתה בטוח שאתה מסוגל עוד להמשיך? אז ככה: שלי ובוז'י ימשיכו לנגוס בזנב של ביבי כמה שהם רק יכולים וכמה שהם רק יצליחו. אותו מיעוט קטן ושולי שנשאר לשמאל הישראלי ימשיך להתפלל שיבוא מנהיג אמיתי ויחלץ את מפלגת העבודה מהבוץ של עצמה. זהבה גלאון תריב בצעקות עם אחד המתנחלים. הוא יאשים אותו בהסכמי אוסלו והיא תקרא לו פשיסט או תגיד שהוא מסוכן לעתיד המדינה. הוא ישיב לה שהיא וחברותיה מהשמאל הקיצוני מסוכנות ושום דבר לא יתפתח לשום מקום כרגיל. הקהל ימחא כפיים ויאפשר לכל "מדעני המדינה" ללכת לישון עם מצפון נקי. אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא גם מה שיהיה. הכל תמיד אותו דבר.

מיקרופון: עד מתי הם ימשיכו להאמין לאותן ההבטחות מאותם האנשים? למה הם עדיין ממשיכים למחוא כפיים לאנשים שבמטיחים להם דברים שהם אף פעם לא מקיימים? מתי הם יפסיקו להסתפק בכסף למיגון  המכללה, וכמה עוד בטון דרוש בשביל שהם ירגישו מוגנים וממוגנים?

פודיום: מתי גבעה של חול הופכת להר ומתי מכללה שבנויה כולה מבטון מזוין נקראת מוצב צבאי? אולי בכלל רצוי להתחיל לבנות את מכללת ספיר לעומק. נקרא לה "מוסד תת קרקעי להשכלה גבוהה". בעצם יש חשש שבמהלך החפירות ניפגש עם המנהרות של החמאס. וותרו, וותרו על הרעיון.

נבו: אבל רק על הפודיום והמיקרופון אף אחד אף פעם לא חושב. הם אלו שסופגים את השעמום הצרוף הזה שנה אחרי שנה. כמה הבטחות ושקרים יגידו נבחרי הציבור כשהם עומדים מוגנים מאחורי הפודיום חסר האונים, ונעזרים ביכולותיו המופלאות של המיקרופון להגביר דברים כל כך חסרי טעם ותועלת? כמה יריקות הוא עוד יסבול המיקרופון המסכן הזה, ובעבור מה כל הסבל הזה? כיסא? תיק? האם מישהו שאל את הפודיום מה דעתו על הקלישאות של יאיר לפיד? האם הוא בכלל רוצה להעניק לו הגנה כלשהי? מה חושב ומרגיש המיקרופון כשמירי רגב יורקת לו בפנים שנה אחרי שנה? האם גם הוא נרדם בנאומים של שלי יחימוביץ? האם גם הוא מחפש בנרות את הכריזמה של בוז'י הרצוג? האם גם הוא מפחד מהעתיד של כולנו כאשר ליברמן פותח את הפה ומתחיל לדבר?      

 

0 תגובות
שיחות חולין שהורסות אותנו מבפנים
21/07/2014 20:32
לחשוב מחוץ לממ"ד

שיחות החולין שהורסות אותנו מבפנים

בימים הקשים שבהם אנו נמצאים, גובר זעמו של הציבור הישראלי, ככל שגדל מניין ההרוגים בקרבות הקשים  שמתחוללים בעזה. הזעם הציבורי בא לידי ביטוי, בין היתר, באמירות של שנאה כדבר שבשגרה, ובפתרונות של ענישה קולקטיבית כגון דרישה לחרב את עזה על כל יושביה ללא יוצא מן הכלל. אותן אמירות ופתרונות נאמרים על כוס קפה בזמן העבודה, בעת ארוחת הצהריים ובערב כשיושבים עם המשפחה. ההתייחסות לתושבי עזה החפים מפשע ולצלם האנוש שבהם, מפנה את מקומה לטובת הפתרונות הקלים והאכזריים של הטכנולוגיה הצבאית, במיוחד כשהיא עומדת למבחן המציאות של המלחמה: "הפצצה מסיבית מהאוויר", "השטחת הקרקע של עזה" ושימוש ב"תותחים הכבדים" שיש לנו בארסנל הנשק בדימונה. אלו הם רק חלק קטן מהפתרונות היצירתיים והנוראיים שנשמעים בכל מקום שבו מתקיימת שיחה בין ישראלים.

אנשים נורמטיביים להפליא מציעים פתרונות אכזריים להפליא, בסיטואציות רגילות להפליא. למרות שאלו רעיונות אשר ביסודם מבקשים למנוע הרג נוסף של חיילי צה"ל, הם אותם הפתרונות שעלולים לגזור עלינו את אובדן צלם האנוש ולהחריב את הדמוקרטיה הישראלית. רעיונות אלו מסוכנים במיוחד דווקא משום שהם נשמעים מפיהם של אנשים שנתפסים בעינינו כנורמטיביים במיוחד. שכן, משום שהם נשמעים מפי חברים קרובים ואפילו בני משפחה, הם מקבלים מעין הילת שקר של אמינות, היגיון ומחשבה רציונלית. רעיונות אלו מסוכנים פי כמה וכמה דווקא עכשיו בשעה זו, כשחיילינו נלחמים בשכונות התופת של עזה. הם מסוכנים במיוחד משום שאלו הם הרגעים בהם עומד המוסר של מדינת ישראל למבחן ממשי, בתוך התופת של עזה.

 דיבורים אלו, הם הדשן שמפרה את הקרקע להתפתחותה של אלימות קיצונית, והם שהופכים את הערבים ככלל לאויב אחד גדול ואיום, ובה בעת אותנו לעיוורים בין טוב לרע. אותם דיבורים של אנשים רגילים מעניקים לגיטימציה לאנשים שמונעים על ידי שנאה, וכבר איבדו כל צלם אנוש. אנשי הטוקבקים הארורים, אלו שרואים בעיניהם ילדה בת 4 מעזה שמקבלת בישראל טיפולי כימותרפיה ומה שעולה להם בראש הוא: "מחבלת פוטנציאלית", "בזבוז כספי ציבור" ואפילו מאחלים לה להפסיד למחלת הסרטן. דיבורים כאלו של שנאה מאיימים על קיומו של נוהל "הקש בגג" מהסיבה ששום טיל קסאם לא נשלח עם התראה כלשהי לישראל, אז למה שאנו נפעל אחרת? דיבורים אלו גם יביאו לסגירתו של "בית חולים שדה" שפתח צה"ל בעזה, מהסיבה הפשוטה שכולם הם אחד וכולם הם האויב. דיבורים של שנאה רואים בכל מחווה הומניטרית סימן של חולשה ורפיסות ישראלית.

מה שלא מבינים אותם האנשים שמבקשים לחרב עולמות וחיים שלמים בשיחת חולין, הוא שהם עצמם איום קיומי למדינת ישראל. שכן, ברגע שמדינת ישראל תפסיק לעשות הבחנה בין הרוצחים והפושעים של ארגון החמאס ובין האזרחים החפים מפשע שחיים בעזה, היא תאבד כל צלם אנוש ואופי דמוקרטי. באותו האופן, ברגע שצה"ל יפסיק לעשות את אותם מאמצים למנוע פגיעה בחייהם של חפים מפשע, אפשר לומר שהפכנו כולנו לרוצחים, שאינם שונים מהחמאס.   

כשם שאנחנו מבדילים בין טוב לרע, חובה עלינו להמשיך ולהבדיל בין רוצחי החמאס לאזרחים חפים מפשע. כאן נבחנת מדינת ישראל בשאלות מהותיות של "מי אנחנו", "מה אנחנו" ו"איך אנחנו פועלים". אותן מחוות הומניטריות וההבחנה שבין אדם ובין רוצח, הם שהופכים את מלחמתנו למוצדקת. הם שיאפשרו לנו להביט במראה בשלב שלם, גם לאחר המבצע, ולדעת שלא איבדנו צלם אנוש. הם שיקבעו עם נישאר טובים או נהפוך לרעים.   

0 תגובות
טקסט שכל ישראלי צריך לקרוא בשביל להבין איך
17/07/2014 15:41
לחשוב מחוץ לממ"ד
על קיר הברזל 
 
פרסום ראשון: ראזסווייט 4 , בנובמבר 1923 
שפת המקור: רוסית 
 
בניגוד לכלל היפה – להתחיל את המאמר מעצם העניין – עלי להתחיל מאמר זה בהקדמה, 
ומה עוד – בהקדמה אישית. את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, 
למצדד גירושם מן הארץ וכו . ' אין זה אמת. מבחינה רגשית – יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל 
שאר העמים: שוויון נפש אדיב. מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך שני עקרונות. האחד, 
גירושם של הערבים מארץ-ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; 
בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים. והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה 
את "תכנית הלסינגפורם" נסחנוה לא בשביל לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל 
העמים; ויסודה הוא שיווי- זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם 
צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי. כפי שרואה 
הקורא, הרי זה "אני מאמין", האומר כולו שלום. ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת 
השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי 
לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחסם של הערבים אל הציונות .
 אחרי הקדמה זו נעבור לעצם העניין .
 
א 
 
 על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות 
העתיד הנראה באופק. אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי 
לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-אדם הטובים הללו 
להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את 
הסכמתם מרצון של ערביי ארץ- ישראל להפיכתה של ארץ- ישראל האחת מארץ ערבית לארץ 
בעלת רוב יהודי .
 
יש לו לכל קורא מושג כללי על דברי ימי ההתיישבות של ארצות אחרות. אני מציע לו להיזכר 
בכל הדוגמאות הידועות; ויואיל- נא לאחר בדיקת כל הרשימה לנסות ולמצוא לכל הפחות 
מקרה אחד, שבו נעשתה ההתיישבות בהסכמתם של ילידי-המקום. לא היה מקרה כזה. 
ילידי- המקום – אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים, – נלחמו תמיד בעקשנות נגד  
 
המיישבים – אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים. עם זאת דרך פעולתו של המיישב לא 
השפיעה כלל ועיקר על יחסו של יליד-המקום אליו. עמיתיהם של קורטס ופיסארו, , או נאמר, 
אבותינו בימי יהושע בן-נון התנהגו כשודדים; ואולם "האבות המהגרים" האנגלים והסקוטים, 
החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית, היו בחירי האדם, בעלי 
 
פאתוס מוסרי גבוה, שלא רצו לפגוע לא רק באיש אדום-העור אלא אפילו בזבוב והם האמינו 
בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים. ואולם יליד-המקום 
נלחם באותה מידת אכזריות הן נגד המיישבים הרעים והן נגד המיישבים הטובים. שום 
תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם יש באותה ארץ אדמות פנויות רבות. לפי המניין ישבו 
בשטחי ארצות-הברית בשנת 340 1921 אלף אדומי עור; אולם גם בזמנים הטובים לא מנו 
אלה יותר משולשת-רבעי מיליון בכל המרחב העצום למן לאבראדור ועד ריו גראנדה. לא 
היה אז בעולם אדם בעל דמיון חזק כזה, שיחזה מראש ברצינות סכנה של "גירוש" אמיתי 
הנשקפת לילידי- המקום על ידי הזרים, שבאו זה מקרוב. ילידי המקום נלחמו לא משום 
שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום 
בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא .
 
כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את 
ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור ; לא רק לבעלי- בית 
חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק- הבית, הוא לא יתן רשות-
כניסה מרצונו הטוב .
 
דבר זה מתייחס גם אל הערבים. עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים 
הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט 
אוהב- בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ- ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב 
לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל. מבחינה תרבותית הם פיגרו מאחורינו 
כ 500- שנה, מבחינה רוחנית אין הם מחוננים בכוח-הסבל שלנו, אף לא בכוח-הרצון שלנו; 
ואולם בזה גם מסתיים ההבדל הפנימי בינינו. הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו, 
ובדיוק כמונו נתחנכו מאות בשנים על שיטת הפלפול החריף: נספר להם מה שנספר, הם 
מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו, כשם שאנו מבינים את הנעשה במעמקי 
נשמתם. ואל ארץ- ישראל הם מתייחסים, לכל הפחות, באותם אהבה אינסטינקטיבית 
ובאותה קנאות אורגאנית, שבה התייחסו האצטקים אל מכסיקו שלהם, או הסיאוקסים אל 
הערבה שלהם. ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות 
תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי –, הזייה ילדותית זו נובעת אצל  
 
"חובבי- הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו 
הצגת- דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על 
מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד. אומרים 
שלעיתים קרובות ניתן לשחד ערבים בודדים, אך מזה אין להסיק, שערביי ארץ-ישראל 
בכללותם מסוגלים למכור את רגש הפאטריוטיזם הקנאי שלהם , רגש שאפילו הפאפואסים 
לא מכרו אותו. כל עם נלחם נגד מיישבים על עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת 
ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של 
תקווה .
ב 
 
רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, 
ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו 
הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת. אזכיר מקרה אחד מרבים. 
לפני שלוש שנים, בעת ביקורו של מר סוקולוב בארץ-ישראל, נשא הוא שם נאום גדול על 
אותה אי-הבנה. הוא הוכיח בראיות חותכות, כי הערבים טועים טעות מרה, אם הם חושבים, 
שאנו רוצים לקחת מהם את רכושם או לגרשם, או לדכאם: אפילו אין אנו רוצים בממשלה 
יהודית; אנו רוצים בממשלה המייצגת את חבר-הלאומים. על נאום זה השיב העתון הערבי 
"אל כרמל" במאמרו הראשי, שאת משמעו אני מוסר על-פי הזכרון אך במדוייק. הציונים 
מתרגשים לשווא: אין כאן שום אי-הבנה. מר סוקולוב אומר את האמת, אך הערבים יודעים 
אותה יפה גם בלעדיו. מובן, שהציונים אינם חולמים עכשיו לא על גירוש הערבים, לא על 
דיכוים ולא על ממשלה יהודית; מובן, שברגע הנוכחי הם רוצים בדבר אחד בלבד –
שהערבים לא יפריעו להם לעלות. הציונים מבטיחים, שהם יעלו לארץ רק בהתאם לכושר-
הקליטה הכלכלי של ארץ- ישראל. אך בעניין זה לא היו לערבים ספקות מעולם: הרי דבר זה 
מובן מאליו, שכן אחרת אין כלל לגרש מן הארץ אף ערבי אחד. "רק בזה" רוצים הציונים –; 
ודווקא בזה אין הערבים רוצים, משום שאז ייהפכו היהודים לרוב, ואז ממילא תוקם 
ממשלה יהודית, ואז יהא תלוי גורלו של המיעוט הערבי ברצונם הטוב של היהודים; ושלא 
נוח להיות מיעוט –, על זאת היהודים עצמם מספרים בדרך נמלצת מאוד. ומשום כך אין כאן 
שום אי- הבנות. היהודים רוצים בדבר אחד בלבד – בעליה חופשית; והערבים דווקא בעליה 
יהודית זו אינם רוצים .
 
טיעון זה של העורך הערבי הוא פשוט וברור כל-כך, שכדאי היה ללמוד אותו בעל-פה ולהניחו 
ביסוד כל הרהורינו לעתיד לבוא בשאלה הערבית. אין זה חשוב כלל, באלו מלים הרצלאיות 
או סמואליות – נשתמש להסברת מאמצי ההתיישבות שלנו. ההתיישבות גופא נושאת  
 
בחובה את הסברתה שלה, היחידה, שאין להפקיעה, והמובנת לכל יהודי בר-דעת. 
להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; אך מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל ז ה הוא 
מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר .
 
 ג
 
בעיני רבים נראית התכנית כדלקמן מושכת- לב ביותר: יש לקבל הסכמה לציונות לא מערביי 
ארץ- ישראל, מאחר שדבר זה הוא בלתי אפשרי, אלא משאר חלקי העולם הערבי, בכלל זה 
סוריה, ארם נהריים (עיראק) 'חיג , אז ואולי אף מצרים. אילו גם היה דבר כזה אפשרי, הרי גם 
אז לא היה בכך כדי לשנות את המצב מיסודו: בארץ-ישראל גופא היה הלך-רוחם של 
הערבים ביחס אלינו נשאר כמות שהוא. איחודה של איטליה הושג בזמנו במחיר זה, 
שטרנטו וטריאסט נשארו בידי השלטון האוסטרי ואולם תושביהן האיטלקיים של טרנטו 
וטריאסט לא זו בלבד שלא השלימו עם זה, אלא להיפך, המשיכו במרץ משולש במלחמתם 
באוסטריה. אילו גם היה אפשר (ואני מפקפק בכך) לשכנע את ערביי באגדאד ומכה, שארץ-
ישראל אינה בשבילם אלא חבל- ספר קטן ובלתי-חשוב, הרי בשביל ערביי ארץ- ישראל היתה 
ארץ- ישראל נשארת גם אז לא חבל-ספר, אלא מולדתם היחידה, מרכזו ומשענו של קיומם 
הלאומי העצמי. ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של 
ערביי ארץ- ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת .
 
ואולם גם הסכם עם הערבים הלא-ארץ- ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם. 
כדי שהערבים הלאומיים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו לשלם לנו מחיר רציני כזה, 
שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ 
השוכנת בעצם מרכזה של ה"פדראציה" וחותכת אותם לחצאים - , עלינו להציע להם תמורה 
גדולה עד למאוד. ברור, שיש רק שתי צורות אפשריות של מתן תמורה כזאת: או כסף, או 
סיוע פוליטי, או שניהם כאחד. ואולם אין לאל ידנו להציע להם לא זה ולא זה. מה שנוגע 
לכסף, הרי זה מגוחך אפילו לחשוב על כך, שנוכל לממן את ארם-נהריים או את חיג' , אז
כשכספנו אינו מספיק אפילו בשביל ארץ- ישראל. גם לדרדק ברור, שהארצות הללו, בעלות 
העבודה הזולה, ימצאו בדרך פשוטה את ההון בשוק בקלות רבה יותר משנמצאם אנו בשביל 
ארץ- ישראל. כל הדיבורים על נושא זה של תמיכה חומרית, הינם בעצם או תרמית-עצמית 
ילדותית או קלות-דעת מחוסרת מצפון. ואכן, יהא בכך משום חוסר- מצפון גמור מצדנו, אם 
נדבר ברצינות על מתן תמיכה פוליטית ללאומיות הערבית. הלאומיות הערבית שואפת למה 
ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית. 
בתרגום ללשון פשוטה, משמע הדבר הוא - גירושה של אנגליה מארם-נהריים וממצרים ,  
 
גירושה של צרפת מסוריה, ואחר- כך אפשר גם מטוניס, אלג'יר ומארוקו. עזרה מצדנו בכיוון 
זה - אפילו בעקיפין – יהא בה משום התאבדות וגם משום בגידה. אנו נשענים על 
המאנדאט האנגלי; על הצהרת באלפור חתמה גם צרפת בסאן- רמו. איננו יכולים להשתתף 
בקנוניה פוליטית, שמטרתה לגרש את אנגליה מתעלת סואץ ומן המפרץ הפרסי, ולחסל את 
צרפת לגמרי בתור מעצמה קולוניאלית. משחק כפול כזה לא רק אסור לשחק: אפילו לחשוב 
עליו אין זה מן הראו . י ירמסו אותנו – ובחרפה שנהיה ראויים לה – עוד לפני שנספיק לזוז 
בכוון זה .
 
המסקנה: לא לערביי ארץ- ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד 
ארץ- ישראל. משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך בני- אדם, החושבים 
שהסכם כזה הוא בגדר sine qua non conditio (תנאי בל- יעבור) לציונות יכולים כבר 
עכשיו לומר: non (לא) ולהסתלק מן הציונות. התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או 
להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק 
בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה 
של האוכלוסיה המקומית להבקיע .
 
בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות 
כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד. לשם מה זקוקים אנו להצהרת בלפור לשם מה 
זקוקים אנו למאנדאט? משמעותם בשבילנו נעוצה בכך, שכוח חיצוני הטיל על עצמו 
התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל ובטחון כאלה, שבהם תהיה האוכלוסיה המקומית , 
למרות כל רצונה, משוללת אפשרות להפריע להתיישבותנו באורח מינהלי או פיסי. ואנו 
כולנו, בלא יוצא מן הכלל, דוחקים בכוח החיצוני הזה, יום- יום, שימלא את תפקידו בתקיפות 
ובלא ריתוי. בעניין זה אין הבדל ממשי בין ה"מיליטאריסאטים" שלנו ובין ה"צמחוניים" שלנו. 
אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים, ואנשי מחנה 
שלישי, מצדדי הסכם עם באגדאד, מוכנים להסתפק בכידוני באגדאד (זהו טעם לפגם, 
מוזר ומסוכן ; ) ואולם כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל. ועם זאת אנו עצמנו 
מקלקלים משום - מה את עניננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב מעצמת 
המאנדאט את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בנסיונות הידברות חדשים 
לבקרים. דיקלום מסוג זה הורס את ענייננו; לפיכך, המשימה שמגמתה להבאיש את ריחו, 
להצביע על דמיוניותו ואי-הכנות שבו –, איננה רק בגדר תענוג, אלא גם חובה .
 
ד 
  
 
ראשית, על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני 
משיב: לא נכון. אחת משתיים: או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו 
היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון .
 
ומשהכרענו – הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים את 
הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים 
להפריע בכוח להגשמת הצדק, משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם, הרי צריך 
להפריע להם בזה, ושוב בכוח. זוהי תורת המוסר; ואין שום מוסר אחר .
 
שנית, אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם 
ערביי ארץ-ישראל. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו 
את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, 
ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם 
חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, 
כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות 
שסיסמתם היא "בשום אופן לא , " את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק 
אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת 
ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, 
או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, 
שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם 
הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ- ישראל, שלא 
יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים 
אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות 
להגיע להסכם בהווה .
0 תגובות
טקסט שכל ישראלי צריך לקרוא בשביל להבין למה
17/07/2014 15:38
לחשוב מחוץ לממ"ד

בנימין זאב (תיאודור) הרצל

מדינת היהודים

Der Judenstaat

 

קטעים אלה מופיעים בספרו של אברהם הרצברג, הרעיון הציוני, כתר ירושלים, 1970 עמ' 165 – 174

וכן באתר פרויקט בן יהודה (נדלה בתאריך 16 לפברואר 2011):

http://www.benyehuda.org/herzl/herzl_003.html

 

אין איש אשר יוכל להכחיש את דבר עני היהודים ומצוקתם.  בכל הארצות שבהם הנם יושבים במספר רב, נרדפים הם על צואר.  שווי זכיותיהם הוא כלא היה, גם בארצות אשר נכתב ונחתם בספרי חוקיהן.  גם השערים למשרות הבינוניות בעבודת הצבא, ובמוסדות הממשלה והצבור, סגורות ומסגרות לפניהם.  ובעולם המסחר והמעשה נשמע בּלי הרף את הקול הקורא: "אל תקנו מאת היהודים"!

החרפות והזלזולים הנשמעים בבתי המחוקקים והמועצות, באספות העם, בכתבי העתים, מעל הבמות בבתי התפלה, בחוצות ובדרך המסע, בבתי מלון אחרים, וגם בבתי משחק ושעשועים, ירבו מיום ליום.   שונות הן הרדיפות לפי מנהג המדינות והחברות ומעלות רוחן השונות.  מושבות היהודים ברוסיה הנן למשסה ולבזה, ברומיניה תשכלם החרב לעין השמש, באשכנז יקראו להם למהלומות לעת מצא, באוסטריה מרימים בני בלי שם ראש ומכבידים אכפם על כל חיי הצבור, באלג'יר סובבים כמרים מטיפים להרג ואבדן, בפריז מתכנסת החברה הרמה לתוך חוגה ואינה נותנת לכל איש יהודי לקרב אליה – הכל לפי מנהג המדינה.  לא נחשוב וניזול כרוכלא את כל הצרות והתלאות; נעבור על הפרטים המיוחדים, אף כי הם מכאיבים את בשרנו ולבנו מאד.

אין את נפשי לעורר עלינו את מדת הרחמים והחמלה, לא יועיל לנו הדבר, אף לא לכבוד הוא לנו, די לי לשאול את פי אחי בני עמי: האמת נכון הדבר, כי בארצות, שהיהודים יושבים בהם במספר מסוים, מצב היהודים בתור רופאים, עורכי דין, חרשים ואמנים, מורים ופקידים שונים למיניהם, הולך הלוך ורע מיום ליום ומשנה לשנה? האם באמת רע ומר גורל אחינו בני המעמד הבינוני, עד כי אבדה מהם עצה? אם אמת נכון הדבר, כי ההמון השואף לטרף חורש תמיד מזמות רעות עשירי עמנו? האם אמת נכון הדבר, כי רבה צרת עניינו  מעניי כל עם ועם ושברם  גדול על אחד אלף?

אדמה, כי כלנו נרדפים הננו, בעיני אחינו הגדולים רע המעשה, על הבינונים המשא הוא כבד מנשוא והעניים שבנו נואשים מתקוה וקצים בחייהם.

מעשה שאין לסתור אותו: הכל הולך אל מקום אחד, ו מבטא אחד לכל הרדיפות השונות – כפתגם השגור בפי העם הברליני: "גשו הלאה, יהודים"!

שאלת היהודים נכלל אפוא בפי במלים האלה: הבאה העת, כי נעזוב את הארצות, שבהן אנו יושבים? ואנה פנינו מועדות?

או אולי נוכל להשאר עוד פה? ועד מתי?

אנסה להשיב על השאלה, אם נוכל להשאר פה.  הנוכל לקוות לימים טובים מאלה, לשבת בדד ולדום, לצפות לעזרה ממרום, עד כי יהפך לבב השרים והעמים ויערה עליהם הרוח לאהבה אותנו ולחמלה עלינו? והנה אנכי אומר, כי לא נוכל לקוות שישתנה מצבנו לטובה, יען אשר השרים – גם אם יאהבונו בלבם כאהבתם לכל אזרחי ארצם – אין לאל ידם להיות לנו למגן ולסוכך עלינו, ככל אשר יוסיפו להאיר אלינו פנים, ככל אשר יגדילו את חסדם אתנו, כן יגדילו את השנאה בלב צוררי ישראל.

וחסדם זה, הנראה לאויבינו " כלפנים משורת הדין", לא יגיע לעולם אף למעט מן המעט שבזכיות יתר עם הארץ.

העמים אשר אנחנו יושבים בקרבם כלם יחד, אם בסתר או בגלוי, שונאים לנו.

ההמון הפשוט שאין לו כל עסק בקורות התולדה אינו שם לב גם לחקור אחריהן.  הוא אינו יודע, כי עון אבותיו מימי הבינים נפקד עתה עליו ועל כל יושבי אירופא בזמננו, אנחנו היינו מתוך הכרח לאשר עשונו ידיהם בחומות הגיטו הצרות! ידנו רמה, אין ספק, על כל שאר בני אדם בעניני ממונות ובעסקי כספים, יען אשר הכריחו אותנו בימי הבינים לעסוק רק באלה.  וכאז כן גם עתה יהדפונו בחזקת היד לעבוד את אליל הכסף בשערי הבירוא, בהרחיקם אותנו מכל יתר מקצועות המעשה ו העבודה.  והחסות בצל הבירוא היא מקור רעתנו, היא הנותנת יד לכל שטן ומקטרג לשוב ולהתעלל בנו.  בין כה וכה יוָלדו בקרבנו אנשי השכלה בינונית למכביר, אשר יעמדו על עמדם, וקשים הם לציבור כספחת, כשם שקשים לו אוצרות ההון, ההולכים ורבים בידי אחדים מאתנו, המלֻמדים העניים, שבנו מבקשים להם מנוס במחנה הסוציאליסטים, ובפרוץ המלחמה בחיי הצבור, תהפך ידה בנו בראשונה, יען כי בשתי המערכות, במערכת בעלי ההון וגם במערכת הסוציאליסטים, אל מול פני המלחמה אנו עומדים.

------------------------

 

דרכי פתרונה עד היום

האמצעים המלאכותיים, שהשתמשו בהם עד כה להיטיב את מצב אחינו ולהוציאם ממצוקותיהם, מקצתם היו רק דלים ורעים, כיסוד המושבות השונות,ומקצתם נבנו על יסודות רעועים, כנסיונות להפוך את בני עמנו יום אחד לעובדי אדמה בארצות פזוריהם.

ומה יסכן לנו אם אלפים אחדים מבני עמנו יעתיקו את מושבם אל ארץ אחרת? אם יעשו שם חיל, יעירו גם שם את שנאת שכניהם, ו אם לא יצליחו, יעלו בתהו ויאבדו.  על דבר העתקת  יהודים עניים לארצות אחרות כבר חויתי דעתי; העתקה כזאת לא תספיק לנו, לא תובילנו אל המטר, אף גם תתנגד למטרתנו, על ידה יתעכב פתרון שאלת היהודים ואי אפשר לה להפטר בדרך הזה לעולם,

ואולם כל האומר להפוך את כל היהודים לאכרים טועה טעות גדולה.  האכרים הם שדרה תולדית ונכרים הם במלבושיהם, אשר נשארו ברב הארצות כאשר היו לפני לפי שנים, ובכלי עבודתם, שלא שנו טבעם וצורתם מדורות קדומים.  האת  והמחרשה אשר ביד האכר נושנות הן, הוא עוד זורע מתוך הסנור והמטפחת, עודנו קוצר בחרמשו,  דש וחובט במקלו כמלפנים.  ואנחנו הלא נדע, כי הדברים האלה נעשים עתה ע"י מכונות.  גם שאלת עבוֹדת האדמה היא בכלל שאלת המכונות, ועתידה אמריקה לנצח את אירופא כבלוע בעלי הקרקעות הגדולים את הקטנים מהם.

תמונת האכר היא אפוא בימינו כצל עובר, ועוד מעט תעבור מן העולם.  ואם יעמלו עתה בכל עז לתת קיום למעמד האכרים, רק מפני נמוקים שבפוליטיקה עושה כזאת כל מי שמוצא בו חפץ.  להוסיף עתה אכרים חדשים על הישנים בדמותם ובתבניתם הוא מן הנמנע, דבר הבל ורעות רוח.  אין ביד כל איש, אף בכח הון עצום, להסב את התרבות אחורנית בחזקת היד.  הן גם להחזיק בנושנות ולדאוג לקיומן קשה מאד, וגם ביד העזות והתקיפות שבממשלות לא יצלח הדבר.

היאמרו אפוא להפוך את היהודי, שכבר קנה לו חכמה לאכּר בדמותו וצורתו העתיקה? והרי זה דומה כאומר אל היהודי: "הא לך חיצים וקשת וצא למלחמה"!

– "מה זאת!" – ישאל – "האנכי אלחם בקשת וחצים, בעת אשר אני רואה ביד האחרים קני רובה חדשים וכלי תותח עשויים ע"פ שטת קרופפ"!   טוב אשר עושים היהודים הפונים ערף לעצת החפצים לעשותם לאכרים.  הקשת היא כלי מלחמה יפה מאד ומסֻגלת לעורר בנו רגשות תוגה בעתות המרגוע, אך מקומה בבית האסף לשרידי קדמוניות.

אמנם במקומות אחרים עובדים היהודים את האדמה או, למצער, הם מבקשים להם עבודה כזאת.  אבל המקומות האלה יוכיחו  – כמושבות בהֵסֵן אשר בפרוסיה ופלכים אחשים שברוסיה – כי רק בהם האנטישמיות מתגברת, וגם עושה חיל ביותר.

כי הנה החפצים בתקון העולם, המטיפים בין היהודים לעבודת האדמה, אינם שמים לבם לשאול גם את פי אחד בעליה של העבודה הזאת, והוא, האכר: אין דורש ממנו שהוא יחוה דעתו בענין זה, וטענת האכר צדקת גם היא, עול המסים, דאגת הבצרת, לחץ בעלי הקרקעות הגדולים, שעבודת האדמה עולה להם בזול, ונוספת על אלה התחרותה של אמריקה ותבואותיה.  כל אלה ממררים את חייו של האכר יותר מדי.  מלבד זאת הן לא יוכלו להעלות את שער מכס התבואות עד אין קץ, כי גם הפועלים העובדים בבתי החרשת מבקשים אכל, ונחות לשום לב גם למשאלותיהם, אחרי אשר הצליחו עתה לעשות חיל בתור מפלגה מדינית. 

 כל המעצורים האלה נודעים למדי, על כן לא ארבה לדבר אודותיהם וכל מגמתי היתה רק להראות, איך נואלו עד כה האומרים לפתור את שאלת היהודים, ואיך יגעו לריק, בין שכִּוְנו לאיזה הנאה פרטית ובין שכוָנתם היתה רצויה וטובה.  לא נוכל להיטיב את מצבנו, גם בהעתיק מקצתנו את מושבותיהם, וגם בתחבולות השונות להוריד את עניינו ממדרגת השכלתם, על דבר תחבולת "ההתבוללות" הנפלאה כבר מלתי אמורה. 

הנה כן אין עצה ואין תחבולה לשנאת היהודים, והשנאה הזאת לא תחדל מהיות, כל זמן שלא תחדלנה  הסבות המולידות אותה.  אולם התחדלנה הסבות האלה?

--------------------

 

סבות האנטישמיות

לא נדבר בזה על הסבות שמקורן בהרגשה, במשפטים קדומים ובחסרון דעת, כי אם על הסבות המדיניות והכלכליות.  האנטישמיות שבימינו איננה את אשר היה לפנים, שנאה דתית, אף כי בארצות אחדות יש לה צורה דתית.השנאה שבזמן הזה שונה היא עד מאד מהשנאה לפנים, ובמקום אשר תגבר חילים, רק לרגל חפש היהודים באה, בעת אשר נפקחו עיני העמים הנאורים לראות את העול הנעשה לנו והחקים המעיקים תחתינו ויאמרו לקרוא לנו דרור, כבר אחרו את המועד.  על  ידי חקי הארצות לא יכולנו עוד להיות חפשים בארצות מושבותינו.  אז כבר התפתחנו בחומות הגיטו והיינו לעם החי במעמד הבינוני, ובצאתנו לחפשי מתוך החומות האלה הבאנו תחרות נוראה לכל המעמד הבינוני.  אחרי חפשנו הוצבו רגלינו פתאם על אדמת הבורגניות, אשר תאטר עלינו מסביב, והמלחמה כבדה עלינו מלפנים ומאחור, האזרחים הנוצרים נכונים לתת אותנו לטרף לסוציאליסטים, אבל גם זה לא הועיל.

ובכל זאת לא יוכלו עוד לבטל את חקי שווי זכויותינו במקום שכבר חקקו, לא לבד מפני שמתנגד הדבר לרוח העת החדשה, אך מיראה, פן יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מפלט בתוך מפלגות המהרסים הקיצונים.

כל כלי יוצר עלינו לא יצלח.  היו ימים אשר לקחו מיד היהודי את כספו וזהבו, ומה יוכלו לעשות היום למען תפוש את כל מטלטליהם? הלא המה רק שטרות של ניר, כתובים וחתומים, הסגורים על מסגר בכל פנות העולם, ואולי רק באמתחותיהם של הנוצרים, אמנם יכולים להעמיס עול מסים קשים על השטרות והמניות של מסלות הברזל ובתי האוצרות, ובארצות אשר בהן ילך ויגדל ערך המס לפי ערך הרכוש יוכלו להתפש כל נכסי היחידים.אבל כל הנסיונות האלה לא יגעו אל היהודים בלבד, וכאשר ינסו לעשות כזאת, לא יאחר לבא בחיי הכלכלה משבר גדול אשר יעשה שמות בכל הארץ, לא רק בין היהודים בלבד.

ומבלתי יכלת לעמוד בפני היהודים תגדל השנאה, תלך הלך וחזק בלב העמים מיום ליום ומשעה לשעה, ולא תחדל מלהתחזק עוד, כל זמן שלא יבערו את סבותיה מן הארץ.  הסבה הרחוקה היא הסגולה אשר רכשנו לנו במשך ימי הבינים, לבל נוכל להתבולל בעמים, והסבה הקרובה היא, התרבותם של היהודים בעלי השכלה בינונית, שאינם עולים ו אינם יורדים – או כי עליתם וירידתם שלא כדרך הטבע הן.  ברדתנו הננו עומדים בשורה הראשונה במחנה המפלגות הקיצוניות, בעת שמהעבר השני – אנו עולים למעלה, באספנו הון עצום ומבהיל.

------------------

 

פעולות האנטישמיות

בלחץ אשר ילחצונו לא ניטיב את דרכנו.  בני אדם אנחנו ככל יתר האדם.  לא נאהב את שונאינו – זאת לא נוכל לכחד.  אולם רק האיש היודע לכבוש את יצרו, לו לבדו הצדקה להעיר למוסר אזנינו.  הלחץ מביא אותנו לידי שנאה נגד הלוחצים אותנו, ושנאתנו תוסיף להגדיל את הלחץ; מחוג העגול הזה לא נוכל לצאת  לעולם.

 "אבל" – יקראו בעלי הרגש בחם לבבם – "אבל יכל נוכל, אם נעמול לטעת דעה בלב בני האדם אהבה לבני האדם אחיהם".

הנחוץ לי להוכיח, כי אך משאות שוא ומדוחים הם הדברים האלה? כל האומר ליסד את תקון העולם על תקון מדותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!

על דבר "ההתבוללות כבר חויתי דעתי.  איני חושב אף רגע, כי דרושה היא לנו.  הקבוץ הפרטי של עמנו נעלה הוא הערכו בדברי הימים, אף גדול כבודו, למרות הכנעתו ושפלותו, ולא לו להיות כלה ועובר מן העולם.  אולם לו הניחו לנו במשך שני דורות – יוכל היות כי עתה כבר התערבנו בגויים שכנינו, עד אשר לא נשאר מאתנו שריד.  אך לא יניחו לנו.  בהניח לנו אך זמן מצער – שבה תקופת השנאה מחדש לגזול את מנוחתנו, כאלו בעקב הצלחתנו כרוכה הקנאה, כי כבר הסכינו לראות אותנו בכל דור  ודור נבזים ושפלים, עניים שבעניים.  כחסרון דעת וצרות עין אינן רואים את רפיון  כחנו לעמנו ואת אבדן סגולתנו הלאומיות גם במקום הצלחתנו, רק הלחץ ידחפנו בחזקה לשוב למקור מחצבתנו העתיק לימים, רק המשטמה בכל סביבותינו תעשנו לגרים ונכרים בארץ.

אשר על כן הנו ולא נחדל מהיות, ברצון או באונס, קבוץ תולדי, בעל סגולות נכרות לעין כל, העושות אותנו לגוי אחד.

עם הננו – ושונאינו יעשונו לעם גם למרות חפצנו, והדבר לא חדש הוא בדברי ימינו, בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת  ומרגישים לפתע פתאם את כחנו כי רב הוא.  כן הדבר; גדול כחנו לרכוש לנו ארץ ולשבת ולחיות בה, ארץ אשר תהיה למופת לרבים, יש לנו כל האמצעים הרוחנים והחמרים הדרושים לתכליתנו. 

--------------------

 

ההצעה

ההצעה בצורתה היסודית פשוטה היא מאד, והיא צריכה להיות בכדי שתהא מובנת לכל.

יתנו לנו להאחז בכברת ארץ מיוחדת, אשר תספיק לכל צרכי האומה, ולשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.

ויסוד מדינה חדשה עומדת ברשות עצמה לא שחוק הוא; יכול הוא לקום, להיות ולצאת לפעולה.  הלא בעינינו ראינו בעשות זאת בימינו עמים, אשר לא כעמנו, החי בתוך המעמד הבינוני,כי אם עמים עניים בחומר וברוח, ובכן גם חלשים ממנו.  דבר גדול ונכבד בערכו הוא אל כל הממלכות, אשר האנטישמיות מצאה להן קן בהן, דבר מתן ארץ וממשלה בפני עצמה ליהודים.

למטרה הזאת, הפשוטה מאד בעיקרה היסודי וסבוכה בדרכים המובילות אליה נחוצים לנו שני פועלים גדולים: "אגדת היהודים" (Society of Jews) ורעותה "החברה היהודית" (Jewwish Company)

את אשר תכין הראשונה בדרך מדעי ומדיני, אותו תוציא השניה לפעולה.

החברה היהודית תעסוק במכירת כל נכסי היהודים היוצאים ותכלכל את מעשיהם ועסקיהם בארץ החדשה.

ויציאת היהודים, כאמור, חלילה לנו מחשוב כי תהיה לפתע פתאם, לאט לאט תתנהל ולעשרות שנים תמשך.  ראשונה יצאו העניים שבהם ויתקינו את אדמת הארץ לעבודה.  בסדר ובמשטר נכון וקבוע מראש יסללו שם דרכים ומסלות, יבנו גשרים יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו להם בתי מושב.  לרגל עבודתם יפרוץ גם המסחר בארץ, ונפתחו שוקי-מסחר ואליהם רב אדם ימשך.  בחפץ לב יבאו להאחז בארץ,איש איש על הוצאותיו וחשבון עצמו.  בעבדנו את האדמה יעלה מחיר הארץ, והיהודים יכירו חיש לדעת, כי יש שכר לכשרון רוח לקבלנותם, שהיתה להם ימים רבים לאבן נגף ועשתה אותה לשחוק ולקלסה בעיני העמים.

הבאים לכונן להם ארץ חדשה בימינו, לא יוכלו לעשות זאת כמעשה הדורות הראשונים לפני אלפי שנים.  אולת היא לשוב אחורנית במדרגות התרבות, כאשר יחשבו אחדים מ"חובבי ציון".  לו נטל עלינו, למשל, חיות רעות מן הארץ, אי אפשר שנלך בעקבות יושבי אירופא במאה החמישית.  לא נצא יחידים, איש איש רומחו וחניתו בידו לקראת הדובים; כי אם נתאסף לאגֻדת ציָדים בהמון חוגג וקול תרועה להחריד את אוכלי האדם ממעון רבצם, ובהאספם למקום אחד נשליך עליהם כדורי מות.

בבנותנו לנו בתים, לא נבנה בתי עץ רעועים על שפת הים, כי אם נבנה על פי תורת הבניה בימינו, בתים גדולים וחזקים, ספונים ויפים למראה מאשר עד כה, כי יש לנו אמצעים, שלא היו עוד לעולמים.

אחרי השדרות הנמוכות במצב בכלכלי תצאנה לאט לאט הגבוהות מהן, אנשים אשר דרכם נסתרה ונואשים מכל תקוה יצאו ראשונה.  ובראשם ילכו בני השכבות הבינוניות, הנולדים בקרבנו במדה מרובה מאד ו הנרדפים על צואר בכל מקומות מושבותיהם.

שאלת היציאה תבוא על פי ספרי זה וכוח כללי, אין זאת אומרת, כי נכריע בה על פי מנין רב הדעות.  בעשותנו כזאת – אך לריק נעמול ומראש נאכל את מעשה ידינו.  האיש אשר אין את נפשו ללכת אתנו, ישאר פה, התנגדות יחידים לא תעלה ולא תוריד.

ההולכים אתנו יתאספו לדגלנו, ואתנו יעבדו בדבור, בכתב ובמעשה.

היהודים המסכימים לרעיון הישוב יתאגדו והיו " לאגֻדת היהודים" ומלאו את ידה לדבר בשמם, לשאת ולתת בעדם עם הממשלות.  "האגֻדה" תקום עפ"י משפטי העמים וחקיהם והיא תכונן את הארץ, וממנה יתד ופנה לבנין ארץ מושבנו.

אם יאותו אפוא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ ניטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגֻדה לפניהם לשאת ולתת עמהם בדבר הארץ, אשר אליה תשא את נפשה, והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא (ארצנו הקדושה) וארגנטינא.  בשתי אלה כבר החלו בני עמנו להתישב ולהשתקע, אף כי לא הבינו, כי העתקת היהודים זעיר שם זעיר שם לא תובילנו אל המטרה.  העתקה כזו סופה להרע ולהשחית, כי בוא יבוא היום, אשר היהודים יהיו גם בארצות ההן למשא כבד על אזרחי הארץ, והממשלות תהינה מוכרחות לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים הנודדים.  היציאה תביא לנו תועלת רק אם תוסד על בסיס נכון ובטוח, אם נצא אל ארץ, אשר תהיה ממלכה בפני עצמה.

"אגדת היהודים" תשא ותתן עם ראשי הארץ ושריה בהשכמת ממלכות אירופא האדירות, אחרי אשר תיטב בעיניהן ההצעה הזאת, ואנחנו הן נוכל להביא תועלת רבה לשרי הארץ המושלים בה עתה, לשאת אתם במשא שטרות חובותיה, לסול מסלות ודרכים שהם נחוצים גם לנו ועוד דברים רבים כאלה.  והנה יסוד ארצנו יביא הנאה גם לשכניה מסביב, יען כי ברב או במעט תעלה התרבות  של איזה ארץ זו את ערך הרצות אשר סביבותיה.

-------------------

 

  פלשתינא או ארגנטינא

הנבחר בפלשתינא, או בארגנטינא? "האגֻודה" תבחר בארץ אשר תוכל ואשר עליה יסכימו רב בני עמנו, האגֻודה תחליט באיזה מהן נבחר. 

ארגנטינא היא אחת הארצות הדשנות והפוריות שבעולם, ארץ רחבת ידים מאד ואקלימה ממוצע.  ממשלת העם בארגנטינא תתן לנו בחפץ לב כברת ארץ להאחז בתוכה, הגרת היהודים שעד כה לא הפיקה רצון מאת  יושבי הארץ; עתה עלינו להעיר את אזן הממשלה בארגנטיא על ההבדל הרב שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.

ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקות לשוב אליה.  לו חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת כי עתה נָתַנו לו ידינו להביא סדרים בעניני האוצרות של ממלכתו, ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן עד התרבות מפני פראי האדם.  בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו.  בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים שבארצנו נבקש תחבולה עפ"י חקות העמים ומשפטיהם, כי יבדלו מתוך אחוזתנו, ואנחנו נשמור על המקומות ההם ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו זאת.  משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה לעַד, כי נפתרה שאלת היהודים אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים.

 

אחרית  דבר

דברים רבים לא נתבררו עוד.  מגרעות רבות של חסר ויתר תמצאנה עוד בספר הזה.  אף כי חשבתי דרכי לפני כתבי אותו, ולא אחת ושתים שניתי צורתו.

הקורא הישר והנבון, היודע לחדור אל עומקם של הדברים, לא ישים לב אל החסרונות הם, ולא עוד, אלא שיתעורר לשחר מכחו ומרוח חכמתו בעד מפעל, שאינו קנין אדם פרטי, ולתקן בו כל מעֻות.

האם לא בארתי דרים מובנים ולטענות היותר נכבדות לא שמתי את לבי?

על טענות אחרות נסיתי להשיב; ידעתי, כי יש עוד אחרות, רבות גם נכבדות וגם שפלות בערכן.

על הנכבדות תחשב הטענה, כי עני היהודי איננו היחיד בתבל – אולם, לפי דעתי, עלינו בכל אֹפן להחל בעבודה, לבער מעט מן העניות שבעולם; אף אם היתה זאת לע"ע עניותנו לבדה.

ועוד יש מקום לטעון, כי לא י תכן שנפריד מחדש בין אחים היושבים יחדו; הלא אין להקים חיץ חדש, אך נחוץ להרוס את החיץ הישן, המבדיל ביניהם.  ואולם החושבים כזאת הם, לפי דעתי, בעלי הזיה נחמדים.  אבל, גם אחרי אשר אלה ישובו אל עפרם ועשבים יעלו בלחייהם, עוד יציץ ופרח הרעיון הלאומי.  רעיון האחוה של כל בני האדם איננו אף חלום נעים.  להתפתחות כחותיו של הפרט דרושה מאד מלחמת האויב אשר יתקומם לנגדו.

אם כן?– ישאלו – הן היהודים ישבו לבטח על אדמתם באין מגור ופחד אויב מסביב, ומרוב טובה תרפינה ידיהם וכלה כחם; הלא אז יאבד כל כלכל יתר העמים, אך בהיותם על אדמתם, אי אפשר עוד שיפוזרו אל כל קצוי ארץ.  אי אפשר שילכו שנית בגולה, כל עוד לא התפוררו עמודי התרבות בארץ.  פחד כזה ימצא מקום רק בלב איש בער וחסר דעת.  רב מאד כח התרבות שבימינו לעמוד על נפשות.

הטענות השפלות עצמו מספר, כאשרגם בין בני האדם רב מספר השפלים מן הנכבדים.  על טענות הבל אחדות כבר נסיתי להשיב.  כל הבא להחסות בצד הדגל הלבן ושבעת כוכביו, עליו לצאת אתנו יחד למלחמה של דעתנו זאת.  יוכל היות, כי תהיה המלחמה הראשונה באנשים רעים, ערלי לבב ועניי הדעת מבני עמנו.

יש אשר יאמרו, כי נותן אני חרב ביד שונאינו להרגנו – ובמה? היען כי מודה אני על האמת? יען אשר לא אתפאר, כי כלנו צדיקים גמורים הננו?

ויש אשר יחשבו, כי הדרך שאני מציע, הוא אשר יוכל להועיל להוָתנו.  על זאת אשיב בהחלט גמור: הצעתי לא תצא לפעולה אלא א"כ יסכימו לה רוב היהודים.  יוכל היות, כי יעשו איזה דבר נגד יחידים או נגד שדרת היהודים האדירים, אבל בשום אפן לא תצא רעה מטעם הממשלה נגד כל העם.  חקי שווי הזכויות לא  יוכלו להבטל עוד במקום שכבר נתנו; כי אם ינסו לעשות כזאת, יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מנוס אל כתות המהרסים הקיצונים.  בארצות, אשר יחלו רק במעט להתנהג עם היהודים שלא כשורה ולעות משפטם, לא תאחרנה לבוא מבוכות שונות בחיי הכלכלה.  ועל כן לא יוכלו לעשות גדולה או קטנה לרעתנו, מבלי אשר ירֵעו העושים זאת גם לנפשם הם.  בין כה וכה גדולה השנאה.  העשירים אינם מרגישים בה כלל.  אבל עניינו! נשאל נא את פי עניי עמנו הנדכאים, אשר עניותם הולכת ומתרה למן העת אשר חדשה האנטישמיות את נעוריה כהיום הזה.

ואם יחשבו אחדים מבני עמנו החיים בטובה, כי הלחץ עוד לא גדל כל כך, עד כי יוכרחו היהודים לצאת את הארץ, וכי גם בהיותם נרדפים לא  יגדל חפצם לצאת, לאלה אשיב: כן הדבר! יען אשר אינם יודעים, אנא פניהם מועדות; יען אשר בצאתם ילכו מצרה אל צרה, מדחי אל דחי.  אבל אנחנו הן נראה להם את הדרך המובילה אל ארץ בחירתנו.  ועל ההתלהבות הנשגבה להלחם בכל עז נגד כח ההרגל הנורא, עד אשר תוכל לו.

אמת נכון הדבר, כי הרדיפות לא תחזקנה עתה כאשר היו בימי הבינים.   אבל גם הרגשתנו עתה נוחה להתפעל יותר, עד כי לא נחוש, אם קלו מעט צרותינו.  הרדיפות הרבות והשונות הרפו את עצבינו, ורומנו קצרה בעמלנו.

ואם יאמרו: אין להתעוררות כל תקוה מועילה, גם בהיות לנו ארץ וממשלה, יען אשר רק העניים ילכו שמה, והנה תשובתי: אלה רק אלה נחוצים לנו בראשונה.  רק ביד הנואשים מתקוה יצלח לכבוש הארץ.

ואם ישאל איש לאמור: לו יכול הדבר להיות, ועתה כבר הנהו בגדר ויהי; הנני אומר: אמנם, לפנים לא יכול הדבר להיות, ועתה כבר הנהו בגדר היכולת.  עוד לפני מאה שנה, לפני חמשים שנה, היה נחשב להזיה בעלמא, ועתה הוא נעשה בפועל.  עשירנו, המתענגים לראות בעיניהם את ההמצאות הנפלאות בכל מלאכת מחשבת, יודעים היטב עד היכן כח הכסף מגיע.  ובכל זאת רק העניים ואנשי ההמון, שאין להם כל מושג מכח האדם, המושל גם עתה בכחות הטבע, יתעוררו והאמינו לקול המבשר בכל לבם, כי התקוה לשוב לארץ אבותיהם טרם נכרתה מלבם.

כן הוא אחי! לא מקסם כזב, לא משאות שוא ומדוחים אני נותן לפניכם בזה! שיתו לבכם ונוכחתם לדעת, כי איש ואיש מכם נושא אתו מעט חמר לבנין ארץ הצבי: האחד ברוח בינתו, השני בכח ידיו והשלישי ברכושו אשר רכש לו.

והנה עוד יחשבו רבים, כי  ימשך הדבר לאֹרך ימים ואם גם יצלח, עלינו לחכות עוד שנים רבות עד אשר תוסד מדינת היהודים, בין כה וכה הן יהיו היהודים באלפי מקומות לחרפות ולגדופים, לבז ולמשטמה ולהרג.  אך היה לא תהיה כזאת: כאשר רק' נחל להוציא הצעתנו לפעולה, ונעלמה האנטישמיות וחדלה לעולם, כי ברית שלום תהיה זאת לנו.  ביום הוסד "אגודת היהודים", יצא שמעה בכל הארץ וברק החשמל יוליך את הקול למרחוק.

ורק אז תהיה הרוָחה, ממדרגות הבינוניות ינהרו כל אנשי ההשכלה הבינונית, שיש בקרבנו למכביר, ונספחו אל הכהונות הראשונות בפקודתנו.  הם יהיו חושבי מחשבת, ראשי הצבא, המורים, הפקידים, עורכי הדין והרופאים הראשונים במדינת היהודים.  וכן יצעד הדבר קדימה, קל מהרה, אך לא בשאון וברעש.

בבתי כנסיותינו יתפללו כי יצלח הדבר.  אבל גם הם בבתי תפלתם יתפללו! כי הנה זה הקץ, קץ הלחץ אשר הציק לרבים.

אבל בראשונה נחוץ לפשט כל העקמומיות שבלב, לזכך ולהאיר המחשבות.  נחוץ שיעוף הרעיון עד האחרון שבמעונות הצרים והאפלים, שאחינו יושבים בהם; והם יתעוררו משממה וקפאון, כי בחיי כל עמנו יבא אז תכן חדש.  ובשום כל אחד אל לבו לדעת את מצבו, והתשוקה תתקפהו בכל עז.  ומה גדלו הכבוד והתהלה הצפונים לחלוצים, העוברים ראשונה למלחמה בעד הרעיון הזה!

אשר על כן אני חושב, כי יקום דור חדש ונפלא בקרב בני עמנו, דור המכבים יקום ושב לתחיה.

עוד הפעם אני קורא בדברי הקדמתי: היהודים החפצים יבאו אל המנוחה ואל הנחלה!

באה העת, כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו ונמות לבטח עליה.

בחרותנו יקרא דרור לכל העולם, בעשרנו יתעשרו, ובגדולתנו יגדלו גם המה.

ומעשה ידינו, אשר נפעל שם לאשרנו והצלחתנו,יהיו לאות ולמופת לתהלה ולברכה בקרב כל הארץ. 

 

0 תגובות
המסע להחייאת השמאל הציוני- קורם עור וגידים
15/07/2014 15:28
לחשוב מחוץ לממ"ד

המסע להחייאת השמאל הציוני-


ארגוןהחמאס שהוקם בסוף שנות ה-70 דאג לרווחת תושבי עזה העניים. זרועותיו השונות העניקודמי כיס לנזקקים ואוכל לרעבים. מאז ועד היום, הכל השתנה! הזרוע הצבאית של החמאס,אשר הוקמה בתחילת האינתיפאדה הראשונה, השתלטה על התנועה. היא הוליכה את החמאס החדשבדרך המאבק האלים כנגד מדינת ישראל. דגל הרווחה לעניי עזה ירד, ובמקומו עלה דגלהטרור כנגד האויב הציוני. אנשיו החמושים של החמאס, הטילו ומטילים אימה על מנהיגיםחדשים המבקשים להניף את דגל הרווחה לאזרחים מעל דגל הטרור.

 

מסעהתעמולה של החמאס כולל סרטונים ושירים עילגים לחלוטין. על אף זילותם של חומריהתעמולה, ניתן לזהות מהם את השנאה היוקדת והרדיקלית, אשר עולה בקנה אחד עם האמנההאנטישמית של הארגון. למשל, באחד הסרטונים מקלל דובר החמאס את נתניהו וקורא לו"בן של יהודיה". לא יותר ולא פחות. בדומה לכך פורסם המנון החמאס שלהמבצע הנוכחי ואלו חלק קטן ממילותיו: "מוטטאותה עד ליסודות, תדביר את קן התיקנים, גרש את כל הציונים". תמטיר כבר אותםהמון טילים, תעשה את עולמם מחזה אימים, תשרוף להם בית, עוד הנס גדול, כי הםמגורשים ואנו נשארים".

 

בתור יהודים. ידענו כבר מספר תקופות קשותבהיסטוריה שבו המושג "בן של יהודיה" שימש כקללה. לעיתים את הנוצריםולעיתים את המוסלמים. אפשר גם לומר בוודאות שזו לא הפעם הראשונה שבה אנו היהודיםנקראים "תיקנים", והאויב מבקש להדביר את הקן שבו אנו חיים. צריך להישירלמציאות את מבט העיניים, ולהבין ששלטון החמאס לא נאבק נגד הכיבוש של מלחמת ששתהימים, אלא נגד ה"כיבוש של מלחמת העצמאות"! בעזה התפתחהסוג חדש של אנטישמיות. היא משלבת רעיונות נוצריים מימי הביניים, עם רעיונות נאצייםממלחמת העולם השנייה, בתוספת טיבול מיוחד של המזרח התיכון, ובליווי דרבוקות.  

 

במבצעעפרת יצוקה, שנת 2008, נורו טילים מעזה שהגיעו לטווח של 15 קילומטר. במבצע עמודענן, שנת 2012, הגיעו הטילים מרצועת עזה עד לפאתי תל אביב. במבצע צוק איתן, שנת2014, כבר אפשר לשמוע את ההזעקות של יוקנעם ואת ההזעקות בעמק יזרעאל.

 

 מה שבטוח אפשר לומר, הוא שהחמאס משתמש בפסק הזמןשבין המבצעים לשיפור טווח הרקטות ולייצור רקטות חדשות. מה שעוד אפשר לומר בביטחון,הוא שהפסקת האש המצרית היא פסק זמן נוסף בדרך לעימות הרביעי. מהסיבה הפשוטה שלאקונים נשק בלי כוונה להשתמש בו! אם לא די בכך, אז גם אפשר לומר בביטחון, שבתום פסקהזמן החדש, יגיעו הרקטות לכל מקום במדינת ישראל, ונהפוך כולנו ליישובי קו עימותעוטף עזה.

               

בוזיהרצוג: "אני תומך בקבלת ההצעה המצרית להפסקת אש שתחזיר את השקט לתושביהדרום ומקווה שחמאס אכן יכבד אותה". שלי יחימוביץ: "זהו סיום טוב והגיוני למבצע מוצלח ומדוד, שבו גם צה"ל וגםהחברה הישראלית הפגינו חוסן, עוצמה ולכידות". זהבהגלאון"נכון עשה הקבינט שקיבל את ההחלטה להפסקת האש מתוך הבנה שאין דברכזה חיסול תשתיות הטרור בכוח. כעת מוטל על החמאס לכבד את ההסכמות".

 

הימיםהאחרונים הביאו אותי למשבר זהות. רק אני, בנט וליברמן מבינים שפסק הזמן הזה הואניצחון מוחץ שלישי ברציפות להנהגת שלטון החמאס בעזה. רק אנחנו מבינים שחייביםלהפוך את הסיטואציה הנוכחית להזדמנות ולא לדחות את העימות למועד גרוע יותר. אבל,האם זה אומר שאני צריך לצאת מהארון פוליטית ולעבור לצד ימין? נדמה לי שלא. רביןבעצמו אמר

כי ירימעזה הוא סיבה מספקת בשביל לכבוש את הרצועה מחדש. אבל לא בשביל להגשים חלום מהעבר,אלא אך ורק בשביל הווה יותר טוב. אני לא ימני, אלא שמאלני. כזה שמקדש את המדינהולא את הארץ. שייך לזרם הציונות של המדינה ולא הציונות של הארץ. ואני בעיקר מבקשאת מה שרבין היה עושה במידה והוא היה עומד כאן עכשיו במקומו של ביבי. גירוש החמאס מעזה זה ממש לא חלום רחוק, אלאהפתרון היחיד למצב הנוכחי. מה יהיה לאחר מכן? או המצרים, או אבו מאזן והרשות, אוכוחות בין לאומיים. אלו רעיונות שאינם מופרכים! מה שבטוח, לא ישלוט בעזה שום ארגוןשקורא לי "בן של יהודיה", וחושב שזה קללה.     

 

העובדהשהנהגת השמאל הישראלי הפכה לארגון זכויות אדם כושל, לא מחייבת אותי לקחת חלק בקרקסשעובד שעות נוספות על חשבון תושבי עוטף עזה. ההפך הוא הנכון. העובדה שאין שמאלציוני במדינת ישראל מחייבת אותי להקים אותו לתחייה, אחרי שנים של תרדמת! שמאל חדש.כזה שמקשיב ללב אבל מקבל החלטות עם הראש. כזהשמשתמש בפלא שנקרא "חשיבה רציונלית". ולא כמו השמאל של בוז'י ושלי, שהוא טרגדיהממושכת של רפיסות וכניעה לטרור. שמאל שחורט על דגלו את סמל השלום, ובד בבד עיניועדיין נשארות פקוחות להביא מיהו ארגון החמאס. שמאל מישיר את מבט העיניים למציאותבמזרח התיכון, ולא חושש לקחת סיכונים. 

 

רק דרוש מנהיג, כי אני מעדיף להישאר בקיבוץ עםהטרקטור, החתולים והספרים.

 

0 תגובות
יולי 2014
10/07/2014 20:12
לחשוב מחוץ לממ"ד

על יומונים קיבוציים ומרחבים מוגנים- בעוטף עזה

בארכיון של קיבוץ בארי טמון אוצר יוצא מן הכלל, ואותו יצליחו לראות רק האנשים שרוח ההיסטוריה מפעמת בליבם. הוא נקרא "יומון בארי", ולמעשה מדובר בדף אקטואליה יומי ומקומי, שמחולק לחברי הקיבוץ על שולחנות חדר האכילה בזמן ארוחת הערב. היומון יצא לאור בפעם הראשונה עוד לפני קום המדינה, אך הוא פועל בתדירות יומית משנת 1956. מה שהופך את היומון לאוצר יוצא מן הכלל הוא דרכו הייחודית לגולל את סיפורה של מדינת ישראל, את סיפורו של קיבוץ בארי, את מערכת היחסים הסבוכה עם העיר עזה, ואת האופן שבו לומדת קהילה אנושית לחיות בצל המלחמה. הוא מטיב לתאר את היווצרותו של מושג "העורף" בשנות החמישים, ואת האופוריה הישראלית של סוף שנות השישים. את החרדה הקיומית של מלחמת יום כיפור ואת הווי החיים בתוך המקלטים. הוא מתאר תקווה לעתיד טוב יותר אחרי מבצע עפרת יצוקה, אבל גם את האכזבות החוזרות ונשנות מהנהגת המדינה. אבל מה שבעיקר הוא מטיב לתאר הם דווקא הדברים שאינם נכתבים בגלוי, אלא נאמרים בין השורות. אני מתכוון לאובדן האמונה במשמעותו האוטופית של מושג השלום, לטובת הסתגלות פרגמטית למציאות של חיי מלחמה. במילים אחרות, מה שלמעשה מטיב לתאר יומון בארי בצורה כה נפלאה, זה את סיפורו הטראגי של מושג השלום הישראלי. השינוי האחרון והעצוב ביותר של מאפייני שיח המלחמה ביומונים החל לבוא לידי ביטוי כבר במבצע עפרת יצוקה, שנת 2008. מה שאפיין אותו במיוחד היה מושג ה"מיגון", שסגר מעגל ארוך שנים והוביל להשלמה מוחלטת עם מציאות המלחמה:

את תכנית מיגון יישובי עוטף עזה אישרה ממשלת ישראל, פה אחד, בחודש יוני 2006. מטרותיה המוצהרות של התכנית היו בין היתר: הגברת הביטחון האישי, החוסן החברתי, שיפור איכות החיים ומשיכת תושבים חדשים לאזור. אין ספק שפרויקט המיגון אכן תרם להגברת הביטחון, החוסן ואיכות החיים של תושבי עוטף עזה. אבל, יחד עם זאת עשה פרויקט המיגון דבר נוסף וגם הוא ראוי להתייחסות. הוא קבע שלוש עובדות חדשות בנוגע למרחב: ראשית, ממשלת ישראל מכירה ומשלימה באופן פורמאלי בטריטוריה של עוטף עזה כשטח אש שאותו מותר להפגיז והירי עליו נמצא בתחום הלגיטימי. שנית, מותר דמם של אותם אזרחי מדינת ישראל אשר בחרו לגור בטריטוריה של עוטף עזה, לעומת דמם של אזרחים אחרים בטריטוריות אחרות. שלישית, הירי מרצועת עזה אינו עתיד להיפסק ותושבי העוטף צריכים להיערך בהתאם לחיים בצל ירי הטילים. כמובן, ניתן להתווכח עם כל אחת ואחת מהעובדות שצוינו, אך מי שהזדמן לו לחיות פה בעשור האחרון מודע לכך שהם אינן שקר.

כניסתה של כיפת הברזל למערך ההתמגנות של צה"ל שינה אפילו עוד יותר את חוקי המשחק. אם בעבר היה טווח הירי המקובל נחלתם של עוטף עזה בלבד, הרי שהוא עתיד להתרחב. זה עלול לקחת חודשים ואולי אפילו שנים אבל אין לי ספק ש"עוטף עזה" הוא מושג גיאוגרפי, בהקשר הביטחוני, שעתיד להתרחב ככל שהזמן יחלוף. טווח הירי המקובל עומד כעת למבחן מחודש, והשאלה היא היכן יעברו גבולות הירי הלגיטימי הבא? משמעות הדבר היא פשוטה וכואבת. אזורים חדשים בישראל עתידים לעבור תהליך של הסתגלות פרגמטית למציאות של חיי מלחמה. אנשים חדשים עומדים ללמוד על בשרם שאין דבר כזה, שלום אוטופי, כמו שהם רצו להאמין.

כל אדם בר דעת יודע שאלמלא המרחב המוגן וסוללות כיפת ברזל היינו נמצאים בימים אלו בעיצומה של קטסטרופה ומתמודדים עם צרה צרורה. אבל, האם ייתכן שיש קשר בין ההימנעות של ראש הממשלה שלי לקיים משא ומתן עם גורם פלסטיני כלשהו, לבין העובדה שאני בינתיים יכול לספוג טילים בממ"ד ולהישאר חי? ייתכן שהמיגון הפך לאמצעי פוליטי, וכעת הוא מסייע לראש הממשלה להימנע מקבלת החלטות? אולי אפשר להסתכל על הממ"דים ועל כיפות הברזל בצורה קצת שונה. אולי הם בעצם סמלי הרפיסות הדיפלומטית והצבאית של ההנהגה הישראלית בעשור האחרון? אולי. 

0 תגובות
מרץ 2013
10/07/2014 20:07
לחשוב מחוץ לממ"ד

התבכיינות מקו העימות:

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן. כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.  מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.                        

רעש המסוקים כבר פה. הנה זה בא והנה שוב הכל מתחיל. ירינו עליהם, הם ירו עלינו, היינו חייבים להגיב ואז גם הם. נהרגו שם, נהרגו פה, יהרגו שם ויהרגו פה. שוב הסלמה בגבול הדרום, ושוב אנחנו מקללים את כולם. כמעט והספקנו לשכוח איך נשמעת שריקת הקסאם, ובאיזה רומנטיקה מהגיהינום מחריב הגראד בניין מגורים. כמעט ושכחנו כמה מקולל הוא רעש אזעקת הצבע האדום. התחושה האיומה של חרדה ממוות. חרדה לילדים, לסבתא ולסבא. חרדה לאימא וחרדה לאבא. חרדה לחתולה האישית שלי ולכלבה של השכנים. הם לעולם לא יגיעו למרחב המוגן בזמן. חרדה מהמוות שמרחף בשמיים, וחרדה מחתיכת המתכת הארורה.

בצהריים יהיה כתוב שנורו עשרים רקטות ועד הערב כבר יהיו שישים לכל הפחות. התמונות יהיו אותן תמונות שהיו בעבר ויהיו בעתיד. פעם זה נקרא עופרת יצוקה ופעם עמוד ענן. רוני דניאל יקבל את הבמה ויוכיח אותנו על אומץ ליבו. כוחות הצבא והעורף יפטרלו ברחבי שדרות ויראו לנו איפה נחת הטיל. יהיו חורים בדשא, יהיו במדרכות ויהיו גם באבנים המשתלבות. פס צהבהב יסמל את מוקד הפגיעה וסביבו יעמדו תושבי עיירת הפיתוח, שדרות. הסטראוטיפים יעלו על נס והמרכז ירחם על הדרום. הצפון ירחם על הדרום והמרכז גם. קייטנה בחסות תאגיד וקייטנה בחסות אוליגרך, כולם נהנים. אירוח בצפון ואירוח במרכז. רק הקלישאות יישארו אותו הדבר.

שדרות אוי שדרות, שוב חזרת לכותרות. שוב כולם ירחמו על כולם ויגידו תודה לאל. תודה לאל על כיפת ברזל, ותודה מיוחדת גם לאיש סודו. אמיר פרץ, שר הביטחון הנפלא ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. מי שצחק עליו כשהסתכל במשקפת, אוכל עכשיו את כובעו. עכשיו כולנו יודעים שהוא בעצם ראה שם את העתיד. שר התחבורה הוא גיבור השעה. כל כך מלא חמלה ונקי כפיים. כל כך מתחשב ונטול אינטרסים. ככה פתאום, שלושה חודשים חינם ברכבת.             

בערוץ 10 ו-2 כבר יושבים הגברים מסביב למעגל. כרגיל, לרובם יש בטן גדולה וקול סמכותי. הם ידברו עם הילת ניסיונם הצבאי ועם פאתוס של מפקדים לפקודים. אתם יכולים להיות רגועים, אתם האזרחים בידיים טובות. "צה"ל יודע היטב את העבודה, ואם צריך גם יגייסו מילואים". אבירי השולחן העגול יסבירו לנו הכל והם שיגידו, למה זה מגיע לנו. הם ינגנו לנו על הוורידים וילחיצו אותנו אם רק יחפצו בכך. הם יעמיסו לנו על השכל מידע היסטורי ובעזרתו הם יסבירו מה נכון להווה. בטלוויזיה יופיעו ארבע או חמש תמונות קבועות ויחזרו על עצמן פעם אחר פעם. אנחנו כמובן נשב מהופנטים ונחכה לשמוע מה חדש בשביעייה. נחשוב לעצמנו שיהיה בסדר, ואפילו נגיד את זה אחד לשני. נאמין לביבי שיפסיקו להפציץ את שדרות, נשקר ונקווה לטוב.

כתבי העיתונאות שוב יחלשו על העיר המסכנה ויחפשו קצת אקשן של זמן אמת. הם יחושו אמיצים ויקראו לעצמם עיתונאי מלחמה. הם ימכרו לנו את הסיפור הבנאלי ביותר שכבר שמענו פעמים רבות בעבר. מישהו או מישהי ינצלו ברגע האחרון בזכות החלטתם האמיצה לברוח למרחב המוגן. הם יראיינו מזרחים, קשישים ויעשו מאמצים אדירים גם למצוא עולים אחרים. הם יחפשו את הסבתא שנשארה לבד ויחשפו מחדל עצום. בפיקוד העורף יגידו שהם עושים הכל אבל ישנם כאלו שפשוט מסרבים לשתף פעולה.

ובקיבוץ כמו בקיבוץ, גם פה כבר כולם מתורגלים. הילדים יודעים מתי לבכות ומתי לבכי כבר אין תועלת. המדרכות ריקות מאדם ודממת אלחוט אופפת את האזור. אבל הדממה הזו כל כך רועשת, בצורה שקשה להסביר. לי היא עושה בחילה ולשכן סיוטים בלילה. האחד הופך פתאום לאלים והאחר נוקט בשתיקה. אנשים רצים בין הבית לכלבו ובין חדר האוכל למפעל המקומי. אי אפשר לדעת איפה הוא יתפוס אותך, המוות הזה. הסלולרי גדוש בהודעות שמשתנות כמו מזג האוויר של העונה הנוכחית: להיכנס למרחב מוגן, ולצאת ממרחב מוגן. לשהות דקה ממרחב מוגן ולשהות רק חמש עשרה שניות ממנו. יש לימודים, אין לימודים.

ובזמן שאני יושב וכותב, יושב גם נתניהו ומאזין ליועצים. אחד מומחה לפת"ח והשני לחמאס. בחדר יושבים גם נציגי השב"כ. מפאת הסודיות הם ממעיטים בדיבור. אנשי המודיעין מכינים עוד "בנק" של מטרות והמנקה משתדלת שלא להאזין לשיחה. כן לתקוף או לא לתקוף, זאת השאלה. אם נתקוף יקרה ככה ואז ככה ובסוף גם ככה. אם לא נתקוף אז בטוח יקרה ככה וככה ובסוף גם נצא חלשים. איך זה יגמר כולנו שואלים. איך זה יגמר. מתי יפסק הסבב הנוכחי ויתחיל הסבב הבא. אך אל לנו להיות מודאגים, בעוד כמה ימים הכל יגמר ותחזור השגרה. לפחות עד לפעם הבאה. כשנגיע לקלפי כבר נשכח מה היה.

 

0 תגובות
מרץ 2012
10/07/2014 20:06
לחשוב מחוץ לממ"ד

חוג ג'ודו לכולנו

בכל גן חובה יהיה בהכרח את אותו דרדק אחד בעייתי שיהיה אלים יותר מכולם וינהג להכות את חבריו דרך קבע. במצב שכזה, מן הראוי יהיה שהגננת תבחן את שורש הבעיה בכדי לעזור לדרדק הבעייתי ולשאר הכיתה לשנות את המצב הקיים, המזיק לכולם. מובן מאליו, כי הצורך הינו בהשקעת  המשאבים בפתרון האלימות של הדרדק. יתירה מזאת, ברור לכל שלשלוח את כלל הכיתה לחוג ג'ודו יהיה פתרון טיפשי ביותר. במידה ובכל זאת חוג ג'ודו לכלל  הילדים היא הבחירה, מכך נגזרות מספר משמעויות: הראשונה היא, כי העתיד לא עומד להיות שונה בשום צורה וזה המצב הנתון- הדרדק ימשיך להיות אלים ושאר הגן ימשיך לספוג את המכות (אולי קצת פחות יכאב, בגלל הג'ודו). השנייה: מקור הסמכות של הגן מכיר, מקבל, מסכים ונכנע לכך שהאלימות תמשיך להתרחש בגן באופן קבוע ומדי פעם ופעם יחטפו הילדים קצת מכות (לפעמים גם כואבות), כשהפתרון לכך יהיה להתרגל ולתרגל הגנה עצמית בחוג ג'ודו.

ירי הרקטות אל עבר יישובי עוטף עזה נמשך כבר 11 שנה. פרויקט המיגון של יישובים אלו ייצא לפועל בתאריך 24.02.2008 כשעלותו נעמדת לערך על כמה מאות מיליוני שקלים. ההחלטה למגן התקבלה על ידי מנהיגינו שאותם אנו בחרנו בעצמנו, ובכך רק גדל הפרדוקס. עצם ההחלטה שבמיגון היקר והיסודי נגד רקטות הקסאם של היישובים הנקודתיים, הינה אמירה ברורה של כלל הפוליטיקאים שמדברת בעד עצמה ולא משתמעת לשני פנים. כולנו, כתושבי עוטף עזה, הולכים לחוג ג'ודו. הממשלה הפנימה, החליטה והסכימה כי עתידנו כתושבי עוטף עזה לא עומד להשתנות לטובה מבחינת ירי הקסאמים והמדיניות עומדת להישאר בעינה. עוד משתמע, כי הממשלה נתנה תוקף פורמאלי ללגיטימיות שבירי לעבר יישובי עוטף עזה, וכפועל יוצא מכך, גם במוות של התושבים.

בסבב ההסלמה האחרון נוכחנו למצוא עצמנו כסטודנטים ממכללת ספיר, לומדים תחת אש הקסאמים כשמסביבנו האוניברסיטאות הרחוקות יותר הושבתו כליל. בהוראת ואישור פיקוד העורף שמקבל הוראות מאותה הממשלה שהחליטה על המיגון, התקיימו הלימודים במכללת ספיר. הטענה שבפיהם היא: "היא ממוגנת, מוכנה ורגילה לחיים תחת האש". פיקוד העורף אמר את מה שלא העיזו להגיד הפוליטיקאים: יש לכם מיגון, תלמדו ותסתמו. במילים אחרות, אתם אלו שנמצאים בתחום הירי הלגיטימי, אתכם מותר להקריב והכל באישור הממשלה. פיקוד העורף עוד טען, כי האיזור כולו ממשיך לתפקד, האנשים בשדרות הולכים כרגיל לעבודה ואין שום סיבה שהלימודים לא יתקיימו. הפתעתם של הסטודנטים במכללת ספיר לנוכח המשך קיום הלימודים היא ברורה ומובנת, התנגדותם ללמוד תחת אש הקסאמים היא תגובה ברורה וטבעית אף היא. אבל האם מובנת להם המשמעות של חיים ביישובי עוטף עזה? נראה לי שלא, כי תושבי עוטף עזה כבר הפנימו גם הם, את מה שהממשלה שלהם עדיין לא העיזה להגיד בקול. החיים שלנו שווים פחות. 

0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »