עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
יוני 2014  (5)
הבגידה הגדולה בעצמנו-הטוב הרע והמכוער במראה
19/06/2014 07:23
שחר גלילי
חינוך, המיזם תכנית טלוויזייה

ראיתי - אמנם באיחור - פרק בסידרה המיזם. -אם אני לא טועה הפרק הראשון (או אולי השני?)

בהתחלה היו לי ציפיות גבוהות - לי יש כמה רעיונות למוצרים חדשים שאינם קיימים כרגע אך כשיגיעו לא נבין איך חיינו בלעדיהם...

אבל זה לא הנושא שהביא אותי לכתוב כאן היום.

 

לאחר פסילת רעיונות הזויים יותר או פחות הגיע שיא המתח : מי ינצח?

מצד אחד הייתה בחורה עם רעיון גדול ונחוץ לחברה שלנו: לערוך שעת לימודים בבתי הספר שמאמנת את התלמידים לחשוב חשיבה עצמאית , איך לא להיסחף אחרי לחץ חברתי, איך לצמצם את האפשרות שהם יסחפו לכתות כאלה ואחרות...

מצד שני היה בחור עם הברקה של כלי רכב תלת אופן הדומה לקורקינט ממונע. הוא סיפר שכבר השקיע מזמנו וכספו, הוא עצמו אמר שאם יפסיד בתכנית הוא בעל אמצעים להמשיך ביצירתו.

 

השופטים תמכו בו כולם חוץ מאחד: העורך דין (מחילה לא זוכרת את שמו). הוא אמר: אנחנו כחברה זקוקים לאישה הזו ולרעיון שלה. היא עשתה את שיעורי הבית כראוי והגיעה עם בעלי מקצוע מהתחום הפדגוגי ... היא זקוקה לנו ואנחנו זקוקים לה!

אבל עם ישראל שמאד אוהב ששואלים לדעתו הצביע לטובת ה... נכון, לצערי הצופים בחרו במיזם התלת גלגלי...

 

ישבתי המומה וניבגדת בוהה במסך - אני מתפלאת שלא בכיתי ממש! והסיבה שלא בכיתי? - היה בי יותר מדיי זעם!!!

 

אם החברה של היום בה ילדים נוהגים תחת השפעה של אלכוהול כדי להרשים את חבריהם , החברה בה נערים ונערות נכנעים ללחץ חברתי לעשות כל מיני דברים שהם או הן לא באמת מוכנים נפשית לכאלה מעשים, ילדים נערות בני נוער באשר הם פועלים בשטח, במציאות, שלא לפי ההגיון - אפילו ההגיון שלהם עצמם  - שבדיעבד יודע מה היה נכון לעשות - רק שברגע האמת אין להם כלים לבודד את האפשרות הטובה יותר והכח הנפשי לנהוג לפיה...   אם בחברה כמו שלנו אמהות ואבות מצביעים לקורקינט - אז אולי החברה שלנו לא מוכנה ולא בשלה להתפתח ולהיות מקום טוב יותר אם לא לנו אז לילדנו או נכדינו... החברה שלנו בחרה שלושה גלגלים ולא בחרה להנחיל לילדנו כלים לחשיבה עצמאית שישמרו עליהם ברגע האמת. עם כל היגון והצער אני חייבת לאמר: אני לא יודעת לראות דרך בה אנחנו נראה לילדנו דוגמה אישית ראוייה כל עוד אנחנו נכנעים ל"אני רוצה את זה" - הדבר הכייפי הזה. אני מוכנה/ן להוציא כסף (כמובן...)  אנחנו נכנעים לחולה הרעה של צריכת המתוק שמסלקת את אבות המזון מהצלחת!

 

אחרי כמה זמן בו ישבתי וחשבתי על העיניין - הגעתי למסקנה :

ישנה אפשרות שהאמהות והאבות שהצביעו לגורם תאונות הדרכים הבא בגלל שהם /ן לא רוצים לחשוב שילדם החביב והמוכר שלהם בעצם אינו מוכר להם. הרי כל הורה אומר לעצמו שהוא מכיר את ילדו ושילדו חכם, שילדו רגיש וילדו חזק נפשית לעשות את הבחירה הנכונה... ואם הם אינם חושבים כך על ילדם הרי שהם חושבים על עצמם כהורים מסוגלים, כהורים שחינכו את ילדם טוב... אם הם לא סומכים על ילדם הרי שהם הונים (מהמילה הונאה) את עצמם במחשבה שהם יכולים לסמוך על עצמם שגידלו את ילדם טוב. כל אחד וכל אחת תמיד חושבים: הצרות מתחילות מהילדים האחרים, זה לא הילד שלנו שעשה כזה דבר ... נסחף אחרי איזו כת, הרביץ מכות רצח לעובר אורח תמים - זה זה "הם" זה לא "אנחנו". ולכן הם יכולים לאמר לעצמם - כמה "קול" התלת תאונה הזה... הוא אפילו מגיע בכמה צבעים... לא נורא שלא תיהיה שעת חינוך בה בעצם מחנכים את ילדנו לדבר משמעותי, לערכים, לגב חזק, למציאת הקול הפנימי שלהם ושנותן להם את הכוח לפעול לפי אותו קול שיודע מה באמת טוב... - אנחנו מחנכים את ילדנו מספיק ואנחנו עושים עבודה מספיק טובה... הילד שלנו מחונך... 

 

ובכן - עם ישראל - אולי ילדכם באמת לא יעשה שום פעולה דרסטית נגד האנושות אבל הוא לא יעשה זאת:  לא כי אתם נתתם לו דוגמה אישית ! כי לבחור בצעצוע חדש על פני ערכים זו פעולה דרסטית נגד האנושיות שבאנושות!!!

 

0 תגובות
אור מול חושך בעיניים - במה נבחר?
19/06/2014 07:56
שחר גלילי
טלוויזייה, שנות ה 80, צנזורה

כשאני רואה תכנית ובין אם זה פרק בסידרה או סרט באורך מלא לרוב אני יוצאת עם חומר למחשבה. ישנם סרטים שלא אתקרב אליהם גם עם מקל (ארוך), ישנם סרטים שגורמים לי לבכות -אז מה אם אני בת 26 (כבר 14 שנים - אבל אל תגלו לאף אחד... )... אני חושבת שבבסיס אני משייכת המון כח לסרטים ותכניות טלוויזייה  - אני רואה אותם כרעיונות המוגשים לנו - לכל אחד ואחת מאיתנו האנושות- בטכניקה הכי חזקה שיש: הטכניקה המשלבת ראייה, שמיעה, ואת כח הדימיון שלנו המביא אותנו להזדהות אישית ריגשית עם מה שאנחנו צופים בו. זה כמו דימיון מודרך : רואים את המתרחש בצורה כל כך חיה אפילו שזה לא אמיתי, אפילו שאנחנו יודעים שזה סרט - אחר כך היא עשוייה להתגשם בחיינו. כמו נבואה שמגשימה את עצמה... הכח התת מודע יסדר את החיים כך.


רק הערה קטנה לפני שאמשיך: אני קוראת לכל מה שאפשר לצפות בו בטלוויזייה סרט או תכנית וכיו"ב 


לפני זמן מה הבחנתי שכאשר ישנה דמות בסרט והיא עומדת ומדברת עם דמות אחרת עינייה מושחרות. כלומר זה כאילו יש צל אבל זה דבר חדש, בסרטים יותר "מבוגרים" יש לדמויות אור בעיניים גם בצל. (אתם מוזמנים ומוזמנות לבדוק אותי על זה). קחו לדוגמה את הסידרה "תהילה" ששודרה בחינוכית (אם אני לא טועה) זה לא רק שיש להם אור בעיניים - יש להם חיוך אמיתי, יש להם סוג של חוויה שהיום אנחנו קוראים לה - תום, וזה אופף אותם. דבר כזה זה לא משחק טוב, דבר כזה הוא אמת לשחקנים שמביאים את זה לכל תפקיד שהם משתתפים בו. תיצפו בסדרות כמו זו - תיראו אנשים ודמויות עם אור בעיניים ואור בלב : אור שאי אפשר "לשחק" אותו. וזה לא היה כל כך רחוק - זה היה סך הכל בשנות ה 80. אני הייתי ילדה כאשר הסידרה הזו שודרה - אמא שלי הייתה מחכה לראות עוד פרק ואני כמובן צפיתי איתה. אולי לא הבנתי מה הולך בפרק בו צפיתי אך אני יכולה להבטיח לכם : ראיתי את ההתרגשות של אמא שלי מהפרק והבטתי בדמויות ומה שראיתי זה אור ותום, אני מקווה שמה שאחרים רואים בי גם היום (באופן מותאם לגיל ולנסיון החיים שלי - אחרי הכל אני אישה בת 26 (ועוד 14 אך מי סופר?) בשנים האלו הספקתי לחיות בעולמנו -אבל בכל זאת) זה אור וסוג מסויים של תום. זה אולי מסוג שונה אך מאותה שכונה של התום שכל כך נהנתי לראות בדימעותיה של קרן פלס כאשר שפטה בבית ספר למוסיקה , או בכנות מהלב של העו"ד (סליחה ששכחתי את שימך) בתוכנית המיזם כאשר אמר בחום ליבו עד כמה החברה שלנו היום זקוקה לשיעור בבית הספר שמלמד חשיבה עצמאית וקבלת החלטות נכונות תחת לחץ חברתי על פני איזה קורקינט עם מנוע... (אתם לא יודעים איך נשבר בי הלב כשהצופים בחרו עתיד עם קורקינט חדש שהממציא שלו היה ממשיך לפתח אותו גם אם לא היה מנצח בתכנית על פני העתיד הערכי של ילדנו שהיה זקוק לכל קול מהצופים כמו אויר לנשימה כדי להתממש). אותו עו"ד מחוייב לתכנית אני לעומת זאת לא הצלחתי לראות אפילו עוד פרק אחד - עד היום (והם כולם מוקלטים לי, מחכים לי, ואני לא יכולה). ובנוסף - האם התוצאה הייתה אחרת אילו מתכנני התכנית היו מביאים את אותה אישה המציעה שיעור בבית ספר של הוראה של נאמנות עצמית -- אחרונה, אחרי הקורקינט ולא לפניו??? אני יודעת שלעולם לא נדע... 


אז כן, עדיין יש אנשים עם תום פנימי אך אנחנו זן על סף הכחדה. אפשר עוד לראות את "שומרי ה - MIND" של הדור הקודם בטלוויזייה - (זו הצנזורה אשר נשחקה עד דק היום) -בסרטים ותוכניות כאלו ואחרות, אך לצערי, סביר יותר שהישראלים למודי הפיגועים והציניות יקטלגו אותם כתמימים מדיי, או אפילו משעממים... תנו להם ערפדים מוצצי דם והרייטינג יעלה ....

תנו להם איפור מפחיד ומבט רצחני בעיניים - המושחרות בכל הזדמנות... והם רואים עצמם "מודרנים" . כאשר אין כח להשקיע נישלח את הילדים לצפות בכל הבא ליד, ואחר כך נתלונן שזהו "דור קשה" - ? וכל מי שעכשיו מתרעם בתוך עצמו (אולי חושב : אני לא מפקיר את ילדיי החיים פשוט מעיפיים נורא. לפעמים אין ברירה והם פשוט רואים טלוויזייה, זה חלק מאורח החיים המודרני.) ישאל את עצמו היכן היה כאשר המיזם נפתח להצבעות בפעם האחרונה באותו פרק ראשון וגורלי... (שדרך אגב: שודר בזמן בו מבוגרים רואים טלוויזייה).


האם אנחנו כחברה ראויים לאלה בתוכנו ה"תמימים"? 



ולמרות הכל:
כמה טוב להתעורר אל
אורו של שחר חדש.
0 תגובות
האם נתנו לצנזורה להישחק כי האגו שלנו שפך רעל
19/06/2014 07:42
שחר גלילי

כשאני רואה תכנית ובין אם זה פרק בסידרה או סרט באורך מלא לרוב אני יוצאת עם חומר למחשבה. ישנם סרטים שלא אתקרב אליהם גם עם מקל (ארוך), ישנם סרטים שגורמים לי לבכות -אז מה אם אני בת 26 (כבר 14 שנים - אבל אל תגלו לאף אחד... )... אני חושבת שבבסיס אני משייכת המון כח לסרטים ותכניות טלביזייה  - אני רואה אותם כרעיונות המוגשים לנו - לכל אחד ואחת מאיתנו האנושות- בטכניקה הכי חזקה שיש: הטכניקה המשלבת ראייה, שמיעה, ואת כח הדימיון שלנו המביא אותנו להזדהות אישית ריגשית עם מה שאנחנו צופים בו. זה כמו דימיון מודרך : רואים את המתרחש בצורה כל כך חיה אפילו שזה לא אמיתי, אפילו שאנחנו יודעים שזה סרט - אחר כך היא עשוייה להתגשם בחיינו. כמו נבואה שמגשימה את עצמה... הכח התת מודע יסדר את החיים כך.


רק הערה קטנה לפני שאמשיך: אני קוראת לכל מה שאפשר לצפות בו בטלביזייה סרט או תכנית או... הבנתם - אני בוטחת באינטילגנצייה שלכם - 


לפני זמן מה הבחנתי שכאשר ישנה דמות בסרט והיא עומדת ומדברת עם דמות אחרת עינייה מושחרות. כלומר זה כאילו יש צל אבל זה דבר חדש, בסרטים יותר מבוגרים יש לדמויות אור בעיניים גם בצל. (אתם מוזמנים ומוזמנות לבדוק אותי על זה). קחו לדוגמה את הסידרה "תהילה" ששודרה בחינוכית (אם אני לא טועה) זה לא רק שיש להם אור בעיניים - יש להם חיוך אמיתי, יש להם סוג של חוויה שהיום אנחנו קוראים לה - תום, וזה אופף אותם. דבר כזה זה לא משחק טוב, דבר כזה הוא אמת לשחקנים שמביאים את זה לכל תפקיד שהם משתתפים בו. תיצפו בסדרות כמו זו - תיראו אנשים ודמויות עם אור בעיניים ואור בלב : אור שאי אפשר "לשחק" אותו. וזה לא היה כל כך רחוק - זה היה סך הכל בשנות ה 80. אני הייתי ילדה כאשר הסידרה הזו שודרה - אמא שלי הייתה מחכה לראות עוד פרק ואני כמובן צפיתי איתה. אולי לא הבנתי מה הולך בפרק בו צפיתי אך אני יכולה להבטיח לכם : ראיתי את ההתרגשות של אמא שלי מהפרק והבטתי בדמויות ומה שראיתי זה אור ותום, אני מקווה שמה שאחרים רואים בי גם היום (באופן מותאם לגיל ולנסיון החיים שלי - אחרי הכל אני אישה בת 26 (ועוד 14 אך מי סופר?) בשנים האלו הספקתי לחיות בעולמנו -אבל בכל זאת) זה אור וסוג מסויים של תום. זה אולי מסוג שונה אך מאותה שכונה של התום שכל כך נהנתי לראות בדימעותיה של קרן פלס כאשר שפטה בבית ספר למוסיקה , או בכנות מהלב של העו"ד (סליחה ששכחתי את שימך) בתוכנית המיזם כאשר אמר בחום ליבו עד כמה החברה שלנו היום זקוקה לשיעור בבית הספר שמלמד חשיבה עצמאית וקבלת החלטות נכונות תחת לחץ חברתי על פני איזה קורקינט עם מנוע... (אתם לא יודעים איך נשבר בי הלב כשהצופים בחרו עתיד עם קורקינט חדש שהממציא שלו היה ממשיך לפתח אותו גם אם לא היה מנצח בתכנית על פני העתיד הערכי של ילדנו שהיה זקוק לכל קול מהצופים כמו אויר לנשימה כדי להתממש). אותו עו"ד מחוייב לתכנית אני לעומת זאת לא הצלחתי לראות אפילו עוד פרק אחד - עד היום (והם כולם מוקלטים לי, מחכים לי, ואני לא יכולה). ובננוסף - האם התוצאה הייתה אחרת אילו מתכנני התכנית היו מביאים את אותה אישה המציעה שיעור בבית ספר של הוראה של נאמנות עצמית - אחרונה, אחרי הקורקינט ולא לפניו??? אני יודעת שלעולם לא נדע... 


אז כן עדיין יש אנשים עם תום פנימי אך אנחנו זן על סף הכחדה. אפשר עוד לראות את "שומרי ה - MIND" של הדור הקודם בטלביזייה - אך לצערי סביר יותר שהישראלים למודי הפיגועים והציניות יקטלגו אותם כתמימים מדיי, או אפילו משעממים... תנו להם ערפדים מוצצי דם והרייטינג יעלה ....

תנו להם איפור מפחיד ומבט רצחני בעיניים - המושחרות בכל הזדמנות... והם רואים עצמם "מודרנים" . כאשר אין כח להשקיע נישלח את הילדים לצפות בכל הבא ליד, ואחר כך נתלונן שזהו "דור קשה" - ? וכל מי שעכשיו מתרעם בתוך עצמו (אולי חושב : אני לא מפקיר את ילדיי החיים פשוט מעיפיים נורא. לפעמים אין ברירה והם פשוט רואים טלביזייה, זה חלק מאורח החיים המודרני.) ישאל את עצמו היכן היה כאשר המיזם נפתח להצבעות בפעם האחרונה באותו פרק ראשון וגורלי... (שדרך אגב: שודר בזמן בו מבוגרים רואים טלוויזייה).


האם אנחנו כחברה ראויים לאלה בתוכנו ה"תמימים"? 


0 תגובות
האם נתנו לצנזורה להישחק כי האגו שלנו שפך רעל
19/06/2014 07:42
שחר גלילי

כשאני רואה תכנית ובין אם זה פרק בסידרה או סרט באורך מלא לרוב אני יוצאת עם חומר למחשבה. ישנם סרטים שלא אתקרב אליהם גם עם מקל (ארוך), ישנם סרטים שגורמים לי לבכות -אז מה אם אני בת 26 (כבר 14 שנים - אבל אל תגלו לאף אחד... )... אני חושבת שבבסיס אני משייכת המון כח לסרטים ותכניות טלביזייה  - אני רואה אותם כרעיונות המוגשים לנו - לכל אחד ואחת מאיתנו האנושות- בטכניקה הכי חזקה שיש: הטכניקה המשלבת ראייה, שמיעה, ואת כח הדימיון שלנו המביא אותנו להזדהות אישית ריגשית עם מה שאנחנו צופים בו. זה כמו דימיון מודרך : רואים את המתרחש בצורה כל כך חיה אפילו שזה לא אמיתי, אפילו שאנחנו יודעים שזה סרט - אחר כך היא עשוייה להתגשם בחיינו. כמו נבואה שמגשימה את עצמה... הכח התת מודע יסדר את החיים כך.


רק הערה קטנה לפני שאמשיך: אני קוראת לכל מה שאפשר לצפות בו בטלביזייה סרט או תכנית או... הבנתם - אני בוטחת באינטילגנצייה שלכם - 


לפני זמן מה הבחנתי שכאשר ישנה דמות בסרט והיא עומדת ומדברת עם דמות אחרת עינייה מושחרות. כלומר זה כאילו יש צל אבל זה דבר חדש, בסרטים יותר מבוגרים יש לדמויות אור בעיניים גם בצל. (אתם מוזמנים ומוזמנות לבדוק אותי על זה). קחו לדוגמה את הסידרה "תהילה" ששודרה בחינוכית (אם אני לא טועה) זה לא רק שיש להם אור בעיניים - יש להם חיוך אמיתי, יש להם סוג של חוויה שהיום אנחנו קוראים לה - תום, וזה אופף אותם. דבר כזה זה לא משחק טוב, דבר כזה הוא אמת לשחקנים שמביאים את זה לכל תפקיד שהם משתתפים בו. תיצפו בסדרות כמו זו - תיראו אנשים ודמויות עם אור בעיניים ואור בלב : אור שאי אפשר "לשחק" אותו. וזה לא היה כל כך רחוק - זה היה סך הכל בשנות ה 80. אני הייתי ילדה כאשר הסידרה הזו שודרה - אמא שלי הייתה מחכה לראות עוד פרק ואני כמובן צפיתי איתה. אולי לא הבנתי מה הולך בפרק בו צפיתי אך אני יכולה להבטיח לכם : ראיתי את ההתרגשות של אמא שלי מהפרק והבטתי בדמויות ומה שראיתי זה אור ותום, אני מקווה שמה שאחרים רואים בי גם היום (באופן מותאם לגיל ולנסיון החיים שלי - אחרי הכל אני אישה בת 26 (ועוד 14 אך מי סופר?) בשנים האלו הספקתי לחיות בעולמנו -אבל בכל זאת) זה אור וסוג מסויים של תום. זה אולי מסוג שונה אך מאותה שכונה של התום שכל כך נהנתי לראות בדימעותיה של קרן פלס כאשר שפטה בבית ספר למוסיקה , או בכנות מהלב של העו"ד (סליחה ששכחתי את שימך) בתוכנית המיזם כאשר אמר בחום ליבו עד כמה החברה שלנו היום זקוקה לשיעור בבית הספר שמלמד חשיבה עצמאית וקבלת החלטות נכונות תחת לחץ חברתי על פני איזה קורקינט עם מנוע... (אתם לא יודעים איך נשבר בי הלב כשהצופים בחרו עתיד עם קורקינט חדש שהממציא שלו היה ממשיך לפתח אותו גם אם לא היה מנצח בתכנית על פני העתיד הערכי של ילדנו שהיה זקוק לכל קול מהצופים כמו אויר לנשימה כדי להתממש). אותו עו"ד מחוייב לתכנית אני לעומת זאת לא הצלחתי לראות אפילו עוד פרק אחד - עד היום (והם כולם מוקלטים לי, מחכים לי, ואני לא יכולה). ובננוסף - האם התוצאה הייתה אחרת אילו מתכנני התכנית היו מביאים את אותה אישה המציעה שיעור בבית ספר של הוראה של נאמנות עצמית - אחרונה, אחרי הקורקינט ולא לפניו??? אני יודעת שלעולם לא נדע... 


אז כן עדיין יש אנשים עם תום פנימי אך אנחנו זן על סף הכחדה. אפשר עוד לראות את "שומרי ה - MIND" של הדור הקודם בטלביזייה - אך לצערי סביר יותר שהישראלים למודי הפיגועים והציניות יקטלגו אותם כתמימים מדיי, או אפילו משעממים... תנו להם ערפדים מוצצי דם והרייטינג יעלה ....

תנו להם איפור מפחיד ומבט רצחני בעיניים - המושחרות בכל הזדמנות... והם רואים עצמם "מודרנים" . כאשר אין כח להשקיע נישלח את הילדים לצפות בכל הבא ליד, ואחר כך נתלונן שזהו "דור קשה" - ? וכל מי שעכשיו מתרעם בתוך עצמו (אולי חושב : אני לא מפקיר את ילדיי החיים פשוט מעיפיים נורא. לפעמים אין ברירה והם פשוט רואים טלביזייה, זה חלק מאורח החיים המודרני.) ישאל את עצמו היכן היה כאשר המיזם נפתח להצבעות בפעם האחרונה באותו פרק ראשון וגורלי... (שדרך אגב: שודר בזמן בו מבוגרים רואים טלוויזייה).


האם אנחנו כחברה ראויים לאלה בתוכנו ה"תמימים"? 


0 תגובות
שלום לעם ולאישתו השנייה...
19/06/2014 07:03
שחר גלילי
הגשמה עצמית, כסף, ציטוטים שנוגעים
בלוגר זה פרק ב' בחיי כתיבת הבלוגים שלי. זה לא משנה מה היה הבלוג הראשון - כל עוד אני נאמנה לעצמי - האם אני טועה?

על עצמי אני לא מרגישה צורך לספר - אך דרך הציטוטים האהובים עלי, ואולי דרך הסיפורים שאספר - אפשר יהיה להציץ אל עולמי. רק אומר שעולמי נחווה בכמה מעגלים שונים מאד: עבודה, בת לאמא חולת סרטן, ושעות הלילה בהן אני חיה יותר מאשר בשעות היום. ..  בכל מעגל כזה - אני מישהיא המתאימה בדיוק לאותו מעגל - כאשר האני הפנימית היא הציר סביבו הכל קורה, היא הציר המפעיל את הכל.  חווייה זו אינה יוצאת דופן  כך אני מאמינה - אבל כאשר אני מחפשת מילים ומילים אלו באות אז אני כן חשה מיוחדת באיזה שהוא אופן ניסתר...


אחד התחביבים שלי הוא לאסוף ציטוטים חכמים, מצחיקים, רציניים ששינו את חיי. אשתף פה באילו שאני מאמינה שיכולים לעשות טוב לאחרים - הקוראים, אתם.   אני מקווה שהם אכן יעשו משהוא בשבילכם כפי שהם עשו בשבילי.

אז הציטוט הראשון הוא:

מימוש עצמי הוא תוצאה של פעולות שאפשרות ביצוען נמצאת בתוכי! 
כל מה שחשוב באמת נמצא כבר בתוכי!


אני יכולה להציע: כיתבו מילים אלו בפתק וקשטו לפי טעמכם. תלו את הפתק על דלת היציאה מהבית. התעכבו לשתי שניות לפני שאתם יוצאים וקיראו את הכתוב - ושיהיה לכם יום פורה, שבסופו תיהיו גאים במעשיכם באותו היום.

למה מילים אלו כל כך חשובות לטעמי?
אנחנו חיים בתקופה בה הלחץ עלינו לנהוג באופן תחרותי וצרכני חזק מאד. אנחנו חברה צרכנית, אנחנו קונים הרבה יותר מאי פעם: אם לא היה זמן בבוקר - נקנה אוכל ושתייה בחוץ - וכמה ימים ישנם בהם הרשנו לעצמנו להיות איטיים יותר בבוקר? הילדים "צריכים" יותר מזוג נעליים אחד לכל יעוד, הילדים "צריכים"  שיקנו להם את זה ואת זה ואת זה... ברור שלילדה - שבאופן אובייקטיבי הינה כבר אישה צעירה - אך זה רק באופן אובייקטיבי - בואו נודה שגם כאשר היא מגיעה לגיל גיוס ולאחריו - היא עדיין ה"ילדה" שלכם ועדיין תיקנו לה טלפון הכי חדיש כי לכל חברותיה יש כזה ואתם לא תתנו שלילדה שלכם לא יהיה.... ואם ניהיה כנים: אתם גם משלמים על חשבון הטלפון הזה...
מה שאני אומרת הוא שאנחנו שמים את מה שבאמת חשוב - בסולם החשיבות שלי האישית בלבד אלא אם אתם רוצים להצטרף... - נדחק הצידה. אנחנו נעבוד יותר בשביל לממן את ילדינו ואת עצמנו (לכמה מהקוראים יש ילד/ה עם סמרטפון ולהם עצמם אין כזה? אתם לא יכולים לראות מאיפה שאתם עכשיו אך תאמינו או לא - לא הרבה ידים מורמות עכשיו) - מאשר שנחשוב על מימוש עצמי. אז מילים אלו חשובות לי כי לפני שאני יוצאת אני חושבת : מה אני יכולה לעשות היום שכאשר אחזור בערב אחוש: עשיתי לפחות קצת ממה שחשוב באמת - המימוש העצמי שלי - או במילים שמגיעות מאותה שכונה: מה אני יכולה לעשות כדי לחוש אושר שאינו תלוי בכסף אלא רק ברצוני להיטיב עם עצמי ולברי המזל : עם עצמי ועם משפחתי.

אז אני רצה חצי שעה, ואני מנסה מתכון חדש, אני מרשה לעצמי עונג (מגנום אספרסו), ואני כותבת יומן בו אני פוגשת את עצמי באופן שהוא כל כך אישי - תנסו זה מדהים (ולא מדובר בתיעוד אירועים כרונולוגיים - אלא שיחה עם הקול שהוא קולך שלך, כן קולך הפנימי. כבר שכחנו שהוא קיים... היזרהו אזהרה ידידותית: אולי יקח קצת התעקשות כדי למצוא אותו שם בפנים: יש לו תחרות קשה עם הקולות שאומרים: אין לי כח, אין לי זמן, אני רוצה לקנות את ... אני אחמם במיקרו זה יותר מהר בלי לחשוב שזה גם מלא קרינה... הקול שלכם עשוי לאמר לכם : חממו על הגז... או דבר דומה - מקביל לחימום מרעיל במיקרו אולי אפילו משטחי חיים אחרים - אך אני סומכת שאתם חכמים לראות את זה קורה - אם תחליטו לנסות ולשים לב לאותו קול בתוככם/ן) - אז יש עוד מליון דברים אפשריים שיעשו לכם טוב - שאינם קשורים לכסף - אני בטוחה שלכל אחד יש דבר או שניים שהוא כבר לא עשה - חודשים ואף שנים... אך מפנטז עליו ורוצה ומתכוון לעשותו אבל זה "לא יוצא"   - אז כיתבו לכם שהמימוש העצמי שלכם לא תלוי בכסף (אם כי כסף לפעמים מאפשר) אלא ש: מימוש עצמי הוא תוצאה של פעולות שאפשרות ביצוען נמצאת בתוככן/ם - ובעצם ספרו לעצמכם את האמת: כל מה שבאמת חשוב - באמת חשוב - כבר נמצא בתוככם/ן. 


שיהיה לכם יום נעים,
כמה טוב להתעורר אל:
אורו של שחר - חדש.
0 תגובות