עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
הריון  (1)
עבודה  (1)
ארכיון
על הריון ועבודה
24/02/2012 17:46
rodanax
עבודה, הריון

הזהרה: די ארוך ודי ציני - מי שמעוניין להישאר בתמימותו ואהבת עולם יכול לדלג. מיועד גם לגברים, למרות שזה עולם של נשים אבל די מומלץ להציץ מה קורה להן בעבודה, גם אם הן לא מספרות לכם.

קיראה נעימה!


כמה שהדברים יכולים להשתנות פתאום.

ואף פעם לא נהיה מוכנים לזה, לא נפשית ולא פיזית, לא כספית ולא פסיכולוגית.

 

לכן החיים לפעמים נראים כמו פצצת אטוס, מתקתקת (למרות שאינני בטוחה שהיא מתקתקת כלל), ויום אחד – בום, בפרצוף, ותתמודד, מה. ממש מרטון עם הפתעה בכל סיבוב.

 

מצב זה אני רוצה לייחס למשהו די נורמטיבי באופן גלובלי אבל לא כזה שגרתי בחייו האישיים של אדם, במקרה זה אישה – כשהיא מגלה שהיא בהריון.

 

בואו לא ניכנס לכל המצבים האלה של הריון לא רצוי/לא מתוכנן/עשירי במספרו וכדומה - נניח שזה חיובי מאוד, כפי שזה במקרה הספציפי הזה, אושר בלתי פוסק וכן האלה.

השינויים במצב הזה, כמו בכל מצב של שינוי,  הם רבים, החל מגופניים עד מנטליים – מההלם הראשוני מהאושר המטורף הזה שזה סוף סוף קרה, עד ההבנה הפתאומית שהחיים הולכים להשתנות "מן הקצה אל הקצה" ואיך דרך חזרה (לא שזה רע, תלוי איך מסתכים על זה).

 

אני רוצה לשפוך פה את מחשבותיי על השינויים שקוראים ברבד נוסף במצב הזה – במקום העבודה. * מיועד במיוחד לאלה שעוד לא היו שם (לא שחלילה אני מנסה לשכנע שלא להגיע לזה!), או לאלה שגם לא יהיו שם (גברים, למשל) או שלאלה שלא חשבו על זה ככה.

 

מקום עבודה... מקום בו אנחנו מבלים את רוב היום, כולל נסיעה לשם ובחזרה (אפילו בחוק הזמן הזה הינו באחריות המעביד למקרה של תאונה טפו טפו בלי עין רע, כך שזה גם סוג של השתייכות לעבודה), בו אנחנו מנהלים מערכות יחסים שונות ומשונות עם מי שאנחנו עובדים, בין אם הם נחמדים מטבעם או בין אם לא – מה לעשות שנקלענו יחד לאותם ארבע קירות.

 

השינוי בחיינו האישיים, שקשור להריון במקרה הזה, משפיע גם על עבודה, כמובן. לאו דווקא באיכותה מבחינתנו (יום אסה יום באסה יש בכל מצב), אבל על כל המסביב לה.

 

למשל, אם את מאלה שממהרות לשפוך את כל חייהן הפרטיים לכל אוזן פנויה באזור שבטעות נמצאה קרובה אלייך גיאוגרפית ועוד בקול רם ככל האפשר – אני מניחה שאין לך בעיה לספר לכולם עוד לפני שראית בעצמך את תוצאות הבדיקה ולנהל שיחות ארוכות במסדרון עם מנוסות ממך בנושא. כמובן שלזה יש מחיר, כמו לכל דבר – זה לספר את אותו הדבר עשרות פעמים, לענות ל"מזל טוב" ו"כמה שבועות?" ללא סוף וכל פעם בפרצוף מאושר (אלא מה? את לא מאושרת? גם כששואלים אותך בפעם השמונים ושביעית? וגם אם אלה אנשים שאת לא ממש מכירה ובכלל לא סיפרת להם?) וכדומה, אלא אם כן אין לך שום בעיה עם זה, אז הכל בסדר גמור.

 

אבל אם את מאלה שבכל זאת, עם כל הקשיים שבזה, מנסה להפריד את חייך הפרטיים מהעבודה אז בטח לא תרצי לספר כל-כך מהר, תשמרי לעצמך את שמחתך האישית והפרטית, תוודאי קודם שהכל בסדר ובאמת יש על מה לדבר, או שפשוט אין לך במקום עבודה אנשים איתם הייתה רוצה לחלוק דברים כאלה , לא משנה מה הסיבה – אז יש לך בעיה.

 

כי בני אדם הן חיות סקרניות, ויחד עם התפתחות איטלקטואלית פיתחו גם משיכה בלתי מוסברת  לרכילויות, לא משנה מאין באו (גם הם וגם הרכילויות). ואם את חלילה מתעכבת בשליש שניה בתשובה לשאלה הלתי צפויה וחסרת כל טאקט "את בהריון?" גם אם היא לא מבוססת על דבר בעולם  – או חלילה מרימה מבט מסוקרן כשאחרים/אות מדברים/ות על זה – זהו, נתפסת. כמה שלא תכחישי – הרכילות כבר נולדה, הרבה לפני תינוקך העתידי, שתכלס עוד לא קיים אלא בצורת גוש תאים חסר צורה.

 

ואם את נאלצת לספר על זה, לפחות להנהלה, ובמיוחד במקרה שאת מועמדת לפיטורים וגילית את זה ממש, אבל ממש במקרה (כמו ההריון ) וגם מאיזו רכילות – אין מצב שזה יישמר בסוד, כמה שלא תבקשי. הרכילות כבר תיוולד, כי בהנהלה יושבים גם בני אדם מאותו הסוג שתואר מעלה.

 

והנה מתחיל הטנגו רב-המשתתפים – מישהי בעבודה מספרת לך בהתלהבות שמסתובבת שמועה שיש פה איזה הריון אבל לא יודעים מי, ואת עושה פרצוף מתפלא כדי לא להיתפס, אנשים פולטים דברים לא במקום בנסיון לראות את תגובתך, אנשי הנהלה למיניהם שמחוסר ברירתך יודעים על העניין מנסים לברר איתך בכל הזדמנות את תכניותייך לעתיד, גם אם אין לזה שום משמעות עבורם, ולא תמיד ביחידות,  וכאלה.

 

והכי גרוע – שבנוסף לזה שהיחס לעבודתך משתנה בכל מיני מובנים, גם היחס של העבודה אלייך משתנה. יכול להיות שזו נקודת מבט לא אובייקטיבית בעליל, אבל כך הדברים נראים:

 

פתאום את רואה את הקצה – את יודעת מתי תסיימי לעבוד, לפחות בשביל חופשת לידה, והתאריך הזה כבר מבצבץ לך באופק, לאומת המצב הקודם בו הדברים נראו אחרת לגמרי – באת כל יום, עשית את מה שצריך – דברים שאת כן אוהבת, שאת פחות אוהבת, תקשרת עם אנשים, ללא איזו הגדרה מדויקת של סוף (גם אם חשבת להתפטר או לצאת לחופשה, אבל על זה בהמשך) וכן האלה.

 

ומכיוון שעלייך לשמור יותר על עצמך – לשתות הרבה, לאכול מסודר וכאלה, את מתחילה בכך, אך גם בנסיון להסתיר את השינוי, שלא יבחינו חלילה שהתחלת להסתובב עם בקבוק מים קבוע ביד או פרי כל שעתיים עגולות.

ומכיוון שעלייך לשמור על עצמך,  את מתחילה להסתכל אחרת על הדברים שאת עושה – האם לא הגזמת בנסיון לחסוך למקום עבודתך משאבים יקרים בכך שאת עושה עבודה של אחרים או דברים שלא קשורים לתפקידך.

ומכיוון שעלייך לשמור על עצמך, את מנסה בכל כוחך לזגזג בשלום בין בדיקות רבות שעלייך לבצע, פיפי תכוף שדורש ממך היעלמות מרובה בשירותים, הסתרת עייפות תמידית כי את לא ישנה בלילות בגלל אותו פיפי, בחילות המופיעות גם בזמן העבודה כי הן לא מתחשבות בדבר, בשיחות עם אלה שלא יודעים לבין אלה שכן יודעים כי נפלט לך או ברגע של חולשה החלטת לשתף ועכשיו צריך לעקוב שלמישהו אחר לא ייפלט או שלא תדברי בו-זמנית עם אחד מכל קבוצה, וכמובן הבטן התופחת לאטה – לבין עבודה.

 

ויחסי הכוחות בעבודה פתאום משתנים – המנהל שניסה לפטר אותך (מרצונו החופשי או עקב לחץ של מי מהנהלה) או ניסה להתנכל לך, או שחשב שאת גם ככה לא מספיק טובה להיות תחת הנהלתו, או שפשוט לא היו לך גם ככה יחסים נורמליים איתו,  עכשיו מבין שהוא לא יכול (תאורטית), שעכשיו עליו לשמור לך מקום עבודה שנה באותם תנאים. זה טוב, זו הגנה, כי את יכולה להמשיך להתפרנס בכבוד (תאורטית).

 

ואת, מצידך, פתאום קולטת עד כמה המצב הזה עגום. כן ,כן, עגום. ושהגנה היא לא כזאת הגנה....

אפילו עורכי/ות דין רבים/ות כותבים/ות באתרי ייעוץ שלהם על זה באופן גלוי.

אפילו כשאת קוראת על הזכאות שלך לכל מיני דברים לפני/במזן/אחרי – את מבינה את זה בעצמך.

 

מעכשיו כל נסיון של ייעול בעבודה שידרוש ממך להוסיף תפקידים ייראה לך כנסיון להתנכלות ועוד יותר גרוע – לניצול ציני של מצבך שהשתנה, כמה שינסו להסביר לך שלא כך הדבר.

 

מעכשיו כל הערה על עבודתך או פליטת פה בלתי מתוכננת מפיו של המנהל תיראה לך כנקמה על זה ש"דפקת אותו" בהריונך – כי הוא לא הצליח להיפטר ממך ולחסוך כסף לחברה או להכניס לתפקידך מישהו שהוא רצה לראות שם.

 

כי מעכשיו את, חמודה, קשורה לעבודתך בחבל מאוווד עבה שנקרא "דמי לידה", שבכדי לקבל אותם ולהעביר את חופשת הלידה שלך בכבוד ותמורת תשלום עלייך לעבוד עעעעעדדד הסוף – גג חודש-חודשיים לפני הלידה, אחרת תאבדי את הזכות לגמלה.

 

ופתאום אותו הקצה שאת כבר רואה אי שם באופק נראה כל-כך רחוק! את נאבקת על כל דבר מול המנהל שלא יוסיף לך עבודה כי את רואה בזה נסיון לניצול, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא בכלל רצה לפטר אותך לפני (והוא לא יודע שאת יודעת שהוא יודע וכולי)

 

ופתאום את מתחילה לחפש מידע באינטרנט עד מתי באמת "מותר" לך לעבוד כדי לשרוד את התקופה הזו, שעם כל היופי שלה נראת לך כפגיעה במיוחד ובלתי נסבלת לגמרי.

 

ופתאום את סופרת ימים ושבועות (לא רק של ההריון) כדי לדעת עד כמה קרוב הסוף.

 

ופתאום את רואה בכל צעד של ההנהלה נסיון לשכנע אותך לוותר על העבודה ולהתפטר "מרצונך החופשי" (הרי לא מעניין אותם שלא תקבלי את המגיע לך) כי רק אם תסכימי לרדת באחוזי משרה/לקת על עצמך עוד התחייבויות/סתם לעבוד יותר – מקום העבודה שלך יוכל לנצל אותך באופן רשמי וחוקי לגמרי. והשיטות לזה רבות ומרובות ואין להן סוף.... הערמומיות חוגגת....

 

ועלייך לעמוד על שלך, לא לוותר, לא על העמדה שלך, לא על העבודה, ולא על התנאים (אלא אם כן את יכולה להרשות זאת לעצמך).

 

ועלייך להתכונן כבר עכשיו לכל השיטות האפשריות של ההנהלה שלא לקבל אותך לעבודה אחרי חופשת לידה ולהשפיע עלייך בכל דרך שזה ייראה כמו רצונך החופשי (ראי מעלה למה).

 

נכון שלא כדאי לסגור דלתות ועדיף לצאת לחופשת לידה באיחולי "לידה קלה ובידיים מלאות" לפחות בחצי לב ובחיוך (כמעט ולא מאולץ), אבל מי אמר שקל לעבור את התקופה הזו בשלום?

 

כמו בשיר של "היהודים": מי אמר לך שאת יכולה?...

0 תגובות