עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון

יום מקוון 2 - סובלנות

07/03/2012 16:18
מרגלית אילן

 

1.

תחילת דיאלוג:

דרכארץ: שלום אינשם, שמעת חדשות? על כל החוסר סובלנות במדינה והלאומנות ששוטפת את המדינה בזמן האחרון. תאמין לי שגם בגין וגם בן-גוריון מתהפכים בקברם.

אינשם: שנייה... לפני שאתה שולח אנשים להתהפך בקברים שלהם, על מה בדיוק אתה מדבר?

דרכארץ: מה לא שמעת על כל הנושא של השופט סלים ג'ובראן? היום בבוקר בגל"צ דיברו על הנושא וגם בתוכנית של לונדון וקרישנבאום דיברו על הנושא.

אינשם:
לא, לא שמעתי חדשות בימים האחרונים, יש לך איך להשמיע או להראות לי.

דרכארץ: טוב ששאלת, הקלטתי את הקטע מהתוכנית של לונדון וקרישנבאום, תראה בעצמך:

הוצגו דעותיהם של חכ' זאב אלקין ושופט בית המשפט העליון בדימוס מר מישאל חשין

האחד סבור שהיה על השופט סלים ג'ובראן לשיר את התקווה במעמד זה, בשל היותו סמל ובעל תפקיד ציבורי המייצג את בית המשפט במדינת ישראל ואילו האחר סבור שאין לדרוש מערבי לשיר המנון שכולו טבול בכמיהה יהודית ולב יהודי. לדעתי תפקידו הציבורי של השופט סלים ג'ובראן אכן מחייב הזדהות עם ערכי המדינה וסמליה אולם היות ומתעורר קושי בשירת המנון שתוכנו יהודי, שהרי אם ישיר יהיה זה אחד בלב ואחד בפה, נראה לי שחשוב למצוא דרך פתרון למעמד מסוג זה.

הפתרון לא יכול לכלול את היעדרותו של השופט שאז יהיה בכך משום ביזיון המעמד והתפקיד ובוודאי יעיד על התנגדותו הבוטה לתוכני ההמנון. נראה לי שעליו לקחת חלק בטקס מבלי לשיר את ההמנון ואין לראות בכך את התנגדותו למדינת ישראל, ערכיה וסמליה אלא יש להכיר באמונתו ודעותיו ולא לכפות עליו דבר שאינו יכול לעשות בלב שלם. קשה לי מאוד עם ההכרעה הזו אולם נראה לי שדרך הכפייה אינה ראויה וצריך לקבל את המגוון מתוך סובלנות. לו היה רוצה לכבד את המעמד ולשיר מתוך כוונה אמתית להזדהות עם ישראל (לאו דווקא עם תכני ההמנון) היה זה רצוי יותר אולם לא ניתן לכפות עליו תכנים שאופיים נושאים רגשות, מאווים וכמיהות השייכות לעם היהודי.

 

דרכארץ: דעה מעניינת, אהבתי במיוחד את הנימוק הנרחב שכתבת.
תגיד לי, אתה מכיר את העמדה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ז"ל בנושא המפגש בין הלאומיות לבין זכויות הפרט.
ליבוביץ' כותב שלגבי המדינה יש שתי גישות, הראשונה היא גישת "המדינה קודמת לאדם" והגישה השנייה הינה "המדינה ככלי בשירות העם".
על פי הגישה הראשונה, המדינה קודמת לאדם... בעצם לא בדיוק, הוא למעשה מתכוון להגיד שהמדינה מקיימת את "רצון הכלל" ולכן האדם חייב לקיים את הרצון הכללי. הבעיה מתחילה כאשר מחברים בין המונח עם למונח לאום.
עם נוצר כתוצאה מרצף היסטורי בו מתפתחת קבוצה של אנשים בעלת מאפיינים משותפים.
לאום או לאומיות זהו ביטוי של הרצונות בין קבוצת אנשים. כלומר, בישראל של שנת 2012, הרצונות של העם היהודי משתקפים בלאומיות היהודית. לדוגמה במילות ההמנון: "נפש יהודי הומייה... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון...".

אינשם: אני ממש לא מבין את הקשר?

דרכארץ: אני אנסה להסביר איזה תפקיד מייחס ליבוביץ' למדינה דרך דבריו של רבי חנינא, סגן הכהנים, שאמר לפני 1500 שנה: 

"הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו"

מה לפי דעתך מנסה לומר לנו רבי חנינא בדבריו

2.

חובה עלינו לנהוג לפי חוקי המדינה ולקבל את מוראה (שליטיה וחוקיה) על מנת לקיים חברה תקינה, אולם נראה לי שיש לעשות את האיזונים הראויים בין המדינה לפרט. הפרט אמנם מתחייב באזרחותו לקבל את חוקי המדינה ולקבל את "מורא" המדינה אולם בנושא הנוגע לערכים ותרבות ובמיוחד בחברה בה חיים שני עמים עם תרבויות וערכים שונים,  יש לנהוג בסובלנות הראויה למדינה דמוקרטית. כבר בתנ"ך הופרדו "בני נוח" במספר המצוות שהוטלו עליהם ומצוות יראת ה' אינה חלה עליהם בשל היותה עניין שבלב. נושאים שעניינם מורשת תרבותית, ערכים ורגשות השייכים לעם מסוים לאורך ההיסטוריה אין לכפות על עם אחר. עם אחר החי בקרבך צריך לקיים את חובותיו כאזרח אולם לא ניתן לכפות עליו רגשות וערכים שאינם קשורים לתרבותו ושאינם מהווים חובה לפי חוק. שירת ההמנון איננה חובה על פי חוק ואוכלוסייה חרדית לא רק שאינה שרה את ההמנון אלא אף מבזה אותו. היה ראוי לו היינו נוהגים בכבוד אחד כלפי השני ומקבלים על עצמנו את החובה לנהוג בכבוד כלפי הזולת וכלפי תרבותו ומנהגיו אז היה ניתן לדבר על חברה מתוקנת ולא רק תקינה. לצערנו הסכסוך הערבי יהודי , האינטרסים המנוגדים מובילים לפתרון ביניים יש לכבד את החוק ולקיימו אולם לא מעבר לכך.

 

3.

דרכארץ: נכון, אפילו בסוריה, עדיין, למרות הטבח, יש למדינה תפקיד מסויים.
הוויכוח מתחיל כאשר מדברים על תפקיד המדינה, הרי, הייצוג של הלאומיות בא לידי ביטוי בהקמתה של המדינה שתכיל בתוכה את הערכים של הלאום, במקרה שלנו, הלאום היהודי.
אך מה קורה במקרה שיש אנשים בעלי לאום שונה באותה מדינה, מצד אחד הם לא מסכנים את הלאומיות של העם היהודי, אך ההתנהגות שלהם אינה חופפת לעיתים לרצונות של חברי קבוצת הלאום הגדולה יותר.
האם, לפי דעתך, במקרה זה עלינו לכפות על חברי הקבוצה הקטנה יותר את רצונותינו והשקפת עולמנו, ובמקרה שהם לא מסכימים להעניש אותם עד שיהיו מוכרחים לוותר על השקפותיהם או לעזוב את המדינה? רק אל תשכח לנמק.

עניתי לשאלה זו כבר בתשובה קודמת אך אוסיף ואומר שכפיה מעולם לא הועילה ולא הצליחה. הדרך היחידה לדעתי היא דרך השלום, הכבוד והסובלנות כלפי האחר. אם ננהג בכבוד האחד כלפי השני אז סביר להניח שהזולת יכבד אותנו בנוכחותו באירועים שאינם שייכים למורשת תרבותו ובכל זאת ינהג בכבוד ובנועם. רק דרך השלום תוליד פשרה, אמון וכבוד הדדי. לצערי,  אנו נמצאים במצב בו חיים שני עמים עם מורשת תרבותית נבדלת ושונה, עם שבחלקו מתנגד לישיבתנו בארץ ומחנך את ילדיו לשנאה כלפינו ובתוכנו קבוצה שאינה נוהגת כבוד באחר. במצב של סכסוך כל כך קשה ניתן לדבר על שמירת סטטוס קוו, בו העם הערבי ממלא אחר חוקי המדינה בלבד.

 

4.

 

דרכארץ: אממ... מעניין. שכחתי שעדיין לא אמרתי לך את הגישה השנייה לגבי תפקידה של המדינה. ליבוביץ' טוען שהמדינה כלל לא נועדה לשרת את הלאומיות ורצון הכלל, תפקידה הינו לשמש ככלי לשרת את האדם.
כלומר, האדם קודם למדינה, ולכן הוא מעצב את המדינה בתביעותיו האישיות ולכן ערכיו האישיים באים לפני האינטרס של הריבון (רצון הכלל) והשלטוני.
הנה, בוא תסתכל על הסרטון בסמארטפון שלי על מה שליבוביץ אומר, שים לב במיוחד למשפט האחרון:

קישור לסרטון שבו ליבוביץ' מסביר את תפקידה של המדינה (שים לב! להתחיל לצפות מהדקה ה- 1:41)

עכשיו, אחרי שראית את הקטע מהסרטון, מה אתה חושב, האם פגיעה בזכויות של אזרחים שאינם מקיימים את הרצונות הלאומיים היא עדיין מוצדקת? רק תיתן הסבר המבוסס על הדברים ששמעת.

אמנם המדינה קמה לפי רצון האזרחים לקיים את עצמם במסגרת מתאימה על מנת להגן על זכויותיהם , אולם הבעיה הפוליטית כפי שמגדירה פרופ' לייבוביץ היא בעיית ההתנגשות בין האינטרסים השונים, מחד המדינה המתייחסת לכלל אזרחיה ומאידך האינדבידואם, הפרט, שזכויותיו לעתים מקופחות בשל רצון הרוב. התורות הפוליטיות השונות מנסות לגשר על הפער הזה ולמצוא את הדרך בה זכויות האינדבידואום לא יקופחו. בדיקטטורה רצון השליט הוא הקובע ואילו בדמוקרטיה רצון הרוב, בשניהם הפרט כאנדבידואום הולך לאיבוד. הפרט מקבל על עצמו את השתייכותו לרוב החי במדינה ומקבל על עצמו את הכללים שנקבעו על ידי הרוב. במקרה שאנו עוסקים בו אין מדובר בפרט שמקופחות זכויותיו , שכן אין חובה לפי חוק לשיר את התקווה. אין לפגוע בזכויות של אזרחים שאינם מקיימים את הרצונות הלאומיים. רצון לאומי יהודי שאינו מנוסח בחוק לא חלק על קבוצת לאום (הלאום הערבי) שהיא המיעוט.. רצון מעצם הגדרתו לא ניתן לכפייה.

5.

דרכארץ: טוב זו זכותך לחשוב ככה. אבל אני אומר לך, כל בנאדם שחושב ומרגיש אחרת במדינה הזו, נתקל בחומה של התנגדות.
לדוגמא, המצב בסוריה. הטבח שמבצע הנשיא אסד בבני עמו.
אני אומר לך אני קורא את החדשות ורואה את הסרטונים ומזועזע, הרי מדובר במקרה שבו כל מי שמתנגד למדינה מאבד את החיים שלו.
השאלה המרכזית היא מה התפקיד שלנו בכל הנושא הזה? הנה תקרא לדוגמה את מה שגדעון לוי כותב על המצב בסוריה ותגיד לי אם אתה מקבל את ההצעות שהוא רושם בסוף המאמר שלו:
אללה הוא לא אכבר בסוריה (יש גם גירסה נוחה יותר לקריאה).
אם אתה לא מסכים עם העצות שלו (שמופיעות  בסוף הכתבה) וגם אם כן, אז תנמק מדוע
.

אכן נושא זה מעורר חלחלה אבל כפי שכבר נאמר בכתבה איננו יכולים לעשות או לסייע מבלי שיראה כאילו יש לנו אינטרס בעניין. האזרחים שזכויותיהם מקופחות בסוריה אינם מצפים לסיוע מאתנו אלא מאחיהם הערבים. אם היינו מושיטים יד הם בוודאי היו מסרבים להיאחז בה. את המראות רואים העמים כולם, כולל מדינות ערביות מסביב ובכל זאת אינם נוקפים אצבע. מדובר במרידה פוליטית שמנהיג רודן מדכא בכוח הזרוע ואירועים כאלה אינם חדשים. כאשר מתערבים באירוע מסוג זה צריך לחשוב גם "מי שמך" לשפוט במקום השליט ולהכריע בענייני מדינתו. אני מקבלת את הצעתו בהסתייגות מפני שגם אז פנייתנו תחשב כבלתי כנה.

6.

 

דרכארץ: תאמין לי כל הנושא הזה של האלימות נגד האחר, נגד כל מי שחושב אחרת עברה כבר את כל הקווים האדומים. לפי דעתי, הכל מתחיל מחוסר סובלנות הנובעת מלאומנות יתר.
בספר "חרדתו של המלך סלומון", הסופר אמיל א'זאר כותב לגבי מילונים (כן, כן עדיין משתמשים במילון) את הקטע הבא:

"אני משוגע על מילונים. זה המקום היחיד בעולם שבו הכל מוסבר ואתה מוצא שלוות נפש. שם הם לגמרי בטוחים בהכל. אתה מחפש אלוהים ואתה מוצא אותו עם דוגמאות מסייעות, כדי לסלק כל ספק"
.

עכשיו אני רוצה שתסביר לי האם לפי דעתך הקטע בקישור הבא קשור לחוסר סובלנות. מה ההגדרה של סובלנות? הנה תיכנס לויקימילון להגדרה של סובלנות .

הקטע אכן מתקשר לחוסר סובלנות, שכן בריונות (בניגוד לדברי המשטרה) ניתן היה לקיים גם אצל יהודים ולאו דווקא נוצרים ומוסלמים. לצערנו חלק קיצוני בחברה הישראלית לא מוכן לקבל את האחר או מחזיר לאחר באלימות לא מוצדקת. אי אפשר להתעלם ממניעים לאומניים בסיפור, יש כאן מאבק שלא נפתר בין יהודים לערבים מוסלמים. הפעילות האלימה כנגד נוצרים כלל לא מתפרשת על ידי הסכסוך הערבי ישראלי ולא ברורים לי מניעיה.

דרכארץ: תאמין לי כל הנושא הזה של האלימות נגד האחר, נגד כל מי שחושב אחרת עברה כבר את כל הקווים האדומים. לפי דעתי, הכל מתחיל מחוסר סובלנות הנובעת מלאומנות יתר.
בספר "חרדתו של המלך סלומון", הסופר אמיל א'זאר כותב לגבי מילונים (כן, כן עדיין משתמשים במילון) את הקטע הבא:

"אני משוגע על מילונים. זה המקום היחיד בעולם שבו הכל מוסבר ואתה מוצא שלוות נפש. שם הם לגמרי בטוחים בהכל. אתה מחפש אלוהים ואתה מוצא אותו עם דוגמאות מסייעות, כדי לסלק כל ספק"
.

עכשיו אני רוצה שתסביר לי האם לפי דעתך הקטע בקישור הבא קשור לחוסר סובלנות. מה ההגדרה של סובלנות? הנה תיכנס לויקימילון להגדרה של סובלנות .

הקטע אכן מתקשר לחוסר סובלנות, שכן בריונות (בניגוד לדברי המשטרה) ניתן היה לקיים גם אצל יהודים ולאו דווקא נוצרים ומוסלמים. לצערנו חלק קיצוני בחברה הישראלית לא מוכן לקבל את האחר או מחזיר לאחר באלימות לא מוצדקת. אי אפשר להתעלם ממניעים לאומניים בסיפור, יש כאן מאבק שלא נפתר בין יהודים לערבים מוסלמים. הפעילות האלימה כנגד נוצרים כלל לא מתפרשת על ידי הסכסוך הערבי ישראלי ולא ברורים לי מניעיה.

 

 

http://www.blog
03/04/2012 12:24
www.bloger.co.il/tips4u/8925/
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: