עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
איך הגעתי לזה בכלל?
01/04/2014 21:35
מאיה לוי
נולדתי ילדה, בלונדינית עם עיניים כחולות... לזוג הורים שאז נחשבו בעיני פשוט מדהימים. הייתי מעריצה שלהם.
ובמבט אחורנית הם היו זוג צעיר, שניהם בעלי השכלה גבוהה, גרים בוילה ענקית.
הם מאוד כיוונו אותי לתרבות,הצגות,ספרים, היו לי שלושה חוגים.. את הספרות וגם את התנך ינקתי מגיל צעיר מהבית כי סבתי הייתה מורה,
שלחו אותי ללמוד במסגרת קיבוצית, ועשו כל מאמץ שאגדל בסביבה הכי טובה. ובאמת רכשתי המון ערכים...
המסגרת הקיבוצית בה גדלתי נתנה לי את הבסיס הערכי שקיים בתוכי עד היום,הכל מאוד חברותי,אמיתי,שקט,רגוע,מלא שלווה...
זכרונות ילדותי אולי הם הטובים ביותר מאלו שאני זוכרת בחיי...הימים של כולנו בבריכה, חדר האוכל בקיבוץ והארוחות המשותפות, פורימונים שאותם אף ילד לא היה מפספס, מקהלה בה שרתי תמיד,חוגי ריקוד,שלוש אבנים! קפיצות בחבל, קלאס.
ינקתי ערכי ציונות וארץ ישראליות בשקיקה, ואהבתי את זה. 
גדלתי להיות ילדה שמוכשרת בהרבה תחומים, שירה, ריקוד, כתיבה,ספרות,ציור,פיסול, ובעוד המון תחומים.. גרמתי לכל הסובבים להתפעל ממני.
חייתי במציאות מושלמת, לא חושבת על עוד דבר שיכולתי לבקש. משני הצדדים היו בסיסיי החזקים ביותר שזה סבא וסבתא שתמיד חיזקו ונתנו אהבה מעבר לאהבה שקיבלתי בבית. כפי שאתם מבינים, חייתי בעולם אוטופי ומושלם. אידיאלי.
סביבות גיל 5, עולמי חרב, כל העמודים היציבים התמוטטו ברגע אחד מול העיניים.. ההורים שלי החליטו להתגרש.. ילדה בת חמש לא יכולה להבין בדיוק מה זה אומר.. אך ככל שעברו השנים הפיצוץ הענק הזה חלחל וחלחל לתוכי.
אין יותר שלמות, אין בית אחד, אין הורים מאושרים, אין אושר.
בלי ארוחות משפחתיות יחדיו, בלי אהבה משותפת שההורים שלי העניקו לי תמיד, כל השלמות התנפצה...
גם מהמסגרת הקיבוצית ניתקו אותי, כי אמא שלי  עברה לגור במקום אחר ולא יכלה להסיע אותי בכל בוקר,
הכל הפך למסובך ומסובך וככל שגדלתי הבנתי מה זה אומר. אח שלי שנולד בדיוק שנה לפני הגירושים לא בדיוק הבין. ולפתע מצאתי את עצמי בודדה בעולם שעד לא מזמן היה שמח עבורי.
כל העולם שלי קרס, חברי הילדות שלי, השבתות בקיבוץ,,חוגי הפיסול עם אינה, החברה הזאת שכלכך אהבתי להיות חלק בה, הכל נגמר.
העבירו אותי לעיר, בשבוע הראשון בכלל לא רציתי לצאת לבית הספר וכשהגעתי היחס אליי לא היה חם במיוחד.
מצד הבנות.
מדובר על כיתה ה', הייתי ילדה גבוהה... שטנית, התחלתי להתפתח יחסית מוקדם .. וקשה היה שלא להבחין בי. ישר משכתי את תשומת לב הבנים והתחברתי אל כולם בשניות ומנגד עם הבנות זה היה הפוך, כולן..קינאו בי, בהתחלה הן ניסו להתחבר אליי ואני הייתי מאוד תמימה בגלל שהייתי רגילה לסביבה אחרת, ואח"כ הן התחילו.. כל הרוע יצא החוצה. היה לי חבר אז אני זוכרת, והמון המון ידידים. הן לא יכלו להכיל את זה שילדה חדשה מצליחה לתפוס כל כך הרבה מקום.
זה התדרדר למצב של חרמים פשוט מזעזעים שכללו המצאת שירים, לקיחה של תמונות שלי מהאינטרנט עיוותו אותם והביאו אל בית הספר וכולם צחקו, חבורה של בנות שעומדת מהצד כשאני עוברת וצוחקות, מבטים שונאים, רוע, צביעות, הסצנות האלה תקועות לי עד היום בראש. טראומה .
כמעט כל יום הייתי חוזרת הביתה בוכה, אמא שלי כבר לא יכלה לראות אותי ככה... אני לא ידעתי מה קרה, איך בשנייה כל עולמי נמחק, ומעולם אוטופי הפך להיות גהנום אחד גדול.
בסופו של דבר הן ניצחו וגם הידידים הרבים שהיו לי הפסיקו לתקשר איתי, חבר שלי נפרד ממני, ועכשיו... באמת לא היה לי אף אחד.
איך קמים בבוקר? איך מתפקדים? זה פשוט בלתי ניתן לתיאור. כל כך סבלתי, רציתי רק לחזור לקיבוץ לעולם המושלם שלי.
מה עשיתי רע?  למה זה מגיע לי. 
הצלחתי להתחבר לילדים מבתי ספר נוספים באותו העיר ואולי זה מה שהציל אותי, וזה אכל כל כך את הילדים מבית הספר שלי.. התחילו לרוץ עליי שמועות פשוט מזעזעות. ונאלצתי להתמודד עם מצבים קשים.

התמימות והאושר נעלמו בזמן מאוד קצר, הכל ברגע, בלי מקום לנשום.. לא הותיר לי מקום להתאושש..

וכאן נמצאת הסיבתיות....כמעט כל חיי אני חוויתי חוסר שליטה, אסונות שפקדו אותי בלי יכולת לשלוט,הכל היה בכאוס, חוסר סדר,
הכל מבולגן, הכל מתבלגן הכל נהרס הכל נחרב הכללללל בחוסר שליטה, פשוט הכל,
ישבתי מהצד והסתכלתי איך המקום בו גדלתי נשרף, מבלי יכולתי לעשות כלום.
חוסר השליטה אותו חוויתי בחיי הביא לכך שנכנסתי למצב של עודף שליטה, ובאופן לא מודע החלטתי....
שלפחות בזה אני יכולה לשלוט, בכניסה ויציאה של אוכל לפה. 
בזה אני אצליח! בזה רק אני אשלוט! אף אחד לא יהרוס לי את זה.
הדחף הזה לעמוד כמו ברזל הוא תוצאה של אי יכולת בעבר להתרומם אפילו מהדברים שחוויתי.

המצב בו לא יכולתי לשלוט בשום דבר הכניס אותי לשנתיים בהם שלטתי על כל דבר שיצא ונכנס מהפה שלי מבלי להשבר..
רק לא להשבר, שום דבר לא יכניע אותי, לא ההורים שכבר ממזמן לא דוגמה להערצה, ולא חברים שאני כבר לא מאמינה לאף מילה שיוצאת להם מהפה, ולא איומים על אשפוז בכפייה.. שום דבר לא ישבור אותי.
בתוך 5 חודשים ירדתי 18 קילו וכמעט נשבתי סופית במחלת האנורקסיה....
1 תגובות
מה זה הפרעות אכילה
30/03/2014 11:30
מאיה לוי

מה זה הפרעות אכילה בכלל?

הפרעות אכילה זה מערבולת שכמעט ואין סיכוי לצאת ממנה, מערבולת שנכנסתי אליה לפני שנתיים בערך. תחילת כיתה י'.

הייתי מלאה,ותמיד פנטזתי על איך אני ארד במשקל וידעתי שיש לי מסוגלות לעשות את זה. כי כל דבר שאני רק רוצה הוא כבר בידיים שלי.

אני זוכרת ששאלתי ילדה שהרזתה המון איך היא עשתה את זה? והיא אמרה לי גם לנסות..

והניסיון הראשון שלי במטרה לרדת היה פשוט שלושה ימי צום, בהם רק שתיתי ולעסתי מסטיקים.

כבר אמרתי לכם שמה שאני רוצה אני משיגה, ואני פשוט לא רואה בעיניים.

לאחר שלושה ימי צום כך היא הדריכה אותי לאכול חטיף אנרגיה אחד ביום, ואני הקשבתי לה..

רציתי להוכיח לעצמי ולכולם שאני מסוגלת, ואני לא רק מאלו שמדברות "ממחר, ממחר".

התחלתי להעסיק את עצמי מה לעשות כדי לא לחשוב על אוכל, לא להיות בבית.. הייתי הולכת לקניון אחרי בית ספר ונכנסת לחדר כושר,

דואגת להעביר את הזמן שם עד הערב... נוסעת לראשון עם חברה, וחוזרת ב11. והכל מבלי להכניס דבר לפה.

איזו שליטה הרגשתי! חזקה,נלחמת, לא נכנעת לצרכים של הגוף... הייתי נכנסת לתחושת "היי" כזאת,

הצלחתי לרדת 2 קילו בשבוע, וכולם החמיאו והחמיאו...

הדבר הפך לאובבסיה...כל יום חטיף אנרגיה אחד, בלי שום דבר נוסף. וגם את השתייה המתוקה הורדתי.

שום דבר לא הצליח לשבור אותי, ובשלב מסויים כבר הפסקתי להתגרות מאוכל.

אף אחד פשוט אף אחד לא הבין איך ילדה כמוני לא רואה ממטר ומתנהגת כמו מטומטמת בנושא הזה, כשבשאר הנושאים אני פשוט מבריקה.

הכל הפך יותר מסובך וקשה, הקימה בבוקר, הרצון ללכת ללמוד, הכוח לצאת מהבית בכלל.

הכל הפך ללא מעניין ושיטחי, ההתעסקות היא רק בצלחת ולא מעבר, רק במה אני אכניס ואיך אני אוציא את זה ב4 שעות של ספורט.

ואף אחד לא הבין, דווקא בגלל שאני כזאת מוצלחת בהכל.. בסך הכל רציתי להצטיין גם זה, ולהוכיח שמכל בחינה אפשרית אני יכולה להיות מושלמת.

תמיד ציפו ממני למקסימום, אז הינה... המקסימום.

קיצוניות, קיצוניות, קיצונית, בכל דבר. אם הרעב כמובן שהגיעו הבולמוסים הבלתי נשלטים, לכאלו שלא יודעים מה זה בולמוס זה התקף זלילה בלתי ניתן לעצירה

בו מכניסים לגוף כמות אוכל מטורפת שבן אדם רגיל ונורמלי לא יכול להכיל. זוללים עד פיצוף ורצון להקיא, רק אז ניתן להפסיק.

אחרי בולמוסים הגיע רצון עז להקיא, הייתי מבלה בחצר או בשירותים בזמן שההורים הולכים מהבית בדחיפת אצבעות לגרון, נאבקת בגוף שלי ומוציאה את כל

ה"זוהמה" שהייתה בסך הכל אוכל, אוכל שהגוף שלי צריך.

המצב התדרדר והפך להיות גרוע בהרבה שהוריי כבר חשבו על אישפוז בכפייה.

אבל נישבעתי להם שאני לא משוגעת, אני יכולה לשלוט בזה...

המאבק אט אט נגמר מלהיות חיצוני, המאבק הפך להיות ביני לבין עצמי, מלחמה נגדי... פסיכולוגית,

באיזה שהוא מקום הצלחתי להבין שהכל בראש שלי, אני ידעתי שאני לא משוגעת.

עוד לא נכנסתי לזה עד הסוף, עדיין יש לי סיכוייי לצאת מהמערבולת.

הציפור הטורפת הזאת שנקראת אנורקסיה, מרחפת מעליי כל הזמן וכל פעם נוגעת עם הרגל שלה בי,

מדביקה אותי בזוהמה האמיתית, אבל היא עדיין לא תפסה אותי לגמרי, השפיות עוד תנצח! אני אנצח.

 

חלפו להם שנתיים ולפני כשבוע החלטתי שדי! אני רוצה לחיות, להיות.. לראות, לשמוח,

התחלתי לאכול... כלכך טעים לי לטעום דברים שכבר לא זכרתי את ההרגשה שהם גורמים,

ההתמודדות היותר קשה היא מול המראה, עליתי 3 קילו.. ואני רואה את עצמי שמנה.

ושוב לוחמה עצמית, נלחמת בעצמי להבין שהעיניים משקרות, זה רק העיניים, זה רק העיניים

מדברת לעצמי שוב ושוב כדי להמשיך לתפקד.

הלוחמה העצמית שלי היא לחזור לאהוב את עצמי כמו שאני, 3 קילו יותר או 3 קילו פחות.

 

בבלוג שלי בהמשך אספר יותר על המצבים בהם נקלעתי, התובנות, הלילות, וסיפור החיי הכולל הרבה יותר מאנורקסיה

להתראות מחר.

 

4 תגובות