עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
היי, אני מאיה דקל, "השתנתי", אבל ככה טוב לי, בואו לבקר בבלוג שלי, אני אשמח אם תקראו את הבלוגים שלי.
כותבת מהלב. לא מרגישה רע עם עצמה.
smile.
אוהבת אתכם.
חברים
IM ALThe darkחמוץ מתוקלי אברהםDo what I want
חיפוש
ארכיון
יום האהבה.
14/02/2017 21:19
מאיה דקל
יום האהבה, לכל אלה שאין חבר, זה לא יום האהבה, אני אוהבת לקרוא לו בשמו "המקורי" , "יום האכזבה", אני מתכוונת למובן שבמילה, ממש יום אכזבות, לדעתי גיל 14 זה הזמן המתאים והנכון להתנסות בחבר, לבדוק עם את בשלה מספיק, מוכנה לכזאת נאמנות, לחץ. 
"השנה אני לא רוצה להיות לבד ביום האהבה, זה משפיל." חברה שלי אמרה לי כשנדדנו ברחבי בית הספר, למה משפיל? להיות עם חבר זה בוודאי כיף ומרגש, ועוד בייחוד ביום האהבה.
אבל זה לא משפיל. זה בסדר להיות לבד, ועוד כולה בגיל 14, כאילו זה לא שיש לחץ למצוא חבר, נכון?
עובדה, שיש אנשים שממש לחוצים על זה, אני רוצה חבר, אבל לא צריכה חבר.
"את לא צריכה חבר." עניתי לה "את שווה גם ככה!"  שתרגיש יותר בטוחה בעצמה, הרי היא כל הזמן מדברת על איך שהיא נראית וזה למה בנים לא רוצים אותה, אני לא מבינה אותה.
היא כל הזמן אומרת 'לא' להצעות חברות מבנים, לי אפילו אחד מסכן לא הציע.
אז מה היא בוכה על "השפלה"? 
לבנות שמבנינו, אנחנו לא צריכות לבכות ביום האהבה כי אין לנו חבר, או לחשוב שאנחנו לא שוות משהו, יום האהבה לא מסמן אותך כמושפלת, או מכוערת, סתם יום שמסמל את הזוגות שהתחתנו! (בהדגשה) 
לכו תעשו טעויות, כי אם לא נעשה טעויות כשאנחנו קטנים לא יהיה לנו על מה לצחוק כשניהיה גדולים!

שאלה- איך את חוגגת את יום האהבה? 
את צריכה חבר בשביל לדעת שאת שווה משהו?
מה לדעתך יום האהבה מסמל? מסמן? 

*בבקשה תענו בתגובות*   





0 תגובות
סיפור- פרק א'
13/02/2017 18:43
מאיה דקל
אני קמה לאותו בוקר אביבי, שהשעון לא מאיר אותך, שהציפורים שרות על צמרות העצים, ריחות עצי הפירות שנכנסים בכוח מהחלון משגעים אותי, אבל במקום לחייך, הרי סוף סוף חופשת האביב הגיעה, אני חוזרת למיטה בעיניים קודרות, מסתובבת לצד השני וחוזרת לישון, אין לי כח לקום, אין לי למה לקום, שבוע שעבר אמילי מתה. אני שוב קמה, אני לוקחת את המחשב למיטה, אני שמה מוזיקה, ניגשת לארון ומחליטה מה ללבוש, אני שמה ג'ינס וחולצת טי קצרה, אני מורידה הכל , חוזרת לפיג'מה, ונכנסת למיטה, שוב.
הטלפון מצלצל על הצג רשום 'דניאל'.
"היי ג'סי." זה דניאל.
"היי" אני עונה.
"החבר'ה מתכוונים לצאת היום לגלידה אז חשבנו.. אם בא לך... לבוא?" הוא שואל בהיסוס.
"נראה." אני אומרת, לא מחכה לתשובה ומנתקת.
"אהה." אני נאנחת ומתיישבת על המיטה.
*נקישה*
"כן?" אני מופתעת.
"היי!" זה שוב דניאל.
"לא עניתי אז החלטת לבוא? זה משעשע.." אני אומרת וקמה לחבק אותו.
"את בסדר?" הוא שואל ומושך אותי החוצה מהחדר.
"לא! אני נראית לך בסדר?" אני מעלה את הקול.
"בואי. יוצאים." הוא אומר.
"לאן?" אני שואלת בחוסר מצב רוח.
"לכל מקום שהוא לא המיטה או החדר שלך." הוא אומר ודוחף אותי מחוץ לבית.
"חובה?" אני נגררת אחריו.
"חובה!" הוא עונה.
"לא רוצה!" אני מתלוננת כמו ילדה קטנה. "למה אני לא יכולה להישאר בבית? בחדר? במיטה?"
"כי את נראית נורא! את צריכה חברה טובה. למשל, מאיה." הוא מציע ודוחף אותי למעלית, אני מנסה לברוח מחוץ למעלית לפני שהדלת נסגרת, הוא תופס אותי ולוחץ על סגירת דלתות', המעלית מתחילה לרדת.
"לאן בכלל הולכים?" אני שואלת ברקיעת רגל עצבנית, "אתה לא יכול להכריח אותי!"
"דווקא אני כן." הוא אומר ומחזיק לי את היד.
"אוף!" אני מתעצבנת.


*תכתבו בתגובות מה אתם חושבים.*

1 תגובות
געגוע
10/02/2017 15:14
מאיה דקל
"געגוע"- מילה כל כך קשה לתיאור!
כשאומרים לי להגדיר געגוע, אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה לתאר.
זה כואב, אני יודעת שלכל אחד זה כואב, זה שורט את הלב מבפנים, זה פוגע באישיות, פוגע במי שאתה, פוגע בך, אתה כאוב, כועס, עצוב, בוכה הרבה, אתה מרגיש שכול העולם על הגב שלך, שאתה צריך לסחוב כל כך הרבה שקרים, ומילים.
לתאר געגוע זה כואב, אי אפשר לתאר געגוע בלי להתגעגע.
אני בוכה הרבה, לא יוצאת מהבית, אני מרגישה שכל האכזבות בחיים שלי על הגב שלי, לוחצים עלי ומורידים אותי למטה, גורמים לי להרגיש קטנה, פחות ממה שאני שווה.
געגוע זה הרגש הכי נוראי שיש.
על אהבה אתה יכול להשתלט, בעצב אתה יכול לצחוק, בכעס אתה יכול להירגע, אבל בגעגוע?
ברגע שאיבדת אותו, אין לך אותו.
איבדתי כל כך הרבה אנשים שחשובים לי, אני מתגעגעת אליהם, לכל אחד ואחת, מתגעגעת כל כך, שזה כואב, שזה מכביד על הלב. הורג אותי מבפנים.
אני צריכה ידיד טוב, חבר טוב, אחד שיהיה לידי גם כשאני לא צריכה אותו, אחד שיאהב אותי כמו שאני, גם עם כל הפגמים והחסרונות שאני באה איתם, על כל האכזבות שבי, העצב שבי, הכעס, הבלבול.
שיאהב אותי לא כי הכריחו אותו, ולא כי הוא נואש, שיאהב אותי כי אני בשבילו החברה הכי טובה בעולם, וכי בלעדיי הוא לא יכול.
אני יודעת שאין אחד כזה שעומד בקריטריונים.
אבל, אף אחד לא אמר לי שלחלום ולקוות זה מעשה רע.
ואני באמת חולמת שיום אחד יבוא האחד הזה, גם אם זה אומר לחכות עכשיו 20 שנה, כשהוא יבוא, אני רוצה להיות בטוחה שבשבילו הלב שלי יהיה פנוי, מכל הגעגוע ומכל הצער והכאב שיש בו עכשיו.
הלב שלי כאוב, עצוב, כועס.
אני מחכה שיבוא האחד שידע להרגיע אותו.
אני מחכה לו.

0 תגובות
אין על מה לכתוב
03/02/2017 08:50
מאיה דקל
  אז על מה אתם חושבים כשאין על מה לחשוב?
אני מנסה לחשוב, אני פשוט לא מוצאת על מה, אני מרגישה מין ריקנות, כאילו הייתי צריכה את הימים הרעים כדי לחשוב, שיהיה על מה לחשוב.
אני לא חושבת, אני פשוט מחייכת, ואולי זה מה שגורם לי להיות שוב עצובה?
שוב לבד?
אני צריכה לחשוב, סתם, לחשוב.
על המשפחה, כן הנה משפחה, אני אוהבת אותם, היי! הנה בדיוק אימא יוצאת עם הבדיחות הכושלות שלה מהמטבח, הריח של אוכל יום שישי משגע אותי, אימא כזאת נחמדה, חבל שאני לא כמוה שמחה מכל מה שיש לי ולא מבקשת עוד, אף פעם.
אבא חזר מהחנות, איזה כיף! הנה הוא מחבק את אחי הקטן.
אם כבר מדברים על אחי הקטן, איזה ילדה נשמה, הוא תמיד עוזר, ואוהב.
באיזה משפחה זכיתי. אבא, אימא אחותי הגדולה ואחי הקטן.
אז אולי אחרי הכל אני כן שמחה במה שיש לי אני פשוט לא מודעת לזה.
טוב, סליחה על השיעמום לא היה לי מה לכתוב היום, הבטחתי לעצמי לכתוב פוסט כול יום.
שאלה- אתם אוהבים לחשוב?

2 תגובות
תמיד יש את היום הזה!
02/02/2017 20:11
מאיה דקל
אז אחרי כל כך הרבה שבועות שהיה לי רע וקשה, הגיע הסוף שבוע שמציל אותי, אני לא מאמינה שאחרי כל כך הרבה ימים של בכי, כאב וכעס, אני שמחה!
אני רק לפני יומיים כתבתי שלא יעבור לי, ושאני אהיה מדוכאת, וואו!
אני בסדר! אני מאושרת! יש לי חיוך, ולא עוד אחד מהחיוכים האלה שאני שמה כהצגה כל בוקר, זה חיוך אמיתי, של אושר ושמחה, אני לא יכולה להפסיק לזוז לצלילי המוזיקה, אני כל כך מאושרת!
מאושרת זאת לא מילה!
אני שמחה היום! אני לא רוצה ששום דבר יהרוס לי את זה כי טוב לי! אני מאושרת ככה.
בנות, בנים- מי שקורא את הפוסטים שלי, תשמחו!
הכול יהיה טוב! אל תדאגו לגביי כמה ימים לא טובים, לגביי תקופה נוראית, תחייכו כי אני הבנתי שהכול יכול להיעלם ואתה תשכח מזה!
אני שמחה היום! לא אכפת לי מה יהיה מחר, עוד שבוע, כי היום אני שמחה, אני לא מסתכלת לעתיד, אני נשארת בהווה!
טוב לי עכשיו, אני מקווה שזה יישאר ככה, ושאני אוכל להמשיך לכתוב לכם פוסטים שמחים.
אני לא צריכה 20 חברות צבועות, אני רק צריכה אחת, אחת שתיהיה שם, כמוך.
אני מדברת עליך שהיית היום איתי ועזרת לי.
תודה.
שאלה- מה עושה אתכם מאושרים?
אותי? החברות שלי כמובן, החברות הכי טובות שלי, ולא אלה שצבועות אליי.
אלה ששם בשבילי.
אז אתם אוהבים להיות שמחים?
ומה גורם לכם להיות עצובים?
לי? יום רע, ציון רע, כל מה שלא גורם בדרך כלל לאנשים להיות שמחים.
לילה טוב אהובים!!!
0 תגובות
איזה יום
01/02/2017 22:28
מאיה דקל
ממתי התחיל כל העניין הזה של התיוגים?
כשאני אומרת תיוגים אני לא מתכוונת תיוג באינסטגרם או בפייסבוק, אני מתכוונת תיוג בן האדם, חנון, ערס, יפה, שמנה.
למה אנחנו עדיין מתייגים בני אדם? זה לא זכותנו לתייג בן אדם למשהו, כל בן אדם פשוט מיוחד, יש את אלה שמתנהגים ביותר מרשעות ויש את אלה שתמיד נוהגים לקרוא וללמוד, הם נקראים חנונים? לדעתי, ממש לא.
אנחנו מאז ומתמיד תייגנו.
אני חושבת שאני מתוייגת בתור הרכלנית, אבל זה רק בגלל ש"חברה" היום אמרה לי.
אני בכלל לא יודעת אם יש אפשרות להפסיק עם תיוגים, בואו ניזכר באחד הסרטים שיצאו בכמה השנים האחרונות "מתויגת", אם אתם מכירים ואם לא.
ילדה בסביבות גיל העשרה, מגיעה למסיבה, יש לה שתי חברות טובות, שנראות יותר טוב ממנה, רזות יותר, גבוהות יותר, יפות יותר, חבר ילדות שלה, תייג אותה, בתור 'חברה-שמנה-ומכוערת-נבחרת.' ולקיצור 'חשמ"ן', הוא הורס לה את החברות עם חברותיה הטובות וגורם לה לראות את העולם קצת שונה.
קודם כל, איזה מין תיוג זה? ממתי נתנה לו הזכות לתת לה תיוג? ועוד כזה?
אנחנו צריכים להבין, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, שלא כולנו מושלמים, ולכולנו יש חסרונות, אנחנו צריכים לשים לב לתיוגים שאנחנו שמים לבן אדם, מה עם הייתי מתייגת אותך, כן, אותך שקורא את זה עכשיו, בתור הקנאי, או בתור הגנב, זה לא היה פוגע בך?
אנחנו צריכים להפסיק את ההתעללות הזאת, אני לא יודעת אם זה נחשב התעללות אבל מה שזה לא יהיה, אנחנו צריכים לעצור את זה, זה יכול לעצור ולהרוס חיים שלמים, גם אם זה נשמע לכם מוגזם מה שאני כותבת פה, או אפילו מוקרץ, אני רצינית, לי קשה בתור 'הרכלנית', מה שאני לא.
אני לא נוהגת לדבר על בנות מאחורי הגב, אני לפחות משתדלת שלא, קשה לי עם התיוג הזה, וקשה לי עם התיוגים בכלל.
שאלה קטנה, ואני אשמח באמת שתענו לי עליה, מה זה תיוג לדעתכם? האם זה משהו טוב או משהו רע? איך אתם הייתם מתנהגים אם היו מתייגים אתכם כ'שמנה', 'מכוער', או חשמ"ן?

2 תגובות
וואו!
31/01/2017 21:10
מאיה דקל
אז גיליתי משהו חדש על החיים, אני אולי קטנה אבל כולי מלאה בשאלות ובמצבי רוח שמשתוללים.
היו לי כמה שבועות לא טובים בזמן האחרון, מלאי עצבות, כעס, ובעיקר בלבול.
אני מתגעגעת למי שהייתי אז, לפני שהפכתי לכזאת, ב"כזאת", אני לא מתכוונת לרעה, או רוצחת.
אני מתכוונת לשונה, אני לא אותה ילדה שהייתי פעם, אני שומעת הרבה, "הפכת לחרא", "אני לא מכירה אותך יותר", מה שגורם לי לבלבול רציני, ולתהייה.
אני לא בן אדם מגעיל, אני פשוט מרוחקת, באמת התרחקתי מכל החברות שהיו לי, ברחתי מכל מה שהכרתי, הפכתי לבן אדן מסוגר, רציני, עצבני, הפכתי למה שלא רציתי להפוך, למה שפחדתי להפוך אליו, בחיים לא הכרתי את עצמי כזאת, תמיד הייתי מרכז החבורה, והצחוקים, בחיים לא הייתי עצבנית יותר מידי, חוץ מפעמים שהייתה לי סיבה מספיק טובה להיות עצבנית, אהבתי לעשות צחוקים עם החברות, הייתי הולכת לפגישות שבט כל יום, המרכז פיס היה הבית שלי, היינו אוכלות כשבט פיצה כל יום, ואז צוחקות על זה, היה לי ימים יותר טובים, אני לא מצליחה אפילו להיות שמחה, ואני לא יודעת מה זה, אם זה גיל ההתבגרות, אם זה מישהי, מישהו, משהו, אני כבר לא יודעת מה זה.
היה לי ידיד, ידיד שהיה הכול בשבילי, הוא היה החיים שלי, אהבתי אותו כל כך, בהתחלה לא בתור חבר, ולא בתור שום דבר אחר, אלא בתור הידיד הכי טוב בעולם, אחד כזה שמייעץ, שדואג, שאוהב אותך בגלל מי שאת באמת!
אהבתי אותו כל כך. והרסתי הכול, כי בטעות אהבתי אותו יותר מידי, נהיינו חברים, וזה לא הלך כל כך טוב.
הפסקנו לדבר.
התרחקנו.
אנחנו לא דואגים אחד לשני.
אין לי קשר אליו יותר.
אני מתגעגעת אליו!
אני רוצה שכל זה יעבור! שאני אהיה אדם יותר שמח.
מה אני אמורה לעשות? לתת לזה לחלוף? לעבוד על עצמי? לגרום לי לחייך? להיות לבד?
בבקשה תעזרו לי!
2 תגובות
יום כיפור.אחים קטנים.סלוחה.
12/10/2016 22:10
מאיה דקל
וואו.
יום כיפור! איזה מעמד. בתור ילדה דתייה שבאה מבית דתי, דתי לאומי.
יום כיפור בשבילי עמור להיות משהו מחזק מכל הבחינות- רוחניות, חיצוניות וכדו'.
ובאמת ככה עבר לי יום הכיפור. כל התפילות לעמוד ולהתפלל, להתפלל לאלוהים! על כל הטוב שברא לי.
על הכול! באמת על הכול.
לצום. לצום כמו פעם. ללבוש בגדים לבנים. להקשיב בהתעניינות לסיפורי המעשיות של הרב בשיעור.
וואו!
איזה יום!
אתם בורים. אנשים פשוט בורים!
לא מבינה את אלה שלא צמים, שלא הולכים לבית כנסת, שלא מתפללים! אפילו לבוא לתפילה אחת!
לבוא ולהגיד תודה. תודה על זה שה' כל שנה מחדש מוותר לך  וכותב וחותם אותך בספר זיכרונות.
זה שאתה פה עומד חי וקים! זה שאתה ממשיך לקום כל בוקר מחדש. זה שיש לך אוכל, מים, בגד, זה שיש לך אהבה, זה שיש לך עבוד, הורים, אחים הכול זה בזכותו.
רק ביום הכיפורים הזה הבנתי את זה! שהכול מעשה ידיו.
שהכול בזכותו ורק בזכותו.
מי שבוחר להיות חילוני, ראשית אני מסכימה שזה  הבחירה שלו.
אבל מה? מותר לכם כל השנה להתנהג כמו חיות פרא? לעשן? לשתות? לקלל?
ואז פתאום יום כיפור אז להתנהג כמו חסידים? פתאום להפוך לאנשים טובים?
צביעות! זאת המילה.
טוב בסדר אני אפסיק לחפור על כמה שאני כועסת עליכם.
אני פשוט אספר לכם את מה שרציתי לספר לכם.
מכירים את הילדים האלה שמסתובבים בכל הבית כנסת עם שקית תפוצ'יפס?
איך אפשר להחזיק את עצמך כשאתה רואה בשעה שלוש בזמם מנחה ילד קטן עם שקית תפוחי אדמה קריספים מלוחים וטעימים עד איימה?
איך אפשר לעמוד בזה ולא להתנפל עליו ולחטוף לו את השקית? להכניס אחד לפה ולמות על הטעם המושלם של זה?
אבל את זה אני אומרת ממישהי שצמה את כל הצום מתחילתו ועד סופו.
ממישהי שהרגישה מה זה רעב ליום שלה. 25 שעות. 25 שעות של עינוי.עינוי מרגש.
בסופו של דבר הצום הזה היה אחד הצומות הכי טובים שלי.
באמת מכל הבחינות.
ה' תודה רבה! על הכל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
1 תגובות