עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מישהו אחר
03/11/2014 19:16
מאיה
היום שמעתי את השיר "מישהו אחר". 
התחברתי לכל מילה בשיר, אך השורה שממש חדרה לי למחשבות היא "למדתי לחיות עם עצמי וזה הדבר הכי קשה בעולם".
במשך היום, אנחנו בוחנים ושופטים חיים של אחרים. לפעמים אנחנו גם מייחלים לחיים אחרים, חיים של מישהו אחר. 
במהלך החיים אנו נתקלים בבעיות קשות להתמודדות, ואנחנו לא מצליחים להתעלות על עצמנו ולקום על הרגליים. אנחנו מתפללים לחיים אחרים, אנחנו עסוקים בלהאשים את כל מי שסביבנו. אבל לפעמים הבעיה היא בעצם בנו. כל אחד מאיתנו צריך לדעת לחיות עם עצמו לפני שהוא מנסה לתקן את העולם, לפני שהוא שופט אדם אחר. לדעת לקבל את עצמך זה הדבר הכי קשה. אנחנו לא מעריכים את עצמנו מספיק, אנחנו עסוקים רק במגרעות שלנו ובכמה אנחנו לא בסדר. ולפעמים אנחנו מנסים להיות מישהו שאנחנו לא, רק כדי שהחברה תקבל אותנו. כל אחד מאיתנו צריך לדעת לאהוב את עצמו בדיוק כמו שאלוקים ברא אותו. כל אחד צריך לדעת לחיות עם התכונות הטובות והפחות טובות שלו. ברגע שנדע להיות סלחנים כלפי עצמנו, נוכל להיות הרבה יותר סלחנים כלפי החברה. אנחנו שופטים את עצמנו יותר מידי, דבר המוביל לדיכאון ועצבות. כולנו ילדים של אלוקים, כולנו מיוחדים וכולנו בני אדם. אבל כל אחד לחוד הוא אור קטן. כל אחד הוא עולם שלם! הגיע הזמן שנפסיק לתת לחברה לעצב אותנו, הגיע הזמן שנדע להעריך את עצמנו ולהבין שזה מי שאני ואין לי בשביל מה לנסות להיות מישהו אחר. 
אני מממש ממליצה על השיר הזה, שיר מקסים!
4 תגובות
עוד יום אפור
03/11/2014 16:15
מאיה
ההרגשה הזאת, שאת קמה בבוקר לעוד יום אפור, הרגשת הבדידות כשאת מתעוררת לגמרי לבדך. את יודעת 
שאת צריכה לקום לעוד יום של התמודדות על הלב השבור שלך. את יודעת שאת מסוגלת להתמודד עם כל 
הקשיים והניסיונות שאלוקים מציב לך בדרך, הרי הוא לא ייתן לך ניסיון שלא תוכלי לעמוד בו. אבל מה קורה אם 
את לא רוצה להתמודד? אין לך כבר כוח להמשיך הלאה? לפעמים הדבר היחיד שבא לי זה פשוט להיכנס למיטה 
לשים לי ברקע שירים עצובים ולהתעמק בכאב שלי, להתעמק בכמה רע לי. אני יודעת שזאת לא הדרך, אבל לפעמים פשוט צריך את זה. כמה עוד אפשר לשמוע את החברה אומרת לך "אני מבינה אותך" כשאת יודעת שהמעצבנת הזאת לא חוותה שברון לב בחיים, אז איך היא מבינה אותי? או כשהיא אומרת את המשפט הקבוע "יהיה בסדר" ושוב את יושבת ושואלת את עצמך, מאיפה היא יודעת שיהיה בסדר? 
אולי אני בעצם אוהבת את הרחמים העצמיים האלה? אולי אני נהנית לבכות ולחשוב עליו בכל שנייה ביום. אני אוהבת את זה כי רק ככה אני עדיין מצליחה לשמור אותו בחיים שלי, ככה הוא לא נעלם לגמרי. מצד אחד אני מפחדת מהיום שהוא יעלם לי, שהוא יצא לי מהראש ומהלב ומצד שני אני גם מייחלת לרגע הזה. הפיצול הרגשי הזה בועט בי ולפעמים זה מכאיב. זה מכאיב לא רק ללב, אלא גם לגוף. אני יודעת שהוא לא בשבילי אבל אני מאמינה שהוא יכול להשתנות, אני יודעת שהוא פגע בי אבל אני מאמינה שהוא יכול לתקן. אולי הגיע הזמן פשוט לוותר? 

1 תגובות