עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
סטודנט לפסיכולוגיה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שינה בראי היהדות והמדע
25/10/2014 20:15
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
״עד למאה התשע עשרה סברו כי בזמן השינה הנשמה עוזבת את הגוף, והשינה בעצם מהוה סוג של מוות״ (מתוך קורס בפסיכולוגיה של השינה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה)
ובכן, כנראה כל יהודי מאמין שייך למאה התשע עשרה, לפי תפיסת כותבי הקורס.
כל יהודי מברך בכל בוקר-״המחזיר נשמות לפגרים מתים״ , בכל תפילה מלבד ההודאה על עצם החיים, אנו מודים לבורא על שהחזיר לנו את נשמתינו היום-״ועל נשמותינו הפקודות לך״.
גם אומרים בכל בוקר-״מודה אני... שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״ , על פי הפסוק-״חדשים לבקרים רבה אמונתך״ , שמתאר את אמונתנו ובטחוננו בבורא עולם, שבכל לילה אנו מפקידים בידיו את נשמתינו כפי שנאמר בתהילים-״בידך אפקיד רוחי״ , והוא בחמלתו משיב לנו אותה בבוקר רעננה.
המדע מאז שנות השלושים בעזרת מדידת תדרים חשמליים במוח, יודע שהמוח והתודעה ממשיכים לפעול בזמן השינה, השינה מחולקת למספר שלבים שחוזרים על עצמם כל שעה וחצי בערך.
בשלבים הראשונים ישנה האטה בגלי המוח, והם עוברים מגלי אלפא לגלי תטא ודלתא איטיים יותר, וגם שרירי הגוף עוברים למצב של מעין שיתוק.
לאחר מכן מגיעה שנת החלום (REM) בה הגוף חווה את החלומות, במוח בגלים מהירים, ובתנועות העיניים המהירות, ממש כאילו הוא מתרחש במציאות, וישנו מנגנון מיוחד שמשתק את הגוף על מנת שלא נבצע בפועל את מה שחלמנו עליו.
(ישנן תסמונות, בהן המנגנון הזה משתבש, ואז אדם חווה את השיתוק הזה באמצע היום. או לחילופין, מבצע בפועל בלילה, את מה שהוא חולם)
רבי שמשון רפאל הירש מבאר שמשמעות המילה-ישן (מלשון שינה) היא כמשמעות המילה ישן (מלשון ישן נושן וזקן), כי כאשר האדם זקוק לשינה הוא בלתי רענן וכוחותיו התיישנו. ומשמעות המילה תרדמה שמבטאת שינה עמוקה יותר, היא השורש רדם שמגיע מן השורש רתם,וזה מבטא את המצב הפיזי במהלך השינה, בו הגוף ושריריו רפויים ורתומים למאסר עד ליקיצה.
כיון שגילו החוקרים, שכל כך הרבה פעילות קוגנטיבית קבועה ומאורגנת, מתרחשת בזמן השינה, משום כך התפיסה הדתית, שגרסה כי הנשמה עוזבת את הגוף בלילה, ושדימתה את השינה למוות מסויים, נראתה פרימיטיבית ולא רלונטית יותר.
אולם, קו המחשבה הזה לוקה בחסר, מפני שאף אחד לא חשב לומר ולטעון, שבכל בוקר מתרחשת בעצם סוג של תחיית המתים, ביקיצה הטבעית של כל אדם. וכאשר מדברים על הסתלקות הנשמה, מדברים על רמת תודעה, שמסתלקת בלילה, וננסה להרחיב ולהסביר כלפי מה אמורים הדברים.
הרמבם מסביר, שהשכל הוא-״כבוד ה׳ ״ ,זאת אומרת שבתפיסה היהודית, הנשמה איננה עצם החיות הפשוטה והבסיסית שלנו. ומאידך, היא איננה רק כח מיסטי עלום ומסתורי, אלא יש חיבור בין הנשמה הרוחנית לבין הגוף, והחיבור הזה, הוא בתודעה ובחשיבה, כפי שאומרים בהנחת תפילין-״הנשמה שבמוחי״.
על פי היהדות יש לנשמת האדם חמישה חלקים-נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. שני החלקים האחרונים הם מדרגות רוחניות שהגאון מוילנא כותב שאפילו לעתיד לבוא רק מעטים יגיעו אליהם.
לעומת זאת שני החלקים הראשונים, מרכיבים את את החיות הבסיסית של הגוף, ואת התודעה שלנו, והנשמה- היא כבר עליונה יותר.
רבי חיים מוואלוזין בספרו ״נפש החיים״ מאריך רבות, בתיאור חלקי הנשמה הללו ,ובביאור תפקידו של כל אחד ואחד מהם.
תמצית דבריו היא, שלאחר חטא אדם הראשון, הסתלקה הנשמה מתוך גופו של המין האנושי, והיא רק מאירה עליו מלמעלה. זאת אומרת שהגוף האנושי המוכר והידוע לנו, הוא גוף גשמי פיזי לחלוטין, כפי שנראה בעיני בשר.
אלא שבנוסף לזה, יש לכל אדם נשמה רוחנית, שמחברת אותו לבוראו, ונותנת לו שפע ודרגה רוחנית, וגודל ועוצמת ההארה הזו, תלויה כמובן במעשיו וברמה הרוחנית שהוא נמצא בה.
ונצטט מעט מדבריו-״אמנם בחינת הנשמה פנימיות עצמותה מסתתרת...שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם, ואדם הראשון קודם החטא זכה לעצמותה, ולסיבת החטא נסתלקה מתוכו, ונשארה רק חופפת עליו.לבד משה רבינו שזכה לעצמותה בתוך גופו ולכן נקרא איש האלוקים.... וזולתו לא זכה אליה שום אדם, רק בהירות ניצוצי אור, מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה, כל אחד לפי מדרגתו״......
אם כן כאשר מדברים על הסתלקות הנשמה בזמן השינה, וכאשר חז״ל אכן אמרו לנו ״שינה אחד מששים במיתה״ הם לא שללו פעילות מוחית בזמן השינה. אלא הם דיברו על הנשמה בלבד, שכפי שהזכרנו, איננה קשורה לחיות והתודעה האנושיים. אלא היא אור ורמה רוחנית של האדם, וזה אכן מסתלק בזמן השינה. ומשום כך, יש לנו מצווה ליטול את ידינו בבוקר, בזמן הקימה, כדי להעביר את הטומאה, ששרתה עלינו בזמן השינה, כאשר היינו ללא אור הנשמה.
ומהי בעצם בכלל מטרת השינה? מהם התהליכים הפיזיים שמתרחשים במהלכה, ושנצרכים כל כך לקיום שלנו, עד כדי כך שלא ניתן לשרוד ללא שינה?
ובכן, האמת היא שאין לזה תשובה ברורה חד משמעית. החוקרים סבורים שבזמן השינה מסולקים ״רדיקלים חופשיים״ מתאי המוח, וכן שבזמן השינה המוח מעבד מידע מהיום שחלף. והגוף נח וחוסך וצובר כוחות,ומשמר אנרגיה לפי המאמץ שהתאמצנו במשך היום, וכן יתכן שתאי הגוף והמוח משתקמים ומתחדשים בזמן השינה. כמו כן שנת החלום הוכחה כחיונית ללמידה של דברים חדשים. אך מדוע נדרש לזה תהליך השינה, כפי שהוא מוכר לנו ומהי מטרת החלומות, אין לזה תשובה ברורה.
גם ביהדות לא מצאנו תשובה חד משמעית לכך, הגאון מוילנא אמר שהשינה נועדה לתת אפשרות לנשמה להשיג השגות שאינה יכולה להשיג בזמן העירות כשהיא קשורה לגוף, וכך הוא כותב-"כל חכם עולה נשמתו בכל לילה למתיבתא של מעלה להשיג שם מה שאי אפשר להשיג בהקיץ,וזהו כל תכלית בריאת השינה". ואכן תלמידיו סיפרו והעידו על שנתו של רבם, ועל גילויים להם הוא זכה במהלכה.
לגביי החלומות, גילו לנו חז״ל שאמנם אין חלום ללא דברים בטלים, אולם מצד שני חלום הוא אחד מששים בנבואה. אנחנו רואים הקבלה ברורה, בין השינה שהיא אחד מששים במיתה, לחלומות. כנראה שהמיתה היחסית שיש בשינה, על ידי הניתוק של הנשמה מהגוף, מאפשר לה לראות ולהשיג השגות, שבמשך היום חסומות ממנה.
בספר ״אורחות צדיקים״ כאשר הוא מדבר על מידת האמת, הוא מסביר שהחלומות קשורים לצורת חשיבתו של האדם. כפי שהגמרא מסבירה, שבדרך כלל חולמים על מה שחשבנו במשך היום.ואמנם הגמרא אומרת שיש חלום שבא ממלאך ויש חלום שבא משדים, ולכן למשל חלום שחולמים לפנות בוקר נחשב אמיתי יותר כי אז כבר נשכחו הרהורי היום ויותר מסתבר שהוא אמיתי.
כמו כן מבואר שם בחז״ל שחלק ממטרות החלום הן, שחלום רע מייסר את האדם ומעורר אותו לתקן את מעשיו, ולעומת זאת חלום טוב אף אם איננו מתגשם, עצם התענוג והשמחה שיש בזכרון החלום נחשב כשכר ותגמול מן השמים לאדם.
ומבאר שם בספר ״אורחות צדיקים״, שככל שאדם דבק באמת ומתרחק מן השקר, אפילו בחשיבתו, כך גם חלומותיו יושפעו מזה והם יהיו אמיתיים ללא דברים בטלים.
אצל פרויד כידוע, ניתוח חלומות שימש כאמצעי מרכזי וחשוב בהבנת התת מודע של מטופליו, ההגיון שבזה הוא- שבשינה מסתלקים המחסומים של התודעה ושל ההגיון, ואז יכולים לבוא לידי ביטוי פחדים או שאיפות או מועקות שאנחנו מסתירים במשך היום כדי להתאים את עצמנו לסביבה או כדי לשרוד. ולכן על ידי ניתוח פשר החלום, תימצא הדרך להבנת נפש המטופל לעומקה, כי היא חושפת את עצמה בחלום, ללא עכבות ומגננות.
יתכן לומר אפילו לפי זה, שכאשר אדם חולם חלום, שחושף עבורו את תת המודע שלו, זה כבר בעצמו מתנה טובה, שסוללת לו את הדרך להבין את עצמו ולהגיע לשלימות פנימית.
אנחנו רואים אם כן שבכל רובד ובכל מודל, השינה היא פסק זמן הכרחי לגוף ולנשמה, כמו שחז״ל אמרו ״לתת רווח בין פרשה לפרשה״ , כנראה שבלתי אפשרי להיות פעיל ברציפות אחת, והמערכת של- אור וחושך, יום ולילה, הינה מערכת הכרחית שנועדה לתת לנו בכל יום התחלה חדשה כמו שדרשו חז״ל-״בכל יום יהיו בעיניך כחדשים״.
ופסק הזמן הזה משלב בין מנוחה ורגיעה פיזית, לבין פעילות מוחית שונה וחופשיה יותר, שמשחררת את המוח והחשיבה, מכבלי התודעה הגבוהה (הנשמה או ההגיון, וכפי שהבאנו מדברי הרמבם אלו שני דברים שהם אחד בעצם)
0 תגובות
תובנה לפרשת נח
25/10/2014 20:14
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
נח,צדיק תמים מול דור מושחת,איך הוא עשה את זה

הפרשה מתחילה בתיאור קצר על דמותו של נח ואומרת-״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו״.
רש״י שם לב למילה האחרונה שהינה מיותרת לכאורה, מפני שכל אדם חי בדור שלו וזה מובן מאיליו, ומדוע אם כן הדגישה התורה שנח היה צדיק ותמים בדורותיו?
מביא רש״י שחז״ל למדו מהמילה הזו שתי גישות אפשריות להסתכל על מעמדו של נח.
״יש מרבותינו דורשים אותו לשבח- כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, ויש דורשים אותו לגנאי- בדורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום״.
על פניו נראה שיש כאן מחלוקת האם באמת נח היה צדיק או שמא הוא היה האדם הכי צדיק בדור המבול המושחת, אולם בעצם בהשואה לצדיק כמו אברהם, לא היה נח בעל מדרגה כזו גבוהה.
גם בהמשך הפרשה אלוקים אומר לנח-״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״ שוב אנו פוגשים את ההדגשה שמקשרת בין צדקותו של נח לדור הספציפי בו הוא חי.
החזון איש (וכן פרשנים נוספים) הסביר את שתי הדעות שמביא לנו רש״י באופן אחר, לדבריו אין כאן מחלוקת על רמת צדקותו של נח, אלא יש כאן שאלה על הדרך שהביאה את נח למעלתו.
האם בעקבות השחתת דור המבול נאלץ נח להתאמץ ולהקצין ולהתרחק מכל רוע וחטא כדי שלא יסחף אחרי אנשי דורו, וכך הגיע למעלת הצדקות והתמימות שלו. ולו היה חי בדורו של אברהם שפירסם את האמונה והשפיע על אנשי דורו לטובה, אזי לא היה לו מניע כה חזק להתחזק בעבודת האלוקים כל כך.
או שמא להיפך, נח עבד את אלוקיו לבדו (חוץ ממספר צדיקים אחרים כמו מתושלח וחנוך) ולמרות ההשפעה השלילית של אנשי דורו הוא נותר צדיק תמים, אבל לו היה חי בדור של צדיקים כמו בזמן אברהם אזי היה לו סיוע מהסביבה ומהחברה וכל שכן שאז הוא היה מתעלה ומתחזק יותר.
אם כן יש לנו שתי דרכים אפשריות ביחס להשפעת הסביבה, לפעמים אנחנו שורדים בדרכינו ובאמונתנו למרות התנגדות הסביבה. ולפעמים דוקא ההתנגדות מחשלת אותנו ולא מותירה ברירה מלבד להתאמץ יותר כדי שלא ניסחף אחרי ההשפעה הסביבתית.
זוהי תופעה שאיננה קשורה דוקא לדת, ישנה תופעה הקרויה על שם מחזהו המפורסם של שייקספיר ״רומיאו ויוליה״ ,בו מסופר על אהבה בלתי אפשרית של צעירים ממשפחות עוינות ויריבות באיטליה. גם שם דוקא בעקבות התנגדות המשפחות לאהבה ביניהם מחמת היריבות המתמשכת בין המשפחות, מתגברת אהבתם ותשוקתם של רומיאו ויוליה אחד לשני.(כפי שנאמר במשלי-״מים גנובים ימתקו״)
מחקרים שנערכו בשנות השבעים, מצאו שבקרב זוגות,שהזוגיות שלהם לוותה בהתנגדות ההורים, היתה עליה באהבה בין בני הזוג, וכאשר פחתה ההתנגדות, גם האהבה נחלשה.
כך גם נח, יש מרבותינו שהבינו, שהתורה מספרת לנו איך דוקא ההתנגדות והבדידות, גרמו לו להתחזק בעשיית הטוב. ויש שהבינו שכוונת הפסוק לומר לנו שלמרות השפעת הסביבה הוא נותר בצדקותו. אך היה יכול להשיג יותר, לו היה חי בסביבה טובה וצדיקה.
הפסיכולוגים החברתיים הוכיחו שיש הבדל בין פחד לחרדה בהקשר של התחברות חברתית.
פחד פירושו, תגובה לאיום חיצוני ממשי. חרדה לעומת זאת היא, תחושה שלא מושפעת מאובייקט או מצב מוגדר אלא ממצב או מתודעה כלליים יותר או לא מודעים.
ניסויים הוכיחו שבמצבי פחד, נוטים אנשים להתחבר לסובבים אותם, שיכולים לספק מידע או עזרה להתמודדות עם הסיטואציה. מה שאין כן במצב של חרדה, בו לא ברור ממה אנחנו חרדים ומה ניתן לעשות בקשר לזה, נוטים אנשים להתרחק מהסובבים אותם, כי הם לא יודעים אם גם הסובבים אותם חרדים כמותם, והם עשויים להיות ללעג וקלס כאשר יספרו את תחושתם.
במצב מפחיד, אנו נוטים להתחבר מפני שיש לנו צורך נפשי של השוואה חברתית, שיתן לנו מידע על עצמינו, בהיעדר יכולת השוואה אוביקטיבית אחרת. כמו כן כל אחד רוצה להיחשב צודק והגיוני, ולכן בדרך כלל אנשים משווים את עצמם לסביבה הדומה להם, שתוכל לספק מידע על מיקומם בהיררכיה החברתית.
אם נחזור לנח בדורותיו, נבין את כעת את שתי הגישות שמביא רש״י.
נח אכן היה צדיק תמים בדורותיו, והיה יכול להיות מרוצה מעצמו, שהרי הוא זה שמצא חן בעיני הבורא מכל האנושות, והוא זה שנבחר להינצל ולבנות את התיבה שתאפשר לכל היקום לשרוד.
ומאידך, חשיבה כזו עלולה היתה לגמד את קומתו הרוחנית של נח, כי ההשוואה החברתית בה הוא יכול היה להשתמש, היתה מוגבלת מאוד כי כפי שנאמר-״ותימלא הארץ חמס״ , ואם באמת היה חי נח בדורו של אברהם, הרי שההשוואה החברתית שלו היתה שונה לחלוטין והיתה גורמת לו לשאוף גבוה יותר ולהשיג מעלות גבוהות יותר ברוחניות.
ועדיין, יתכן שדוקא יראת החטא שהיתה לנח היא זו שגרמה לו להתנהג כמו בשעת חירום, ולהתאמץ מעבר לכוחותיו הרגילים כדי להחזיק מעמד בחברה המושחתת בה הוא חי.כי הקוטביות בינו לבין אנשי דורו,סילקה כל אפשרות של השוואה ביניהם,כי לא היה ביניהם שום מכנה משותף,וכך הוא הצליח לדרבן את עצמו להתרחק ולהיות שונה מהם כמה שאפשר. ודוקא לו היה חי בדורו של אברהם, הוא לא היה צריך לחשוש כל כך, וממילא יתכן שהיה נותר בינוני, ולא היה נהיה צדיק תמים בדורותיו.
כל אחד מאיתנו, נתון לפעמים בדילמה שכזו. כשאנחנו בחברה טובה אנחנו לומדים כמה אפשר להשיג ולמה אפשר לשאוף. ומצד שני כאשר אנחנו בחברה רעה אנחנו יכולים לאלץ את עצמינו להילחם ולהשקיע יותר מפני שאז זו מלחמה על כל הקופה של להיות או לחדול, ודוקא אז ניתן להוציא מתוך עצמינו הרבה יותר.
כאשר מודעים לשתי הקצוות הללו, ניתן לנסות להשתדל להפיק את המירב מכל מצב. ללמוד מה שאפשר מהטוב, ולהתרחק כמה שיותר מהרע. 
בצורה כזו נוכל להיזכר תמיד לשבח, ״צדיק תמים בדורותיו״.
0 תגובות
אהבה ורומנטיקה ביהדות
25/10/2014 20:14
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
נאמר בשיר השירים-״עזה כמוות אהבה״....
מהי אותה האהבה העזה? במה היא מתבטאת? 
שיר השירים הוא הרי משל על אהבת עם ישראל לבורא עולם, ננסה אולי קודם כל להבין את הנמשל היטב ולחקור את מהות האהבה בעולמנו הגשמי על פי התורה וההלכה.
לב טולסטוי, הסופר המפורסם, נוגע בשאלה הזו בבהירות רבה, בספרו הקטן ״סונטת קרויצר״ ונביא משם מספר ציטוטים:
-״אבל למה מתכוונים כשמדברים על אהבה אמיתית?
-כל אחד יודע מה זאת אהבה...
-ואני אינני יודע...
-נו באמת הרי זה פשוט מאוד,העדפה בלעדית של אחד או אחת על פני כל השאר
-בסדר העדפה.. אבל לכמה זמן... חודש?.. חצי שעה?....
-לכמה זמן? לזמן רב, לכל החיים לפעמים
-אתם מדברים על מה שנחשב כחיים, ואני מדבר על מה שיש,כל גבר חש מה שאתם מכנים אהבה כלפי כל אשה יפה...
-זה נורא מה שאתה אומר...הרי קיים בין בני אדם רגש הנקרא אהבה
-לא הוא לא קיים
- אבל תיתכן גם הדדיות...
-לא , לא תיתכן , יש כאן לא רק חוסר סבירות, אלא גם סוג של רווייה לאהוב כל החיים אותו אדם כמוהו כטענה שנר אחד ידלוק כל החיים״....
ובכן, טולסטוי מתאר לנו טענה ידועה האומרת שאהבה, היא מילת כיסוי מעודנת למשיכה פיזית בין המינים, ומשיכה כזו מעצם טבעה נועדה לדעוך ולהיגמר, ואז מושא המשיכה יהיה אובייקט חדש וחילופי שיעורר ויצית מחדש את התשוקה שגוועה לאיטה.
בפסיכולוגיה החברתית ניסו לפענח את מושג האהבה ולהגדיר את מרכיביו,
החוקר הנודע סטרנברג, פיתח בשנות השמונים מודל תיאורטי הקרוי-״המודל המשולש של האהבה״, על פי מודל זה האהבה מורכבת משלושה מרכיבים מרכזיים והם:הרגשי, ההנעתי, וההכרתי.
המרכיב הרגשי הוא האינטימיות שבקשר,זוהי היכרות תהליכית ומעמיקה שיש בה תלות וקירבה ושיתוף פעולה ותמיכה הדדית.
המרכיב ההנעתי הוא התשוקה, התשוקה היא רצון עז ומתפרץ להיות בחברת בן או בת הזוג,לדברי סטרנברג התשוקה דומה להתמכרות, שמאופיינת בעוצמה מהירה שדועכת עם הזמן וההרגל.אך עם זאת פרידה והפסקת הקשר גוררת מועקה בדומה לקשיי גמילה.
המרכיב ההכרתי הוא המחויבות שבקשר, זוהי הכרה שמתפתחת עם הזמן, או בעקבות מיסוד הקשר בנישואים, וכאמור זהו רכיב הכרתי ללא תלות ברגש ובתשוקה.
אהבה מושלמת היא כמובן בעלת שלושת המרכיבים, לעומתה אהבה רומנטית, היא בעלת תשוקה ואינטימיות אך ללא מחויבות. וישנה גם אהבה ריקה, בה ישנה מחויבות ממוסדת אך אין בה תשוקה ואינטימיות בין בני הזוג.
ננסה כעת להבין את ביקורתו של טולסטוי על פי ההגדרות הללו.
הוא בעצם מנסה לומר שאהבה ריקה איננה אהבה, אולם מאידך, גם אהבה רומנטית איננה אהבה אמיתית, כי התשוקה נידונה מראש לדעיכה ואם כן, מה הטעם במיסוד הקשר בחסות האהבה, בזמן שידוע מראש שאין חפיפה בין שני המרכיבים הללו, ומה הטעם להתחייב לאהבה ריקה אם הרומנטיקה תיעלם ותתפוגג לה בעוד שהמחויבות תמשיך לכבול את בני הזוג?
מדוע לא להודות בעליונות התשוקה ההנעתית, ובכך שהיא זו שמנחה ומניעה את רוב בני האדם בקשריהם הרומנטיים, ובשקר שיש בנסיון לכנות את הממסד כמסגרת לאהבה?
כמובן שזוהי דעה מקוממת מאוד, הרציונל הקר של הסופר הרוסי קשה לעיכול. כולנו מעדיפים להאמין כמו אותן דמויות שמתווכחות שם ברכבת עם אותו אדם, שיש אהבת אמת, שיש קשר טהור ואמיתי מעל למשיכה פיזית פשוטה וגסה.
אבל זה לא פוטר אותנו מלתת את הדעת לדבריו, ולנסות לבחון אותם ולמצוא אולי את האמת, איפה שהוא באמצע.
הגמרא אומרת במסכת קידושין-״אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך״.
דהיינו, שלפני מיסוד הקשר, על הגבר לודא שהוא מסוגל לפתח אהבה, כלפי האשה שהוא הולך לקדש לעצמו.כי מהות הקשר במוסד הנישואין היא האהבה, ואם הוא יגלה אחר כך מום כל שהוא, שלא היה ידוע לו, זה יפריע לו לפתח אהבה כלפי אשתו, ואדם חייב לאהוב את אשתו.
ולא רק לאהוב, אלא ברמה של ״ואהבת לרעך כמוך״, וכפי שפסק הרמבם במפורש-״לא יקדש אשה עד שיראנה שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עימה והוא שונאה״.
אסור לאדם לחיות עם אשתו במצב של שינאה, ולכן חובה עליו לודא מלכתחילה שתוכל להיות כאן אהבה.
וכן פסק הרמבם בהמשך-״שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו״.
יש לשים לב שדברי הרמבם כאן אינם רומנטיקה פואטית מופשטת, אלא הוא מתאר כאן חובות הלכתיות פיננסיות, של הבעל כלפי אשתו. זאת אומרת שאם יש לבעל כסף לבגד חדש אחד בלבד, הוא צריך לתת אותו לאשתו כי כבודה קודם לכבודו, ועם זאת לגביי האהבה, החובה היא לאהוב אותה כגופו כפי שכתוב בתורה.
וכבר הסביר הרמבן בפירושו על התורה, שאין כוונת המצוה לומר שחייב אדם לאהוב את זולתו כמו שהוא אוהב את עצמו, ״כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד-חייך קודמים לחיי חבירך״....
אלא מסביר הרמבן שכוונת התורה במצווה זו היא, שאמנם אדם אוהב את עצמו יותר מכל, אולם דורשת ממנו התורה שיאחל את כל הטוב לחבריו ממש כפי שהוא מאחל לעצמו להצליח בכל השטחים והתחומים.
גם הרמבם עצמו בהלכות דעות אומר דברים מעין אלו ומסביר שמשמעות האהבה לרעך כמוך היא-״לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר חס הוא על ממונו ורוצה בכבוד עצמו״.
אם כן, אנחנו רואים שהאהבה מקבלת משמעות פרגמטית ופרקטית ברורה מאוד, על פי דברי רבותינו הראשונים קיום חובת האהבה לזולת היא בגישה מעשית של הטבה ושמירה על כבוד האחר כפי שבאופן טבעי כל אחד מאיתנו חרד לכבודו ולממונו שלו.
הדבר דומה למצוות האבילות למשל, בה יש חובה רגשית, כפי שכתוב במסכת סנהדרין-״אין אנינות(צער) אלא בלב״ , אך יחד עם זאת אין זו מצוה מופשטת, שכל אחד יחוש ויחווה אותה לפי רגשותיו האישיים, אלא יש לה גדרים מעשיים קבועים, כמו למשל איסור נעילת סנדל ורחיצה וכדומה.או מצוות קריאת שמע, שמהותה היא קבלת עול מלכות שמים, וללא כוונה ומודעות לקבלת העול, אין יוצאים ידי חובת המצווה כלל וכלל, אבל למעשה התורה לא אמרה לכל אחד לחשוב, שהוא מקבל על עצמו כל ערב וכל בוקר, את מלכות הבורא עליו, אלא ציוותה לעשות משהו מוגדר של קריאת הטקסט בפה, במקביל לכוונה הנדרשת.(על פי הרב סולובייציק)
גם באהבה אם כן, לפי ביאור הרמבן ועל פי פסקו של הרמבם, אמנם התורה מצווה אותנו בפירוש על רגש ואומרת לנו-״ואהבת״ אבל למעשה קיום המצווה בפועל הוא לא ברגש (בלבד), אלא בפעילות מעשית כפי שציטטנו מהרמבם.
כעת נותר לנו לברר, האם אכן זוהי מהות האהבה בין איש לאשתו על פי התורה, או שמא זוהי רק הגדרתה של חיבה, או אהבת רעים, אבל אולי באהבת בני זוג יש משהו נוסף, אותו מושג חמקמק ומסתורי שקשה כל כך להגדירו?
בכלל אפשר לתמוה, מנין להם לחז״ל לקשר בין נישואין לאהבה, וכי מי אמר שכדי לקיים מצוות פרו ורבו שהיא בעצם המצווה בנישואין, צריך שתהיה אהבה? עד כדי כך שאם יש לאשה מום אסור לקדש אותה שמא הוא לא יאהב אותה, וכי אף אחד מאיתנו לא אוהב אדם שיש לו מום או חסרון כל שהוא?
נשים לב שחז״ל שאפו, שלא תהיה ולו סיבה קלושה וזעירה לגבר, שתמנע ממנו לאהוב את אשתו בשלימות.
כמו כן, בברכות הנישואין שמברכים מתחת לחופה ובכל שבעת ימי המשתה, אין ולו מילה אחת, על מצוות הנישואין שבני הזוג הולכים לקיים כעת(רק מזכירים ש-״התיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין״) במקום זאת, חז״ל ניסחו לנו ברכות שמתרכזות באהבה-״שמח תשמח רעים האהובים.... אשר ברא ששון ושמחה ... אהבה ואחווה״...
ולא זו בלבד, אלא שלכל זוג שמתחתן אנחנו מאחלים בברכה בהזכרת שם ה׳, את האיחול המקסימלי שיתכן, שתהא להם שמחה ואהבה, כפי שהיה לאדם וחוה בגן עדן, שהבורא עצמו שימח אותם, וכל העולם כולו עמד לרשותם בלבד, ללא אף נוכחות זרה נוספת בכל היקום...
חז״ל גם הפליגו בחשיבות מצוות שמחת חתן וכלה, והחשיבו אותה כחלק ממצוות גמילות חסדים והליכה בדרכי הבורא.ואף התירו לשקר, כדי לחבב את הכלה על החתן ולומר עליה-״כלה נאה וחסודה״.
כמו כן יש לחתן מצווה מיוחדת, לשמח את אשתו בשנה הראשונה לנישואים, וכפי שכתוב-״נקי יהיה לביתו ושימח את אשתו אשר לקח״.
מה אם כן ניתן ללמוד מכל זה? האם אכן אהבת ״רעים האהובים״, היא אכן אהבה רגשית רומנטית, מעבר לחובות פרקטיות הלכתיות יבשות?
נוכל בעצם להפנות אפילו את השאלה,לאותם רעים האהובים, לאדם וחוה בגן עדן, ולשאול מנין לנו באמת שהיתה ביניהם אהבה? הרי זה היה שידוך יזום.... ולא היתה ברירת מחדל נוספת לאף אחד מהם....?
אמנם אנחנו מוצאים בפרשת בראשית, שאדם אמר על חוה-״זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו״.
ומבאר שם הרמבן-״כי הבהמה והחיה אין להם דביקות בנקבותיהן.... ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו,ובשר מבשרו, ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו, וחיפוש בה להיותה תמיד עימו. וכאשר היה זה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים דבקים בנשותיהם... ורואים את נשותיהם כאילו הן עימם לבשר אחד״....
זאת אומרת שלאדם וחוה היתה קירבה הכי גדולה שתיתכן, מפני שהיא היתה ממש חלק מגופו בתחילה.והקירבה הזו נתנה לאדם רצון לאינטימיות ותשוקה בגלל שהוא נמשך באהבתו אליה כפי שהוא אהב את עצמו, היות והיא היתה באמת חלק ממנו.ומכח זה נטבע בטבע האנושי, שזכר ידבק בנקבה המיוחדת לו בקשר מיוחד וחזק. כאילו כל אחד מבני המין האנושי, קיבל אשה שהיתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו....
ניתן אולי לפי זה לומר, שתמיהת הרמבן על מצוות ואהבת לרעך כמוך, שהבאנו לפני כן, בה הוא תמה וכי ניתן לדרוש מאדם לאהוב את זולתו כמו את עצמו, והרי זה נוגד את הטבע האנושי? ובכן תמיהה זו אולי לא שייכת לקשר שבין בני זוג, כי ביאר לנו הרמבן שבזה שחוה שהיתה ״אם כל חי״ , נבראה מצלעו של של אדם, זה יצר את הבסיס לכל קשרי האהבה בין איש לאשתו בעולם לכל הדורות. והיות שחוה היתה חלק מאדם, לכן כל אדם נקשר לאשתו בקשר מיוחד וחזק, קשר בו הציווי של ואהבת לרעך כמוך, איננו תמוה ומופרך יותר.
ואם כן, הרי שבהחלט ניתן לומר, שהאהבה עליה דיברו חז״ל בנישואין, והקשר שלה לאדם וחוה, היא אהבה שאיננה רק קיום מעשי של המצווה, כפי שפסק הרמבם, לגביי מצוות ואהבת לרעך כמוך. אלא מדובר כאן על רגש עמוק של רצון לחיבור וקשר, כשם שאדם וחוה היו קשורים ומאוחדים בגוף אחד בבריאתם, וכמו שנאמר בברכה בפירוש-״ כשמחך יצירך בגן עדן מקדם״.
רבי יצחק עראמה בספרו ״עקידת יצחק״ , מבאר שהתורה הקדימה וכתבה לפני יצירתה של חוה את המאמר המפורסם-״לא טוב היות האדם לבדו״, ובאה לומר בזה שמטרת יצירת האשה היא לא רק עבור חיבור פיזי של זכר ונקבה כמו אצל שאר בעלי החיים. אלא מטרתה היא לחיבור נפשי ואוהב שיספק את צורכי הנפש של האדם, ונצטט-״להיותם צריכים אל הדיבוק וקשר האהבה מזולתם מהחיים....שיהיה להם יחס אישי מיוחד, הוא יחזק אהבתם להיעזר זה מזה בכל ענייניהם...אין האהבה כי אם התיחדות האוהבים כאילו הם עצם אחד״....
וגם הוא מבאר שהעובדה שחוה נוצרה מבשרו של אדם הראשון, משפיעה על כל קשרי האישות והאהבה של המין האנושי בכל הדורות. אם כן לפי דבריו, הפסוקים עצמם המתארים את תהליך יצירתה של חוה, מלמדים אותנו שמטרת הקשר בין איש לאשתו אינו רק משיכה פיזית אלא קשר נפשי שבלעדיו פשוט-״לא טוב״...
ולכן אלוקים יצר את חוה מבשרו של אדם כדי שהאחדות והקירבה ביניהם תהיינה מקסימליות ומושלמות, כי זאת אהבה, שתוכל להידמות לאהבת האדם את עצמו.
ואם ננסה לנתח זאת בעזרת המודל המשולש של סטרנברג, נוכל לומר שיש כאן לכאורה, מתכון להיווצרות שלושת המרכיבים של האהבה. כאשר ההתיחסות לבן או בת הזוג היא כחלק ממני, הרי שיש כאן מחויבות כפי שאני מחויב לעצמי. וכן יש אינטימיות ותשוקה, כפי שאדם נורמטיבי, קרוב אל עצמו ואוהב את עצמו.
בגמרא כתוב-״ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול מכרזת ואומרת-בת פלוני לפלוני״, ומבואר שם שזה ביחס לזיווג ראשון, מה שאין כן בזיווג שני, שם הזיווג קשה כקריעת ים סוף.
רבי יעקב עמדין מבאר שם כך-״אין הפירוש זיווג שני-שמתה אשתו ונשא אחרת.....אלא כך הוא הענין....שכל הנשמות באות לעולם זכר ונקבה.... והכלל הוא-אם פוגע בזוג האמיתי נקרא זיווג (ראשון) אך אין יודע זה אלא הבורא לבדו, ואין לאדם בזה״....
דהיינו שהאידאל הוא, לפי דבריו בפירוש כוונת הגמרא, שלכל אדם יש בת זוג אידאלית ומושלמת עבורו, ויתכן שהוא נישא לה ויתכן גם שהוא לא ימצא אותה, בגלל מעשיו.ועם זאת הוא מדגיש שלא ניתן לדעת זאת, ורק אלוקים יודע האם האשה שאיתה נתחתן היא היא הזיווג המקורי שלנו, אולי כפי שכתוב בפסוק-״מה׳ אשה לאיש״.
הנקודה אליה נשים לב היא שחז״ל מציגים לנו קיצוניות גדולה בחיי האהבה, מצד אחד יש אפשרות למצוא את הזיווג הראשון האידאלי והמושלם שעליו הוכרז עוד בטרם נולדנו, ואז אמורה לשרור אהבה גדולה בין בני הזוג בגלל ההתאמה המושלמת שלהם.
ומצד שני מי שמקבל זיווג שני, מקבל קושי גדול שמושווה לקריעת ים סוף,ומסביר רש״י שכשם שבקריעת ים סוף נשתנו סדרי בראשית והים נקרע בצורה ניסית, כך לחבר בין בני זוג זוהי משימה על טבעית ומכאן הקושי הגדול.
נראה אם כן לכאורה שאין דרך ביניים, יש רק שתי אופציות- או אהבה מושלמת או קושי על טבעי...
זה דומה למה שאמרו חז״ל-״איש ואשה, זכו- שכינה ביניהם, לא זכו- אש אוכלתן״... שוב אנו מתוודעים לקצוות המנוגדים בחיי הזוגיות.
ובמדרש מובא שרבי יוסי בר חלפתא, ענה לשאלת מטרוניתא (גברת רומאית) ששאלה אותו מה עושה הבורא מאז הנברא העולם, והוא ענה לא שהוא יושב ומזווג זיווגים כפי שנאמר ״מושיב יחידים ביתה״ , וכאשר היא טענה שאף היא יכולה לעשות זאת וזיווגה את כל עבדיה לשפחותיה, התברר לה שאין זו משימה קלה כל כך כאשר כולם חזרו בבוקר חבולים ממריבות.....
אם כן לימדו אותנו חז״ל, שיצירת קשר בין איש לאשתו, זוהי מלאכת מחשבת שהבורא עצמו טורח לבצע אותה. וזה מבטא את העדינות והמורכבות והייחודיות שיכולה להיות בקשר זוגי.
אולם לכאורה זה ברור שעדיין בכל מצב ולכל אדם יש בחירה, חז״ל מציגים לנו אולי את נקודות הפתיחה והמוצא של קשר זוגי, אבל כל אחד צריך לדעת איך לתפקד בחכמה בתוך המצב הנתון. גם אדם שימצא את זיווגו הראשון יכול לקלקל את יחסיו עם אשתו אם לא ישכיל להתיחס אליה כראוי, הוא אמנם קיבל נתונים מושלמים ליצירת קשר מושלם ואוהב, אבל הוא יכול בהחלט לקלקל את הכל. כמו כן מי שמתחתן עם מה שנקרא זיווג שני, יכול להתאמץ ולבנות קשר טוב, כשם שים סוף למעשה נקרע בסופו של דבר....
אם כן למדנו שכפי שאלוקים יצר את חוה במיוחד עבור אדם הראשון, עצם מעצמיו ובשר מבשרו. כך לכל אדם יש אשה אידיאלית שאיתה הוא צריך ויכול לפתח ולמסד קשר שיכלול לא רק משיכה זמנית, או מוסד ריק מתוכן נפשי ורגשי, אלא עליו לפתח קשר של אהבה, קשר שיכול לחבר ביניהם כפי שאדם וחוה היו מחוברים מעצם בריאתם.
אמנם, אחרי כל התיאוריות הללו, כמובן שלא נכחיש שעדיין בחיי היום יום, החיים מסובכים קצת יותר.
הרי לא ניתן לדעת מיהי האשה שנבראה כחלק מנשמתינו, ולכל אחד ואחת יש משיכה טבעית חזקה למין השני, שמניעה ומנחה את צעדינו ובחירותינו בתחום הזוגיות, ואם כן, ניתן בקלות להגיע לחשיבה כמו זו שטולסטוי תיאר לנו מקודם, שתוהה האם יש משהו בנישואין מעבר למשיכה פשוטה?
ובכן, במבט אבולוציוני כפרני, ללא זרמים רומנטיים, בהחלט אין סיבה להתווכח עם טענות אותו נוסע ברכבת המתוארים למעלה בדיאלוג שציטטנו, ניתן בהחלט לכאורה לגשת לכל הנושא בגישה נהנתנית מטריאליסטית, ללא הכרה בקדושת מיסוד הקשר הזוגי, או בעליונות וחשיבות הרגש הטמיר והמסתורי של האהבה.
אולם אם אנו קוראים על יצירת אדם וחוה ועל מטרת החיבור ביניהם, וכפי שכתוב בתורה-״ויקרא שמם אדם״, שמראה לנו שהאדם נברא במטרה לחיות בקשר זוגי נפשי עם בן או בת זוג. הרי שאנו נוכחים לדעת שמעבר למשיכה ומעבר למטרת הבאת ילדים לעולם, יש כאן מטרה בפני עצמה של חיבור נפשי בין בני הזוג.
האם זה אומר שאין באדם משיכה פיזית פשוטה למין השני? ממש לא, היהדות לא נבהלת מיצרים, דוקא מתוך חשיבות אידיאל הנישואין והקשר בין בני זוג, ניתן לכל אדם יצר מיני חזק שלא יניח לו להזניח את החלק הזה, והוא דוחף אותו לעבר קשר זוגי שיוציא אותו מ-״ לא טוב היות האדם לבדו״, האם הוא יבחר בדרך הנכונה והתכליתית וימסד קשר נפשי ואוהב עם אשתו, או שיבחר להתהולל עם נשים רבות? זו כבר בחירה חופשית של כל אחד ואחד מאיתנו, אבל הכלים נוצרו ונועדו לאפשר להכיר לתכלית הרצויה, ומי שישכיל, ידע איך לנצל אותם בצורה טובה ונכונה.
נוכל אולי לומר אם כן, שהתורה נתנה לנו גם כן סוג של מודל משולש בנושא הנישואין והאהבה.כי יש לנו שלושה מרכיבים מרכזיים בקשר הזוגי-האחד, ההכרתי- מיסוד הקשר בנישואין. השני, ההנעתי- התשוקה והמשיכה למין השני שיוצרת אינטימיות ואהבה. והשלישי-מצוות פרו ורבו שמחייבת להינשא ולהביא ילדים לעולם.
התורה אם כן חיברה את היצר המיני הבסיסי והעוצמתי, למצווה הראשונה שניתנה לאנושות וחייבה אותנו לרתום אותו לקיום העולם כפי רצון הבורא כפי שכתוב-״לא תוהו בראה, לשבת יצרה״, ויחד עם זאת נתנה לנו כלים למסד קשר שלא יהיה רק מסגרת ריקה מתוכן, אלא להיפך, יוכל להיות פיסגת הקשר הנפשי והחיבור בין בני אדם, קשר נפשי עמוק ואוהב שאין שני לו, כפי שכתב שלמה בשיר השירים-״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״.
0 תגובות
תיקון המידות בראי היהדות והמדע
25/10/2014 20:13
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
בפרשת בראשית קראנו-״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים״......
לכאורה צריך להבין מדוע כה חשוב להזכיר את רדיית המין האנושי בבעלי החיים ומה זה אומר על מהות ותפקיד האדם בעולם? וכי נבראנו כדי לצוד ולהקים גני חיות?
רבינו יונה מגירונדי בספרו ״שערי תשובה״ מרמז תשובה מעניינת על השאלה הזו, וכך הוא כותב-״והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים, להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף ובכל תולדותיו, כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים״.
משמע מדבריו שהשלטון על בעלי החיים מרמז על השלטון של השכל והתבונה על הגוף.
גם רבי יהודה הלוי בספרו ״הכוזרי״ מגדיר-״החסיד הוא המושל״.
הגאון מוילנא הגדיל לעשות וכתב בפירושו לספר משלי כך-״החזק במוסר...כי היא חייך״, ״כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה ולכך צריך תמיד להתחזק ואם לא יתחזק למה לו חיים״.
יוצא לנו אם כן לפי רבינו יונה והגאון ששבירת הנטיות הטבעיות והשלטון עליהן היא מטרתו העיקרית של האדם בעולם, ואם כן כעת מובן יותר מדוע זה הוזכר בבריאת האדם.
אלא שכמובן צריך לעמוד על טיבה של מטרה זו, ולהבין מה נותנת אותה ממשלה ולאיזו תכלית היא נועדה?
נעיין נא בדבריו של החזון איש בספר ״אמונה ובטחון״ וכך הוא כותב-״קו דק משתרע בין החכמה והסכלות ולא יתן לאדם ליכנס להיכל החכמה. אך עין העדינות ועליזת הנשמה מוחקת את קו החוצץ כליל, ומסילת החכמה לפניו למישור. אבל האדם הנמשל לעיר פרא אשר אסור בזיקי התאוה כביום היולדו רדוף ממתקים, רעב תענוגים, רגזן תמידי, מלא גאוה, גם אם חונן בכשרון החכמה בתכונת נשמתו....לא תמצא ידו לעשות חיל בלימודים. כי מידות מגונות עורלת לב ואטם המוח סוגרות דלתי החכמה ונועלות שערי בינה, כי בסוד החכמה נימים דקים, שרירים עדינים, לא יראום עין בשר, רק עין עדינה של לב עדין״.
אומר לנו החזון איש שמידות גסות ולא מעודנות,מותירות את האדם לא מפותח והוא נשאר כביכול ילד קטן, ולכן גם בתחום השכלי הוא לא מתפתח והוא לא יכול לתפוס ולהבין מושגים עמוקים ודקים.
האם פירוש הדברים הוא שאין זו מטרה לכשעצמה אלא רק אמצעי למטרה סופית של עדינות הלב שיוכל להשיג חכמה?
האם אם כן זו רק המלצה גרידא למי שחפץ בלימוד מעמיק?
ממש כפי שידוע למשל כיום ברפואה הפסיכוגנית, שיש סגנון התנהגות הקרוי-״דפוס ההתנהגות מטיפוס A", אנשים עם דפוס התנהגות כזה מאופיינים בעיקר בדחף תחרותי מופרז, חוסר סובלנות ועוינות.
מערך ההתנהגויות הללו גורם להם לחיות חלק ניכר מזמנם בלחץ וברגשות שליליים עצורים של תוקפנות וכעס, וכך הם בסיכון גבוה מאוד ללקות במחלת לב כלילית.
אדם כזה למשל יופנה לטיפול ותרפיה שיעזרו לו להשקיט את רגשותיו השליליים ואת הלחץ הנפשי בו הוא שרוי, במטרה להפחית את הסיכוי לחלות במחלת הלב הכלילית.
האם החזון איש מתכוון לומר על אותו המשקל,שצריך לשלוט ולעדן את מידות הנפש שלנו כדי להשיג חכמה ולא להיוותר בבורות?
האם אין ערך נוסף שמחייב זאת?
רבי יהודה הלוי במאמר השלישי בספר הכוזרי, מסביר שהחסיד מושל בכוחות נפשו כמו מושל עיר וכפי שנאמר בפסוק-״ומושל ברוחו מלוכד עיר״, וכך הוא יכול להשתמש בכל חושיו וכוחותיו על פי הנטייה השכלית שמאחדת את כולם ונותנת לכל חוש וכח את צרכיו ורותמת אותם לשיתוף פעולה, וכך נסללת הדרך למדרגה נוספת שהוא קורא לה ״המדרגה האלוקית״, שהיא מעל ״המדרגה השכלית״.
אבל שוב נשאלת השאלה, האם השלטון והמאבק בנטיות הגוף, מהוה מטרה לכשעצמה, או שמא זהו רק שלב ביניים שנדרש לעיתים עבור השלב הבא?
האם הדינמיקה הנפשית שמתאר פרויד, בין האיד ועקרון העונג הפרוע לבין האגו ועקרון המציאות המעודן הוא רצוי וטוב?
לפי פרויד יש למעשה מפגש בין העקרונות הסותרים, ועבור בגרות תקינה נדרש עידון וריסון שיצור בסופו של דבר את האני העליון.
וכאשר אין איזון ועידון מושלם, האדם יכול לסבול מחרדה נוירוטית שמא הוא יאבד שליטה והאיד שלו ישתולל ללא שליטה. או מחרדה מוסרית בה הוא מתיסר על מעשה שעשה שאיננו מתאים לאני העליון (יסורי מצפון), אבל מהי התכלית של כל זה?
פרויד ביסס את תורתו הנפשית על תורתו האבולוציונית של דארווין, ואם כן לא תיתכן תכלית נעלה כל שהיא לאני העליון, המקסימום שניתן לומר בקשר לזה הוא שההתפתחות האבולוציונית האנושית הכשירה את האדם ליכולת נפשית שכלית של עידון וזולתנות חברתית אשר יכולה לתעל את מניעיו ונטיותיו על פי שכל ותרבות.
אולם זה מה שגילה לנו רבי יהודה הלוי שמעל המדרגה השכלית ישנה מדרגה נוספת, האלוקית.
אם נשים לב נגלה שבעצם בתורה אין מצוות ואיסורים מפורשים על מידות ונטיות כלל וכלל, ולכאורה כיצד זה יתכן, אם זהו שלב הכרחי בעבודת האלוקים, כיצד ניתן להתעלם בכתובים מכך?
רבי חיים ויטאל עונה על כך בספרו ״שערי קדושה״ ומבאר שדוקא משום שמידות הנפש הן הבסיס, לכן הן לא הוזכרו בתורה. כי המצוות שייכות למה שהוא מכנה ״הנפש השכלית״, ואילו המידות שייכות ״לנפש היסודית״,ונצטט כמה מילים מדבריו-״כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי״ג מצוות התלויות בנפש השכלית״.
זאת אומרת שהשלב הזה קודם לתורה וכפי שנאמר בפרקי אבות-״דרך ארץ קדמה לתורה״, אולם מכאן נובעת חשיבותו העצומה של השלב הזה, מפני שעליו מבוססות המצוות שניתנו לנפש השכלית.
ידועים דברי הרמבם בנושא, בהקדמתו למסכת אבות המכונה-״שמונה פרקים להרמבם״, אולם כעת נוכל אולי להבין אותם באור חדש.
הוא מביא שם את דעת הפילוסופים שטענו שהחסיד שנפשו קצה ומואסת בעשיית הרע, הוא נעלה ושלם יותר מזה שצריך להילחם בעצמו ולעצור את נטייתו לפשוע ולחטוא, כי יש לו עדיין בנפשו תכונות ונטיות רעות.
ושאל הרמבם שלכאורה חז״ל חלקו עליהם וסברו שמי שנלחם וכובש את יצרו הוא הנעלה והחשוב יותר, שהרי אמרו-״לפום צערא אגרא״ (לפי העמל והמאמץ-השכר), וכן אמרו-״אפשי לאכול בשר בחלב או ללבוש שעטנז, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי״, דהיינו אין צורך לא לחפוץ בעשיית חטא אלא צריך לדעת להתגבר על הרצון?
ומבאר הרמבם שחז״ל דיברו רק על חוקים שאינם מצוות שכליות, ובהם השכר הוא על כבישת היצר.
מה שאין כן במצוות השכליות כמו רצח וגזל וכדומה, שהן אכן תכונות ונטיות רעות ופחותות, בהן בודאי שהצדק עם הפילוסופים שאמרו שהחסיד שכלל אינו חושק בהן, הוא הנעלה והשלם.
והנה לפי הפסיכואנליזה, יתכן שברורה מאוד גישת הפילוסופים, מפני שהדינמיקה והמאבקים התוך נפשיים בין עקרונות העונג והמציאות, גוזלים אנרגיות נפשיות ואינם משמשים שום תכלית לכשעצמה, ולכן לכאורה בודאי שמוטב היה לו היה נחסך מאיתנו כל השלב הלוחמני הזה שיכול לגרום לחרדות ודיכאון והפעלת מנגנוני הגנה לא בריאים, ועדיף היה להגיע מיד לישורת האחרונה בה ה״אני העליון״, כבר מעוצב ודומיננטי באישיות שלנו.
אולם לאדם המאמין כל ההסתכלות שונה לגמרי, מפני שגם לפי הרמבם שבמצוות השכליות צריך לקיים את דברי הפסוק ״אוהבי ה׳ שינאו רע״, אבל בכל זאת לרוב בני האדם יש תשוקות ורצונות לא טהורים וזכים בעליל, והדרך להגיע לתיקון הנפש ועידון נטיותיה נותרת ארוכה מאוד.
אבל, כפי שהזכיר הרמבם את מאמרם-״לפום צערא אגרא״, שפירושו הוא כפי שכתב בתחילת ספר מסילת ישרים-״עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון״, דהיינו שהמין האנושי התיחד בשילוב של גוף ונשמה, והחיים בעולם הגשמי נועדו לספק לנו מטרה של גילוי רוחני בתוכנו מתוך עבודה פנימית של הנשמה שבקרבינו.
כאשר מסתכלים במבט כזה, יש לנו דוגמא קלאסית מושלמת של לוגותרפיה, בה יש משמעות ותכלית לכל מאבקי הנפש והדינמיקות התוך נפשיות, אשר נעות בין הצלחה לכישלון שוב ושוב בחיינו.
כי אחרי הכל, אלוקים ברא כל אחד מאיתנו כדי שיעשה בעצמו את הדרך ויתקרב אליו, ולכן כל היצרים והנטיות, אינם רק מכשולים שמוטב לנו שלא היו בנמצא, אלא להיפך ממש.
כל מטרת חיינו לפי התורה היא להתמיד במאמץ ולעצב את אישיותינו המשולבת מגוף ורוח, ליחידה אחת מאוחדת וממוקדת במטרתה, ובכל שלב בדרך ובכל קרב בתהליך אנו מממשים את סיבת קיומינו ומגשימים את תכליתנו.
לכן מבאר הרמבם שחז״ל שיבחו והיללו את המושל בנפשו מתוך צער, ולכן אומר הגאון שהאדם חי כדי לשבור את מידותיו.
כי אכן התורה נותנת ערך ומטרה למלחמה הנפשית, ורואה בכך את תפקיד האדם מעצם מהותו. בניגוד לתפיסה חילונית כפרנית שיכולה לראות במאבקים הללו רק מתכון ליסורי נפש מיותרים.

בברכה שכל אחד יגשים את עצמו בדרכו היחודית לו בשלימות.
0 תגובות
שקט וריכוז בעולם הסמארטפונים
25/10/2014 20:12
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
האם אפשרי כיום להגיע להישגים ולפתח קשרים במציאות בה כל אחד מאיתנו צמוד למסך או מקבל התראות בכל רגע מאתרים ומקבוצות ברשתות למיניהן?
מכירים את זה, נכון? הצליל המוכר של האיפון או הגאלקסי שמודיע על כניסת מייל או סטטוס בפייסבוק או הודעה בווצאפ, יש אפילו סרטון ביוטיוב, שמראה איך בחור חקיין יושב ליד חבר וגורם לו שוב ושוב להביט במסך ולהיווכח שהוא זה שחיקה את קולות ההתראות הללו.....
נראה שהגיע הזמן בו עלינו לחשוב היטב ובזהירות, איזו התראה אנחנו רוצים לקבל ואיזו לא.
בן אדם הוא לא מחשב, הריכוז הוא דבר עדין מאוד,אנחנו מוצאים למשל בהלכה שדיין בבית הדין צריך להתעטף כדי שלא יסיחו מראות מהצד את דעתו מהדיון,כמו כן אי אפשר לדחות דיון, לאחר שהתחילו ( בסיטואציה מסויימת)מפני שגם אם ירשמו את טענות הצדדים והדיינים בכל זאת הסברא של הדיין עלולה להתעמעם ולהיטשטש ולהישכח. גם אם הוא יודע וזוכר עדיין, מדוע הוא צידד בצד מסויים......
כאשר באמצע שיחה עם בן או בת הזוג, או עם הילדים, ואפילו עם קולגה או עובד, נשמע צליל התראה ואנחנו מפסיקים ופונים למסך הקטן, בלי לדבר על תחושת החמיצות שלהם, ששום דבר לא ישנה אותה. אותה תחושה, שהם בעדיפות משנית בלבד. אבל בנוסף לזה, חוסר היכולת להעניק תשומת לב מליאה, לאדם איתו אתה מנהל שיחה, והאשליה שאתה בטוח, שאתה כן מסוגל לזה- פשוט הורסת את יחסי האנוש שלנו.
ברגע שהשיחה נפסקה, ופנית למסך, הצד השני יפגע, אין מצב שלא. הפגיעה הזו, איננה שולית ונלווית לשיחה, אלא היא הרסה את מהות השיחה. הפסיכולוגים מצאו, שבפרט ביחסי אהבה, אבל גם ביחסים אחרים. התחושה שמישהו מבין אותך וקשוב לך, היא המעניקה את ההנאה והסיפוק מהיחסים.אפילו ברפואה, כשבא לרופא מטופל שאין לו משהו רציני, אם הוא יעניק לו תשומת לב, ויתן לו מרשם אפילו שאין צורך בפתק... הוכח שתהליך ההחלמה, יהיה יעיל ומהיר יותר.וכאשר מדובר על צורך נפשי, בידידות ובקשר זוגי, קל וחומר שהצורך בהקשבה והשתתפות, הוא גדול יותר. ואם זה נהרס שוב ושוב, זה מצטבר למשבר בסופו של דבר........
מה שחמור כאן הוא, שגם אנחנו עצמינו נפגעים מכך. האם בני נוער מסוגלים לשבת ללמוד, האם סטודנטים מסוגלים לשבת לכתוב מטלות, האם עובדים מסוגלים להתרכז בפרויקטים כהלכה בזמן שאורח החיים מספק לנו כל כך הרבה הסחות דעת?
ברור שהתשובה היא שלילית! ברור שהמערכת נפגעת!
לשבת להאזין לילד בערב, לצאת לערב שקט עם בן הזוג, לפתח פרויקט, או לכתוב מאמר מבריק. כל אלו הינם תהליכים איטיים, ואף חוויתיים שדורשים ריכוז ושלוה. ואם החיים, מונעים מאיתנו יכולות מעין אילו, יש לנו בעיה קשה...
בפסיכולוגיה הקוגנטיבית, ניסו לחקור מה קורה, במצב בו מתרחשים שני תהליכי עיבוד מקבילים, כמו למשל שיחה עם מישהו, והתעסקות בטלפון, הממצאים הוכיחו, שאחד מהם מעובד ברמה נמוכה. ורק כאשר הוא מעלה משהו חשוב, כמו למשל השם שלנו, אנחנו פתאום שמים לב גם אליו, אבל עד אז, הוא חולף ליד האוזן, בלי שנשים לב... כמו מוסיקת רקע, שנשמעת רק בהפסקות בשיחה...
כל סטודנט שגולש באמצע הרצאה, כל אדם דתי שמתפלל ומחשבתו נודדת הרחק הרחק, שם לב פתאום שאין לו מושג איפה הוא אוחז או על מה המרצה מדבר..... וזאת מפני שפיזית, לא ניתן לבצע שני תהליכי עיבוד מקבילים. מוכרח להיות שאחד יבוא על חשבון השני.
בתלמוד הירושלמי אומר אחד החכמים- שהוא מכיר טובה לגופו, שזוכר מתי להשתחוות בתפילה. גם במצב שהוא איבד את הריכוז, ולא שם לב שכבר הגיע לקטע הזה בתפילה.....
ובכן, מה עושים?
שלב ראשון בפתרון הוא הכרה בבעיה. אם אנחנו מודעים למה שאנחנו מפסידים, תהיה לנו הן יכולת והן מוטיבציה לשים לעצמינו גבולות לפי המצב. למשל להחליט שהטלפון לא נכנס בלילה לחדר השינה, או שהוא לא לידינו, בזמן ארוחת הערב המשפחתית, או בהקראת סיפור לפני השינה לילדים. כל אחד מכיר את עצמו וצריך לקחת אחריות, ולנטרל את הסחות הדעת, מן המצבים שדורשים את הריכוז שלו ואת הלב שלו, אחרת, הוא פשוט לא נמצא שם.... ממש כמו שאמרו, בשם הבעל שם טוב-״שהאדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת״.
אם נשים לב נראה, איך רואים בחוש ממש איך שבנושא הזה מתקיים הפסוק ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״.אינני בא לפרש או לשכנע. אבל רציתי להציג את הכלים, שלמעשה נותנת לנו היהדות, להתמודד עם כל הבעיות שהיצגנו.
ליהודי יש שלוש תפילות ביום ומאה ברכות. בזמן הברכה, אסור להתעסק בכלום אלא לברך בכוונה(אסור להזכיר את שם ה׳ בלי כוונה)
בזמן התפילה צריך להיכנס לבית הכנסת ולהגיע לישוב הדעת ולהירגע מטרדות היום,אסור לעמוד להתפלל במקום שיש בו הסחות דעת או הפרעות ואסור להחזיק ביד כלום כמו למשל תינוק.
בקריאת שמע ובתפילה, לא יוצאים ידי חובה, ללא כוונה בפירוש המילים, ובמודעות למשמעות הטקסטים.כך יש ליהודי, 3 פגישות יומיות עם הבורא. בהן הוא צריך לדעת איך לעמוד בריכוז, בכוונה מתוך שקט ומודעות, ולדעת מה הוא רוצה לומר ,ומה הוא צריך לבקש. מי שמשקיע בזה, מגיע לעומק נפשי וריכוז פנימי וחווייתי, ששום יוגה או מדיטציה לא תעניק לו.
בשבת ובחג אסור להשתמש בכל מכשיר אלקטרוני כך שהאדם הדתי מקבל כל שבוע יום שלם של ניתוק.ניתוק שהוא חיבור. ניתוק שיכול ללמד אותו להקשיב לעצמו, לאשתו,לילדים,ולחיות יום שלם של רגיעה והתמקדות.ההלכה אף אוסרת לדבר על דברים של חולין בשבת וגם ממליצה, לא לחשוב על מטלות אלא לדמיין כאילו הכל מסודר ונעשה כבר.
אם נשכיל, לשים לכך לב, ולהפיק את המיטב והמירב מהכלים הללו. הרי שיהיה לנו קל יותר לדעת, איך לתת את עצמינו ותשומת ליבינו, גם לאהובינו וסביבתינו,וגם לעבודה ולשאיפות שלנו. וכך נצליח גם בעולם העכשוי, להיות בני אדם, ולא זומבים אלקטרוניים, נכים רגשית ומנטלית, אלא בני אדם המסוגלים, להישגים שכליים ורגשיים וחווייתיים.
0 תגובות
תובנה לפרשת בראשית
25/10/2014 20:11
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
צלם אנוש או צלם אלוקים

ביום הששי לבריאת העולם מסופר על בריאת האדם-״ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.......בצלם אלוקים ברא אותו״....
אם כן מבואר כאן שמהות היחודיות של האדם ביחס לשאר הנבראים, היא העובדה שהוא נברא בצלם אלוקים, וכמובן שצריך להבין מה משמעות הצלם הזה, ובמה זה מיחד את המין האנושי מעל כל בעלי החיים והמלאכים?
ראשית כל, יש לשים לב לכאורה שאותו צלם שעליו מדברים הפסוקים כאן, איננו בהכרח נטייה לעשיית טוב, אלא זהו תיאור של מהותו של האדם ותיאור הכח שטמון וגלום בו מעצם בריאתו.
זאת ועוד,רבי עובדיה ספורנו מסביר שבמילה-״כדמותנו״, רמוז כח הבחירה שניתן לאדם:״בענין המעשיות שידמה בם קצת לפמליה של מעלה, בצד מה שהם פועלים בידיעה ובהכרה.אמנם פעולתם היא בלתי בחיריית ובזה לא ידמה להם האדם, ובקצת ידמה האדם לאל יתברך הפועל בבחירה. אמנם בחירת האל היא לעולם לטוב, ולא כן הבחירה האנושית....ולכן אמר ״כדמותנו״ כמו דמותנו, ולא כדמותנו האמיתי״.
דהיינו שכאשר מדברים על בחירה חופשית, הרי שמן הנמנע לדבר על בחירה בטוב דוקא.כי זוהי מהותה של הבחירה החופשית, שהיא חופשית לבחור ברע כמו בטוב.
ולכן עלינו להבין כעת, איזה כח ואיזו מהות בדיוק מתוארת במילים המתארות את בריאת האדם-״בצלם אלוקים״,אם בעצם האדם לא בהכרח כזה טוב מיסודו.
כאשר נעיין בהמשך הפרשה ניתקל בהרבה בחירות רעות של בני האדם-אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת למרות האיסור, קין רוצח את הבל אחיו, בני האדם בוחרים לפנות לעבודת אלילים בימי אנוש, עד שהפרשה מסיימת בתיאור של עולם מלא בחירות רעות-״רבה רעת האדם בארץ וכל!! יצר מחשבות ליבו, רק!! רע כל!! היום״.....
מהו אותו רע בו עסקה האנושות כל היום באותם הימים?
בפרשת נח כתוב-״ותישחת הארץ לפני האלוקים ותימלא הארץ חמס״. זאת אומרת שכולם גזלו וגנבו איש מרעהו, זאת בנוסף לכך שהאנושות שקעה בתאוות הזנות למעלה ראש, כפי שנאמר בסוף פרשתינו-״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״.
ומסביר שם הרמבן-״יקחו אותן להם לנשים באונס, וסיפר הכתוב החמס, ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס, לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה״.
דהיינו אומר לנו הרמבן שאם נתמה איך בחירת בני האדם באותו הדור יכולה להיות מוגדרת כבחירה ברע, והרי לא ניתנה עדיין התורה ולא נצטוו על שבע מצוות בני נח אפילו,ומדוע יחשב להם לחטא לחמוס ולאנוס?
התשובה היא שזהו ״ענין מושכל״, זאת אומרת שיש מצוות שכליות, שעלינו להזדהות איתן מעצמנו גם לולא נצטווינו עליהן עדיין, כפי שכתוב-"אוהבי ה שינאו רע". ומשום כך אומרת התורה על המצב הזה-״ותישחת הארץ״. כי אם כלל האנושות לא נוהגת על פי כללי היושר והקנין הפרטי הרי שהיא מושחתת, ולכן נגזר עליה להישחת ולהיעלם מעל פני האדמה.
אם כן מבואר כאן לכאורה שיש רע מוחלט, רע בעצם. רוע והשחתה שלא ניתן להסכים איתם גם כאשר אין שום איסור או צו עליון מפורש כל שהוא.
פרידריך ניטשה האשים את חכמי ישראל מימי בית שני שהמציאו את מוסר העבדים, שהתפשט אחר כך לתורת הנצרות. לדבריו זהו מוסר שנועד לנוון את החזקים, ולכבול אותם לחוקיות שתגן על קיום החלשים. כי ערכי החמלה והרחמים, יחייבו אותם לא לדרוס ולהשמיד ולחמוס את החלשים מהם.
אולם מבחינתם ומנקודת מבטם של החזקים, זכותם המלאה היא להשיג את כל שבכוחם להשיג, ממש כפי שכתוב אצלנו בפרשה-״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״, כפי שהעיט דורס וטורף טליים וכבשים רכים, וזהו הטוב מבחינתו. 
לכן הוא קרא לספרו ״מעבר לטוב ולרוע״, מפני שהוא בא להוקיע את מוסר העבדים, שמטרתו להגן על החלשים, וכדי לעשות זאת הוא מכנים העבדים את מעשי האדונים-״רוע״. אולם לדבריו אין רוע , אלא יש טוב ורע, והטוב של האדון הוא לעשות מה שטבעו מאפשר לו ללא הגבלות ממש כפי ששרשרת המזון מתנהלת בטבע. (עד שאפילו החזון איש הירשה לעצמו לכתוב את המילים הבאות-״ואין העולם יפה ושלם אלא כשחיות טורפות בו״.......)
ישנו מושג בעברית שכמדומה שהומצא בעקבות השואה-״צלם אנוש״, והוא מתאר את אותם האנשים שלמרות הסבל והמחסור והמצוקה, נותרו כביכול ״בני אדם״, והיו מסוגלים לדאוג לזולתם ולחיות בתקוה, ולחשוב על דברים שמעבר להישרדות, כמו למשל תרבות ויצירה.
גם בימינו, ישנו ארגון שמאלני קיצוני ושונא ישראל, שקורא לעצמו ״בצלם״, ומתיימר להטיף מוסר לצבא ההגנה לישראל, על פעולותיו כלפי ערביי ישראל.
האם זהו אכן מושג מעוות וגנוב? או שמא הוא אכן מהווה חלק ממשמעות המושג הנעלה של ״צלם אלוקים״ ?
במשנה במסכת אבות נאמר-״חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר- כי בצלם אלוקים עשה את האדם״.
הרי לנו שכל אדם ולאו דוקא יהודי הוא יצור חשוב וחביב מפני שנברא בצלם.(ליהודי יש מעלה נוספת כמבואר שם, שהוא חביב לבורא כמו בן)
החיבה הזו נובעת מהעובדה שהצלם הוא המהות של האדם שמדמה אותו לבוראו, רבי חיים מוואלוזין בתחילת ספרו ״נפש החיים״ מדייק שלא נאמר בתורה סתם בצלם ה׳ אלא התורה השתמשה דוקא בשם אלוקים, ומדוע?
הוא מסביר-״מילת צלם, אינו כמשמעו כי כתוב מפורש ומה דמות תערכו לו, אלא פירושו דמיון מה באיזה דבר....שם אלוקים פירושו שהוא מורה שה׳ יתברך בעל הכוחות כולם....בדמיון זה ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על כוחות ועולמות אין מספר....כמו שה׳ יתברך הוא בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות...כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כוחות ועולמות״.....
מסביר רבי חיים שהתורה לא באה לומר שלאלוקים יש פרצוף אנושי ולכן נאמר על האדם שהוא נברא בצלם אלוקים, אלא הכוונה היא שהכח האלוקי המתואר בשם אלוקים, שהוא שליטה מוחלטת על כל הבריאה על כל חלקיה ומרכיביה, ניתן לאדם ולכן יש לו השפעה על כל הבריאה לפי מעשיו ובחירתו.
הרי לנו פרדוקס מסויים, בתיאור המציאות והאישיות לפי מה שראינו עד כה, האדם הוא בעל בחירה.עצם ההכרה בכך שיש בחירה חופשית מהווה חידוש בפני עצמו, ההכרה בכך שהאדם איננו תוצר אוטומטי של למידה בהתניה קלאסית כפי שסבר סקינר, ואיננו תוצר של מאבקי דינמיקה תוך נפשיים בלבד, של יצר המין ויצר המוות, כפי שחשב פרויד.
האדם של היהדות הוא יצור יחודי ונעלה, לא בגלל יכולתו התבונית, ולא בגלל התפתחותו האבולוציונית המתקדמת שזקפה את קומתו. אלא הרבה מעבר לזה, האדם הוא צלם אלוקים.
אולם מאידך, בל נחשוב שצלם אלוקים אומר לנו משהו על מהותו הטובה של האדם בהכרח, כפי שהסברנו הצלם מתאר את כוחו והשפעתו של האדם, אולם הבחירה בידיו.
והבחירה חופשית היא, ואמנם בדורות הראשונים רוב האנושות בחרה ברע,״עשרה דורות מאדם עד נח, וכולם מכעיסים ובאים לפניו עד שבא נח ונטל שכר כנגד כולם״.
ואף על פי כן, למרות הבחירה החופשית, מגלה לנו הפרשה שאכן יש רוע, רע מוחלט.
כביכול גם כאשר אלוקים נתן לנו לבחור בחופשיות הוא עדיין סומך עלינו באיזה מקום שנשכיל להשתמש בכח הזה בגבולות הסבירים, ואם יחצו כל הקווים האדומים כפי שקרה בדור המבול אזי אין ברירה אלא לומר-״אמחה את האדם...כי ניחמתי כי עשיתים״.
ומדוע באמת האדם הוא המשחית את הארץ? מדוע באמת השחתה היא החמס האנושי?
התשובה לכך היא שתי מילים-״צלם אלוקים״, ההשחתה האנושית איננה מסע ציד של עדר לביאות בסוואנה, או טרף של עדר לוויתנים בים הפתוח.
הבחירה האנושית היא בחירה שמעצבת את העולם, ברמה הפרקטית הפשוטה, וברמה המיסטית בעיקר, עליה מדבר רבי חיים מוואלוזין.
צלם אנוש בבסיסו הינו מונח אמיתי, מפני שכפי שראינו יש לבורא דרישה מן האנושות להיות ישרה וזולתנית, שתאפשר קנין פרטי וקיום הדדי צודק ובטוח, עד כדי כך שכאשר זה לא התקיים נגזר עליהם חורבן טוטאלי של המבול.
אולם מצד שני זהו מושג כפרני שמגמד את האמונה בבריאת האדם, האדם עליו אומר אלוקים נעשה אדם בצלמנו. כי האדם איננו רק יצור תבוני שבחירתו יכולה להיות הרסנית יותר ומקיפה יותר מבחינה מעשית גרידא, אלא נשמתו האלוקית מחייבת אותו לשמוע לקול מצפונו, כי אם לא כן הרי שהתוצאה תהיה-״ותישחת הארץ״.
צלם אנוש יכול ללמד אותנו ערכי מוסר אנושי וצודק, אולם צלם אלוקים אומר לנו שיש מקור עליון לכל זה ושיש טוב ורע מוחלטים, ושעל כתפי האנושות רובצת ומוטלת האחריות לגורל העולם.
וכי בשואה לא ראינו את הרלטיביזם המוסרי לנגד עינינו? וכי לנאצים לא היה מוסר משלהם? מוסר האדונים שהינחה אותם, לפנות שטחי מחיה לגזע העליון ולסלק את העמים המנוונים, כפי שמנכשים עשבים שוטים במטרה לשבח את הגזע ואת פירותיו.
האם לנורדים או לבני המאיה שהקריבו קרבנות אדם לרצות את האלים, לא היה צלם אנוש? האם הם לא עשו את מעשיהם במטרה טובה לדאוג לבני השבט שלהם?
האם מחבל מתאבד של האיסלאם לא מאמין בצידקת דרכו ובערך הטוב של ההרג שהוא הולך לבצע? ושל ההצדקה בנטילת חייו שלו עצמו? האם צלם אנוש יכול להסביר מה רע בזה?
בעולם המערבי, הזרמים ההומאנים דחקו את רגליה והשפעתה של הכנסיה ושל המונרכיה המלכותית, לטובת ערכים חברתיים ליברליים. חופש הדיבור והדת, וענישה אנושית יותר, תפסו את מקומם של המוקד הבוער ושל גלגלי העינויים.
נדמה כי הדת והאמונה סותרים במהותם להומניות שנראית לנו כיום כה אלמנטרית ומובנת מאיליה.
ביהדות לעומת זאת, דוקא הדת היא מקור ההומאניות, דוקא הדת עוסקת במצוות כמו אלו שראינו שהרמבן מכנה אותן-״ענין מושכל״,בתורה אין מוות בעינויים, גם כשהוציאו להורג חוטא פעם בשבע שנים, היתה ביקורת על בית הדין על כך שהם הורגים יהודי.ולגביי אופן ההוצאה להורג היה ציווי מפורש-״ברור לו מיתה יפה״, אסור היה להשאיר אדם תלוי ליותר מיום אחד, ובודאי שלא ביתרו את גופו להציגו לראווה בכל רחבי הממלכה.
התורה מצווה לדאוג לרווחת העבדים ואוסרת על כל אלימות מילולית משפילה כלפיהם, התורה מצווה אותנו-״ואהבת לרעך כמוך.... ואהבתם את הגר.... וחי אחיך עימך.....נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו.....״
אחד האיסורים החמורים ביותר הוא הונאת דברים והוצאת שם ולשון הרע, אדם מחוייב לכבד את אשתו יותר מאשר את עצמו, לכבד את הוריו, לא לצער בעלי חיים, להלוות לנזקק ולתרום לאביון, ובאופן כללי ללכת בדרכיו של הבורא-״מה הוא רחום אף אתה,מה הוא חנון אף אתה, מה הוא גומל חסדים אף אתה״.
ירמיה הנביא לפני קרוב לשלושת אלפי שנה לימד אותנו-״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי,כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי״. וכמו שדוד אומר בתהילים-״מי כה׳ אלוקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ״.
זאת אומרת שצלם אלוקים פירושו גם לנהוג כאלוקים בעולם הזה, כפי שאנו מאמינים שאלוקים ״רחמיו על כל מעשיו״,כך עלינו לנהוג בזולתנו.
מוסר האדונים של ניטשה, הוא מוסר המיתולוגיה היוונית בה האלים לקחו מכל הבא ליד,נקמו ושנאו, התאוו וחמסו.ממש כפי שמתואר בסוף פרשתינו.ואכן אומר המלבי״ם בפירושו על התורה שהדמויות המתוארות במיתולוגיה היוונית לקוחות מן הדורות הללו,כי אכן באותם דורות ראשונים חיו על פני האדמה הנפילים, ובכלל היו אז בני האדם גדולים וחזקים יותר, והסיפורים עליהם שעברו מדור לדור הפכו אותם לאלים וחצאי אלים כמו אכילס והקטור וכל השאר.
אולם המוסר היהודי הוא על פי ה״ענין המושכל״, כמו שכתב הרמבן.המוסר היהודי הוא ללכת בדרכי אל אחד, בדרכי האל שמגלה לנו שחפצו ורצונו הוא שנעשה חסד משפט וצדקה בארץ, ולא שנחיה על פי חוקי הג׳ונגל, ונשתמש בתבונה לקדם את ממשלתינו והאינטרסים שלנו ללא כל התחשבות בסביבה ובזולת.
צלם אנוש במבט של חלק מצלם אלוקים מדבר על ערכים מוחלטים, ערכים של טוב ורוע, ערכים בהם שום מטרה אינה מקדשת את האמצעים.וכפי שאומר דוד המלך-״צדקתך צדק לעולם״, בשונה מבריטניה הגדולה למשל שמזועזעת בזמן האחרון מרציחות אזרחיה בידי ג׳ון הג׳ידהיסט ושוכחת שעד לפני כמאתיים שנה עדיין היא עצמה בחסות המלך הרגה אזרחים ומורדים בעינויים קשים ואכזריים לא פחות, אם לא יותר מעריפת ראשים. וכי לא היה באי הבריטי צלם אנוש עד לזמן החדש?
צלם אנוש תמיד יהיה מוגבל לזמן ולמצב הנתון, הכובש ינהג כפי כוחו, והנכבש יתמודד כפי כוחו. התורה מלמדת אותנו משהו שונה לחלוטין, לאדם יש תפקיד בעולם-לבחור בטוב ולמאוס ברוע, אותו רוע שהיה רע וישאר תמיד כזה.
והבחירה הזו איננה תבונה אבולוציונית בלבד, אלא היא הדמיון האלוקי שיש באדם הנברא לבוראו, והשפעתה היא אוניברסלית ומכרעת ולכן גם חשובה ומשמעותית כל כך.
כל אדם איננו חלק מעדר כבשים או אריות, כל אדם נברא בצלם אלוקים הכללי, אולם למרות זאת אומרים לנו חז״ל שלכל אחד ואחד יש פנים שונות וייחודיות.התופעה הזו מעידה על גדלות הבורא שב״חותם״ אחיד וזהה יוצר ברואים שונים זה מזה. וזה בא ללמד אותנו שהצלם האלוקי של כל אחד ואחד מאיתנו הוא מיוחד וחשוב כשלעצמו, כי הבחירה שיש ביד כל אחד ואחד מאיתנו היא שונה וייחודית, כל אחד בהתאם למצבו וזמנו וכשרונו וסביבתו.
ולכן כל אחד שבוחר בטוב הוא מגלה טוב חדש, טוב שעדיין לא היה בעולם עד כה, וכפי שמסביר הרמבם שרק אלוקים יכול לתת שכר ועונש על מעשינו מפני שרק הוא יודע מה מתחולל בליבנו פנימה, ועל מה היינו צריכים להתגבר ובמה היינו צריכים להילחם כדי לעשות טוב.
אם כן גם כאשר כולנו מחוייבים כביכול לאותם הערכים ואותה המטרה עדיין כל אחד מגיע אליה בדרך שונה לחלוטין, וזה מה שנותן את החשיבות האינדיבידואלית של כל אדם באשר הוא, ודוקא מתוך האמונה הזו ניתן לחזק מאוד את תחושת המימוש העצמי וההגשמה שלנו, בעזרת ההכרה בערך הפנימי והייחודי שיש בכל בחירה ובחירה שלנו, בחירה שמגלה כלפי חוץ את ״צלם אלוקים״.
0 תגובות
תובנה לפרשת וזאת הברכה
25/10/2014 20:11
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
בפרשה החותמת את חמשת חומשי תורה,משה רבינו נפרד מעם ישראל בברכה אישית לכל שבט ושבט:״וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו״.
בדומה לזה מצאנו אצל יצחק אבינו כפי שכתוב בפרשת תולדות-״ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי.....ועשה לי מטעמים...בעבור תברכך נפשי בטרם אמות״.
יצחק קורא לעשו בנו הגדול,ומודיע לו שרצונו לברך אותו לפני הסתלקותו.אולם הוא מבקש ממנו לפני זה לצוד ולהכין לו מטעמים,״כאשר אהבתי....בעבור תברכך נפשי״.
וצריך להבין, מה הקשר בין הברכה לבין המטעמים?וכי יצחק מנסה להשיג טובת הנאה מעשו תמורת הברכה? מדוע אין הוא יכול לברך את בנו הגדול ללא הציד הטעים?
רבינו נסים(אחד מחכמי ברצלונה לפני שבע מאות שנה)בספרו הפילוסופי והמקורי ״דרשות הר״ן ״ נזקק לשאלה הזו, והוא מבאר שם שכדי שברכה תחול ותתקיים באמת,צריך שיהיה קשר נפשי שיחבר בין המברך למתברך.וכפי שעשו אומר אחר כל לאביו-״הלא אצלת לי ברכה״,דהיינו שהברכה נאצלת מהמברך למתברך,ולכן ככל שהם קשורים יותר כך הברכה נאצלת וחלה על המתברך.
ומשום כך,למרות שהתורה מעידה קודם לכן שיצחק אהב את עשו,אף על פי כן,רצה יצחק להגביר ברגע הזה את האהבה למקסימום,וזאת על ידי אכילת המטעמים שיכין לו עשו,ואז בשעה זו הוא יחוש אליו קירבה וקשר חזקים במיוחד וכך תחול ברכתו על עשו בשלימות.
ולכאורה,יש לעיין אם כן בפרשתינו, בה משה רבינו מברך עוד ועוד, כל שבט ושבט בעם ישראל,וזאת ללא שום מטעמים, ושום נתינה מצד העם.
להיפך,משה הוא זה שמעניק ביום הזה את ספר התורה בכתב ידו לכל שבט ושבט מלבד הברכה שבירך אותם.
ואם כן מדוע באמת לכאורה משה לא הוזקק למטעמים בדומה ליצחק אבינו,שיגבירו את אהבתו לעם ישראל ויחזקו את האצלת הברכה עליהם?
אמנם יש לציין שיש הבדל יסודי בין משה ליצחק,והוא שיצחק כבר היה עיוור בזמן שבירך את עשו,ולכן יתכן שלולא אכילה שתורגש בחוש פיזי,הוא לא יחוש חיבה ואהבה מספיקים כלפי עשו.
לעומתו משה שנאמר עליו-״לא כהתה עינו ולא נס ליחה״,ראה בעיניו את עמו האהוב בזמן שהעניק להם את ברכתו והיה לו די בזה.
אולם עדיין צריך להבין את העניין מפני שראינו שיצחק ביקש מיעקב שהגיע להתברך במקום עשו,לגשת אליו ולנשק אותו,ולפי ביאורו של רבינו נסים יתכן שגם זה נעשה כדי ליצור קירבה,ואילו אצל משה רבינו אנחנו לא מוצאים סיטואציה כזו בברכה?
למעשה בסוף פרשת האזינו אנחנו מוצאים עדות מופלאה וטמירה, על מהות הקשר שהיה בין משה לצאן מרעיתו.
אלוקים מצוה על משה, לעלות להר נבו, שם ימות מיתת נשיקה כאהרן אחיו,והתורה מדגישה-״בעצם היום הזה״.
רש״י על המקום, מביא את המדרש שמסביר שבכל מקום שכתוב בו-בעצם היום,זה בא להמחיש את קיום המאורע למרות, כל ההפרעות.כפי שהיה בכניסת נח לתיבה,וביציאת מצרים.
איזו הפרעה היתה צפויה למשה בעלותו להר נבו?
עונה רש״י-״אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו,אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן....ונתן לנו את התורה,אין אנו מניחים אותו״.....
זאת אומרת שעם ישראל גמר בדעתו, למנוע בכל מחיר את הסתלקותו של משה.נתאר לעצמינו את תחושתו של העם שנאלץ להיפרד ממנהיג כמו משה,מנהיג שעד ימינו נחשב בעיני האנושות, למופלא שבמנהיגים.
ברור שזו היתה תחושה קורעת לב,וניתן להבין את רצונם למנוע זאת.
אבל נשאלת השאלה, וכי ניתן למנוע מבן אדם למות?מה בדיוק היתה תכניתם לעצור את הסתלקותו הצפויה?הרי הוא עומד ומודיע להם-״הן מלאו ימי״...?
אמנם, הרב מבריסק שחי בסוף ימיו בירושלים, הסביר זאת באופן גאוני בפשטותו,שהרי אלוקים אמר לו שעליו למות בהר נבו.ואם כן אם הם יעצרו אותו מלעלות להר, הרי שבהכרח מותו יתעכב.
אבל הרב חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, שנודע בליבו הרגיש והרחום,ביאר זאת באופן אחר לגמרי.
הוא מדייק מלשון המדרש, שמאריך לתאר בדברי עם ישראל את כל הטובות שמשה הביא להם במשך השנים,ולכאורה מדוע כה חשוב לפרט זאת כאן?ומה זה קשור לתכנית למנוע ממנו למות?
אלא שהמדרש בא לבאר את הכרת הטוב העצומה שהיתה לעם ישראל, כלפי משה. ולכן פירט את כל הרשימה, של יציאת מצרים והמן והתורה וכו וכו.
מפני שרגש הכרת הטוב בעיני חז״ל, הוא בעל כח אדיר ועצום.כפי שנאמר-״הפותח פתח לחבירו-נפשו חייב לו״,ולכן כאשר כל העם כאחד מתאחד ומרוכז ברגש העז והאדיר הזה, כלפי משה מנהיגם,יש בכוחם למנוע ממנו להסתלק,ולכן היה צריך אלוקים, להכריז על שידוד מערכות ושינוי הטבע, שימנע מהרגש הבסיסי הזה של עם ישראל, למנוע את מותו המוכרח של משה רבינו באותו יום.
יתכן אם כן אולי על פי דבריו,שאם התורה מעידה על כזה חיבור בין משה רבינו ועם ישראל,הרי שלא נזקק משה לשום אמצעי שיגביר את אהבתו לעם והוא יכול היה פשוט לעמוד ולשאת את ברכתו אליהם באהבה רבה.
דבריו של הרב שמואלביץ מופלאים ונראים מיסטיים ורחוקים,אולם הוא טורח לבאר ולהסביר שהכרת הטוב היא כח טבעי, שגובר על כל ציווי אחר.
הוא מביא לכך דוגמאות מהתנך-משה רבינו מצווה לשוב למצרים,אבל הוא לא יוצא לדרך עד שיקבל רשות מיתרו חותנו שהכניסו לביתו.
אלישע הנביא, החיה את בנה של האשה השונמית שאירחה אותו,ולא את הוריו למשל.מפני שמכח חובת הכרת הטוב שחש כלפיה,הוא היה מסוגל למסור נפשו עד שבנה ישוב לחיות.
(במאמר מוסגר זוהי הסיבה למה רבנים חשובים וישרים, מבקשים תרומה לפני שיעניקו ברכה,כפי שהסברנו כשאדם מקבל משהו ממישהו,הוא מתחבר אליו ויכול לחוש אותו ולברך אותו בלב שלם)
בספר החינוך מבואר שחשיבות מצוות כיבוד אב ואם נעוצה בחיוב הכרת הטוב אליהם,והחיוב הזה חשוב ליסוד האמונה מפני שדרך זה ניתן להגיע להכרת הטוב לאלוקים,וללא הכרת הטוב להורים,לא יחוש האדם גם הכרת הטוב לבוראו.
כמדומה שבעולם המודרני אנחנו חיים בעולם מושגים שונה לחלוטין.
פרויד מתאר לנו בקשר להורים וילדים,רק את חרדות הסירוס ואת התסביך האדיפלי שהילד מצליח או לא מצליח לפתור בבגרות.
הפסיכולוגים ההתפתחותיים, ובעיקר תלמידיו של פרויד שהרחיבו את התיאוריה הפסיכואנליטית, לתיאוריות יחסי אוביקט. שמסבירות איך האישיות של כל אדם מעוצבת על פי יחסיו המוקדמים עם הוריו, בשנותיו הראשונות. מסבירים לנו את תהליכי הסימביוזה והספרציה של הפעוט,שבתחילה קשור לאימו ומרגיש חלק ממנה.ולאט לאט הוא לומד שהוא נפרד ממנה,והוא מעז להתרחק למרחק בטוח,ולפתח עצמאות,ולשוב בשעת הצורך לספוג תמיכה ואהבה.
כאשר נער או בוגר יגיעו לטיפול נפשי כל שהוא או ליעוץ,הם יישאלו על טיב יחסיהם עם הוריהם,על יחסי הזוגיות בין ההורים וכדומה,וכך ינסה המטפל להבין איך כביכול ההורים ״דפקו״ אותו....
אבל כאן התודענו לעולם מושגים אחר לגמרי,כמובן שפעמים רבות הילד או הנער מחקים דפוסי התנהגות קלוקלים של הוריהם,ופעמים רבות ההורים חונקים ומדכאים את נפש ועצמאות ילדיהם,או לחילופין מזניחים אותם.
אבל עם זאת כאשר נקודת המוצא היא הכרת הטוב,דהיינו ההכרה בכך שראשית כל עלינו להודות ולהכיר בכך שאותם הורים הביאו אותנו לעולם,גידלו אותנו כשהיינו חסרי ישע,העניקו לנו מחסה מזון וחינוך.ואם הם שגו בדרך בה הם עשו זאת,אמנם זה יכול לגרום נזק רציני ועמוק לכל החיים אבל הבה נזכור שהתורה אומרת לנו לכבד את הורינו גם בזמן שהם מבזים אותנו וגורמים לנו נזקים.
זאת אומרת שלפי התורה בן אדם מחוייב להוריו ובכבודם גם כשזה נוגד את האינטרסים שלו,וזאת משום שהוא פשוטו כמשמעו- בעל חוב על חייו, כלפיהם.
במשפט המודרני מבססים את החוקים בדרך כלל על זכויות,כפי שכתבו למשל מנסחי הצהרת העצמאות של ארצות הברית,או מחוללי המהפכה הצרפתית.ביניהן ניתן למנות את זכות החירות,והשוויון וכו.
לעומת זאת ביהדות החוק מתחיל מן הכיוון השני של חובות-בדיני ממונות מוטל איסור על המזיק שלא יפגע בסביבה,ולגביי עבדים יש חיוב על האדון לדאוג לרווחתם ולשלומם,וכן אסור לסחור ביהודי ולמכור אותו,אבל גם פה הדיון מתחיל מהחוב והאיסור ולאו דוקא מזכות החירות והשוויון של הצד הנפגע.
יתכן שבמצוות כיבוד אב ואם זה בא לידי ביטוי גם כן,בכך שהתורה לא מעניקה זכויות להורים,אלא להיפך מטילה איסורים וחיובים על ילדיהם. (עם זאת גם בכיוון ההפוך, אין לילדים זכויות מהוריהם, אלא ההלכה מטילה חובות על ההורים ביחס לילדים כמו למשל, החיוב ללמד אומנות את הבן וללמדו לשחות וגם להשיאו אשה)
כאשר אדם הוא בעל חוב,עם כל הכבוד לאינטרסים שלו,הם כרגע רק שניים בחשיבותם.מפני שרובץ עליו שיעבוד ועד שהוא לא יפרע את החוב,הוא לא יכול לחזור למסלול הטבעי של חייו ולדאוג לעצמו.
לכן לכאורה לפי דברי הרב שמואלביץ,למרות התפתחות ההבנה הפסיכולוגית ההתנהגותית וההתפתחותית,שבאמת מטילה כיום אחריות על ההורים להשתמש במידע שקיים היום ולנסות לגדל את ילדיהם בצורה בריאה וטובה,כפי שהם מחסנים אותם בטיפת חלב.
יחד עם זאת על כל בן או בת לזכור שההורים הם קודם כל האנשים הכי טובים בעולם עבורנו,וגם אם יש במה להאשים אותם,אסור לשכוח את הרגש החשוב של הכרת הטוב.
וכמובן שיש שני צדדים למטבע,כיבוד הורים אינו רק חוב מעיק.דוקא אותה הסיבה שיצרה את החוב הזה והעניקה לו חשיבות כה רבה,נותנת לו גם ערך תועלתי שלא יסולא בפז.
מפני שקשר טוב ובריא עם האנשים שהכי קרובים אלינו כמו הורינו,יכול להעניק לנו חכמה ותמיכה ואימון שאף אחד בעולם לא יוכל לתת לנו.
חז״ל אומרים שכל אדם מקנא בהצלחת חבירו,מלבד הורים בילדיהם.אין כמו עצה טובה או מילה חמה מאבא או מאמא,שיכולה להזניק אותנו קדימה בבטחון.ואולי זה כלול בדברי הפסוק-״כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך״.
ונסיים בסיפור מעניין,הרב יעקב קמינצקי מראשי היהדות האורתודוקסית בארצות הברית. טס לארץ ישראל בליווי נכדו,לידם ישבו במטוס, אישיות ישראלית בכירה שאף היא טסה בליווי נכדה.
אותה אישיות בכירה, שמה לב במשך הטיסה הארוכה,שהנכד חרד על הזמן לשלום סבו,ומדבר אליו ביראת כבוד והערכה.לקראת סוף הטיסה הוא ניגש אל הרב קמינצקי ושאל אותו-איך מחנכים ילדים לכזו התנהגות כלפי הוריהם,מדוע כיום הנוער בדרך כלל מתיחס בזלזול וחוסר כבוד והערכה לדור הקודם לו,ואילו אצלכם הדתיים רואים גישה שונה לחלוטין?
ענה לו הרב קמינצקי כך-אתם מאמינים שמוצא האדם מן הקוף,אם כן בכל דור האנושות צועדת צעד נוסף בתהליך ההתפתחות האבולוציונית ומתרחקת ממוצאה הנחות.ואם כן הדור הצעיר בהחלט יכול לראות את עצמו כנעלה ומוצלח יותר מהוריו וזקניו.
לעומת זאת יהודי מאמין יודע שהוא נכד של אברהם יצחק ויעקב,ושמוצאו הוא מאדם הראשון יציר כפיו של הבורא,ולכן ממילא הוא מבין שהדור הקודם לו,שהוא קרוב יותר לדורות הראשונים הוא הנעלה והחשוב יותר.
זאת אומרת שכאשר מכניסים למשוואת יחסי הורים וילדים, לא רק דינמיקות ולמידה וחיקוי,אלא גם ערכים של הכרת הטוב ושל אמונה ושייכות לשרשרת הדורות של עם ישראל.אזי לשני הצדדים -הן להורים והן לילדים- יש מערכת של מחויבות הדדית, האחד כלפי השני,ההורים באחריות על הפיקדון שיש בידם,והילדים ביחס המתאים לאותם אלו שגידלו אותם, והעניקו להם כל כך הרבה.
0 תגובות
חג הסוכות וארבעת המינים
25/10/2014 20:10
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
חג הסוכות מגיע לאחר הימים הנוראים ראש השנה ויום הכיפורים,ולכאורה יש הבדל חד בסגנון של החגים הללו אחד מהשני.
בימים הנוראים אנחנו ״זוחלים ורועדים״... דוד המלך כותב בתהילים-״סמר מפחדך בשרי״,ואכן כאשר חושבים על כך שבימים אלו נכתב ונחתם גזר הדין לשנה הבאה,שנה שלימה על כל פרטיה ומרכיביה מונחת על כף המאזניים,הרי שטבעי לגמרי שניתן לחוש הזדהות עם מילותיו של רבי אמנון ממגנצא בפיוט הידוע והמרטיט ״ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום״....
לעומת זאת חג הסוכות נקרא ״זמן שמחתינו״ התורה מצווה עלינו בחג הזה-״ושמחת בחגך.... ושמחתם...״.ובמשנה נאמר -״מי שלא ראה שמחת בית השואבה(השמחה בחג הסוכות בלילות החג בבית המקדש)לא ראה שמחה מימיו״.
אולם כאשר מתבוננים,ניתן להבין שמדובר פה על תהליך ולא על מעבר פרדוקסלי כפוי ובלתי אפשרי בין חרדה לשמחה פורצת גבולות.כבר במשנה מרומז לנו הסוד הזה,בכך שהיא מספרת לנו שמי שהיו רוקדים בבית המקדש בחג הם החסידים ואנשי המעשה דוקא.
ולכאורה,מנין שהם יודעים בהכרח לרקוד ולשמח?מדוע לא לתת לצוות הווי ובידור מקצועי לשמח את העם בחג?
התשובה לשאלה זו היא המבט על מהות השמחה של חג הסוכות.
בראש השנה כתוב שאנחנו בהכנה שלנו מקריבים את עצמינו כביכול לקרבן לפני הבורא ומתבטלים למלכותו כמו יצחק שנעקד על גבי המזבח בהר המוריה.
וביום הכיפורים אנחנו משולים לשעיר המשתלח,אותו שעיר(תיש)ששולח למדבר לראש הצוק ובנפילתו כיפר על כל העם.מפני שה׳ מבקש מאיתנו לעבור תהליך מסויים.
בראש השנה אנחנו דואגים לעתידנו ומרוכזים בגורל הצפוי לנו בשנה הבאה,אבל תוך כדי זה אנחנו מתבקשים להמליך את ה׳ עלינו,ולאחר מכן ביום כיפור באה מצוות התשובה שמחייבת לעשות ויתורים והקרבות בזניחת הרגלים לא כשרים וחטאים שקשה לעזוב.
כתוב שחלק מהטעם של הקרבת קרבנות בבית המקדש הוא שהאדם שחטא יביא בהמה ויצפה בעבודת הכהנים שלוקחים ושוחטים אותה ומעלים את איבריה על המזבח.ויחשוב בשעה זו שבעצם כך היה ראוי להיעשות לו עבור חטאו לולא רחמיו של הבורא שלקח בהמה במקומו.
אולם יש כאן נקודה נוספת,נתאר לעצמינו אדם בא מהגולן המרוחק או אפילו מחוץ לארץ להקריב את קרבנו.יתכן שזה היה מסע של שבועות ארוכים עד לירושלים,והנה הוא נוסע או הולך את כל הדרך הזו יחד עם הכבש החמוד וכל זה במטרה להגיע לבית המקדש ולכפר על חטאו.ואמנם הוא יודע שהכבש נועד להקרבה אבל במהלך המסע הוא דואג לו למזון ושתיה,והוא גם חייב להשגיח עליו בקפדנות מפני שאם יקרה לו משהו שיחשב ״מום״,הרי שהוא יפסל מלהיקרב על גבי המזבח וכל הטירחה היתה לשוא.
אם כן כאשר יסתיים המסע והוא ימסור את הכבש לידי הכהנים,הוא לא יצטרך להתאמץ יותר מדי לדמיין איך גורל הכבש היה צריך להיות גורלו שלו.מפני שהבאת הקרבן הובילה אותי לשיא מסויים של קירבה וכעת בבת אחת הוא נפרד מהבהמה שלה הוא דאג וחרד כל כך,ושולח אותה למוות.
וכך השליח המיוחד שהוליך את השעיר ביום הכיפורים מחוץ לעיר לעזאזל,עושה צעידה ארוכה יחד איתו ואז לפתע נאלץ להפתיע אותו ולדחוף אותו במורד ההר הסלעי והתלול......
כך כל אחד ואחד מאיתנו אוהב את עצמו ודואג לשנה הבאה האישית שלו,אולם דוקא אז דורש מאיתנו האלוקים לשוב בתשובה ולהיפרד מכל מה שהתרגלנו אליו ולוותר על כך למענו אם כרוך בזה איסור.
ואז,בשיאו של יום הכיפורים בתפילת נעילה אנחנו זועקים-״פתח לנו שער ... נבואה שעריך״.כי ה׳ סלח וכיפר לנו ביום הזה וכעת אנחנו יכולים לחזור אליו.ומשום כך מגיע חג הסוכות מיד לאחר יום כיפור,כי הסוכה היא כביכול ביתו של אלוקים וכפי שכתוב בגמרא במסכת סוכה-״שם שמים שורה על הסוכה״.
זאת אומרת שלאחר כל ההכנה בימים הנוראים,אנחנו ראויים לבוא ולהיכנס לביתו של ה׳ ולהיות בקירבתו.
אבל יחד עם זאת מגיע כאן מסר חשוב מאוד,מהו ביתו של ה׳? הוא בעצם כמעט ולא כלום,ממש המינימום ההכרחי למחסה מינימלי,וכפי שנפסק להלכה שהסוכה צריכה להיות ״דירת ארעי״.
ובנוסף לסוכה מגיעה מצוות ארבעת המינים,למצווה זו יש טעמים רבים.אולם אחד הרמזים העיקריים שלה כמבואר במדרשים הוא-לולב רומז לשידרה של האדם,אתרוג ללב,הדס לעיניים וערבות לשפתיים.
אנחנו נוטלים את כל הארבעה יחדו ומודים לאלוקים כפי שנאמר-״אז ירננו עצי היער״,״ולקחתם פרי עץ הדר......ושמחתם לפני ה׳ ״.
אם כן יש לנו שתי מצוות סמליות בחג הסוכות,בית שאיננו בית ממשי,ואיברים מרומזים בצמחים.
מדוע באמת נתנה לנו התורה רמזים כאלו,שהם לכאורה כה קלושים ורחוקים מהנמשל שלהם?למה לא לעשות משהו יותר ברור ועוצמתי?
כדי לענות על כך נביא דוגמא מעולם המבחנים הפסיכולוגיים-״מבחני השלכה והתפסה״.
ישנם כמה מבחנים כאלו,המפורסמים שבהם הם מבחני התפסת נושא,ציור איש או עץ,ורורשאך.
בבסיס המבחנים הללו עומדת ההנחה שכאשר נותנים לאדם גירוי עמום,כמו תמונה של סיטואציה שיכולה לקבל פירושים שונים,או כתם צבע שניתן לראות בו צורות שונות כמו ענן בשמים.אזי האדם משליך ומתפיס את פנימיותו על הגירוי,וכך נחשפים מרכיבי האישיות שלו,כמו למשל-פחדים,אמונות,צורות חשיבה,משקעים מהעבר וכדומה.
בעזרת השימוש בדרך עקיפה שתחשוף זאת,ניתן להגיע לפעמים לאמת ברבדים עמוקים ומקיפים וכך להצליח לטפל בו בצורה מושלמת ומתאימה.
יתכן שרעיון מסוג זה מונח במצוות הסמליות של חג הסוכות,הסברנו שהתורה מביאה את האדם לשיא מסויים ואז שוברת אותו בבת אחת.מאהבת העצמי ומחרדה לגורל האישי,צריך כל אחד לשבור את הטבע שלו ולהתאים את עצמו לחלוטין לדרישות הבורא,וכביכול לא לחשוב על עצמו.
כאשר תהליך זה מושלם עם גמר הימים הנוראים,האדם ראוי ומוכן להיות בקירבת הבורא.
אבל מגלה לנו התורה שאם עברנו את התהליך בצורה הנכונה הרי שהשהות הזו בצילו של ה׳ צריכה להיות זמן שמחתינו וכל הפחד והדאגה והחרדה נותרים מאחור.
לכן הסוכה היא בית מינימלי ורעוע ולכן ארבעת המינים רק רומזים במעורפל לאיברי החושים שלנו.כי התורה לא רוצה שנתנזר מן העולם,והיא לא דורשת שנחיה בניתוק ממנו.הבה לא נשכח שחג הסוכות קרוי בתורה גם ״חג האסיף״,זאת אומרת שהשמחה שלו משולבת בשמחה הפשוטה והעממית של החקלאי.
מעניינת העובדה שצמח מסויים פסול, ואינו נחשב להדס, מפני שיש בו קוצים וזה לא מסתדר עם הפסוק שאומר-״דרכיה דרכי נועם״.זאת אומרת שהסוד בעבודת האלוקים היא האישיות שלנו על כל מרכיביה,כל אחד לפי האופי שלו,ולכל טבע ונטייה יש מקום לבוא לידי ביטוי.ומה שדוקר ולא מתאים ליד שלך,איננו הדרך שלך המיוחדת לך.
משום כך חג הסוכות הוא זמן שמחתינו,כי בו מתגלה לנו הסוד הזה.אחרי כל המסע עד לבית המקדש כביכול,עד שהגענו לפתח הסוכה.שם על המיפתן אומרת לנו התורה-שימו לב!
הסוכה איננה בית ממשי ומוגדר,היא רק מחסה ארעי וערטילאי.ארבעת המינים אינם דבר מוגדר אלא רק רמז רחוק ומעורפל לחושים שלך.
כעת שאלוקים רוצה בנו ומכניס אותנו לביתו,הוא לא רוצה שנהיה רובוטים או נזירים. הוא מראה לנו שעלינו להשתמש בדמיון ובפנימיות שלנו,ולתת ביטוי לאהבתו ועבודתו כפי שהיא תתבטא מהעצמיות היחודית שלנו דוקא.
כל אחד לוקח בידיו בסוכה את הלולב והאתרוג ומהלל את הבורא ורואה בעיני רוחו את ליבו פועם בתוך האתרוג ואת העיניים מציצות מעלי ההדס ואת עלי הערבות נעים ורוטטים כמו שפתיו....
וכמו כן בישיבה בסוכה שכפי שאמרנו היא מחסה מינימלי,יכול כל אחד לדמיין את ביתו הקבוע,ולחבר אותו לסוכה ולערכים שהיא מלמדת אותנו.שכמו שבשבעת ימי החג מתקיים בנו הפסוק-"כי יצפנני בסכה",זאת אומרת שאנחנו צפונים וחוסים בצל השכינה ,כך גם בכל השנה ניתן לחיות בתחושה כזו של-"בצל שד-י יתלונן ... מחסי ומצודתי "... 
התחושה בעבודה כזו היא אישית וייחודית לכל אחד ואחד,ולכן לאחר הימים הנוראים שבהם כביכול ויתרנו על העצמיות שלנו,אלוקים מחזיר לנו אותה ומבקש מאיתנו להשליך ולהתפיס את הפנימיות המיוחדת שלנו על המצוות הללו,וכך להביא אותה לידי ביטוי בצורה הנכונה.
לכן בשמחת בית השואבה רקדו דוקא הצדיקים,כי אצלם הפנימיות היתה כה טהורה ושלימה עד שהיא פרצה החוצה בריקוד כמו שאומרים בימים הנוראים בתפילה ״וחסידים ברנה יגילו״,זאת אומרת שהשמחה בלבבם פרצה בביטוי מעשי החוצה.
וכאשר ראו אותם כל העם,הם ראו את מטרת חג הסוכות מתגשמת ומתמלאת ומושגת לנגד עיניהם,איך כל אחד ואחד עם הפנימיות שלו צריך להתקדם ולהתאים את כל כולה כפי שהיא לרצון הבורא,ובזה עליו לשמוח.
שיהיה לכולנו חג שמח ושנה טובה.
0 תגובות
אקסיזטנציאליזם ובחירה במצוות התשובה.
25/10/2014 20:10
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
הרב סולובייציק בספרו ״על התשובה״ מסביר מדוע הרמבם דן בהלכות תשובה בסוגיית הבחירה החופשית.אמנם לכאורה התשובה לכך היא שרק לאחר שנניח שיש לאדם בחירה רק אז נוכל לדבר על שכר ועונש ועל החיוב לכפר על חטאים ולשוב למוטב.אבל הרב מצביע על כך שברמבם משמע שיש סוג מיוחד ונפרד של חזרה בתשובה שנובע מהבחירה החופשית.
הוא מדייק מלשונו של הרמבם שבפרקים הראשונים הוא התיחס לכך שהתשובה מכפרת,אבל בפרק שביעי לאחר שסיים לדון בסוגיית הבחירה בפרקים החמישי והששי,מתאר לנו הרמבם חזרה בתשובה אחרת לחלוטין.
הרמבם מתאר בפרק שביעי בעל תשובה שמחולל בתוכו מהפך חד ומהותי השקול לגאולה,ומשמע ממנו שתשובה כזו יש בכוחה לפעול ולחולל שינוי קיצוני וכמו שכתב שם הרמבם-״אמש! היה זה שנאוי ומשוקץ ...והיום! הוא אהוב ונחמד״...,והרמבם כלל לא מזכיר שצריך הוא כפרות נוספות כמו יסורים ומוות,כפי שכתוב שצריך כדי לכפר על עבירות חמורות.
לדברי הרב סולובייציק זוהי התשובה המעולה שבאה מכח הבחירה ולא מהשפעה חיצונית כמו פחד ויראה.
ומהי אותה בחירה שכוחה גדול כל כך?שיכולה להשיב את האדם אל בוראו ללא מעצורים ועיכובים?
כדי לבאר זאת נעיין בדברי הרמבם בפרק חמישי ששואל את השאלה המפורסמת על הידיעה והבחירה.השאלה היא-אם אלוקים יודע הכל וצופה את העתידות מראש אם כן הוא יודע איך נפעל ובמה נבחר,ואם כן איך ניתן לומר שניתנה לנו בחירה חופשית והרי כבר ידוע למעלה מראש במה בחרנו?
הרמבם מדגיש שזהו ענין עמוק שקשה לרדת לסופו ותכליתו,אולם הוא מבאר שידיעת האלוקים שונה מידיעה אנושית במהותה:״הקדוש ברוך הוא אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים,אלא הוא יתעלה שמן ודעתו אחד״.....
דהיינו שהוא יודע את העתיד לא מפני שהוא קובע אותו אלא שהוא יודע את העתיד כשם שהוא יודע את ההווה,אבל האדם הוא הבוחר החופשי.
הראב״ד מתרעם שם על תירוצו של הרמבם ותמה עליו איך הוא שואל שאלה שאיננו מסוגל לענות עליה בשלימות כראוי.והוא מנסה להוסיף ביאור והסבר לתירוצו של הרמבם.
לדבריו,אלוקים ברא כל אחד ואחד מאיתנו במזל מסויים ונתן כח באדם לבחור איך להתנהל בסביבה ובכוחות שהוענקו לו,ונצטט-״שהבורא הסיר ממשלה זו מידו ומסרה ביד האדם עצמו,אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האיצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה.והדבר ידוע שכל מקרה האדם מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיות מחזיקו לצאת מתחת המזל,והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע״.....
כדי להבין את דברי הראב״ד נוסיף ונביא את דברי הגאון מוילנא בפירושו על הפסוק בספר משלי ״חנוך לנער על פי דרכו״. הגאון מסביר שכל אדם נולד במזל מסויים ובלתי אפשרי לשנות זאת,מה שכן אפשרי זה לבחור איך להשתמש בהשפעה של אותו מזל,וזוהי בחירה בין שלוש אופציות בדרך כלל והן-מצווה,עבירה,ופעולות רשות.
הוא מבסס את דבריו על הגמרא במסכת שבת שאומרת שמי שנולד במזל מאדים יהיה בעל נטייה לשפוך דם,וכעת הבחירה בידיו אם להיות מוהל ולשפוך דם תוך כדי קיום מצוות ברית מילה,או להיות רוצח ולהרוג אנשים,או לעסוק בפעולות מותרות כמו שחיטת בהמות לאכילה(או אולי לקחת דמים לבדיקות...)
מסיק מכאן הגאון שהבחירה שיש לנו היא על פי המזל שלנו,כי את היצר הבסיסי לא ניתן להשקיט ולשנות.ולכן מה שנותר לנו זה לבחור מה לעשות עם זה.
כך מסביר הרב סולובייציק את דברי הראב״ד,בחירה חופשית אין פירושה חיים של קפריזות והפכפכות בלתי צפויה ולא עקבית.כל מדעי החברה בנויים על ההנחה שיש תכונות אנושיות אוניברסליות ומובנות שעל פי הן נוהגת האנושות.גם ההלכה מכירה בתכונות יציבות שכאלה כמו למשל-״אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו״,״אין אדם פורע חובו תוך זמנו״ וכיוצא בזה.
אם כן כאשר אנו אומרים ומאמינים שניתנה לאדם בחירה חופשית,אנחנו מתכוונים לומר שבתוך מסגרת של תכונות וכוחות נפשיים ובתוך מסגרת סביבתית,יש לאדם יכולת בחירה איך להתמודד ואיך לפעול ולהגיב.
כאשר כותב לנו הרמבם שיש לכל אדם רשות להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם בן נבט,כוונתו שכל אדם באשר הוא יכול להשקיע את כל אישיותו וכוחותיו בעבודת הבורא כמשה רבינו או להיפך למרוד בו בכל העוצמה כירבעם מלך ישראל שחטא והחטיא את ישראל בעבודת אלילים.
נמצא איפה,אומר הרב סולובייציק שכאשר אדם בא לשוב בתשובה בבחירה חופשית,יש לו את היכולת לחולל בקירבו את אותו מהפך שתיארנו מקודם,ונסביר זאת במשל.
לפעמים ניתן לראות תרנגולת שכולה מטונפת ומזוהמת בבוץ ועפר,אם רוצים לנקות אותה אפשר לנסות לשטוף אותה או לקרצף אותה ואולי אף להשתמש בשואב אבק... אבל אף אחת מהשיטות הללו לא תהיה יעילה כמו אם התרנגולת עצמה תתנער ותאוורר ותפריח את נוצותיה וכנפיה וכך תגרש מעצמה כל לכלוך וזוהמה שדבקו בה.
אותו דבר כאשר אדם רוצה להשתנות ולהסיר מן האישיות שלו חטאים והרגלים שהוא שואף להיפטר מהם,הדרך היעילה ביותר לבצע זאת בשלימות וביסודיות היא מתוך הפנימיות ומתוך התאמה למיבנה הנפשי שלו.
רבינו יונה מגירונדי בספרו המפורסם ״שערי תשובה״ לאחר שהוא מפרט באריכות את עיקרי התשובה אומר-״נחתום הענין הזה במאמר נכבד,היה הלל אומר(פרקי אבות א׳ י״ד)אם אין אני לי מי לי,אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים...צריך האדם לעורר נפשו ולשום הדברים על ליבו ועליהם יוסיף לקח ומליבו יוציא מילין״.....
אומר לנו רבינו יונה שכל מוסר שהאדם שומע,נשכח ממנו במהרה.אין מדובר כאן רק על שכחה טבעית תהליכית,אלא הוא מסביר שעל האדם לערוך אדפטציה והתאמה של הדברים ששמע,לעולם הפרטי שלו.ורק כך הוא יכול להשתמש ביעילות במידע שרכש,וזאת כפי שהסברנו שהשפעה חיצונית לעולם לא תשתווה להשפעה פנימית.
לכן, מסביר הרב סולובייציק-אומר לנו הרמבם שהתשובה המושלמת בה האדם גואל את עצמו היא תשובת הבחירה.
היות ובאופן כזה,האדם מודע למזלו ותכונותיו ודוקא בגלל שכביכול אותה מודעות מגבילה את בחירתו,וכפי שכתב הגאון שהזכרנו-״האדם,אי אפשר לו לשבור דרכו כלומר מזלו״. דוקא בשל כך הוא מסוגל כעת לבחור ולהשתנות,מפני שהוא יודע במה הוא שולט ומה הוא יכול לעשות בקשר לזה.
הרב ממחיש זאת בדוגמא מתולדות ״קדושי הנצרות״ שמתארים את מאבקיהם ביצר המין,בעוד שאצל חכמי ישראל לא מצאנו מעשיות שכאלה.
הסיבה לכך לדבריו היא,שהנצרות לא השכילה לחנך לנער ״על פי דרכו״,והיא כופה חיי נזירות בלתי טבעיים על קדושיה ולכן זהו מאבק שנידון מראש לכישלון.
לעומת זאת תורת ישראל לא מבקשת חיי נזירות,להיפך,הכהן הגדול ביום הכיפורים לא יכול לעבוד אם איננו נשוי.ולכן כאשר מכירים בקיום היצר,ובוחרים לנתב אותו בצורה המותרת והראויה,ניתן להגיע לשלימות הרצויה והמבוקשת.
כך בדיוק האדם הבוחר יכול לשוב ולהיגאל מכל חטאיו,היות והוא יורד לתהומות נפשו ונשמתו,כאילו הנביא מדריך אותו ומלמד אותו מהן תכונותיו ומהו תפקידו בעולם(כפי שכתב הגאון מוילנא) ואז יש ביכולתו לנתב כל יצר וכל תכונה וכל יכולת בדרך התורה על פי רצון הבורא.
הרב קרליץ בספרו ״חזון איש אמונה ובטחון״,ממחיש תהליך שכזה-״המוסר אומר לאדם,אהוב את עצמך ורכוש כבוד.אבל דע לך מה אושרך עלי חלד,אין כבוד אלא תורה,אין כבוד אלא ענווה ועזיבת הכבוד,אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות״.....
זאת אומרת שבמקום כביכול להקצין ולהסתגף,יכול האדם לנתב את יצריו ומידותיו לנתיב אחר,נתיב רוחני.אולם עדיין בו זמנית הוא משתמש באותו היצר כמניע,רק שהכיוון השתנה.ובצורה כזו הוא מסוגל להחזיק מעמד בדרכו החדשה שתואמת למיבנה הנפש שלו.
ניתן להוסיף ולומר שלזה התכוונה התורה שכתבה על מצוות התשובה בסוף חומש דברים-״לא בשמים היא.. ולא מעבר לים...בפיך ובלבבך לעשותו״.דהיינו שכדי לשוב ולהשתנות,אל לו לאדם לחפש מחוצה לו,אלא דוקא להגיע לאמת הפנימית היחודית שלו.
וכך כתב רבי חיים מוואלוזין בספרו הנפלא ״נפש החיים״ בביאור דברי הגמרא-״כל העונה אמן יהא שמה רבה....(מתוך תפילת קדיש) בכל כוחו,מוחלים לו על כל עוונותיו״.(דבריו אמנם עמוקים ונשגבים מאוד,אולם על פי דרגתינו ננסה למצוא בהם טעם)הוא מבאר שזוהי תפילה שמשפיעה על כל העולמות ומכח זה נוגעת בארבעת חלקי נפשו של האדם-נפש,רוח,נשמה וחיה.וכאשר הוא פונה אל אלוקים בתפילה זו,בכל כוחו,הוא חודר אל כל חלקי נפשו ומטהר אותם וממילא נטהר מכל חטאיו.
זאת אומרת,כאשר אדם שב בתשובה בצורה שנוגעת לכל חלקי נפשו,זוהי התשובה השלימה והאמיתית,כי זוהי הדרך לחולל בעצמו שינוי בר קיימא.
הפסיכולוגים ההומאנים כמו אברהם מאסלו ועוד,ניסו לפתח תיאוריית אישיות שתעסוק לא רק במאבקים ההישרדותיים של הנפש והמאבקים של חלקי האישיות זה בזה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסיכולוגיה הפרוידיאנית בעיקר.אלא להתמקד גם בשאיפות וביחודיות שיש לכל אדם מעבר למיבנה הנפשי המשותף לכלל האנושות.
לדבריהם יש לכל אדם מידרג צרכים היררכי וכאשר מושג ונשלם שלב אחד ניתן לעבור ולבסס את השלב הבא אחריו.השלב הראשון והבסיסי הוא סיפוק הצרכים הפיזיולוגיים של הגוף.לאחריו מגיעים הצרכים הנפשיים של הגנה וביטחון,וכאשר הם מושגים ומסופקים אזי מתפנה האדם לספק את הצורך בהיקשרות ובאהבה.
בפיסגת הפירמידה ההומאנית נמצא הצורך בהגשמה עצמית,ואכן לא כל אדם מגיע לשלב הסופי הזה,בו הוא פנוי פיזית ונפשית לתת את הדעת והמחשבה על פיתוח האישיות החושבת והאומנותית היחודית והאישית שלו.
גם החזון איש בתחילת ספרו ״אמונה וביטחון״,מתאר בלשונו הציורית והפיוטית את הרקע הנדרש לאדם להתפנות לחשיבה מן הסוג הזה-״מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש,אם האדם בעל נפש ושעתו שעת השקט,חופשי מרעיון תאווני.ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום,הוא נרגש ונדהם.כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה....ונפשו סחרחרה וכמהה להבין סודה״......
אולם ישנו הבדל מהותי בין האמונה עליה מדבר החזון איש לבין ההגשמה של מאסלו.מפני שלפי מאסלו זהו תהליך הדרגתי שנע לכאורה על אותו הציר,היות ולמרות שאכן ברור שיש הבדל גדול בין אדם שעסוק כל היום בחיפוש אחר פת לחם ומלבד זה אין הוא מסוגל לחשוב על שום דבר נוסף,לבין מי שהצליח להסתדר בחייו וכעת הוא פנוי לחשיבה ואומנות ואלטרואיזם.אבל בסופו של דבר לא השתנה בו מאומה בשלבים הקודמים במידרג,הוא רק הגיע לשלב נוסף ונעלה יותר.
מה שאין כן האמונה שמתאר החזון איש היא שלב עליון שמי שמגיע אליו ומשיג אותו,משתנה לחלוטין בכל הווייתו בכל חלקי אישיותו,האדם המאמין שחותר לעבודת הבורא,ורואה בכך את ההגשמה העצמית שלו.איננו אדם שרק הגיע לשלב נוסף במידרג הצרכים אלא הוא אדם ששינה את הגישה שלו לחיים בכלל.
הוא חי מתוך הודאה על חסדי הבורא, ומייחל ובוטח בו שימשיך לדאוג לכל צרכו בעולם.הוא חי מתוך תחושת שליחות ומנתב את יכולותיו וכשרונותיו למילויה,ונותן לה זכות קדימה לפני סיפוק צרכיו ורצונותיו האישיים.
זוהי ההגשמה העצמית של האדם המאמין,שאומרת שהיחודיות של כל אדם יחיד צריכה להתבטא במסגרת האמונה ועבודת הבורא.שלמה המלך אומר-״בכל דרכיך דעהו״,דהיינו לכל אחד ואחד יש דרך פרטית משלו,אבל היא צריכה להוביל לעבר דעת בורא העולם.
הגאון מוילנא מאריך על כך רבות בפירושו לספר משלי,והוא מבאר שלכל אדם יש דרך מיוחדת בהתאם למיבנה הנפש שלו,וחלק מעבודת הנביא היתה ללמד לכל אחד ואחד את אותה הדרך.
לפעמים אצל האדם המאמין בפרט אצל אותם המשתייכים לקהילות גדולות ואחידות יכולה להופיע תופעה הקרויה אצל האקזיסטנציאליסטים ״חרדת הצפה והיבלעות״,בה האדם חש שאין לו זהות עצמית יחודית ועצמאית והוא מוצף ונבלע בהמון המקיף אותו ללא כל חשיבות אישית ויוצאת דופן.
אולם גם מי שלא חש בחרדה פתולוגית כזו,עדיין אין לו את הדרך להגשים את עצמו באמת.
היהדות אומרת(מסכת סנהדרין)-״לפיכך נברא האדם יחידי,חייב כל אדם לומר-בשבילי נברא העולם״. זאת אומרת המבט האמיתי של כל אדם על עצמו צריך להיות שונה ויחודי בהתאם ליחודיות שלו.
ניתן ואף צריך, לאמץ את הגישה האקזיסטנציאליסטית, שמסתכלת על האדם כבורא,כפי שכתוב בפרשת בראשית-״הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע״.
כדי להגיע להגשמה,כדי לחוש סיפוק,וכדי להצליח בעבודת התשובה. מוכרח כל אדם להכיר את עצמו ולהבין למה הוא מסוגל ומה נתאים לו.וכך למרות שלכאורה זוהי דרך, שנשמעת פשרנית ורכה,לאמיתו של דבר לטווח ארוך, זוהי דרך שיכולה לנבא הצלחה יציבה וקבועה.
מרטין היידגר בספרו ״ההוויה והזמן״,מסביר- שקיום אמיתי, הוא קיום אותנטי,זאת אומרת שכשם שאלוקים ברא את העולם יש מאין,כך כל אדם בורא בבחירות שלו, עולם חדש, בכל פעם שהוא בוחר, ומעניק משמעות חדשה במעשיו, לאובייקט ולזמן המשמשים אותו.
המשמעות,לא מתבטאת רק בבחירה מעשית אקטיבית, אלא גם בצורת חשיבה ובגישה כללית לחיינו.
כפי שכתב ניצול השואה ויקטור פרנקל מייסד ה״לוגותרפיה״ בספרו הידוע ״האדם מחפש משמעות״:״רוב חברי שאלו-הנצא חיים מן המחנה?השאלה שהטרידה אותי היתה-היש טעם לכל הסבל הזה?אם אין לזה טעם,הרי שאין פשר להצלה.חיים שפישרם תלוי במקריות..אינם כדאיים כל עיקר״.
הוה אומר,יכולים שני אנשים לצאת מאושוויץ,האחד איבד כמה שנים מחייו,איבד את משפחתו,את אושרו ואמונתו.ואחרי כל זה אין לו תשובה מה היתה תכלית כל זה ומה הוא אמור לעשות כעת.
ולעומת זאת חבירו נתן משמעות לסבל,באמונה או בחישול עצמי,ומחליט להפיק לקח מהסבל ולבנות בעזרתו חיים חדשים וטובים.
וכך בכל פרט בחיי השיגרה,אפשר לשמוח וליהנות מכל רגע של אושר ואף להודות עליו לבורא,וניתן להתעלם ולהתיחס אליו כמובן מאיליו.ניתן לקלל ולהתעצבן כשמשהו משתבש,וניתן ללמוד מזה ענווה או בטחון בבורא.אפשר לעשות מעשים טובים כלאחר יד וללא התבוננות ואפשר לרצות לדבוק בטוב ולחפוץ להיטיב לזולתינו.כל אמא יכולה לחשוב ולדעת שאף אחד לא יאהב בכל העולם את ילדיה כמוה,וכל מי שמתפלל או מברך יכול לשים לב שהרגש שיש לו כשהוא עומד לפני ה׳ איננו דומה וזהה לזה של זולתו.
כל אחת מצורות החשיבה הללו היא הקיום האותנטי של האדם, היא היחודיות העמוקה והפרטית שלו שעושה אותו ליקר ומיוחד בין כל שאר האנשים.
למרות שכמובן יותר נח וקל לחיות ללא חשיבה בצורה אוטומטית ומונוטונית,ולחקות את מעשי הסובבים אותו.
בפרט בעולם הדתי,בו האדם חי בקהילה שכל אנשיה זהים לכאורה בעבודת הבורא ובערכים בהם הם מאמינים,ישנו פיתוי להזניח את המקוריות והאותנטיות ולחיות ללא מחשבה.אולם בסופו של דבר זה יגרום לאשמה נוירוטית,שנובעת מהשקר והריקנות ממקוריות בה חי אותו אדם.
וכן כפי שביארנו מקודם,על פי דברי הרב סולובייציק,אדם כזה לא יוכל באמת להשתנות ולשוב בתשובה מפני שהוא לא משכיל לבחור את הדרך שתואמת למיבנה הנפש היחודי שלו.
חז״ל מציעים לאדם שמתקשה להביס את יצרו הרע,לזכור את יום המוות. כך גם מי שחי ללא אותנטיות ומודעות עצמית,יכול בעזרת זכרון המוות והחידלון ,להמריץ את עצמו להגיע לקיום יחודי ואותנטי שיתן משמעות לקיום שלו,ולחוש חשוב ומיוחד ושונה בין כל הסובבים אותו.
בברכה שכולנו נצליח להגשים את עצמינו בשלימות בדרך הנכונה והטובה.
0 תגובות
תובנה לפרשת האזינו
25/10/2014 20:09
סטודנט דתי לפסיכולוגיה
מציאות אובייקטיבית-הסתכלות סובייקטיבית
פרשת האזינו היא בעצם ״שירת האזינו״,בתורה יש מספר שירות שכתובות במליצה ואף נכתבות בצורה שונה בספר התורה(בטורים ולא בשורות).
ומה נאמר בשירה הזו?
נעיין בדברי הרמבן שמתאר זאת-״והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן,תגיד בביאור כל המוצאות אותנו.הזכירה תחילה החסד מאז שלקחנו הקדוש ברוך הוא לחלקו והזכירה הטובות שעשה עימנו....וכי מרוב כל טובה מרדו בה׳...עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב,ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה וכידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן״.
מסביר הרמבן- ששירת האזינו מתארת את ההיסטוריה של עם ישראל,מיציאת מצרים בה ה׳ בחר בעם ישראל והוציא אותם מגלות לגאולה בניסים,״חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״,״כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף״.ובהמשך מתוארת הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה,״דבש מסלע ושמן מחלמיש צור,חמאת בקר וחלב צאן״.
ואז מגיע שלב ההסתאבות,״וישמן ישורון ויבעט...בתועבות יכעיסוהו״.ובעקבותיו שלב העונש-״אסתירה פני מהם,כי אש קדחה באפי,אספה עלימו רעות״.ולבסוף מובטחת הגאולה וקץ הימים,״כי ידין ה׳ עמו....אשיב נקם לצרי...כי דם עבדיו קיום וכיפר אדמתו עמו״.
ומסביר הרמבן-״אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה,רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל,ושהוא יתברך יעשה עימנו בתוכחות חימה.אבל לא ישבית זכרינו וישוב ויתנחם״ וכו׳.
ומסיים הרמבן-״ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים,שהגיד מראשית אחרית כן,היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד!,ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוקים״ וכו׳.
אם כן אומר לנו הרמבן שהתהליך המתואר לנו בשירת האזינו תואם אחת לאחת עם התהליך ההיסטורי שאכן אירע לעם היהודי.
למן הישיבה בארץ ישראל בעושר ובמנוחה, ועד להסתאבות והמרידה בה׳,בעיקר בעבודת אלילים.שהביאה לבסוף לחורבן ולגלות, שהפיצה את העם היהודי לכל קצוות העולם כמו שכתוב ״אמרתי אפאיהם״,שפירושו הוא שאלוקים יפיץ אותנו לכל פאה בעולם.
ולכן טוען הרמבן,שכשם שנוכחנו לדעת ולראות בעינינו איך התקיימו והתגשמו כל דברי השירה עד כה,כך נאמין בודאות מוחלטת בגאולה המובטחת העתידית שבה מסיימת השירה.למרות שכמובן היהודי מאמין לנבואת משה בתורה גם אם לא ראה בעיניו את התגשמות חלק ממנה בינתיים.
כעת הבה ונתבונן בזה קצת,בדור שלנו לאחר השואה אין שאלה מפורסמת יותר מאשר-״איפה אלוקים היה בשואה״?
כמובן שאותם ששואלים זאת, הם על פי רוב אנשים שאינם בקיאים כל כך בתורה,אולם אף על פי כן,היות והתורה לא רק שלא התעלמה מתופעה כזו אלא אף ניבאה אותה מראש בפרשתינו-״מזי רעב ולחומי רשף...מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה...צורם מכרם וה׳ הסגירם....ואמר אי אלוקימו!!!!! צור חסיו בו״.
הרי לנו תיאור של השמדה וכליון אכזריים,שאכן יביאו לומר בפליאה-״אי אלוקימו״.
אם כן,מי שיעיין בפרשה ובדברי הרמבן יודע שהשואה היא עדות על ייחודיות העם היהודי ועל גורלו המיוחד לאורך ההיסטוריה,וכמו שראינו ברמבן-״השירה הזאת הבטחה מבוארת על כרחן של מינין״.
הרי לנו דוגמא לכך שאותה מציאות יכולה להביא שני אנשים למסקנות שונות והפוכות,היו ניצולי שואה כדוגמת הרב מפוניבז׳,האדמורים מסאטמר וצאנז ובעלז ועוד רבים כמוהם,שיצאו מחוזקים ומחושלים מהאימה שאפפה אותם בשנים הקשות הללו,והם קמו כעוף החול ובנו עולמות חדשים על העולמות שחרבו. ולעומתם רבים רבים ראו בשואה את ההוכחה לכך שאלוקים לא קיים או לפחות איננו משגיח עלינו כאן ועזבו את האמונה והדת.(כמובן שאינני מדבר על הנסיון הקשה ואינני מתיימר לשפוט אף אדם באשר הוא כלל וכלל,שהרי רק לשמור על השפיות בשנים הללו היתה משימה עילאית.אבל למרות זאת אחרי הכל למעשה בכל זאת אף על פי כן בסופו של דבר עדיין עומדות לפנינו שתי דרכים כפי שתיארנו)
הענין הזה דומה לחטא המרגלים, בו המרגלים ראו לפניהם ארץ אוכלת יושביה.בגלל שה׳ גרם לכנענים, להיות עסוקים בקבורת מתים בזמן שהמרגלים תרו את הארץ,וכך לא שמו לב למרגלים הזרים.אם כן במקום להתבונן בכך שה׳ עוזר להם להשלים את משימתם בהצלחה ובביטחון,הם ראו בכך עדות לחסרונותיה של הארץ המובטחת ולמרוד בה׳,ואילו כלב בן יפונה ויהושע בן נון כן השכילו לראות את הצד הטוב מפני שהם הבינו שאם כל כך הרבה אנשים יוצאים ללוות את המתים,מן הסתם זו תופעה יוצאת דופן שאיננה מעידה על חסרון כל שהוא בארץ ישראל.
כל מחשבה שלנו או תגובה ועמדה מושפעת מדעה קדומה כל שהיא,קשה להגיע לשיפוט חף מכל עמדה קבועה מראש.
הדבר דומה לתופעה הקרויה ״עיגון״,הפסיכולוגים הקוגניטיביים מסבירים שכל תשובה שלנו לשאלה תיאורטית וכללית, ניתנת על פי אומדן שאנחנו עושים בראש שלנו בהתאם לידע שלנו, וההיכרות עם הנושא או התופעה. וכך אנו עונים תשובה, על פי הגודל היחסי שנראה לנו הגיוני.
בכל סקר אנחנו נענה לפי המפגש שלנו עם התופעה וכך נחליט על גודלה ושכיחותה,ההיכרות שלנו היא ה״עוגן״ והבסיס ממנו נצא לדרך ונאמוד את הגודל והשכיחות באופן כללי.
כמו כן הוצאות כספיות נמדדות תמיד על פי עוגן,שנראה לנו מחיר סביר שממנו ניתן לרדת או לעלות במקצת.לכן לפעמים בזמן הוצאות כספיות גדולות כמו למשל נסיעה לחוץ לארץ,כיון שבין כה אנחנו מבזבזים הרבה כסף על עצם הטיול,נהיה מוכנים לשלם על ספר או שתיה בדיוטי פרי מחיר מופקע שביום רגיל לא נהיה מוכנים להצויא מהכיס.אבל כרגע העיגון שלנו הוא אחר, מפני שהוא נמדד ביחס לכל הטיול. ולכן לפתע העמדה שלנו על המחיר, משתנה אף היא.
אותו הדבר ביחס לאמונה והשקפת עולם,אם ה״עוגן״ הוא היכרות עם דברי התורה ומתוך אמונה הרי שמציאות כמו השואה יכולה להתקבל כהכנה לגאולה וכאיתות וסימן מן השמים על מצב העם היהודי.ומאידך גיסא,הסתכלות חילונית כפרנית תראה בשואה אוזלת יד מבישה ״כצאן לטבח״,שמוכיחה את חולשת העם ללא צבא ומדינה ומעידה על אי השגחת האלוקים.
לכן למשל לפני שלומדים תורה אנחנו מתפללים-״שתצילני מכל מכשול וטעות״,וכמו שאמרו חז״ל ״כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת״.זאת אומרת שצריך שנקודת המוצא ה״עוגן״ של הלומד,תהיה ממקום של אמונה, ושאיפה לרדת לאמיתם ועומקם של הדברים, ולא לעוות ולכפור חלילה.
נקודת המוצא היא קריטית, לגביי הגישה שתינקט בהמשך. ולכן חשוב לזהות, מה מוביל את הדעה שלנו, לגביי נושא מסויים, או שאלה אקטואלית. וכך נוכל להיות כנים עם עצמנו, ומסוגלים לקבל ולהכיל, דעות שונות ואף הפוכות.
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »