עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
כמה נקודות
דיני השליחות במשפט העברי - מקורות
03/11/2011 12:37
חיים

דיני השליחות במשפט העברי - מקורות


לגירושין (ולקידושין)


כללי


מניין לנו שקיים מוסד השליחות?  נאמר בארבעת פסוקיו הראשונים של פרק כ"ד בדברים:


א׳‏.             "כי ייקח איש אישה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו


ב׳‏.              ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר


ג׳‏.               ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאישה


ד׳‏.              לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאישה אחרי אשר הטמאה כי תועבה הוא לפני יהווה ולא תחטיא את הארץ אשר יהווה אלוהיך נתן לך נחלה"


השימוש בשורש ש.ל.ח מצביע על אפשרות שימוש בשליח, השימוש בדיבור שלחה מצביע על כך שגם האישה יכולה למנות שליח, והשימוש הכפול בדיבור זה מצביע על כך שגם שלוח יכול לעשות שלוח.


לקידושין


עד כאן לעניין גירושין;  ומה בדבר קידושין?  לכאורה יש לאבחן בין גט לבין קידושין, על רקע אי הצורך בהסכמת האישה לשם גירושיה, מה שאין כן בנושא הקידושין - שלשם שכלולם על האישה להסכים.  אולם, נמצא לכך פתרון:  נאמר בדברים, כ"ד, ב' "ויצאה מביתו והלכה והיתה".  כלומר, ניתן לעשות היקש מאחד לשני - שהרי התורה כרכה את הגירושין עם הקידושין זה בצד זה במשפט האמור.


לתרומה


הסוגיה במשנה


במשנה, תרומות ד', ד', מדובר על שליח לעניין תרומה של תבואה.  השליח צריך למסור כמות כפי שרוצה השולח, ואם אינו יודע כמה רוצה השולח לתת - ביחס של 1:50 ליבול שצמח לו - מידה הנחשבת לבינונית (רש"י אומר שהתורה לא פירשה מידה מסוימת דווקא) [קידושין, מ"א, א'].  העסקה תהא תקפה אם האפיצות היא עד 10 יחידות.


דרישת השליחות בתרומה


ומניין לנו על קיום השליחות באשר לתרומה?  לכאורה, יש לאבחן בין גירושין לבין תרומה, הואיל ובאחרונה קיים יסוד של קדושה.  אולם, גם על תרומה יש רמז במקרא לאפשרות מינוי שליח.  בבמדבר, י"ח, כ"ח נאמר:  "כן תרימו גם אתם תרומת יהווה מכל מעשרותיכם אשר תיקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת יהווה לאהרן הכהן".  המלה "גם" - המיותרת לכאורה - מסמלת אפשריות שליחות.


שלילת היקש לגירושין


אם כן, אולי ניתן דווקא ללמוד מעניין התרומה לעניין הגירושין והקידושין (מכוח קל וחומר, שהרי בתרומה יש כאמור צד של קדושה)?  התשובה שלילית:  תרומה ניתן לעשות גם על ידי מחשבה בלבד, ואין צורך במעשה גשמי.  זאת, בניגוד לגירושין וקידושין, בהם אין מסתפקים במחשבה בלבד.


לקדשים


לקרבן פסח


במשנה דנים בסיטואציה של קבוצה שבאה להשתתף בקורבן פסח, אך הבהמה שרצו להקריב אבדה.  אחד מחברי הקבוצה מתבקש על ידי השאר לחפש את הבהמה, ולבצע הקורבן עבור כולם.  הוא מוצא את הבהמה ומבצע קורבן פסח עבור כולם, אך בינתיים השאר מצאו בהמה אחרת - ומבצעים טכס בעצמם.  הכלל שנקבע הנו, כי אם האיש שנשלח הוא ששוחט ראשון, אזי בני הקבוצה אוכלים אף הם עמו.  מכאן מסיקה הגמרא, כי האיש היה בעצם במעמד של שליח מטעם הקבוצה כולה.


לקדשים בכלל


דרישת השליחות בקדשים:  אך מאין אנו שואבים את קיום מוסד השליחות בקדשים באופן כללי?  לכאורה, יש לאבחן בין גירושין ותרומה לבין קדשים.  זאת, הואיל והשניים הראשונים הם פחות קדושים מהאחרונים.  אולם, בכל זאת יש מקום להשוואה, וזאת על בסיס דבריו של ר' יהושע בן קרחה (karcha), שדרש את דין "שלוחו של אדם כמותו" מהפסוק הבא, המתייחס לקורבן פסח והמצוי בשמות, י"ב, ו':  "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים".  מהשימוש בריבוי - שוחטים ולא שוחט אחד, מסיק ר' יהושע בן קרחה את דין השליחות בקדשים.


               שלילת היקש לגירושין ולתרומה:  אם כך, מדוע לא נלמד את כל דיני השליחות - גם באשר לגירושין (וקידושין) ולתרומה, מקיומה של השליחות באשר לקדשים?  הסיבה היא שרוב עבודות הקדשים מתבצעות בידי שליח - הוא הכהן, כלומר אופיין הוא שליחותי, בניגוד לגירושין (וקידושין) ולתרומה.


אפשריות למידה מגירושין וקדשים לעניין תרומה


אם כן, מצאנו לגבי שלושת סוגי המאטריה - גירושין (וקידושין), תרומה וקדשים, כי לא ניתן ללמוד מאחת על השתיים האחרות, הואיל וכל אחת היא בעלת ייחוד.  אך אולי ניתן ללמוד על אחת מתוך שתיים?  א.  לגבי קדשים (מגירושין ומתרומה):  הקדשים כאמור עוסקים בחומרים קדושים ביחס לגירושין ולתרומה, ולכן לא ניתן להקיש.  ב.  לגבי גירושין (מתרומה ומקדשים):  תרומה וקדשים ניתן לבצע במחשבה בלבד, בניגוד לגירושין, ולכן לא ניתן להקיש.  ג.  לגבי תרומה (מגירושין ומקדשים):  לעניין הקושי של היותה מאטריה העוסקת בדיני קדושה, הרי עניין זה נפתר מסוגיית הקדשים - שהיא נושא הנחשב לקדוש יותר מאשר התרומה.  לעניין הקושי של אפשריות תרומה במחשבה בלבד, הרי עניין זה נפתר שוב על ידי סוגיית הקדשים - שאף אותה ניתן לבצע מנטלית בלבד.  אם כן, מוצאים אנו כי על שליחות לעניין תרומה ניתן היה להסיק מכוח קיום מוסד זה בגירושין ובקדשים.


          [אך מה לגבי האבחנה בדמות ביצוע רוב עבודות הקדשים בידי שליח - הוא הכהן, בניגוד לתרומה?  סביר שהתשובה היא כי הבעיה נפתרת מעניין הגירושין - שאינו שליחותי באופיו.  אם מקבלים טענה זו (שאין אפשרות ללמוד לתרומה, בשל העדר אופי שליחותי - 23/1/00), ולאור הקטע הבא, המסקנה היא שיש צורך בנוסח המקראי כמבטא את אפשריות עצם השליחות (ואולי לפיכך אין צורך שהשולח והשלוח יהיו יהודים לשם קיומה של השליחות - אך טענה זו טעונה בדיקה).].


הצורך בפסוק המקראי באשר לתרומה


להבהרת הדרישה שהשלוח יהיה יהודי


אם כן, מה הצורך במלים "כן תרימו גם אתם" שראינו לעיל, אם ניתן לבסס את השליחות בתרומה ממילא על הסוגיות האחרות?  ר' ינאי משיב על כך באומרו, שבמלים אלה מוצאים לא את עצם קיום דיני השליחות בתרומה, אלא משהו נוסף - והוא הצורך בכך שגם השליח יהא יהודי לשם קיומה של התרומה (המלה "אתם").


               לכאורה, לא צריך להקדיש לכך פסוק מקראי, ואי קבלת תרומת שליח גוי ידועה.  הנה, לדברי ר' חייא בר אבא ור' יוחנן, שליח נוכרי אינו יכול לקבל גט, הואיל ואינו בר קידושין או גירושין בעצמו.  מכך למדים כי מי שאינו רלבנטי לעניין דין מסוים, אינו יכול לשמש שליח באשר לאותו דין.  ובהתייחס לתרומה, מי שאינו יהודי אינו מצווה בכך, לאמור אינו יכול לשמש בתפקיד שליח.


אולם, בכל זאת היינו צריכים את הפסוק המקראי ("גם אתם") לשם ידיעת אי אפשרות הפרשת תרומה באמצעות שליח ערל.  זאת, הואיל ולעניין הגירושין והקידושין, הכלל לגבי נכרים הנו מוחלט - ואין הם יכולים להוות מושא לדיני האישות.  אך באשר לתרומה, הדין הנו גמיש יותר, וקיימת אפשרות למעין תרומה של זר.  מכאן, שהיינו צריכים את הפסוק המקראי, כדי להסיק שאין שליחות זרה לתרומה - על אף שיש מעין תרומה של גויים (מדברי סופרים).


להבהרת אפשריות השליחות בתרומה


ומה באשר לגישת ר' שמעון, שלפיה אין תרומה של גוי?  במשנה, תרומות ג', ט', מובאת דעתו החולקת של ר' שמעון, שמתייחס למה שהביא הגוי כאל מוצר לא קדוש.  לכאורה, לפי גישתו אין צורך בפסוק שבתורה:  א.  אין בו צורך כדי ללמוד על קיום מוסד השליחות בתרומה - שהרי ניתן להסיקו מגירושין ומקדשים (כאמור לעיל).  ב.  כמו כן, אין בפסוק צורך כדי להסיק העדר שליחות נוכרית בהפרשת תרומה - מעצם הדעה שלפיה אין תרומה של גוי.  אולם, המלים "גם אתם" דרושות בכל זאת גם לפי גישת ר' שמעון.  אם היה כתוב רק "אתם", עלולים היינו להסיק כי "אתם" בא לשלול את אפשריות השליחות בתרומה (אתם ולא שליח).  לכן נאמר "גם אתם".


דרישת דין השליחות בקדשים מפסוקי המקרא


הבעייתיות בהסקתו מפסוק ו' בשמות י"ב


אמרנו לעיל כי ר' יהושע בן קרחה דרש את דין השליחות בקדשים מהפסוק בשמות, י"ב, ו' "ושחטו אֹֹתו כל קהל עדת ישראל" (מעצם הריבוי - ושחטו, במקום ושחט).  אך מה יאמר ר' יונתן, שלא דורש מפסוק זה את דין השליחות בקדשים?  אנו יודעים על כך שר' יונתן משתמש באותו פסוק לעניין אחר - הוכחת הטענה שדי בקורבן פסח אחד בכדי שכל עם ישראל ייפטר מהחובה (פסחים, ע"ח, ב') [קידושין, מ"א, ב'].  לכאורה, היא הנותנת:  מהי אותה שחיטה בודדת, שפוטרת את כל שאר העם, אם לא שליחות?  אך יש מקום לאבחנה:  אין מדובר בשליחות ממש, הואיל והשוחט הוא חלק מהמקריבים - הוא שותף (ולא חיצוני לאקט, כמו שליח).


הסקה מפסוק ג' בשמות י"ב


בשמות, י"ב, ג', נאמר:  "דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשר לחדש הזה וייקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".  כלומר, אחד מבני המשפחה שוחט עבור כולה.  גם כאן וגם בשמות, י"ב, ו', מדובר באדם שהוא חלק מהאחרים, ולא שליח בעל מאפיין החיצוניות.  בעד:  אך אם כך, מדוע דרושים שני פסוקים כדי לומר את אותו הדבר - אפשרות השיתוף (בניגוד לשליחות).  לכן לכאורה, פסוק ג' בא לומר שגם השליחות - ולא רק השותפות - אפשרית.  נגד:  אך מאידך, פסוק ג' משומש ללימוד דבר אחר:  ר' יצחק דורש מהפסוק על עדיפות לאדם מבוגר "וייקחו להם איש שה" (איש ולא נער).  בעד:  ושוב מחד גיסא, את עניין העדפת הבוגרים ניתן ללמוד מפסוק ד' שם, האומר:  "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכסו על השה".  נגד:  ושוב מאידך, פסוק ד' הנזכר לעיל דרוש בכדי להוכיח עניין אחר, והוא שגם אדם בודד שוחט שה, ולא רק משפחות.  כמובן שטיעון זה מתאים רק לגישת מי שאכן סבור, כי גם יחיד שוחט (בניגוד לר' יונתן).


הסקה מבמדבר, ל"ד, י"ח


במדבר, ל"ד, י"ח:  "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה (mate) תיקחו לנחֹול את הארץ".  בעד:  מכאן דורשים רב גידל (gidel) ורב (כך) את קיום דיני השליחות:  הואיל ונשיא - נציגו של כל שבט ("מטה") - היה אחראי לייצגו לעניין חלוקת הארץ, הרי שיש בכך הוכחה לכלל של "שלוחו של אדם כמותו".  נגד:  אולם, הרי כלל הוא שקטינים אינם יכולים למנות שליח, וידוע שהנשיאים ייצגו את הקטנים שבבני שבטם - ולא רק את הבוגרים.  מאותו פסוק דורשים עיקרון אחר - ולא את עיקרון השליחות;  אותו עיקרון אחר הנו אפשרות האדם לזכות בדבר בלא שיהא נוכח.  כלומר, הנשיאים לא היו במעמד של שליחים, אלא במעמד של מזכים.  זו גישת רבא בר רב הונא (ורב גידל ורב מסכימים שהנשיאים היו גם מזכים, ושלושתם דורשים מהפסוק את האפשרות לזכיית אדם בלא נוכחותו).  בעד:  אולם, יש בחלוקת הארץ גם פן של חובה, ולא רק של זכות [קידושין, מ"ב, א'].  נגד:  אמנם יש פן של חובה, אך סך הכל מדובר בזכות - גם אם יש בה צדדים של חובה.  רבא בר רב הונא, רב גידל ורב  (כך - הם) דורשים מפסוק זה את העיקרון, שממנים ליתומים אפוטרופוס לעניין חלוקת עיזבון אביהם, והאפוטרופוס הוא גם לעניין חובותיהם וגם לעניין זכויותיהם - על אף שמדובר באופן כללי בזכות הירושה.




    
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 19 20 הבא »