עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
mayyanlevAliceרות.YN71Survives
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
התנצלות
06/02/2017 00:38
יהלום
טל!
רוצה לשתף אותך. 
כשנפרדנו בפעם הקודמת יצאתי באיזו הרגשה של אי נוחות. לא קטנה אבל- זה ישב עלי. וניסיתי להבין למה. וזה התבהר לי לשתי נקודות - 
1. שאני חיבת לך סליחה.
כי פתאום שחזרתי והרגשתי שתקפתי, והייתי מאוד לא אדיבה ולא מקבלת ותסכולים שלי מעצמי הוצאתי עלייך. וזה ממש לא נעים לי ולא מכבד בעיני. ומעריכה את הסבלנות והענווה בה קיבלת את זה. (לצורך הענין מה שאמרתי שלכאורה החילונים לא מחויבים אבל לוקחים את הדברים שהנחמדים להם מהיהדות. זה שקר. במחשבה שניה זה ממש עיוות לומר את זה ככה) 
2. וזו תובנה אישית שקשורה בעקיפין למפגש שלנו. 
שכשאני מנסה לחיות אמונה דרך השכל יש לי שאלות שאני לא מסוגלת להתמודד איתן, ובמכלול האמונה השכל הוא רק פן אחד- הוא לא מכיל את כל התשובות. וכשדיברנו אני הייתי שקועה בבוץ של השכל והכל נראה מלנכולי והרגשתי גם זרה ומנוכרת לעצמי וודאי שליהדות ולאמונה שלי. והיה בזה משהו שהרגשתי שקצת חסם כי הרי כל המפגש היה מרתק דווקא בגלל העולמות השונים ומרגישה שקצת חסמתי את הענין כי הייתי בעצמי חסומה. 

אממ פתאום חושבת שבטח ההודעה הזו נחתה לך באמצע החיים. אל תיבהלי סבבה? אני בן אדם חושב. וממש זימנת לי דיוקים לעצמי. 
וגם חשבתי שאפשר ללמוד מדי פעם איזה נושא מעניין, סתם לקלוט איפה כל אחת ממוקמת ומה דעתה על העניין, החל מדת ואקטואליה ועד למה שבא לנו. אבל ממש בנחת. 
אז ... 
שבוע טוב שיהיה :)
0 תגובות
מכתב פרידה
06/02/2017 00:12
יהלום
יקרות שלי, אהובות שלי. 
אני צריכה לכתוב טיוטא לפני הדבר האמיתי. לפני שאני כותבת מכתב פרידה רשמי. זה הזוי. וזה מטורף שזה באמת קורה. רוצה קצת לשתף אתכן במחשבות ואולי לתת כמה כמה דברים מהלב שאולי יעזרו לכן בהמשך... 
קודם כל מגיעה לכן סליחה. 
שלא מספיק ראיתי אתכן. שלא הייתי מספיק בשבילכן. מקווה שכן הרגשתן מלוות ונראות, אבל עדיין הלב שלי כואב את הפער בין הרצוי לבין המצוי. גם אני רוצה לבקש סליחה שזה אמיתי הסיטואציה ואנחנו נפרדות עכשיו. כבר כתבתי שזה מטורף שזה קורה. כמה שזה הזוי לי בטוחה שגם לכן. מצד אחד אנחנו רק באמצע שנה ובאמצע התהליך אבל אני יכולה לשער שיש פה איזה ערעור ואי ודאות, כשהרכזת שלכן עוזבת, ומי שהיה מופקד עליכן ותיווך ביניכן לתנועה ולמועצה לא נמצא... אז סליחה על האדמה שמעט נשמטת, ושיש פה איזה חלל שעדין לא מצאנו מי שתמלא (וכולי תפילה שנמצא בקרוב!). לפעמים גם בא י להתנצל לעצמי שאני לא הגרסה המלאכית שלי. רק האנושית. הלוואי שיחד עם המורכבות אתן מבינות.. בעצם, אתן מבינות. אני שומעת את זה בכנות שלכן ובבגרות שלכן. ואני מודה כן על הקבלה וההכלה, שלא מובנות לי מאליהן. 
כבר אמרתי לכן כמה פעמים, שיש פעמים שצריך לעצור, ושאם אנחנו לא נדאג לעצמינו אף אחד לא יוכל לעזור. והלואי שלא נצטרך להגיע לשלב הזה אלא נקשיב ללב שלנו הרבה קודם , כשהוא רק יסמן לנו ולא יצטרך לשלוף את התותחים הכבדים. 
אני רוצה להזכיר לעצמי את זה, ומזמינה אתכן להיצטרף אלי. שנזכיר לנו להקשיב ללב ולמה שקורה מתחת למסכה, שנלמד לזהות את הקול המיוחד של ה'אני' שלנו, של הלב שלנו, שרוצה טוב. ולא נתבלבל מקולות אחרים או מהומות מסביב. 
זה נכון על עצמינו וזה נכון בעבודה החינוכית שלנו. 
מאוד פשוט לנו לראות מה שאנחנו רוצות לראות. ולקבל את המציאות כמות שהיא. אני עצובה עכשיו- אז העצב נכנס לי לדי אן איי, זאת אני. חברה אמרה לי שאני כל הזמן מגזימה- וזהו, נגזר עלי להיות מגזימנית כל חיי. קראתי באינטרנט שכך וכך, וזו האמת ואין מלבדה... אח, בכמה עטיפות חיצוניות אנחנו טובעים!?
הלואי שהיו לי מין משקפי אמת, שמחדדות את המציאות ומדייקות אותה ואז אפשר מיד לדעת מה אמיתי ומה שקרי, מה פנימי ומה חיצוני, ומה נכון ומה יעשה טוב בסוף. אבל עוד לא מצאתי כאלה. והדרך היחידה שאני מכירה היא לנסות ולטעות ולנסות וליפול ולנסות ולהצליח... פשוט שהבסיס חייב להיות רצון כנה ואמיתי לאהוב ולהיות. פשוט להיות. כשאנחנו הווים אז אנחנו אנחנו. וכשאנחנו הווים - אנחנו חיים את הרגע וחווים אותו. ומרגישים באמת עם הלב. ואז אנחנו רואים את מי שמולנו, ואז אנחנו מרגישים את הקהילה שלנו. ואנחנו מרגישים בשלמות את הקשר לריבונו של עולם ואנחנו מחוברים באהבה לעולם. זה בעומק שלנו- לאהוב. זה גם הבסיס והקרקע לכל שינוי מצמיח- האהבה. כמו אהבה של אם, וכמו אהבה של חבר אמת. כמו האהבה של ה' אלינו... משהו טהור ונקי שהוא קרקע פוריה להתחדשות וצמיחה. משהו שממנו אפשר להיות אנחנו. 
אני מרגישה שקצת איבדתי את ה'להיות אני'. והיה לי מאוד קשה להגיע למקום שמעז לומר את זה בקול, ושהאמירה הזו תחייב אותי למעשה. להמ רק היה? עדין קשה לי . מאוד. ורוצה לומר שהחתירה שלנו לאמת, ה- אמת, זו שכולת אותנו ומחייה ותנו, היא תמיד והיא מפחידה. אבל היא מזמנת לנו מפגש עם עצמינו. וזה מעורר אימה לפעמים. כך בתחושה שלי. אבל זה ... מדהים. 
ומתפללת עליכן שתמיד תחתרו להכיר את עצמכן יותר, ותרגישו יותר ותאהבו יותר. ושתצליחו להיות. כל פעם קצת, אבל שתהיו, ותהיו אתן. כי אתן מהממות ומסנוורות באור לכן. וברצון הבהיר להיטיב. וזה לא משנה באיזו דרך ובאיזה זמן. הלואי שנצליח להיות. 
וזו רק חצי פרידה כי רשמית אני עוזבת אבל בלב אני עוד איתכן. 
עם מלוא הערכתי,
בברכת חברות לתורה ועבודה

אני

0 תגובות
יום #21
09/01/2017 23:00
יהלום
החלטתי לעזוב. כי מגיע לי את עצמי. 
וכמו שהיא אמרה, עדיף לטעות מהבטן. או מהלב. לא משנה. העיקר שזה מרגיש לי נכון יותר לי. 



הלואי שאני אהיה יותר אני מכל הסיפור הזה...  חזרתי היום הביתה אחרי שבועיים בירושלים ואני גמורה... רק הלוואי שהם היו עונים.
0 תגובות
יום #21
09/01/2017 10:49
יהלום
גשר. עולים עליו. ומרוב תאורה הצל ברח ממך למאורה. אולי צריך לעשות בכניסה איזו פינה 'צל להסתרה'. 
כי מעלה, את כל כך חשופה וכל מי שמסביבך , מעליך ומתחתייך, הוא רואה אותך. ואת תלויה באויר ואיך תתגונני? צל להשכרה, רק היום בחצי מחיר. עוטף מכל כיון שצריך. כי כשיש אור מולך לא צריך צל - אבל מאחורייך מחכים השדים. ואם האור מעלייך אז מלמטה תהום שחורה נפערת ורק מחכה לקלוט אותך כד להפיל אותך איה, לתת לאילה את מבוקשה. ואם יש לך צל - הוא שכבת הגנה, הוא עושה כאילו את כבר באפילה כאילו הצללים הם כאילו את עוטפת אותם ולא הם אותך הוא הגנה מעולה השחור שמסביב אבל אל מאיפה שהאור כן? רק בצד השני. כי הרי מי צריך הגנה מהאור? ומי צריך הגנה כשטוב? 
אולי רק אני, מהפחד שהאור יסנוור, או יחשוף או יעלם. או הכי גרוע- הוא יסנוור, ואז הוא יחשוף, ואז הוא יעלם. וישאיר אות לבד. ואני כבר אדע, לא אוכל לשכוח את מה שהוא גילה, ואני לא אוכל להתנגד עוד לאפילה כי אני מוארת עכשיו, והיא רוצה אותי בתוכה. 
אולי צריך איזו פינת צל להשכרה. אילו לא רק לגשר... סתם להגנה. 
0 תגובות
יום #20
09/01/2017 10:44
יהלום
אמרת לי שעדיף לטעות מהבטן ולא מהראש, כי טעות מהבטן רק תקרב אותי יותר לבטן שלי וטעות מהראש לרוב תתגלה כשטעות של ראש של מישהו אחר. 
והבחנת בפערים שלי. אמרת שיש לי יכולת לחיות את הפערים האלה. וכל נקודת חולשה היא גם נקודת חוזק. להיות לא שייכת- זה לבד, אבל זה אומר שהשמיים הם הגבול. השמחה- שהיא האמת שלי והמסכה. הלא יודעת - שאני לא יודעת בשכל ולא יודעת איך באמת לא להיות לא יודעת. וזה שאני לא יודעת ולא מסוגלת - שזה יכול להיות מקום כל כך מדהים. כל כך שלו ונטול מניעות. וכמה פער יש בין המילים שלי ומה שיוצא לי מהפה לבין הבטן שלי ומה שקורה לי בלב. ושאני חיה במצב של טבע- או או. מלחמה שכזו. ואפילו הפתרון שלי למצב שלי היה או או - להיפטר מהשחור הכואב או להיפטר מהחיים. לא יכו שניהם יחדיו. ואת אומרת שאולי כן, שאולי נצליח למצוא את המקום השלם, השלו , האוהבת את עצמו ושחי בהבהב, באחדותיות עם עצמו והסביבה. והפרחים. מדהים כמה שהם קולטים וכמה שהם מדויקים.
 וכל הטרחה שבהגעה. וכל השקרים ששפכתי על ההסתרה. אבל ראית אותי וגם הזזת אותי בכיסא. מאוד. כי פתאום לא ידעתי מה התשובה הנכונה. והיסודות שחשבתי התגלו כקלפים והתבדרו ברוח לכל הכיוונים. ונשארתי לבד. ואני בוכה ובוכה. ואת רואה. ואת מחבקת את הנשמה. ועוטפת. ולא שופטת. רק נותנת מקום למי שאני. כי אם אני אומרת שזה בסדר לא להיות בסדר אבל בלב אני ממש לא בסדר כנראה שמשהו בכל זאת לא בסדר.... והשניה התנצלתי על הדרמתיות ואמרת בה ש-הנה, הבטן שלך מדברת עכשיו ולא המסיכה. אני לא מבינה, דרך מה את רואה? כמה קירות וכמה הגנות וכאילו בשניה אני יכולה להסיר אותן אבל מסתבר שלא, שלא משנה כמה אני חושבת שאני שולטת במנגנוני ההגנה שלי וכמה אני חושבת שהם במודע, מסתבר שיש חלק שלא ידעתי , שמגן עלי מעצמי ומהשליטה הכביכולית שלי. כדי שלא אהיה הצל של עצמי, שישאר אני. 
אמרת גם שזה מנגנון הגנה השחור הכואב הזה וכמה שהוא בריא. כי כשמשהו לא בסדר ואני לא עוצרת ואני מתעלמת (אה עוד דבר, אני מתפקדת. כלומר בריבוי משימות ובדברים גדולים -הנה אני מככבת במצעדים בראש המתעלמים והמתפקדים כאילו הכל כרגיל) ואז הנפש מסמנת ומסמנת ומרימה את הקול ומנופפת בידיים בתנועות מוגזמות ואני כמו תנועת רכבות חולפת על ניה ולא מתייחסת והיא משנסת כוחות הנפש שלי ומתניעה רכבת בעצמה ובאה מולי בעוצמה עצומה ואז- תאונה. ושחור וכואב, ועשן ולבד. וחשוף ופגוע ואין שם אף אחד. אפילו לא אני. היא מנסה להגן עלי , להציל אותי מעצמי... אבל למה זה כל כך כואב? למה כוחות ההצלה לא מגיעים? אני קמה מהתאונה ומגלה שאני לבד ועד שהעזרה תגיע יעברו עלי רגעים קשים במיוחד... וכל פעם מחדש זה נמשך. יש ימים טובים ויש תקופות טובות אבל הנפש... היא פשוט תחכה ותסמן לי, וכששוב אתעלם- טוב, פשוט צפי לבאות. ואת רוצה שנראה מה גורם לנפש שלי לנופף, לסמן, לצעוק ובסוף לדהור לכיווני לתאונה הבלתי נמנעת. את חושבת שנצליח? שאולי אדע איך לצאת מזה בלי לשקוע עד הסוף, עד שהשחור יכסה לי את הצואר, לחיים, אף, עיניים, עד השערה האחרונה ואני כבר לא יודעת אם אני ערה או ישנה? כל כך שחור... ורק אז , אחרי שאטבע ואין ישועה אז אשן, והשנה תביא איתה גאולה. וזה הגלגל בשנים האחרונות. מפחדת לחשוב שאולי לא חייב להיות ככה? שיש פיתרון? 
0 תגובות
יום #19
05/01/2017 21:01
יהלום

זו לא את. זו אני. הערעור פה הוא שלי ולא בגללך. כלומר, המפגש איתך מעורר את זה בי, אבל זה לא כי את, זה כי אני. יש אנשים כאלה, שמרוב שהם הם- אני מרגישה שההגנות שלי נשברות ומשהו בי נסדק, במקרה הרע הן ממש קורסות. יש אנשים כאלה – או שזו המסכה המושלמת, או שזה איזה חלק שבולט בהם. משהו בי רוצה לומר שזו הקנאה שמעוררת בי וכמיהה להיות גם כה, להרגיש כל הזמן טוב, להיות כל כך שלמה באיזה עניין. אבל זה שקר. זה יותר רצון להאמין שיש פה שלמות מאשר רצון להבין שיש מורכבות. כי אני יודעת שגם לך קשה ואני יודעת שאת מתמודדת. ואני יודעת שכואב לך. זה לא חייב להיות על אותם דברים, בכל זאת אנשים שונים, אבל הם שם, הם נוכחים. וכל כך קל ומרושע לומר לעצמי – הרי ברור שאצלם השלמות וזו נחלתם, להיות טובים במשהו, להרגיש שלווה עם איזה עניין בעולם. ואת, רק את היא זו ששבורה, מרוסקת, נופלת טועה ותועה בעלטה. אז את מבינה? זו לא את. זו אני. לא סתם לא רציתי לבוא אלייך היום, כי זה הרעיד בתוכי משהו, ובין כל רעידות האדמה שקורות בתוכי פחדתי ליפול שוב ולאבד את עצמי. והלוואי שתאמיני לי ולא תיפגעי. כי באמת – זו לא את. זו אני. 

0 תגובות
יום #18
05/01/2017 00:51
יהלום
אין לי באמת כח לכתוב עכשיו אז אני רושמת לי נקודת להזכר לכשתשרה עלי ההשראה. 
נעמה ותמר, וסלסה עם הילה ונעמה. ולהישמע שיכורה כשבעצם זו את. והכובד בראש מהיין, שלא סגורה עדיין אם הוא הקל. זה בעיקר. ועוד שניה צריכה להחליט. אהההה והמפגש עם טל!! שהיה מרתק. אוטובוסים זה מדהים . 

0 תגובות
יום #17
03/01/2017 23:33
יהלום
בחירה. 
אלפי אלפים של הסתעפויות אפשרויות. כמו עץ ענק עם צמרת אינסופית, שתמיד ממשיך לגדול ולצמוח. וכל שניה פותחת עוד ניצן וכל מחשבה מצמיחה לו כיוונים שונים... ואני עומדת למטה ןרק רוצה להחליט. אבל איך אפשר כשההרגשה כל כך הרת גורל, כי צעד קטן עכשיו זה בכלל לבחור במסלול ענפים סבוכים מורכבים ולמצוא את עצמי בכלל על העלה שבקצה. ורק רציתי לעשות צעד אחד אבל אני לא מצליחה לבחור לאן... יש כל כך הרבה אפשרויות. יש כל כך הרבה ניואנסים, כל כך הרבה אפור. 
אמרת לי לעשות רשימה של כל סיבות, לא להחליט יום אחד ככה ולמחרת אחרת. כדי שכל חויה לא תחושה והרגשה א יהיו רגעיות, יזרקו אותי לתחושות שיזרקו ואז לפיהן אחליט ברגע. לראות את המכלול יהיה יותר נכון, לקחת כמה צעדים אחורה מהעץ הזה כי מתחתיו יש צל וסבך ואין בהירות ואין אור. ואולי עם כמה צעדים לאחור הכל יקבל פרופורציות, ותגיע איזו הארה. איזו קרן שמש שתצוף בי עם התשובה, עם מה שיהיה לי נכון, עם מה שיהיה לי מרגיש. השכל שלי עובד שעות נוספות של חישובים והתחשבנויות- אם כך אז כך ואם אחרת אז בעצם... ובכלל שניה, איפה הלב שלי במשוואה? מה עם מה שאני רוצה, עמוק עמוק בלב? יש איזו תגובה? 
0 תגובות
יום #16
02/01/2017 20:56
יהלום
כמה העייפות נכחה בי היום. מהשנה שפקחתי את העיניים הרגשתי בה מטפסת לי על הגב, לא מרפה לא מרפה, ואז כשיצאתי היא לשניה נעלמה, נתנה לי לשתות את הקפה והופס היא חזרה. וכל הנסיעה היא השתלטה לי על הראש, מפילה עפעפיים ואיתן כבר הכל, כמעט נהיה חור בחלון והראש שלי פועם וכמעט בטוחה שיש לי איפשהו שם גם כחול. ואז הגעתי לדירה עם קצת געגוע, וראתי סרט נחמד ליד הסלט ואז כשהתי צריכה לקום כדי לצאת לאחותי היא פשוט הגבירה הילוך אז נשכבתי לכמה דקות רק ליתר ביטחון, וכדי להילחם בה התקלחתי במים חמים רותחים כדי להמיס כל שריד שלה ממני. ויצאתי לאחותי ועל הספה שם היא חיכתה. היא לא נעלמה היא פשוט התקדמה... ואני שם כבר מאסתי במלחמה בה ונכנסתי למיטה לשעה כמעט שלמה וכשיצאתי ממנה, ואחרי שאכלנו, כל כך מותשת הייתי מהיום שעשכיו אני כבר שוב במיטה. ועוד מעט אני אראה לה מה זה ואשן כל כך הרבה שמחר היא לא תצליח למצוא בי אחיזה. 
וביננו אני חושדת שזה מעבר לגוף, פשוט משהו בלב כל כך עייף ותשוש שודאי שהיא תבוא הרי פתחתי לה פה מיטה, כאילו אומרת לה תבואי מתי שאת רוצה חמודה. אני לא יודעת אם זה כי אני התייאשתי מהילחם על הלב שלי או שזה המפגש עם כאבים של אנשים אהובים, כנראה ששניהם. כך או כך הלואי שיהיה לי שלום עם עצמי, שלא אכאב את החרטה של 'למה לא עשית' ו'למה לא היית'. יש ימים כאלה נכון? שפשוט לא עושים כלום, ולא מחדשים יותר מדי בעולם. 
אבל רגע אחד כן היה לי היום והיה מיוחד. טל שלי היקרה, כמה כואב לה.. והיא התקשרה! היא דיברה. היא ניצחה בקרב אחד קטן של הלבד. והלואי שתמצא בעצמה כח להיות חלשה. היא כל כך יפה, אבל כמו פנס- רק מקרינה החוצה ולא מבינה שזה מתוכה, שהיא מדורה, ליד, אש שמתחילה מבפנים. וכמה היא חזקה, וכמה היא רוצה. רק בבקשה, תן כח להיות עצמה. 

0 תגובות
יום #15
02/01/2017 20:45
יהלום
יום בבית, תסרוקות למשפחה מתוקה מתוקה. 
אתמול בלילה כחזרתי והאחיות היו בבית.. כמה שמחה. 

ולא הבאתי את המחשב שלי הביתה אז אני כותבת כבר ממרחק של יום וכל יום הוא חויה אחרת אבל היה בעיקר רגוע... מדהים כמה נקשרנו, המחשב ואני. וכמה אני חושבת על הבלוג הזה תוך כדי כל מה שאני חווה. 

בערב נמרחתי מול סדרה, סתם, מתוקה מצחיקה. והייתי בלייזר, סבל נשי טהור ואז כל הלילה הייתי מסכנה. והיה מאוחר במקום לישון מוקדם לא היה לי כח בכלל. וב2 גירדתי את עצמי למיטה בידיעה שמחר תהיה העייפות מזוויעה... 

אבל באמת היה נחמד, פתאום מוזר לחזור הביתה אחרי שבוע כל כך אינטנסיבי. ולראות את אמא בבוקר. סתם לשבת לידה ולתת לה לעטוף אותי. ולעשות תסרוקות, לא את הקבועות אלא חדשות ויצירתיות יותר... להיות אני. ולנסוע להביא את ההזמנות של החתונה של אחותי, וכמה מרגש. 
מוזר, מוזר לחזור. 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »