עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אני?
19/10/2014 17:12
lifebyme
פעם כתבתי סיפור, משהו דימיוני, אבל הכנסתי בו פרטים מהחיים האישיים שלי-מחקו לי אותו.
לא שאלתי למה, אבל תיארתי לעצמי מה תהיה התשובה. מאז לא העזתי לנסות לכתוב שוב.
היה לי גם יומן, אבל הפסקתי לכתוב בו כשהגעתי לכיתות הגבוהו, כי לא היה זמן, וכי כל מה שכתבתי.. היה פשוט לא חשוב. 
התחלתי להשלים עם העובדה שאני לא חשובה, אפס,קטנה, טיפשה, ועוד כל מיני מילות תיאור למיניהן.

אני סותרת את עצמי לרוב, אני מצד אחד שמחה אבל מהצד השני נוטה לדכדוכים, אני אדם חרד, יש לי כל מיני חרדוץ, מהקטנות לגדולות, אם לא עונים לי לדוגמה אני אקפיץ את העולם על הרגליים עד שיענו לי- מצד אחד זה טוב (נגיד בעבודה, אנשים יכולים לקחת את החרדה שלי בתור נאמנות לעבודה, אמביציה וכאלה) מצד שני זה לא טוב, כי זה מלחיץ, כי זה לא נעים.
אני אדם פסימי.
הפסיכולוג החדש שלי שואל אם אני בכלל רוצה לשנות את הגישה לעולם.. אמרתי שכן כי זה מה שהם רוצים לשמוע, אבל אני לא בטוחה.
אתם מבינים, התרגלתי למצב שאני חיה בו, התרגלתי לחפש את השחור בחיים, גם כשמשהו טוב קורה ישר לחפש את הרע, כי הוא יגיע ואני רוצה להיות מוכנה.התרגלתי לחיים בכוננות מתמידה, תמיד להיות מוכנה לקראת הדבר הרע שיגיע, לקראת האדם האינטרסנט שאני אפגוש, להיות מוכנה לכל דבר, פיתחתי עור של פיל, לא הרבה יכולים לפגוע בי, יש אנשים שיכולים, אבל בשביל שאני אראה שנפגעתי הם צריכים להתאמץ.
יש אנשים שמשחררים עצבים ודכדוכים על ידי בכי,אני בקושי בוכה. גם אם אני אנסה חזק חזק אני לא ממש אצליח.

אני מאמינה שלכולם יש אינטרסים, גם לי, בעיקר לי, אני מודעת למה שאני רוצה, אני מודעת למניפולציות שאני מסוגלת להפעיל כדי לקבל את מה שאני רוצה, אני מודעת לעובדה שאנשים תופסים אותי ככלבה חסרת לב, כמלכת הקרח, כאדישה לחיים, הלוואי וזה היה נכון.
הלוואי שלא היה לי לב, ככה הוא לא היה יכול להשבר לרסיסים בכל פעם שאדם כלשהו מראה לי שמה שאני מאמינה בו זה אמיתי.

חצי מהשטויות שאני עושה בחיי, שותה, זורמת, מעשנת, נועדו לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.. זה לא עושה את העבודה, לרוב אני מתחרטת, חיה בתחושת פחד תמידי שמישהו יגלה, שזה יופץ, ואז לא תהיה לי ברירה ואני פשוט אצטרך לצאת לדרך.. לדרך המוות.

כשמישהו מדבר איתי, כשמישהו מתחיל איתי הדבר הראשון שעולה לי לראש זה למה? למה אני? אני משאלת מוות. אתה לא ראמור לרצות אותי, למה אתה רוצה אותי? מי אני? אני כלום. 

אני לא מאמינה באלוהים, אני גם לא מאמינה באנושות.. אני פסימית, האם זה טוב האם זה רע אני לא יודעת להגיד.. אבל אני יכולה להגיד שבאופן קבוע בחיים שלי אני מתאכזבת, אני נוטה לקחת על עצמי את האשמה של אחרים, כדי למנוע ריבים וסיבוכים שאפשר למנוע אם רק מישהו יקום ויקח את האחריות. אוטומטית האחריות עוברת אליי. מטבעי אני לא אמורה לרצות אנשים אלא אני אמורה לרצות את עצמי. האדם הוא יצור אנוכי.
אני אנוכית, אני צריכה אישור של הסביבה שלי לגבי כל צעד ושעל - אם זה בסדר אם זה לא בסדר למה כמה ואיך.
אני מרגישה שאני חייבת לרצות את האנשים סביבי כדי שאני אוכל להמשיך את היום, כדי לא לשקוע למטה לחדרים האפלים, אני צריכה לעשות משהו כדי להמשיך את העלילה.

אני מרצה אנשים בשביל עצמי. אני נפגעת, סוגרת את עצמי, את האישיות והאופי הטבעיים שלי שאמורים להיות ילדותיים, שובבים, אחראים, כיפיים, אם אני אוכל להמחיש אצ זה בתמונה הייתי לוקחת נערה עם שיער אדמוני מתולתל וארוך, לבושה בגינס משוחרר וחולצה גם כן משוחררת, בצבעים שמחים, על רקע הים בשקיעה או בזריחה. זאת אני, כשאני אני.
וכשאני לא אני, אני נערה עם שיער בצבע שחור, חלק ונופל על הכתפיים, שיער באורך בינוני, אני לבושה במכנסיים שחורים צמודים לגוף, ובחולצה צמודה גם כן בצבע שחור או כחול, על רקע גשר בלילה חורפי עם עננים שחורים בשמים.

יש פעמים שאני אני, אני שמחה , רואים את החיוך והצחוק בעיניים, אני רוקדת ויש לי אנרגיה ותיאבון, ורואים את השינוי בהתנהגות ובהתנהלות שלי, אני לא מעשנת ולא שותה, וגם לא הולכת עם אנשים, אני אני, אני שומרת על עצמי ואני פתוחה לאנשים ונהנית מהחיים.
ויש פעמים שאני ריקה, שאני נסגרת בתוך הכלוב שלי , הצחוק והרגשות הטובים נכלאים בכלוב ואני נשארת ריקה, בימים האלה אני מרגישה לבד, בודדה, שקרנית, צבועה, אני כועסת , לא יודעת להגיד אם אני כועסת על אנשים שלא שמים לב או על עצמי שאני משקרת לאנשים שאני רוצה להאמין שאוהבים אותי. דווקא האנשים שלא אמורים לשים לב שהחיוך שעל הפנים שלי הוא מזוייף ושהצחוק בעיניים נעלם ונשאר בהן ריק אחד גדול, ושהצבע בפנים שלי הוא בעצם תוצאה של זה שצבטתי את הלחיים כדי שתעלה קצת אדמומיות, ושהצבעים שאני לובשת הפכו להיוצ כהים, ושהלק בציפורניים התחלף, ושהדיבור שלי הפך להיות איטי ועייף, ושאני ריקה מבפנים וזה משפיע על הבחוץ- הם אלה ששימים לבד וחושפים את השקרים שלי. ואני כועסת אני כועסת על החברים שלי, על המשפחה שלי, שטוב להם לחיות בתוך עצמם, שהם לא שמים לב שמישהו הוציא לי את הרוח מהמפרשים.

לך תסביר לאנשים שהעובדה שאני לוחצת היא בעצם תוצאה של הרצון שלי שמישהו יוכיח לי שאני טועה, שהאדם הוא טוב מהיוולדו, שלא הכל מורכב מאינטרסים ומניפולציות שאחד מפעיל על השני שמפעיל על השלישי, שאני צריכה שמישהו יראה לי שאהבה קיימת, שמישהו יציל אותי מעצמי.

ברגע שמישהו מדבר איתי, מנצל אותי אולי בשביל האינטרסים שלו, הלב שלי נשבר, עזבו לב, המוח שלי נשבר לרסיסים.

פעם ניסיתי לחתוך, ואיך אהבתי את זה. זה לא עזר בכלום, סתם השאיר צלקות, אבל לראות את הדם האדום זולג לי על הרגל, ומשם לאמבטיה ונשטף עם זרם המים, הרגשה מדהימה. זה נדמע מזוכיסטי, זה אכן מזוכיסטי, זה הראה לי שאני עדיין אנושית, למרות הריקנות המדהימה שהרגשתי, כל עוד הדם זולג, אני אנושית.

באיזשהו שלב הבנתי שהגיע הזמן להפסיק, והפסקתי, אבל עכשיו אני הורסת את עצמי בצורה אחרת, אולי פחות בריאה מהחתכים שאני אוהבת כל כך, אני מעשנת נרגילה, אני שותה הרבה ובעיקרון הורסת לעצמי את החיים לאט ובבטיחות.
שלא תחשבו שהפסקתי לחשוב על לחתוך, בעיתות מצוקה אני חושבת על זה, כמעט ועושה את זה וברגע האחרון מתחרטת.
למה אני מתחרטת, כי מישהו משמיע קול תמיד שניה לפני שאני לוקחת את הסכין גילוח ומצמידה לרגל או ליד, או לאיפה שהוריד בולט ומעבירה אותו על העור, ואני מרגישה אותו מפלחת לי את העור, מפלח את הוריד, מרגישה את הדם זולג.. הרגשה מדהימה.

זאת אני, נעים להכיר.


0 תגובות