עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חדשה פה..
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שיר ישן
16/02/2014 13:18
Jazz
המילים נכתבים בעצמם.
אות אחרי אות. מילה אחר מילה.
הדף הישן כבר קרוע.
דיו מרוח על כולו. זה כבר לא שיר.
אי אפשר לקרוא את המילים המעצימות.
סדקים עמוקים בקצה הדף.
שביל של עפר מהדף הצנום.
חבל שאי אפשר לקרוא את המילים היפות.
עכשיו זה סתם נקודות וצורות שחורות.
עכשיו אף אחד לא ידע שזה שיר ישן.
.
3 תגובות
להיות שונה- (פרק 1)
15/02/2014 21:13
Jazz

"אולי תשתוק..". סיננתי. הוא רק הביט בי במבט מגוחך. אני שונאת אותו חשבתי לעצמי. אני שונאת כל פרט בו. "מי את שתגידי לו לשתוק!". שמעתי קול מצויץ מאחורי גבי. כולם עמדו מסביבנו. כולם עמדו בחצר בית הספר והסתכלו עליו משפיל אותי. לא יכולתי לשאת את כל הפרצופים האלה והפניתי לו את גבי. עמדתי לצעוד ולברוח משם אבל אז הרגשתי אותו נוגע בכתפי. "רגע זונה..". זהו נמאס לי. לפני שהבנתי מה קרה ראשו נחבט באדמה ופרצופו התמלא בדם. כולם בהו בי. הסתכלתי מסביבי לראות מי פגע בו אבל אף אחד לא היה. הורדתי את ראשי וראיתי שידי ממולאת בדם. כולם בהו בי כיאלו אני איזה וירוס שהשתחרר לאוויר. נרתעתי לאחור. אני לא עשיתי את זה. פשוט פניתי לאחור ורצתי. רצתי כמה מהר שאוכל. רצתי ורצתי עד שהגעתי לחומה. טיפסתי וטיפסתי ולא הסתכלתי למטה. "טיפשים..". סיננתי בעודי מחפשת את האבן הבאה. מששתי עד שהרגשתי משהו קר וכבד ואחזתי בו. משכתי את עצמי למעלה ונחתי על האבן הגדולה. נשכבתי על החומה כשאני נזהרת לא ליפול.  עצרתי לשנייה כדי לייצב את הנשימה שלי. "בניזונות.. לא עשיתי כלום". קמתי וניערתי את החצאית שלי. שמתי לב לחתכים שונים בברכי הימינית התכופפתי לגעת בפצע. זה מוזר לא הרגשתי את זה. קמתי במהירות וקפצתי מהחומה.

בקטנה...

לורד אנטוניו היה טיפש כל כך שבנה בית ספר אחד וגדול –(אלוהים יודע מאיפה הוא השיג את הכסף)- הוא חצה את הבית ספר לשני קבוצות. קבוצה מספר 1- ההאקדמים וקבוצה מספר 2- המאוטרים. ההאקדמים לבשו מדי בית ספר כחולים המאוטרים לבשו מדי בית ספר אפורים. הבית ספר חלוק לחלוטין לשני חלקים. רק בהפסקות מותר לשני הקבוצות להתראות בחצר הגדולה. :
P


פרק -1-

הרגשתי מודחת מאז שאני זוכרת את עצמי. זה לא קשור ליופי שלי. זה לא קשור לאיך שאני מתנהגת. זה קשור לעין שלי. מאז הגן אני זוכרת שהם צעקו לי :"מכשפה!", "יצור!". ועוד כמה זיבולי מוח. אז מה, הייתה לי עין אדומה. זה לא כיאלו השתנתי. כשהייתי קטנה עברתי תאונה. הייתי בבית חולים 3 שבועות. הרופאים לא ידעו איך לומר לאימא שלי שיש לה ילדה עם עין אחת. בכיתי כל כך חזק שהיו צריכים לי חומר הרדמה. עם הייתי יודעת שבאותו היום הזה אימא שלי הייתה מוותרת על העין שלה בשבילי. הייתי עוצרת אותה. היא התאבדה והשאירה אותי ואת אחותי הקטנה לבד. הייתי צריכה לדאוג לה ולשקר לה שאימא עוד מעט תחזור ושלא תספר לאף אחד שאנחנו לבד. אבל ידעתי שהיא תגלה. שלחו אותנו לשכנים. הם התייחסו אילנו יפה אבל עדיין לא היה לי טוב שם. סבלתי ביסודי כל כך והייתי צריכה להשאיר את זה בפנים.ידעתי שאני לא רוצה לעלות על העצבים של מר וגברת אנדריאה אז פשוט סבלתי. סבלתי וסבלתי. כל יום שהייתי חוזרת הביתה עם צלקות וחבולות הייתי משקרת להם ואומרת להם שחברים שלי ואני התגלגלנו ועשינו שטויות. אבל מתישהו הם הבינו והעבירו אותי ללונדון. הם אמרו לי שזה בית ספר פרטי וטוב ולא יציקו לי שם. זה היה בית ספר ענק. הייתה להם חצר ענקית שעוקפה ב4 בחומות גדולות וענקיות. פשוט בית כלא. הייתי בחלק 2 אצל "המאוטרים". זה כל כך מגעיל. הן מתנהגים כיאלו הם בני 60. אבל יודעים לפגוע כמו הילדים ביסודי. הם גם שם הציקו לי במיוחד ילד אחד. קוראים לו ג'ורג'.הוא גבוהה וחתיך ועשיר וכל השטויות האלה. הוא רוצה לזיין כל אחת מהתלמידות פה וזה נראה שהם לא מתנגדות. אני שונאת אותו כל כך. מאז שהגעתי לפה הוא עלה לי על העצבים הוא קילל אותי ואפילו נתן לי כמה דחיפות לא במקום. אנחנו פאקינג בני 17 תתבגר!.כמו בכל מקום שהמלך הכיתה נכנס למשהו הכיתה נגררת אחריו. כל הבית ספר היה נגדי. חלקם פחדו וחלקם נגעלו. זה כיאלו יש עליי שלט שלא ראיתי שכתוב עלי "תברחו יצור מעולם אחר". אין לי כאן חברים ואני גם לא רוצה. אני רק רוצה לעבור את התיכון המחורבן הזה לקחת  את אמה ולהתחיל חיים חדשים.

"איים תתעוררי!". הסתכלתי על החלון בתקווה שהשמש לא יצאה עדיין וקמתי."אני יורדת
!" אמרתי בציניות בעוד אני מברישה את שיניי. הינה עוד יום חרא מתחיל. בחנתי את פרצופי במראה והושטתי את ידי לעיני. "למה את אדומה ולא כחולה..". לחשתי לעצמי. למה העין של אימא שלי אדומה אני יכולה להישבע שהעיניים שלה היום כחולות וזהות לשלי. ירדתי במדרגות שאני מסרקת את שעריי." בוקר טוב גברת אנדריאה.". אמרתי וישבתי בשולחן. "איים אמרתי לך לא להביא את המסרק לשולחן נכון". "כן כן..". אמרתי לגברת אנדריאה כשאני זורקת את המסרק לסל כביסה. היא צעדה לעברי עם מגש מלא חביתות וסלט ושמה אותו מולי."את יודעת שהסל כביסה זה לא המקום שלו". היא חיכתה לצידי עד שאני יקום ויעשה את המעשה הנכון. "טוב..". אמרתי בעצבנות כשאני ניגשת לסל כביסה."כשאת ליד הסל תכניסי אותו לכביסה". היא חייכה אליי חיוך והבנתי שהיא ניצחה. הרמתי את המסרק וצעדתי לעבר חדר כביסה. ניגשתי לסל ודחפתי בגדים לתוכו."איפה אמה?". צעקתי לעבר המטבח. חיכיתי לתשובה ואין מענה. צעדתי לעבר המטבח וחיפשתי את אנדריאה. "אנדריאה?". חיכיתי ולא היה מענה. החלטתי לשבת ולהתחיל לאכול. כשהשעון הורה על 7 וחצי קמתי והתלבשתי. בחנתי את עצמי את גופי במראה. הסתכלתי על שיערי שנזל לכתפי ועצר שם. אותו צבע שהיה לאימא שלי.אותו חום כתום ובהיר. המדים הכחולים נראו נורא עליי. זה לא מי שאני. הסתכלתי מסביב לחדר לראות עם שחכתי משהו וירדתי. נעלתי את השער הקדמי וצעדתי לעב רבית הספר. אהבתי את התחושה של ללכת לבית ספר. גרתי בשכונה יוקרתית שכל איש היה חייב לגדל עצים בחצרו. והעצים כיסו אותי בדרכי. זה כיאלו הם מגנים עליי.הגעתי לסוף הרחוב והתאכזבתי שראיתי את החומות הגדולות של הבית ספר. חציתי את הכביש בעודי מסדרת את הפוני שיכסה את עיני. "היי מטומטמת!". הסתכלתי הצידה שאני רואה איש קירח מוצאי את ראשו ממכוניתו. "סליחה אדוני..". אמרתי בחיוך מתנצל. "לא מלמדים אתכם להסתכל ימינה ושמא..". האיש השתתק. הוא הכניס את ראשו למכונית ונסע במהירות שמעתי מה הוא צעק שנסע. "מכשפה".צעדתי לעבר השער ונעצרתי מולו. עוד יום חרא מתחיל. הושטתי את ידי לשער ופתחתי אותו. הסתכלתי הצידה וראיתי את השומר המפוחד תקוע בפינת השער. "בוקר טוב..". השוער נלחץ וברח מאחורי העץ. כמו כל יום רגיל. לא אכפת לי שהוא לא אומר לי בוקר טוב כמו שהוא אומר לכל תלמיד אחר. צעדתי לכניסה וכבר הרגשתי אתה עיניים הנעוצות. אני לא יודעת מה הם רוצים ממני לא עשיתי כלום. צעדתי שאני מסתכלת מסביב נתקעתי במנהל. הוא נעץ בי מבט חד בעיניו השחורות וסימן לי ללכת אחריו. צעדתי במדרגות שכל העיניים עליי. הבחנתי בכמה חיוכים והמשכתי לצעוד. כשהגענו לדלת הוא נעצר. "מה אני יעשה איתך". המנהל אמר לי בתשישות שגבו מופנית אליי. הוא פתח את הדלת ונכנסתי אחריו.

"את תלמידה מצטיינת איים. למה הרסת את התיק היפה שלך בלהרביץ לילד אידיוט?". אתה לא יודע מה אני עוברת כל יום אז אתה לא יכול לשפוט אותי.  הסתכלתי על פניו העייפות והבנתי שהוא נשאר עד מאוחר. "אני מצטערת זה לא יקרה שוב". אמרתי בקרירות שאני מסתכלת לעיניו. הוא הסתכל על כפות ידיו והניח את כוס המים לצידי. "אני יודע מה שאת עוברת כל יום ואני מבין שקשה לך. אבל זה לא אומר שאת יכולה לטפס על חומת בית הספר ולצאת באמצע לימודים. הילד הלך לבית חולים בגלל זה. זה היה עד כדי כך חזק?."אז החלטתי לעשות משהו בנוגע לזה". דבריו החזירו אותי למציאות."מה?". הסתכלתי עליו בציפייה מחרידה. הוא הסתכל עליי ברוגע ופתח את פיו."אני יעביר אותך לאקדמיים". "מה!?". דפקתי את ידי בשולחן בעוד שהמנהל מיצב אותו. "אתה לא מבין מר האנדרסון. אני צריכה לעבור את זה שוב!". הוא הסתכל עליי במבט מופתע. "אני לא מבין אותך איים אלה תלמידים שונים והתנהגות שונה יהיה לך שם טוב". הסתכלתי על פרצופו ונגעלתי. "עם הם תלמידים שונים ומתנהגים אחרת למה הם לא עוצרים את כל התעללות הזאת שאני עוברת מהיום הראשון שדרכתי בבית ספר המחורבן הזה!. אני לא רוצה לעבור לחלק 1. טוב לי בחלק 2. הרמתי את תיקי על גבי וצעדתי לדלת. "אני פשוט לא רוצה לעבור את זה שוב מאנשים אחרים". אמרתי לו שגבי מופנה אילו ויצאתי מהחדר. בדרך לבית הרגשתי מין חניקה בגרון.  זכרתי את ההקלה שהכיתה הפגינה שמר אנדרסון הגיע לכיתה בשעות הבוקר להודיע שאני עוברת.

"תלמידיי היקרים. תלמידתנו איים אנדריאה". רימארי. חשבתי לעצמי. שם המשפחה שלי הוא רימארי. "תועבר לחלק 1 של הבית ספר לאקדמיים".קולות תשואה הידדו באוויר. לא העזתי להסתכל על אף אחד. הסתכלתי על החלון ותחושה מצמררת עברה בי. "שקט תלמידים!. ככה לא נפרדים מילדה מכיתתכם!". כולם נשאו שתיקה וחייכו זה לזה. בושה. אנגליה צריכה להתבייש בעצמה כשיש לה אנשים כאלה. "איים".הפנתי את ראשי מסוף הכיתה למר אנדרסון וחיכיתי לדבריו. "תגשי בסוף היום למזכירות לקבל את המדים שלך. יום טוב תלמידים". כשמנהל יצא מהכיתה קולות גערו ונגמרו בתשואה רועשת. חיכיתי שהשיעור יגמר כדי לקחת את המדים ולעוף מהכיתה. שהשעון הורה על 4 וחצי המורה שחררה אותנו. צעדתי בעייפות לעבר המזכירות שבראשי מתרוצצות מחשבות. ידעתי מה אני צריכה לעבור שוב. ההצקות, המילים ועוד מאנשים אחרים. כל הטוב שחשבתי שנשאר בעולם המגעיל הזה התפוגג לו. עצרתי מולו הדלת ונשמתי. הסתכלתי על האותיות המוזהבות והגדולות שנתלו על הדלת החומה. "מזכירות". הנחתי את ידי על הידית וסובבתי. "סליחה..". לחשתי שאני מסתכלת לתוך החדר החשוך. מיששתי את דרכי בחשיכה עד שהרגשתי את מתג האור. מצמצתי קלות והסתכלתי סביב. ראיתי את המדים זרוקים על כיסא שבור בצד. "אידיוטים..". לחשתי לעצמי."אתם באמת חושבים שאני ייפול לשטות כזאת!". צרחתי על עצמי בתסכול. הרמתי את המדים וצעדתי לדלת. פתחתי בכוח את הדלת ויצאתי. סובבתי את ראשי וירקתי לכיוון הכיסא. "טיפשים..". הסתובבתי וצעדתי לשער. כל הבית ספר היה ריק. הופתעתי לראות את גברת אנדריאה מחכה לי במכונית הגדולה שלה. היא נופפה לי וחייכה."בואי כבר!". היא צעקה לי. הרמתי את התיק ורצתי לכיוונה. "מה את עושה פה?". שאלתי אותה בעוד אני זורקת את התיק לכיסא האחורי. "המנהל שלך התקשר וסיפר לי את החדשות המופלאות! אני כל כך שמחה בשבילך איים. סוף סוף תיפטרי מהשכלה המטופשת הזאת שמלמדים את המאוטרים. כל כך חיכיתי ליום הזה שתעברי לאקדמיים". הסתכלתי עלייה בעיניים חסרות הבעה. כרגיל היא לא מבינה כלום."לאן את לוקחת אותי?". שאלתי אותה שאני מתעלמת ממה שאמרה. היא התאכזבה ופנתה לכביש. "אני לוקחת אותך לסבתא, היא משועממת בזמן האחרון ולא יזיק להקצת ממך. אני יודעת כמה שאת והיא מסתדרות אחד עם השנייה. אני מתכוונת את היחידה שלא נמאס לה להקשיב לקיטורים שלה". הסתכלתי על החלון וראיתי את התמונות הנעות במהירות.. "טוב הגענו!". גברת אנדריאה חייכה אליי בהתרגשות. "תמסרי לה ד"ש ממני". הסתכלתי עלייה בחוסר רצינות. "את לא באה איתי?". "לא אני צריכה לקחת את אמה מהגן נפגוש אותך בבית לארוחת ערב".היא חייכה חיוך ונסעה. עמדתי לבדי מחוץ לבית אבות. הרגשתי הקלה שאני הולכת לפגוש את סבתא. היא מה שנותר לי מהחיים הקודמים שלי. התקדמתי לכניסה וזרקתי את התיק שליליד המזכירה. הפנתי את מבטי אלייה וחייכתי. היא חייכה אליי בחזרה. היא מרגישה תמיד הקלה שאני נמצאת. הריי אני היחידה שיכולה להרגיע את הזקנה המשוגעת בחדר 29.התקדמתי בזהירות במסדרון הצר המלא אגרטלים אפורים וישנים שאני מנסה לא להעיר את הזקנים הישנים שנת צהריים. התקדמתי חלשות ועמדתי ליד דלת 29. דפקתי שלושה פעמיים ופתחתי.

***

"היי סבתא!". חיככתי אליה חיוך רחב. היא עמדה ליד הספרייה מתוחה ומנסה להגיע אל ספר אדום במדף הרביעי. "אויי איים סוף סוף את פה בואי ותביאי לי את הספר הארור הזה. אני חושבת שהוא בורח ממני". צחקתי וניגשתי אליה. הושבתי אותה על המיטה כשאני מכסה את רגליה.
"את יודעת שאת אסור לך להתאמץ יותר מידי". היא הביטה מסביב בגועל ואז ישירה את מבטה אליי. "האנשים האלה לא יודעים לעשות כלום!. עם את רוצה שמשהו יעשה כראוי תעשי את זה בעצמך. ועכשיו תקראי לי את סיפור מהארור הזה!". חייכתי עלייה קלות וניגשתי לספרייה. מיששתי בעדינות את המדף הרביעי עד שהרגשתי את הבד הנעים שעטף את הספר. משכתי אותו וישבתי בכיסא שלידה.

  "דיוויד ניטורם לא ידע איך להתמודד עם החיים. הוא ישב ליליות וימים כדי לנסות להבין איך להתמודד איתם אבל עדיין לא הבין איך. בוקר אחד יצא ניטורם למסע כדי להבין את משמעותו של החיים ופתאום בדרכו נתקל בתינוק בוכה. ניטרום לא הבין את המצב וחיכה. כעבוד כמה דקת הגיעה אישה יפיפה ובעיניה דמעות של שמחה. היא ניגשה אל ניטרום והודתה לו. ניטרום חייך לעצמו חיוך שלספק והסתובב לו לדרכו.

"דיוויד הזקן המשוגע הזה". הרמתי את עיני לסבתא וראיתי שעיניה עצומות. סגרתי את הספר בעדינות והנחתי אותו על המדף הקרוב. צעדתי בשקט אליה וכיסיתי אותה עד לכתפייה. "לילה טוב סבתא..". נשקתי לרקתה ויצאתי. המסדרון היה חשוך ודומם קול. רק מנורה שהיבבה בקצה המסדרון הראתה לי זיק של אור. התקרבי אל האור וראיתי שאין אף אחד חוץ מהשומר שנחר על כיסא בכניסה. התקרבתי אליו וריח של אלכוהולנדף ממנו. כיסיתי את פי ותחושה של בחילה עלתה בגרוני. "אין יותר כבוד..". בעטתי בחוזקה ברגלו וסתמתי את פיו שקול של כאב נשמע ממנו."שש.. אתה תעיר את כולם, תנעל פה ותלך". הסתכלתי עליו נאנח בכאב בעודו מרים אליי אצבע שלישית. "את יודעת שאת לא צריכה לעשות את זה כל פעם מחדש".
"אני יודעת אבל ככה אתה לא תלמד".
"מאיפה לך לדעת?". הוא שאל אותי בתקווה שלא תיהיה לי תשובה.
"כי אני יודעת".
"איך?".
"כי בכל פעם שאני רואה אותך בכניסה אתה מאושר ושמח וכשאני יוצאת אני רואה אותך עם בירה ביד נאנח מכאב. אני לא שופטת אותך ואני גם לא כועסת עלייך. אשתך צועקת עלייך כל יום ולך נמאס מלשמור על קשישים שמתלוננים כל הזמן. אבל זה מה שאלוהים קבע אז או שתסבול בשקט או שתלך ותעשה משהו אחר".
"ומה את עושה?". הופתעתי משאלתו.
"מה זאת אומרת?".
"אם זה מה שאלוהים קבע, מה את בוחרת?. אני יודע שכל יום מציקים לך את מעדיפה לסבול או לעשות משהו?".
"אני מעדיפה לסבול".
"לסבול זה לא טוב, זה לא הדרך לחיים טובים."
"אני יודעת אבל גם אין לי מה לעשות. אני רק ככה ישרוד".
"החיים שלך בטח מבאסים, איך את שורדת בעולם הזה?".
"החיים הם לא על כמה חזק את מכה. הם על כמה אתה יכול לקבל מכה ולהמשיך הלאה. ככה שורדים."
צעדתי לאחור והסתובבתי כשאני משאירה את השומר השיכור מבולבל מדבריי. הירח בגד בי ולא יצא הלילה. רק כמה כוכבים אירחו לי חברה. החושך השתלט כל הרחוב ורק מנורות שבורות האירו כתמים זוהרים בחשכה. המשכתי וניסיתי להבין למה החלטתי לשרוד ולאלמות. כל בן אדם חלש היה מתאבד אבל לי הייתה סיבה לחיות. אמה. עליתי בשלושת המדרגות בכניסה ונכנסתי. "היי איים איחרת לארוחת ערב את רוצה שאני יוציא לך אוכל?". חייכתי לגברת אנדריאה ועליתי. "לא, אני לא רעבה". נפלתי על המיטה כשאני נשכבת על הגב. הבטתי כמה שניות על התקרה ונפלתי לתרדמת.

***

"את יודעת המדים נראים טוב עלייך". לעסתי את הלחם בשקט והיננתי. היא הסתובבה אליי כשהיא רוכנת לכיור. "אני יודעת שאת לחוצה אבל זה יעבור לך וזה לא שונה". קמתי ושמתי את התיק על הגב. "תמסרי לאמה בוקר טוב".יצאתי מבית והטריקה חתכה את קולה של גברת אנדריאה הכועסת. "עוד יום..".נשמתי נשימה עמוקה וצעדתי לעבר בית ספר.
.
    
1 תגובות