עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

יום בהיר אחד, בתחילת החופש הגדול, ישבה לה מישהי וחשבה... שהיא בטטה.
אז הנה אני. יש לי כאן כבר בלוג, אולי חלק יזהו את סגנון הכתיבה שלי. הוא די פסימי, אז החלטתי לפתוח בלוג קיצי וחביב עליי. ^^
בטטה עם דימוי עצמי.
04/07/2015 14:14
בטטה קיצית
שלום לכולם,

קוראים וקוראות, גולשים וגולשות. בטטות כמוני שאין להם שום דבר לעשות בחיים מלבד לקרוא בלוגים של בטטות אחרות כמוני.
הכרות קצרה - 
אתם יכולים לקרוא לי לונה. אני בטטה מוסמכת מאז גיל קטן (ויש לי עדים), משתדלת להיות אופטימית, אוהבת מקפים וסוגריים (סוגריים!), אוהבת משחקי מילים (אתם עוד תראו בהמשך), ואוהבת להפחיד אנשים בדרכי המיוחדת -> אל תדאגו, אני לא נושכת [חזק (מדי)].
בתור הפוסט האופטימי (בערך) הראשון שלי, החלטתי לדבר על נושא לא אופטימי. דימוי עצמי.
כן, כן, גם אני בתור ילדה - וגם עכשיו - לא אהבתי את עצמי. בהתחלה ממש שנאתי את עצמי. זה התחיל בכיתה ג' בערך. עברתי לכיתת מחוננים, שם היו מקבץ ילדות נפלאות בהחלט - הן אהבו לדרוך על אנשים אחרים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמן. 
שלא תחשבו שהייתי דוגמנית; בכלל לא. הייתי די גבוהה, הייתי שמנמונת, כמו כל הילדות בנות גילי (פחות או יותר). היו לי משקפיים (אז הייתי היחידה בכיתה, לפני שכולם הצטרפו לעדר המשקפופרים), הייתי לובשת בגדים ארוכים - גם בקיץ וגם בחורף - והאף שלי היה תקוע בתוך ספר רוב הזמן. 
אני זוכרת שהיה ילד אחד בשם גל, שרירי, שחיין - אף אחד לא סבל אותו, אבל היו לו חמישה חברים טובים שתמיד היו לצידו. סוג של 'שפוטים'. הוא המשיך איתי עד כיתה ו', ואז עזב לקריית-אונו. בכל אופן, זה לא הסיפור. 
הוא היה קורא לי שמנה ומכוערת, בועט בתיק שלי... כל התעלולים הקלאסיים שיגרמו לילדה בת 8 לבכות. אני זוכרת בעיקר יום אחד בו החוברת שלי הגיעה (פרסומת לא סמויה בכלל - 'עיניים', אם מישהו מכיר), וכל-כך רציתי לקרוא אותה עד שהבאתי אותה לכיתה. אני זוכרת שרציתי להראות את החוברת למישהי, וגל פשוט בא ותלש לי את העמוד שרציתי להראות לה. פשוט בכיתי עד שהגעתי הביתה ואמא שלי עזרה לי להדביק את העמוד עם סלוטייפ - כמו איחוי שבר. עדיין יש לי את החוברת הזאת. 
באותה התקופה התחלתי להסתכל על המראה ולחשוב... אני שמנה? אני רזה? אני נמוכה מדי? גבוהה מדי? 
זה המשיך עד היום, למען האמת. עדיין קוראים לי בשמות, ואני עדיין בוחנת את הבטן שלי בכל פעם שאני לובשת משהו - אם החולצה משמינה אותי או מרזה אותי, כל השטויות האלה שבחיים לא חשבתי שאגיע אליהן. 
אבל לא נגררתי לשנאה העצמית הזו. לא נגררתי לחתכים, ואני יכולה להגיד בראש מורם שאני יכולה ללכת עם חולצות קצרות בלי לחשוש מזה שיראו לי את הזרועות - כי אין לי אף צלקת. למה? אני רוצה לכתוב משהו דרמטי, משהו אמיץ, אבל... זה יהיה שקר. יום אחד התעוררתי בבוקר ואמרתי לעצמי - "את יודעת מה? אז הם אומרים שאת שמנה. אולי זה נכון. אבל למי אכפת מהם? למי אכפת ממה שהם אומרים? אם אני אחתוך ואבכה אני רק אתן להם את הסיפוק שבלגרום לי לסבול."
אז אני לא עושה את זה יותר. אני לא בוכה ולא נעלבת (או לפחות משתדלת שלא). אני מדמיינת את עצמי עומדת מול תהום. בכל פעם שמישהו מעליב אותי, אני יכולה לתת לו להפיל אותי לתהום, והוא יקבל את הסיפוק שבלראות אותי מנסה לצאת ולא מצליחה; אבל אני יכולה להשאר במקום. אני יכולה לצחוק להם בפרצוף, לכולם, ולהראות להם שזה לא מזיז אותי (תרתי משמע  -הנה לכם משחק מילים).
אז כן, אולי אני מסתכלת במראה. וכשיש משברים, אז אני נשברת. המשברים הם בלתי-נמנעים. אבל אני פשוט משתדלת לחייך כל הזמן.
ואגב, אם תהיתם - הסיפור ביני לבין גללא נגמר בזה שהוא הציק לי רק כי הוא היה מאוהב בי או קלישאה אחרת מסוג זה. הוא באמת שנא אותי, כנראה.

שלכם,

בטטה קיצית.




1 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יולי 2015  (1)