עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי, אז אני קובי. בן 33, תושב חולון. במשך שעות היום אני עובד עם מספרים כמנהל חשבונות במשרד רואה חשבון ובערבים מחבר מילים למשפטים שיתרגמו בסופו של דבר מחשבות שעולות בי לכדי משהו מוחשי. כתיבה בעיניי היא הדרך לגרום לקורא להפעיל מחשבה ולהיפתח לרעיונות חדשים. זו הדרך בשבילי לבוא לידי ביטוי ואם יתמזל מזלי – גם להשפיע.
מחשבה – שם בעצם הכול מתחיל ונגמר.
בימים אלו אני עורך את הספר 'הגרלה מסוכנת' אשר כתבתי, ספר הביכורים שלי.
תיהנו...
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
חבלן של רגשות
03/10/2014 22:45
קובי פיס


חבלן של רגשות


התעוררתי מעט לפני השעה חמש וחצי. קרניי אור דקות של שמש אדומה החלו להסתנן מבעד לתריסים שלא הוגפו. התקופה הזאת, מעט אחרי ראש השנה ומעט לפני בואו של הסתיו, מביאה עימה ימים חמים אבל גם לילות קרירים. נרדמתי לקראת השעה אחת בלילה, אני חושב שישנתי במצטבר לא יותר מארבעים דקות. מיששתי את בית החזה שלי, הכאב המציק חזר אחרי כמעט שש עשרה שנה. נכנסתי למקלחת ושטפתי פנים עייפות במים רעננים. אניצי זקן של חמישה ימים עיטרו את פניי אבל לא הייתה לי כל כוונה להתגלח. מיששתי את בית החזה, הצלקת כמעט ונעלמה. לולא הייתי מגלה לכם שבזמן שירותי הצבאי, רסיס של פצצה נעצר סנטימטר אחד בלבד מהלב שלי, לא הייתם מבחינים בכלל בצלקת. מדהים, אחרי כמעט שש עשרה שנים בשירות יחידת החבלה, אחרי אין ספור פצצות שפירקתי, אחרי שלמדתי את כל הטריקים והשיטות מאז שהצלקת נחרתה על גופי וכמעט חצתה לי את הלב, מדהים ששוב נתקלתי בפצצה שלא הצלחתי לנטרל. חמישה ימים עברו מאז שהיא התפוצצה ואני תוהה אם אני עוסק בכלל במקצוע הנכון.


יש משהו בפצצות שמושך אותי אליהן; ככל שהן מורכבות יותר, כך אני מתעניין יותר. ככל שהן רגישות ונפיצות יותר, ככה אני רוצה להוכיח את עצמי עוד ועוד מולן. אולי מול עצמי. אולי הכול ביחד. אלו שמתפרקות ומתמסרות אליי בקלות, לא מאתגרות. משעממות. בואו נשאיר אותן לחבלנים שרק רוצים להגיע הביתה בשלום.


הצטרפתי לשורות חיל ההנדסה והחבלה כשהייתי בערך בחצי מהגיל שלי היום. לא רציתי להיות חבלן, למעשה בכלל לא הייתי מודע לתפקיד הזה, אבל התאהבתי בו מהרגע הראשון. התאהבתי בה. הפצצה הראשונה שלי לא הייתה בדיוק מה שדמיינתי; קצת מגושמת, מעט עגלגלה, כיניתי אותה "סוּפְגִי". לאורך השנים, כל פצצה זכתה ממני לכינוי. בראייה לאחור, "סופגי" התגלתה כאתגר. ניגשתי אליה זחוח, היא הייתה הראשונה שלי והייתי להוט להראות לה מה אני יודע. העניין הוא שלא ידעתי הרבה. נכון, התאמנתי המון עם עצמי וראיתי כמה סרטוני הדרכה בנושא, אבל המפגש עם הדבר האמיתי הוא תמיד אחר. מפתיע.  הבנתי שלכל פצצה יש את המעטה החיצוני שלה אבל גם מנגנון פנימי שלעיתים הוא מבלבל ובלי הגישה הנכונה, בלי המילים הנכונות (כן, אני לוחש להן), המנגנון הזה ננעל והספירה לאחור מתחילה. לא ידעתי להקיש את הקוד המתאים והפיצוץ היה בלתי נמנע. זו הייתה הפעם הראשונה שלי, חסרתי את הניסיון וחוסר ההצלחה צילק אותי עמוקות. רסיס כמעט וחצה את ליבי לשניים.


עם השנים באתי במגע עם לא מעט פצצות. כולן היו שונות, כולן מיוחדות, אבל אף אחת מהן לא רצתה להתפוצץ. כולן שם רצו לשמור עליי ועליהן במן מרקם לא אפשרי כזה. לא מבחינתי. פצצה אמורה לרצות להתפוצץ, זה היעוד שלה כפצצה. אם היא סתם מונחת שם ומבקשת איזו הרמוניה, אז היא לא יותר מלבנת בניין ואני לא הייתי בנאי. הייתי חבלן, חבלן שהלך לאיבוד וחיפש לעשות את התיקון שלו. חיפשתי את "סופגי" שוב, רציתי להוכיח לעצמי שאני יודע את קוד הגישה.


בכל השנים הללו ביקשתי לי פצצה ראויה ולבסוף גם מצאתי. בחיי, היא הייתה פצצה אמיתית. מההיכרות שלי איתה הבנתי שמדובר במנגנון קשה מאוד לפיצוח, מן פיתוח שנבנה במשך שנים והפיל לא מעט חבלנים אחרים. המון ניסו להתקרב אליה, לפענח את צופן הנטרול, אבל הפצצה הזו הותירה חללים רבים.


לא ניגשתי לעבודה ישירות, ידעתי שצעד כזה יצית את הפתיל ומיד אני אקבל את יום העצמאות. לא, לא איתה. יש פצצות שצריך לקחת את הזמן איתן, לתת להן להרגיש נוחות מסוימת. הייתה לי את מפת התוכניות שלה, ידעתי איך היא בנויה. חיכיתי בסבלנות עד שאני אקבל אור ירוק.


היא הייתה פצצה אמיתית וגם לה היה כינוי - קראתי לה "חתולי", בגלל העיניים הירוקות שלה וגם בגלל שהיא למדה עם השנים לשרוט. מאה חמישים ושמונה סנטימטרים של כריזמה סוחפת, חום אימהי ונפש חייכנית. עם הזמן עשיתי את הטעות הגדולה ביותר שיכולתי לעשות כחבלן; התאהבתי בפצצה הזו. ייתכן שהקוד שהכנסתי היה שגוי, בדיוק שהבחנתי בכך שאני מצליח להגיע ללב המטען, איבדתי את קור הרוח שכה התגאיתי בו ופניתי לרגשנות שלילית שהציתה את הפיוז וגרמה לשעון העצר לסגת אחורנית. תבינו, לא רציתי רק לנטרל אותה, רציתי לחיות איתה במן הרמוניה שכזאת, כמו אותם חבלנים שרק רוצים לחזור הביתה בשלום, אבל שכחתי דבר אחד חשוב – יש פצצות שפשוט נועדו להיות פצצות ולהתפוצץ.


הדי הפיצוץ עדיין בראש, תלויים על מחשבות. אני אהיה בסדר, הרסיסים שרטו אבל לא הותירו צלקת ליד הלב. אני מניח שאחרי שנים ביחידת החבלה, כבר לא לוקחים את העבודה הביתה ואולי דווקא בגלל זה אני צריך לפרוש. כנראה אני במקצוע הלא נכון, הספיק לי להיות חבלן של רגשות. לא רוצה יותר לנטרל פצצות מתוחכמות, רוצה רק לחזור הביתה בשלום, אל מישהי שתרצה לבנות משהו ביחד ולא תרצה להתפוצץ לעולם..


2 תגובות
♣ הגבירה מקומה שש ♣
07/05/2014 19:40
קובי פיס

הבטתי בתמונה שלה. לקחתי עוד שאיפה עמוקה מהסם. איך היא יכולה הייתה להיות מאושרת איתו, עם הגלעד גידוני או גדעוני הזה או איך שלא קוראים לו בכלל. שמות משפחה בעברית - אנגלית לא עוברים כל כך טוב בפייסבוק. ההשפעה הפעם הכתה בי במלוא כוחה; ערפל של תחושות פעפע בי, ממש יכולתי להרגיש כיצד ענן התרעלה הסמיך פוקד כל נים בגוף. החומר הזה יכול להטיס אותך למעלה, 'אטמוספרה של אסטרונאוטים' קוראים לו בחיבה החבר'ה היותר צעירים. הערב הוא משרתו הנאמן של מנהל השאול, בוס קשוח ונבזי שמאוהב בשעות נוספות אל תוך לילות אבודים.

מה שנשאר לא הספיק והמוח דרש עוד. בזמן שיצאתי מהבית עוד הייתי מפוקס. לפחות חשבתי שאני כזה. הסם הוא אויב חמקמק, קשה להילחם במי שאתה לא רואה, אבל ידעתי לאן פניי מועדות. לא הפעלתי שום אפליקציית ניווט, את הדרך הכרתי בצורה עיוורת. סחטתי את דוושת הגז ומכונית ה'מזדה' בלעה את אספלט הכביש השחור אשר מתחתיה ברעב. השלט הירוק אותת לי לרדת במחלף בר אילן. הערב הייתי צריך מנה גדולה שתספק את הרעב.

הטירה נראתה לי הפעם גבוהה יותר, מבוטנת יותר ובלתי ניתנת לכיבוש. מן יעד מבוצר שרק מיטב לוחמי סיירת מטכ"ל היו יכולים לפרוץ פנימה. אבל הייתי לבד, שום כוח מיוחד לא עמד הלילה לפניי וחיכה לפקודה ממני. גם אם היה כוח כזה, באמתחתי היה מלאי פקודות מטושטוש ומדובלל. הייתי מעורפל. הבניין הזה בפאתי פתח תקווה היה בסך הכול בן שמונה קומות, אולם עתה הוא היה נראה לי עצום ממדים. פעם, התקבלתי הנה בתרועת חצוצרות ובהשלכת ורדים (טוב, אני מגזים), היום אני מרגיש כמו כובש זר וברגע שאני אנסה לחצות את תעלת המים דמוית הרחוב, זפת רותחת תישפך עליי מחלון חדר השינה שבקומה השישית. הגבירה כבר לא חיכתה לי בקומה השישית.

אני זוכר את היום שבו עזבתי את הנורמטיביות (אין כזה דבר באמת) והפכתי לצרכן נלהב של החומר שממנו עשויים חלומות; לפני כחצי שנה פסחתי בתמימות אל משרד בית ההשקעות 'אלמגור את דנון'. אף על פי שלא התלהבתי מהרעיון בהתחלה, שמחתי שבחרתי להפקיד חלק קטן מכספי בידיים הארוכות והמטופחות של אלמגור. היא דיברה בטלפון הנייד בזמן שנכנסתי למשרד בקומה השלושים ושמונה. הנוף היה מרהיב, השמש דעכה בים והגבירה הביטה בה ארוכות. ככה יכולתי להתרשם מהקעקוע שעל עורפה ומהגזרה הנהדרת של גופה. היי, היא נמוכה ממני רק בעשרה סנטימטרים ואני נושק למטר ותשעים. הפקתי רעש, קול כחכוח עדין וכשהסתובבה, חייכנו. חיוך של הבנה. הבנה שיתפתח משהו מאוד הדדי.

כעת, בזמן שהחניתי את הרכב ברחוב הצר של ביתה, הדדיות הייתה משאלת לב עדינה.

שלפתי מהכיס את הבאנג האחרון שיצא לשוק, אייפון 5, לקחתי ממנו שאיפה עמוקה - שלחתי הודעה. שמש דמיונית עלתה מהבטן ופגעה בעצבי המוח. לא ראיתי דבר, הרגשתי. סומא מאהבה. מעליי, אור של אמת וחוסר צדק עלה בחדר השינה שבקומה השישית. כנראה שרטט המכשיר העיר את הגבירה מתרדמתה. רוח לילית של אמצע חודש מרץ העבירה בי צמרמורת. הייתי מתוח. לפתע, צללית עמומה הגיחה, הייתה זו דמותו של גלעד, ספק גידוני ספק גדעוני, אשר הגיף את וילונות חדר השינה. נראה היה שהדילרית נשפה את ענן הקסם אל עבר פניו של הצרכן החדש. הוא הפך למשתמש, האור כבה.

אייקון הוואטסאפ התעורר לחיים ואותת בקול תרועה חד;

"ההתגברות צריכה להפוך למשימה."

חייכתי לעצמי במרירות. אני מכור אלייך ומנהל השאול לא מאמין בתוכניות גמילה.

2 תגובות
♣ ההצעה ♣
24/04/2014 11:48
קובי פיס


קרני אור ראשונות של בוקר טיילו על פניי. השעון שעל צג המכשיר הסלולרי העיד שעכשיו 6:43. זו השעה הרגילה שבה אני קם לעבודה אולם היום אני בחופש. שובל של ריח בושם מתקתק חרך את המרחק הקצר מהמיטה אל הדלת. משהו בריח העמוק הזה הפנט אותי עוד בפגישה הראשונה שלנו. שמחתי שהיא התמידה בו מאז. הלילה האחרון היה לא יותר מאשר אסופה של תנומות קצרות מלוות ביקיצות פתאומיות. אני לא זוכר שחלמתי משהו. הופתעתי,כי ההצעה הייתה כתובה על מחשבותיי המון בשבוע האחרון. בכל מקרה, ההתרגשות הצליחה לגרש כל השתלטות עוינת של שינה.

בחרתי בתאריך הזה שלא במקרה, העשרים למרץ - היום הראשון של האביב. לא שיתפתי אף חבר במה שהתחולל בתוכי. אולי פחדתי שאני אשתפן ברגע האחרון ואסוג מכל העניין. גם ככה הייתי מתוח. נזכרתי במבחן הראשון שעשיתי בתואר; זה היה מבחן של עשרים שאלות אמריקאיות. הלחץ הרב התפוגג בזמן שעניתי על כל אחת מהשאלות. כל תשובה שסימנתי הגבירה בי את תחושת הביטחון. ככל שהתקדמתי יותר ויותר, הבנתי שאני צודק ומצליח. מן תחושה כזאת של חשש שהוחלפה בידיעה שאני במקום הנכון. עכשיו, בזמן ששתיתי קפה ממכונת אספרסו שקיבלתי במתנה, אותן תחושות אחזו בי. עם דנה הרגשתי כמו ציון מאה.

אני בן 33, למען האמת הרבה יותר קרוב ל 34. הרוב המוחלט של חבריי נשוי, למעשה רובם כבר עם ילדים. מחויבות. פעם מילה אשר נאמרה בלחישה מצמררת, כאילו באה לאיים על ילדים שלא רוצים ללכת לישון – "אם לא תירדמו עכשיו, מחויבות תבוא אליכם.." הזמן שחלקנו ביחד, דנה ואני, הפך את התחושות הנלוות למילה הזאת,לרצויות.

מדדתי פעם נוספת את הבגדים שאני אלבש הערב; ג'ינס כחול שקניתי לפני חודש, חולצת טריקו שחורה וז'קט שאני עדיין מתלבט אם הוא בצבע שמנת או לבן. לדעתה הוא היה בכלל בצבע פנינה. תהיתי אם הצבעים מתאימים אחד לשני, אבל זה לא היה משנה, עד כה היא קיבלה אותי גם עם נעלי קרוקס.

מצחיק, גם אחרי מה שעברנו יחד, הספק הקטן קינן בי, עיקש כמו זמזום של יתוש קטן וטרחן. עדיין, כל שנותר לי לעשות הוא לשלוף את ההצעה ולקוות לשמוע את המילה המיוחלת - כן.

שעתיים קצרות חלפו, זמן שבו שחזרתי שוב ושוב את המילים אשר בהן אשתמש.הגיעה השעה, יצאתי מהבית במתיחות דרוכה. רוח נעימה עלתה מהים ופילחה את שדרות רוטשילד בתל אביב. לא במקרה בחרתי לשבת במקום הנוכחי, זה אותו הספסל שבו פגשתי את דנה לראשונה. זה נראה כל כך רחוק עכשיו. מקום טוב לסגור מעגל. הרגשתי שלם  עם ההחלטה. הרגשתי.

במיומנות של נער מתבגר שלפתי את מכשיר האייפון שלי ולחצתי על האייקון הירוק של הוואטסאפ. בראש השיחה עמד השם דנה. ליבי הלם בעוצמה.

אני: "היי, מה נשמע?"

כעבור שניות

היא: "היי, סבבה. איך אתה?"

אני: "הכול טוב... תגידי, בא לך ללכת לאכול גלידה היום?"

היא: "בטח, אני אשמח."

חייכתי לעצמי בסיפוק בנוסף להקלדת הסמיילי המחויך. לראשונה זו תקופה ארוכה אני מרגיש מוכן ובשל לדייט שלישי! כולם יהיו כל כך מופתעים ושמחים, במיוחד ההורים.

היא אמרה לי כן...

5 תגובות