עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
צרחות - למי זה טוב?
26/09/2012 11:42
ביוגרפיה של מורה

אתמול התלמידים שלי היו במיוחד חסרי שלווה, אפילו בכיתות ה"טובות" שלי של ההקבצות הגבוהות. זה היום האחרון לפני חופשת הסוכות והם כבר מריחים את הבקרים בהם הם לא יצטרכו לקום מקדם בבוקר כדי לראות אותי, את המורים האחרים, או את קירות בית הספר... הנחתי שזה יהיה יום קשה, אז חילקתי לכל הכיתות שלי חטיפים מתוקים בתחילת השיעור – משהו שיעשה להם נעים בלב ושאולי יעשה לשיעור נעים באווירה. זה עבד בערך כמו כוסות רוח למת.

 

לא הצלחתי להביא לשקט בכיתה האחרונה שלי. לא לרגע קט. והרי אני לא צועקת עליהם. הם רגילים שמורים אחרים צורחים וצווחים עליהם ורק כך הם משתתקים. אני לא אצעק עליהם – הרי מה זה ילמד אותם? שצעקות וכעס וורבלי חסר תקדים זה הדרך הנכונה להגיע לתוצאות הרצויות בחיים? איפה בעולם הגדול, בעולם האקדמאי והעסקי ערך זה יעזור להם? בשוק – שם זה יעזור להם. וזה לא לשוק שאני מקווה שהתלמידים שלי יגיעו. אני רוצה שהם ילמדו ערכי התנהגות גבוהים יותר ממש שהם רואים ביום יום, גבוהים יותר ממה שנהוג בארץ או אפילו בכיתה. יכול מאוד להיות שאני נלחמת מלחמה שבה אני אפסיד בסופו של יום, מלחמה שבה מורה אחת או שתיים שבוחרת לנהוג איתם אחרת זה לא מה שישפיע עליהם. אבל מה אם כן? מה אם אני אהיה המורה, או מבוגר אחראי אחר בחייהם שיבחר לנהוג בהם אחרת – מה אם אנחנו נהיה האלו שנשנה דברים בצורת המחשבה וההתנהגות של אפילו תלמיד אחד? האם זה לא שווה את המאמץ הבלתי נורמאלי שצריך כדי לשלוט בכיתה ללא להרים את הקול?

 

צרחות – ממה זה נובע? הלא זה נובע מאיבוד שליטה, מפחד או מייאוש. אני עוד לא חושבת שאיבדתי שליטה עליהם, אני עוד לא מפחדת מהם ואני בהחלט עוד לא התייאשתי מהם. אני מבינה שעבר רק חודש אחד מאז תחילת שנת הלימודים, ואיני יכולה לצפות לשינוי דרסטי בהתנהגות שלהם אחרי מעט כל כך זמן.

 

באותו השיעור הכפול שהיה לי בסוף היום שלפני החופשה, שני תלמידים (בנים) החלו לריב בזמן השיעור והחלו לאיים אחד השני שילכו מכות. הוצאתי אחד אחד מחוץ לכיתה בכדי לנסות לדבר איתם, להבין מה עובר עליהם ולמה הם רוצים כל כך ללכת מכות עם האחר. הסברתי להם שהם תלמידים נבונים שיכולים להצליח כה אם רק היו מקשיבים יותר בשיעור ויותר מכל, ניסיתי להסביר להם שגברים "אמתיים" לא הולכים מכות, אלא פותרים בעיות בצורות אחרות. גם זה עבד כמו כוסות רוח למת ואחרי בית הספר, תפסתי אותם הולכים מכות רצח במסדרונות. הצלחתי להפריד בניהם על ידי כך שביקשתי משני בנים חסונים אחרים לעצור את זה. כל אחד הלך לדרכו ואני נשארתי חסרת נשימה עם תיקי על הרצפה, מבועתת מכמה שעוד נשאר לי לעשות כדי להגיע לליבם ולשפר את רוחם.       

 

2 תגובות
כוח ושליטה – למה אנחנו כל כך פוחדים מזה?
24/09/2012 15:12
ביוגרפיה של מורה

הבעיה האמתית בישראל היא שהמילים כוח ושליטה אינן מתקבלות בברכה ואף מהוות חור שחור בעברנו. דבר זה מבוסס על ההיסטוריה של העם היהודי (ושל הערבי למען ערביי ישראל) והפחד הבלתי נשלט הכרוך בתוכנו מהרעיון של כוח ושליטה. סלידה נוספת ממילים אלו נובע מחוויות שלנו כילדים להורים שבחרו לרוב סגנון הוריות נוקשה. מעבר לכך, אנחנו מרגישים אי צדק באי השיוון הכללי בין האב (השולט) לבין האם (הנשלטת) שראינו אצל הדור שקדם לנו.

רוב הישראלים בגילאי ה30-40 (דור ההורים הנוכחי) גדלו על סט ערכים שבו כבוד להורה מצריך פחד ממנו, והכבוד לשולט נבע מפחד של פגיעה פיזית או נפשית (עונשים). ולמרות שדור זה גדל במציאות פוסט מלחמות הקיום, ללא האלימות והאי צדק הזוועתי שהורינו חוו ופוסט המאבק הפמיניסטי, הדור הזה כן גדל עם מרירות רבה לגבי הנושאים הנ"ל.

מה אני מתכוונת? אז ככה... מפני שרבים מאיתנו גדלנו במשפחות שבהן ההורים היו השולטים ביד רמה, משפחות בהן האבא היה קצת (או מאוד) מפחיד, והאמא הייתה (קצת או מאוד) האישה הקטנה, משפחות שבהן עונשים היו כבדים מידי ביחס להתנהגות שהביאה לעונש, ובשנים שהורות טובה נמדדה על ידי המשפט היהודי האידיוטי "חוסך שבטו שונא בנו"...

התוצאה מכל זה היא שמפני שאנחנו גדלנו בימים בהם חיזוק שלילי היה נתפס כחינוך איכותי, נבנתה סלידה אמתית מהרעיון הזה – ודור ההורים העכשווי בחר במודע או בתת מודע ללכת לכיוון ההפוך לגמרי. ההורים היום בוחרים בחינוך על ידי חיזוקים חיוביים במקרה הטוב, או כלל לא מחנכים במקרה הרע, על ידי כך שהם לא מציבים לילדים גבולות ולא מהווים בפועל דוגמא הורית וסמכותית.

עקב כך, הילדים של היום לא מודעים למצב בו יש להם גבולות והם מרשים לעצמם להתנהג ללא חוקים, ללא סדר, וללא ההבנה של מה נכון ומה לא. הם חיים בעולם בהם ההורים שלהם הם יותר חברים שלהם מאשר הורים.

אם ילד גדל ללא גבולות ברורים, בלי חוקי ועתיקות התנהגות נכונים -  איך הוא ידע להתנהג כראוי בבית, מחוץ לבית וכמובן, בבית הספר? אם ההורה שלו הוא כמו חבר, ומותר לדבר איתו איך שרוצים, ואף מותר להתנהג לידו בכל צורה שהיא, למה שאותו הילד יתנהג אחרת בגבולות בית הספר? למה שאותו הילד יכבד אדם מבוגר אחר אם האדם המבוגר האחראי עליו בעצמו אינו דורש מהילד כבוד?

אז איך מורה אמורה לדרוש כבוד מילד שלעולם לא חווה את זה עם המבוגר האחראי שלו?     

0 תגובות
המציאות הבית ספרית בישראל היום
21/09/2012 14:26
ביוגרפיה של מורה
אני באמצע שיעור והתלמידים לא יושבים במקום דקה. הם לא שותקים לשנייה. הם מתחצפים ומדברים כל הזמן. אני מתחילה להבין שהם כלל לא מבינים מה זה המושג "כבוד".
 
איך מלמדים ילד מה זה כבוד? וממה נובע בכלל נובע הרעיון הזה? באיזה שלב של האבולוציה האנושית התפתח המצב שבו אחד מכבד את השני?
 
ברצוני להציע שהאקט הזה המכונה "כבוד" נבע ממצבים בהם אחד היה חזק מהשני וכך שלט עליו. מפני שהראשון היה השולט, הנשלט כיבד את המעמד ונרתע ממנו - הרתיעה הזו הפכה לכבוד. ומצד שני השולט, כאשר בידו כוח רב שניתן לו הן מיכולותיו הטבעיים והן ממקומו בקבוצה, גם הוא מכבד את הנשלט על ידיו מפני שאילולי הנשלט, השולט אינו היה שולט. אין לקחת כוח ושליטה כמובן מעליו ולכן כבוד הינו תהליך דו כיווני.
 
וכוח. במה מתבטא כוח? האם זה בהכרח פיזי? ואם כוח ועליונויות הוא הגורם העיקרי למתן כבוד, האם זה הגרם השמימי לו אנחנו המורים מייחלים בכיתה?
 
באילו עוד מצבים טבעיים אפשר לראות כבוד וכוח? האם לא נכון לומר שבתא המשפחתי ההורה דורש כבוד מילדיו רק מהיותו הורה? האם הילד אינו מחויב להראות כבוד להורה, מפני שזה מספק לילד את כל צרכיו הבסיסיים והחיוניים? האם אז אפשר להסיק שזה בתא המשפחתי הראשוני, כ"החוויה האנושית הראשונה" - ששם האדם למד מהו כבוד. אותו הכבוד ההתחלתי שרכש הילד בהיותו תינוק, ולאחר מכן כבוגר צעיר - זה אותו הכבוד שהוא יתן לאדם אחר אם הוא יחקה התנהגות הורית או הילד בעצמו יתנהג כך ויהפוך הוא לשולט. האם כל בני האדם מתחלקים לשולט ונשלט? ואם כן, האם זהו מצב אישי דינמי בו חלקנו נשלטים במצב מסוים ובמצב אחר, אנחנו השולטים?
 
מתי אנחנו מבינים איפה שוכן הכוח ולאן השליטה עוברת? וחשוב מזה, באיזה שלב של ההיסטוריה המודרנית, ערך הכבוד נעלם כליל בין אנשים ונותרה רק המלחמה בין מי השולט לבין מי הנשלט?
 
למה תלמידנו היום מגיעים לבתי הספר חסרי יכולת הבנה לערך הכבוד, וההכרה והוקרה למצב השולט-נשלט? היכן התבצעה הטעות האיומה בה לפתע הילד אינו רואה בהוריו ובמוריו כשולטים הראויים לכבוד? באיזה שלב בהיסטורית התא המשפחתי בישראל נעלם הרצון ואף היכולת להציב מציאות של הורה שולט וילד נשלט? מתי התחלנו לרצות להיות שווים לילדנו וויתרנו על הקשר הכה חשוב הזה של הורה-ילד, שולט-נשלט? 
2 תגובות