עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
נדודי שינה  (1)
פוסט  (1)
צבא  (1)
ארכיון
נדודי שינה
20/12/2011 15:33
ily21
נדודי שינה, צבא, פוסט
נדודי שינה
בזמן האחרון אני ישן גרוע. ממש נוראי.נרדם ב3 לפנות בוקר, קם ב5 או ב7 בבוקר. לא מאחל לאף אחד.
אני מגיע לעבודה באיזור 11-12 בבוקר.איכשהו אנשים מסביבי מצליחים לחייך בשעות האלה. על כל חיוך שאני נתקל בו 
אני מגיב בפיהוק אדיב. אפילו מחשבה פשוטה שעוברת לי בראש כמו "איזה יום היום בכלל?" דורשת מאמץ רב שמסתכם בלשאול מישהו שנמצא לידי.
אז החלטתי לכתוב בלוג. לא על אינסומניה (נדודי שינה) אלא על כל מה שעובר לי בראש. אני לא מצליח להבין למה קשה לי להירדם, אז אולי אם אני אפרוק קצת מילים אני אוכל להירדם בשקט סוף סוף.
בכל מקרה, זו לא הפעם הראשונה שיש לי נדודי שינה. לפני שנה בדיוק חוויתי את אותו דבר, אבל אז היה הסבר יותר פשוט.
----------------------------------------------------------------------------------------
-לפני שנה-
אני עוד חייל (אגב - השתחררתי לא מזמן), בדיוק התחלתי לתפוס קו בגבול לבנון. קור העז, צפיפות במוצב, תנאי מחיה מהגרועים שיצא לי להיות בהם (אני מאמין שבאחד הפוסטים הבאים אני אפרסם מה בדיוק עבר עלינו שם, בינתיים כל מי ששמע את הסיפור נדהם). אחרי שבועיים באותו מוצב ארור זה התפוצץ. כמה חיילים צעקו על אחד הקצינים.כמה אמיצים העזו להגיד בקול רם את מה שכולם חושבים. הם נשלחו לכלא לשבועיים. לצערי כשכל זה קרה אני הייתי בכלל במקום אחר, וכשהגעתי ראיתי את אותם חיילים (חברים מאוד טובים שלי) עולים על א' ומחכים למשפט. יום למחרת הם כבר ירדו מהמוצב. אני נשארתי בחדר שפעם היה מפוצץ באנשים ותיקים, ועכשיו הוא ריקני, אור עמום, טלויזיה עם רעש לבן וכו'. אני עולה לשמירה לבד, יורד משמירה לבד, נכנס לחדר הריק. פותח ספר וקורא קצת. אחרי כמה דפים אני רגיל בדרך כלל לצאת מריכוז כי אחד מדיירי החדר מחליט לשים אייל גולן מהפלאפון שלו. הפעם כלום, שקט שחודר לנשמה ומרוקן אותה. משאיר נשמה שחורה ומפוצצת בריק. הדיכאון החל להתפשט בי. פתאום הרגשתי אשם שאני לא איתם, הם נכנסים לכלא, ספק יחזרו למוצב בעתיד, ואני בחדר עם מפזר חום קורא ספר. איך אני לא איתם??!! חיילים במוצב סיפרו לי חודשים אחר כך כשהעלנו זיכרונות מהתקופה שהם זוכרים אותי אז בתור זומבי. אותה הבעת פנים חלולה במשך ימים. לא הייתי נרדם. בפעם הראשונה בחיי חוויתי באמת נדודי שינה. אמיתיים. קשים. לא אנושיים. בדקתי באינטרנט - בעקבות השינוי, הבדידות, הלחץ הנפשי ורגשות האשם - המוח שלי לא נתן לי לישון. בשעה הבודדת שכן הייתי מעט ישנוני חיילים מספרים שאמרתי מילים כמו "כלא", "הם לא אשמים" ועוד...
לאחר שבוע וחצי חזר החבר הראשון, הוא היה בריתוק במוצב אחר. כל השאר עוד בכלא. במקרה זה גם היה החבר צבא הכי טוב שלי. אי אפשר לתאר את ההרגשה. התרגשות, שמחה, אושר... באותו לילה הלכנו לישון באותו חדר. מיטה ליד מיטה. הוא הולך לישון, נרדם בקלות. אני מביט בו, הבנאדם לא יודע מה עבר עליי בכלל! אבל הוא ישן כל כך טוב... אולי אני גם אנסה קצת לתפוס תנומה קלה. נרדמתי כמו תינוק.
-------------------------------------------------------------------------------------------
אז עכשיו יש לי מעט נדודי שינה. נרדם מאוחר וקם כל כמה שעות. אין לי לחץ בחיים, הרגע השתחררתי אבל אני לא מרגיש לחוץ. גם העבודה שלי לא מלחיצה כל כך. אני מלצר, פשוט פשוט.
אז החלטתי שאולי זה בעקבות עודף המחשבות שנערמות בראשי. אין כמו איזה בלוג טוב לשפוך הכל החוצה, לקוות שמישהו יגיב. לקוות שמישהו יראה ואולי יזדהה עם אחד הפוסטים.

בהצלחה לי ולבלוג שלי, פוסט ראשון זה תמיד מפחיד...
2 תגובות