עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
ירידה ראשונה!
21/09/2014 09:37
א.צפון

לאחר שבוע של תפריט מאוזן, יש תוצאות ראשונות.


לא רק שהעלייה במשקל הפסיקה, אפילו יש ירידה של ק"ג אחד!


נכון, זה לא הרבה, אך זו תוצאה של שבוע שבו אכלתי מסודר מזון בריא בכמויות שפויות, ללא תחושת מסכנות וללא תחושת רעב רוב הזמן.


סוף השבוע היה קשה , אבל על כך אכתוב בפעם אחרת.


הדרך עוד ארוכה, אבל טוב לדעת שכבר מהצעד הראשון יש תוצאות.


השקילה הבאה תהיה רק בעוד שבוע. מתפלל ומקווה שזה יחזיק מעמד.


אני,

אכלן כפייתי, שוקל 119 ק"ג.

0 תגובות
עוד יום של אכילה בריאה
16/09/2014 22:11
א.צפון

עוד יום של אכילה בריאה ומתונה עבר, ואין ספק שעבדתי קשה כדי שיהיה כזה.


אני אסיר תודה על כל יום שכזה.


הייתה לי נסיעה ארוכה היום, סיטואציה שהיא תמיד בעייתית מבחינת האוכל, והחלטתי לעשות עבודת הכנה טובה.


כשהילדים כבר לא היו בבית, ואשתי נסעה לעבודה ישבתי ותכננתי היטב את הנסיעה.

ואכלן כפייתי כמוני לא צריך תכנון של משימות, או תכנון דרך. לא. אני צריך תכנון של האוכל.


לקחתי בחשבון את השעות שבהן אהיה ברכב, מתי אגיע, מתי אצא, כמה זמן נסיעה ומתי אגיע הביתה.

לקחתי איתי בקבוק ענק של מים, תרמוס קטן של קפה (כי אם אעצור לקפה בדרך בטוח אקנה יחד איתו קרואסון, עוגה, חטיף בריאות והשד יודע מה עוד), ואת ארוחת הביניים שאמורה הייתה להיות בעת הנסיעה. כמו עם הקפה, אני יודע יפה מאוד מה זה להיכנס לחנות בתחנת דלק לקנות "מים מינרלים" ולצאת עם קנייה של 100 שקלים לפחות.


עצרתי בסופר ליד הבית מיד לאחר ארוחת הביניים (מסיבות מובנות, זה גם חוסך כסף וגם חוסך קניה של זבל מיותר) וקניתי מוצרים שקשורים לתפריט שלי, והגעתי הביתה בול בזמן לארוחה הבאה.


הכל תקתק, לא הרגשתי רעב ואכלתי בדיוק לפי התוכנית.


לקראת הערב היה קצת בלאגן. לא הספקתי לאכול את ארוחת הביניים של אחר הצהריים, וזה תמיד גורם אצלי לתחושת "מגיע לי" שתבוא לפיצוי בארוחת הערב.


והאתגר הגדול ביותר - לקראת ארוחת הערב אשתי הציעה שנזמין סושי.


אני מת על סושי, אבל מדובר במנה בעייתית.


מצד אחד זה אוכל בריא, דל שומן ומזין.

מצד שני, מדובר סה"כ בפחמימות, ואת מנת הפחמימות היומית אני אוכל בד"כ בצהריים.

והכי חשוב - אין אצלי דבר כזה לאכול רול סושי אחד. אני בולס את הדברים האלו עד שהבטן מתפוצצת, וצריך להזמין כמויות אדירות. מה גם שכשאוכלים את המנות הקטנות לא מרגישים "אוכל", ושעתיים לאחר הארוחה הכל נעלם ומתעכל והבטן מתפנה לאכילה הבאה.


לא, לא טוב סושי.


לעזרתי הגיעו הילדים שהיו רעבים מדי מכדי להמתין למשלוח, ולכן אכלנו ארוחת ערב ביתית. אמנם לא הייתי צריך לנצח כאן באתגר כלשהו כי העניין נפתר בזמן, אך אם לחשוב על זה יכולתי פשוט להזמין את המשלוח לאחר ארוחת הערב. אז בכל זאת ארשום לעצמי הישג קטן.


בסופו של דבר אכלתי את מה שצריך, כמה שצריך והכול היה תקין.


לסיום, אני מתפלל ומקווה שמחר אוכל לשמור על תזונה בריאה, מתונה, מתוכננת וטובה. בלי נפילות, בלי בולמוסים.


אני, אכלן כפייתי, שוקל 120 ק"ג.

0 תגובות
היום השני לדרך
15/09/2014 21:09
א.צפון

עבר היום השני לדרך.


יום נוסף שבו שמרתי על אכילה מבוקרת, בריאה ומזינה.

כפי שציפיתי זה לא היה קל.

כיוונתי שעון שיצלצל בזמני הארוחות שקבעתי וכך לא אפספס ארוחה ואמנע מארוחות מוקדמות מדיי שיכולות להפריע ולערער את סדר היום ותוכנית האוכל.


במיוחד היה קשה בדרך מהעבודה.

אני רגיל לעצור בפיצוציות וחנויות לצד הדרך ולקנות כל מיני שטויות, ולקח לי המון מאמץ להסתפק בארוחת הביניים שלקחתי איתי.

הנסיעה הביתה ארוכה, מתחשק חטיף (למרות שמה שאני אוכל בדרך כלל בנסיעות עובר בהרבה את ההגדרה של "חטיף". כן, זה בהחלט יכול להאכיל שלוש משפחות).


אני יודע שזה יהיה לעיתים קל יותר, קל פחות אבל זה אף פעם לא יעלם. הכמיהות האלו למאכלים שאסור לי לאכול. בעצם, שאסור לאף אדם לאכול. הן תמיד יהיו שם. הן חלק ממי שאני. השאלה היא מה אני עושה איתן.


מאוד בא לי להישקל, אבל זה כמובן שטותי - מיומיים של תזונה נכונה לא מורידים במשקל, והתוצאות על המשקל יכולות לסכן הכול. לכן החלטתי להישקל רק בסוף או תחילת שבוע. כך, אם יש תוצאות אוכל לראות אותן, ואם אין, אוכל לדעת שמשהו בתפריט היומי לא עובד.


מה שכן, אני באמת מרגיש יותר טוב. גם אופטימי יותר לגבי הדרך שבה בחרתי.


ועוד משהו. שמתי לב שהכמיהה למתוקים ודברים אחרים עולה כאשר אני קורא חדשות. בעיקר באינטרנט. 

על פי עקרונות OA כדאי להימנע מדברים שגורמים לכמיהות לאוכל. ואולי צריך לחשוב להתנתק קצת מכל הבלגן, לכבות את הרדיו או לשמוע מוסיקה, לקרוא משהו אחר בזמני הפנוי ולא חדשות.


ראיתי היום אתר שבו מלמדים כל מיני שיטות וטריקים לשמירה על ניקיון הבית ועוד כל מיני שפצורים. אולי ללכת על זה.


מה שכן, אסור, אסור! להיכנס לאתרי אוכל ומתכונים. זו התמכרות נוספת שלי, וקשה לי לספור כבר את מספר הפעמים שהאתרים האלו שלחו אותי למקרר.


אני אכלן כפייתי, שוקל 120 ק"ג. 

0 תגובות
נפילה ראשונה
12/09/2014 21:51
א.צפון

לאחר יומיים של אכילה לפי העקרונות החדשים, הערב הגיעה הנפילה.


אני אפילו לא יודע אם אפשר לקרוא לזה כך, משמעות הנפילה היא אכילה של דברים ממכרים כגון סוכר, קמח לבן, או אכילה באופן כפייתי.


מה שקרה הערב הוא קצת שונה.


במשך ארבע השנים האחרונות יש לי תפריט קבוע שאיתו אני חי.

זה התפריט שבזכותו, בשילוב עם תוכנית ההחלמה של OA ירדתי 30 ק"ג ושמרתי על משקל תקין במשך שנתיים. 


בשלב מסויים התחלתי לזייף בתפריט הזה, והעלייה במשקל חלה בהדרגה, עד שעליתי את כל 30 הק"ג והמשכתי לעלות עד למשקל הנוכחי.


הרופא שייעץ לי לפני יומיים טען שהתפריט הקבוע שלי לא תקין ושעליי להחליפו באופן מיידי.

העקרונות שנתן לי - ללא חלבון מן החי, פירות, ירקות, קטניות ודגנים מלאים ללא הגבלה. ללא שומן וללא סוכר.


זה ההפך הגמור מהתפריט הקודם שהתמקד בפחות פחמימות ויותר חלבונים וירקות, ופחות פירות.


התחלתי עם התפריט החדש כבר ביום רביעי לאחר הפגישה והכל היה בסדר.

אפילו נהניתי מהכמות הגדולה של הפירות והדגנים המלאים.

ביום חמישי עדיין הכל היה בסדר, אך התחלתי להרגיש רעב לקראת הערב. רעב שארוחת הערב לא הצליחה לכסות עליו.

כדי להרגיש שבע אכלתי עוד בננה, ועוד תפוח והוספתי עוד דייסת חיטה, וכל זה לאחר ארוחת הערב!


היום (יום שישי) הקפדתי על העקרונות ואכלתי רק דגנים מלאים, ירקות ופירות והכל היה בסדר עד אחר הצהריים.  

החל מהשעה 17:00 הרגשתי רעב חזק שלא יכולתי בשום פנים למלא - שורה של פירות - תמרים צהובים, בננות, אפרסקים - אחד אחרי השני גם כן לא עזרה. לא עזרה גם שתייה מרובה של מים, תה ירוק ועוד.


הבטן הייתה מלאה אך משום מה הגוף נשאר רעב.


לאחר ארוחת ערב של דייסת חיטה עם דלעת וסלט ירקות - הגיעו העצבים - נעשיתי חסר סבלנות, רגזן וחסר מנוחה. 

ניסיתי לשחק עם הילדים, אך רציתי כל הזמן לאכול ולאכול. הם הרגישו בזה ונעשו עצבנים בעצמם ורבו אחד עם השני.


בסופו של דבר אשתי לא יכלה לסבול יותר את מצב הרוח הזה, וכשהסתובבתי בפעם המאה במטבח כדי לקחת בננה או משהו הציעה לי לאכול כריך מלחם מלא, עגבניה ופסטרמה הודו.


ומה אומר - זה היה נהדר... הרגשתי איך אני נרגע בכל ביס, איך הכל הופך להיות שמח יותר.

זאת לא ההתמכרות לאוכל - זה לא אוכל ממכר כמו שוקולד, קפה, מתוקים או קמח לבן. זה פשוט אוכל משביע שיכול לעשות טוב על הנשמה.


אם כך, אני לא יודע אם זו נפילה או לא. אני רק יודע שהעקרונות החדשים שקיבלתי לא עובדים טוב אם אני מגיב אליהם בצורה כזו אחרי יומיים.


בעקבות כל זאת החלטתי לחזור לתפריט הקודם, הטוב והמוכר. זה שמוכח שאם אני עובד לפיו, לא מזייף ולא מרמה את עצמי - מסייע לי לרדת במשקל לאורך זמן. רק צריך להקפיד לאכול מה שמתוכנן ורשום, לא לחרוג בכמויות ולא לאכול דברים ממכרים. זה הדבר היחיד שיעבוד לאורך זמן, בלי שטויות ובלי ניסיונות רדיקליים. 


והפתרון לשאלה - "איך לעשות זאת?" נמצא בתמיכה מהמשפחה הקרובה ובכלים שקיבלתי עם השנים שיעזרו לי לעלות על הדרך של החלמה מהאכילה הכפייתית.


אני, אכלן כפייתי במשקל 120 ק"ג.

0 תגובות
הגוף הוא לא פח אשפה
11/09/2014 10:03
א.צפון

הגוף הוא לא פח אשפה.


מסביב לי תמיד היו ועדיין ישנם אנשים, פרסומות, מסרים על כך שהגוף שלי אינו כפי שהוא צריך להיות. הוא פגום ועליי לשנותו.


המסרים האלו מופנמים ומהר מאוד הופכים לדרך היחידה שלנו לחשוב על הגוף שלנו.

מכיוון שאין אפשרות לשנות את הגוף כך שיתאים לסטנדרטים הבלתי אפשריים שניתנים לנו, אנחנו מתחילים לשנוא את הגוף שלנו, להתעלם ממנו, להתייחס אליו בזלזול - לאכול דברים לא בריאים (כמעט רעלים) לא להתעמל בשום דרך, להזניח את הבריאות באופן כללי - התעללות של ממש. הגוף הסובל מגיב בדרכים שונות, כאבים, השמנה, תחושה לא טובה - ובעקבות זה אנחנו שונאים אותו עוד יותר.


ומעניין - לעולם, לעולם לא היינו מתייחסים לאחרים כפי שאנחנו מתייחסים לגוף שלנו.


אנחנו שוכחים כמה שירות הגוף נתן לנו. אנחנו שוכחים כמה הוא נפלא.


הגוף שלי הוא מתנה - לא משנה במה אדם מאמין ומי הוא חושב שהעניק לו את המתנה הזו, הוא עדיין מתנה. הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, והשנאה שחלקנו מגלים כלפי הגוף היא שנאה עצמית, ושנאה כזו היא אף פעם לא מוצדקת.


השאיפה שלי כעת היא ללמוד כיצד לטפל בגוף כמו שצריך.

התחלתי כצעד ראשון לבחור לאכול נכון - להכניס לגוף רק את המזון האיכותי, הבריא, הנקי והטוב ביותר שאני יכול. להימנע מכל מה שגורם לו נזק. להשגיח עליו, אם יש משהו לא בסדר לטפל בו, לא להזניח או לזלזל. בשלב מסויים אני מקווה שאצליח להתחיל בהליכות ערב - אני אומר מקווה כיוון שההתנהלות שלי כלפי הגוף הביאה אותו למצב כזה שהליכה, ואפילו הקצרה ביותר, גורמת לי סבל.


אני מתחייב לא להתייחס לגוף שלי כאל פח אשפה - אלא כמתנה, חלק בלתי נפרד מהחיים שאני רוצה שיהיו לי.


להיום אני אכלן כפייתי, שוקל 120 ק"ג. 




0 תגובות
צעדים ראשונים... ותקווה
10/09/2014 22:11
א.צפון

ביקרתי אצל הרופא היום.


כל אדם שסובל מעודף משקל יודע כמה קשה להיות אזם שסובל מעודף משקל.

הגב כואב.

הרגליים כואבות

הזעה וגלי חום

ועוד ועוד.


ובכן, זו הסיבה שביקרתי אצל הרופא היום.


הוא הבטיח לי תוכנית אוכל. הסכמתי, כי אחד הכלים הראשונים באכלנים אנונימיים הוא תוכנית אוכל. רשימה של דברים שמותר לי לאכול מבלי שהגוף והמוח ישתגעו לחלוטין, כמו שקורה בדרך כלל. אבל הייתי ספקן.


בעברי יש המון דיאטות, הכול - אשכוליות, פחמימות כן או לא, חלבונים כן או לא, להוריד סוכר, להעלות ירקות.

אפשר אפילו לומר שאני מומחה באכילה, או במה לא לאכול.

אז כשמישהו מציע לי עקרונות חדשים לאכילה אני ספקן, מה כבר יכולים לחדש לי שלא ניסיתי מקודם.


שנים של דיאטות, הרעבה עצמית, אפילו משלשלים. ושום דבר לא עזר. זה טפשי לעשות פעם אחר פעם את אותם הדברים ולצפות לתוצאה שונה.


חוץ מזה, בקבוצות אכלנים אנונימיים למדתי שלא משנה איזה תוכנית אוכל יש לך, מה שחשוב זה נושא ההתמכרות לאוכל, כי אם לא מטפלים בזה, שום דיאטה לא תצליח, ובוודאי שלא להרבה זמן.


ספקן, כבר אמרנו?


תכננתי אפילו מה הרופא יאמר (למשל, "אל תאכל עוגות", פחחחחח..... או "שליטה עצמית", פחחחח.......) ואפילו תכננתי מה לכתוב בבלוג הזה בעקבות הדברים המיותרים שיאמר לי.


אך יחד עם הספק עלו מחשבות נוספות כשישבתי בחדר וחיכיתי לגזר הדין: "בדרך לכאן צלעת כאילו אתה בן 80, אתה מתנשם כאילו רצת 20 ק"מ, הגב שלך כואב, הרגליים לא מתפקדות ואתה בשיא המשקל שלך - מה כבר יש לך להפסיד? למה שתתווכח?"


לא התווכחתי, ישבתי והקשבתי לעקרונות החדשים שילוו אותי בזמן הקרוב באכילה. הכרתי אותם קודם, אבל מעולם לא ניסיתי אותם עם כל כך הרבה ענווה. אני נמנע מלכתוב אותם כאן, פשוט כי הם מתאימים לי אישית. אני רק יודע שאנסה הכל כדי לעבוד על פי התוכנית הזו, מבלי לרמות, מבלי להתווכח, מבלי לכעוס. פשוט לבצע.


מצפה לי מאבק, אני יודע. תהיה התקדמות, יהיו נפילות. אני רק מקווה שבסופו של דבר אוכל אם לא לנצח את הדחף לאכילה כפייתית, לפחות לחיות איתו בשלום.


היום אני אכלן כפייתי במשקל 120 ק"ג.

0 תגובות
פתיח
10/09/2014 09:02
א.צפון

הבלוג הזה נועד בעיקר בשבילי.


ומי אני?

אני כל אחד.

גבר בוגר בשנות ה- 30 לחייו, נשוי + 3 ילדים מקסימים, משכנתא על הראש, רכב שיש תקווה שלא יראה מוסך, משפחה מורחבת מתוסבכת. כל אחד.


אלא שלהבדיל מכל אחד, אני גם אכלן כפייתי.


מה זה אומר להיות אכלן כפייתי?

חשבתי על דוגמא, ואני שמח שיש לי ההזדמנות לכתוב אותה היכן שהוא:

נניח ונכנס אדם לחדר ישיבות, ועל השולחן יש צלחת עם עוגיות.

אדם רגיל יראה את הצלחת, ישב היכן שיש מקום וימשיך את הישיבה כרגיל. אולי יקח עוגייה אחת ובזה זה יגמר.


אכלן כפייתי שנכנס לחדר כזה יראה את צלחת העוגיות ומאותו רגע כל תשומת הלב שלו תינתן רק לעוגיות האלו. הוא יתכנן היטב היכן לשבת: לא קרוב מדי כדי שלא יבחינו שהוא מכוון לקראת העוגיות האלו, לא רחוק מדי כדי שלא יצטרך להושיט יד פעמים רבות מדי. הוא ירגיש את טעם העוגיות עוד לפני שנגע בהן. ובעיקר הוא ירצה שאחרים לא יראו זאת.

לאחר שיגמור לאכול את כל העוגיות שבצלחת, בד"כ תוך כמה רגעים, יתכנן האכלן הכפייתי כיצד להשיג עוד. אולי יש במטבח עוד קופסא שעדיין לא פתחו אותה? הישיבה עוברת לו מעל לראש, והוא בשלו, עסוק בעוגיות. עצוב שאכל אותן. כועס שלא שלט בעצמו.


עכשיו קחו סיטואציה מסוג זה (כלומר, אלו שיטרחו לקרוא את מה שאכתוב כאן...) והכפילו את זה בכל מספר הפעמים שאדם ממוצע רואה, מריח או שומע רמזים על אוכל כלשהו במהלך היום-יום.


האם ברחוב שבו אני עובר בדרך הביתה יש מאפיות? חנויות מכולת? סופר מרקט? איזה אוכל אוכל להשיג שם? יעלה כמה שיעלה! כמה פעמים אוכל להיכנס לחנות כזו לפני שישימו לב שאני שם כל יום?


האם בנסיעה הביתה יש תחנות דלק עם חנויות שירות? האם יש שם חניה? (כי לוקח זמן לקנות את כל החטיפים שאוכל לפני ארוחת הערב).


האם באירוע שהוזמנתי אצטרך לרקוד? כביכול לא קשור לאוכל, אבל אהה! כאשר אקום מהשולחן מפוצץ מלא משנה מה יש עליו, איך אוכל לרקוד? איזה מכנסיים אצטרך ללבוש כדי שלא ילחצו יותר מדיי?


והלאה, הלאה, עוד ועוד, יום אחר יום, שעה אחרי שעה המוח של האכלן הכפייתי עסוק באוכל, באכילה, בעיכול, בקניית אוכל, בהסתרת אוכל.


לא ממליץ לאף אחד.


OA

את ההכרה שאני אכלן כפייתי קיבלתי כשהגעתי לקבוצות התמיכה של "אכלנים אנונימיים", או OA. בדומה ל- "אלכוהוליסטים אנונימיים" גם כאן אדם צריך קדם כל להכיר בעובדה שהוא מכור לאוכל. אכתוב על כך בפוסטים אחרים, אבל זה היה המקום שבו הורדתי מספר ק"ג מטורף והצלחתי לשמור על המשקל הטוב במשך שנים.


הנפילה

אלא שכמו כל מכור, גם לאכלנים כפייתיים יש נפילות. וכבר שנה וחצי אני נמצא בנפילה כזו ונמנע מלהגיע לקבוצות התמיכה שהיו הפתרון הטוב ביותר שאי פעם מצאתי. זאת תוך ידיעה בטוחה, מוכחת ומוחלטת שהדבר היחיד שיכול לעזור לי זה הקבוצות האלו.


ועכשיו מה?

המשקל בשמיים,

הבריאות ברצפה,

והחשש גדול.


התחייבות (?)

פתחתי את הנושא הזה באינטרנט כי אני רוצה להתחייב.

אני רוצה לשלוח את התפילה הזו אל רחבי האינטרנט - אותה תפילה שתחזיר אותי למסלול ההחלמה מהאכילה הכפייתית שלי.

אני רוצה להתחייב בפני החלל הקיברנטי הזה כדי שאוכל לקיים את ההבטחות שאני מבטיח לעצמי כל הזמן.


ואולי, רק אולי, זה יעבוד... 

2 תגובות