עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מרץ 2013  (3)
חיים את המוות - אשליות של מתחילים, פרק 1.
04/03/2013 19:50
חייה את המוות
אז זה הפרק הראשון של הספר הראשון שאי פעם כתבתי. יש המשך. מקווה שתאהבו, ומצפה לתגובות (-:
נ.ב אני כותבת שונה עכשיו, את זה כתבתי לפני שנה וכמה חודשים.


פרק 1                                                          

 החיים החדשים של ג'נה


הפעם האחרונה בה ראתה ג'נה את המקום הזה, היה
ביום שטוף שמש וקיצי בסוף חודשאוגוסט. היא נזכרה בפניה הזעופים של אימה ובצעקותיהבנוגע ללבושה.
    "אבל
, אני לא מבינה, מה הבעיה במהשאני לובשת?!" נזכרה ג'נה במחאותיה כלפי אמהובדמעותיה שזלגו בלי סוף על לחייה.
    "המכנסיים שלךעומדים ליפול ממותנייך!" צעקה לילי, אמה הקפדנית
עד מאוד. "את לא חושבת שזהמאוד לא מכובד ללכת ברחוב עם המכנסיים שלך בצורה כזאת?"
    "לא!" קבעהג'נה, אך היה זה מאוחר מדי; לילי
פנתה במהירות לעבר המטבח ונעלמה. ג'נהשמעה קול רעש מהמטבח; היא כבר ידעה מה עומד לקרות עכשיו: לילי יצאה מהמטבח ובידיהמחבת רועשת וגועשת. תמיד כשלילי עשתה זאת, ידעה ג'נה שהעניין הזה לא ייגמר טוב.היא ידעה שלילי עומדת לחבוט בה בעזרת המחבת הרותחת. הפעם, היא לא תניח לזהלקרות. היא לא תסכים לקבל עוד כוויות בנוסף לאלו שכבריש לה. בצעד אמיץ, חצתה את המסדרון לעבר הדלת, וטרקהאת הדלת מאחוריה. היא החלה ללכת בראש שמוט ברחובהסואן. הרי היא בסך-הכל תלתה את מכנסייה ברפיוןעל מותניה הדקיקות; למה לילי חושבת שזה כל-כך נורא? היא לא ידעה כיצד לענות לעצמה.לילי תמיד ביקרה אותה על לבושה, חבריה, לימודיה. ובקיצור, על הכל. אביה, ג'וספר,כמעט ולא היה בבית, למרות שכאשר היה הוא התערב בכך פעמים רבות. ואחיה הקטן,דיימון, תמיד היה אהוב ומוערץ על-ידי ההורים, בגלל שהיה חכם.
    "אז מה אם דיימון בן 13?" שאלה אתעצמה ג'נה בזמן שהתקרבה אל הכביש שחוצה בין רחובה לרחוב השכן. "זו בכלל לאסיבה להעניק לו יחס שונה משלי. אולי הם פשוט שונאים אותי."
הוריה תמיד העריצו את דיימון, כאילו היה בן מלוכה. כנראה בגללשהעדיפו אותו על-פניה.

היא אפילו לא הסתכלה לצדדים כאשרחצתה את הכביש. היא הייתה שקועה מדי במחשבותיה הכואבות על משפחתה ולא שמה לב לג'יפהשחור שהתקדם אליה במהירות הבזק ופגע בה בחוזקה. היא צנחה על הכביש. לפתע, הרגישהעקצוצים חלשים ונעימים בכל גופה. היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה עפה למעלה, מעלהכביש הסואן ממכוניות. היא הרגישה כאילו היא נשאבת אל מלתעות העננים ונוחתת עליהםבחבטה רכה. כעת, היא הייתה צריכה לצבוט את עצמה כדי לוודא שהיא לא חולמת. אל מולעיניה נגלה משרד מעץ חום שרצפתו עשויה דשא. היא הסתכלה סביבה עד שעיניה נחו על אישגדול ממדים בעל שיער אפרפר וחליפה לבנה. לידו עמד איש קטן ורזה עם שיער שחור וקצוץ,כמעט קירח, שלבש חלוק אדום; וביניהם עמד איש, שנראה נחמד למדיי, אך מעט...שונה.הוא היה לבוש בבגדים ירוקים וצהובים, קצת מוזר, אם הייתם שואלים את ג'נה באותוהרגע. היה לו שיער חום גולש וארוך שהגיע עד בטנו.
    "שם?" שאל אותה האיש בעלהחליפה הלבנה.
    "איפה אני?" שאלה ג'נה, מבולבלתלגמרי.
    "ביקשתי שם!" פסק האיש.
    "ג'נה מארפי," ענתה בהיסח-הדעת."אתה בטוח שזה לא חלום?"
    "גיל ?" התפרץ האיש בעל החלוקהאדום, חיוך ערמומי מרוח על פניו. ג'נה חשבה שאולי זה השטן.
    "חמש-עשרה וחצי." אמרה ג'נה.
היא שמעה את רשרוש העטים שכתבובמלוא-המרץ על הדף הלבן שעל השולחן. ריח הדשא הלח גרמה לה לרצות לישון, או להתעוררממה שקיוותה שהיה חלום.
    "מה את?" שאל האיש המוזר בלבביות.
    "מה זאת אומרת מה אני?"שאלה ג'נה בבלבול.
היא הרי בת-אדם. מה היא עוד יכולהלהיות ?
האיש המוזר הושיט לה עלון לבןומאובק. היא תפסה אותו בידיה וקראה:

"אתה נמצא כרגעבמשכן העננים. זה המקום בו נקבע אם תעבור במותך לגן-עדן, גיהנום, או למקומנו החדש- פמיסטיקה.
גן-עדן: לבני-אדם טובים.
גיהנום: לבני-אדם רעים.
פמיסטיקה: לאנשי-זאב, ערפדיםוקוסמים/מכשפות.
מקווים שתאהבו את המקום החדש.
בברכה,
מנהלי המשכן."

ג'נה העדיפה ללכת לפמיסטיקה.לפי מה שידעה, בגן-העדן אולי יש חיים טובים, אך משעממים. החיים האלה הם אינם חיים.
בגיהנוםה"חיים" רעים ממילא. עדיף לה כבר להגיד שהיא ערפדית, אפילו שהייתה בטוחהשהם בכלל לא קיימים.
    "מה את?" חזר האיש, קצתבפקפוק הפעם.
    "ערפדית." פלטה ג'נה בלילחשוב אפילו לרגע.
הפעם, רק האיש המוזר רשם משהו בפנקסו וסגר אותו ברעש חזק.
    "בואי אחרי, בבקשה." אמר.
ג'נה העיפה מבט אחרון בחדר ובשלוש הדלתות, והריחה בפעם האחרונה את ריח הדשא החזק.היא התקדמה לעבר האיש המוזר שבדיוק פתח את הדלת האמצעית ושניהם יצאו דרכה. הם החלוללכת בשביל האבנים המרוצף, אחד על-יד השני. ריח פרחים מילא את כל הסביבה וצבעו שלהמקום הפך אותו להרבה יותר עליז מהמקום ממנו הגיעה ג'נה. היא לא יכלה להפסיק להביטלצדדים. היא הצטערה שלא נולדה עם עוד שניים או שלושה זוגות עיניים. היא ניסתה לקלוטאת כל מה שראו עיניה: דשא ירוק ובוהק, ארנבים לבנים ואפורים מקפצים בין שדותהפרחים ששינו את צבעם, גמדים בעלי כובעים אדומים עושים קסם שגורם לנדנדות שישבועליהן לשנות את צורתן.
    "אז מה?" שאל האיש."איך את הגעת אלינו?"
    "אני חושבת שבתאונת דרכים,"התאמצה ג'נה להיזכר. "כל מה שאני זוכרת זה ג'יפ שחור שהתקדם לעברי בשיאהמהירות ופגע בראשי בחוזקה."
    "אני מניח שהייתה זו תאונתדרכים." אמר האיש.
לאחר כמה דקות של שתיקה, שב ואמר,
"אני מקווה שרלף יסכים לקבל אותך לבית הספר. הוא לא מקבל לשםאת כל מי שמגיע לפמיסטיקה."
    "סלח לי," אמרה ג'נה בבלבול."אני אלמד כאן בבית-ספר?"
    "מה חשבת? שאם מתת זה אומר שלאתלמדי יותר?" גיחך האיש והביט בעיניה הירוקות, העזות.
ג'נה תמיד חשבה שכשמתים מפסיקים ללמוד, אבל אז נזכרה במה שגילתה במשכן העננים. שהחייםבפמיסטיקה נמשכים כרגיל. ובכן, לא כל-כך רגיל אם מחשיבים בת-אדם לערפדית.
    "לא, לא אתה צודק." מלמלהג'נה והביטה שמאלה. עיניה נחתו על גמד אחד שבדיוק גרם לנדנדה שלו להיעלם ונחת עלהרצפה בכאב. היא ריחמה עליו באותו הרגע.
    "אני מקווה שלא תיבהלי שם,"אמר האיש בקול עמוק. "יש שם כל מיני "יצורים" שמעולם לא ראית. אבלאנחנו לא נוהגים לכנות אותם יצורים."
    "על מה אתה מדבר?" שאלה ג'נהבסקרנות.
    "אנשי-זאב, קוסמים. אבל אין לך מהלחשוש מערפדים, את הרי בדיוק כמוהם."
ג'נה הנהנה. אבל היא בכלל לא הייתה ערפדית; היא הייתה סתם עוד בת-אדם פשוטה עםחיים שלא הייתה מאחלת אפילו לאויביה. אפילו שאהבה ערפדים, היא לא באמת חשבהשאי-פעם תפגוש אחד, או יותר גרוע, תינשך על-ידי אחד.
    "הנה זה, ממש כאן." אמר האישוהצביע קדימה. אל-מול עיניה של ג'נה התגלה מקום מופלא. אלפי ילדים ונערים שחקובחצרות היפיפיות וביניהם הפרידה חומת עץ כתומה. בכל אחד מצדיה הוקם מבנה ענק בצבעקרמל בעל מספר חלונות שסודרו בצורה אקראית אחד ליד השני.
    "אני מניח שמפה תוכלי להסתדר לבד,נכון?" שאל האיש וכבר הפנה את גבו אליה.
ג'נה הנהנה בראשה והחלה לרוץ לכיוון בית-הספר, ההתרגשות מחלחלת בגופה. היא נתנהמבט אחרון באיש שאת שמו לא ידעה, שבדיוק נעלם באופק, סובבה את ראשה חזרה ולקחהנשימה עמוקה. היא נעמדה ליד שער הזהב הגדול שהפריד בין השביל האפור לבין בתי-הספרובחנה אותו כדי לבדוק איך פותחים אותו.
    "שלום לך גברתי," שמעה ג'נהקול שובב מאחוריה. "צריכה עזרה עם השער?"
ג'נה סובבה את ראשה אליו ושאלה, "מי אתה?"
    "אני דינקי, המלאך של פמיסטיקה.לכל אחד מהיסודות שלנו יש מלאך. אני מלאך יסוד האדמה, לירו הוא מלאך יסוד האשוסנורס הוא מלאך יסוד המים. אני עוזר לילדים חדשים, וגם לאלו המתקשים לעבור דרךהשער. אני גם מבשל בבית-הספר."
    "אז תוכל לעזור לי להיכנס?"שאלה ג'נה.
דינקי מלמל, "אוופנינס," והשער נפתח לנגד עיניה.
    "תודה," קראה ג'נה לעברדינקי ונכנסה לחצר המפוארת של התיכון.
כשעברה שם, שמעה לחשושים, "היי, זו ילדה חדשה!" כמעט מכל מקום. היו כאלהשבהו בה כאילו הייתה חייזר מעולם אחר, היו כאלה שהתלחשו ביניהם על החדשות המרגשות,והיו כאלה שלגמרי התעלמו ממנה. בראש שמוט, התיישבה ג'נה באחת הפינות הריקות בחצר. לפתע,היא הרגישה צל מעליה. היה זה נער חטוב ורזה בעל שיער בצבע זהוב ומבריק ועינייםכחולות כאוקיינוס. הוא לבש חולצה שחורה קצרה שחשפה את שריריי ידיו ומכנס ג'ינס כההוארוך. הוא התיישב לידה.
    "את חדשה כאן ?" שאל הנער.
    "כן," ענתה ג'נה."קוראים לי ג'נה."
    "סטיב," אמר הנער. "סטיבשנקין."
    "איך אתה הגעת לפה?" שאלהג'נה.
    "אני הייתי מכור להמוןדברים," מלמל. "אבל אהבתי בעיקר לנשוך בני-אדם. הייתי הופך חלק לערפדים,וחלקם היו פשוט...מתים. לפעמים שאבתי מהם יותר מדי דם, ואני עדיין מצטער עלזה."
ג'נה הייתה מבולבלת. סטיב שאב דם מאנשים. זה אומר רק דבר אחד – הוא ערפד.
   "אתה ערפד?" שאלה ג'נה בבלבול.
    "כן," אמר, וחשף את ניביו."ככה נולדתי."
    "ומה את ?" הוסיף.
ג'נה חשבה לרגע. האם להגיד לו את האמת, שהיא בת-אדם ? או להגיד שהיא ערפדית. סטיבהביט אליה בחיוך קורן ואילץ אותה להגיד את האמת.
    "אל תספר לאף-אחד," לחשה לוג'נה בשקט. "אני בת-אדם."
ג'נה ידעה מה הוא מרגיש, היא תמיד ידעה מה מרגישים האנשים שלידה. זה התחיל להתפתחאצלה מגיל קטן. הפעם הראשונה בה הצליחה להרגיש מה אחרים מרגישים, הייתה כשהייתה בתחמש בסך-הכל והרגישה שאחיה הגדול, שנמצא כעת בשליחות בפולין, כועס עלייה בגללששברה את כל הביצים בזמן שכעסה על אמה. אחיה, אדמונד, היה היחיד שבאמת אהב אותהוהבין אותה. גם כשהייתה בטוחה שכולם נגדה, הוא היה שם בשבילה. ג'נה יכלה להרגיש אתחיבתו של סטיב אליה. זה גרם לה להעלות חיוך סמוק על פניה.
    "איך זה יכול להיות שאת נמצאת כאן,בפמיסטיקה?" שאל סטיב. "הרי מגיעים לפה רק ערפדים, אנשי-זאבוקוסמים."
    "אמרתי לאנשים במשכן העננים שאניערפדית, אבל רק בגלל שלא רציתי להגיע לגן-העדן או לגיהנום. הנחתי שפה יהיה טוביותר מאשר בגן-העדן או בגיהנום." ענתה ג'נה.
הבעת ההבנה עלתה במהירות על פניו של סטיב. הוא חייך ואמר, "את באמת נראית כמוערפדית."
    "זו אמורה להיות מחמאה?"שאלה ג'נה בחיוך. אבל סטיב פשוט חייך. ג'נה הבינה בדיוק על מה הוא מדבר. לערפדיםיש יופי מיוחד.
לפתע, הגיחו שתי דמויות מאחורי העצים הסבוכים. האחד בעל שיער שוקולדי קצוץ ועיניחתול בצבעי חום-ירוק. עיניו היו מאוד מיוחדות, כאילו יכל להעביר את כל תחושותיודרכן. אפילו שג'נה ידעה מה אנשים מרגישים, היא הרגישה שעיניו של הנער יכולות לספרעליו. והדמות השנייה הייתה נערה בעלת שיער ערמוני בצבע  מיוחד במינו ועיניי תכלת עמוקות. שיערה המתולתלהסתלסל עד לכתפיה ונישא עם הרוח הקיצית כשהתיישבה עם הנער ליד סטיב.
    "מי זו, סטיב?" שאלה הנערה,נוגעת בכתפו.
    "היי ליאן," ענה סטיב."זו ג'נה, היא חדשה כאן."
ליאן התקרבה אל ג'נה, "היי ג'נה," אמרה. "אני ליאנה, אבל כולםקוראים לי כאן ליאן."
    "היי," מלמלה ג'נה בחיוך."יפריע לך אם אקרא לך אנה?"
    "בכלל לא," השיבה ליאנה."למעשה, זה יכול להיות הכינוי המיוחד שלי."
ג'נה חייכה אליה.
    "אני ריין," אמר ריין,והתקרב אל ג'נה כדי ללחוץ את ידה. "נעים להכיר אותך."
    "ריין, כמו הגשם!" קראה ג'נהבהתלהבות.
    "זה נכון," הודה ריין."אני נולדתי בדיוק כשירד הגשם הראשון של אותה שנה, וזו הסיבה שקראו ליריין."
    "בכל מקרה," נדחפה שוב אנהלשיחה. "כבר נרשמת לבית-הספר ?"
    "איפה נרשמים?" שאלה ג'נה.
    "במשרד של המנהל רלף," השיבסטיב וקם על רגליו. "בואי, נלווה אותך לשם."
ג'נה, אנה וריין קמו על רגליהם והחלו ללכת בעקבות סטיב.
    "רלף הוא המנהל החדש,"הסבירה אנה. "אפילו שאפשר לומר שכבר הספקנו להכיר אותו."
    "הוא לא נחמד במיוחד," אמרסטיב. "רק למורים."
    "לא לכל המורים," מחה ריין."זוכרים מה הוא עשה לפריצקה בשבוע שעבר?"
    "זה בסך-הכל השרת," לגלגהאנה. "אבל זה בכל זאת לא נחמד כשמטיחים בך שאתה רוח שילוש הדמים בתחפושת."
    "רוח שילוש הדמים ?" חזרהג'נה באיטיות.
    "את לא מכירה את האגדה על רוחשילוש הדמים?" הזדעזעה אנה וכמעט החליקה במקומה. ריין תפס בידה ועזר להלהתייצב.
ג'נה ניצלה את הזמן בו אנה, סטיב וריין דנו בכמה דברים כדי להביט סביבה על המבנה;הוא היה מאוד שקט. הצלילים היחידים שנשמעו היו פסיעות רגליהם של קומץ הנערים שלאישבו בחוץ על הדשא וניסו לשמור על השקט במבנה. המנהל רלף בטח אהב שקט. הרצפה הייתהלבנה ובוהקת, ועל הקיר ניצבו דלתות עם שמות באותיות לבנות מתקלפות. היו אלה חדריהמורים, כנראה. הקומה הזאת נראתה מאוד עלובה ומשעממת בעיני ג'נה. אולי זו הסיבהשאף-אחד לא נמצא בה. אולי זו הסיבה שכל-כך שקט בה.
    "ג'נה?" שאלה אנה. "אתאיתנו?"
ג'נה הקיצה מהרהוריה. "סליחה, לא. אני לא מכירה את האגדה."
    "האגדה מספרת שרוח השילוש הדמיםהיה פעם נער בן חמש-עשרה, או נערה, שדמו חלק לדם של קוסמים, ערפדים ואנשי-זאב. דברכזה קורה רק פעם בחמישה דורות. מספרים שהילד למד בבית-ספר דומה לשלנו בעולם החיים,ולאחר מכן בבית-הספר שלנו. הוא היה ילד מיוחד...יוצא דופן. כל הילדים קינאו ביכולותיוהמיוחדות והבלתי-רגילות: להבין ולהתנהג כמו כל הנערים בבית-הספר, ועדיין להיותכל-כך מיוחד, ולכן רצחו אותו בלילה בעזרת סכין מכושפת שעינתה אותו מספר רגעים לפנימותו ולאחר-מכן רצחה אותו בדם קר.         
    "מספרים שבכל חצי שנה הרוח שלהילד יורדת לעולם החיים ורוצחת את אחד אחד את מי שהרג אותה, וגם את בני משפחתו."
    "אני לא מאמינה לדבר הזה."לגלגה אנה בעודה נעמדת על אחד מריבועי המרצפות ומורה לשאר לבוא אחריה. סטיב ורייןנעמדו על שני ריבועי המרצפות הסמוכים לשל אנה. בהנחייתם, נעמדה ג'נה על הריבועהאחרון שמשלים מרובע מרצפות, ואז לחשה אנה, "לפנטו,"
המרצפות החלו לרעוד ונפערו לרווחה. ג'נה, אנה, ריין וסטיב הסתחררו במעגל בדרך למטהונחתו בחבטה קלה בתוך חדר. בחדר עמד ריח של שום נוטף מים מעופשים ובו הייתה מקפצהאחת גדולה. הם עלו בזהירות על המקפצה השחורה. סטיב מלמל, "ג'מפו הגו,"והם קפצו למעלה עד לקומה שהדיפה ריח חזק של תה צמחים. היא הייתה חשוכה והוארה רקעל-ידי מנורה לבנה קטנה שהונחה בקצה המסדרון.
    "שכחתי לשאול," אמר רייןכשפסעו במסדרון לכיוון חדרו של המנהל. "מה את?" הוא הפנה את ראשו לעברג'נה.
ג'נה, שעדיין הייתה בהלם מכל הדרך שעברה עכשיו, ענתה ברעד, "בת-אדם, אבלאמרתי לאנשים במשכן העננים שאני ערפדית. בבקשה אל תגלו לאף-אחד."
    "סודך שמור אתנו," אמרה אנה.
    "בכספת של המוח." התבדחריין.
    "איך אתה יכול לשמור סוד במה שאיןלך?" הקניט אותו סטיב.
    "תיזהר לך!" אמר ריין והחללהרביץ לסטיב.
הבנות הפרידו בין הבנים, ג'נה אוחזת בסטיב, ואנה בריין. הם המשיכו ללכת.
ג'נה מעולם לא ראתה דלת כזו גדולה. דלת המשרד של המנהל רלף הייתה כל-כך גדולהשאפילו ברני השמן מכיתתה הקודמת היה מצליח לעבור בה, למרות שהוא בגודל שלהיפופוטם. הם נכנסו לחדר בשקט והמתינו לרלף שיסיים את שיחת הטלפון שלו.
    "שבו, בבקשה." אמר רלף בשקט.
רלף הביט בפניה השקטים של ג'נה. היא ידעה שהוא מרגיש שזכה בשלל גדול כעת, אך פשוטלא ידעה למה.
    "את חדשה כאן ?" שאל אתג'נה, מבטו הנחוש ממוקד אליה.
ג'נה הנהנה חלושות, פוחדת מהמנהל יותר מרגע לרגע.
    "טופס הרישום שלך אומר שאת ערפדית.האם זה נכון?" שאל רלף בקול משועמם.
ג'נה הנהנה בשנית.
    "ואת רוצה להירשם לבית-הספר?"
היא הנהנה בשלישית, אף-על-פי שאין לה מה לעשות פה חוץ מלהירשם לבית-הספר, לכן זהברור שזה מה שהיא משתוקקת לעשות.
    "מזל טוב, ג'נה מארפי," ענהרלף. "את כעת רשומה רשמית לבית-ספרינו, שפנדיס." 


                       

9 תגובות
חיים את המוות - אשליות של מתחילים, פרק 2.
07/03/2013 23:08
חייה את המוות
החלטתי להמשיך את הספר למען הקוראים הבודדים שקראו את הפרק הראשון, אף על פי שלא היו כלכך הרבה תגובות, בציפייה לתגובות נוספות בהמשך.
קריאה מהנה,
ואני מתנצלת שוב מקרב לב אם הפונטים ישתנו במהלך הפרק:)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עץ הערפדים

היומיים הבאים שלפני תחילת הלימודים היו משעשעים למדי. ג'נה הספיקה להכיר כמעט את כל רחבי
בית-הספר ולשמוע כמה סיפורים מעניינים מפיהם של חבריה החדשים, סטיב, ריין ואנה.
בבית-הספר היו 6 קומות. בקומה הראשונה היו כיתות כשפים והלימוד הרגיל. בקומה השנייה היו כיתות לימוד על ערפדים ואנשי-זאב. בקומה השלישית היו חדרי השינה. ג'נה הייתה בחדר השינה שלה עם אנה ועם עוד ילדה שלא זכתה עדיין לדבר איתה. בקומה הרביעית היה חדר האוכל. לכל שכבת גיל היה חדר אוכל גדול משלה. המקום הזה היה המקום האהוב ביותר על ריין. הוא טען שהאוכל שם מאוד טעים. סטיב הצהיר שהוא שמן ואנה וג'נה התחמקו משם הכי מהר שאפשרו להן רגליהן.
    "הם תמיד רבים ככה," סיפרה אנה לג'נה ביום שלפני תחילת הלימודים כשחצו בשלווה את הנחל הגדול והמרגיע ביער הערפדים. "אבל מאז שאת הגעת, זה קצת שונה."
    "למה את מתכוונת ?" שאלה ג'נה כשסיימו לחצות את הנחל והלכו על האדמה שלידו.
    "תמיד כשרבו הם ניסו לא לעשות זאת בנוכחותי. אבל מאז שאת הגעת, פתאום הם רבים כל הזמן. כאילו כדי לנסות להרשים אותך," מלמלה אנה בשקט.
ג'נה הביטה בה במבט מודאג.
    "אני בטוחה שזה לא נכון," ניסתה לנחם אותה ג'נה. "הם לא מנסים להרשים אותי. לעולם אל תחשבי שהם אוהבים אותי יותר ממך, כי זה הרי לא הגיוני. זה קשה מדי לא לאהוב אותך,"
    "אבל תבטיחי לי – "
    "לא אתן להם להרוס את החברות בינינו," הבטיחה לה ג'נה. "אנחנו חזקות מהם, ואני לא אתן לאף בן להפריד בינינו."
הן התחבקו. כמה זמן לאחר-מכן למדה ג'נה שבקומה החמישית נמצאת הספרייה. בקומה זו יש גם חדר מלא בפופים, שמיכות, כורסאות וספות שנועדו לדיבור והנאת התלמידים. באשר לקומה השישית, ג'נה לא יכלה לדעת עליה כמעט שום דבר. הדבר היחיד שידעה על הקומה היא שהכניסה אליה אסורה ושהיא של המנהל בלבד. הקומה הזאת מאוד סקרנה אותה, אך היא החליטה לשמור זאת בסוד בנתיים. היא כמובן למדה על יער אנשי-הזאב ביום מן הימים עם ריין, שהתברר שהוא איש-זאב. היער היה בסמוך לחצי של החטיבה. ביום שלפני הלימודים היא אפילו הספיקה אפילו לבקר ביער הקוסמים עם אנה. היא קיבלה את דבריה החשובים מהבית ומיקמה אותם בחדרה, וגם קיבלה את מדי בית-הספר החדשים שלה. לבנים, היו הם כחול-שחור, ולבנות תכול בהיר. מכנסי ג'ינס רפויים וארוכים נתלו מרגלי הילדים הנוהרים לשיעור, אחד אחד, שחורים שחורים. ג'נה ואנה ישבו כעת, אחת ליד השנייה והמתינו לבואו של המורה לכשפים.
    "שלום תלמידים," נשמע קול מקצה הכיתה. כולם נדממו וסובבו את ראשם למקור הקול. אל הכיתה נכנס בסערה איש גדול ממדים בעל בלורית לבנה ובגדים רחבים ולבנים. "אני סוזר, המורה שלכם לכשפים. אני אלמד אתכם כל מה שעליכם לדעת השנה. מסטנציס עד לפרסטנס, אותו תזכו ללמוד בשנתכם האחרונה כאן. אך היום נלמד על כישוף מיוחד שאני חושב שרוב הקוסמים והמכשפות פה לא שמעו עליו מעולם. כישוף זה הוא המצאה של כמה ממדעני הקסם כאן בפמיסטיקה." אמר. "לכישוף הזה קוראים "ורטיאנו" והוא גורם לחפצים להיעלם. אני אדגים לכם היום כיצד אני מעלים את הקרפד שלי, רורס."
אחת הילדות מקצה הכיתה הרימה את ידה.
     "אם חלקינו כאן לא קוסמים, כמוני, אני אשת-זאב, איך נוכל לעשות קסמים ? נשתמש במוח הגאון של ג'ו ? אוי, סליחה, אין לו אחד כזה."
כולם צחקו. הילד הממושקף בעל שיער השוקולד הרכין את ראשו. ג'נה הסיטה את מבטה לעבר אנה, שנראתה מבוהלת.
    "היא תמיד צוחקת על כולם, גם אם היא לא מתכוונת לזה, היא מצליחה לפגוע בג'ו. הוא לא מקובל פה כל-כך,"
    "ובכן מייגן, עולמינו מיוחד הוא. בעולמינו, גם אנשי-זאב וערפדים יכולים לעשות קסמים. נסי לזכור זאת לאחר הפעם החמשית ששאלת,"
הנערים צחקו שוב.
    "מה אתם רוצים ?" שאלה אותם, סומק מתפשט על לחיה הלבנות. "אני לא טובה בזכירת דברים."
בזמן שסוזר דיבר, מייגן המשיכה להתלחשש עם חברתה היפה. כל הבנים לטשו עיניים בילדה שרק הביטה במורה המדבר. אפילו סטיב הביט בה בעניין. ג'נה התפללה בלבה שסטיב לא מאוהב בה, לבו עלול להישבר בגללה. היא נראתה לג'נה כטיפוס כזה.
    "מי זו הילדה הזאתי, שדיברה עם מייגן ?" שאלה ג'נה את אנה, מנסה להיראות רגועה.
    "את מתכוונת לקים ?" שאלה אנה בחיוך.
ג'נה הנהנה לאות הסכמה.
    "זו ילדה מהכיתה שהבנים אוהבים," השיבה אנה.
    "איך היא מתה ?" שאלה ג'נה. "ומתי ?"
אנה נאנחה, "זה קרה באותו יום בו סטיב מת. סופות ברקים וגשם הכו בעירה. קים ישבה במכוניתם השחורה של הוריה בשורה שמאחורה. האוטו שט על פני הכביש הרטוב, אביה נזהר מכל רכב או מהמורה, כשלפתע זה קרה. האוטו דמם, הראשון בתור מול רמזור אדום. הם שמעו רעשי דיווש חורקים. לפני שהספיקו להרהר קים הרגישה כאב חד בגבה. היא הספיקה לרגע קט אחד לראות את הג'יפ השחור השואג עליהם ודוחף את רכבם, ללא רחמים. הפגיעה הייתה אחורית, לכן מי שמתה הייתה קים, ואילו הוריה נפצעו אנושות והשתחררו כעבור שבועיים מבית-החולים."
ג'נה הייתה המומה. אפילו קים נהרגה בתאונת דרכים, למרות שהצורה בה סיפרה אנה את הסיפור לא כללה בה את המילה 'תאונה'. כנראה שלא הייתה זו בכלל תאונה.
    "מוזר שהמון מתים בימים האלו בתאונות דרכים, לא ?" לחשה ג'נה באוזנה של אנה, אך לא קיבלה תשובה.
    "אני מניח שיש פה נערים שבאו לפטפט במקום ללמוד, ג'נה," אמר סוזר בקול מחוספס. ג'נה הרימה את ראשה אליו והביטה בו בחשש.
    "אני ?" שאלה, כאילו באופן רטורי. הרי איזה עוד ג'נה יש בכיתה הזו ?
    "כן, את גברת מארפי," נזף סוזר. "עונש. בעוד חודש. בשעה חמש תתייצבי במשרדי. זה ברור ?"
    "כשמש," ענתה.
    "ועכשיו, אפעיל את הכישוף על הקרפד ותראו כיצד זה קורה." אמר סוזר. "ולפני שאשכח להגיד לכם, הכישוף מעביר את החפץ למקום אחר."
    "ורטיאנו," מלמל, והקרפד נעלם.
    "ריין וג'נה, אתם מוכנים לצאת לחפש אותו ?" שאל סוזר.
ריין וג'נה הנהנו בראשם בעודם נעמדים על רגליהם, ממהרים לצאת מהכיתה.
    "אני לא מאמינה שבגלל המורה העצלן הזה אנחנו צריכים למצוא את הקרפד המטונף שלו," רטנה ג'נה כשסוזר כבר לא יכל לשמעם.
    "תירגעי ג'נה," אמר ריין.
    "אני מניחה שאתה יודע, ריין," היא אמרה, מנסה להישאר רגועה. "שכשגבר מבקש מבחורה להירגע זה גורם לה להיות עוד יותר עצבנית !"
    "בסדר, בסדר, תישארי כמו שאת," גיחך. "בכל מקרה," הוא חזר לטון קולו הרגיל. "הוא מורה נחמד מאוד, אני לא יודע למה הוא התנהג אלייך כך היום. בדרך-כלל הוא לא נוהג לתת עונשים."
    "אני בכל זאת שונאת אותו," אמרה ג'נה. "ואתה לא יכול להאשים אותי ! הוא ראה שגם אנה דיברה והאשים רק אותי,"
    "טוב, בזה את צודקת. אולי הוא היה צריך לתת את העונש לשתיכן," מלמל ריין.
סוף-סוף הצליחה להוכיח ג'נה שהיא צודקת, מה שמעולם לא קרה כשהייתה בחיים. אימה תמיד האשימה אותה בכל מה שקרה בבית ודבקה בעמדתה עד שלבסוף ג'נה נכנעה אליה. לפעמים, כשג'נה ניסתה להיות חזקה ולא לוותר לאימה, היא הייתה מכה אותה בחפצים חמים עד שהייתה נכנעת אליה פעם נוספת. ג'נה אף-פעם לא צדקה בביתה, וזה היה חידוש בשבילה שמישהו אומר לה שהיא צודקת.
    "קדימה, בואי נמצא את הקרפד," אמר ריין והחל להתקדם לעבר אותם ריבועי מרצפות מהן נפלו כמה ימים קודם כדי להגיע למשרדו של המנהל.
    "בית-הספר הזה ענק !" אמרה ג'נה בעודה מפלסת את דרכה בין הילדים ההומים לכיוון המרצפות. "ני אפילו לא יודעת איפה כדאי שנתחיל."
    "אם אני מכיר את סוזר, הוא היה מעביר את הקרפד היישר לחדרו של המנהל. זה תמיד כך."
ברוב אילוץ, נעמדה ג'נה ליד המרצפת של ריין וחיכתה לנפילה הגורלית.
דלת המשרד הגדולה והמוזהבת של המנהל רלף נגלתה שוב לעיניהם של ג'נה וריין. ג'נה פחדה להיכנס לשם יותר מבפעם הקודמת. משהו בפרצופו ובהתנהגותו של רלף הפחיד אותה. אבל יותר מהכל, הצורה בה נחפז לרשום אותה לבית-הספר הפתיעה אותה ואף עוררה במוחה כמה שאלות. ריחו של תה הצמחים הדהד ברחבי הקומה. היה שם קר, ללא ספק. ג'נה רעדה במקומה. היא כבר לא ידעה אם זה בגלל הפחד, היריעה, או מהקור החניק. ריין שלח את ידו המסוקסת כדי לפתוח את דלת הזהב כשלפתע שמעה ג'נה רעשי דיבור. היה נשמע כאילו המנהל מנהל שיחה עם אחד המורים.
    "ששש," השתיקה את ריין. "אני חושבת שאני שומעת משהו."
היא התקופפה בזהירות אל חור המנעול, משתדלת לא לפגוע בגבה, והאזינה בקשב רב לשיחתם של המנהל והאיש השני.
ריין זינק אל הרצפה והאזין להם ברווח הקטן שבין הרצפה לדלת.
    "היא מסוכנת, אדוני." נשמע קולו של המנהל. "מי יודע למה היא עלולה לגרום בעזרת הכוחות המיוחדים שלה,"
    "אני אומר לך עוד פעם," נשמע קול דקיק וקר של אשה מבעד לדלת. "אנחנו נוכל להשתמש בכוחות שלה בשביל לקבל את כל מה שתמיד רצינו."
    "אבל – "
    "אתה תקשיב לי !" צווחה האשה בקול כל-כך חזק שגרמה לג'נה וריין לנתר ממקומותיהם במהירות ולהביט אחד על השני בדאגה.
    "כדאי שנדפוק בדלת וניכנס," לחשה ג'נה. "אולי נצליח לראות את האשה !"
ריין הנהן בראשו ודפק חלושות על הדלת. לבה של ג'נה פעם בחוזקה כששמעה את צעדיו הרועשים של רלף נחזקים יותר ויותר ככול שהוא מתקרב אל הדלת.
    "מה רצונכם ?" שאל המנהל.
ג'נה העיפה מבט חטוף במשרד הקריר. לא היה שום זכר לאשה שצעקה עליו, נעלמה כלא הייתה.
    "לא הייתה כאן מישהי כרגע ?" שאלה ג'נה בחשד.
אוזניו של המנהל האדימו, "אני לא יודע על מה את מדברת," אמר והביט על ריין, כאילו כדי לבדוק אם גם הוא יודע משהו על זה.
    "בכל מקרה," ניסה ריין להחליף נושא. "המורה סוזר שלח אותנו לחפש את הקרפד שלו שהעלים בשיעור הכשפים והנחנו שאולי הוא נמצא כאן."
רלף ניגש אל אדן החלון, לקח ממנו את הקרפד הירקרק והושיט אותו לג'נה.
    "באמת תהיתי מה הוא עושה פה," הוסיף ברעד.
ג'נה וריין מיהרו להסתלק משם.
    "איכס, קח את הדבר הזה ממני !" קראה ג'נה בקול נגעל וניסתה להסיר מעליה את הקרפד המרייר.
    "את חייבת להירגע, ג'נה." מלמל ריין. "את נשמעת מאוד עצבנית היום."
    "אני חוששת שאין דבר שיכול להרגיע אותי כרגע !" התייפחה ג'נה על סף שמעות והחלה להתקדם במהירות חזרה לכיוון הכיתה, משאירה את ריין הבודד מהרהר במחשבותיו על מה שקרה כרגע.
ביום שישי של השבוע הבא, הרוחות נרגעו הרבה יותר בקרבת ג'נה, והיא וריין חזרו לדבר נורמלי שוב.
    "אני עדיין לא מאמין שנתנו לנו כל-כך הרבה שיעורים לסוף-השבוע הזה !" התלונן סטיב כשיישב בין ג'נה וריין בארוחת הצהריים. "אני מתכוון, באמת ! שיעורים בשיקויים, לכידת אנשי זאב מסוכנים והתמצאות בקרב ערפדים !"
    "אל תשכח את עבודת ההגשה בלחשים !" הוסיפה אנה. "אוף, מי בכלל צריך לחשים ?"
    "והחלק הגרוע הוא," המשיך סטיב, כאילו אנה בכלל לא דיברה. "שאני צריך לעשות אותה עם ריין. אני אתפלא אם הוא אי-פעם יסכים לעזוב את צלחת האוכל הזו."
מאוחר יותר אחר-הצהריים, לאחר שיעור כפול ב"הסכנות שבערפדים", החליטה ג'נה שאולי הגיעה הזמן להתחיל את עבודת ההגשה ואת שיעורי הבית המעייפים האלה. אולי אם תתחיל עכשיו תספיק לבלות קצת בשבת.
השמש קרנה ממרומי השמיים, היה חם מאוד בחוץ. היא חיפשה לעצמה פינה קרירה ובסוף התפשרה וישבה בצלו של עץ האורן שמאחורי בית-הספר. לאחר כמה דקות שלא הצליחה להתרכז, היא וותרה. היא שמעה רשרושי עטים שהפריעו לה ללמוד באופן מוחלט והחליטה לקום ולבדוק את פשר העניין. היא החלה להסתובב מסביב לעץ עד שעיניה קלטו את אותה דמות שרירית ומוכרת בעלת עיניי האוקיינוס. היא מיד הבינה שזהו לא אחר מאשר סטיב. הוא היה שקוע במחברתו שכתב בה במרץ, כנראה את עבודת ההגשה בלחשים. היא טפחה בעדינות על כתפו בעודה לוחשת בביישנות, "סטיב ?"
סטיב הרים את ראשו אליה, פניו עטו גוון אדמדם ושפתיו נמתחו לחיוך.
    "היי ג'נה," אמר. "רוצה להצטרף אליי ?"
    "אני מניחה שלא תזיק לי מעט חברה," מלמלה ג'נה בחיוך בעודה מתיישבת בגבה אל העץ על-ידו.
    "התחלת כבר את עבודת ההגשה בלחשים ?" שאל סטיב.
    "לא ממש," הנידה ג'נה בראשה. "הייתה עסוקה מדי בכמה דברים אישיים, אבל החלטתי שזה הזמן להתחיל."
    "מצוין !" אמר. "אני כבר התחלתי, אבל הגעתי רק לחצי."
    "רק ?!" חזרה ג'נה. "חצי זה מצוין, אתה יודע את זה !"
    "אני מניח שכן," אמר. "אני פשוט לא מאמין שלמורים התחשק להרוס לנו דווקא את סוף השבוע הקיצי והשמשי הזה. זה לא הוגן מכל הבחינות."
    "אתה צודק לגמרי," הסכימה ג'נה. "אז, רוצה שנתחיל בשיעורי הבית בשיקויים ?"
סטיב הנהן, ושניהם הוציאו מתיקם את חוברת ומחברת בשיקויים.
ג'נה לא הספיקה לגמור את המשפט הראשון בשאלה אחת כשכיסו של סטיב רטט.
    "סליחה, זה הטלפון שלי," אמר סטיב וענה לטלפון. ג'נה ניסתה להקשיב לשיחה.
    "כן, ראיתי את הבגדים... בסדר מתוקה... כן ניפגש היום...."
והשיחה נערכה המון זמן. ג'נה כל-כך התעצבנה וכשהייתה בחצי הדרך למבנה היא צרחה אליו, "אולי ביום אחר !"
    "רגע !" היא שמעה את צעקתו. "חכי ! אני יכול להסביר !"
אבל ג'נה לא הקשיבה לו. היא הייתה עצבנית מדי מהעובדה שהוא מדבר עם בחורה כאילו היא חברה שלו. היא רצה לחדרה מבלי להסתכל ימינה ושמאלה ודמעות בעיניה, דמעות של כעס זולגות על לחייה.


4 תגובות
קצת על עצמי...
01/03/2013 16:46
חייה את המוות
היי לכם(:

אז קוראים לי שני. אני בת 13 וחצי, אני תולעת ספרים מגיל 12 בערך בגלל הארי פוטר (שמיותר לציין שהוא הספר האהוב עליי), אני כותבת בעצמי ספרים, סיפורים וקטעים קצרים על החיים.
אני מעולה באנגלית, מתקשה בהיסטוריה, ויש לי בעיות של כל מתבגרת מתוסבכת אחרת ^^
אז חשבתי אם לפרסם פה כל מני קטעים שאני כותבת, כאלה אמיתיים וכאלה מהדמיון, והייתי רוצה לדעת אם היה מעניין אתכם לקרוא.
אתם מוזמנים להגיב אם יעניין אתכם.
3 תגובות